החברים של ג'ורג'

חמושינו האמיצים מגינים על המולדת.

(באדיבות בצלם)

החדשה המכעיסה של השבוע היא בלוף המימון החדש של צה"ל: עכשיו הוא דורש תוספת של 15 מיליארדי שקלים, בפריסה של חמישה מיליארדים במשך שלוש השנים הקרובות, כדי "לחזור לחזית המצרית."

נניח עכשיו לחוסר האחריות שבדיבור הפומבי על "חזית מצרית," שמערער בפני עצמו את הסכם השלום עם מצרים: אחרי הכל, אם ישראל נערכת למלחמה עם מצרים, מצרים צריכה להיערך למלחמה עם ישראל, ויהיה מי שיעלה את הדרישה הזו.

מה, בדיוק, יעשה צה"ל עם הכסף? האם הוא יקים יחידות חדשות? או שמא יסתפק במפקדות חדשות, על קציניהן עתירי הבזבוזים והמשכורות השמנות? האם צה"ל זקוק ליחידות חדשות? האם הוא מתכוון לגייס עוד אנשים? הוא לא הרחיב את הסד"כ שלו ב-30 השנה האחרונות – וגם לא הקטין אותו אחרי השלום עם מצרים.

בידיעת היח"צ של חנן גרינברג – בדובר צה"ל מעדיפים לקרוא לזה "ידיעה בשם הכתב" – מפורט הסד"כ האימתני של צבא מצרים, על כוח האדם הגדול שלו, כלי השיט שלו, ו-240 מטוסי הקרב שלו מדגם F-16. הכתב מעדיף להתעלם מהיתרון האיכותי של חיל האוויר הישראלי, ומהעובדה שיש לו גם יתרון מספרי: 343 מטוסי F-16 מדגמים שונים. ויש לו עוד.

הצרות של צה"ל, אליבא דגרינברג, היו החזית הצפונית ועזה. בעזה יש ארגון חמושים שבהתנגשות האחרונה שלו עם צה"ל לא הצליח – כנראה גם לא רצה – להביא לקרב בסדר גודל גדול יותר מזה של חוליה. הגזרה הצפונית – מחליפתה של "החזית המזרחית" המיתולוגית – היא בדיחה. צבא סוריה היה גרוטאה, וגרוטאה שערוכה למגננה ולא למתקפה, עוד קודם להתקוממות נגד משטר אסד. ואף שאנחנו לא יודעים איך תגמר ההתקוממות הזו, אפשר לומר בבטחון שצבא סוריה לא יהיה כוח תוקפני בעשור הקרוב לפחות. זה מצריך בניית כוח, ותפקידו של צבא סוריה היה תמיד קודם כל הגנה על המשטר בדמשק. אין סיבה להניח שזה ישתנה בקרוב – ואין סיבה להניח שסוריה העניה תעביר את צבאה מודרניזציה בקרוב. ארטילריה לא מדויקת וצבא גדול של חמושים ברובי סער מספיקים לצרכיה.

אז צה"ל, לצרכי התקציב שלו, צריך אויב חדש. הוא בחר במצרים, כי זה הולך טוב עם הכותרות. הוא יודע שהוא לא יקבל את כל הכסף, אבל זה ישמש אותו ככלי מיקוח עם האוצר – ומעכשיו, כל פעם שמשהו ישתבש בפיקוד דרום, אפשר יהיה להאשים את האוצר, שלא נתן לו את מבוקשו.

צה"ל עדיין נערך, רשמית, למצב של מלחמת יום כיפור שניה: מאבק בו זמני בשתי חזיתות, אולי בסיוע של צבאות ערביים אחרים. לא משנה שהחזיתות האלה כבר לא קיימות. לא משנה שהדבר המטומטם ביותר שמצרים יכולה לעשות הוא ביטול הסכם השלום – היא זקוקה לסיוע האמריקאי עוד יותר מישראל. לא משנה שביטול כזה של הסכם השלום יעמיד כוחות אמריקאים לצד ישראל. לא משנה שלצבא המצרי, שלא מצליח להשתלט על חלקי סיני שבהם הוא פועל, אין יכולת לחצות את סיני ולהגיע לגבול הישראלי בלי להיות מושמד מהאוויר. לא משנה שמהפכה איסלמית במצרים, אם תקרה, צפויה לפגוע אנושות בצבא המצרי – שהוא אויבה הגדול – מה שבהכרח יפגע ביעילותו של הצבא המצרי. לא משנה שעיקר פעילותו המעשית של צה"ל היא שימור הכיבוש.

צה"ל גדול מדי על ישראל. הוא התרגל להוליך שולל את אזרחיה ולהוציא יותר כסף ממה שהם הקציבו לו. התקציב של צה"ל גדל במקביל לירידת האיומים על ישראל. פעם היא היתה צריכה להתמודד עם מצרים, סוריה, ירדן, קצת עיראק; כולן יצאו משדה הקרב. התקציב הצה"לי רק גדל.

והוא גדל על חשבון התקציב האמיתי של המדינה, זה שאמור להיות מושקע באזרחים. ההוצאה הממשלתית האזרחית ירדה משמעותית בעשור האחרון, והיא עומדת על 32% בלבד – אחרי ארה"ב (35%) והרבה מתחת לממוצע של מדינות ה-OECD (44%). כל שקל שהולך לצה"ל, כל שקל שאנחנו נותנים לגנרלים בלי שנטרח לברר מה הם עושים בו (זה סודי, אסור לכם לדעת), הוא שקל שלא הולך לחינוך, לא הולך לבריאות, לא הולך לרווחה. צה"ל ממשיך להתעצם על חשבון החברה האזרחית. השאלה היא כמה זמן אפשר יהיה להמשיך ולהחזיק טפיל כזה – טפיל שמסוכן לה הרבה יותר מהחרדים, למשל.

ועוד דבר אחד: ומאחר וצה"ל הבין מיד שהמחאה החברתית מסוכנת לו – ראו התבטאויות הגנרלים בשנה שעברה – זה לגמרי לא מפתיע שכלי רכב למעקב אלקטרוני הופעל ברחובות תל אביב במהלך ההפגנה במוצ"ש. בצה"ל טוענים שמדובר בכלי רכב של מג"ב, ומנסים שנשכח את העובדה שמג"ב אולי כפוף רשמית למשטרה, אבל מדובר בחלק מהסד"כ הצה"לי לכל דבר ועניין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)