החברים של ג'ורג'

"האגדה השחורה", חביבתם ויצירתם של ההיסטוריונים הפרוטסטנטים-ליברלים של תקופות הנאורות, ציירה את ימי הביניים כ"תקופת החושך". ימי הביניים היו הרבה יותר רבגוניים ואף פתוחים משתיארו אותם ההיסטוריונים הפרוטסטנטים, ונראה שהם נפלו למלכודת עתיקה: הם תיארו תקופה קדומה כאילו היתה בת זמנם. והקתוליות של התקופה בה כתבו אכן היתה סתגרנית, שמרנית ועבשה.

הכנסיה הקתולית, שהתנודדה במשך שתי המאות שלאחר הסכיזמה הגדולה (1378), התעוררה בבהלה עם הרפורמציה וגילתה שהרפורמטורים ברחו לה עם חלק ניכר מהמאמינים. יצוין שכמה מהרפורמטורים המובילים – לותר וקלווין – היו מציאות קטנות מאד, שבמובנים רבים היו הרבה יותר סתגרנים ושמרנים מהכנסיה עצמה. הם גם היו קנאים הרבה יותר: ז'נבה של קלווין יכלה ללמד את טהראן של חומייני כמה וכמה דברים.

בנסיון להגן על עצמה, נכנסה הכנסיה לשלב הקונטרה-רפורמציה (או, בקרב תומכיה, "הרפורמציה הקתולית"), שאפשר לציין את תחילתו בוועידת טרנט (1545). הכנסיה הפכה לגוף הרבה יותר הדוק, הקפידה הרבה יותר על הדוקטרינה שלה, והפכה להרבה פחות סובלנית כלפי דעות חריגות מצד המאמינים. הצנזורה על ספרים, שעד אז היתה רופפת אם בכלל, הפכה לחונקת; האכיפה הקתולית הפכה להיסטרית. אם בעבר די היה לכנסיה בכך שההמונים יקבלו את ברכתה ואת מרותה, עכשיו היא גם ציפתה לשמוע מהם שהיא צודקת. התהליך המיוסר הזה, שהביא במהירות לפיגורן של המדינות הקתוליות, הגיע לשיאו בהחלטה שהתקבלה בוועידת הוותיקאן הראשונה, ב-1870, על פיה האפיפיור אינו יכול לטעות. ההחלטה המדויקת מסוייגת הרבה יותר, ועד כה השתמש רק אפיפיור אחד בסמכות זו, אבל קשה לחשוב על החלטה מתריסה יותר כנגד הרוח המדעית של המאה ה-19.

מתקבל הרושם שכמו הכנסיה בעת רקבונה, גם הציונות מגיעה כעת לשלב שבו היא מנסה לכפות את עמדותיה.

* * * * *

מותר היה לפטור בנחרת בוז את הבומים העל קוליים שהשמיע גדעון סער עם כניסתו לתפקיד שר החינוך. הוא רוצה שבבתי הספר ישירו את ההמנון כל בוקר. דווקא את זה הוא העתיק מארה"ב, כנראה תוך שהוא שוכח – כמה נוח – ששם תלמידים המבקשים פטור מהשירה גם מקבלים אותו. נו. גם לימור לבנת רצתה. זוכרים את לימור לבנת? כמה טוב שכבר לא, אה?

אבל נראה שנחרות הבוז לא במקומן, ושסער יצליח להתגבר גם אחד הממסדים המסואבים ביותר בישראל, זה של המורים. רוח ציבורית חזקה מאחוריו, וכשהוא רוצה להעניק מענקי הצטיינות לבתי ספר ששולחים יותר חיילים לצבא, הוא מצליח לשלב שני הלכי רוח: האחד, זה ההיסטרי מחשש ל"השתמטות" בלתי קיימת, והשני – זה שרוצה יותר משמעת. בתי ספר שמעמידים יותר חיילים, שמתהדרים ב"ערכים" – תמיד ערכים לאומניים – נתפסים כיותר ממושמעים.

אין ספק שהגיע הזמן לקצת יותר משמעת כלפי הברברים הקטנים. ספק אם הצעדים של סער יועילו בהרבה: הבעיה היא לא במערכת החינוך, שנעה ממילא במהירות של קרחון. הבעיה היא בחברה הישראלית, שמעולם לא הבחינה בין האישי והציבורי, שמעולם לא העמידה גדרות בין ההתנהגות המותרת ברשות הפרט ובפרהסיה; שקידשה את התפיסה של אדם לאדם זאב, שגידלה דורות על התפיסה ש"זה ג'ונגל שם בחוץ", ומשמי שנחמד נדרס; האלימות של הילדים היא אלימותם של מי שלמדו שהפגנת כוח היא אמצעי לגיטימי, ושמצאו את עצמם כלואים ומשועממים עד מוות במשך חלק ניכר מהיום – כלואים יחדיו עם קורבנות פוטנציאליים. החברה הישראלית זקוקה למהפכה תפיסתית. בית הספר, המוסד המבוזה ביותר במדינה – לעיתים קרובות בצדק – לא יוכל להוביל אותה. סער, שר אביון, צל חולף, על אחת כמה וכמה שלא.

אבל הוא יוכל לחזק מגמות קיימות. הפטישיזציה של הכוחות המזוינים מתגברת והולכת משנה לשנה – ובאופן לא מפתיע, היא מתגברת ככל שמתברר שהם אינם מסוגלים לבצע את תפקידם. במקום להתמודד עם הבעיה הזו, מעדיפים להתמודד עם מי שמצביעים עליה, וממציאים אויב חדש ולא קיים: הקולאקים שלנו, ה"משתמטים".

המשתמטים, כמו שמאלנים בכלל, נתפסים כנהנתנים, בוגדניים, תלושים, חסרי קשר לחברה בה הם חיים ופועלים להחרבתה. הם בו זמנית קפיטליסטים לעילא, שמנצלים את השנים שהרוויחו לעשיית רווח, וקומוניסטים-אנטי-גלובליסטים מדופלמים. הם נתפסים כפרוצים מינית ומתוארים פעם אחר פעם כבעלי נטיות הומוסקסואליות. כלומר, בדיוק כמו השמאלנים, הם הפכו למושא השנאה של הימין האנטישמי בישראל. הקבוצה היחידה השנואה יותר היא זו של חיילים לשעבר שמצביעים על פעולותיו האמיתיות של הצבא.

סער מחזק את ההסתה. תפקידו של בית הספר – הוא לא מבצע אותו, אבל זה תפקידו – הוא להכין את התלמיד לחיים. להוציא אותו לעולם עם קורפוס ידע מינימלי שהכרחי לקיומו בחברה הישראלית. סער, בתמיכת ציבור מוסת, משנה את תפקיד בית הספר: מעתה, תפקידו איננו להכין את התלמיד לחיים, אלא להכין חייל ממושמע, בשר תותחים שלא יתלונן ויתגייס כנדרש. אופק חייו של התלמיד מצומצם משמעותית, ושלוש השנים שמיד לאחר גמר הלימודים הופכות לשנים החשובות ביותר בחייו.

סער הודיע כי הוא יגביר משמעותית את לימודי "מורשת ישראל והציונות" בבתי הספר. גם כך הם עוסקים בהם ללא הפסק: כל שנה, כפי שציין ספי רכלבסקי, לומדים על "חגי ישראל" וסופגים קצת אינדוקטרינציה מתקרבנת באמצעותם. למה סער רוצה להגביר את אספקת הסם במים? כי התלמידים יורקים את המינונים הנוכחיים. "ציונות" הפכה למושא ללעג עוד בימי הפלמ"ח, וככל שמנסים לאלץ את התלמידים לשנן את "מורשתם", הם מואסים בה. אז אולי, אם נגביר את המינון, אם נאלץ כל תלמיד לבקר בירושלים, הוא יבין שהוא לא חי במדינה חופשית, אלא במדינה שיש לה אידיאולוגיה רשמית.

סביר שכפיית האידיאולוגיה רק תוביל לעליה בלעג ובכפירה – זה מה שקרה בארצות קתוליות ובארצות קומוניסטיות – אבל קומיסארים נוסח סער מעולם לא הבינו זאת. כל אידיאולוגיה שנאלצת לצווח שהיא צודקת ולהפעיל כוח לשם כך, יודעת בתוך תוכה שהדבר רחוק מלהיות נכון. התקשורת אמנם מפריעה לטיפוסים מסוגו של סער מדי פעם – בעיקר בתכניות סאטירה, כמעט אף פעם לא בתכניות "רציניות" – אבל היא הרבה יותר שובניסטית משהימין מצייר אותה, ובדרך כלל מתייצבת אוטומטית לימין השלטון. לדוגמא עכשווית, ראו המאמרים המתלהמים על "בתי הספר הקרביים ביותר"; ראו העובדה שהטענות של "שוברים שתיקה" צוטטו כמעט אך ורק בטורים, וכמעט שלא בידיעות החדשותיות אודותיהן.

כמובן, ההחלטה של סער לתעדף תקציבית בתי ספר שמייצרים יותר בשר תותחים היא גם פגיעה בבתי הספר הערביים. הם, אחרי הכל, לא במשחק הזה. וכשהם מנסים להגיע לשירות לאומי, הם נדחים. כמו השטיק האחרון של ליברמן – שמיועד לנפות ערבים מקורס הצוערים של משרד החוץ; החרדים, כרגיל, כנראה יסתדרו – מדובר בעוד קצת הדרה של ערביי ישראל.

על כן מאלף היה לקרוא את הראיון שהעניק סער בסוף השבוע למוסף של "ידיעות". במקביל לחיזוק המורשת הציונית במגזר היהודי, הוא אומר, הוא יפעל ל"חיזוק האזרחות". תודה לסער, שמבלי משים ביצע את ההנגדה בין ציונות ואזרחות: האחת תנועה לאומנית של יודן אוּבֶּר אַלֶעס, ששאבה רבות מהלאומנות המזרח אירופית בין שתי המלחמות, שאיננה מסוגלת לקבל את הבלתי-יהודי כשווה, אותה מציע סער לבני גזע האדונים; האחרת, תפיסה שלווה שאומרת שכל האזרחים שווים בזכויותיהם ובחובותיהם – ואותה, כמובן, מציע סער לאנשים שהוא שוקד על דחיקתם. הערבים יצטרכו להיות אזרחים יותר, היהודים – יהודים יותר. אין ספק שזה יעבוד.

ואולי הדבר המפחיד ביותר, מבחינת סער, הוא שזה אכן יקרה: שאזרחים ערבים יתחילו להגיע בהמוניהם ללשכות הגיוס ולמשרדי הגיוס הלאומי ולדרוש בתוקף שיקבלו אותם, שהם רוצים להיות אזרחים. הרי ככל שהפכו ערביי ישראל לאזרחים יותר, בשנות השבעים והשמונים, הפכו היהודים ליהודים יותר – עד הפיצוץ הגדול בימי אהוד ברק וטבח אוקטובר. מאז, לשמחתם של הסער'ים והראעד סלח'ים, שתי הקבוצות מתרחקות במהירות זו מזו.

עד שיגיע הפיצוץ הגואל. נחמת עניים: לפחות שר החינוך הוא לא בוגי.

הערה מנהלתית: הבאנר בצד שמאל הוחלף, ברוח הזמן. תודה לעדי גינת על עבודה משובחת כתמיד.

(יוסי גורביץ)