החברים של ג'ורג'

בבוקר יום שישי האחרון הגיעו שכירי חרב של חברת BTS של אל"מ במיל' בני טל, ופירקו באלימות את "מגדל צדק", מאחז שהקימו אנשי התנועה החברתית על אדמות קיבוץ יקום. הקיבוץ דווקא רצה שהמאחז יישאר שם, מתוך תמיכה במאבק החברתי, אבל הוא קיבל פקודה חד משמעית ממנהל מקרקעי ישראל: המאחז חייב לעוף. אז עם שחר הגיחו הבריונים של טל, הכו את מי שהכו, הרסו את מה שהרסו, והלכו.

בישראל של בנימין נתניהו אין מקום למאחז מחאה, גם אם הוא מוקם על אדמה פרטית, בהסכמת הבעלים. כאן מיהר מנהל מקרקעי ישראל לפעול, והפעם – מותר לחשוד שבשל תמימותם של המוחים – לא היה מאבק משפטי שנמשך שנים. רשות העלתה דרישה; קיבוץ מבוהל, שמה הוא צריך צרות עכשיו, נכנע לה; ואז נשאר רק להזמין את שכירי החרב.

כמובן, אם המאחז הזה לא היה מוקם בשטח קיבוץ אלא על איזו גבעה גנובה בשטחים, משטר נתניהו היה עושה הכל כדי לוודא שהוא היה נשאר על מכונו. ראשית כל, הוא היה מחבר אותם מיד למים וחשמל, ושכירי החרב של טל היו נתקלים, בבואם, בכוח צה"ל נחוש להגן על התושבים. נתניהו היה מסביר שיש צורך בטחוני, שאין להעלות על הדעת שילדיהם של יהודים יאולצו, רחמונס, להשתחרר מעטיני ההורים ולגור הרחק מהם, שזו ארץ אבות, שהפלסטינים הם ממשיכי דרכם של הנאצים. הוא היה מעניק את כל האישורים, חוקיים או לא, בגניבה או בקריצה; הוא היה מטריד את בתי המשפט בדרישה אווילית אחת אחרי השניה שלא לקיים את פסקי הדין שלהם-עצמם, היה מתחנן בפניהם לפעול לפנים משורת הדין.

רוצים דוגמא? כולם מכירים את פרשת גבעת האולפנה. שם גניבת הקרקע היתה ברורה וחדה, ואף על פי כן, הממשלה לא רק תפצה את הגנבים וזייפני המסמכים, היא גם תנסר את הבתים של התושבים, ותעביר אותם – בעלות פסיכוטית של עשרות מיליונים – אל הקרקע המיועדת החדשה של הגזלנים.

עוד דוגמא? מגרון אמורה היתה להיות מפונה עד תחילת אוגוסט, אבל נתניהו שלח את הפרקליטות כדי להשיג דחיה – עוד דחיה – וגם הצליח. התירוץ הפעם ×”×™×” חוסר השליטה של הצבא על המאחז, והחשש שתושביו או תומכיהם יציתו מסגדים. עכשיו, במדינה נורמלית, מי שהיה מאיים להצית רכוש כדי לאפשר לחבריו לגזול קרקעות ×”×™×” מוגדר כחבר בארגון פשע ומקבל את היחס המתבקש. מאחר ומגרון נמצאת בשטח צבאי, לצבא לא היתה שום בעיה להכריז על עוצר במגרון – או בכל התנחלות שעליה יש מידע מודיעיני שתושבים בה מתכננים פעולות "תג מחיר." אבל מאחר וכנופיות תג מחיר הן בעצם זרוע צבאית משנית של קבלן הביצוע של הממשלה, המתנחלים – הן מאפשרות לממשלת נתניהו לומר שהיא צריכה להתמודד עם "קיצונים", מבלי לציין את העובדה שהיא גם זו שמממנת אותם – נוח מאד לממשלה ולצבא להתיישר על פי הדרישות שלהם, ולבג"צ נוח מאד לעצום עיניים. מי שזוכר, אגב, יזכור שהפרקליטות רצתה במארס האחרון לדחות את פינוי מגרון עד 2015.

אז אם מישהו היה צריך עוד הוכחות שלממשלת נתניהו אין כל עניין באזרחי ישראל אלא אם הם חיים מחוץ לגבולותיה, הוא רק צריך להשוות בין האופן שבו היא פעלה במגרון וביקום. זה צד אחד של המשוואה. הצד שני עוסק בשכיר החרב בני טל.

טל התפרסם כאשר הציע לעיריית תל אביב את שירותיו כדי לגרש את הפליטים מדרום תל אביב. הוא כמעט רייר על המסמך, כשכתב ש"הפעולה צריכה להיות מאד אלימה." הוא גם הפיץ את השקרים המוכרים על אלימותם לכאורה של הפליטים, כשהוא טוען שהמקורות שלו – שכמובן לא צוינו – טובים מאלה של המשטרה. הוא טען אז שהוא לא מכיר מקום אלים יותר בעולם מאזור התחנה המרכזית בתל אביב. כנראה שהקולונל בדימוס לא שמע את אזהרותיה מקפיאות הדם של הפרקליטות על האלימות הצפויה מתושבי מגרון ועוזריהם.

לאכזבתו של טל, החברה שלו לא זכתה בסופו של דבר בהזדמנות להפעיל אלימות נגד פליטים חסרי ישע בחסות תקציב ציבורי, אבל הפרופיל של החברה מציין בלשון חלקות שאחד מתחומי ההתמחות שלה הוא "סיוע בעיתות משבר בין הנהלה לעובדים," שם קוד לפינוי אלים של עובדים שמתבצרים במפעלים אחרי שההנהלה מעלה באמונם ומתכוונת להשאיר אותם לאנחות בעודה מחליקה הלאה על מצנח מוזהב.

וזה הצד השני של משטר נתניהו: האלימות שאמורה להיות מופנית כלפי מי שהוגדרו כאויבי הציבור איננה מבדילה בין אזרחים ללא אזרחים. התנגדת למשטר? אתה לא צריך להיות "מסתנן." עצם ההתנגדות מספיקה. שכירי החרב של הקולונל בני טל כבר יגיעו אליך. לאכזבתו, וכנראה לאכזבתם – שכירי חרב הם תחתית החבית האנושית – הם יוכלו להפעיל פחות אלימות כלפי ישראלים מהצבע הנכון, אבל הם יסתפקו במה שיש, ויקחו את כספי הציבור לשם כך.

הנה כל ההבדל: על מגרון צה"ל ממשיך להגן, בפקודת הממשלה; את מגדל צדק, שיוצריו ניסו ככל יכולתם לשוות לו חזות ציונית והשתמשו בטרמינולוגיה של חומה ומגדל, הרסו שכירי חרב. שהציונות מתה, יודע כל אזרח חושב; עכשיו אנחנו למדים שאת הגוויה שלה ניתן להציג לראווה, לשם הצגה פוליטית, רק מחוץ לגבולות המדינה הציונית.

(יוסי גורביץ)