החברים של ג'ורג'

סילביה שלום, דודתה של ליז טרבשי שנרצחה אמש במרכז ההומו-לסבי והיא בת 16, אמרה שני דברי הבל: היא אמרה ש"היא היתה עוברת אורח, ואין לה שום קשר למקום הזה", וזאת בניגוד לדברי רעיה של טרבשי ולדבריה של טרבשי עצמה; והיא אמרה ש"היא היתה קורבן של מישהו לא שפוי, מטורף".

אה, כן. הטירוף. המשוגע החרד"לי התורן. כמעט כל רוצח אמוני מתואר מיד, על ידי התקשורת, החברה וסייעניו בחברה הדתית, כמטורף. הרבה טירוף יש שם, בגבעות של הגדה המערבית.

עובדיה יוסף וחבר מרעיו, שהסיתו בחופשיות כנגד הקהילה ההומו-לסבית – מי כדי לתפוס מעמד של קנאי גדול, כיוסף עצמו; מי כדי להסתיר במסך עשן את העובדה שהורשע בפלילים, כשלמה בניזרי; מי סתם מתוך הומופוביות טהורה, כניסים זאב – צווחים עכשיו מול כל מיקרופון רענן שידיהם לא שפכו את הדם הזה, שהם סתם הסיתו, שאלו היו סתם מילים, שלקשר אותם לפיגוע של אמש זו "עלילת דם". זאב, בקטגוריה משל עצמו, אף מיהר לרמוז שהרצח בוצע על ידי חבר בקהילה עצמה.

סביר להניח, עם זאת, שהרוצח איננו חרדי, אשכנזי או ספרדי. נוטים לשכוח שהחרדים אינם המסיתים היחידים. יתר על כן, שיטת הפעולה של הרוצח איננה חרדית. אין עדיין עצור, או ראיות חותכות, אבל מה שאנחנו יודעים מאפשר להעלות השערה סבירה למדי.

* * * * *

ערב מצעד הגאווה בירושלים ב-2008, החליטו הרבנים החרדים לסגת מהתנגדותם לו. המחאה עוררה שאלות לא נוחות על מהי בעצם הומוסקסואליות, והיא עשויה היתה להבהיר לכמה ילדים חרדים מה בוצע בהם מאחורי בית המדרש, ובעצם – כפי שיבואר מיד – היא לא כל כך חשובה.

התוצאה היתה התקפה בשצף-קצף על הרבנים החרדים מצד חוגי "הסנהדרין". המדובר באחת הקבוצות הקיצוניות ביותר אך גם בעלת השפעה לא מבוטלת בחוגי החרד"לים. הלל וייס – כן, ההוא – הגדיר את רבני החרדים כ"פושעים ובוגדים", ואמר שצריך "לתלות אותם". וייס טען אז שהמשטרה עדיין "רודפת" אותו בשל קריאתו לביצוע "מעשה פנחס" בצועדים בשנת 2006.

אוהד ברט, מי שהיה במקום לא ריאלי ברשימה לכנסת של "האיחוד הלאומי" בבחירות 2006 ומי שניסה לדרדר את השר יוסי שריד לתהום, ארגן ב-2006 את "מצעד הבהמות", התשובה החרד"לית הגאה למצעד הגאווה. תפקידו של ברט אז היה "נציג פורום מוסדות החינוך הדתי במועצת יש"ע". כיום הוא פונקציונר במוסדות "אמנה" (זהירות, PDF), ארגון ממסדי של המתנחלים. איתמר בן גביר, לפני שהפך לעוזר פרלמנטרי, היה מפגין בקביעות נגד מצעדי גאווה, בירושלים ובתל אביב.

החוגים החרד"לים מפתחים, בעיקר מזמן ההתנתקות, תיאולוגיה שאומרת שהחילונים החיים בישראל הם ערב רב, אותה קבוצה של "אחרים" שעל פי המיתולוגיה היהודית התלוותה לבני ישראל בצאתם ממצרים ושהיא, על פי ספר הזוהר וטקסטים מיסטיים אחרים, אחראית למניעת או עיכוב הגאולה. בנסיונם להתמודד עם המשבר התיאולוגי שיצרה ההתנתקות – שעומדת בניגוד לתפיסה הקוקיסטית של "אין נסיגות בגאולה" – הם הגיעו לעמדה שאומרת ששחיתותם המינית של החילונים, במיוחד שחיתות מינית הומוסקסואלית, היא אבן נגף מרכזית.

מדוע? הם מבצעים כאן מהלך תיאולוגי לא נטול עניין, הם טוענים שהאיסור על הומוסקסואליות חמור מאיסורים אחרים, משום שהתנ"ך כותב "איש אשר ישכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו שניהם; מות ימותו, דמיהם בם", בדגש על המילה "תועבה". יתר על כן, באותו פרק – שחלקו הגדול עוסק בשלל מעשים מיניים שלא נשאו חן בעיני עורך התנ"ך – מזהיר הדובר ש"שמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם; ולא, תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה". כלומר, הומוסקסואליות – על אחת כמה וכמה לגיטימיות של הומוסקסואליות – מערערת את עצם זכותם של יהודים לשבת בארץ ישראל, שעל היחס הארוטי בין המתנחלים ובינה נכתב לא מעט. החרדים, מצידם, זוכרים שיש הרבה תועבות ליהוה בתנ"ך, ושאותו פרק עצמו קובע גזר דין מוות לנואפים – וסביר להניח שמספרם של הנואפים לא קטן בהרבה ממספרם של ההומוסקסואלים.

יתר על כן, ההומוסקסואליות היא חלק אינטגרלי מהתרבות ההלניסטית; יש לזכור שהטאבו הנוכחי הוא תוצאה של השתלטות עוינת של מוסר יהודי – באמצעות הנצרות – על עולם סובלני ברובו להומוסקסואליות. ועם היוונים יש לחרד"לים בעיה חריפה: זו תרבות הנגד, הראי, זו שהביאה את כל הרעיונות המשוקצים, כמו דמוקרטיה. טענה שמושמעת מדי פעם מפי החרד"לים היא שהומוסקסואליות, ולגיטימיזציה שלה, הן "התייוונות". ועם המתייוונים יש להם מלחמה בלתי מוסתרת.

* * * * *

נתבונן כעת בטבח עצמו. הוא לא דומה לפיגועים חרדיים קודמים שהכרנו: זו לא הדקירה של שליסל במצעד הגאווה ב-2005, לא הצתה של חנויות, לא יריב ברוכים ורצח הזונות בשריפה. מישהו לבוש שחורים, בפנים רעולות, נכנס במהירות, ירה צרור, ונמלט. זה היה מחושב, מדויק, וכנראה מקצועי. לפיגוע קדם ככל הנראה איסוף מודיעין. למשטרה אין עדיין קצה חוט. הנשק היה עוזי, לא כל כך מקובל בצה"ל היום אבל עדיין מקובל בכמה נשקיות של התנחלויות.

כפי שאין לה, נזכיר, גם בפרשת נסיון ההתנקשות בפרופסור שטרנהל, גם הוא אויב מושבע של החרד"לניקים והמתנחלים בכלל. גם שם היה פיגוע מקצועי, שלווה באיסוף מודיעין שהיה ככל הנראה שקדני וארוך.

המטרה, בשני הפיגועים, היא הטלת טרור: שמתנגדי התנחלויות יפסיקו לדבר על זה בפומבי, שהומוסקסואלים יידחקו חזרה לארון. לחובשי הכיפות, בעיקר הסרוגות והמסונפות לסרוגות, יש היסטוריה ארוכה ורוויית דמים של טרור פנימי, היסטוריה שאנחנו מעדיפים להדחיק. תגובתה של סילביה שלום – ואני משתמש בה כדוגמא בלבד – היא בדיוק מה שהמהפכנים האמוניים רוצים: מצד אחד שנחשוב שאין כאן שיטה אלא רק טירוף, מצד שני שנרחיק את עצמנו מהמטרות שהם תוקפים.

הפיגוע החרד"לי הגדול מכולם היה רצח רבין. הוא הצליח לשנות את הכיוון שהממשלה הלכה בו. הוא הצליח להטיל אימה על פוליטיקאים אחרים. ההלם היה כה חזק, הפחד מהמפלצת שגידלנו כה עמוק, שמיד לאחר הרצח, אחרי שירדו מהמרקע התמונות של בקבוקי היין הפתוחים בתפוח ומשלחות בני עקיבא הרוקדות בפולין, הפסקנו לדבר על זה. כולם נהיו שוחרי אחווה ומתנגדים-למריבה-פנימית. כולם הדליקו נרות ושרו, הפכו את רבין לקשיש חביב ושוחר טוב, מה שהוא בעליל לא היה, שמת בנסיבות מסתוריות, והתעלמו מהעובדה שרצח רבין היה קונספירציה של בחורי ישיבות הסדר. שלושה מהם – יגאל עמיר, אחיו חגי, ודרור עדני – ישבו בכלא. שלושה אחרים – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – חמקו בלא פגע.

אולי הפעם נקלוט שהתגובה הנכונה איננה הדלקת נרות ושירה בציבור. אולי הפעם נבין שכדאי שננתב את כל האנרגיה והזעם למציאת הרוצח, לחשיפת מי שהכשיר אותו, ולעקירתה מן השורש של הערוגה המורעלת שמקיומה אנחנו מתעלמים כבר עשרות בשנים. בלי רחמים, בלי "הבנה", בלי פוסט מודרניזם, בהרבה נחישות ובלי שום רגישות.

(יוסי גורביץ)