החברים של ג'ורג'

אין ספק, מותו של אסף רמון הוא טרגדיה. המזל הרע שהכה במשפחה הנערצת הזו פעמיים, מעורר מחדש את השאלות השחוקות בדבר הטוב והרע והשליטה בהם בידי איזשהי ישות מודעת. אבל מכאן, מאותה טרגדיה משפחתית ל"יום האבל הלאומי" שהכריז עליו ראש הממשלה, הדרך ארוכה, ארוכה מאוד. נראה שאנו לא מצליחים להבחין בין אבל פרטי ובין אבל לאומי, או כפי שהוא בא לידי ביטוי במקרה של משפחת שליט – בין דאגה פרטית לדאגה לאומית, ואי ההבחנה הזו פוגעת בסופו של דבר דווקא בצד החלש של המשוואה.

במקרה של משפחת שליט, נשמעים טיעונים הגיוניים לשני הצדדים. מחד גיסא עולה הטענה כי ההפגנות בעניינו רק מכבידים את לב החמאס ו"ככה לא מתמקחים בשוק – וככה אי אפשר לנהל משא ומתן", ומאידך גיסא הטענה שהמחאה הציבורית והמתוקשרת מניעה את המחליטים לפעול ביתר מרץ ולהעיז יותר בניסיונות לשחרר את גלעד שליט. האחרונים לעתים קרובות יביאו את טענת המחץ, שאני, שדווקא נוטה לצדד בראשונים, לא מסוגל לענות לה: תראה מה קרה למשפחת ארד, ששמרו על שקט כדי לאפשר להנהגה לנהל בדרכה את המשא ומתן, וההמתנה שלהם לרון נכנסת כעת לעשורה השלישי.

אבל במקרה של אסף רמון, התמונה אחרת לגמרי. כאן אי אפשר לטעון שהפיכת האסון הנורא והשני שנפל על משפחת רמון לאבל לאומי תשרת באיזשהו אופן את המשפחה. אני מניח שגם בכירי גופי החדשות במדינה מבינים את זה, אבל ההתנהלות המכוערת והברוטלית שלהם מאז נהרג אסף רמון מעידה שההבנה הזו נעצרת ברגע הבחירה העריכתית. בשלב הזה עולות הבנות אחרות – קדומות יותר, חזקות יותר – בדבר הצורך להקדים את המתחרים, בתשוקה להגדיל את אחוזי הצפייה והכניסה ולהביא אותם לשיאים חדשים, וההבנה שגם אם הם יבחרו לנהוג כאן בהיגיון ולהניח למשפחת רמון להתמודד עם האבל שלה בכבוד, הרי שהמתחרים שלהם בין כה ישיגו את תמונת הפפרצי של האלמנה ברגע היוודע לה על מות בנה.

האבסורדים לא נעצרו בזה. 19 עמודים בידיעות אחרונות (קראתי רק את עמודי החדשות, אני מניח שבמעריב ובמגזינים שיעור הסיקור לא היו נמוך בהרבה), מערכת לדירוג תמונות של אסף רמון ב-ynet כאילו היה איזו דוגמנית או תצלומי נוף, ועשרות שעות הטלוויזיה במצטבר שעסקו במוות המיותר הזה.

אבל בתוך כל המהומה הזו קיבלנו הצצה להתנהלות שקולה, מוסרית, שבחרו בה דווקא אלה שמוצגים לרוב כהיפוכם של אנשים שקולים ומוסריים. במרחק נסיעה של שעה וחצי מירושלים, עוד שעה אם באתם מהמרכז, נערים הצליחו לצלם את רגע ההתרסקות של המטוס שבו היה אסף רמון ז"ל. קשה לי להאמין שנערי תיכון ממרכז הארץ, או אפילו סטודנטים באחת האוניברסיטאות הגדולות היו בוחרים כמו אותם נערים – בחורי ישיבה בגיל תיכון ממעלה חבר – לא להעביר את התמונות לגוף תקשורת תמורת תשלום נדיב, אלא לגנוז אותן ולמסור אותן רק לצבא לצורכי התחקיר.

אמת, תהליך קבלת ההחלטה הזה בעייתי מאוד. קשה לכנות "שאלת רב" כנקיטת עמדה מוסרית, שהרי לוּ הרב היה מורה להם אחרת – הם היו פועלים גם בניגוד למצפונם וממלאים אחר דבריו. ואכן, רבים משכניהם הדומים להם הם אנשים אלימים, גזעניים וחשוכים, אך הם עצמם, בעצם ההימנעות הזו מלהשתתף בחגיגית האבל הלאומית, מציבים בפנינו מראה שמאוד לא נעים להביט בה.

אנחנו כל כך רגילים לראות את הכסף כאחת המטרות העיקריות של חיינו. מי במידה כזו ובמי באחרת, אבל אנחנו – ואני מתכוון כאן כמובן לעצמי ולרוב אלה שאני פוגש בחיי היום יום – חלק מהמכונה האדירה הזו שמטרתה צמיחה והתרחבות, מילים מכובסות ל-"עוד ועוד כסף".

אתה יכול להיות מוכר בחנות ספרים או שליח על קטנוע – ובטח ובטח איש תקשורת – ולשכנע את עצמך ש"אתה מחוץ לכל זה, לא נוגע לך, זה שם", אבל זה בלתי נמנע. הפרסומות מקיפות אותנו מכל מקום, רבים מאיתנו משרתים אותן בצורה כזו או אחרת, ואי אפשר לברוח. הכסף הוא המנוע העיקרי בחיים שלנו, ומהווה שיקול מכריע בהתלבטויות רבות. לא יהיה מופרך להסיק בעקיפין, שיקול כלכלי הוא שעמד בבסיס החלטת עורכי מהדורות החדשות לפרסם את התמונות האינטימיות של רונה רמון.

והנה, אמנם מעבר להרי החושך, אבל גיאוגרפית לא ממש רחוק, מתקיימת לה תרבות שהכסף נתפס בה במסגרת הראויה לו, שאין בה שאיפה של כל פרט "למקסם את רווחיו", אלא – ותסלחו לי על השפה הגסה – "לעבוד את השם", עם כל ההסתייגויות שלי משאיפה זו, שאני לא שותף לה כלל ולא מזדהה איתה, ומבין את הנזק האדיר שהיא גרמה וגורמת לאנושות כולה.

לאותם בחורי ישיבה הייתה האפשרות להחליט אחרת: להעביר את התמונות לכלי תקשורת כלשהו בהבטחת בלעדיות, לחלק ביניהם כמה אלפים – בדולרים או בשקלים, ושוב היינו זוכים לפניני עיתונות כמו הצילום האחרון של נעה גולדרינג בת השלוש לפני שנרצחה על ידי אביה.

משהו קורה שם, מעבר להרי החושך, משהו מתעורר. בצד השדים והמזיקים המקפצים על הגבעות צומח בישיבות הציוניות דור של משוררים, אמנים ואנשי ערכים. הצצה לאותו דור אפשר לקבל מקריאת כתב העת לשירה "משיב הרוח" וספרי הוצאת ראובן מס, וכן ממוספי סוף השבוע של העיתון "מקור ראשון" (גילוי נאות: בשנתיים האחרונות פרסמתי בעיתון זה כמה ביקורות ספרות). אלה נולדו מתוך עמדה מוסרית מבוססת מאוד (ששוב אסתייג ממנה), שבאה לידי ביטוי בהחלטת בחורי הישיבה ממעלה חבר, בתרבות הקולנוע שצמחה שם יש מאין בעשרים השנה האחרונות, וכן, גם בחלק קטן מהפעילות העיתונאית של המגזר הציוני-דתי.

דוגמה אקטואלית: במוסף "דיוקן" של מקור ראשון התפרסמה לפני כשבועיים כתבה על שאלת השארת ההחלטה בדבר שירותו הצבאי של יתום או אח שכול בידי ההורים, לרוב בידי האם. בפוסט הקודם יוסי הזכיר כאן את הבעייתיות שבמדיניות צה"לית זו, והנה כמה ימים לפני כן – להזכירכם, לפני מותו של אסף רמון – בדיוק בשאלה רדומה זו בחר לעסוק המוסף המגזיני של מקור ראשון, בנימה ביקורתית ורצינית. (אין לינק ×›×™ אין אתר למקור ראשון).

תחושת המראה שמציבים בפניי בחורי הישיבה ממעלה חבר מעיקה עליי באופן אישי. אני עצמי עובד בתקשורת, שותף לאותה מערכת שמתפרנסים ממנה גם כותבי הבלוג הזה, ואני לא מסוגל לומר בצורה חד משמעית שהייתי נוהג אחרת מעורך ידיעות אחרונות או ראש דסק החדשות של ערוץ 10, לו הייתי במקומם.

אני לא ותיק בעיתונות, קצת יותר משנה וחצי, אבל כבר הספקתי להדפיס ולפרסם כמה דברים שהתחרטתי עליהם מאוחר יותר לצלילי "איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי". בקצב המטורף שנמצאים בו עורכי החדשות, בלחץ המופעל עלינו מכל הצדדים לפרסם כמה שיותר מהר ולהקדים את המתחרים בכותרת מפוצצת, לעתים קרובות מדי אין מקום לשיקול דעת, אין מקום לאותה "שאלת רב" שאדם אמור לעשות בינו ובין עצמו.

בחיי אותם בחורי ישיבה ממעלה חבר יש מקום לשיקול הדעת הזה. עם כל הביקורת עליהם ועל המחנכים שלהם – מסתבר שיש לנו מה ללמוד מהם.

(אהרן פורת)