החברים של ג'ורג'
Home » 2006

נשירת המסכה האחרונה

בשנים האחרונות התמעט מספרם של תומכי, או שמא ראוי לומר מתרצי, עזמי בשארה בשמאל הישראלי. עם כל התבטאות חדשה, הרחיק עצמו בעל הדוקטורט ממזרח גרמניה ממה שעוד ניתן לכנות התנגדות לגיטימית למשטר הציוני השורר בישראל, וחצה צעד אחר צעד את גבול הבגידה.

המסע הארוך של בשארה הושלם היום, כאשר הכריז כי הוא וחברי מפלגתו – ואולי גם כל ערביי ישראל – הינם "בעלי ברית של סוריה". רצוי לזכור זאת בפעם הבאה שהנאצריסט הזה, המתחזה לאדם נאור, ימחה שוב על האפליה של ערביי ישראל – שקיימת ללא ספק, והיא בזיון וחרפה למדינת ישראל, והיא מקשה על אדם להיות יהודי בישראל וגם אדם הגון.

אבל במערכה הזו, למען שוויון וצדק לאזרחינו שאינם בני דת משה, אין מקום לבשארה. מי שהכריז שהוא "בעל ברית" של מדינה המתחרה על תואר המדינה המפגרת ביותר באזור (ומפסידה לסעודיה, אבל בנקודות); של מדינה שלשירותים החשאיים שלה יצא שם רע אפילו בצרפת; של מדינה שטבחה בכמה שבועות קצרים בחמה, ב-1982, יותר מאזרחיה ממספר הפלסטינים שהרגה ישראל בכל שנות קיומה; של מדינה שניהלה עד לפני שנה כיבוש אכזרי בלבנון, ועדיין היא חותרת לכבוש אותה מחדש, תוך רצח של מתנגדיה הדמוקרטים; מי שהוא בעל בריתה של סוריה, איננו יכול עוד לטעון שהוא תומך בזכויות אדם ואזרח. הכל יחשדו, ובמקרה של בשארה בצדק גמור, שבאמצעות דרישה לשוויון הוא רוצה למעשה לחתור תחת המדינה.

אפשר להבין את בשארה, שאדי הפאן–ערביות עדיין מעשנים במוחו. מצרים ויתרה על תפקיד ערש הערביות בשנות השבעים. במשך שנות השמונים, סדאם חוסיין שיחק בתפקיד "החרב הסונית" וסחף המונים, אבל המשחק הזה נגמר. ערב הסעודית היא תועבה שאפילו בשארה – שכמו רבים מן הפאן–ערבים, הוא נוצרי – לא יתמוך בה, ובכל מקרה אין לה יומרות להנהגה. את קדאפי קשה לקחת ברצינות. נותרה רק סוריה של האסדים, מדינה שבה עדיין שולטת מפלגת הבעת' הנציונל–סוציאליסטית, מדינה של מיעוט דתי הנשען על כידונים לצורך קיומו. אבל זה מה שיש, ובזה בחר בשארה.

ראוי שישלם את מחיר הבחירה. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, גירשו אנשי הצפון את מנהיג ה-copperheads, צפוניים שצידדו באויב הדרומי, אל מעבר לקווי הקונפדרציה. מדינה איננה יכולה לשאת חבר בפרלמנט שלה המביע בגלוי את "בריתו" עם מדינת אויב, שלא לדבר על הפרת השבועה של בשארה, אשר כחבר כנסת התחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. מן הראוי ששר הפנים ישלול את אזרחותו של בשארה, ושיסרב להניח לו לחזור לישראל. ישאר נא בסוריה, ויווכח ביופי שבחיים שבמדינה ערבית אותנטית.

(יוסי גורביץ)

yossi 9 בספטמבר 2006 כללי סגור לתגובות על נשירת המסכה האחרונה

גילוי עתידות ורכילות במסווה של עיתונות

אחת הרעות החולות שבעיתונות העברית היא נטייתה לאיצטגננות: נסיונה להפוך ממדווחת לחוזת עתיד. מה שמותר בפובלציסטיקה, שחיזוי עתיד – עם נטיה קלה לנבואות זעם – הוא נשמת אפה, אסור לרפורטז'ה. או, לפחות, אסור היה: הניו ז'ורנליזם טשטש את הגבולות. האם טוריהם השבועיים של נחום ברנע וסימה קדמון הם דיווח או פרשנות? האם אפשר להפריד בין השניים מבלי לגרום נזק כבד למכלול? כנראה שלא.

אבל למרות זאת, צריך לקבוע כמה גבולות. הכותרת היהירה של אמיר אורן, “המבקר יקבע…”, חצתה אותם. לאורן אין כל אפשרות לדעת מה יעשה מבקר המדינה לינדנשטראוס, ודאי שלא לקבוע זאת בפסקנות. אם לקחת את הטיעון אד אבסורדום, לינדנשטראוס עשוי ללקות הערב בשבץ ולא להגיש את המסקנות שלו. ואז מה יהיה ערך האמת של הכותרת של אורן?

אורן חוטא לאמת בחטא העתיק ביותר: בדיה נאה. כמו טקיטוס, שהטביע את העובדה שנירון לא שרף את רומא – הוא לא היה שם – בשתי פסקאות מהנאות שבשפה הלטינית, בהן מתואר הקיסר המטורלל כשהוא מנגן לאור הלהבות, מפליג אורן בתיאורים של מה שלא היה, ואין כל בטחון שיהיה: הוא כבר מוסר לנו שמזוז צפוי לפנות, לאחר התייעצות כמובן, לקציני משטרה בכירים, ולבקש מהם להקים צוות. כלומר, הדב עוד לא ניצוד – ראבאק, עוד לא נמצאו גללי דב ביער – ואורן כבר ממליץ לנו על הפרוונים.

מבלי להתייחס כרגע לשאלה האם אולמרט אשם במיוחס לו – ולדעתי, הנשענת אך ורק על צפיה בו במהלך העשורים האחרים, הוא אשם, ומה טוב שלא אני האיש שיישב בדינו – כל הריטואל הזה הוא לא עיתונאי. אין כאן ידיעה ואין פרשנות: יש רק הרבה ספקולציות, מתובלות ברכילות פנימית.

אורן לא המציא את הז'אנר הזה, כמובן. התקשורת הישראלית מתמחית בלא–אירועים: ידיעות על אירועים שצפויים לקרות בעתיד, בהם אמור להתרחש מפנה דרמטי כלשהו (הדוגמא הקלאסית היא כנס קיסריה: מה יגיד ראש הממשלה הפעם?). המילה הבעייתית ביותר ברפרטואר העיתונאי היא "צפוי"; ה"צפוי" תמיד מתרחש על פי הדלפה של "מקורב". כמו ביחצ'נות מן המניין – זו תהיה המסיבה הגדולה ביותר, יהיו הכי הרבה סלבריטאים מאז זו של גיידמאק; המבצע החדש שלנו יפיל את המתחרים לקרשים, וכן הלאה – כשעיתונאי מתחיל לכתוב בלשון עתיד, הוא מתחיל לשמש כשופר, לא כמדווח. על האירוע יש לדווח לאחריו, לא לפניו. העיתונאים אמורים להיות הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, לא הפתיחה הראשונה בקלפי הטארוט.

(יוסי גורביץ)

yossi 7 בספטמבר 2006 כללי 4 תגובות

עתידנות ורכילות במסווה של עיתונות

אחת הרעות החולות שבעיתונות העברית היא נטייתה לאיצטגננות: נסיונה להפוך ממדווחת לחוזת עתיד. מה שמותר בפובלציסטיקה, שחיזוי עתיד – עם נטיה קלה לנבואות זעם – הוא נשמת אפה, אסור לרפורטז'ה. או, לפחות, אסור היה: הניו ז'ורנליזם טשטש את הגבולות. האם טוריהם השבועיים של נחום ברנע וסימה קדמון הם דיווח או פרשנות? האם אפשר להפריד בין השניים מבלי לגרום נזק כבד למכלול? כנראה שלא.

אבל למרות זאת, צריך לקבוע כמה גבולות. הכותרת היהירה של אמיר אורן, “המבקר יקבע…”, חצתה אותם. לאורן אין כל אפשרות לדעת מה יעשה מבקר המדינה לינדנשטראוס, ודאי שלא לקבוע זאת בפסקנות. אם לקחת את הטיעון אד אבסורדום, לינדנשטראוס עשוי ללקות הערב בשבץ ולא להגיש את המסקנות שלו. ואז מה יהיה ערך האמת של הכותרת של אורן?

אורן חוטא לאמת בחטא העתיק ביותר: בדיה נאה. כמו טקיטוס, שהטביע את העובדה שנירון לא שרף את רומא – הוא לא היה שם – בשתי פסקאות מהנאות שבשפה הלטינית, בהן מתואר הקיסר המטורלל כשהוא מנגן לאור הלהבות, מפליג אורן בתיאורים של מה שלא היה, ואין כל בטחון שיהיה: הוא כבר מוסר לנו שמזוז צפוי לפנות, לאחר התייעצות כמובן, לקציני משטרה בכירים, ולבקש מהם להקים צוות. כלומר, הדב עוד לא ניצוד – ראבאק, עוד לא נמצאו גללי דב ביער – ואורן כבר ממליץ לנו על הפרוונים.

מבלי להתייחס כרגע לשאלה האם אולמרט אשם במיוחס לו – ולדעתי, הנשענת אך ורק על צפיה בו במהלך העשורים האחרים, הוא אשם, ומה טוב שלא אני האיש שיישב בדינו – כל הריטואל הזה הוא לא עיתונאי. אין כאן ידיעה ואין פרשנות: יש רק הרבה ספקולציות, מתובלות ברכילות פנימית.

אורן לא המציא את הז'אנר הזה, כמובן. התקשורת הישראלית מתמחית בלא-אירועים: ידיעות על אירועים שצפויים לקרות בעתיד, בהם אמור להתרחש מפנה דרמטי כלשהו (הדוגמא הקלאסית היא כנס קיסריה: מה יגיד ראש הממשלה הפעם?). המילה הבעייתית ביותר ברפרטואר העיתונאי היא "צפוי"; ה"צפוי" תמיד מתרחש על פי הדלפה של "מקורב". כמו ביחצ'נות מן המניין – זו תהיה המסיבה הגדולה ביותר, יהיו הכי הרבה סלבריטאים מאז זו של גיידמאק; המבצע החדש שלנו יפיל את המתחרים לקרשים, וכן הלאה – כשעיתונאי מתחיל לכתוב בלשון עתיד, הוא מתחיל לשמש כשופר, לא כמדווח. על האירוע יש לדווח לאחריו, לא לפניו. העיתונאים אמורים להיות הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, לא הפתיחה הראשונה בקלפי הטארוט.

(יוסי גורביץ)

yossi 7 בספטמבר 2006 ללא גבולות , , סגור לתגובות על עתידנות ורכילות במסווה של עיתונות

בדרך לסומליה

הרמז הראשון שמשהו דפוק באמת קרה ברצועה, היה במהלך חטיפתו של גלעד שליט. שלוש קבוצות השתתפו במבצע: הזרוע הצבאית של החמאס, ועדות ההתנגדות העממיות – זרוע של אנשי פתח חסרי משכורת – וקבוצה לא ידועה עד כה, בשם ג'ש איסלם, “צבא האיסלם".

הקבוצה אולי לא היתה מוכרת כאן, אבל היא פעילה מאד בעיראק. היא חלק מתנועת הג'יהאד העולמי – שם שמגדיר הרבה יותר טוב את האויב שמולו אנו ניצבים מאשר "אל קאעדה". אל קאעדה הוא ארגון אחד, עם מנהיג כריזמטי וכמה מאות אנשים. בפני עצמו, הוא מהווה סכנה קטנה למדי. הוא מסוגל לבצע מדי פעם מבצעים ספקטקולריים – השמדת שתי שגרירויות ביום אחד, הטבעת המשחתת קול, וכמובן פיגועי ה-11 בספטמבר – אבל, בהנחה שבן לאדן וחבריו לא יצליחו לשים יד על פצצה גרעינית, ארגון אל קאעדה, כארגון, הוא איום טקטי ולא אסטרטגי.

הבעיה היא שגם אם פעולותיו הממשיות של אל קאעדה מוגבלות, התדמית שלו איננה מוגבלת כלל. בקרב מאות מיליוני מוסלמים זועמים, אל קאעדה הוא מודל להערצה ולחיקוי. רוב פעולות הטרור שבוצעו מאז ה-11 בספטמבר על ידי מוסלמים – היו למעלה מ-4,000 פיגועים כאלה – לא בוצעו על ידי פעילי אל קאעדה, אלא על ידי אנשים ששאבו מהארגון השראה, לעיתים נדירות הנחיות ובמקרים נדירים עוד יותר, גם משאבים. הג'יהאד העולמי פועל בשיטת הקוד הפתוח. מורי הדרך הרוחניים הם בן לאדן והשייח' קרדאווי, וזה כל מה שצריך.

במקרה בולט אחד – זרקאווי ו"אל קאעדה במסופוטמיה" שלו – ארגון שהשתמש בסימן הרשום של "אל קאעדה" עמד למעשה בסכסוך עם המשרד הראשי. זרקאווי ובן לאדן נפגשו בשנות התשעים, ולפי כל העדויות, תיעבו זה את זה ממבט ראשון. הצלחתו של זרקאווי, שלא עלתה לבן לאדן פרוטה, אילצה את אל קאעדה להכיר בו ובפעולותיו – אבל שני הארגונים הסתכסכו בשל חיבתו של זרקאווי לשחיטת שיעים. זאווהירי, סגנו של בן לאדן, אף שלח לזרקאווי מכתב נזיפה חודשים ספורים קודם לחיסולו.

ניתן, עם זאת, לומר שכאסטרטג, הירדני בן העניים עלה על האריסטוקרט הסעודי. ההתקפות הברוטליות על שיעים אולי הוציאו לאל קאעדה שם רע – אבל השיגו את המטרה, ריסוק עיראק לחלקיה העדתיים. ומהבחינה הזו, הופעת "ג'ש איסלם" בעזה היא חדשות רעות מאד.

* * *

הג'יהאד העולמי מבטא, בין השאר, יאוש מהתמודדות המוסלמים עם העולם המודרני. הלאומיות הערבית – הנאצריזם, הבעת' ושאר המפלצות – כשלו לחלוטין. התוצאה היתה נטישת הלאומיות ופניה אל האיסלם. התהליך הזה לא פסח על הפלסטינים: הם עברו דרך השלב של מנהיגות לאומנית כושלת ומושחתת תחת ערפאת, ניסו כמה חודשים מנהיגות נטולת כריזמה אך חילונית, ואחר כך קפצו ראש אל תוך הבריכה האיסלמיסטית והצביעו בעד החמאס. אחרי הכל, החמאס הביא תוצאות – הוא לקח את האשראי על הנסיגה הישראלית מרצועת עזה, ומוסדות החינוך והצדקה שלו תפקדו – ועד כה הוא היה מושחת פחות. השודדים ואנסי הקטינות היו, עד כה, אנשי פתח.

ההוכחה שהתהליך שעובר על החברה הפלסטינית לא ייעצר בחמאס הגיעה השבוע. שני עיתונאים מרשת פוקס נחטפו לפני שבועיים; ביום ראשון שעבר, הם שוחררו – לא לפני שאולצו להתאסלם. ההתאסלמות הכפויה היא שטיק חדש באזורנו; היא מזכירה את העיתונאית שנחטפה בעיראק, ושחוטפיה צילמו אותה בצ'אדור; את דבריו של מנהיג הג'מעאה איסלמייה, שנשאל לאחר הטבח בבאלי אם יש לו עצה לתושבי אוסטרליה: “התאסלמו", הוא אמר. אין ישועה אלא באללה ובמוחמד נביאו.

אבל מי היו החוטפים הללו? על פי השבועון "טיים", אלו היו חלק מחוטפיו של גלעד שליט, שהתרגזו על כך שהחמאס לוקח לעצמו את כל הקרדיט. ואכן, תמורת שחרור אנשי פוקס, הבטיח ראש הממשלה הנייה כי אנשי הקבוצה יקבלו חלק מהשלל שיתקבל תמורת שחרור שליט, וכי המשא ומתן בעניינו ייעשה תוך התחשבות בהם. ה"טיים" לא נקב בשמה של הקבוצה, אבל, בהתחשב בתנאי המוזר לשחרור, האם יהיה זה מוגזם להניח שמדובר באנשי "ג'ש איסלם"?

* * *

אז יש ג'ש איסלם בעזה. ארגון קטן, אבל חזק מספיק כדי לכופף את ראש הממשלה הפלסטיני. המצב בעזה עגום: החמושים הפלסטינים אינם מצליחים לפגוע בישראלים: הגדר מונעת זאת. אבל הגדר איננה מעלימה את האנשים הצעירים, שיכורי הכוח, בעלי הנשק. “תרבות הרובה" פלסטינית היא נחש המכיש את עצמו: ובעזה נחטפים עיתונאים, מתפוצצים כלי רכב, כנופיות מנהלות קרבות יריות, וממשלת–דמה אחת מנסה נואשות להשליט תדמית של סדר.

בקצרה, הפלסטינים הצליחו – עם המון עזרה מישראל, יש להודות – להפוך את עזה לסומליה, ממש על גבולנו. יש לציין שהם משתלבים היטב במרחב. על סומליה עצמה השתלטה מיליציה איסלמיסטית – “בתי הדין המוסלמיים" – והיא גוזרת דין מוות על כל מי שלא יתפלל חמש פעמים ביום. בתקרית מוקדמת יותר, ירו חברי המיליציה לתוך קהל שצפה במונדיאל. בעיראק, יורים חברי מיליציות סאדריסטיות במוכרי קרח ופלאפל, בטענה שלא היה קרח או פלאפל בזמן מוחמד; הם גם יורים בגברים שהולכים במכנסיים קצרים או בעלי זקנקן "יהודי" – מה ששאר העולם מכנה "זקן צרפתי".. חלק מהם מאלצים רועים לחתל את עיזיהם, בטענה שעיזים בלתי מחותלות מפתות את הגברים.

הפלסטינים עוד לא שם, אבל האירועים האחרונים בעזה מעידים שהם כבר לא רחוקים כפי שהיו לפני שנה.

הערה: אני יוצא לחופשה, אשוב לקראת סוף השבוע.

(יוסי גורביץ)

yossi 2 בספטמבר 2006 כללי , , סגור לתגובות על בדרך לסומליה

שובו של הבוגי

לכל אחד מהרמטכ"לים האחרונים שלנו – להוציא, אולי, ליפקין–שחק – היה משהו מעצבן במיוחד, משהו שהיה מסוגל להביא את הסעיף במבט ראשון. אצל ברק היתה הזחיחות; מופז עדיין מקרין גסות ובוז תהומי; חלוץ, כמובן, מוציא שם רע ליהירות. ובוגי יעלון, על צדקנותו, עולה על כולם.

היתה לנו שנה של חסד, מאז עזיבתו את התפקיד, בה לא נאלצנו לסבול את הגיגי ארי–שביט שלו, הנאמרים תמיד בארשת "אני צודק" שהועתקה כנראה מגולדה. אתמול, העניק ראיון – דווקא לרשת טלוויזיה ערבית, רשת "אל חורה" – ובה הצהיר כי על כל צמרת צה"ל והמדינה להתפטר בשל כשלון המלחמה.

אנשים שזכרונם אינו תלוי בשבשבת דעת הקהל, עשויים לתמוה על ההצהרות הנחרצות הללו. יעלון שימש עד לפני שנה כרמטכ"ל, ובמשך שנתיים קודם לכן שימש כסגן הרמטכ"ל, שתואר אז בפומפוזיות כ"אחראי לבניית הכוח". העצה שלו לטיפול בחיזבאללה שלו זכתה לכינוי "אסטרטגיית ההחלדה" – על כוחות צה"ל להמתין, סבר, עד שהרקטות שבידי החיזבאללה יחלידו. כמה יוהרה – לחלוץ אין עליה מונופול, אחרי הכל – טמונה במשפט הזה, במיוחד כשהסתבר שהציוד שהחליד היה דווקא של צה"ל

אם יש מחסורים בימ"חים; אם כוחות הקרקע התכוננו למלחמה נגד כנופיה של זבי חוטם מג'נין, ונורא הופתעו כשמישהו באמת השיב אש; אם המערך הלוגיסטי קרס בקול רעם וחיילים קיבלו פקודה רשמית לבזוז; אם כל זה קרה, וארגון קטן הדף את צה"ל האדיר לאחור, לבוגי ולמופז – שלו לפחות יש שכל לסתום את הפה בחודש האחרון – יש הרבה יותר אחריות למצב מאשר לחלוץ, על אחת כמה וכמה מאשר לעמיר פרץ.

בוגי קיווה, ככל הנראה, שאף אחד לא יזכור – לציבור הישראלי, אחרי הכל, יש מוניטין עולמי בתחום הזכרון הקצר – את הצורה שבה סיים את תפקידו; את המשקעים שיש לו כנגד חלוץ, שמילא את מקומו; כנגד אולמרט ושאר חברי כנופיית שרון, שגרמו לסיום תפקידו להיראות כהדחה, הו, לא: אין מניעים אישיים בדבריו. רק תבונה צוננת.

כאשר בוגי אומר "לא הופתעתי מכלום", הוא סומך על השכחה הציבורית, שלא תעלה מן האוב את דבריו מלפני שנתיים וחצי; אז הוא התנבא ש"החיזבאללה לא יעז עוד לחטוף חיילים ישראלים", בשל עוצמת התגובה. קחו את הנבואה הזו, חברו אותה לאסטרטגיית ההחלדה, וראו כיצד הצדקנות הופכת לחוצפה ישראלית קלאסית, מהסוג שהפך את כרמי גילון למשתתף בפאנלים בנושאי אבטחה ואת בנימין נתניהו – למרצה על אתיקה.

(יוסי גורביץ)

yossi 1 בספטמבר 2006 כללי , סגור לתגובות על שובו של הבוגי

כן, לשחרר; לא, לא לקבל גוויות

הערב תיערך בכיכר רבין עצרת הזדהות עם שלושת החיילים החטופים. עם כל האמפטיה למשפחות החטופים, קשה לראות איך הצעד הזה יועיל למישהו. אף אחד לא חושב, יש לקוות, שנסראללה ישמע את הנאומים קורעי הלב, יוציא מטפחת, ויורה על שחרורם. ההפגנה היתה צריכה להיערך מול לשכתו של אולמרט, אבל אין להניח שלבו רחום יותר מזה של נסראללה.

החטופים הם חיילים, שלוחיה של מדינת ישראל, והיא מחויבת להחזירם. המצב חמור במיוחד בגזרה הדרומית: השבוע למדנו שחוטפיו של גלעד שליט החלו להתקוטט בינם ובין עצמם. יש להוציא אותו משם, מהר.

האתוס של מבצע אנטבה הוא זה שמונע מישראל להגיע להסכמים, ומסכן שלא לצורך את חייליה. אבל עסקאות כאלו בוצעו קודם לאנטבה וגם לאחריו. אם ישנה אופציה צבאית, יש לנסות אותה במידה ויש לה סיכוי סביר להצלחה. אם אין – ועל פי כל הסימנים, אין – יש להפסיק את המשחקים ולהודיע שאנחנו נכנסים למשא ומתן. וכשלב ראשון למשא ומתן, אנחנו רוצים לדעת שיש סחורה: על החיזבאללה וחמאס לספק ראיות עדכניות לכך שהחטופים חיים ובמצב טוב. אז אפשר יהיה להתחיל לדבר על המחיר.

אם שני הארגונים יתחמקו מהמינימום הזה, הממשלה צריכה להודיע שמבחינתה החיילים מתים עד שיוכח אחרת, ולנקוט צעדים בהתאם – להודיע שהפסקת האש מבוטלת, מבחינתה, ושהיא תנקוט כל פעולה בלבנון שתמצא לנכון. את העצורים השיעים שבידי ישראל יש לשפוט כפושעי מלחמה, ולתת להם את עונשי המוות המגיעים למי שפועל במכוון כנגד אוכלוסיה אזרחית. הם אינם חיילים ואין להם זכויות של חיילים. הא-סימטריות הזו בה ישראל משחררת אסירים ומקבלת גופות, צריכה להפסק.

לא, זה לא נחמד. כאן לא נורווגיה. הלבנונים לימדו אותנו את השיעור הזה. הגיע הזמן לומר להם שכפי שישראל איננה יכולה לרקוד על שתי החתונות – פעם להכריז שמדובר ב"מלחמה", ופעם לעצור את הנהגת החמאס בטענה שעברה על החוק – גם הם לא. אתם רוצים יחס של צבא? תתנהגו כצבא. אתם רוצים להשתמש בחולשות שלנו, בתפיסה שלנו על זכויות – תפיסה שאתם שוללים מעיקרה- כדי לנצח אותנו? אנחנו לא חלשים, ולכם אין שום זכויות. אתם פיראטים, ואנחנו נתייחס אליכם ככאלה.

עסקת השבויים האחרונה לימדה את חיזבאללה שהוא יכול לקבל מחיר טוב מאד גם תמורת עבריין אחד ושלוש גופות. את הלקח הזה, המדרבן בו זמנית חטיפה של חיילים ישראלים ואי-שמירה על שלומם, יש למחוק.

(יוסי גורביץ)

 


yossi 31 באוגוסט 2006 כללי , סגור לתגובות על כן, לשחרר; לא, לא לקבל גוויות

*

זה היה היום השישי או השביעי לשהותנו בלבנון. הצטופפנו, מזיעים, מיובשים ומורעבים בדירה בצפון הכפר א-טייבה, ובפעם הראשונה במלחמה המצ'וקמקת הזו, הורגש דכדוך של ממש באוויר. בבוקר, כשעמלנו לפרוץ לדירה, מישהו בקרבתנו שיגר טיל – שד אדום פנים ושורק של אבדון – לכיוונו של מסוק, והמלחמה לבשה לפתע פנים מציאותיות ומיידיות עבורנו. היום שעבר עלינו לאחר מכן היה מתוח ומדכא מאוד, ולא בלי סיבה. היכן שהוא, לא רחוק מאוד מאיתנו, ישבה לפחות חוליית נ"ט אחת של החיזבאללה, עם היכולת לטווח אותנו בכל רגע נתון, מבלי שהדבר אף יפריע את שגרת יומה, וכל מה שאנחנו עשינו היה לשבת, לנהל תצפיות ולהמתין.

האוכל היה מועט, את המים שאבנו מהבור המקומי. בתוך הבית היה צפוף, חשוך ועייף. ורבים מאיתנו היו במצב רוח רע. התפקוד שלנו באותו הבוקר היה מאוד לא מקצועי וזה הפחיד הרבה אנשים. כאשר אתה חש שמעליך אין מי שבאמת סופר אותך, דואג לך וכן הלאה, כל מה שנשאר לך לסמוך עליו זה אתה והאנשים שסביבך. וכשאתם מפשלים, זה מותיר אותך עם אפס דברים לסמוך עליהם. זה לא קרה הרבה, אגב, רוב הזמן התפקוד של האנשים שהיו שם היה מעל ומעבר למה שניתן לצפות למצוא ביחידת מילואים, מספיק כדי למלא את ליבך בגאווה והכרת תודה. אבל באותו הבוקר זה קרה. וזה היה מפחיד.

כל זה מובא כאן כדי להסביר מה הייתה האווירה הכללית בכוח, כשהופיעו לפתע, באמצע היום, באמצע כפר הרפאים ההרוס ההוא, זוג זקנים לבושים בשחור והחליטו להחנות את עכוזם בדיוק על השביל שבין הבית שבו הייתה המחלקה ובין הבית שבו הייתה מחלקה נוספת מהפלוגה. זה נראה היה כמו משהו מתוך מחזה סהרורי. הזקן צלע על מקל ההליכה שלו ונאנח בקולניות, מוציא מפיו כל מיני תלונות, השם יודע על מה, והאישה, שכנראה הייתה אשתו, מגדפת אותו בלי הרף על תלונותיו ועצלנותו ולעיתים בועטת בו כשהיה נשכב על הרצפה לנוח. ברקע רעמו הפיצוצים, כמו בסרט מלחמה אמריקאי.

הבית הושקט כולו. איש לא רצה להתמודד עם האפשרות שנתגלה על ידי הזקנים הללו. איש לא רצה להתמודד עם ההכרעות שגילוי כזה עשוי להביא עימו. השקט נשמר על כן, בקפידה. כולנו קיווינו שהם פשוט ימשיכו ללכת. אלא שהזקנים לא זזו משם. הם קבעו את מקומם על הכביש שלידנו והחליטו להישאר. ובעמדת קלעי הסער, אצבעו המיוזעת של חברי למחלקה כבר רעדה על ההדק. "הם מסמנים אותנו לחוליית הנ"ט," הוא אמר. ואף אחד, אף אחד לא חשב שזה מופרך. אחד אחר הזכיר את הסיפור המפורסם של החבר'ה של דני מט, הסיפור העגום ההוא של ה-ל"ה. וזה עם האצבע הרועדת אמר "כדור אחד, זה כל מה שאני צריך. כדור אחד". מעולם לא חשבתי שאומר זאת, אבל הבנתי אותו היטב.

כשיצאתי למלחמה הזו, הדברים היו לי ברורים מאוד בכל מה שקשור להכרעות מוסריות כגון אלו. הרג אזרחים מבחינתי הוא רצח, פשע מלחמה. נקודה וסימן קריאה וכל חיזוק אחר שניתן לתת לכך. באותו היום, כשחבר אחר שלי אמר שלדעתו מדינת ישראל הומאנית מדי בשדה הקרב, הצצתי מבעד לחלון בזוג הזקנים הללו וחשבתי מה היה קורה אילו בעוד דקה היה טיל פוגע בבית שלנו, והחדר היה מתמלא לפתע בדם והפרשות, באיברים כרותים וזעקות נואשות לעזרה, בפאניקה ואימה, ומוות. האם גם אז הייתי חושב שזה מחיר ראוי לשלם. ומה על הורי המתים והפצועים. האם הם היו חושבים שבנם הוא מחיר ראוי לשלם על התנהגות אנושית בשדה הקרב? האם הורי היו חשים כך? הוריך? חבריך?

הזקנים נשארו שם כל אותו היום, ובלילה, חוליית הנ"ט ההיא קנתה את עולמה בספר התהילה של החיזבאללה. היא הרימה ראשה והטילים שהיא ירתה עברו כל כך קרוב לראש שלנו, שעד עכשיו הלב שלי לעתים מחסיר פעימה על קולות שריקה רועמים. הטילים הללו לא היו מיועדים לנו, ככל הנראה. הם עשו שמות בטנקי המרכבה שעבדו כמה קילומטרים דרומה לנו, אבל הם יכולים היו להיות מיועדים לנו באותה המידה. וכל פעם שנשמעה בבית הזעקה "סאגר, סאגר", והדבר האדום והשורק מהגהינום יצא למנוסת השדים שלו באוויר, כולנו אחזנו בשכפצ"ים ובקסדות שלנו, ירדנו לרצפה והשתופפנו בפחד, מחכים לבום האיום, ולהתרחשות הנוראה שתבוא בעקבותיו ללא ספק. ולמטה ברחוב, הזקנים ייללו ונאנקו, וקיללו.

אינני יודע מה קרה ביחידות צה"ל האחרות במלחמה הזו. שמעתי וראיתי מספיק במהלך שירותי הצבאי ולאחריו, כדי לדעת שמדינת ישראל וצה"ל אינם בשום פנים ואופן "הומאניים מדי בשדה הקרב". אבל אני יכול להעיד שהיחידה שבה הייתי הפעם התנהגה באופן נערץ, בכמה וכמה מקרים. במקרה זה, משהתברר שהזקנים אינם עומדים לזוז משם, נלקחה ההחלטה לקחת את הסיכון ולהניח להם. יתר על כן, מישהו מהמחלקה ששכנה קרוב יותר אליהם החליט להסתכן ולזרוק להם מעט מים ומזון, לאחר שנראה היה שהם במצוקה. זה לא עזר הרבה. ביום שלאחר מכן, הזקן נפטר, אינני יודע ממה, אבל לא משום דבר שאנחנו עשינו, והזקנה הפסיקה את הבעיטות והגידופים, שמה את ראשו בחיקה והחלה לקונן עליו בהתייפחויות קולניות שהדהדו מקירות הבתים המחוררים במקום הנטוש והארור ההוא.

* * *

אינני רוצה כרגע לדבר על השאלה האם במידה וישראל הייתה "הומאנית פחות", ניתן היה להשיג ניצחון במלחמה זו או אחרת. התשובה לכך לדעתי היא לא, אבל נתווכח על כך מאוחר הרבה יותר בבקשה.

הנקודה כרגע היא שהמקום שבו אידיאלים נבחנים הוא לעולם לא ליד הכורסא, לעולם לא ליד המקלדת, לעולם לא בבית הקפה. שם חושבים עליהם. שם מעצבים אותם ומתווכחים עליהם, דבר חשוב כשלעצמו, אולם נקודת המבחן עבורם שונה מאוד. האתאיסט לעולם לא יידע אם הוא אתאיסט באמת, עד הרגע שבו הוא עומד למות והכומר מציע לו להתוודות. הקומוניסט לעולם לא יידע מי הוא באמת, עד הרגע שבו הוא זוכה בלוטו וצריך להחליט אם הוא נותן את זה לקיבוץ או לא. "ואהבת את רעך כמוך" לא נבחן לעולם, עד הרגע שבו אתה צריך לעשות משהו קשה באמת בשם האהבה הזו. וכמוה טוהר הנשק, עד שהוא מסכן את חייך, עד שיש לו מחיר. רק אז הוא נבחן באמת. ברגע ההחלטה המרה.

האמירה הזו שצבא ישראל הוא הומאני מידי, היא ביטוי לרצון לנטוש את האידיאל כאשר לפתע יש לו מחיר. כאשר מסתבר שהמציאות יכולה להיות לעתים חדה כתער. כאשר הוא חשוב מכל. בדיוק ברגע שבו נבחנת רצינות כוונותיו של זה שמצהיר שהוא מחזיק בו.

אינני יכול להביא את עצמי להאשים את החייל שכושל ברגעים מעין אלו. לא משום המתח והחרדה שבהן הוא נמצא, וזו סיבה טובה מאוד לעזאזל, אלא משום שלעתים מדובר בהחלטה שנלקחת בשבריר שנייה, מתוך אינסטינקט, ללא מחשבה, לעתים ללא שום מידע מלבד זה שמסופק לו על ידי מפקדיו. (אגב, אינני מתכוון למקרה שבו ברור שהחייל פעל בקור רוח ובידיעה מלאה של מה שהוא מבצע. קרו מספיק מקרים כאלה, וכשהם קורים, יש לשפוט את אותו החייל על רצח, אונס, ביזה, או כל מעשה נבלה אחר במלוא חומרת הדין).

את האצבע חייבים, אבל, להפנות אל הדרגים הגבוהים יותר. אל אלה שנותנים את ההוראה להפגיז קרוב מידי למרכזים מיושבים, או לעתים עליהם ממש. אל אלה המציבים חייל צעיר במעמד של כובש זר באמצע אוכלוסייה אזרחית עוינת. אל אלה המדברים על "מכות קלות בכנף" בקלילות דעת שיכולה לבוא רק ממי שאיננו צריך לראות ולהריח אחר כך את הצלמים המעוותים של הגופות השרופות הנותרות רחוק רחוק, בעולם הנמלים של הקרקע. אל אלה שאין להם רשות לפעול בשבריר שנייה, מתוך אינסטינקט, ללא מחשבה. אל אלה שבידיהם נמצא המידע. אל אלה השולחים את בניכם ואבותיכם לעמוד במצבים שבהם הם עלולים, חס וחלילה, לעשות מעשים שלא ייעשו.

אותם צריך לשאול שוב ושוב, האם מחר, כשיחזור בני הביתה, יהיה על ידיו דם ילדים, דם נשים, דם זקנים, דם אזרחים בלתי חמושים. אם כן, בשם איזה צורך? מה עשיתם עד היום בכדי למנוע מהדבר המקולל הזה מלהתרחש. ומה אתם מתכוונים לעשות כדי שהוא לא ייקרה עוד לעולם.

צריך לשאול זאת שוב ושוב, משום שאנחנו רוצים לחשוב על עצמנו, ומתיימרים להיות, טובים ומוסריים מיריבינו. צריך לשאול זאת שוב ושוב משום שהשאלות הללו, והדומות להן, הן כל מה שמפריד בין אדם לחיית אדם. כל מה שמפריד בין לוחם לטרוריסט.

 

(אסא וולפסון)

yossi 30 באוגוסט 2006 כללי , סגור לתגובות על *

הקדוש פרץ ומסע הצלב לבינת ג'בל

אחד האנשים המשפיעים ביותר בימי הביניים היה ברנרד, אב המנזר של קלרוו; למיליוני קתולים, גם היום, הוא פשוט "הקדוש ברנרד". אדם פעלתן, שתלטן, יעיל, נבון, בעל עט זהב: מי אירגן מחדש את המסדר הקיסטרקיאני והחזיר אותו לחוקת העוני שלו; שדחף להקמת המסדר הטמפלארי, וכתב את החוקה שלו; שכתב דרשות ופרשנות שמלומדים חופרים בהן עד היום; הצלחה.

היו לו צדדים אפלים, כמובן. הוא רדף את אבלאר והביא לשריפת ספרו כספר מינות – אבל פחד מאד מעימות פומבי עמו. והיה מסע הצלב השני, כשלון מונומנטלי אפילו בקנה המידה של הטיפשות ההמונית שהיו מסעות הצלב. ברנרד, שנחרד מהמוני ההרוגים ללא כל תכלית, כתב לאחר מכן שמסע הצלב לא היה כשלון מוחלט; הוא איכלס את גן העדן בהמוני קדושים.

היום נזכרתי בו בגלל עמיר פרץ.

 

sic transit gloria mundi

 

אוי.

מעולם לא חשבתי שעמיר פרץ הוא אדם טיפש. תמיד חשבתי שהלעג כלפיו – לא ראיתי, אבל הדי המגאפון של "ארץ נהדרת" הגיעו גם אלי – הוא אווילי, על גבול הגזעני. כשפגשתי אותו, בימים האחרונים של מערכת הבחירות, מצאתי אדם כמעט מחוק מעייפות, אבל אינטליגנטי, רהוט, מהיר חשיבה. תמכתי בו בכל לב במערכת הבחירות.

אבל היום הוא הוכיח, סופית, שהוא לא מתאים לכהן כשר בטחון. כן, הגנרלים עשו לו כל תרגיל בספר, אבל הוא היה צריך לדעת שצל"ש לא מעיד על הצלחה. להיפך. במקום שבו יש תכנון וחשיבה, אין צורך בגבורה ולא מוענקים צל"שים. האותות נשלפים מן המגירה, כאשר התוכנית לא שורדת מגע ראשון עם האויב, כאשר הכל קורס וכל מה שנותר ללוחמים הוא גבורה עירומה.

עמיר פרץ לא אחראי ליהירות של חלוץ ולדוקטרינת "השלטנות האווירית" – קציני יבשה מכנים אות ה"שרלטנות האווירית" – שלו; הוא לא שהה מספיק זמן בתפקיד כדי לשאת באחריות לכך שראש אט"ל, או איך שזה לא נקרא עכשיו, ממליץ לחיילים על ביזה; ספק אם הספיק לסייר בימ"חים, כך שחסרונם אינו באשמתו; כל חייו הפוליטיים היה אזרח, כך שאין להאשים אותו שלא הבין שצה"ל הפך לגרוטאה, ושככל שרבו בו תורות הניהול כך התרחק מן היעילות.

אבל הוא לא מתאים. רצוי שיעזוב את התפקיד הזה, שמלכתחילה לא רצה בו, ועדיף שיעשה זאת קודם שיכזיב את האחרונות שבתקוות, בטרם יניח לצה"ל לבלוע עוד 30 מיליארדים מן הכסף שהיה מיועד למהפכה החברתית.

קשה לעמוד על הריסותיה של קריירה שנבנתה במשך שנים; קשה להסתכל אחורה ולא להבין איך הכל נשרף כל כך מהר, בששה שבועות קצרים. אבל עדיף ללכת, אפילו כך, מאשר להצמד לקרנות המזבח. זה הלקח ששמעון פרס מעולם לא הבין, ודי לנו באחד.

(יוסי גורביץ)

yossi 28 באוגוסט 2006 כללי , , סגור לתגובות על הקדוש פרץ ומסע הצלב לבינת ג'בל

הקדוש פרץ ומסע הצלב לבינת ג'בל

אחד האנשים המשפיעים ביותר בימי הביניים היה ברנרד, אב המנזר של קלרוו; למיליוני קתולים, גם היום, הוא פשוט "הקדוש ברנרד". אדם פעלתן, שתלטן, יעיל, נבון, בעל עט זהב: מי אירגן מחדש את המסדר הקיסטרקיאני והחזיר אותו לחוקת העוני שלו; שדחף להקמת המסדר הטמפלארי, וכתב את החוקה שלו; שכתב דרשות ופרשנות שמלומדים חופרים בהן עד היום; הצלחה.

היו לו צדדים אפלים, כמובן. הוא רדף את אבלאר והביא לשריפת ספרו כספר מינות – אבל פחד מאד מעימות פומבי עמו. והיה מסע הצלב השני, כשלון מונומנטלי אפילו בקנה המידה של הטיפשות ההמונית שהיו מסעות הצלב. ברנרד, שנחרד מהמוני ההרוגים ללא כל תכלית, כתב לאחר מכן שמסע הצלב לא היה כשלון מוחלט; הוא איכלס את גן העדן בהמוני קדושים.

היום נזכרתי בו בגלל עמיר פרץ.

אוי.

מעולם לא חשבתי שעמיר פרץ הוא אדם טיפש. תמיד חשבתי שהלעג כלפיו – לא ראיתי, אבל הדי המגאפון של "ארץ נהדרת" הגיעו גם אלי – הוא אווילי, על גבול הגזעני. כשפגשתי אותו, בימים האחרונים של מערכת הבחירות, מצאתי אדם כמעט מחוק מעייפות, אבל אינטליגנטי, רהוט, מהיר חשיבה. תמכתי בו בכל לב במערכת הבחירות.

אבל היום הוא הוכיח, סופית, שהוא לא מתאים לכהן כשר בטחון. כן, הגנרלים עשו לו כל תרגיל בספר, אבל הוא היה צריך לדעת שצל"ש לא מעיד על הצלחה. להיפך. במקום שבו יש תכנון וחשיבה, אין צורך בגבורה ולא מוענקים צל"שים. האותות נשלפים מן המגירה, כאשר התוכנית לא שורדת מגע ראשון עם האויב, כאשר הכל קורס וכל מה שנותר ללוחמים הוא גבורה עירומה.

עמיר פרץ לא אחראי ליהירות של חלוץ ולדוקטרינת "השלטנות האווירית" – קציני יבשה מכנים אות ה"שרלטנות האווירית" – שלו; הוא לא שהה מספיק זמן בתפקיד כדי לשאת באחריות לכך שראש אט"ל, או איך שזה לא נקרא עכשיו, ממליץ לחיילים על ביזה; ספק אם הספיק לסייר בימ"חים, כך שחסרונם אינו באשמתו; כל חייו הפוליטיים היה אזרח, כך שאין להאשים אותו שלא הבין שצה"ל הפך לגרוטאה, ושככל שרבו בו תורות הניהול כך התרחק מן היעילות.

אבל הוא לא מתאים. רצוי שיעזוב את התפקיד הזה, שמלכתחילה לא רצה בו, ועדיף שיעשה זאת קודם שיכזיב את האחרונות שבתקוות, בטרם יניח לצה"ל לבלוע עוד 30 מיליארדים מן הכסף שהיה מיועד למהפכה החברתית.

קשה לעמוד על הריסותיה של קריירה שנבנתה במשך שנים; קשה להסתכל אחורה ולא להבין איך הכל נשרף כל כך מהר, בששה שבועות קצרים. אבל עדיף ללכת, אפילו כך, מאשר להצמד לקרנות המזבח. זה הלקח ששמעון פרס מעולם לא הבין, ודי לנו באחד.

(יוסי גורביץ)

yossi 28 באוגוסט 2006 צבא שיש לו מדינה , , סגור לתגובות על הקדוש פרץ ומסע הצלב לבינת ג'בל

העולם על פי נר"ג

לכשיחקרו, ויש לקוות שיחקרו, את התנהגותה של התקשורת הישראלית במהלך המלחמה האחרונה, יהיה מקום להקדיש פרק מיוחד במחקר לאחד אתרי החדשות הפופולריים ביותר, מעריב nrg, או בקיצור נר"ג. (גילוי נאות: הכותב עובד באתר חדשות מתחרה).

בתור אתר שלא הצליח להחליט אם שמו הוא ישראלי או לא, נר"ג הוא הסמן הימני הקיצוני בקרב אתרי המיינסטרים. התופעה בולטת במיוחד בנר"ג מתנחלים (המוסווה כ"נר"ג יהדות"), אבל היא פשתה באתר כולו. האתר היה יותר פטריוטי מפטריוטי, ובשילוב עם עיתון האם מעריב יצא במתקפה על עצם הרעיון של ביקורת על הצבא והממשלה. במיוחד הצבא. בהתאם, יצא נר"ג למתקפה שוצפת על התקשורת הישראלית, וכפי שכבר נכתב כאן העלה מאמר דעה סהרורי במיוחד, שקרא לגיוס התקשורת הישראלית.

השבוע יצא האתר בשאלון, שאמור להבהיר מי האשם במחדלי המלחמה:

 

 

לי, אישית, חסרים כמה מועמדים. למשל, לא ברור לי מדוע הצבא נתפס כמי שאין לו כל קשר לכשלון צבאי, ואיך הצליח דני חלוץ להתחמק מרשימת החשודים, בעוד דווקא אהוד ברק נמצא בה. לא הבנתי איך התקשורת אשמה במצב יותר מאשר, נניח, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז. בין הפותרים נכונה יוגרל דן מרגלית.

וויליאם רנדולף הרסט נזכר לדראון עולם, לאחר שפמפם את היסטריית המלחמה עם ספרד ואמר, על פי האגדה, לאחד מכתביו: "אתה ספק את הכותרות, אני אספק את המלחמה". נמרודי ונר"ג מפרכסים את דעת הקהל הימנית כזונות המפרכסות זו את רעותה, מפמפמים אווירה היסטרית של חוסר אמון במערכת הפוליטית האזרחית, ומקדמים את אגדת הסכין בגב. הם מתעלמים מהעובדה שהמערכה נגד התקשורת היא בומרנג; היא תחזור גם אליהם.

על אחת כמה וכמה אם הדברים יצאו משליטה והמיאוס מן הפוליטיקאים יביא להעברת השלטון רשמית לידי הכת הצבאית. אז יגלה נמרודי עד כמה צונח העניין בעיתון פטריוטי. אלא שאז יהיה מאוחר מדי, ולא יהיה מי שיזכור אותו, אפילו לא כהרסט ישראלי.

(יוסי גורביץ)

yossi 25 באוגוסט 2006 כללי , , סגור לתגובות על העולם על פי נר"ג
« לפוסטים ישנים יותר
לפוסטים חדשים יותר »