זה היה היום השישי או השביעי לשהותנו בלבנון. הצטופפנו, מזיעים, מיובשים ומורעבים בדירה בצפון הכפר א-טייבה, ובפעם הראשונה במלחמה המצ'וקמקת הזו, הורגש דכדוך של ממש באוויר. בבוקר, כשעמלנו לפרוץ לדירה, מישהו בקרבתנו שיגר טיל – שד אדום פנים ושורק של אבדון – לכיוונו של מסוק, והמלחמה לבשה לפתע פנים מציאותיות ומיידיות עבורנו. היום שעבר עלינו לאחר מכן היה מתוח ומדכא מאוד, ולא בלי סיבה. היכן שהוא, לא רחוק מאוד מאיתנו, ישבה לפחות חוליית נ"ט אחת של החיזבאללה, עם היכולת לטווח אותנו בכל רגע נתון, מבלי שהדבר אף יפריע את שגרת יומה, וכל מה שאנחנו עשינו היה לשבת, לנהל תצפיות ולהמתין.

האוכל היה מועט, את המים שאבנו מהבור המקומי. בתוך הבית היה צפוף, חשוך ועייף. ורבים מאיתנו היו במצב רוח רע. התפקוד שלנו באותו הבוקר היה מאוד לא מקצועי וזה הפחיד הרבה אנשים. כאשר אתה חש שמעליך אין מי שבאמת סופר אותך, דואג לך וכן הלאה, כל מה שנשאר לך לסמוך עליו זה אתה והאנשים שסביבך. וכשאתם מפשלים, זה מותיר אותך עם אפס דברים לסמוך עליהם. זה לא קרה הרבה, אגב, רוב הזמן התפקוד של האנשים שהיו שם היה מעל ומעבר למה שניתן לצפות למצוא ביחידת מילואים, מספיק כדי למלא את ליבך בגאווה והכרת תודה. אבל באותו הבוקר זה קרה. וזה היה מפחיד.

כל זה מובא כאן כדי להסביר מה הייתה האווירה הכללית בכוח, כשהופיעו לפתע, באמצע היום, באמצע כפר הרפאים ההרוס ההוא, זוג זקנים לבושים בשחור והחליטו להחנות את עכוזם בדיוק על השביל שבין הבית שבו הייתה המחלקה ובין הבית שבו הייתה מחלקה נוספת מהפלוגה. זה נראה היה כמו משהו מתוך מחזה סהרורי. הזקן צלע על מקל ההליכה שלו ונאנח בקולניות, מוציא מפיו כל מיני תלונות, השם יודע על מה, והאישה, שכנראה הייתה אשתו, מגדפת אותו בלי הרף על תלונותיו ועצלנותו ולעיתים בועטת בו כשהיה נשכב על הרצפה לנוח. ברקע רעמו הפיצוצים, כמו בסרט מלחמה אמריקאי.

הבית הושקט כולו. איש לא רצה להתמודד עם האפשרות שנתגלה על ידי הזקנים הללו. איש לא רצה להתמודד עם ההכרעות שגילוי כזה עשוי להביא עימו. השקט נשמר על כן, בקפידה. כולנו קיווינו שהם פשוט ימשיכו ללכת. אלא שהזקנים לא זזו משם. הם קבעו את מקומם על הכביש שלידנו והחליטו להישאר. ובעמדת קלעי הסער, אצבעו המיוזעת של חברי למחלקה כבר רעדה על ההדק. "הם מסמנים אותנו לחוליית הנ"ט," הוא אמר. ואף אחד, אף אחד לא חשב שזה מופרך. אחד אחר הזכיר את הסיפור המפורסם של החבר'ה של דני מט, הסיפור העגום ההוא של ה-ל"ה. וזה עם האצבע הרועדת אמר "כדור אחד, זה כל מה שאני צריך. כדור אחד". מעולם לא חשבתי שאומר זאת, אבל הבנתי אותו היטב.

כשיצאתי למלחמה הזו, הדברים היו לי ברורים מאוד בכל מה שקשור להכרעות מוסריות כגון אלו. הרג אזרחים מבחינתי הוא רצח, פשע מלחמה. נקודה וסימן קריאה וכל חיזוק אחר שניתן לתת לכך. באותו היום, כשחבר אחר שלי אמר שלדעתו מדינת ישראל הומאנית מדי בשדה הקרב, הצצתי מבעד לחלון בזוג הזקנים הללו וחשבתי מה היה קורה אילו בעוד דקה היה טיל פוגע בבית שלנו, והחדר היה מתמלא לפתע בדם והפרשות, באיברים כרותים וזעקות נואשות לעזרה, בפאניקה ואימה, ומוות. האם גם אז הייתי חושב שזה מחיר ראוי לשלם. ומה על הורי המתים והפצועים. האם הם היו חושבים שבנם הוא מחיר ראוי לשלם על התנהגות אנושית בשדה הקרב? האם הורי היו חשים כך? הוריך? חבריך?

הזקנים נשארו שם כל אותו היום, ובלילה, חוליית הנ"ט ההיא קנתה את עולמה בספר התהילה של החיזבאללה. היא הרימה ראשה והטילים שהיא ירתה עברו כל כך קרוב לראש שלנו, שעד עכשיו הלב שלי לעתים מחסיר פעימה על קולות שריקה רועמים. הטילים הללו לא היו מיועדים לנו, ככל הנראה. הם עשו שמות בטנקי המרכבה שעבדו כמה קילומטרים דרומה לנו, אבל הם יכולים היו להיות מיועדים לנו באותה המידה. וכל פעם שנשמעה בבית הזעקה "סאגר, סאגר", והדבר האדום והשורק מהגהינום יצא למנוסת השדים שלו באוויר, כולנו אחזנו בשכפצ"ים ובקסדות שלנו, ירדנו לרצפה והשתופפנו בפחד, מחכים לבום האיום, ולהתרחשות הנוראה שתבוא בעקבותיו ללא ספק. ולמטה ברחוב, הזקנים ייללו ונאנקו, וקיללו.

אינני יודע מה קרה ביחידות צה"ל האחרות במלחמה הזו. שמעתי וראיתי מספיק במהלך שירותי הצבאי ולאחריו, כדי לדעת שמדינת ישראל וצה"ל אינם בשום פנים ואופן "הומאניים מדי בשדה הקרב". אבל אני יכול להעיד שהיחידה שבה הייתי הפעם התנהגה באופן נערץ, בכמה וכמה מקרים. במקרה זה, משהתברר שהזקנים אינם עומדים לזוז משם, נלקחה ההחלטה לקחת את הסיכון ולהניח להם. יתר על כן, מישהו מהמחלקה ששכנה קרוב יותר אליהם החליט להסתכן ולזרוק להם מעט מים ומזון, לאחר שנראה היה שהם במצוקה. זה לא עזר הרבה. ביום שלאחר מכן, הזקן נפטר, אינני יודע ממה, אבל לא משום דבר שאנחנו עשינו, והזקנה הפסיקה את הבעיטות והגידופים, שמה את ראשו בחיקה והחלה לקונן עליו בהתייפחויות קולניות שהדהדו מקירות הבתים המחוררים במקום הנטוש והארור ההוא.

* * *

אינני רוצה כרגע לדבר על השאלה האם במידה וישראל הייתה "הומאנית פחות", ניתן היה להשיג ניצחון במלחמה זו או אחרת. התשובה לכך לדעתי היא לא, אבל נתווכח על כך מאוחר הרבה יותר בבקשה.

הנקודה כרגע היא שהמקום שבו אידיאלים נבחנים הוא לעולם לא ליד הכורסא, לעולם לא ליד המקלדת, לעולם לא בבית הקפה. שם חושבים עליהם. שם מעצבים אותם ומתווכחים עליהם, דבר חשוב כשלעצמו, אולם נקודת המבחן עבורם שונה מאוד. האתאיסט לעולם לא יידע אם הוא אתאיסט באמת, עד הרגע שבו הוא עומד למות והכומר מציע לו להתוודות. הקומוניסט לעולם לא יידע מי הוא באמת, עד הרגע שבו הוא זוכה בלוטו וצריך להחליט אם הוא נותן את זה לקיבוץ או לא. "ואהבת את רעך כמוך" לא נבחן לעולם, עד הרגע שבו אתה צריך לעשות משהו קשה באמת בשם האהבה הזו. וכמוה טוהר הנשק, עד שהוא מסכן את חייך, עד שיש לו מחיר. רק אז הוא נבחן באמת. ברגע ההחלטה המרה.

האמירה הזו שצבא ישראל הוא הומאני מידי, היא ביטוי לרצון לנטוש את האידיאל כאשר לפתע יש לו מחיר. כאשר מסתבר שהמציאות יכולה להיות לעתים חדה כתער. כאשר הוא חשוב מכל. בדיוק ברגע שבו נבחנת רצינות כוונותיו של זה שמצהיר שהוא מחזיק בו.

אינני יכול להביא את עצמי להאשים את החייל שכושל ברגעים מעין אלו. לא משום המתח והחרדה שבהן הוא נמצא, וזו סיבה טובה מאוד לעזאזל, אלא משום שלעתים מדובר בהחלטה שנלקחת בשבריר שנייה, מתוך אינסטינקט, ללא מחשבה, לעתים ללא שום מידע מלבד זה שמסופק לו על ידי מפקדיו. (אגב, אינני מתכוון למקרה שבו ברור שהחייל פעל בקור רוח ובידיעה מלאה של מה שהוא מבצע. קרו מספיק מקרים כאלה, וכשהם קורים, יש לשפוט את אותו החייל על רצח, אונס, ביזה, או כל מעשה נבלה אחר במלוא חומרת הדין).

את האצבע חייבים, אבל, להפנות אל הדרגים הגבוהים יותר. אל אלה שנותנים את ההוראה להפגיז קרוב מידי למרכזים מיושבים, או לעתים עליהם ממש. אל אלה המציבים חייל צעיר במעמד של כובש זר באמצע אוכלוסייה אזרחית עוינת. אל אלה המדברים על "מכות קלות בכנף" בקלילות דעת שיכולה לבוא רק ממי שאיננו צריך לראות ולהריח אחר כך את הצלמים המעוותים של הגופות השרופות הנותרות רחוק רחוק, בעולם הנמלים של הקרקע. אל אלה שאין להם רשות לפעול בשבריר שנייה, מתוך אינסטינקט, ללא מחשבה. אל אלה שבידיהם נמצא המידע. אל אלה השולחים את בניכם ואבותיכם לעמוד במצבים שבהם הם עלולים, חס וחלילה, לעשות מעשים שלא ייעשו.

אותם צריך לשאול שוב ושוב, האם מחר, כשיחזור בני הביתה, יהיה על ידיו דם ילדים, דם נשים, דם זקנים, דם אזרחים בלתי חמושים. אם כן, בשם איזה צורך? מה עשיתם עד היום בכדי למנוע מהדבר המקולל הזה מלהתרחש. ומה אתם מתכוונים לעשות כדי שהוא לא ייקרה עוד לעולם.

צריך לשאול זאת שוב ושוב, משום שאנחנו רוצים לחשוב על עצמנו, ומתיימרים להיות, טובים ומוסריים מיריבינו. צריך לשאול זאת שוב ושוב משום שהשאלות הללו, והדומות להן, הן כל מה שמפריד בין אדם לחיית אדם. כל מה שמפריד בין לוחם לטרוריסט.

(אסא וולפסון)