החברים של ג'ורג'

ההתחלה היתה מדהימה: חמש דקות של נאום בעברית לחיילים, שמסביר את ההיסטוריה של הסכסוך, שמסביר את פקעת האינטרסים של בעלי הון וגוזלי אדמות, ואת העובדה שהגדר הוכרזה כבלתי חוקית לפני שנתיים. החיילים הקשיבו והחרישו. רק כשהגיעה הקריאה לחיילים לסרב לפקודה בלתי חוקית, התנער הקצין והגז התחיל לעוף.

הפלסטינים, מצידם, השתדלו הרבה יותר להקפיד על אי אלימות. בפעם שעברה, במארס, קבוצה קטנה של צעירים פלסטינים פנתה שמאלה, מהשביל עליו נערכת ההפגנה אל השדה הסמוך, והחלה בידוי אבנים לעבר החיילים. הפעם היו רק שניים מהם, כל אחד לבדו – וכל אחד מהם הורגע תוך זמן קצר על ידי משתתפים אחרים. "לא יכול להיות", אמר אמריקני אחד בנחישות, "שאדם אחד יחטוף הפגנה לא אלימה של מאות אנשים". צעירה אחרת, עטויה בשביס, הבחינה באחד ממיידי האבנים מתכופף לאסוף תחמושת, סיננה "חלאס" והלכה לשכנע אותו להפסיק. זה לקח זמן, אבל הוא הפסיק. הקהל לא היה אוהד, וכנראה שגם הצורך לנופף את הקלע בחום של אוגוסט, תוך זהירות שלא לפגוע בטעות בלהקת הצלמים שחגה סביבו, היה מעייף.

יש דברים בבילעין שאינם נעימים למשתתף הזר, ודאי הישראלי. הקריאות "ישראל היא מדינה פאשיסטית" זכו להרבה פחות תמיכה מהקהל ביחס לקריאות אחרות, וגם "מחיפה ועד בילעין – לשחרר את פלסטין" היתה להיט קטן מאד. אנרכיסטים – למרות הבלחות קופירייטריות כמו "שום דבר לא יעזור/צה"ל הוא ארגון טרור" – הופכים לדבר מעייף מאד במהירות רבה מאד.

אבל בוויכוח הזה האנרכיסטים הבודדים, שהחזיקו בשיניים את המאבק בשנים 2004-2005, תחת אלימות חריגה מצד הצבא – בכללה ירי חי במפגינים – ניצחו ללא עוררין. הם חשפו את ערוות הבהמה פעם אחר פעם: הם העמידו מכולה בבילעין והכריזו עליה כמאחז – והצבא פינה אותה תוך שניות, ללא כל התרגילים הרגילים שהוא מפגין מול מתנחלים; הם הוכיחו בבית משפט שחלק מידויי האבנים בבילעין היו פרובוקציות של מסתערבים; הם לקחו את הצבא והמתנחלים לבית המשפט העליון – וניצחו.

בספטמבר 2007 פסק בג"צ כי גדר ההפרדה בבילעין איננה חוקית, מצא שהיא מיועדת לספח קרקעות להתנחלות מתתיהו מזרח, והורה לצבא לפרק אותה. מאז חלפו שנתיים. צה"ל ומשרד הבטחון לא עשו דבר.

וזו בדיוק הנקודה שבה המאבק היה צריך לעבור מידי האנרכיסטים לידי כל מי ששלטון החוק חשוב לו. אפשר היה להתווכח, עד ספטמבר 2007, על המתרחש בבילעין; אחרי ההחלטה היה ברור לכל, או על כל פנים צריך היה להיות ברור לכל, מי פורעי החוק ומי שומריו.

הצבא הישראלי הכריז, למעשה, שפסיקות בית המשפט העליון של ישראל לא מזיזות לו. הוא הכריז, בפועל, על עליונותו על כל רשות אחרת. אין שום דבר שהוא רוצה לעשות ושאינו עושה.

להתעלמותו של צה"ל מבתי המשפט יש היסטוריה ארוכה. היא מתחילה בבירעם ואיקרית, תושבי שני הכפרים הללו, שנמצאים בשטח ישראל, גורשו מהם באוקטובר 1948 בתואנה בטחונית שקרית כלשהי, תוך הבטחה שיוכלו לשוב לכפריהם תוך זמן קצר. הצבא הרס את הכפרים, והמדינה חילקה את אדמותיהם ליישובים סמוכים. בג"צ פסק ב-1951 כי יש להניח לתושבי בירעם ואיקרית לשוב לכפריהם. הצבא התעלם בבוז מפסק הדין, והמשיך בגזל. ב-1981, בעתירה שלישית, דחה בג"צ את הבקשה לבטל את הפקעת הקרקעות; בג"צ שב על דחיה זו ב-1997.

הבהמה למדה מהר מאד שאם היא פשוט מתעלמת מבתי המשפט, ועושה כרצונה, היא יכולה לקבוע עובדות בשטח. העובדה היא שהצבא הישראלי נטול כל פיקוח מרסן, לא מצד הכנסת – שמזמן השתפנה – ולא מצד בתי המשפט. יעידו גם הדחיות החוזרות ונשנות של פינויי המאחזים שבתי המשפט הורו עליהם. בילעין צריכה לעורר את מצפונם לא רק של שמאלנים-מקצועיים, אלא את זה של כל אלו החפצים במדינת חוק. אם לא נאכוף אותו על צה"ל – ועל השפוטה הקבועה שלו, הממשלה – בבילעין, ניאלץ להיאבק על כך בתחומי ישראל.

(יוסי גורביץ)