לכל אחד מהרמטכ"לים האחרונים שלנו – להוציא, אולי, ליפקין–שחק – היה משהו מעצבן במיוחד, משהו שהיה מסוגל להביא את הסעיף במבט ראשון. אצל ברק היתה הזחיחות; מופז עדיין מקרין גסות ובוז תהומי; חלוץ, כמובן, מוציא שם רע ליהירות. ובוגי יעלון, על צדקנותו, עולה על כולם.

היתה לנו שנה של חסד, מאז עזיבתו את התפקיד, בה לא נאלצנו לסבול את הגיגי ארי–שביט שלו, הנאמרים תמיד בארשת "אני צודק" שהועתקה כנראה מגולדה. אתמול, העניק ראיון – דווקא לרשת טלוויזיה ערבית, רשת "אל חורה" – ובה הצהיר כי על כל צמרת צה"ל והמדינה להתפטר בשל כשלון המלחמה.

אנשים שזכרונם אינו תלוי בשבשבת דעת הקהל, עשויים לתמוה על ההצהרות הנחרצות הללו. יעלון שימש עד לפני שנה כרמטכ"ל, ובמשך שנתיים קודם לכן שימש כסגן הרמטכ"ל, שתואר אז בפומפוזיות כ"אחראי לבניית הכוח". העצה שלו לטיפול בחיזבאללה שלו זכתה לכינוי "אסטרטגיית ההחלדה" – על כוחות צה"ל להמתין, סבר, עד שהרקטות שבידי החיזבאללה יחלידו. כמה יוהרה – לחלוץ אין עליה מונופול, אחרי הכל – טמונה במשפט הזה, במיוחד כשהסתבר שהציוד שהחליד היה דווקא של צה"ל

אם יש מחסורים בימ"חים; אם כוחות הקרקע התכוננו למלחמה נגד כנופיה של זבי חוטם מג'נין, ונורא הופתעו כשמישהו באמת השיב אש; אם המערך הלוגיסטי קרס בקול רעם וחיילים קיבלו פקודה רשמית לבזוז; אם כל זה קרה, וארגון קטן הדף את צה"ל האדיר לאחור, לבוגי ולמופז – שלו לפחות יש שכל לסתום את הפה בחודש האחרון – יש הרבה יותר אחריות למצב מאשר לחלוץ, על אחת כמה וכמה מאשר לעמיר פרץ.

בוגי קיווה, ככל הנראה, שאף אחד לא יזכור – לציבור הישראלי, אחרי הכל, יש מוניטין עולמי בתחום הזכרון הקצר – את הצורה שבה סיים את תפקידו; את המשקעים שיש לו כנגד חלוץ, שמילא את מקומו; כנגד אולמרט ושאר חברי כנופיית שרון, שגרמו לסיום תפקידו להיראות כהדחה, הו, לא: אין מניעים אישיים בדבריו. רק תבונה צוננת.

כאשר בוגי אומר "לא הופתעתי מכלום", הוא סומך על השכחה הציבורית, שלא תעלה מן האוב את דבריו מלפני שנתיים וחצי; אז הוא התנבא ש"החיזבאללה לא יעז עוד לחטוף חיילים ישראלים", בשל עוצמת התגובה. קחו את הנבואה הזו, חברו אותה לאסטרטגיית ההחלדה, וראו כיצד הצדקנות הופכת לחוצפה ישראלית קלאסית, מהסוג שהפך את כרמי גילון למשתתף בפאנלים בנושאי אבטחה ואת בנימין נתניהו – למרצה על אתיקה.

(יוסי גורביץ)