החברים של ג'ורג'

האיש שדיבר גבוהה גבוהה על "האיש הרזה הנושא את האיש השמן", כשהשמן הוא המגזר הציבורי והרזה הוא לכאורה העסקי, הקים לנו – באמצע משבר כלכלי שמסתמן כחסר תקדים בתולדות המדינה – את אחת הממשלות הרחבות ביותר שראתה המדינה. פחות או יותר שליש כנסת משמש כשר או סגן שר. ההישג היחיד שנראה שהשיג נתניהו ×”×™×” הוצאת האוויר מהבלון המנופח של סילבן "סטיב" שלום, שהודיע שלא ייכנס לממשלה אם לא ×™×”×™×” שר האוצר או החוץ, אבל בסוף הסתפק בתפקיד הישן ההוא של שמעון פרס, השר לפיתוח אזורי.

ואם כבר שמעון פרס, על הגרסה המרירה והארסית שלו שמשמשת כשר בטחון מיותר להרחיב את הדיבור. נציין רק שכאשר הואשם האיש שאפילו הפסיק להעמיד פנים שהוא ישר, מעל בימת הכנסת, על ידי ראש האופוזיציה, שהוא "עשה את הונו האישי כתוצאה מקשרים פוליטיים", כל מה שהיה לו לומר הוא שציפי לבני מונעת "מעומק התסכול שלה". את התשובה הבזויה הזו, כמו זו שירה לעבר אולמרט לפני שבוע, הוא עשה בהודעה רשמית של משרד הבטחון, לא של לשכתו האישית. לאט לאט הוא מתמזג עם התפקיד; עוד מעט ויהיה קשה להפריד ביניהם כפי שכבר קשה להפריד בין שלום שמחון ותפקיד שר החקלאות.

אבל, כאמור, זה לא באמת מצחיק. זו הממשלה שלנו.

* * * * *
שמעון פרס מיהר שלשום – כנראה שהוא רוצה להשאר רלוונטי למשהו – להודיע שממשלת נתניהו היא ממשלת שלום. את האשליה הזו חיסל שר החוץ הטרי אביגדור "טהראן-אסואן" ליברמן היום. יש להתרשם מן הזריזות.

ליברמן הודיע שישראל איננה מחויבת עוד להסכמי אנאפוליס. בכך הוא הצליח לאיין בזמן שיא את אחד מסעיפי הסכם הקואליציה בין העבודה לליכוד, זה שקבע שממשלת נתניהו תהיה מחויבת להסכמים שחתמו ממשלות קודמות. כשהוצג הסעיף הנקלה הזה, לעגו הפרשנים לברק ולאנשיו שהציגו את מה שאמור להיות מובן מאליו בממשלה תקינה כהישג. מסתבר שבממשלת נתניהו-ליברמן גם המובן מאליו לא מובן מאליו. ולמותר לציין שלמרות ההפרה הבוטה הזו של הסכם קואליציוני קלוש גם כך, לא נשמע היום ציוץ מכיוונו של ברק.

אבל, שוב, האדם הבזוי ביותר בפוליטיקה הישראלית לדורותיה – תחרות קשה במיוחד, כשטיפוסים כמו שמעון פרס, סילבן שלום, ודוד בן גוריון נמצאים בתמונה – איננו הנושא. הוא פשוט מגרה, בעצם עליבות קיומו, את הבלוטות.

* * * * *
כשהתחוור הישגו של המהגר ממולדוביה, הבריון המורשע, מיהרו לומר לנו כמה וכמה פרשנים שהוא בעצם אדם די מתון, ושגם אם לא רואים את זה, התפקיד ימתן אותו. זה לא בהכרח נכון. מהפכות מגיעות גם מימין ומהפכנים הולכים לעיתים בדרכים פתלתלות, אבל מאמינים בדעותיהם לאורך כל הדרך. הנאום הראשון הזה, התוקפני כל כך, שכבר גרר תגובה אמריקנית בוטה ביחס, אומרת שיש סיבה להניח שהפרשנים טעו: ליברמן לא מבוית.

אולי אלו דברים שליברמן צריך לומר לציבור שלו. אולי הוא רוכב על נמר משלו, ואיננו יודע איך לרדת ממנו. זה לא משנה הרבה: כששר חוץ שמודיע, בטכס השבעתו, על חיסולה בפועל של תכנית שתי המדינות, כמובן בלי דיון מקדים בממשלה, אין הבדל משום בחינה אם זו הוא אומר זאת לצרכי תעמולה או שהוא מאמין באמת ובתמים בדברים שהוא אומר. מהרגע שאמר אותם, אחרי הכל, הוא מחויב להם, והנמר רעב. אם יריח הנמר חולשה ברוכבו, הוא ייטרף. הציבור הישראלי הפכפך, המצביעים הרוסים – עדיין רוב מצביעיו של ליברמן – הפכפכים במיוחד.

אין שום סיבה טובה, בעצם, שלא להאמין שליברמן מחויב לדבריו לא פחות מבני בגין. הוא הרבה יותר נוכל מבני בגין, ויעיד עושרה המופלג והפתאומי של בתו, ונהנתן הרבה יותר. הוא מקושר לבעלי הון מפוקפקים – אבל הוא מתנחל שגר בחוסר נוחות יחסי בהתנחלות קטנה, נוקדים. אנשים אינם מניכאים: הם אינם רק זה או זה. אפשר, בהחלט אפשר, להיות גם מושחת וגם פנאט, גם נוכל וגם מאמין גמור בעליונות הגזע היהודי ובזכותו על "ארץ ישראל", גם אוכל לחמם של בעלי קזינו וגם מאמין בדיקטטורה וחוק וסדר. כל זה דר היטב בכפיפה אחת, ומאמינים אמיתיים לא בהכרח מתמתנים עם קבלת התפקיד החשוב החדש. להיפך: בהחלט יתכן שהם ישתמשו בו כדי להפיץ עוד יותר את דעותיהם.

ומאחר וליברמן מיצב את עצמו במצב שבו הוא כליא הברק של כל העולם ואשתו, בתור המטרה המובהקת של כל בעלי הביקורת כלפי ישראל, מנטליות המצור – המצב הטבעי של הישראלי הממוצע – תהפוך אותו לגיבור ותהדק את האהדה הציבורית סביבו.

אז אם ככה, אם כבר מנטליות מצור, אז לפחות שיהיה מצור.

* * * * *
בשנת 2000, עקב אילוצי הקואליציה הפנימיים של אוסטריה, הפך יורג היידר, מנהיג אחת המפלגות הלאומניות/גזעניות במדינה, למנהיג בעל השפעה בקואליציה האוסטרית. יודגש שהיידר עצמו מעולם לא נתפס בהתבטאות גזענית בפני עצמה, שהוא מעולם לא דרש לשלול את אזרחותם של מהגרים לאוסטריה אלא את הפסקת ההגירה, לא קרא לפתיחה מחדש של הסכמי הגבולות של אוסטריה שנכפו עליה אחרי מלחמת העולם השניה, ושקרוב לוודאי שלא העלה על דעתו לאיים לתקוף בנשק גרעיני מדינות שיש לאוסטריה הסכמי שלום ארוכי שנים איתם, או אף מדינות עוינות מרוחקות – ולו משום שאוסטריה חסרה נשק ×›×–×”. על אף מתינות-ביחס זו של היידר, ועל אף העובדה שהוא לא שימש כשר – ודאי לא שר בכיר כשר החוץ – מיהרה ישראל להחזיר את שגרירה מאוסטריה.

כשם שאדם מודד, כך מודדין לו: ראוי שמדינות העולם – ואוסטריה ראויה להיות זו שתשליך את האבן הראשונה – תחזרנה את שגריריה מישראל, ותנמכנה משמעותית את דרג יחסיהן איתה. מרצון הדבקנו את עצמנו בצרעת; הגיע הזמן שינהגו בנו כמצורעים. לאוסטרים הספיקו כמה שנים כאלה כדי לתקן את כיוונם. הישראלים הם עם קטן יותר אבל מאוס לא פחות, וכנראה שנזדקק ליותר זמן, אם בכלל.

ומאחר ושר החוץ שלנו בחר לנצל את יומו הראשון בתפקיד להודעה על ביטול חד צדדי של הסכמים בינלאומיים, ואני לא רוצה אפילו לחשוב על מה שיעשה ביומו השני, ראוי שזה יקרה מהר. מהר מאד: כל יום שהוא בתפקיד, הופך אותו – מעצם המצאותו שם – למקובל בתפקידו. אסור שנתרגל לכך. חובה לזכור, תמיד, שליברמן כשר חוץ הוא קוץ בבשרנו. ומאחר והעם שב ומתכווץ לתנוחה החביבה עליו – זו העוברית – יש צורך בדקירות מבחוץ.

לו ימהרו לבוא.

(יוסי גורביץ)