הדרישה שהעלתה ממשלתנו – שהפלסטינים יכירו לא רק בקיומה של ישראל אלא גם בהיותה מדינה יהודית – התחילה מעוד מוקש קטן שהניח השר אביגדור ליברמן כתרגיל מנהיגות לראש הממשלה, והפכה למוקד לסערה של ממש.
אף אחד מהצדדים לא בא לדיון בידיים נקיות. השר מג'אדלה, שקצף ושצף היום בעקבות דבריה של השרה לבני, הצהיר בשבוע שעבר שמבחינתו, “החוק הישראלי לא חל בהר הבית": אמונתו המוסלמית גוברת, אליבא דמג'אדלה, על שבועת האמונים שלו לחוקי המדינה. צווחני הימין קראו, בצדק, לפיטוריו; הם נמנעו לעשות זאת, משום מה, כששרים דתיים הצהירו שוב ושוב שאמונתם גוברת על החוק. למשל, בכל מה שקשור לרישום בסעיף הלאום – כשעוד היה כזה – בתעודת הזהות.
התובעים מדינה יהודית יצטרכו להסביר מה פירושה של המילה "יהודית" בהקשר זה. רובם המכריע לא מתכוון להחלת חוקי ההלכה בישראל. השריעה היהודית הרי מצליחה, בנושא פשוט כמו שנת שמיטה, לגרום נזקים כלכליים ניכרים. זאת, כמובן, משום שמעולם לא היתה הלכה מדינית יהודית: המציץ בכתבים בנושא יגלה שההתקדמות המחשבתית בנושא נעצרה בתקופה ההלניסטית. המודל של הרמב"ם הוא עדיין מלך עם מועצה חלשה–ביחס לצידו, בדיוק כמו בימים הטובים ההם של אנטיוכוס השלישי. היהדות, בניגוד לשריעה, מעולם לא נאלצה לנהל מדינה ותמיד יכלה להשען על התירוץ שהיא נכנעת למלוכה חזקה ממנה.
אז כשהם אומרים "מדינה יהודית", לבני וחבריה לא מתכוונים לכך שהיא תנוהל על ידי ח'ליף בדמות הרב אלישיב. נשאר לתהות מה התוכן של המילה "יהודית", אם אין הכוונה ב"הלכתית". וכאן הידיים המלוכלכות של הציונים: כשהם אומרים "מדינה יהודית", הם מתכוונים למדינה שתעניק הטבות לתושביה בני דת משה. או, בניסוח אחר, תפלה לרעה את כל השאר.
יכול אדם להיות פלסטיני נוצרי, למרות שזה קשה והולך מדי יום; התועבה הסלפיסטית–ווהביסטית – תורה גזענית לא פחות ורצחנית בפועל הרבה יותר מההלכה היהודית – משתלטת על הציבוריות הפלסטינית. יכול אדם, אם נשלה דעתו, להיות גם פלסטיני–יהודי, למרות שלא הייתי מוציא לו פוליסת ביטוח. אבל האם יכול להיות אדם יהודי–נוצרי, או יהודי–מוסלמי?
הלכתית, למעשה, כן: ישראל שחטא ישראל הוא. לא רצוי שבן כלאיים משונה כזה יחיה במקום שבו ידם של רבנים תקפה – ולמזלו של העולם, אין מקום כזה – משום שלא תהיה לו אפילו את ההגנה החלקית שיש לד'ימי תחת שלטון מוסלמי. הוא יוצא להורג. אבל, כפי שהאינקוויזיציה לא רדפה יהודים אלא נוצרים סוטים, הוא יוצא להורג כיהודי שחטא בעבודת אלילים.
לא כן במדינת ישראל. אדם אינו יכול להגדיר את עצמו כיהודי ולהיות בן דת אחרת. כך נקבע כבר במשפט האח דניאל, יהודי שהתנצר במהלך מלחמת העולם השניה. כדי לוודא שפסיקת בג"צ ללא תתהפך, נקבע בחוק השבות שיהודי הוא מי שמצהיר על עצמו כיהודי אך אינו בן דת אחרת.
כלומר, המדינה הציונית – יורשתה של תנועה שהתבססה על הטענה הבעייתית מאד שיהודים אינם קבוצה דתית אלא קבוצה לאומית – קבעה שהדת היא קריטריון מובהק ללאומיות. אם אתנצר מחר – לא שיציאה מגבולות היהדות היא דבר פשוט בישראל – ישתנה, במפתיע, גם הלאום שלי. אם איסמעיל הנייה יתגייר מחרתיים, הוא יעבור מיד לאום, ויתר על כן – הוא יוכל לממש את זכות השיבה. רצוי לשים לב שההגדרה הציונית ל"יהודי" נוקשה מן ההגדרה ההלכתית.
אבל למה לעסוק בלוגיקה ובדקויות של זהויות? המשמעות של "יהודי" אליבא דלבני ושות' נהירה לחלוטין, ממש כמשמעות של "קוסמופוליט" לאפרטצ'יק סובייטי: זו שפה נקיה העוקפת את המוקש, זו שפה שמטרתה לסמן את המודרים. מדינה "יהודית" היא מדינה שיש לה תירוץ מצויי להפלות את כל האזרחים שאינם בני דת משה. במיוחד את הילידים שבהם. לא סתם משקיעה המדינה מאמץ בגיורם של מהגרים מחבר העמים: אחרי הכל, הם הובאו לכאן כמשקל–נגד לפלסטינים.
כששמע האלוף אלעזר שטרן (בעוונותינו, הוא שימש אז כפוליטרוק צבאי ראשי) שכמה חיילים ילידי חבר העמים מבקשים להשבע אמונים לצה"ל על הברית החדשה, התפוצץ לו פיוז והוא התחיל לצרוח. חלק מהחיילים פרצו בבכי. במדינה נורמלית, קיומם של בני דתות אחרות מהדת הדומיננטית בצבא הוא דבר בלתי חריג: המהלך בבית הקברות הבריטי שבדיר אל בלאח, שם טמונים רבים מחייליו של אדמונד בלפור, יראה צלבים רבים – וביניהם, פה ושם, סהר, מגן דוד, או סימן הינדי. הכתר הבריטי דואג לתחזוקת הקברים כולם, בלי הבדל דת.
בריטניה היא מדינת לאום, ואף שיש לה דת ממלכתית – אנגליקניות – מזה 150 שנים שאיננה נוהגת כמדינה דתית. ישראל מעולם לא היתה מדינה לאומית: היא היתה מדינת–אתנוס, מדינה של שבט אחד שנהג באחרים מעט טוב יותר מהמקובל באפריקה. חוק יסוד: הכנסת (ולא מגילת העצמאות, כפי שנהוג לחשוב בטעות) מגדירה את ישראל כ"יהודית ודמוקרטית". אבל מדינה יהודית – כפי שהיא מובנת הן על ידי הציונים הן על ידי האורתודוקסים – לא יכולה להיות דמוקרטית, ומדינה דמוקרטית לא יכולה להיות יהודית. ואם היה צורך בהוכחה לכך, הרי שבעוד שכל מאחז בלתי חוקי זוכה מיד לחיבור לחשמל, ישובים לא–יהודיים עדיין צריכים להתחנן ולהתרפס כדי לקבל שירות כה בסיסי בשנת 2007.
ודאי שערביי ישראל לא מקבלים את ישראל כמדינה יהודית; הם יודעים היטב – ממבט בכבישיהם הבלתי מרוצפים והביוב הזורם ברחובות; מן העובדה שטכנית כל הבניה הערבית בישראל היא בלתי חוקית, משום שישראל מעולם לא הוציאה תכנית מתאר לציבור הערבי, ולא הקימה לו (אלא לשבטים הנודדים שלו, שאת אדמותיהם חמדה) עיר משלו; מן העובדה ששיעור אפסי של ערבים עובדים בשירות הציבורי הישראלי, באקדמיה בכלל זה; מעשרות חוקי ותקנות אפליה קטנים ושקטים; מן האפליה הבלתי מוסתרת במציאת עבודה, מציאת דירה, מציאת גן לילדים – מה משמעותה של "מדינה יהודית": מדינת–אדונים, שמשתמשת בדת כאמתלה לרדיפה. מדינה יהודית איננה, ולא תוכל להיות, מדינה שוויונית.
וזו בדיוק הסיבה שרוב הציבור הישראלי, שאיננו מקבל עליו את ההלכה האורתודוקסית, רוצה בה.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות