החברים של ג'ורג'

לפני חמשה חודשים בדיוק פרסמתי כאן את הפוסט הזה. תמציתו: כספי הפנסיה של החוסכים בקופות הפנסיוניות הגדולות מונחים על קרן הצבי, מכיון שהציפיה להחזר פנסיוני מהן בגיל הפרישה מבוססת על הנחה של צמיחה כלכלית מתמדת, שבה דורות של צעירים נמרצים ויעילים יממנו בעבודתם ציבור הולך וגדל של גמלאים – מה שככל הנראה לא עומד להתרחש.

בתחילת השבוע התפרסמה בדר-מרקר כתבה של מירב ארלוזורוב, שכותרתה "מהפכה בביטוח הלאומי". לפי הנאמר בכתבה, "ועדה לבחינת האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי תמליץ כי החלטות הממשלה והכנסת ייבחנו לפי השפעתן על האיזון התקציבי של המוסד" כשמטרת הצעד היא "למנוע את כניסתו של הביטוח הלאומי לגירעון בתוך 25-40 שנה".

מן הכתבה עולה שהאוצר בעצם "לווה" משך שנים מיליארדים מקופת הביטוח הלאומי; הסכום המדהים של 180 מיליארד שקלים שהמדינה אמורה לתת לביטוח הלאומי הוא בעצם החזר של ההלוואה הזו. אבל לא זה עיקר העניין.

השאלה העיקרית היא: מדוע הביטוח הלאומי עתיד לקרוס? בדיוק מהסיבה שקרנות הפנסיה הגדולות במתכונתן הנוכחית עתידות לקרוס, אם לא יוקטן משמעותית "יחס התלות" שבין עובדים לגמלאים, קרי היחס בין מספר העובדים למספר הגמלאים. לפי הערכת המוסד לביטוח לאומי שמצטטת ארלוזורוב צפוי יחס התלות הזה, שהיה 1 ל-5.7 בשנת 1980, ליחס של 1 ל-3 בשנת 2050 (הנתון המשמעותי הוא לא חלוקת הגילאים, אלא היחס בין עובדים לגמלאים, כי העובדה ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה במדינת ישראל נמוך למדי מאזנת את השפעת הפריון; במלים אחרות: יש לנו הרבה אנשים צעירים, אבל הם אינם עובדים ואינם תומכים בגמלאים).

מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב? להגדיל את מספר העובדים, על ידי העלאת גיל הפרישה ושילוב אוכלוסיות רבות יותר בעבודה. אך גם אז הגמלאות עתידות לרדת, כי עם הדלדלות מקורות האנרגיה הזמינים לכלכלה התפוקה הממוצעת לעובד עתידה לקטון, ככל הנראה.

אז החדשות הטובות הן, שיש מי שמודע לבעיה בחלונות הגבוהים, ומסב אליה את תשומת לב מקבלי ההחלטות במדינת ישראל. החדשות הרעות הן שמקבלי ההחלטות הם אותם מקבלי ההחלטות המוכרים לנו, שלא עושים כלום במקרה הטוב, מזגזגים במקרה הרווח ושולפים פתרונות פופוליסטיים ולאומניים במקרה הרע (וזה עוד לפני שהזכרנו את "חוק ההסדרים").

אז מה נותר לנו לעשות? לסמוך על עצמנו בעיקר, ולהכין רשתות בטחון חברתיות שירפדו מעט את הנחיתה הכואבת עם המשך קריסתה של מדינת ישראל. אל תבנו על קצבאות הזקנה.

(דן תמיר)

כחודש לפני הפלישה הגרמנית לברית המועצות, התרחש אחד האירועים המשונים ביותר בהיסטוריה של המלחמה: סגנו של היטלר, רודולף הס, טס על דעת עצמו לבריטניה וצנח מעל סקוטלנד. עד כמה שאפשר להבין – ויש פרשנויות רבות לסיפור הזה – המטרה של הס היתה להביא להסכם שלום בין בריטניה וגרמניה, כדי למנוע מגרמניה להלחם בשתי חזיתות. העמדה הנאצית הרשמית היתה שהס היה מטורף, מה שגרם לגבלס – שהיה צריך למכור את הלוקש הזה לציבור הגרמני – ללא מעט בעיות. איך מסבירים, הוא תהה, שמי שהיה עד לפני כמה שעות הסגן הנערץ של הפיהרר הפך תוך זמן קצר כל כך למשוגע מזיל ריר?

למזלו של גבלס, הוא נאלץ להתמודד עם הבעיה הזו רק פעם אחת. לרוע מזלו של נתניהו, הוא נתקל בה יותר מדי פעמים. זה התחיל עם מאיר דגן. ראש המוסד הוותיק תקף את בבת עינו של נתניהו, המלחמה המיועדת באיראן. הוא הוגדר במהירות "כמשוגע." אחר כך הגיע תורו של עוזי ארד, ראש המטה לבטחון לאומי, שהעז גם הוא לפתוח את הפה. את ארד קל היה להגדיר כמשוגע, משום שבמשך שנים הוא אכן בתקשורת תואר ככזה: כמין ד"ר סטריינג'לאב עם התמחות בפראנויה. חשוב, עם זאת, לזכור שעל פי ארד עצמו, חינו סר בעיני נתניהו כאשר הוא החל לעשות את תפקידו כראש המב"ל ולספק לשרים הערכה שונה מזו של נתניהו על המצב מול איראן.

עכשיו הגיע תורו של יובל דיסקין, ראש השב"כ הבעייתי מאד לשעבר, מי שהודיע לבל"ד שהשב"כ יעקוב גם אחרי פעולות חוקיות שלה ומי שהגדיר את ענת קם כמרגלת מסוכנת. דיסקין חורר את העמדות של ממשלת נתניהו בשתי נקודות: הראשונה, כרגיל, היא איראן. דיסקין ציין שבהחלט יתכן שהתקפה על איראן לא רק שלא תסכל את תכנית הגרעין האיראנית, אלא אף תדרבן אותה – כפי שקרה, למשל, לתכנית הגרעין העיראקית אחרי ההתקפה ב-1981. כאן ראוי לציין את הדברים האחרונים והזהירים מאד שאמר הרמטכ"ל גנץ לאחרונה בנושא: לדבריו, ההנהגה האיראנית טרם קיבלה החלטה על פיתוח פצצה גרעינית. בהחלט יתכן שגנץ טועה – הוא נשען על אמ"ן, אחרי הכל, שעם רקורד ההצלחות שלו אולי עדיף היה לנו לו נשען על פותח בקלפים – אבל הדברים האלה סותרים את מה שאומר נתניהו כבר עשור, כלומר שהשנה היא 1938 וגרמניה היא איראן. ולנתניהו עצמו אין כנראה על מה להסתמך.

הנקודה השניה, והחשובה לא פחות, בדבריו של דיסקין היא פיצוץ בועת ה-Hasbara שניפח נתניהו, על פיה האחראים להעדר שיחות השלום הם הפלסטינים. דיסקין אמר את מה שיודעים כולם: שממשלת נתניהו לא מנסה להגיע להסדר כי אם תגיע לכזה, היא תחדל להתקיים. המשמעות, שהפכנו אדישים כלפיה, היא שממשלת נתניהו מוכרת את עתידה של ישראל ואת הסיכוי האחרון שלנו להמנע ממדינה דו לאומית תמורת שרידותה-שלה.

כמו בסיבוב הקודם, מנסים עכשיו נתניהו והתוכיים שלו – הבולט שבהם הוא, כרגיל, דני דנון הבלתי נמנע – לשנות את הנושא. במקום לדון במה שאמר דיסקין, שעליו קצת קשה יותר לטעון שהוא משוגע, הם רוצים שנדון בשאלה האם מותר לו לומר אותם.

התשובה היא חד משמעית. לא רק שמותר לו, זו גם חובתו. דיסקין הוא משרת ציבור, לא משרתה של הממשלה (בניגוד, למשל, לאופן שבו תופס יהודה ווינשטיין את תפקידו). כל זמן שהוא בתפקיד, אסור לו למתוח ביקורת עליה בפומבי. לפקיד ממונה אין זכות כזו מול נבחר ציבור. אבל כשהשתחרר מתפקידו? אם הוא סבור שהממשלה מסכנת בפעולותיה את הציבור, הוא חייב לומר זאת, או שימעל באמון הציבור. הוא לא עבד אצל נתניהו; הוא עבד אצלנו. אנחנו שילמנו את משכורתו.

בן דרור ימיני, שסימן את כל מי שאומר שיש צדק בדברי הפלסטינים כאויבי ישראל, מקונן על כך שדבריו של דיסקין הם טורפדו במערכת ה-Hasbara, וש"מלאכתם של רשעים נעשית על ידי טיפשים," אבל נאלץ להודות שכנראה שהוא צודק, רק שלא כדאי היה שיאמר את האמת. זו עמדה מדהימה לעיתונאי, שכנראה שכח שתפקידה של העיתונות הוא לדווח לציבור על מה שהממשלה עושה, לא לקדם את התעמולה שהיא מפיצה.

כתב חצר אחר, ארי שביט, משרתם של שני האדונים ברק ונתניהו, האשים את דיסקין בכך שהוא השתמש ב"משאית תופת פוליטית" כנגד הממשלה וביצע בה "סיכול תקשורתי ממוקד." שביט יוצר מצג שווא בדבריו כאילו דיסקין עדיין נמצא בתפקידו, אבל זה הרי כל ההבדל: הבעיה עם קצין בכיר שמדבר נגד הממשלה הנבחרת היא שהוא עשוי לסחוף חיילים כנגדה. הבעיה הזו לא קיימת כאשר מדובר במי שכבר פשט את מדיו או יצא מתפקידו, אבל שביט היה רוצה שתחשבו שכן.

שביט טוען עוד שדיסקין "פגע באופן מודע באסטרטגיה הלאומית של ישראל", הידועה בשמה "תחזיקו אותי." סליחה, אבל מי החליט שמדובר באסטרטגיה לאומית, ומתי? האמורה להחליט על כך היא הממשלה, שככל הידוע ולמרות כל הברברת, טרם התכנסה ולו לדיון אסטרטגי אחד על איראן. החלטות שמקבלים ברק ונתניהו בינם לבין עצמם אינן מחייבות – ועל אחת כמה וכמה אינן מחייבות פקידים לשעבר שחושבים שהציבור צריך לדעת שהעומדים בראשו מסכנים אותו.

המפחיד בכל זה הוא שנראה שדיסקין, דגן וארד מדברים כבר עכשיו מתוך מחשבה על ועדת החקירה העתידית, לכשתקום. אם הם מפחדים, אנחנו צריכים לפחד עוד יותר.

ועוד דבר אחד: השגריר לשעבר בבלארוס, זאב בן אריה, הודה בהסכם טיעון כי הוא העביר לשר החוץ ליברמן חומר מחקירה משטרתית שנערכה נגדו, שעה שליברמן היה עדיין חבר כנסת. בן אריה מונה לתפקידו, על פי דיווחים, לאחר לחץ של ליברמן שעה שהלז עדיין היה שר התחבורה בממשלת שרון. זאת, לאחר שליברמן הפעיל לחץ לפתיחתה מחדש של השגרירות בבלארוס, שנסגרה מפאת קיצוצי תקציב. במדינה נורמלית, שר החוץ היה מודיע היום על התפטרותו. בישראל של נתניהו וליברמן, זה אפילו לא עולה על הדעת אלא כבדיחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)