החברים של ג'ורג'

בסמיכות זמנים משעשעת הוצגה השבוע הנהגת המדינה במערומיה. מדליף מסמך גלנט לערוץ 2 עשה לנו שירות חשוב, כשהציג את צמרת צה"ל בפומבי כקן הצרעות שתמיד היתה, ואם יסתבר שאכן דובר צה"ל בעצמו הוא החשוד העיקרי – כך יואב יצחק אמש – אז בכלל יצא משהו חיובי מכל העסק; פגיעה באמון הבלתי מוצדק שרוחש לו הציבור. מהבחינה הזו, בהחלט יתכן שבניהו יצליח להכנס להיסטוריה, אם כי כנראה לא כפי שרצה.

במקביל, נגררה הטרויקה הקבועה של הצמרת – ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל – אל מול ועדת טירקל. כל אחד מהם נתן תשובה גרועה מקודמו. נתניהו הודיע שהוא אחראי, ומיד גלגל את האחריות אל שר הבטחון ברק; הלז הודיע שהאחריות היא כמובן אצלו ורק אצלו, אבל האחראי לפאשלה הזו הוא הצבא; אחר כך הופיע אשכנזי והודיע שהוא אחראי, אבל שהפתרון שלו הוא הפעלת צלפים מהאוויר, עוד קודם לנחיתת הכוחות על הסיפון – כלומר, הלקח שהפיק הקודקוד הצבאי הבכיר ביותר מאחד האסונות הדיפלומטיים הגדולים ביותר שהמיט צה"ל על ישראל הוא שלא הופעל מספיק כוח קטלני כנגד פעילים לא חמושים. רק על זה צריך היה לשחרר אותו מתפקידו על רקע אי התאמה.

חשוב להתייחס לאופן שבו פעלו כל השלושה: הם הצהירו על קבלת אחריות – אבל לא עשו שום דבר בנידון. אף אחד מהם לא התפטר וסביר שאם היו שואלים אותם אם בכוונתם להתפטר, התשובה היתה מבט תוהה. למה מה?

השטיק ×”×–×” – קבלת אחריות תוך התנערות מהמשתמע מכך – חדש יחסית. האב המייסד הוא כנראה יצחק רבין: אחרי נסיון השחרור הכושל של נחשון וקסמן ב-1994, שהסתיים ברציחתו של בן הערובה ובמותו של סרן ניר פורז בידי אנשי חמאס, עלה רבין לשידור, מדוכא וכבד שפה – פרשנים כתבו אז שהוא נראה בהלם – ואמר שהוא "מקבל אחריות" לפרשה. הוא ×”×™×” שר הבטחון. לצידו ניצב הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, שהיה לדעת רבים האחראי האמיתי: הוא התעלם מתחינותיהם של אנשי הימ"מ, שחילוץ בני ערובה הוא ההתמחות שלהם, והטיל את המשימה על סיירת מטכ"ל, שממנה בא.

ההצהרה הזו של רבין בכהונתו השניה – בכהונתו הראשונה הוא דווקא ידע להתפטר – פתחה עידן של אחריות מהפה ולחוץ. שני עשורים קודם לכן, כאמור, רבין התפטר; ראש הממשלה שלפניו, גולדה מאיר, אולצה להתפטר; ראש הממשלה שיבוא אחריו, מנחם בגין, עזב את תפקידו באומרו "אינני יכול עוד" וגזר על עצמו (כפי שכתב תומאס פרידמן) מאסר עולם בביתו; שניים משריו הבכירים של בגין, משה דיין ועזר וייצמן, התפטרו במחאה על מסמוס הסכם השלום עם מצרים (תכנית האוטונומיה); יצחק שמיר, ראש הממשלה שקדם לרבין, נקט באקט נדיר של אחריות: כשהפסיד בבחירות 1992, הוא פשוט הלך הביתה. אחרי ההכרזה ההיא של רבין הורגלנו, שנה אחרי שנה, בהצהרות ריקות על אחריות, עד שהמילים נשמעות חלולות עוד בטרם נאמרו. הם אפילו לא מבינים מה לא בסדר כאן.

* * * * *

התופעה איננה מוגבלת לפוליטיקאים: לפני כחצי שנה התפרסמה העובדה שנציגי חובשי הכיפות הסרוגות עשו דין לעצמם והשתיקו סיפורים על תקיפות מיניות במגזר. הם הקימו פורום מיוחד, "תקנה" שמו, שאנשיו מיהרו להסביר לנו עד כמה הם אנשים אחראים ועד כמה הפתרון שלהם מוצלח יותר מזה שמקובל סתם בחברה שומרת החוק – השלכתו של החשוד לחסדיהם המועטים של אנשי אכיפת החוק.

הסיבה לחשיפה היתה העובדה שרב-ידוען, מוטי אלון, הואשם בניצול מיני של תלמידיו. למדנו השבוע שהמשטרה, שנכנסה לתמונה אחרי התפוצצות הפרשה, הגיעה למסקנה שיש די ראיות להעמיד את אלון לדין על מעשים מגונים בכוח ומעשים מגונים בקטינים. בפורום תקמה אמרו שהם שמחים שהמשטרה אישרה את החשדות שלהם.

אוי לשמחה הזו. במשך ארבע שנים ידעו אנשי "תקנה" על טורף מיני – ובמקום להסגיר אותו לרשויות, הם העלימו אותו. הם הוציאו אותו לגלות בתקווה ששם הוא לא יעשה שום דבר, תקווה שאפילו הם היו צריכים לדעת שהיתה תקוות-שווא. כנגד אלון יש כרגע שתי תלונות של קטינים; במקרים כאלה, במיוחד בציבור כזה, סביר שיש עוד כמה קורבנות שעליהם איננו יודעים עדיין. אולי נדע בעתיד, כשהם לא יוכלו יותר לכבוש את הסוד על מה שנעשה בהם.

בשעתו, הסבירו לנו אנשי "תקנה" שהם נהגו מתוך אחריות: שהם לא רצו להכפיש לשווא את שמו של אדם חף מפשע אבל גם לא לאפשר לו גישה לקורבנות. שוב ה"אחריות" הריקה: המעשה האחראי האמיתי היה ירידה לחקר האמת, באמצעים היחידים המקובלים במדינת חוק. במקום לעשות את זה, אנשי "תקנה" העדיפו ללהג על אחריות ולהתנהג כאילו הם בבני ברק. בשם "האחריות" של אי פגיעה בשמו של אלון, וכנראה גם חשש מ"חילול השם" שהיה נלווה לידיעות, הם נתנו לו, גם לדבריהם, גישה פעם אחר פעם לקורבנות פוטנציאליים.

לפעמים אני מתחרט על כך שאני לא מאמין בדמון יהוה, כי במחשבה על מה שמחכה לאנשים ה"אחראים" האלה לאחר מותם יש נחמה מסוימת, הנחמה הפראית שעליה התענג טרטוליאנוס במחשבה על הצפיה בעינויי הנצח של הפגאנים. אבל אין דמון, אין גיהנום ואין גן עדן, ואת הדין עם אלון וסייעניו צריך למצות בעולם הזה. אין אחר.

(יוסי גורביץ)