החברים של ג'ורג'

וואלה. אני רועד בחושבי על מה שקורה לאחד מאותם חמשת מיני דגן כאשר הוא בא במגע עם רוק אנושי, שניות ספורות לפני שהוא צולל במורד הגרון. החרדים, כידוע, מקפידים שלא לאכול "מצה שרויה", היינו שהושרתה במים, והיה יכול להיות מעניין לראות את תגובת הרבנים למשמע השאלה האם מותר בכלל ללעוס מצה – מה בהמות ישראל כשרות, על אחת כמה וכמה שישראל צריכים להיות כשרים.

נציין שאנחנו חיים במדינה שמכשפיה הרשמיים יערכו בעוד ימים ספורים את טכס ההערמה-על-האל השנתי, וימכרו את "החמץ של המדינה" לדרוזי של המדינה. למכירה יש אותו תוקף שיש לסעיף "אומנותו" ב"תורתו אמנותו". במכולות כבר אפשר למצוא את שלל המוצרים הקבועים, ביניהם מככבים חומרי הניקוי הכשרים לפסח. אתם יודעים, אלה שגם בימים של חול הם רעל מוחלט. בעוד יומיים ומשהו, מזון תקין לחלוטין יובער ברחובות על ידי קנאים.

יש משהו מעורר סלידה בכל זה, בהשלכה הטקסית הזו של בסיס התרבות, של הפיכתו במשך שבוע לאויב העם, של המדורות. אבל התופעה הזו היתה איתנו כבר מזמן. בשבוע שעבר התבשרנו, מצד שני, על מהפכה חדשה.

מסתבר שאסור לאכול עוד תותים, אליבא דכמה רבנים. יש עליהם חרקים מיקרוסקופיים. הרבנים, כמובן, מאשימים את הפלסטינים בהגעת החרקים. המשמעות היא שאכילת תותים שלמים אסורה. יש פתרון אחד רצוי: לטחון את התותים בבלנדר, וכך ייטחנו גם החרקים.

רגע, רגע, שואל הקורא הנדהם – היעלה על הדעת שחרק מיקרוסקופי שלם אסור באכילה, אבל שאריותיו הקצוצות דווקא בסדר? מסתבר שכן. יתר על כן, מכון הלכתי כלשהו עובד עכשיו על פתרון לבעיה, והמוח היהודי ימציא לנו ג'קוזי שיעניק לתותים עיסוי מפנק, ואם לא ייפטר מהחרקים, לפחות יעלה את מחירם עשרות מונים עד שלכולם יצא החשק לאכול תותים.

צריך לזכור שמערכת הכשרות בישראל היא משחק מכור. כשרב אחד אוסר על מוצר מסוים, מיד מחרים אחריו רבים אחרים. מעטים הרבנים שיש להם אומץ לעמוד מול גל הוודואיזציה שיוצא ממאות בתי מדרש עמוסים בטלנים נטולי תעסוקה אחרת. כל זה מגולגל, בסופו של דבר, אל הצרכנים; זכרו את שנת השמיטה ואת עליית מחירי הירקות במהלכה. גם החרקים החדשים בתותים, לטענת החומץ בן החומצה שמואל אליהו, היא תוצאה של אותה שנת ברכה. ברוב הארץ, המערכת הרקובה הזו משחקת תפקיד מרכזי בכלכלה. ברוב המקומות, מסעדה לא כשרה או מכולת לא כשרה לא ישרדו. וההגדרות ל"כשרות" משתנות כל הזמן.

מצד אחד, זה מעורר צחוק בריא. אין כמו תילי-תילים של פלפול חרדי מופרך כדי לפתוח את הבוקר. מצד שני, זה מדאיג. זה מחלחל כלפי מטה. הישראלי הממוצע נטול כל כישורי ביקורת, וגם אם נושא התותים למשל ייראה לו מופרך, אם הירקן השכונתי יתחיל למכור תותים מעוכים בהשגחת מכון הג'קוזי של הבד"צ, הוא יקטר, יחשוב שהם קצת נסחפו – אבל יכיר בלגיטימיות שלהם. עם התפוגגות התבונה, הישראלי הממוצע לא מכיר סמכות לגיטימית אחרת. החומרה של לפני שנתיים הופכת לדבר המובן מאליו של ההווה, ובקוקטייל הבורות הניו אייג'י שאנו שוחים בו, עוד שנתיים גם ג'אקוזי לתות ייראה כמו דבר מובן מאליו.

הדברים הקטנים האלה, לא פחות מהדברים הגדולים – היחס לזרים, ×”×’'×™× ×’'ואיזם הבלתי פוסק, כל תסביך מצדה ×”×–×” – מעידים על המהירות שבה מתפרקת מדינה שהיתה אמורה להיות אור לגויים, ושרוב אוכלוסייתה כיום מסוגל להיות, לכל היותר, אור להאיטי – וגם ×–×” לא בלי מאמץ. לתושבי האיטי יש, לפחות, את הנאורות להתלות בה; בישראל, יש לכל היותר "ערכים", שם קוד לתפיסת העולם של הימין השמרני/דתי. ומאחר שכך, ×–×” יימשך.

הערה: העלתי מספר עבודות בדיון שלי לרשת. אחת מהן – "תמר ואמנון" – היא ספר קצר, האחרות – "תן לנו שלום", "לך ואמור לפסרטאנים…", ו"לא לבדו" – הם סיפורים קצרים יותר. אם הם מצאו חן בעיניכם, אנא תרמו לקרן הטבק והאלכוהול.

(יוסי גורביץ)