כהמשך לפוסט על חוסר ההבנה הבסיסי של דוברת צה"ל: שלשום הפציצו מטוסי חיל האוויר את מה שנטען שהיה בונקר הפיקוד של החיזבאללה. דובר צה"ל התרברב ש-12 מטוסים הטילו 23 טונות של חומר נפץ על הבונקר, שלטענתו שהו בו בכירי חיזבאללה, ביניהם חסן נסראללה.

בקיצור, דובר צה"ל גמר מהר ורץ לספר לחבר'ה. נסראללה, שהוא גאון תקשורת, שמר על שתיקה במשך 24 שעות כמעט, נתן לדובר צה"ל להתבשל במיץ של עצמו, ואז נתן הופעה רהוטה וגינה את דברי דובר צה"ל כשקרים גסים. עוד יופי של גול עצמי. בפעם הבאה, מיריל'ה, רצוי לוודא שאכן פגעתם בשרץ הקטן, לפני שאתם רצים להוציא ידיעות מוקדמות מדי על מותו.

הפרנואידים שביננו טענו שהפרסום על ההתקפה היה מיועד להוריד מסדר היום את מותם של שני חיילים בלבנון שלשום. אם זה נכון, זה לא כל כך הלך – חיזבאללה ארגן לנו ארבעה הרוגים לאתמול, ופשלה מבצעית חיסלה שני מסוקים, טייס, ופצעה קשות עוד שלושה. הצבא "הטוב בעולם" החליט להכנס למלכודת שפרש בפניו נסראללה.

בעוד שכלי התקשורת הזרים דיווחו על נפילת הארבעה כבר אתמול אחר הצהרים, הצליח דובר צה"ל לדחות את הידיעה כמה שיותר, ועיתוני הבוקר יצאו עם דיווח חלקי בלבד. ראוי לתהות אם לא נעשה שימוש טקטי במנהג שלא לדווח על הרוגים עד ההודעה למשפחה.

והתקשורת הישראלית? האויב הטבעי של דוברת צה"ל – של כל דובר – מתפקד בינתיים על תקן גיוס מילואים, ומספק לדוברת צה"ל אש חיפוי. כן, יש סימני התעוררות, במיוחד בערוץ 10 – אבל השבוע הראשון למלחמה מזכיר מאד את השבוע הרע ההוא של יוני 82', של "שקט, יורים", כשהעיתונות הקפידה לדווח על הרוגי הבופור רק במודעות האבל, אבל לא בעמודי החדשות.

(יוסי גורביץ)

I and the public know

What all schoolchildren learn:

Those to whom evil is done

Do evil in return. 

W. H. Auden, “1st September, 1939”

דוברת צה"ל, מירי רגב, מצאה לעצמה כמה דקות פנויות בלב התופת, וניצלה אותן כדי להשתלח ברוני אלוני-סדובניק. ברוחב לבבה, הרשתה התא"ל לאלוני-סבודניק "לחשוב ולהביע כל דעה", ו"אפילו לבחור את עיתוי פרסומן של דעותיה, יהיה תמוה ככל שיהיה". טוב לדעת שבראש מערך הדוברות הצבאי עומד אדם ליברלי כל כך.

על מה יצא קצפה של הגנרלית? ובכן, אלוני-סבודניק סבורה שמערך המודיעין של צה"ל כושל, ושההסברה הישראלית לא משהו. רגב חושבת שזה קודם כל לא פטריוטי לדבר ככה, ושנית שמדובר בעובדות לא נכונות.

לתא"ל יש יתרון מסוים עלינו, בני התמותה: הפאשלות של חיל המודיעין חסויות היטב לשלושים השנים הבאות לפחות. ובכל זאת, הטענה של רגב בעייתית. להלן רשימה חלקית של כשלי המודיעין הצבאי בחודש האחרון:

· אין לו מושג איפה נמצאים החטופים הישראלים בלבנון. שזו לא בושה גדולה – קשה מאד, אולי בלתי אפשרי, לחדור לחיזבאללה – אבל גם לא מי-יודע-מה סיבה לגאווה.

· מתקפת החיזבאללה תפסה אותו בלתי מוכן לחלוטין, למרות שההכנות למבצע נמשכו חודשים.

· הוא לא היה ערוך להתקפת רקטות על צפון המדינה, ולקח לו יומיים להתעורר, ולעדכן את רשימת טווחי הרקטות – שכפי שציין אמ"ן עצמו ב-2004, מסוגלות להגיע למרכז הארץ.

· המודיעין הצבאי לא ידע על טילי הקרקע-ים של החיזבאללה, וההתקפה על אח"י-חנית באה לו כהפתעה גמורה. כה גדולה היתה השאננות, שלא לומר הזלזול, עד שצוות הסטי"ל לא טרח כלל להפעיל את מכשור הלוחמה האלקטרונית שלו, שעשוי היה למנוע את פגיעת הטיל. התרגלנו להלחם בפלסטינים.

· גרוע מכל: רגב מציינת שהמודיעין הוא זה שמסמן לחיל האוויר את המטרות. ובכן, עד כה הרג צה"ל – כהודאתו – רק כ-15 אנשי חיזבאללה. חיל האוויר הרג למעלה מ-230 אזרחים לבנונים. זהו יחס עגום מאד בין מטרות לנזק סביבתי. יתר על כן, יש סיבות טובות להניח שבחלק מהמקרים, הרגו הטייסים – בשוגג, יש לקוות – פליטים, שנטשו את כפריהם בעקבות הוראת צה"ל. המודיעין סייע בכך לשמיטת הקרקע המוסרית מהמבצע, ולמעשה לסיומו המוקדם (והמתקרב). שלא לדבר על כך שהריגת אזרחים מסייעת לחיזבאללה.

אשר לתפקודו של דובר צה"ל, מוטב היה לו הגנרלית מוצאת לעצמה איזו שוחה להתחבא בה. פער כזה בין המציאות ובין הדיווח לא נרשם מאז, אררר, שקודמתה טענה בתוקף שאלונקה היא טיל, ודרשה להדיח את ראש אונר"א בשל כך.

בחלק מכך אשמה המסורת הישראלית של השהיית הדיווח על נפגעים עד להודעה למשפחותיהם. התוצאה, הבלתי נסבלת בעידן התקשורת האלקטרונית, היא השהיה של שעות רבות בין הרגע שבו כל העולם יודע שחיילים ישראלים נפגעו ובין הזמן שבו מותר גם לישראלים לדעת על כך.

ודאי שאיש אינו מציע לפרסם את שמותיהם של ההרוגים קודם ההודעה למשפחות; אבל ההתעקשות שלא לפרסם את עצם נפילתם, כשהידיעה מתנוססת ברויטרס, הבי.בי.סי. ואל ג'זירה הופכת את דובר צה"ל לגוף נלעג, החוזר כתוכי על המנטרה "לא מכיר דיווח כזה", עד שלפתע הופך המידע למותר לפרסום. יתר על כן, הסירוב לפרסם את הידיעה המוכרת לכל מעניקה אמינות=יתר לחיזבאללה, בתקופה שבה האמון בדובר צה"ל נמצא בשפל מוצדק.

בחודש האחרון, נתפס צה"ל פעמיים בשקר. בפעם הראשונה, כשהכחיש הרמטכ"ל את ההתרעה על ההתקפה על כרם שלום. ההכחשה הזו אילצה את השב"כ, באופן נדיר, לפנות לתקשורת ולהצביע על השקר. העובדה שהחייל הפצוע אמר, עם התעוררותו, כי היתה התרעה, אילצה את חלוץ לסגת לעמדה האומללה בנוסח "אני לא מתווכח עם חייל פצוע".

השקר השני נבע מאותה תרבות אי-דיווח שהוזכרה קודם. כשתקף החיזבאללה את אח"י-חנית, היתה התגובה האינסטינקטיבית של דובר צה"ל הכחשה: כן, היתה פגיעה, אבל היא היתה שולית. היתה דליקה קטנה והיא כובתה. רק לאחר מכן, הוא נאלץ להודות שהפגיעה היתה משמעותית, ושארבעה אנשי צוות נהרגו. במשך יממה, התעקש דובר צה"ל להתייחס אל ההרוגים כאל "נעדרים", למרות שלכולם ברור שאם מלח עף מספינה באמצע הלילה, גם אלוהים לא יציל אותו. רגב נתנה מתנה גדולה לנסראללה.

אבל פער האמינות האמיתי הוא זה שבין המתרחש בלבנון ובין הציבור הישראלי. כאמור, צה"ל הרג למעלה מ-235 אזרחים לבנונים (נתון זה איננו כולל את הרוגי היום, שמספרם נאמד בכ-50 אך טרם אומת). רגב יכולה להמשיך ולטעון שמדובר ב"נזק סביבתי", ולגרום נזק לשמה הטוב של ישראל בעולם; לציבור הישראלי לא אכפת.

הציבור יודע שנעשה לו עוול – וכמו תלמיד בית ספר, הוא מתעקש לגרום עוול בתמורה. מה שהוא מסרב להבין, הוא חוסר המידתיות של התגובה הישראלית. כמו ילד, הציבור הישראלי מתעקש להתעסק רק בכאב שלו. וכמו ילד מתפרע, בהחלט יתכן שהוא צריך סטירה כואבת כדי להוציא אותו מההתקף.

(יוסי גורביץ)

מלחמה בצפון. זה מה שהכותרות זועקות בכל מקום. הרמטכ"ל מזעיף פניו במסיבות עיתונאים ומדבר אלינו, בהבעה החצי משועממת הזו שלו, כאומר you're on a need to know basis, and you don't need to know, שר הביטחון צווח כתרנגול שאך עתה גילה את החדווה שבלהשתמש בציפורניו ומאשר צווי 8, חיל האוויר מפציץ, חיפה מופגזת, וכן הלאה. באוויר עומדת תחושת קטסטרופה ממשמשת, כמו תמיד בזמנים כאלה.

אינני מציע שאנחנו לא צריכים לקחת ברצינות את שמתרחש כעת. אבל אולי ראוי לזכור לרגע שמה שאנחנו קוראים לו מלחמה, הוא בסך הכול שגרת החיים במקומות כמו רצועת עזה. הפגזות לתוך מרכזים הומים אדם, חטיפות באישון לילה, ערים שהתנועה שלהם משותקת. הבניין הזה שנפל בחיפה? כמה כאלה הפלנו אנחנו לפלסטינים בניסיונותינו לסיכולים ממוקדים רק בחודשיים האחרונים?

החיזבאללה איננו עושה יותר מאשר לתת לנו טעימה מאורח החיים מעברו השני של הגדר. כך זה מרגיש כשכוח צבאי שאינך יכול להתמודד עימו מחליט להפוך את שיגרת יומך למסלול מכשולים קטלני. 70% מבתי העסק בצפון נסגרו אתמול. זה מה שקורה לכלכלה תחת מצור, לכל מי שמעוניין לדעת מדוע השטחים הכבושים הם מרכזים של עוני, דלות ורעב.

מלחמה? אולי. אבל איש לא מאיים לפרוץ את גבולותינו, יש כאן פשוט ניסיון להפוך את חיינו לנסבלים הרבה פחות. אנחנו מקבלים עכשיו טעימה, רק טעימה קטנה מאוד, של התרופה שלנו עצמנו.

מלחמה? אולי. אבל לא מלחמת אין ברירה. המלחמה הזו היא על זכותנו לשקט וביטחון, בזמן שהגופים המתיימרים לפעול בשמנו, משליטים פחד וטרור על האחרים שמעבר לגדר. גרוע מכך, זו מלחמה על זכות הציבור לא לדעת על מה שמתרחש תחת אפו. על הזכות של לובשי המכנסים הלבנים המתנפנפים לעשות מדיטציה על החוף ולומר שאין להם עניין בפוליטיקה, בזמן שבני אדם כמוהם נרמסים תחת מגפי השכן המגבניק שלהם.

זו מלחמה על זכותנו שלא לחוש את העולם האמיתי שמתרחש מתחת למעטפת היום יום המזויפת המקיפה אותנו. המעטפת העשויה סיינפלד וחברים. המעטפת הבנויה מהמשחה האחרונה נגד קמטים, ג. יפית, שיטות מין טנטריות ובאפי קוטלת הערפדים.

אינני רוצה להציע שהדברים הללו אינם דברים חשובים. אלה הדברים מהם מורכבים חיינו. אין לי התנגדות עקרונית מדי אפילו לג. יפית. אבל בתוך הקונטקסט של המציאות היום יומית באזור, המוכנות של אזרחי הארץ לשקוע כל כך עמוק לתוך החלום הפסיבי הזה בזמן שבעולם הערות, מרחק כלום נסיעה מהם, אנשים נאנקים תחת עול כיבוש דורסני, איננו דבר מובן מאליו. זהו החלום שהשקיעה לתוכו מאפשרת למנהיגינו, האזרחיים והצבאיים, לעשות כרצונם.

השבוע החיזבאללה נתן לנו קריאת השכמה, אבל אנחנו לא נישאר ערים זמן רב. האש תיכבה, אנחנו נקום להשתין בזיעה קרה, נשתה כוס מים, ונחזור למיטה בארשת שלווה מתוקה.

(אסא וולפסון)

לזה שפוליטיקאים עוטפים את עצמם בדגל, כבר התרגלנו. פוליטיקאי ישראלי מצוי לא יכול לסיים נאום בלי להשבע בירושלים, בירתנו הנצחית. אין קליפ בחירות שלא כולל חיילים – מן העבר, כמובן: בחיילים הנוכחיים אוסר החוק להשתמש, ואלה של פעם עדיין נחשבים ליעילים וראויים לחיקוי. משום מה, מרבים להשתמש בתמונות ממלחמת ששת הימים.

במסגרת ההפרטה, התחיל טרנד מדאיג של ניכוס נכסי האומה על ידי אנשי עסקים או סתם עסקים. על פי חזונו של בנימין נתניהו על הפרטת הרווחה, סמי עופר מממן לנו תרופות לסרטן; עלובי החיים נשלחים לתכנית "הקניית הרגלי עבודה" המנוהלת על ידי חברה עסקית, שמעייניה, כמו כל חברה, ב-bottom line שלה; ואפילו את בתי הכלא כבר החלו להפריט.

Defenceless under the night

Our world in stupor lies;

Yet, dotted everywhere,

Ironic points of light

Flash out wherever the Just

Exchange their messages:

May I, composed like them

Of Eros and of dust,

Beleaguered by the same

Negation and despair,

Show an affirming flame.
 
– W. H. Auden, “1st September, 1939”
רק לפני שלושה חודשים וקצת הלכנו לבחירות, ובחרנו ממשלת מרכז-שמאל. בחרנו עורך דין כראש ממשלה ונציג ועדי עובדים כשר ביטחון. עורך הדין אמר בגלוי שהוא מתכוון לוותר על רוב השטחים הכבושים, בניגוד לעצת הספינרים שלו, ועדיין זכה לעמוד בראש הסיעה הגדולה ביותר. שרת החוץ זכתה לכבוד והערכה, במקום הקריקטורה שהחליפה. אם בעבר איישה בריונית בורה את תפקיד שרת החינוך, היא הוחלפה בשרה המעוררת בעיקר הערכה והערצה. בריוני הימין גורשו אל החושך החיצון, אשר שם היבבה וחרוק השיניים. הממשלה החדשה חרתה על דיגלה את שיקום החינוך והבטיחה להעלות את שכר המינימום. 
 
אפילו השחיתויות הקרינו נורמליות: שר האוצר עסק באיזו עמותה מפוקפקת, אבל שלא כקודמו לא שלח 100,000 ₪ בהוצאות הובלה לממשלה, לא בזז את בית ראש הממשלה ולא עישן 10,000 ₪ מכספי הציבור מדי חודש. וכשהסתבך הנשיא, האפרורי באדם, במה שנראה כמו שערוריית מין, אנשים הריצו בדיחות קלינטון. לחודשיים, בערך, אפשר היה בקלות יחסית להעמיד פנים שאנחנו באירופה. 
 
ופתאום, תוך שלושה שבועות, היינו במזרח התיכון הישן והרע. 




אפשר שהממשלה החדשה היתה מחזיקה מעמד, אילו היתה מתמודדת עם משבר בטחוני אחד. כאשר על הפרק היתה רק חטיפת גלעד שליט, אולמרט העז לזרוק את ראשי הצבא מהלשכה שלו ולומר להם לחזור עם תכניות טובות יותר 
אבל שני משברים בטחוניים – קרי, שתי השפלות לצבא "הטוב ביותר בעולם" – היו יותר מדי. הכבוד של הצבא היה מושלך בסימטאות ג'בליה ודאחיה, והיה צריך להרים אותו משם. ובישראל, נגד צבא מושפל, לממשלה אין באמת אופציות.



 
העדות הנוקבת מכל להצלחת השתלטותו של הצבא על הפוליטיקאים היתה המטמורפוזה של עמיר פרץ. האיש שבנובמבר 2005 הצהיר על חלומו, ובו ילדים ישראלים ועזתים משחקים יחדיו בין בית חאנון ושדרות – חזון שמעולם לא היה פופולרי בישראל, מעולם לא היה מושך קולות – הפך למאשר סיטוני של "סיכולים ממוקדים", שמעולם לא היו כה בלתי ממוקדים. השינוי הושלם בשבוע שעבר, כאשר הכריז עמיר – בפרץ מאצ'יזמו ששאול מופז לא היה נגרר אליו – ש"הוא יגרום לנסראללה לזכור את השם עמיר פרץ, ולא לטובה". 
 
לא חסרו מתלהמים אחרים בממשלה, אבל מהאופורטוניסטים הוותיקים חיים רמון ושמעון פרס איש לא ציפה לדבר, ורוני בר און – ובכן, הציבור עדיין מנסה לעכל את העובדה שהאיש שר. 
 
אהוד אולמרט, האיש שהבטיח להפוך את ישראל לארץ שכיף לחיות בה, החזיר אותנו ללבנון.
 

קל, ולא בלתי מוצדק, להאשים את הגנרלים. אין ספק שדן חלוץ, כשטרח להדליף את המלצותיו לפעולה נרחבת לפני שעדכן בהן את שר הביטחון, הקשה עליו מאד את החיים. אבל מגנרלים אנחנו מצפים לחדוות קרב. ציפינו מהפוליטיקאים שלנו ליותר.
 
הבעיה היא שהפוליטיקאים, בבוחנם את מה שנראה כרחשי לב הציבור, מגלים תקשורת מתלהמת וציבור מוטרף-דעה. הישראלי הממוצע רצה למחוק את עזה, רצה להעלות באש את ביירות. ואולמרט ופרץ, שניהם חדשים בתפקיד, גילו שהם ניצבים לא רק מול החונטה הצבאית, אלא שאיפוק יהיה מנוגד מאד לרגשי העם. כה מנוגד, עד שבליכוד נשמעו קולות – אמנם, בעיקר מצד אותה קריקטורה, סילבן שלום – המדברים על ממשלת אחדות, משום שנראה היה שממשלת אולמרט מטה ליפול.
 
במשך שנים טיפחנו שיח מתלהם דו כיווני. מצד אחד, התפיסה הרווחת ברוב הציבור שהפתרון הוא תמיד הפעלת כוח, ואם אפשר – כוח מופרז. התפיסה של המדינה המשוגעת, ששרון התאהב בה, הפכה לנחלת הכלל. 
 
מן הצד השני, השיח השמאלני הצדקני, הגובל באנטי-ישראליות, שמייצגים היום יוסי ביילין ואנשי "יש גבול", מעדיף להתמקד בתגובת-היתר הישראלית ולהתעלם מן העובדה שאין עליה עוררין שישראל הותקפה, וללא פרובוקציה. בעשותו כן, הוא מקטין עוד יותר את הסיכוי שעמדותיו – השפויות ברובן – יהפכו בשלב מסוים לעמדת הרוב. 

אבל היאוש האמיתי הוא מן הפרטנרים-בכוח שבצד השני. תגידו, יא דפוקים, כל כך כאבה לכם היציאה הישראלית מעזה ומלבנון? כל כך רציתם אותנו בחזרה? פעם בארבעים שנים אנחנו מצליחים לבחור ממשלה שמעוניינת לסיים את רוב הכיבוש, ודווקא אותה אתם מנסים להפיל תוך חודשיים? 
 
מילא הפלסטינים. הם תמיד הוכיחו יכולת לפוצץ את רכבת ההזדמנות. אבל מה קרה ללבנונים? איך הרשו האנשים האמיצים האלה, שעמדו מול מכוניות התופת של הקצב מדמשק, שחירפו נפשם בהפגנות, לנסראללה להפוך את כולם לבני ערובה? האם באמת המילה "ישראל" היא מילת-קסם, המכשירה כל תועבה?
 
השבוע מתה תכנית ההתכנסות. הכיבוש זכה עכשיו לעוד 20-30 שנות לבלוב. איש לא יעז לסגת מהשטחים הכבושים, כאשר אלה הן תוצאות הנסיגות. וכשבעפרה יוולדו הנינים הראשונים, לא תהיה עוד ממשלה שתאזור את הכוח לפנות אותה. האיסלמיסטים, בדמות פרצופם המחויך של נסראללה ומשעל, ניצחו השבוע. 
 
בהחלט יתכן שנסראללה יהפוך לשליט דה-פקטו של לבנון. בהחלט יתכן שאנחנו נגררים לסיבוב סופי של מלחמת תרבויות. בהחלט יתכן שכאשר ישראל תנצח ותגרש או תשמיד, פיזית, את הפלסטינים ואת השיעים הלבנונים, לא ישאר מי שימחה. 
האביב היה כה קצר. כמו תמיד כאן. 
 
(יוסי גורביץ)
				

אם יגיע צו הקריאה לתיבת הדואר שלי, אני אוציא אותו, אכנס לביתי, אתיישב בכבדות בספה ולא אזוז למשך זמן רב. אולי אעשן כדי להירגע מעט. האמת, ידעתי שזה הולך לקרות, ההלם שלי ברגע זה איננו נובע מהפתעה. זהו ההלם של מי שהרשה לתקווה לקחת את ההגה התודעתי שלו, מחוסר אונים.

אחר כך אוכל משהו, אעשה כמה תרגילי נשימה בודהיסטיים שאני מכיר או אולי איזו קאטה או שתיים- דברים כאלה תמיד הכניסו אותי למצב רוח נכון יותר- ואתחיל לארוז. בשלב כלשהו יתקשרו אלי ההורים שלי שכבר קיבלו את הצו גם לכתובת שלהם, הרשומה אצל יחידתי, ואנחנו נדבר מעט.

אני אתקשר לאקסית שלי, הרחוקה ממני מאוד ומקפידה לדבר עמי בכל יומיים בשבוע האחרון. היא נמצאת בארה"ב והחדשות מלאות בנו עד להקיא שם. נדבר מעט, ואני אשתה עם זה קפה שחור חזק. שתיים סוכר.

צו שמונה הוא רגע נורא. גרסה קיצונית וחריפה של צו המילואים הרגיל. זהו הרגע שבו הסיפור העצוב והמכוער שנפרש ללא רחמים על העמודים הרקובים של המזרח התיכון, דורס באלימות את הסיפור שהתאמצת כל חייך לבנות. הסיפור הפרטי שלך, שאותו ניסית בעקשנות לטעון ברגש, יופי ומשמעות. הסיפור הזה נמעך עתה ואיש לא יודע מתי או אם בכלל תוכל שוב לקבל לידיך את העט.

אם יגיע צו הקריאה לתיבת הדואר שלי, אני אוציא אותו, אכנס לביתי, אתיישב בכבדות ולא אזוז זמן רב. אני אדבר עם כל מי שסבלנותי תתיר לי לדבר עימו, תוך כדי סידור התיק. הנעליים האדומות שלי כבר מוכנות מזמן. אני שומע אותן שורקות לעצמן מארש צבאי עליז בארון. אינני יודע בדיוק היכן הדיסקיות שלי מונחות – תמיד הייתי רשלן בקשר אליהן – אבל אני יודע שבמקום בו הן נמצאות, הן רוטטות עכשיו בהתרגשות מתכתית כסופה. אינני מאשים אותן, כל דבר אוהב לשרת את תכליתו.

וכשאצא מהדלת, המוח שלי יפזם תפילה פזורת נפש. שלא ישתמשו בי בחוסר זהירות, הוא מבקש. שלא ישתמשו בי לשטויות, שלא יובילו אותי לביירות בגלל איזה גנרל שאפתן. אני שם את עצמי בידיכם לא מתוך אמונה בסיפורים שאתם מספרים לנו, הוא משדר מנטאלית לחלוץ, לא מתוך אמונה בטוהר מדינת ישראל, או בצדקת דרכה, או בעם היהודי, או בכם.

אני שם את עצמי בידיכם משום שכמעט כל מה שאני אוהב באמת נמצא במקרה בצד הזה של הגדר. אנא, אל תהפכו את המחווה הזו לנלעגת. ממילא לא מגיעה לכם המסירות שאני ועמיתיי לגורל ממלאים בה את תפקידנו, לפחות הואילו להשתמש עתה במעט תבונה ואנושיות, ככל שאתם מסוגלים לגייס מלבכם המקומט, ולא לבזבז את חיינו היקרים לנו מאוד, לשווא.

סוף שדר.

(אסא וולפסון)

הצבא הוא לא רק ממסד, כלי התקפי/הגנתי בידיה של מדינה. הוא תמיד גם מושג, ישות מנטאלית. בישראל, לכל הפחות, הפער בין המושג "צבא" לבין הדבר שהמושג אמור להצביע עליו במציאות גדול מספיק כדי להעביר דרכו משחתת.

שתי נקודות:

• מסיבה מסוימת, "צבא" הוא הומונים. כלומר, מדובר בשתי מלים, השוות בהגייתן ובכתיבתן, אולם הוראתן שונה.

במילה הראשונה (נקרא לה "צבא א'") מקובל להשתמש בשיחות נוסטלגיה מרירות-קומיות. המילה נאמרת אז במעין חיבה השמורה רק לבן הדוד המפגר מדרגה שלישית, שהשתין פעם על עצמו בבר מצווה של שלמה. בצבא זה, שעליו מצביע צבא א', מורכבת שרשרת הפיקוד מקצינים ונגדים מוכי טירוף ושחין, שתאוותם היחידה היא מעיל אמריקאי, ועיקר תפקידם – שתיית קפה שחור.

חשוב מכך, בצבא א' מביס ההיגיון הפואטי את הגיונה המשמים של המציאות. שם, אירוע מתרחש אם ורק אם סבירות הופעתו לאחר אירוע קודם נמוכה עד אפסית, ותוצאותיה קטסטרופליות אך לא טרגיות. כך, למשל, אחד הנהגים ביחידה שלי בחר להתרחץ עירום עם צינור על דשא היחידה, בדיוק ברגע שבו הגיע סגן אלוף לביקור. החייל נשפט.

צבא ב', לעומת זאת, מופיע תמיד בשיחות סלון, פרשנויות צבאיות והרהורים אסטרטגיים. לאחרונה, המושג מקובל גם בקרב הטוקבקרים. בצבא זה, שרשרת הפיקוד סדורה, נאה ורציונלית, וכל פעולה נעשית בהתחשב בממד האסטרטגי הכולל ובממד הטקטי הצר גם יחד.

שני אלה, א' וב', אינם מסתדרים היטב ביחד. ולמעשה, הם לעולם אינם מופיעים יחד באותה השיחה. את הצבא המוכר לנו, הבזוי והמקרטע, אנחנו שומרים רק לפגישות מילואים או לשיחות עם חברים. הצבא השני, הוא משמש לנו למדיניות.

• חיים הכט צווח לא מזמן שעל הצבא להפציץ יותר. הצבא, לשיטתו, לא עושה מספיק.

והנה, חיים הכט, אף שמתח ביקורת על הצבא, לא הוקע כבוגד או כערבי, חלילה. הצבא, מסתבר, יכול להיות מועמד לביקורת, כל עוד זו באה מימין. אז, פתאום, מותר להתייחס להחלטות הצבא כשגויות, חסרות תועלת או מבוצעות רע. ביקורת משמאל לכהנא, לעומת זאת, היא כבר עניין למרעילי בארות.

פוסט זה פורסם גם בסיפור האמיתי והמזעזע של

(איתמר שאלתיאל)

שתי תופעות שונות, כאשר שתיהן מייצגות פאסיביות ממאירה ומכעיסה:

• כל יום ראשון בשעה 13:00, משודרת בגלי צה"ל פינה שבה מקריאים את שמותיהם וגילם של כל ההרוגים בתאונות הדרכים בשבוע החולף. פינה זאת מסתיימת תמיד במילים "חייבים לעצור את זה". ניסוח זה סתמי ומכעיס. מי חייב לעצור את זה? האזרחים? הממשלה? המשטרה? חייזרים? לא סתם לא מצויין במשפט מי "חייב לעצור את זה". זה פשוט מאפשר מעבר חלק לפריט הבא, וניצול העובדה שלאזרחים ולשדרני הרדיו יש זכרון של דג זהב בערוב ימיו. זה משתלב בדיוק עם מנהלי פרלמנט הסלון, המצקצקים בלשונם על ,תאונות הדרכים הנוראיות, בעוד שחלק ניכר מהם עשה כל עבירה אפשרית בדרך לאותו סלון. זה משתלב בהכרזות התקופתיות של המשטרה על יישום שיטה חדשה למלחמה בתאונות הדרכים, שתמיד מתמצות בדיווח חד פעמי על נתינת כך וכך דו"חות, ובניידות שמתמקמות אחרי ירידות תלולות בכבישים ישרים לחלוטין כדי לתת דו"חות על מהירות מופרזת (זאת למרות שמהירות מופרזת היא מהסיבות השוליות לתאונות קטלניות, לפי דיווחי אותה משטרה). לו רצו אנשי "גלי צה"ל" לעשות מאמץ רציני בנושא, היו עושים תחקירים נשכנים כל שבוע. הרי ניתן לבדוק מדוע אין כספים לתשתיות חדשות, ומדוע שר תחבורה כושל ממשיך לכהן בתפקידו. ניתן גם לברר את מצב משטרת התנועה, ולברר מדוע אין הרבה יותר ניידות סמויות בכבישים מסוכנים. ניתן לברר מדוע אין אכיפה נאותה, ולחקור בנעשה ברמת החינוך. ניתן לעשות את כל אלו, אבל קל יותר לשים מוזיקה עצובה, להקריא שמות בטון מלנכולי, ולעבור לדיווח על המונדיאל. הרי מישהו "חייב לעצור את זה", ואולי הוא במקרה מקשיב לרדיו.
• מפאסיביות תקשורתית נעבור לפאסיביות אזרחית. הייתי וראיתי מספר ארועים בשנים האחרונות שבהם שרו את השיר המתועב "אנחנו הילדים של חורף שנת 73". בעוד שבגיל 12 התקווה לשלום עלולה להיות חיננית, ובתור חיילים יש עוד זכות לפאסיביות כלשהי, הגיע הזמן לספר משהו לילדי חורף 73: תתבגרו כבר, אתם תהיו בני 33 השנה. אז מה אם הבטיחו לכם פעם ולא קיימו, תמשיכו לשבת בפינה ולבכות לנצח? מאז גיל 18, יש לילדי חורף שנת 73 פריבלגיה גדולה. הם יכולים ללכת לקלפי ולהצביע, וכך להעניש את מי שמבטיח ולא מקיים. הם יכולים לארגן הפגנות, אבל יותר קל לשבת, לקטר, להתלונן על המצב, ובסוף להצביע לגימלאים. אבל ילדי חורף 73 מעדיפים את התנוחה העוברית במקרה הטוב, ובמקרה הרע מוחאים כפיים לעומדים ברשות הממשלה מאז אותה שנת 1973, כאשר רובם מנסים לשחזר את הישגה המרשים של גולדה שהגיע לשיאו באותו חורף.

העצוב הוא, שיש יותר דומה מאשר שונה בין שתי תופעות אלו לבין מדבקת "אבא תרחם". לפחות אצל החרדים ברור ממי הם מצפים לפעול.

הערה קטנה ונדושה: כרגע דיווחו על "נס" בבית חולים רמב"ם, שבו הצליחו להציל את חייו של פעוט מהצפון שננעצה בראשו יתד מתכת בתאונה ביתית, לאחר מספר שבועות של ניתוחים אינטנסיבים וטיפול רפואי צמוד. שאלה לי, וכמו שאמרתי זו אינה שאלה חדשה או מקורית: מדוע טיפול רפואי מדהים מוגדר כ"נס" ונזקף לזכות אלוהים ולא לזכות הרופאים, אך רשלנות רפואית היא לחובת הרופאים בלבד?

(עופר רון)

אחד הסיפורים החמים ביותר בארצות הברית כרגע, הוא החשיפה של הניו יורק טיימס שממשל בוש מבצע מעקב אחרי חשבונות בנק, כחלק מהמאבק בטרור. אנשי הימין האמריקני השתוללו, והאשימו את הני"ט בבגידה, בסיכון חיי אדם, ומה לא. הנשיא בוש ניצח על החגיגה, ואמש האשים את הני"ט בהתנהגות "מחפירה".

כמובן, אנשי הימין העדיפו להתעלם מהעובדה ששני עיתונים נוספים – הלוס אנג'לס טיימס והוול סטריט ג'ורנל – פירסמו גם הם את אותו הסיפור, באותו יום וכמעט באותה שעה. הניו יורק טיימס הוא מטרה נוחה לימנים: הוא ליברלי. הוול סטריט ג'ורנל הוא מנושאי הדגל השמרני. להתחיל לתקוף גם אותו – זה יערבל את המסר. וממשל בוש הוא מאמין גדול באחדות המסר.

עורכו של הניו יורק טיימס, ביל קלר, עמד על שלו ואמר בפשטות: אנחנו עיתונאים. אותנו צריך לשאול לא "למה פרסמתם" אלא "למה לא פרסמתם". ואכן, זה בדיוק מה ששמאלנים אמריקנים עשו, כשהתברר שהני"ט דחה את פרסום הידיעה על האזנות הסתר הלא-חוקיות שמנהל ממשל בוש.

היום, בטוויסט משעשע, התחיל להסתובב הדבר הבא:

המקור הוא בלוג ימני, Sweetness & Light. שמתייחס אל הני"ט כאל Treason Times, כמקובל היום. בעגה האמריקנית, הוא מנסה לגרום לני"ט "לאכול את העורב" – לבלוע את מילותיו-שלו. שזה, יש להודות, שטיק רטורי מוצלח תמיד.

אם נסתמך על סו"ל, הסיבה לכך שהניו יורק טיימס תוקף את הממשל, כשהוא מבצע את מה שהני"ט עצמו הציע לפני חמש שנים, היא שהני"ט "שכח מה זה להיות תחת התקפת טרור" (אם להתעלם מהצווחות הבלתי פוסקות על "בגידה ליברלית"). ואין ספק שיש בזה משהו.

אבל בחמש השנים הללו לא רק התרחקנו מהתמונות של המגדלים הבוערים והאנשים הקופצים מן הקומות העליונות; במהלכן למדנו הרבה מאד דברים על ממשל בוש. למדנו שיש בו שרידים של ממשל ניקסון, שמנסים להעביר דוקטרינה מסוכנת מאד של "עליונות הזרוע המבצעת", מסוכנת מאד משום שלשיטתה, בעת מצב חירום הנשיא גובר על שאר זרועות הממשל. היופי שבדוקטרינה הזו הוא, שב-11 בספטמבר הוכרז מצב חירום – והוא לא הולך להסתיים בעתיד הנראה לעין.

על פי השיטה הזו, ג'ורג' וו. בוש הוא למעשה עריץ שלשלטונו יש הגבלת זמן. בוש עצמו נוהג לצרף לחתימתו על חוקים הצהרות – בהן הוא אומר, בדרך כלל, שאין לו כל כוונה לציית לחוק. הדברים הגיעו לשיאם בפרשת העינויים, כשאחד מיועציו המשפטיים של הנשיא – ג'ון יו – טען בעקשנות שאם הנשיא נותן הוראה למעוך את אשכיו של ילד, בנו של חשוד בטרור, כדי לאלץ את האב למסור מידע, הרי שההוראה הזו חוקית.

כתוצאה מן הדוקטרינה הזו, הרשה לעצמו ממשל בוש לעבור על החוק פעם אחר פעם. לא רק במתן גושפנקה לעינויים – דבר המנוגד לחוק הפדרלי ולהוראות הצבא – אלא גם בהוראה למעקב אחרי שיחותיהם של מיליוני אמריקנים, ואלוהים יודע מה עוד. אם להשתמש במילותיה של אן קולטר, יש כאן "פשעים ועוונות חמורים", המצדיקים הדחה – ודאי כאשר הנשיא מצהיר על הפרת החוק כאידיאולוגיה.

מעבר לכך, בחמש השנים האחרונות הוכיח ממשל בוש, בפשטות, שאי אפשר לסמוך עליו. הוא הלעיט את הציבור במידע שקרי על עיראק, נשק להשמדה המונית וקשרים בין אל קאעידה לעיראק; הוא ערך קנוניה להכפשת שמו של מתנגד המשטר ג'וזף ווילסון, והדליף את שמה אשתו, ואלרי פליים, ובכך סיים את הקריירה שלה כסוכנת סי.איי.איי.; והוא היה מעורב במאות, אם לא אלפי, שקרים קטנים ויומיומיים.

הממשל הזה, מלא בחבריו הטובים של ג'ורג' בוש, הוא המושחת והכושל ביותר שנראה, הממ, מאז ממשלו של גראנט, לפני 140 שנים. קתרינה היא דוגמה בולטת; כך גם הפרטת שיקום עיראק; ולאחרונה, למדנו שתקציב ההגנה מפני טרור של ניו יורק וושינגטון קוצץ לטובתה של קנזס – שאמנם, לא נמצאת ברשימת 10 המטרות הבולטות של בן לאדן, אבל מצד שני, יש בה חברות-ענק המתמחות באבטחה, שהממשל רוצה בטובתן. העובדה שבעיסקה סיבובית, החברות הללו מממנות את מסע הבחירות של חברי הקונגרס הרפובליקניים – "פרוייקט רחוב קיי", קוראים לזה במפלגה הרפובליקנית – ודאי לא הזיקה גם היא.

על הממשל הזה אסור לסמוך. לממשל הזה אסור לתת סמכויות. ואם הוא לוקח אותן, ללא אישור, צריך לפרסם את זה – גם אם הסמכויות מועילות במלחמה בטרור וגם אם לפני חמש שנים, אתה-עצמך תמכת בהענקת הסמכויות האלה. אסור לעשות שום הנחות לממשל הזה – ולא לכל ממשל שיתמוך בעתיד בתפיסת "עליונות הזרוע המבצעת".

כי אם נצחון במלחמה הזו דורש שארצות הברית תהיה דומה לסוריה יותר מלשוודיה, הטרוריסטים כבר ניצחו.

(יוסי גורביץ)