החברים של ג'ורג'

פעם, לא כל כך מזמן, כשהיה צורך להצדיק את גזילת הארץ מילידיה – גזל שהתרחש בעיקרו לא בסערת הקרבות של 1947-1948 אלא בשנים הארוכות והמיוסרות שלאחר מכן – רווחה כאן אידיאולוגיה שניתן לכנות אותה, בקצרה, "יהדות הנביאים". התפיסה שלה היתה התנתקות מוחלטת כמעט מהיהדות כפי שהיתה, ופניה עורגת אל היהדות "המקורית", כפי שהמחזיקים בה תפסו אותה: יהדות של צדק ויושר, כפי שהיא מתבטאת בחלקים מסוימים בתנ"ך. מחלקים אחרים בתנ"ך, כאלה שמדברים על רצח עם, אונס שבויות, טבח מאמינים של אלים אחרים, פסוקים מזעזעים כמו "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וינפץ עולליך אל הסלע" – הם העדיפו להתעלם.

כמובן, זו היתה יהדות מפוברקת של סוף המאה ה-19. מעולם לא היתה יהדות אותנטית כזו. היהדות האותנטית – זו שיהודים לאורך כל הדורות העדיפו, במספרים גדולים, לנטוש – היתה היהדות הרבנית. אחרי הכל, היא זו שקבעה אילו ספרים ייכנסו לתנ"ך ואלו יוגדרו כ"ספרים חיצוניים" (שלא לדבר על אלו שיוגדרו כ"עוון גליונים"), והיא ביססה את עצמה על הבדלה מהמין האנושי (חוקי כשרות, למשל) ושנאתו. אבל הלאומיות היהודית המתעוררת היתה צריכה להיאחז במשהו שאיכשהו יכול היה להתחזות למוסריות לגיטימית. אחרי הכל, אי אפשר לבסס את הטענה (השקרית, כמובן) ש"היהודים המציאו את המוסר" על דיני "לא תחנם".

הימים האחרונים מראים עד כמה חסרת שורשים היתה התפיסה של "יהדות הנביאים". היהודים האמיתיים, אלי ישי ויחידת עוז על "וביערת הרע מקרבך" שלה, מסירים במהירות כל אצטלה של אנושיות. כשישי אמר ש"נגמר הטיול", זו לא היתה פליטת פה: זו היתה אמירה מכוונת, שמטרתה לעודד את קהל הבית שלו. באדם אחר אפשר היה לחשוד שמדובר בניצול ציני ומרושע של שנאת האדם של היהודים האורתודוקסים לגריפת קולות בקלפי, אבל במקרה של ישי, תוכו כברו: הוא באמת שונא אדם. הוא באמת מתענג על מסע הנקמה הקטן שלו נגד ההיסטוריה היהודית. הקולות בקלפי הם בונוס נחמד, אבל ישי היה מתעלל בהם גם אם לא היה בכך רווח פוליטי (הפסד פוליטי היה כנראה גורם לו להסס – הוא פוליטיקאי, אחרי הכל).

פעם, לפני שנות דור, היו אנשים שבאמת האמינו באידיאולוגיית הנביאים. מנחם בגין הורה על קליטתם של 66 פליטים ויאטנמים שנמשו מהים, ושאף מדינה אחרת לא רצתה לקבל. בנו, בני בגין, יתפטר מראשות תנועת ימין ב-1999 כשהוא אומר שאין עוד ימין בישראל שמתחייב גם לשמירה על השטחים וגם לזכויות אדם. היום, מצד שני, רוב הציבור היהודי בישראל נמצא עמוק בימין הדתי – במובנו הרחב יותר, קרי ימין ששורשיו הם דתיים – והרעיון של זכויות אדם זר לו. ישנה קבוצה בשם "רבנים למען זכויות אדם"; מתוך החיוב אתה שומע את השלילה, כמו ב"יהודים למען ישוע". רוב רובם של הרבנים, שלא לדבר על הצאן הקדוש, אינו תומך בזכויות אדם. הם תומכים בזכויות היהודי.

אם היה כאן ציבור ניכר שאכן האמין ביהדות הנביאים, אפשר היה לנהל מול אלי ישי ועוזריו מערכה מרתקת. אפשר היה לגייס את "בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" כנגדם, כפי שעשתה היטב עלמה זוהר:

גם אני חיפשתי כֹח להציל מה שאפשר,

לא היה לאן לברוח – דמי היה מותר,

אות קין, אות קין – אנשים נופלים לברכיים.

והם דופקים לך בדלת, הם בוכים בכי תמרורים.

אל תאמר "מה לי עם אלה, אלה אנשים שחורים":

כי בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,

שלא ישכח איך ברח, הוכה, הושפל, נרצח. איך צעק לשמיים.

אפשר היה להשתמש ב"לא תשנא מצרי, כי גר היית בארצו", בשלל איסורים תנ"כיים להונות את הגר ולפגוע בו, באיסור התנ"כי המרשים להסגיר "עבד אל אדוניו, אשר יינצל אליך מעם אדוניו", בקריאה להניח לגר " עמך יישב, בקרבת מקום אשר יבחר, באחד בשעריך, בטוב לו".

בישראל של היהדות האמיתית, לא זו שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה, 67% מהיהודים שנשאלו בנושא תמכו בגירוש, וככל שהיו יהודיים יותר, כך עלתה תמיכתם בו. 100% (!) מהחרדים, 85% מהדתיים הלאומנים ו-56% מה"יהודים המסורתיים" (אלה שרגשי האשמה שלהם על כך שהם נוהגים בשבת מחזקים את הלאומנות הדתית שלהם) התנגדו לאזרוח הזרים – לכאורה בניגוד למסורת שלהם עצמה ובעצם בהרמוניה שלמה איתה.

מי שרצה לראות מה עמדת המסורת היהודית ביחס ללא-יהודים, יכול היה לראות אותה השבוע, כשמאות רבנים התכנסו כדי לתמוך מוראלית בכותבי "תורת המלך", שמתירה שפיכת דמם של לא יהודים ללא משפט ואזהרה, וגם את רצח ילדיהם "אם יש חשש שיגדלו להיות רשעים כהוריהם". יואל בן נון כותב נגדם בדם ליבו, אולי המאמר האמיץ ביותר של מי שכבר התריע נגד קיצוני הרבנים, אבל קריאה בין השיטין מראה שגם לשיטתו, הדבר היחיד שמונע הלכתית את חיסולם של אפיקורסים ממוצא יהודי – כן, כן – היא הוראה של החזון איש שאין לדון בנושא, והוא מתלונן מרה על כך שרבני "תורת המלך" מתעלמים ממנה. אבל ביהדות אין אפיפיור, וכל רב רשאי לפסוק כרצונו.

ואיפה נמצאים רוב הרבנים, ואיפה נמצא הצאן הקדוש, אנחנו כבר יודעים.

הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה לשבוע, ועל כן לא אעדכן את הבלוג בשבוע הקרוב. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לאנשים שתרמו לאחרונה לקרן הטבק והאלכוהול. נתראה שוב, אם יעמוד לי הכוח, בשבת הבאה.

(יוסי גורביץ)