החברים של ג'ורג'

גם בגזרה הפלסטינית, שגם היא לא מאתגרת בלשון המעטה, נמנע חיל האוויר מלהסתכן. רוב החיסולים – סליחה, הסיכולים הממוקדים-לעיתים – שהוא מוציא לפועל, מבוצעים למעשה על ידי מל"ט. דובר צה"ל, כמובן, מסרב להגיב – אבל זו חדשה ישנה מאד.

אבל יש תחום שבו חיל האוויר מסרב להשתנות: ההתעקשות על המטוס הטוב ביותר. הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו במשרד הבטחון התחילו להביע ספקות. המחלוקת היא סביב ה-F-35, מפציץ "מהדור החמישי", שמחירו הראשוני היה אמור להיות 47 מיליוני דולרים לחתיכה. כעת הוא נסחר ב-80 מיליוני דולרים לתועבה, ועם השינויים שחיל האוויר רוצה, המחיר יטפס ל-100 מיליונים. וזה המחיר של הציפור לבדה: התחזוקה צפויה לעלות סכום זהה כמעט. עבור 75 מטוסי F-35, מעריכים בפנטגון, תשלם ישראל כ-15 מיליארד דולרים, היינו כ-62.7 מיליארדי שקלים. בחישוב גס, זה יוצא 836 מיליוני שקלים לבהמה מעופפת.

עלותו הכוללת של סל התרופות, לשם השוואה, עמדה בשנת 2008 על 450 מיליוני שקלים. קצת יותר מחצי מפציץ, או מפציץ שלם בלי עלות התחזוקה והבלאי שלו.

הסיבה שאפילו במשרד הבטחון התחילו להשמיע ספקות – ועוד לתקשורת – היא שבכלל לא ברור מה יעשה המבצר המעופף הזה. תחילת האספקה שלו צריכה להיות ב-2014, דווח, ובאופן כללי, מוצרים כאלה נוטים לאחר. נניח שבסוף 2014 אכן יגיעו לכאן כמה גודזילות בעלות כנף. נניח שבתחילת 2015 כבר יספיק חיל האוויר לאמן טייסת אחת שלהן. מה הוא יעשה בהן?

בוא נראה: ממש אין צורך באימה המרחפת הזו כדי להלחם בסוריה. לשם כך די בגרוטאות הקיימות. חיל האוויר הסורי, נאמר בעדינות, לא בדיוק שמר על מאזן אימה מול חיל האוויר הישראלי. ירדן היא בעלת ברית לכל דבר ועניין. גם אם נצא למלחמה עם מצרים, תרחיש רחוק מאד, לא יהיה צורך ב-F-35. עיראק יצאה מהמשחק ב-2003 ולא תחזור אליו בעתיד הנראה לעין. ההמנון הלא רשמי של צבא סעודיה הוא Onward, Christian Soldiers ותשדיר הגיוס שלו הוא Keystone Cops. על האיום האווירי מלבנון מיותר להרחיב את הדיבור. במקרה של לבנון, אנחנו צריכים לא מטוסים מתוחכמים אלא חיילי שטח נבונים. נראה שגם מול צבאות תימן הנועזים, או גדודי סודאן הידועים, נצליח להתמודד גם בלי להקריב את בריאות הדורות הבאים. מול הפלסטינים, השימוש העיקרי למטוס קרב חדיש הם היכולת שלו לבצע בומים על קוליים; מל"טים עושים את כל השאר בהרבה פחות בעיות, הרבה פחות סיכון, והרבה פחות כסף.

מה נשאר? אה, איראן.

* * * * *

איראן היא התירוץ האולטימטיבי לכל הוצאה בטחונית מזה עשרים שנה. במאמר אמיץ בניו יורק טיימס, הביא רוג'ר כהן את הציטוט הבא (תרגום שלי): "איראן היא מרכז הטרור, הפונדמנטליזם והחתרנות, ולדעתי מסוכנת יותר מהנאציזם, משום שלהיטלר לא היתה פצצה גרעינית בעוד האיראנים מנסים להשלים אופציה גרעינית". לא, זה לא הנאום האחרון של בנימין "1938" נתניהו; זה שמעון פרס, 1996. ב-1992, מציין כהן ביבושת, העריך פרס שאיראן תשיג נשק גרעיני ב-1996. המאמר של כהן נקרא "ישראל צועקת זאב".

איראן מרכז הטרור? הבה נראה. מאז 1992, יצאה ישראל לשלוש מתקפות בלבנון (דין וחשבון, ענבי זעם, מלחמת לבנון השניה), כאשר המדיניות המוצהרת של שתי הראשונות היתה הסבת נזק מכוון לאוכלוסיה, כדי "להפעיל לחץ" על המנהיגות בביירות. להתקפה מכוונת של אוכלוסיה לא חמושה כדי להשיג מטרות פוליטיות – הגאון שהזה את הרעיון הזה היה, אלא מה, אהוד ברק – קוראים טרור. בנוסף, מנהלת ישראל מלחמת התשה/ריסוק מול הפלסטינים שדומה מאד לזו שהם מנהלים נגדינו, רק בהיקף גדול הרבה יותר. על פי דיווחים לא רשמיים, תקפה ישראל את סוריה ואף את סודאן.

מנגד, איראן לא תקפה אף מדינה בגלוי מאז סוף מלחמת עיראק-איראן. היא שלחה את ידה, כמובן, בשטיקים של משימות חבלה וערעור – ומה שנחשף בשבוע האחרון במצרים, אם להאמין לרשויות המצריות, מזכיר קצת את פרשת "עסק הביש", רק בלי טוב הטעם שבעירוב הקהילה היהודית המקומית בפרשה. יצוין שהאיראנים היו מאורת נחשים ×›×” גדולה, שעשור קודם להצהרה ההיא של פרס הוא אישר – כראש ממשלה – לכמה מסוחרי הנשק שלנו למכור להם נשק מתקדם נגד מטוסים, במה שיכונה לימים איראנגייט.

ובכל זאת, ישראל מצהירה כבר 20 שנה ויותר שבבוא היום, היא תתקוף את איראן. חיל האוויר התחיל להתכונן למשימה כבר ב-1988, ומפקד חיל האוויר הקודם כונה "אלוף פיקוד איראן". אגמים של דולרים נשפכו על המטרה החמקמקה הזו – וההערכה היא שחיל האוויר לא מסוגל לעמוד במשימה. יש צורך בשורה ארוכה של גיחות על שורה גדולה מאד של מטרות, וזה רחוק מדי. יתר על כן, כדי להגיע לאיראן, ישראל תצטרך לעבור דרך עיראק. אם זה יקרה, אף אחד לא יאמין לאמריקנים שהם לא אישרו את התקיפה, ומצבם באזור יהפוך לבלתי נסבל. את מחיר התקיפה הישראלית באיראן תשלם קודם כל ארה"ב, בדם חייליה – ומתקבל הרושם שזה לא מקובל על ממשל אובמה. שר ההגנה גייטס ציין ביבושת שלישראל אין יכולת לשתק את היכולת הגרעינית האיראנית, אלא רק לעכב אותה. בשביל זה לא יוצאים למלחמה כלל אזורית.

אז על מה נשפך כל הכסף הזה? כל התרופות הללו שלא נקנו, כל בתי החולים האלה שלא נבנו, המורים שלא נשכרו, תחנות הכוח שלא הוקמו?

* * * * *
יתר על כן, שימו לב לתאריך ×”×”×’×¢×” של ×”-F-35: 2014. ×–×” כל כך רחוק, שבנימין נתניהו כבר לא ×™×”×™×” ראש ממשלה. ×–×” כל כך רחוק, שהסיבה היחידה לדחוף את איראן לדיון, כמטרה עתידית שלהם – ותשכח ימיני אם ×–×” לא יקרה – היא לטשטש את העובדה שכמו ביאת המשיח, תקיפת איראן היא פנטזיה שלעולם איננה מתגשמת. פנטזיה, יש לציין, שעבורה אנחנו ממשכנים את עתידנו, הן בממון והן בהנחלת פחד בלתי פוסקת.

יותר ויותר מתקבל הרושם שלמערכת הבטחון יש צורך באיראן, יש צורך באיזה איום תמידי, בלתי מתפוגג. פתאום, כרעם ביום בהיר, מכריז פיקוד העורף ש"כל המדינה חזית", ושיש צורך שאזרחי ישראל יחושו "פחד בריא". הוא רוצה שכל האזרחים יהיו, תמיד, ערוכים לזינוק ל"מרחבים מוגנים" – היינו, להבדיל מהמרחבים הנורמליים של היומיום, שהם במשתמע מסוכנים – ושהיא "תהפוך מפסיבית לאקטיבית".

על שדרות יורים הפלסטינים רקטות כבר יותר משמונה שנים, ולצה"ל הגדול, עם חיל האוויר היקר, אין שום פתרון. עם כל מסך העשן שמפזר צה"ל סביב ההצלחות-לכאורה של "כיפת ברזל", ברור, והממשלה כבר הודתה בכך בשתיקה, שהמערכת לא תוכל ליירט קסאמים – היא נזקקת לכ-10 שניות כדי להבחין בשיגור ולעוד כחמש כדי לשגר טיל-נגד, שגם המסע שלו אורך זמן; הם פוגעים בישראל בתוך תשע שניות בלבד – ומתקבל הרושם שהמערכת לא תוכל להגן גם על אשקלון. יתר על כן, כמו הפטריוטים במלחמת המפרץ, סביר מאד שהיא תגרום יותר נזק מהטילים הפרימיטיביים של הפרימיטיבים.

אז למה אנחנו ממשיכים לשפוך מאות מיליונים על ההזיה הזו? משום שהפנטזיה של נצחון – מול איראן, מול החמאס – חשובה יותר מהמציאות, משום שהאיום מנחם ומרגיע יותר מקיומם של "מרחבים לא מוגנים", משום שהרבה מאד אנשים גוזרים קופון על חשבון פנטזיות האימה שהורגלנו לחיות בהן, מקבילה של חבלי משיח לפני ימי המשיח, ימים שלעולם אינם מגיעים.

והבעיה עם הזיות משיחיות נוסח מלחמות אפוקליפטיות, היא שאם מספיק אנשים מאמינים בהן, הם מנסים להגשים אותן. ואחרי עשרים שנה של הפחדות על מה שאיראן תעולל לנו, עשוי בנימין נתניהו לגלות לחרדתו שאם וכאשר תגיע מערכת הבטחון להצעת התקיפה שלה כנגד הרפובליקה האיסלמית, אי אפשר יהיה לעצור אותה מלגרור את ישראל אל התהום. מי שינסה לעשות כן ייתפס – במילותיו של נתניהו עצמו – כפייסן, כמי שלא למד את לקחי 1938.

אבל 1938 היתה מזמן, וצ'כוסלובקיה רחוקה אלפי מילין – למעשה, שוב אינה קיימת. ספק אם היתה רלוונטית אי פעם למציאות המזרח תיכונית. אלא שמי שהתפרנס מפמפום חרדותיו של הציבור, עשוי לגלות שהאספסוף המפוחד שהוא תחליף הציבור שלנו, איננו מסוגל להעריך שיקול דעת ומתינות – ושאם הוא חפץ חיים פוליטיים, עליו לצאת למלחמה שלה הטיף אף שהוא יודע שאין אפשרות לנצח בה.

ותהיה אשר תהיה התוצאה, אם תהיה ישראל ב-2014, יהיו לה מטוסי F-35. אם תלך איראן, תבוא מפלצת אחרת. את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.

(יוסי גורביץ)