החברים של ג'ורג'

נהוג לומר שאם מישהו אומר לך שאתה שיכור, אתה יכול להתעלם ממנו. אם כולם אומרים לך שאתה שיכור, כדאי ללכת הביתה לישון. דו"ח גולדסטין, שקבע שישראל ביצע הפשעי מלחמה ופשעים כנגד האנושות ברצועת עזה – וקבע, כפי שמקפידים לשכוח, שהחמאס ביצע אותו דבר – בא אחרי דו"ח של "בצלם", שבעצמו בא אחרי דו"ח של "שוברים שתיקה". כולם אמרו אותו הדבר עצמו: צה"ל הפעיל כוח אש עצום בשטח עירוני בנוי, יצא לקרב כשהמטרה שלו היא מניעת אבידות בכל מחיר – וה"כל מחיר" הזה התממש בגופותיהם של מאות חפים מפשע.

זה לא יכול היה להיות אחרת. צה"ל המזועזע מיהר לטעון שזה לא פייר, כי החמאס הסתיר את לוחמיו בין האזרחים. כנראה שזה נכון – אף אחד מהצדדים לא מהסס לשקר – אבל צה"ל מתעלם מהמשמעות של דבריו: שמאחר והוא לא ידע להבחין בין אזרחים ולוחמים, הוא ירה על האזרחים וקיווה שחלק מהם הם גם לוחמי אויב. מספרי הנפגעים נוטים לאושש את התפיסה הזו: צה"ל איבד רק חמישה אנשים לאש החמאס – ואיבד מספר זהה לאש ידידותית. כאשר אחוז הנפגעים שלך מאש ידידותית גבוה כל כך, המשמעות היא שאתה מבצע ירי ללא אבחנה. ומה שקרה לאותם חיילי צה"ל היה דוגמית למה שקרה לאזרחי עזה.

על הפחדנות של צה"ל ועל היפוך הפירמידה – התפיסה שכולם, אזרחים ישראלים ופלסטינים כאחד, צריכים לשלם עבור בטחונם של חיילי צה"ל – כבר כתבתי. הנושא המעניין הפעם הוא אחר.

* * * * *

עם יציאת הדו"ח, התגובה הישראלית הרשמית – לפני שהיה לה זמן סביר לקרוא את הדו"ח – היתה שמדובר באנטישמיות לשמה. הבעיה הפעם היא שבניגוד לתקריות בחזיתות שוודיה ונורווגיה, הפעם עמד בראש הוועדה לא איזה גוי גדול, אלא יהודי. הפתרון לא היה מסובך: גולדסטין הוגדר מיד כ"יהודי שונא עצמו" וכ"עלה תאנה".

בכך חזר המשטר על עמדתו בשני אירועים דומים שקרו לאחרונה. דו"ח "בצלם" על המתקפה בעזה פורסם, וצלל כאבן במים אדירים. התפיסה של המשטר – מפרס וימינה – היא שאין טעם להתייחס לדו"חות בצלם, שכן מדובר בבוגדים ויהודים שונאי עצמם. היה קצת קשה יותר לעשות את זה ללוחמים של "שוברים שתיקה", אבל תוך כמה זמן גם הם הפכו לאנטישמים לא מודעים, וכל מיני בדרנים זולים שיסו בהם בריונים חרדים.

השיטה פשוטה. אם אתה לא יהודי, וכותב נגד צה"ל, אתה אנטישמי מלכתחילה. אם גם אפשר להדביק לך איזו אספנות לא סימפטית, בכלל טוב: אפשר לכתוב שאתה נאצי בלי לטרוח להביא הוכחות, ואם תלבש חולצה עם סמל צבאי היסטורי של גרמניה, שמשמש גם את הצבא הנוכחי שלה, אפשר יהיה לכתוב שמדובר ב"סמל נאצי". אפשר יהיה לעשות מספיק רעש, ולייצר מספיק הסחה, עד שהארגון שלך יוציא אותך לחופשה עד שהבלגאן יירגע.

הבעיה האמיתית של ציידי "האנטישמיות" היא שחלק ניכר מהאנשים שמותחים ביקורת על צה"ל הם יהודים – כאן ובעולם. מה לעשות: בישראל פעילותו של צה"ל שנויה במחלוקת פחות או יותר מאז 1967, ובחו"ל יהודים ממלאים תפקידים נכבדים בשורה של ארגונים ליברליים. אז האנשים האלה הופכים ל"שונאי עצמם".

יצוין שעצם התפיסה של "יהודים שונאי עצמם" היא במהותה תפיסה אנטישמית: היא אומרת שמדובר באנשים תלושים, מעוותים, שמשהו דפוק בהם (משהו גנטי?), ועל כן, בניגוד לכל יצור חי אחר, הם "שונאים את עצמם". ולא משנה אם הם יגידו לך שהם שונאים את ישראל, לא את עצמם; מדינת ישראל כבר הגדירה אותם.

כך או כך, יהודי או ערל, ישראל לא מוכנה לשמוע שום ביקורת על כוחותיה המזוינים. צה"ל, במיתולוגיה הציונית החדשה, הפך למקבילה של היהודי באשר הוא: תמיד מתנכלים לו על לא עוול בכפו.

לתנועה הצנטריפוגית הזו יש מחיר. אנשים שמותחים ביקורת מתונה על ישראל, מוצאים את עצמם לפתע תקועים באותה קטגוריה עם לואיס פארחן. ההלם גורם להם, ברוב המקרים, לעוינות-יתר למערכת הפרופוגנדה הישראלית שקיטלגה אותם ככאלה, ובהתאם גם לכל מה שקשור לישראל. בקצרה, השיטה הזו גורמת לרדיקליזציה בקרב מבקרי ישראל – וזו, כמובן, נבואה שמגשימה את עצמה. באיזשהו שלב הם יאמרו משהו על הלובי היהודי – ומשם אף אחד עוד לא חזר.

(משונה, אגב, הנושא הזה: עד לפני כמה שנים התהדר AIPAC, באתר שלו, בכך שהוא "הלובי המשפיע ביותר בארה"ב". פקידים בכירים שלו התהדרו בכך שהם יכולים לארגן חתימות של 70 סנאטורים על מפית, והוכיחו את זה. אחר כך אף אחד לא הבין מאיפה באה השמועה על ארגון פרו-ליכודניקי שמסוגל לכופף את הקונגרס, וכולם נורא נעלבו כשמישהו העז לומר שללובי היהודי יש השפעה יתרה על המדיניות המזרח תיכונית של ארה"ב).

מערכת ה-Hasbara הישראלית (היא לא דומה לשום דבר אחר בעולם) מבלבלת בכישרון ובמכוון בין אנטישמיות ובין אנטי-ציוניות או סתם התנגדות לכיבוש הישראלי. הטענה הקבועה שלה היא שאין הבדל בין אנטי ציוניות ואנטישמיות, ושהאחת מהווה כסות לשניה. כלומר, אם מישהו אומר שישראל הפעילה כוח בלתי מרוסן בעזה, זה נובע מכך שהוא סבור שיהודים הם נחותים מאחרים.

זה מטורף. והמערכות הישראליות מספרות לעצמן את הסיפור הזה שוב ושוב, ומנהלות אינדוקטרינציה כלפי אזרחיהן, עד שזו הופכת לאמת האפשרית היחידה. לפעמים האינסטינקט הזה מפעיל גם גורמים לא צפויים: איגוד הסחר הבריטי הכריז הערב על החרמת תוצרת ההתנחלויות, אבל הכותרת של "הארץ" (!) אמרה "איגוד הסחר הבריטי: להחרים מוצרים מישראל בעקבות פעולת צה"ל בעזה". ההתנחלויות אינן נמצאות בישראל. סביר להניח שב"הארץ" יודעים את זה. מה קרה? קרה המם של "כולם אנטישמים", והחלטה שהיא החלטה נגד התנחלויות הפכה להחלטה נגד ישראל.

* * * * *

טענה נוספת של פרקליטי הבהמה היא ש"כולם עושים את זה", ונוצרת השוואה נפוצה לפעולות כוחות נאט"ו באפגניסטן עם הפעולות הישראליות. ההבדל הוא פשוט אבל קריטי: באפגניסטן, המדיניות היא "לזכות בלבבות ומוחות", והמטרה היא לצמצם ככל האפשר קורבנות אזרחיים. תקלות קורות בכל מלחמה. אבל אצל ישראל אין מדובר בתקלות: מדובר בשיטה ארוכת שנים.

בכל פעם שצה"ל נתקל בהתנגדות רצופה, הוא הפעיל אש כנגד אזרחי האויב. זה התחיל בהפצצת ערי התעלה במהלך מלחמת ההתשה, המשיך במבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" – שכל הרציונל שלהם היה ירי לעבר אוכלוסיה, כדי שזו תפעיל לחץ על הממשלה בביירות, שתפעיל לחץ על הממשלה הסורית, שתפעיל לחץ על החיזבאללה – והופעל כנגד רצועת עזה הרבה לפני "עופרת יצוקה". מאז הנסיגה מהרצועה, צה"ל מפעיל כנגדה אש ארטילרית – אולי האמצעי הפחות יעיל כנגד טרור שאפשר להעלות על הדעת. צה"ל הודיע שהוא "מצמצם את טווחי הבטחון", כלומר מסכן את האזרחים באחד השטחים הצפופים ביותר בעולם. כשיורים פגזים לאזור כזה, אי אפשר לספוק כפיים אחר כך ולומר שלא זו היתה הכוונה. זו איננה תקיפה של מטרה שלא זוהתה כהלכה, כמו באפגניסטן.

הטענה הזו הופיעה במלוא צדקנותה הבוקר אצל ארי שביט, אלא מי. "כל עוד השופט ריצ'רד גולדסטון אינו חוקר את ארצות הברית, רוסיה, סין, סעודיה, סרי לנקה וטורקיה בדיוק כפי שחקר את ישראל, הוא אינו אישיות מוסרית", קובע שביט נחרצות. וואלה. על פי אותו הגיון, החוקרים של פשעי המלחמה ברואנדה, ליבריה וסרביה הם אנשים לא מוסריים, כי הם לא תפסו את ולדימיר פוטין. אמור מעתה: לירות פגזי 155 מילימטר לתוך ריכוז אוכלוסיה צפוף – מוסרי; לדרוש קבלת אחריות לכך, מבלי שיצאת למלחמת עולם שלישית ברוסיה וסין – לא מוסרי.

וכל הצווחנות הזו, כל ההיזון החוזר מכל כלי התקשורת, מתחיל להיראות יותר ויותר כמו דרום אפריקה של האפרטהייד בימי שקיעתה. (וכן, ההשוואה במקומה: בישראל גופא, אולי, אין משטר אפרטהייד – אפשר להתווכח על כך – אבל ודאי שבשטחים הכבושים הוא הוא קיים. מתנחלי חברון, במרחק יריקה מתושבי חברון, כפופים למערכת חוק אחרת, משלמים מיסים לגוף אחר, נוסעים בכבישים אחרים, ומחזיקים בזכות הצבעה בישראל.) ככל שהחרם העולמי גבר, כך טען המשטר ביתר עוז שהוא צודק, צודק, צודק – ושכנע את רוב התושבים.

לא היה בכך כדי לשמר את דרום אפריקה הלבנה. היא העדיפה להמשיך ולהלחם גם אחרי קריסת רודזיה, ולא להגיע לפשרה כלשהי, כשעוד אפשר היה להגיע לכזו. בעלת בריתה הבולטת אז היתה ישראל. עשרים שנה לאחר מעשה, אנחנו שועטים לקראת בחירה בין אפרטהייד רשמי ובין הענקת זכויות אזרח לתושבי הגדה והרצועה.

ותוך כדי ההתרסקות הזו, אנחנו מספרים לעצמנו כמה אנחנו צודקים ועד כמה כולם אנטישמים. ×–×” לא ירכך את ההתרסקות, אבל אולי ינעים את הנסיעה. 

(יוסי גורביץ)