"אם מקום העבודה שלך בטוח; אם ילדיך הולכים לבית הספר, במקום שיאולצו לעבוד; אם משלמים לך שכר-קיום, כולל שעות נוספות; אם אתה עובד רק 40 שעות בשבוע, ונהנה מהזכות להצטרף לאיגוד שיגן על זכויותיך – הודה על כך לליברלים. אם מזונך אינו מורעל והמים ניתנים לשתיה – הודה לליברלים. אם הוריך זכאים למדיקייר ולביטוח לאומי, כך שיוכלו להזדקן בכבוד מבלי לרושש את המשפחה – הודה לליברלים. אם נהרותינו הופכים לנקיים יותר והאוויר אינו שחור מזיהום; אם הפארקים שלנו מוגנים, ואזורי הכפר עדיין ירוקים – הודה לליברלים. אם אנשים, בני כל הגזעים, יכולים להשתמש באותם מתקנים ציבוריים; אם לכולם יש זכות הצבעה; אם זוגות מתאהבים ונישאים, ללא הבדל גזע; אם התחלנו, סוף סוף, להתעלות מעל חברה מופרדת – הודה לליברלים. חידושים פרוגרסיביים כאלה ורבים אחרים הושגו במאבקים ארוכים וקשים כנגד כוחות עיקשים. מה שאיפיין את השמרנות, ואת השמרנים, היה התנגדותם לכל אחד מההישגים הללו. המולדת שאנו מכירים ואוהבים נבנתה באמצעות נצחונות אלה של הליברליות – ובתמיכתו של העם האמריקני".

Joe Conason, "Big Lies: The Right-Wing Propaganda Machine and How It Distorts the Truth”

כל מילה זהב. ובכל זאת, חלק גדול מציבור העובדים האמריקני פנה ימינה, והוא מצביע בעקביות עבור המפלגה הרפובליקנית הפוגעת בו. כלומר, הוא מצביע כנגד האינטרסים שלו-עצמו. למה?

זו השאלה שאיתה התמודד תומאס פרנק בספרו "What's the Matter with Kansas?”, שנכתב ערב בחירות 2004. ידידה זועמת שלו מציבה את השאלה היטב בתחילת הספר: “איך יכול אדם, שעבר אי פעם בחייו תחת בוס, להצביע לרפובליקנים?” איך הפך מעמד הפועלים האמריקני לציבור שפתוח להטפות רפובליקניות?

פרנק פותח דיון מרתק: הוא מראה כיצד השתלטה המפלגה הרפובליקנית על סדר היום "הערכי" – ערכי המשפחה, התנגדות לטלוויזיה אלימה ורוויית-סקס, נושא ההפלות הטעון – והשתמשה בו כדי לגייס המוני דמוקרטים-לשעבר, בני המעמד הבינוני והבינוני הנמוך, שקידמו בפועל על ידי תמיכתם ברפובליקנים את סדר היום של העשירים. הוא מצביע על קואליציה בין רפובליקנים אוונגליסטים לרפובליקנים שהם רק שמרנים כלכלית, כאשר האוונגליסטים משרתים תחילה את מטרותיהם של הראשונים – ואחר כך דוחקים אותם מעמדות כוח והשפעה. בסופו של החלק הראשון, הוא כותב (ציטוט מהזכרון): “ההמון הזועם, נושא קלשונים ולפידים, מתאסף למרגלות הטירה. העשירים, מפוחדים, מצטנפים בפינתם. ואז עולה קריאת הקרב של ההמונים: 'אנחנו כאן', הם צורחים, 'כדי לקצץ את מיסיכם'”.

פרנק מציין כי המטרות התרבותיות שמציגים הרפובליקנים ונציגיהם בלתי ניתנות להשגה: אין אפשרות מעשית לצנזר את הוליווד ואת תרבות הטלוויזיה, ושום בחירות לא יצליחו להוציא הפלות אל מחוץ לחוק. (בנקודה האחרונה, סביר מאד שהוא טעה: בוש מינה שני שופטים עליונים, והפיכת רו נגד ווייד אפשרית עכשיו). תחת מסך העשן של הערכים, קודם סדר יום שמרני-כלכלי, שהצליח למחוק חלקים ניכרים מהניו דיל הרוזוולטי – כלומר, המצביעים מהמעמד הבינוני והבינוני הנמוך שבחרו ברפובליקנים דפקו את עצמם כלכלית.

הוא נפגש עם כמה מפעילי השטח האלה, שעוברים מדלת לדלת כדי לקדם את חבר הקונגרס האובר-שמרני שלהם, והוא נדהם לגלות, שוב ושוב, שהפעילים מודעים למחיר הכלכלי שהם משלמים. והם עדיין עושים ככל יכולתם, משקיעים מזמנם ואפילו מהונם, כדי לקדם סדר יום המנוגד לאינטרסים שלהם. למה זה קורה? אין לפרנק תשובה טובה לכך.

לאחרונה, מראה הקואליציה הפנים-רפובליקנית סימני שבירה: שמרנים-כלכלים עוזבים את המפלגה לטובת הדמוקרטים. אין להם כוח עוד לשאת את האוונגליסטים וסדר היום שלהם. פול קרוגמן, בטורו בני"ט מהשני באוקטובר (מאחורי פיירוול, לצערי), מציין שהמתחרה נגד ג'ורג' אלן בווירג'יניה, ג'יימס ווב, הוא רפובליקני לשעבר; תשעה רפובליקנים בכירים-לשעבר בקנזס, ביניהם יו"ר המפלגה במדינה לשעבר, מארק פרקינסון, מתמודדים כעת כדמוקרטים. למה? תשובתו של פרקינסון חדה: “נמאס לי מהוויכוח התיאולוגי בשאלת צדקתו של דארווין".

והרפובליקנים-לשעבר לא לבד: יהודי ארה"ב, אחת הקבוצות העשירות והמבוססות באוכלוסיה, מצביעים דרך קבע למפלגה הדמוקרטית. בימיו של פרנקלין רוזוולט, היו נשים יהודיות שהציבו את תמונתו בין נרות השבת, ואמרו תפילה למענו עם הדלקת הנרות. יהודי ארה"ב דופקים את עצמם כל שנתיים, ובוחרים אנשים שיעלו את המיסים שהם משלמים, וזאת בשם תפיסה של צדק ושוויון חברתי.

מסתבר שגם עשירים מסוגלים להצביע נגד האינטרסים שלהם.

המקרה האמריקני אינו בודד, כמובן. ניקח את החרדים בישראל: במשך 50 השנים האחרונות, החברה החרדית חיה בעוני מרצון. הגברים שבה אינם עובדים. הם "לומדים". הלימוד הזה אינו מקנה להם כל יכולת להתמודד בשוק העבודה, ולמעשה מונע מהם כל עבודה שאיננה פיזית גרידא. בבג"צ שהגישו חרדים לשעבר כנגד משרד החינוך, הם האשימו אותו בהפקרתם, ובכך שהגיעו לגיל 18 ללא יכולת בסיסית במתמטיקה, אנגלית ואפילו עברית.

אבל להוציא מורדים – ששיעורם עשוי להיות גדול משחשבנו; הגידול העצום במספרם של הילדים הנולדים למשפחות חרדיות אינו מתבטא בקלפי – רוב הציבור החרדי מאמין שהוא חי כפי שראוי לחיות, שעוני הוא מחיר ששווה לשלם עבור הצמדות חסרת פשרות למצוות הדת. לשמרנות החרדית עבר ארוך: במאה ה-18 קבע החת”ם סופר, בנסיון נואש להחזיק את חומות הגטו, ש”חדש אסור מן התורה”. החינוך החרדי בנוי על פחד ושנאת העולם החיצון; המילה "חילוני" טובה אך במעט מן המילה "גוי". הרבנים קוראים שוב ושוב לאיסור על כל אמצעי התקשורת, מטלוויזיה ועד מסרי טקסט בטלפונים סלולריים.

ובכל זאת, בבתים רבים יש טלוויזיה. ובכל זאת, הפורומים החרדיים באינטרנט פעילים במיוחד. לחרדים החפצים בכך יש אפשרות להשיג מידע על העולם החיצון. יש להם אפשרות לדעת כיצד חיים בני גילם שמחוץ לחומות בני ברק. ובכל זאת – למרות עוני מנוול, שבשלו הראו ילדי בני ברק נסיגה התפתחותית בגובהם ומשקלם לרמה של המאה ה-19 – הם נשארים שם.

למה?

ב-1979 פרצה מהפכה באיראן. עוד אחת. זו היתה המהפכה השישית במאה שנים. מיעוטם של המהפכנים היו ליברלים וקומוניסטים; הם רצו במיגור שלטון הדיכוי של השאח, בחיסולה של המשטרה החשאית שלו, ביצירתה של מדינה מודרנית וחופשית. אבל רוב המהפכנים היו איסלמיסטים, חסידיו של האייטולה חומייני. לשיטתם של אלו, הבעיה היתה דווקא החילוניות של השאח: הבוז המופגן שלו לדת; העובדה שהחזיק כלב מחמד (חיה טמאה, באיסלם); הליברליזציה שאיפשרה את מינויין של נשים חשופות-ראש לפקידות ואף לשופטות; בקצרה, כל מה שהעניק לליברלים האיראנים את הכוח, העוצמה, החוצפה להתקומם. והאחרונים טרפו את הראשונים.

שני הצדדים לא התעניינו יתר על המידה בכך שהשאח הביא לאיראן פריחה כלכלית חסרת תקדים, שהוא חילק את רווחי הנפט בצורה שוויונית יחסית למדינות אחרות, שהוא השקיע מיליארדים בתשתיות שיצרו בפועל את איראן המודרנית, ובנסיונו המהוסס ליצור אנרגיה גרעינית בארצו. הכלכלה לא שיחקה תפקיד במהפכה.

למה?

ממשלת רבין השניה היטיבה עם המעמד התחתון והבינוני-התחתון הישראלי כפי שלא היטיבה אף ממשלה, לפניה ולאחריה. ראשי עיירות הפיתוח הודו, עם פרישתו של יוסי שריד מתפקיד שר החינוך, שלא היה מי שהיטיב כמוהו עם עיירותיהם. ואחר כך הם הלכו והצביעו ליכוד.

למה? גם מסיבות בטחוניות – כמו הדמוקרטים, העבודה והשמאל נחשבים לרכרוכיים כלפי הטרור – אבל גם בשל המאבק התרבותי הגדול, זה שבין הישראלים והיהודים, בין תפיסות ליברליות-מערביות ובין תפיסות שמרניות-דתיות. המעמד התחתון הישראלי הצביע ברובו עבור ביבי נתניהו ועבור ממשלות הליכוד, שדפקו אותו פעם אחר פעם, גם כשהדבר התחוור.

אבל לא רק הם הצביעו נגד האינטרסים הכלכליים שלהם: בוחרי מרצ, למשל, באים מקבוצה סוציו-אקונומית גבוהה – וכמו יהודי ארצות הברית, הם מצביעים עבור מפלגה סוציאל-דמוקרטית (היום פחות מבעבר, אכן – ובהחלט יתכן שיש לכך קשר לדעיכתה של מרצ), שלא תקדם בהכרח את המעמד שלהם. כלומר, גם אצלם רווחתם הכלכלית לא עומדת במקום הראשון, כשהם מאחורי הפרגוד.

אם ניקח את האנרכיסטים והמהפכנים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, נאלץ לקבוע בצער שהאנשים האלה עשו את כל הבחירות הכלכליות הלא-נכונות. הם באו, רובם ככולם, מן המעמד העליון או הבינוני העליון; עתידם היה מבוסס; הם השתייכו לעילית.

והם העדיפו לזרוק את הכל מאחוריהם תמורת חלום אוטופי על עתיד אחר. הם הותירו מאחוריהם את החיים הנוחים, והעדיפו להסתכן במאסר, בהגליה, במוות, ובלבד שיפילו את המשטר שלו נולדו. הם האמינו בלהט שהוא משטר עוול. ברוב המקרים הם צדקו. רבים מהם היו מרקסיסטים; וראה זה פלא, האנשים שהאמינו שהכלכלה היא חזות הכל, הורידו עצמם מרצון בסולם החברתי. הם האמינו, כמובן, שתבוא גם עליה – אבל היא לא תהיה גדולה כל כך, שכן את העושר יחלקו מחדש. ובכל מקרה, רבים מהם האמינו שהיא תבוא לאחר מותם. וגם כאן צדקו.

איזו התנהגות אנושית משונה, על פי התפיסה שאומרת שכל אדם פועל רק כדי לקדם את מעמדו הכלכלי!

בני אדם אינם מונעים רק על ידי כלכלה. אין ספק שהשיקול הכלכלי נמצא בתודעתו של כל אדם – אבל רבים מאד מסוגלים להתעלות עליו. הפועל האמריקני הוא אדם דתי מאד; הוא מצביע בעד גן העדן. הליברל היהודי האמריקני מוכן לסבול מיסים גבוהים יותר בשם האידיאל של חברה שוויונית יותר וצודקת יותר. החרדים בחרו בעוני מרצון, כדי שיוכלו לשמר את מסורותיהם ולנהוג כפי שהם מאמינים שציווה האל. האיראנים, ליברלים ותיאוקרטים כאחד, דחו את הרווחה הכלכלית שהביא השאח בשם מסורות אחרות. בני המעמד התחתון הישראלי בחרו בנתניהו, וזו היתה בחירה תרבותית מודעת. בוחרי מרצ מזכירים מאד את הליברלים היהודים האמריקנים. המהפכנים המרקסיסטים והאנרכיסטים סיכנו את כל מה שהיה להם, בראש זה רווחתם הכלכלית, בשל אמונתם בעולם טוב יותר, גם אם הם עצמם לא ייהנו ממנו.

ואחרי הכל, גם האינטלקטואלים עשו אותה בחירה. רובם מגיעים מן המעמד הבינוני או העליון. הם יכלו בקלות להפוך למנהלים או לספסרי בורסה. הם בוחרים לחיות חיים שאין בהם ניהול חשבונות, גם אם הדבר עולה במחיר כלכלי – לעיתים אף ירידה בסולם הסוציו-אקונומי.

ההסבר המרקיסיסטי הקלאסי הוא "תודעה כוזבת" ו"אופיום להמונים". ההסבר הזה לא מצליח להסביר מדוע פעלו דווקא המרקסיסטים נגד האינטרס שלהם; המהפכה היתה אמורה לבוא לא מן האינטלקטואלים, אלא מן הפועלים, וזה כידוע לא קרה. תפיסת ה"אופיום להמונים" גררה אסון חסר תקדים לאנושות, בהתעלמה – במקרה הטוב – ממסורות בנות מאות ואלפי שנים, ובגוזרה כליה במקרה הרע על המחזיקים בהן, בשם גן עדן עתידי עלי אדמות.

כשאנו מביטים על התסיסה האידיאולוגיות בעולם המוסלמי, שקוראת להתזת ראשי ולשפיכת דמכם, מנסים המרקסיסטים לומר לנו שאילו רק היה המצב הכלכלי שונה, האידיאולוגיה האיסלמיסטית היתה נעלמת או מתעמעמת. העובדות אינן תומכות בטענה: המחבלים המתאבדים ושולחיהם באים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מן המעמד הבינוני או העליון. הם לא סבלו מעולם ממצוקה כלכלית והם אינם טוענים בשמה. אין ספק שמצוקה כזו קיימת, אך העוסקים בה הם בעיקר אינטלקטואלים מן המערב.

יתר על כן, התפיסה הזו מתעלמת מן העובדה שלאלימות המוסלמית אין אח ורע בעולם. אם ניקח את הדוגמה של צרפת, הרי שלאחר קריסת האימפריה שלה היא קלטה מיליוני מוסלמים ואסייתים מן הפרובינציות לשעבר. הצרפתים רצחו מאות אלפים בהודו-סין, וכמיליון מוסלמים באלג'יר; היחס של שלטונות צרפת למהגרים לא-לבנים הוא מחפיר.

אבל המהגרים הוויאטנמים משגשגים. הם לומדים מהר והם משתלבים – והתוצאה היא קבלה גדולה יותר שלהם. המהגרים המוסלמים, מצד שני, אינם מנסים להשתלב. שוב ושוב הם בועטים בגבולות הסובלנות של הרפובליקה – וכשהם יוצאים להפגנות, האלימות היא איומה.

בריטניה קלטה מהגרים רבים מהודו ומפקיסטן. המהגרים ההודים השתלבו בחברה הבריטית היטב. המהגרים הפקיסטנים לא השתלבו, והם המייצרים את רוב הקיצונות הדתית בממלכה. למעשה, זו תמונת ראי מוצלחת למדי של הודו ופקיסטן: האחת בחרה במודרנה, השניה בחרה במדרסה.

המרקסיסטים טוענים עוד שהסיבה לאלימות מוסלמית היא "ההתערבות הכלכלית" המערבית בארצות האיסלם. יש התערבות מערבית גדולה בתאילנד, למשל – אבל התאילנדי הממוצע לא ישרוף את השגרירות האמריקנית. סביר שהוא יקדם את "ההתערבות" בברכה. אלא אם הוא בא מדרום המדינה, שם הרוב הוא מוסלמי, והוא מצית את המקדשים הבודהיסטים ורוצח את השוהים בהם. ההתערבות הכלכלית המערבית בדרום אפריקה לא קטנה מזו שבאיראן – אבל בדרום אפריקה לא מקובל לנקוט באלימות כלפי משקיעים.

מכל המדינות שבהן יש רוב מוסלמי שבעולם – ויש כ-80 מהן – רק אחת קרובה למודרניות ולקידמה, וזו טורקיה – שדחתה במפגיע את האיסלם, עד כדי כך שחוקתה מורה לצבא לבצע הפיכה אם יעלו המוסלמים לשלטון. אתאטורק הבין היטב את שמסרבים המרקסיסטים וחבריהם לדרך להבין: שהפיגור במדינות האיסלם נובע מן האיסלם, משמרנותו המדכאת 50% מן האוכלוסיה. המאבק האחרון בטורקיה, אגב, נסוב סביב נסיונם של האיסלמיסטים שבשלטון לאפשר לנשים לחבוש רעלות במוסדות ציבור. הצבא, אמון על מורשתו של אתאטורק, מסרב – עד כדי איום בהפיכה.

אין ספק שיש בעיות כלכליות רבות בעולם. אין ספק שעוני בעולם השלישי הוא משהו שצריך לפתור. אבל אין לכך כל קשר לאיסלמיזם ולמלחמה כנגדו. למעשה, ככל שנעשה מוסלמי עשיר יותר, כך סביר יותר שיהפוך לאיסלמיסט. הבעיה איננה בכלכלה. היא באיסלם.

(יוסי גורביץ)

במשך שלוש וחצי שנים קצרות, בין 1993 ל-1996, היה שמעון פרס חביב השמאל. אחרי הכל, הוא ארגן את אוסלו – עם קצת עזרה מחתרנים – והפך את הפלסטינים ומדינתם לעובדה מוגמרת. הוא הפריח בועות על "מזרח תיכון חדש". התבוסה בבחירות, ועוד לבנימין נתניהו, הפכה אותו לקדוש מעונה למחצה. אם רק היה פורש אז, מקומו בספרי ההיסטוריה היה שמור.

אבל פרס לעולם לא יפרוש. יצטרכו להוציא את כרטיס חבר הכנסת שלו מידו הקרה והמתה. ועשר השנים האחרונות היו בזיון מתמשך, סיוט בלתי פוסק למי שפעם העריך את האיש הזה ואפילו הצביע לו. לכל אחד יש את השיא האישי שלו בגועל הנפש מפרס; שלי היה הפרישה ממפלגת העבודה לאחר התבוסה.

ואתמול הגיע עוד שיא. עוד אחד. “אי אפשר להעניש את מדינת ישראל פעמיים: מצד אחד ירי קסאמים, מצד שני ענישת המתנחלים. אי אפשר למנוע מהילדים של המתנחלים לבנות את בתיהם", אמר מר שלום בלי בושה. וכנראה גם בלי יותר מדי מחשבה.

עוד לא הצלחתי להבין מדוע מניעת הרחבת התנחלויות היא "ענישה לישראל". יש שטחים נרחבים בישראל שאפשר לבנות בהם בתים – אחרי הכל, ישראל של קווי 48' טרם מיצתה את מכסת השטחים שכבר גזלה. אני חשבתי, ולתומי חשבתי שגם מר פרס חושב כך, שהרחבת ההתנחלויות היא-היא עונש לישראל, חמור יותר מכל מטח קסאמים.

ואולי הוא חזר אל גרסת ינקותו? אחרי הכל, ב-1978 הוא כתב ש"אם הממשלה מקפיאה ומונעת התיישבות במקומות הראויים ליישוב, הרי זו כתיבת ספר לבן על עצמנו… ההתיישבות בשיפולים המערביים של הרי יהודה ושומרון היא שתגאל אותנו מחרפת המותניים הצרים של ישראל". היה זה פרס שאמר ב-1976 "אינני מסכים עם הלכה שמותר להתיישב ליד יריחו ואסור להתיישב ליד כפר סבא. אינני מבין מדוע מותר בבקעה ואסור בהרי שומרון… גם בשומרון יש הרים גבוהים וגם מתחתיהם יש ישוב יהודי שצריך להגן עליו".

אז הוא השתמש בהתנחלויות כדי לנגח את רבין. היום, כשהוא מריונטה של אולמרט ותלוי בו לחלוטין, הוא משמש כשופר לנסיגתו של אולמרט מן ההתכנסות. האם יש לו דעה משלו, שאיננה ניתנת להשלה כעור זיקית? ואולי האמת היא בבירה, באותה הערה על "הערבים המחורבנים שלא יודעים מה טוב להם" שפלט, שיכור למחצה, לאחר טבח כפר קאנא, אותה הערה שהעיתונאים הקפידו שלא תדלוף אלא עד לאחר הבחירות של 96'.

(יוסי גורביץ)

כשיצאה שלי יחימוביץ' להגנתה של א', היה אופנתי מאד להאשים אותה שהיא אינה מבינה את תפקידה כחברת כנסת, שהיא עדיין פועלת כעיתונאית. אבל הימים האחרונים הוכיחו את צדקתה, כשאמרה שא' מתמודדת עם מנגנון משומן היטב.

אתמול, מסרו מקורות עלומים – הניחוש שלכם טוב כמו שלי – ל"ידיעות אחרונות" מספר משפטים לא מחמיאים מתוך הקלטת המתעדת את שיחתם האחרונה של קצב וא', שהציגו את א' כסחטנית. זה היה צעד די נואש מצד מקורביו של אדם, שהתחמק ממסירת הקלטת הלוהטת הזו במשך שבועיים, למרות בקשת היועץ המשפטי.

א' ועורכת דינה נזקקו למספר שעות כדי להתאושש, אבל אתמול בערב כבר נחתה מכת הנגד. ואיזו מכת-נגד. קצב ממלמל "הכל בינינו היה בהסכמה", וא' מטיחה בו בתשובה "על איזו הסכמה אתה מדבר? אתה פגעת בי וניצלת אותי". לידיעת כבוד הנשיא – אין 'יחסי מין בהסכמה' בין מעביד לעובד.

לגירסתה של א' – ובשלב הזה, כשיש עוד שבע מתלוננות, חשד להאזנות סתר מצד קצב וחשד להענקות חנינות שלא כדין, אין סיבה שנעניק לה משקל פחות מזה של קצב – היא חשדה ש"עיתונאי זר" שפנה אליה הוא למעשה שלוחו של קצב, ועל כך נסובה השיחה ביניהם. קצב, על פי עורכת הדין בראשי, השתמש בשבועיים האלה כדי להגיש קלטת ערוכה היטב, אם לא מבושלת, שממנה נעדרו קטעים קריטיים בשיחה. המשטרה מאשרת שהקלטת שמסר לה קצב קצרה מאד.

וקצב עצמו? הוא בילה את הימים האחרונים באומן, על קברו של נחמן מברסלב. מי שעוד זוכר את פרשת דרעי, וזוכר איך הקפיד גם הצדיק ההוא לנסוע מדי ראש שנה לאומן, יזכור גם את פרצופיהם המחייכים של חתולי ש"ס, כשבחרו את קצב לנשיא: חיוך על השטוזה שהכניסו פעם נוספת לפרס, וחיוך על כך שבחרו מזרחי חובש כיפה לנשיא.

אבל החיוך ההוא היה חיוך סרדוני: הנשיא הספרדי הראשון – משום מה, יצחק נבון לא נחשב; הוא מערכניק מדי – והנשיא חובש הכיפה הראשון חשוד באונס, בהאזנת סתר, בהטרדה סדרתית של כפופות לו. התגלמות הסטריאוטיפ על הגבר המזרחי, שש"ס כל כך רצתה להתרחק ממנו. מאריה דרעי לפחות היו תקוות; התקשורת נשבתה בקסמיו בשנות השמונים, עד שבא מוטי גילת והפך את הקערה על פיה. מקצב איש לא ציפה לדבר. הוא היה משעמם כמו טפט – עד שהסתבר שלא. ועכשיו נזכרים עיתונאים ותיקים בסיפורים שהסתובבו עליו ב-20 השנים האחרונות, סיפורים שנפטרו בבוז. קצב? סקס?

אם יצא דבר טוב מהפרשה הזו, הרי שככל הנראה שבקרוב נפטר ממוסד הנשיאות. אפשר לומר מה שרוצים על קלינטון ומוניקה, אבל היחסים ביניהם היו בהסכמה. מי ירצה להיות האיש שישב בחדר שבו ישב בעבר האנס הבכיר ביותר במדינה?

(יוסי גורביץ)

בטרגדיה האחרונה של סופוקלס, מגיע אדיפוס הנודד – “אמרי נא, אנטיגונה/ בתו של זקן עיוור/ לאן הגענו?” – לקולונוס, אחד מפרבריה של אתונה. במחזה הבשל ביותר של הסופר הזקן – הוא היה בן 95 כשהוצג – מנסה אדיפוס להתמודד עם האשמה הנוראה שבחייו.

הוא מעלה שורה של תשובות. כולן צודקות. הוא עשה כל שביכולתו להמנע מן הקללה. הוא נמלט מבית מי שסבר שהם הוריו כדי להמנע מלשכב עם אמו ולהרוג את אביו. הוא לא זיהה את לאיוס, ובכלל, השרץ – האיש שהורה לנקב את רגליו ולהפקירו למוות, אין לשכוח – הקדים לתקוף אותו. הוא לא ידע שיוקסטה היא אמו, והוא הרי שיחרר זה עתה את תבאי מן הספינקס. מה רוצים ממנו? מדוע נרתעים ממנו בחלחלה?

כל טענה, כשהיא לעצמה, נכונה. אבל המכלול – ברשות או ברשעות האלים; “אלים חרשים; לא, לא חרשים: רשעים" אומרת הקובה של אוריפידס – הוא מפלצתי. למרות כל מאמציו, ולמרות העוול הניכר שנעשה לו, הוא הרג את אביו ושכב עם אמו. אחרי ככלות הכל, האינסטינקט הראשוני שלו ושל יוקסטה – התאבדות ועיוורון מרצון – היה נכון. לחטאו של אדיפוס יש כפרה אחת: איון. ואכן, לעיניו של תזאוס – עוד אדם שהביא בשגיונו למותו של אביו, ואם לא שכב עם אמו, הרי נטש את מצילתו – הוא שוקע באדמת קולונוס לבלי זכר.

אתה קורא את הראיון שנערך עם אהוד אולמרט ב"ידיעות אחרונות", ונתקף דה ז'וו. אהוד לא מבין מה רוצים ממנו. הוא הקשיב להנחיות הצבא. לא, הוא לא נתן להם יד חופשית; הוא מנע את הפצצת התשתיות הלבנוניות. הוא לא אסטרטג ולא טקטיקן. הוא רק הנחה מלמעלה. מה, הוא היה צריך לדעת שהעכברים אכלו את הימ"חים? הוא היה צריך לדעת שבחמש השנים האחרונות, התאמן הצבא בציד בני טיפשעשרה בג'נין, ולא היה לו זמן, או עניין, באימון לקראת מאבק באויב אמיתי? למה הוא צריך לאכול את פרי הבאושים של מדיניות ההחלדה של בוגי ומופז?

אבל, אהוד, המכלול, המכלול. מינית לשר הביטחון אדם לא מיומן כדי לרצות את אנשי ההון – והשבוע התברר שוב איך הצבא רכב עליו. אתה יצאת למלחמה לאחר דיון בן 20 דקות. התעלמת מקריאתה של לבני להמתנה של יומיים ולאולטימטום. הקשבת לנבואת השקר של הפיתיה מן הקריה, על פיה חיל האוויר יסדר את הכל. יצאת בהצהרות שהיית צריך לדעת שאין להן כיסוי – 'נחזיר את החטופים', 'עד כאן' – וכיוצא באלה. התוצאה היא שבר שלא היה כמוהו מאז מלחמת יום הכיפורים – ואנחנו עוד מעיזים לדבר על מלחמה נגד איראן.

הוסף לכך את פרשת הבתים הבלתי נגמרת, את אי האמון הציבורי – 7% תמיכה? לקים יונג איל יש יותר – ויש להגיע למסקנה, שלאחר שנתן לנו אולמרט את נאום ההגנה שלו, הגיע זמנו, כמו אדיפוס, להתפוגג.

מותו של אדיפוס הצית מלחמת אזרחים בין שני בניו. יש להניח שחילופי השלטון כאן יהיו רגועים יותר. גם אם יעברו לידי נתניהו והגרסה המקומית של פוטין. ובכל מקרה, המנעותו של אולמרט מעשיית הצעד הנדרש רק מחזקת את הפאשיזם נוסח "ממשלת המומחים" וה"משטר הנשיאותי". לך, בשם האלוהים, לך! אולי יזכרו לך לטובה את התפטרותך. אולי יצטטו אותך בעתיד כראש ממשלה שידע לקחת אחריות, וישכחו לך את החודש הנורא האחרון. אפילו לא נבקש שתנקר את עיניך. רק לך כבר.

אחת הרעות החולות שבעיתונות העברית היא נטייתה לאיצטגננות: נסיונה להפוך ממדווחת לחוזת עתיד. מה שמותר בפובלציסטיקה, שחיזוי עתיד – עם נטיה קלה לנבואות זעם – הוא נשמת אפה, אסור לרפורטז'ה. או, לפחות, אסור היה: הניו ז'ורנליזם טשטש את הגבולות. האם טוריהם השבועיים של נחום ברנע וסימה קדמון הם דיווח או פרשנות? האם אפשר להפריד בין השניים מבלי לגרום נזק כבד למכלול? כנראה שלא.

אבל למרות זאת, צריך לקבוע כמה גבולות. הכותרת היהירה של אמיר אורן, “המבקר יקבע…”, חצתה אותם. לאורן אין כל אפשרות לדעת מה יעשה מבקר המדינה לינדנשטראוס, ודאי שלא לקבוע זאת בפסקנות. אם לקחת את הטיעון אד אבסורדום, לינדנשטראוס עשוי ללקות הערב בשבץ ולא להגיש את המסקנות שלו. ואז מה יהיה ערך האמת של הכותרת של אורן?

אורן חוטא לאמת בחטא העתיק ביותר: בדיה נאה. כמו טקיטוס, שהטביע את העובדה שנירון לא שרף את רומא – הוא לא היה שם – בשתי פסקאות מהנאות שבשפה הלטינית, בהן מתואר הקיסר המטורלל כשהוא מנגן לאור הלהבות, מפליג אורן בתיאורים של מה שלא היה, ואין כל בטחון שיהיה: הוא כבר מוסר לנו שמזוז צפוי לפנות, לאחר התייעצות כמובן, לקציני משטרה בכירים, ולבקש מהם להקים צוות. כלומר, הדב עוד לא ניצוד – ראבאק, עוד לא נמצאו גללי דב ביער – ואורן כבר ממליץ לנו על הפרוונים.

מבלי להתייחס כרגע לשאלה האם אולמרט אשם במיוחס לו – ולדעתי, הנשענת אך ורק על צפיה בו במהלך העשורים האחרים, הוא אשם, ומה טוב שלא אני האיש שיישב בדינו – כל הריטואל הזה הוא לא עיתונאי. אין כאן ידיעה ואין פרשנות: יש רק הרבה ספקולציות, מתובלות ברכילות פנימית.

אורן לא המציא את הז'אנר הזה, כמובן. התקשורת הישראלית מתמחית בלא-אירועים: ידיעות על אירועים שצפויים לקרות בעתיד, בהם אמור להתרחש מפנה דרמטי כלשהו (הדוגמא הקלאסית היא כנס קיסריה: מה יגיד ראש הממשלה הפעם?). המילה הבעייתית ביותר ברפרטואר העיתונאי היא "צפוי"; ה"צפוי" תמיד מתרחש על פי הדלפה של "מקורב". כמו ביחצ'נות מן המניין – זו תהיה המסיבה הגדולה ביותר, יהיו הכי הרבה סלבריטאים מאז זו של גיידמאק; המבצע החדש שלנו יפיל את המתחרים לקרשים, וכן הלאה – כשעיתונאי מתחיל לכתוב בלשון עתיד, הוא מתחיל לשמש כשופר, לא כמדווח. על האירוע יש לדווח לאחריו, לא לפניו. העיתונאים אמורים להיות הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, לא הפתיחה הראשונה בקלפי הטארוט.

(יוסי גורביץ)