החברים של ג'ורג'

כשנגמר, כמו ליל מכשפות, שלטונו הארוך של ג'ורג' וו. בוש, וכשהתעוררה ארה"ב כמו אחרי סיוט רע, אחד הנושאים שמשכו את תשומת הלב היה נושא העינויים. הממשל השתמש בהם כמו בדגל, והיה קרוב מאד להוציא את עצמו מאמנת ז'נבה. דיק צ'ייני הודיע במפורש שהוא היה תומך נלהב ב-Water boarding, דימוי הטבעה, ובוש עצמו לעג בפומבי לאמנת ז'נבה ואמר שהוא לא מבין את פשר הביטוי "פגיעה בכבוד האדם", דבר האסור באמנה ושלדבריו "מאד מעורפל".

אחת ההאשמות שצצו עוד בימי צ'ייני-בוש הופנתה כלפי הסדרה הפופולרית "24". הסוכן החשאי ג'ק באואר מענה בשיטתיות חשודים – מישהו מצא שיש עינוי בכל פרק – והוא שימש, עד כמה שהדבר לא ייאמן, כהשראה לקובעי מדיניות העינויים בארה"ב. השופט העליון אנטונין סקאליה השתמש בדמותו של ג'ק באואר כתמיכה משפטית (!) במדיניות הממשל, והשפעתו על החוקרים בשטח היתה כה גדולה, עד שהצבא האמריקני נאלץ לפנות ליוצרי הסדרה ולבקש מהם להפסיק, לבקש מהם לעשות פרק שבו עינויים לא עובדים.

במציאות הם לא עובדים. האינקוויזיטורים קלטו את זה בסוף המאה ה-17, אחרי 400 שנה של נסיון וטעיה. עינויים הם כלי נהדר אם אתה יודע מה אתה רוצה שהנחקר יאמר. מספיק רמזים, והוא יקלוט – וכדי לגרום לכאב להפסיק, הוא יאמר לך את מה שאתה רוצה לשמוע. פרידריך הגדול מפרוסיה אסר על השימוש בהם, בניגוד לחוות הדעת של משפטניו, באמצע המאה ה-18; רשמית, הם היו אסורים בבריטניה כבר במאה ה-17, ועל כן נאלץ מת'יו הופקינס, ה-Witchfinder General, להשתמש בעינוי שקט, שלא נראה כמו עינוי – מניעת שינה. הוא אפקטיבי באותה מידה.

מענים תמיד עוררו סלידה, גם כאשר השתמשו בהם. אנשים שמתנדבים להכאיב לאנשים אחרים, חסרי ישע, הם אנשים בזויים, בריונים ברשות ובסמכות. העמדת הפנים המקובלת בקרב חוקרים, על כן, היא שבניגוד למענים של האינקוויזיציה, למשל, הם לא נהנים מתפקידם. הם סובלים, אבל העינוי הוא חובתם. ככזה, הוא משהו שלא מדברים עליו.

באואר שבר את הטאבו. פתאום, יש לנו גיבור שהכלי העיקרי שלו הוא עינויים. פתאום, עינויים הם סממן של גבורה. איש אחד שמעז לעמוד מול כל הביורוקרטיה, ולחשמל, לירות, להטביע.

אבל לא לאנוס. עד כאן. פה, הסאדיזם פורץ אל פני השטח ואי אפשר להסתיר עוד את מה שניצב מאחורי תאוות העינויים. עד כאן.

* * * * *

פרסמתי שלשום את זהותו של המענה המפורסם ביותר במדינת ישראל, דורון זהבי, שהסתתר עד לאחרונה תחת הכינוי "קפטן ג'ורג'". התוצאה, מצד אחד, היתה קריאה של המפגינים בשייח' ג'ראח אתמול: "דורון זהבי/אל תדאג/עוד נראה/אותך בהאג", וזה חימם את הלב. מצד שני, התוצאה היתה התקפת DoS על החברים של ג'ורג', על המדרון החלקלק, ועל תיקון עולם של ריצ'רד סילברסטין, שהצליב את המידע ראשון.

התגובות, גם פה וגם באתרי התקשורת שדיווחו על התקיפה, היו מדהימות. שוב ושוב, עלתה הקריאה לתת לזהבי צל"ש. מדובר, נזכיר, באדם שחשוד שדחף אלה לפי הטבעת של אדם אחר, כבול. זה לא היה מקרה יחיד: אצל זהבי זו היתה שיטה, ובסופו של דבר היא הובילה לפיטוריו. אפילו מערכת הבטחון הישראלית לא חשה בנוח בנוכחותו של זהבי. אגב, על פי העדויות הוא אהב לעבוד בלילות, לבד.

כדי להגן על העינויים – כלי מרכזי שלו – המציא השב"כ את פנטזיית הפצצה המתקתקת, אותו תרחיש שבו לוכד השירות חשוד שיודע בדיוק איפה עומד להתרחש פיגוע, ואין זמן לחקירה ארוכה כי הפיגוע יתרחש בקרוב, ועל כן אין ברירה אלא לחבר את האלקטרודות לאיפה שצריך.

הפנטזיה הזו מלאת חורים, ולא במקרה מעולם לא הוצג מקרה שדמה לה. קודם כל, בעולמנו האומלל אין ודאות. העובדה שהחוקר חושב – אפילו משוכנע – שהנחקר שמולו יודע על פצצה איננה אומרת שהוא גם צודק. יתר על כן, ברוב מוחלט של המקרים החוקר לא יודע מספיק כדי להסיק שהנחקר שמולו יודע על פיגוע. הוא יכול רק לנחש. לפעמים הניחוש יהיה מבוסס. לפעמים לא. "הפצצה המתקתקת" יועדה לאפשר לשב"כ לענות, וכצפוי – האישור לעינויים התרחב הרבה, הרבה מעבר למקרים כאלה. אחרי הכל, ההגיון העקום אומר שאם מישהו יודע על מישהו שיודע איפה אמור להיערך פיגוע, מותר לענות אותו.

אבל זהבי לא עבד בשב"כ, שאכן עומד בחזית המאבק בטרור ושצריך לפעמים לקבל החלטות תוך דקות. הוא היה חוקר שבויים של יחידת אמ"ן 504. שום פיגוע לא עמד להתרחש במשמרת שלו. במקרה המפורסם ביותר שבו אנס זהבי או איים לאנוס עציר – זה של מוסטפה דיראני – השימוש בפצצה מתקתקת היה בדיחה: הוא חקר את דיראני על אירועים שהתרחשו שבע שנים קודם לכן. שום דבר לא היה אמור להצדיק עינויים. ובכל זאת, חלק ניכר מהציבור תומך בו.

הציבור הישראלי מוביל בעולם בתמיכה בעינויים – 43% מכלל הציבור ו-53% מכלל האוכלוסיה היהודית תמכו בעינויים בשנת 2006. המדינה שנמצאת במקום השני המפוקפק היא עיראק. אבל, עד לאחרונה, מענים לא היו גיבורים, גם בישראל.

נראה שזה משתנה.

* * * * *

הערה מנהלתית: תם ונשלם פרויקט 300 השני. הוא כלל 31 פוסטים, שבהם היו 22,904 מילים – כ-738.8 מילים בממוצע לפוסט. בזמן הקרוב בכוונתי להוריד משמעותית את קצב הכתיבה, אם כי טרם החלטתי על הפורמט. אני רוצה להודות שוב לכל התורמים לקרן הטבק והאלכוהול: בזכותם אשדרג בקרוב את ה-DSLR הישנה שלי, כך שהאנשים שתרמו מתוך חשש כן לבריאותי יכולים לנשום לרווחה.

אני רוצה להודות גם לאיתמר שאלתיאל ולנועם רותם, שבלעדיהם לא היה מתבצע המעבר לערכה החדשה באופן חלק כל כך, ושהסכימו לסבול את קיומי גם כשהייתי קרוב להתמוטטות עצבים.

ועכשיו, ברשותכם, אני הולך לשתות משהו.

(יוסי גורביץ)

(הערה: הטקסט פורסם ב"אחר" בתחילת השבוע, ומפורסם כאן באישורו של רון מיברג – יצ"ג)

בשחר יום חמישי שעבר החליט נדב הימן שאינו יכול יותר. הימן היה – לשון עבר מכוונת; סביר שעד שעת הפרסום, זה כבר לא יהיה נכון – לוחם בסיירת מטכ"ל, הדובדבן שבקצפת של צה"ל. הוא היה באמצע "סדרת שבי" הידועה לשמצה, וכל העסק לא נראה לו. הוא התווכח עם מפקד הכוח על נחיצות התרגיל, ולפתע נעלם. כל המדינה נעמדה על הרגליים, מסוקים ומטוסים עלו לאוויר, היו שמועות שהוא נחטף – ולמחרת בבוקר הוא התייצב, סחוט, בפתח בית הוריו, קצת מופתע מהתקשורת בסביבה.

אפשר לומר שראוי להפוך את הימן למדריך בקורס: הוא הצליח, אחרי הכל, במטרתה של סדרת שבי – לשכנע את הלוחם להמלט ובהצלחה. הוא גמא מרחק ארוך, בכוחות עצמו וללא סיוע, תוך שמירה מופתית על דממת אלחוט, והגיע ליעדו למרות חיפוש קדחתני של הצבא, המשטרה והמון אזרחים שוחרי טוב. אם הוא היה עושה בסוריה, הוא היה הופך לגיבור לאומי, מישהו שעיתונאים היו מלחכים את פנכתו של דובר צה"ל כדי לקבל ראיון איתו.

ואחרי הציניות המתבקשת, צריך לומר שהטיפול המלטף של התקשורת הישראלית בהימן, שעמד בסימן "הילד שב הביתה" ללא שאלות או קושיות מיותרות היה חסר אחריות ובזיוני. "מעריב" דיווח ביום ראשון שרשויות הצבא התירו להימן להשאר בביתו בסוף השבוע ושעליו להתייצב ביום ראשון כדי לתת הסברים, אבל שהוא לא יועמד לדין. סביר להניח שההחלטה הזו התקבלה, בימים שבהם דובר צה"ל הוא גורם אסטרטגי, גם בלחץ התקשורת.

* * * * *

הימן הוא עריק. הוא עזב את יחידתו מבלי לקבל אישור, משום שהפקודות שקיבל לא מצאו חן בעיניו; התחיל חיפוש גדול אחריו; והביא את יחידת העילית שלו במבוכה. מה שהוא היה צריך לקבל היה מעצר במקום ושיפוט מהיר שהיה שולח אותו ל-35 יום בקלבוש ואחר כך שחרור בקלון מצה"ל.

אבל זה היה נראה ממש רע בתקשורת. הנראטיב שהיה נוצר היה "צה"ל המרושע מתעלל בחייל מסכן", וצה"ל צריך עוד צרות עם התקשורת – בימים שבהם הוא מנסה להסביר איך כשל מול המשט הטורקי ולמה, בעצם, אנחנו צריכים להוציא עליו כל כך הרבה ולקבל כל כך מעט – כמו עוד חור בראש. אז צה"ל נוקט בשיטה שמיועדת להרדים את התקשורת, ומתייחס להימן בכפפות של משי.

הבעיה בסיפור של הימן היא הבעיה הניצבת בפני צה"ל יותר מעשור: איך קורה שחייל ביחידה הנערצת ביותר עושה ליחידה שלו זובור כזה. מה שווים כל הבדיקות והגיבושים, אם ברגע שנהיה קצת קשה, הוא אומר, כמו קארטמן בסאות' פארק, Screw this, guys, I'm going home. מצמרר לחשוב על מה היה קורה אם הימן היה מחליט שהוא לא יכול יותר בשטח אויב.

אבל רגע, למה לחשוב? זה כבר קרה. מלחמת לבנון השניה עמדה בסימן "לשמור על הילדים". כל הסתערות נבלמה עם הפצוע הראשון, שאז החלה כל היחידה להתארגן לפינוי שלו – ולא, למשל, להסתערות ולמגע עם האויב. ישנם סיפורים מחרידים מהמלחמה, על חיילים בריאים לגמרי שמסתערים על מסוקי הפינוי, תופסים את מקומם של הפצועים ודורשים שיפנו אותם. עד כמה שאני יודע, הם לא הועמדו לדין על מה שהוא בעליל פחדנות מול פני האויב.

פחד תמיד היה – היעדרו הוא למעשה סימן של פסיכוזה – וגם פחדנות היתה: האלוף דוד מרכוס תיאר בזעף את בריחת אנשי החי"ר בקרב לטרון וכינה אותה "בזויה". אריק שרון, שנפצע שם, תיאר איך נטשו אותו (ואיך חייל בודד חזר וחילץ אותו). רוני אלמוג הכתים את שמו עד כדי כך כשנס מעמדתו ב"ליל הגלשונים", שהוא נאלץ לעזוב את ישראל לאחר ששוחרר מהכלא הצבאי.

וזה בדיוק העניין: הבושה מול הלגיטימציה. פעם היה ברור שחייל שנמלט או נסוג בלי פקודה, לא יוכל להראות את פרצופו בציבור. עכשיו, זה לא לגמרי הוגן: חיילי צה"ל הם במובנים רבים עובדי כפיה. אף אחד לא שאל אותם אם הם מוכנים להתגייס או לסכן את חייהם. אבל אם הגעת למצב שבו אתה כבר בעמדה, בלי שסירבת לאורך הדרך, יש עליך אחריות להתנהג בהתאם.

מה שהיה נכון במקרה של אלמוג, לפני פחות מ-23 שנים, כבר לא נכון היום. חיילים נתפסים לא כחיילים אלא כילדים בקייטנה שבמקרה לובשים ירוק ומתעסקים עם צעצועים גדולים יחסית. לכן, כשצה"ל צריך לאכוף משמעת – ואין צבא בלי משמעת, וזה לא מקרה שצה"ל הוא הרבה יותר מיליציה מצבא – הוא נתקל בזעקות מטעם ההורים, שמלוות בסיוע ארטילרי מצד התקשורת. היתה שורה של מרידות בחטיבת גולני, למשל, ופעם אחר פעם קמה זעקה על הנסיון למיצוי הדין מול המורדים, שהם לכאורה "רק חיילים שנשבר להם" – כאילו יש דבר מסוכן יותר במדינה דמוקרטית מקבוצה של לובשי מדים חמושים שמחליטים להתעלם מהוראות מפקדיהם ולפעול על פי שיקול דעתם שלהם.

למה זה כך? למה אף הורה אמריקני, למשל, לא היה מוחה על המשמעת הנוקשה הרבה יותר שמקובלת שם? אולי בגלל שחיילים אמריקנים הם חיילים מבחירה ולא מכפיה. אולי בגלל שיש התיילדות כללית של החברה הישראלית. אולי בגלל שצה"ל עצמו ממשיך לראות בחיילים ילדים למחצה – ההנחה המובלעת שלו היא שאת המדים שלו יכבסו בבית ושאת הציוד שאין לו ושהוא צריך הוא ישלים באמצעות חשבון הבנק של הוריו. גם העובדה שה"ילד" לא באמת עוזב את הבית – שהוא חוזר אליו מדי שבועיים, בערך – לא מאפשרת את הניתוק ההכרחי. וצריך לתהות עד כמה החיילים מוכנים להפסיק להיות ילדים: אחרי הכל, השאיפה של רובם היא לצאת לכמה שיותר חופשות בבית. הצבא הוא בעצם שלב ביניים בין הילדות לבגרות: החייל עדיין נמצא חלק גדול מהזמן תחת סמכותם של הוריו, אבל עכשיו הוא ילד חשוב יותר, כזה שעושה יותר ולכן מגיע לו יותר. גם העובדה שהילדות בחברה הישראלית נמשכת היום הרבה יותר זמן כנראה משחקת כאן תפקיד. וצה"ל מעולם לא היה טוב בהתמודדות עם תהליכים חברתיים.

המקרה של הימן צפוי להיות עוד נקודה שבה צה"ל מוותר על המאבק למען משמעת: אם הוא לא נכנס לכלא, יהיה קשה מאד להצדיק את כליאתו של העריק הבא או המורד הבא. ואם צה"ל לא יתעשת, ולא יבהיר לחיילים ולהורים שלא מדובר בילדים גדולים אלא באנשים שנשבעו לציית לפקודות, מקרה הימן יחזור על עצמו. ובשדה הקרב.

(יוסי גורביץ)

ב-1994 חטפו חמושי צה"ל את מוסטפה דיראני, בכיר במיליציה השיעית אמל, שעד כמה שידוע הפלג שלו של המיליציה היה האחרון שראה את הנווט הנעדר רון ארד בחיים. החטיפה התבצעה כשבע שנים לאחר שדיראני לכד את ארד, ולאחר זמן לא רב התברר שאין לו מידע מועיל. ישראל, שהצבא שלה הוא כזכור צבא מוסרי אפילו יותר מהחמאס, המשיכה להחזיק בדיראני – ובשורה של עצורים לבנונים אחרים, ביניהם אדם שהיה קטין בן 15 כשנחטף – כמה שהיא כינתה בלשון נקיה "קלפי מיקוח" ושבכל מקום אחר היה נקרא "לקיחת בני ערובה". ישראל שחררה את החטופים הלבנונים שברשותה, ביניהם דיראני, בעסקת טננבאום ב-2004.

קודם לשחרורו, הגיש דיראני תביעה כנגד אחד החוקרים שלו, שכונה אז "קפטן ג'ורג'". על פי כתב התביעה, שלא הגיעה למיצויה, "קפטן ג'ורג'" – איש יחידה 504, יחידת חקירת השבויים של צה"ל – הורה לחייל אחר לאנוס אותו, ובמקרה אחר אנס אותו בעצמו באמצעות אלה. הפרשה עוררה סערה ציבורית קלה, כנראה בגלל הקונוטציות המיניות; אילו הסתפק "ג'ורג'" בדימויי הטבעה (water-boarding), בהקפאה, במניעת שינה, במכות חשמל, במה שמכונה בלשון נקיה "מצבי לחץ" ובלשון נקיה פחות צליבה, סביר להניח ששום דבר לא היה קורה לו. אחרי הכל, הציבור הישראלי מצטיין בתמיכתו בעינויים, ומזמן הפנמנו את אמרתו של אותו חביב מערכת הבטחון, באשיר ג'ומאייל: "כאן לא נורווגיה".

אבל אונס היה קצת יותר מדי, והתוצאה היתה שנפתחה חקירה. חוקרים במתקן 1391 של מערכת הבטחון – מתקן הכליאה הסודי, שמיועד לאסירים שמערכת הבטחון רוצה להעלים ושרשמית נסגר ב-2006 – העידו שאיומים ממשיים למדי באונס מצד ג'ורג' היו שיטת עבודה מקובלת מבחינתו. המדינה הכחישה שהיה אונס, אך הודתה שהיה איום באונס. בסיכומו של דבר, פוטר "ג'ורג'" מעבודתו בצה"ל, הגיש ערעור לבג"צ על הפיטורין – תוך שהוא מציג מכתב תמיכה של כמה עשרות חוקרים, שטענו שהוא לא חרג מהמקובל – אך זה דחה את ערעורו.

"ג'ורג'" המשיך לעבוד בנספחיה של מערכת הבטחון: לפני כמה שנים, מצא אותו אביב לביא כשהוא עובד במנהלת ההגירה. אז כונה ג'ורג' "ד'". המשטרה אמרה אז שמבחינתה, "ד'" הוא גמלאי של צה"ל.

אתמול פרסם "הארץ" כי "ג'ורג'" מונה לפני מספר חודשים לתפקיד היועץ לענייני ערבים של משטרת ירושלים. היע"ע – או, כפי שהלעיג אותו אמיל חביבי, דע"ע (דוברי ערבית עילגת) – הוא שריד ותיק של המשטר הצבאי שחל על הישובים הערביים בישראל עד 1966; תפקידו, יחד עם "הקצינים לתפקידים מיוחדים" של המשטרה ומספר יחידות צבאיות, היה לוודא שהפלסטינים הישראלים יישארו מדוכאים בשורה של אמצעים, שהבולט שבהם היה שליטה על הענקת רשיונות שונים על פי מפתח של כניעות למשטר. בין לבין, החרים המשטר הצבאי את שרידי האדמות שנותרו בידי הפלסטינים אחרי השוד הגדול של 1947-1948. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מעדיפה להשכיח את 19 השנים הללו; הפלסטינים הישראלים לא שכחו ולא ישכחו.

מוסד היע"ע עבר, שנה לאחר מכן, אל השטחים הכבושים בעזה ובגדה, ומיסד שם אותן השיטות. כמסתבר שהתפקיד עדיין קיים בירושלים, והוא אומר כל מה שצריך לומר על האופן שבו רואה משטרת ירושלים את מזרח העיר: שטח כבוש. ומסתבר שיש מי שחושב במשטרת כ"ך שאין מתאים יותר מ"ג'ורג'" לתפקיד שרשמית מיועד ל"תיאום" מול האוכלוסיה הערבית.

ומה עושה יע"ע? ובכן, כמסתבר, תפקידו לוודא שהדיכוי נמשך. "ג'ורג'" זימן אליו את ג'ואד סיאם, חבר ועד המרכז לאינפורמציה שנאבק בנסיון הייהוד של שכונת סילוואן. לדברי סיאם, "ג'ורג'" דרש ממנו להפסיק את פעילות הוועד, וכשניסה סיאם לטעון שהוא חי בדמוקרטיה הסתבר של"ג'ורג'" אין חוש הומור: הוא איים להרוס את ביתו של סיאם, טען ש"אנחנו היהודים טיפשים. נותנים לכם יותר מדי" (טענה קלאסית של אנשי יע"ע לדורותיהם), ולאחר שורה של צעקות שילח אותו לדרכה תוך שהוא מקווה ש"תתנהג יותר טוב".

האגודה לזכויות האזרח הגישה תלונה כנגד "ג'ורג'" בשל התנהלותו, והבלוגר ריצ'רד סילברסטין – שהולך ומסתמן כמקבילה הישראלית של וויקיליקס – שם לב שבתלונתה היא חשפה את שמו האמיתי של "קפטן ג'ורג'": המדובר ברב סרן (מיל') דורון זהבי, לשעבר "ד'".

אז אם אתם גרים בשכנות לאחד דורון זהבי, בסביבות אמצע גיל הארבעים, עובד במשטרת ירושלים, דעו שאתם גרים בסמוך למענה מדופלם, שהצליח עד כה לחמוק מעונש. יש להניח שזהבי לא יצא בקרוב לחופשות באירופה – אלא אם זה יהיה בדרכון מזויף.

אפשר להציע את השם ג'ורג'?

הערה מנהלתית #1: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות עליה.

הערה מנהלתית #2: הוספתי, באיחור ניכר, קישור ל"מדרון חלקלק", הבלוג המשובח שמנהל איתמר שאלתיאל כאן תחת המטריה של ההם, ושעוקב אחרי קריסתה של החברה החופשית בישראל.

(יוסי גורביץ)

מעניין להשוות את תגובתה של התקשורת הישראלית לפרשת ענת קם ואת תגובתה של התקשורת האמריקנית להצפה במסמכים סודיים ממלחמת אפגניסטן שארגן וויקיליקס. במקרה הראשון, התייצבה רוב התקשורת הישראלית אוטומטית לצד האפרט הבטחוני הישראלי, והסבירה לנו כמה מסוכן להדליף מסמכים; היא שיתפה פעולה עם כינוים של כל המעורבים בפרשה "מרגלים", אף שמעולם לא היו כאלה, ורוב גדול מבין חבריה הסכים גם לרדיפתו של אורי בלאו, שבסך הכל עשה את תפקידו. התקשורת האמריקנית, מצד שני, התנהלה כמו תקשורת שקיבלה סקופ גדול: התמקדה בסקופ ולא התנדבה לשמש כשופר של המשטר.

רוב המסמכים המסווגים, ועל כך יערערו מעטים, לא מהווים סכנה ברורה ומיידית לבטחון המדינה. חשיפתם לא מסכנת איש. במקרים רבים, המסמכים מסווגים כדי להסוות פאדיחות, פאשלות או סתם עובדות לא נעימות. התגובה המקובלת של צדקני השו-שו למיניהם – בבואם, למשל, למנוע דיון בעבודה ש<פתח מנטרה> על פי מקורות זרים </סגור מנטרה> יש לישראל נשק גרעיני בכמות שיכולה לאייד את כדור הארץ ולבקש עוד – היא אותה אמרה של אברהם שלום בפרשת קו 300: "מי שצריך לדעת, יודע".

כלומר, סמכו עלינו, המבוגרים האחראים, שאנחנו נדע מה לעשות. אל תטרידו את מוחכם הפעוט בזוטות כגון אלה. אל תפריעו לנו עם עובדות, כגון זו שמציינת שארה"ב, שגילתה פתיחות לגבי הנשק הגרעיני שלה, ניצחה – פחות או יותר – במלחמה הקרה, בעוד שברה"מ, שהיתה כה חשאית עד שאפילו ספר הטלפונים של מוסקווה היה מסווג, קרסה וכל השו-שואיזם המפואר שלה התברר כבזבוז משאבים עצום.

הגישה הזו היא במהותה אנטי-דמוקרטית: משטרים דמוקרטיים זקוקים לדיבור ולדיון, לא לדממה ולשתיקה. מהבחינה הזו, הציבור אכן מתאים להנהגתו: פעם אחר פעם, נתקל הקורא הישראלי בטוקבקיסטים זועמים, שמוחים על כך שעובדה בלתי מסוכנת בעליל (כמו מספר האקדחים שברשות צה"ל) מתפרסמת. האנשים האלה לא הפנימו את תפקידם כאזרחים: שהם, באמצעות הממשלה שהם בוחרים ושעליה הם מפקחים, הם שצריכים לנהל את צה"ל ושאר אפרט הבטחון. לא להיפך.

הישראלי המצוי ממשיך להעמיד פנים שהאלה שם למעלה יודעים מה הם עושים, למרות שהראיות לכך מצטמצמות במהירות. בתחילת השנה – זוכרים? – חגגה התקשורת הישראלית, בקריצה הנדרשת, את ההצלחה הגדולה של חיסול מבחוח, שם שלא אמר שום דבר לישראלי הממוצע לפני שמאיר דגן העלה אותו לדרגת רב מרצחים לאחר מותו. ביוני, המבצע התברר ככל כך מוצלח בפגיעה בקשרי החוץ של ישראל, ובהוצאה לפנסיה של דור שלם של מחסלים ישראלים, שלשכת ראש הממשלה הודיעה שדגן לא יקבל עוד שנה בתפקיד ראש המוסד. התקשורת הישראלית הפכה את התבוסה של הקרב על המרמרה, בעידודו הנמרץ של דובר צה"ל, לדבר הטוב הבא – חינגת התבכיינות על העולם העוין. רוב הישראלים ממשיכים להאמין, עם זאת, שצה"ל יודע מה הוא עושה. 82% מהם – שיעור מדהים – אמרו זאת גם אחרי דו"ח וינוגרד הראשון. הטלת ספק בצה"ל, מבחינת רוב הישראלים, שקולה להכחשת שואה.

מדהים, על כן, לחזות בקלות שבה שקעה השערוריה הבאה אל תהומות הנשיה: שר הבטחון אהוד ברק ביקש מהרמטכ"ל לקבל עותק של דו"ח איילנד, שביקר את הפאשלות של הממסד בפרשת המשט הטורקי – וגבי אשכנזי סירב. לאחר כמה צעקות, הסכים הפקיד הבכיר למלא את הוראתו של השר הממונה עליו, והעביר לו את הדו"ח שרצה לקרוא.

הפרשנות, המתבקשת למדי, היא שבלשכת אשכנזי – שם מתעבים את ברק – חששו שהדו"ח ישמש את ברק בהשגת המטרה הקבועה שלו, קרי התחמקות מוועדת חקירה, הפעם של טירקל.

אמנם, לברק יש עבר עשיר בתחום: הוא התחמק מחקירה בפרשת צאלים ב' (למרות ששיקר לוועדת החוץ והבטחון ואמר שלא נכח בתרגיל הקטלני ההוא); הוא החליק מתחת לרדאר של ועדת החקירה הראשונה של שמגר, זו שעסקה בטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה); הוא יצא איכשהו גם מוועדת אור, שעסקה במאורעות אוקטובר 2000 ולא התייחסה לקריאה של ברק ברדיו לשוטרים לפתוח את הצירים "בכל האמצעים" – פקודה שהצלופח הזהיר הקפיד לא לתת. אחרי כל אלה, התחמקות מטירקל לא צריכה להיות מסובכת במיוחד: הפאשלה, כמו כמעט תמיד, היא של הצבא, והפעם ברק לא בצד של הירוקים.

אלא שזה לא העניין, כמובן. העניין הוא ששר הבטחון והרמטכ"ל מתנהלים באופן שהיה נחשב ללא בוגר בקרב ילדי גנון. אמנם, התרגיל הזה של צה"ל – לנסות שלא לתת מידע שהוא צריך לתת – לא חדש: בימי ראשות הממשלה הקצרים של ברק, כשהוא הקים את "מנהלת השלום", הצבא מנע ממנה לבצע את תפקידה בכך שסירב לתת לה מפות. ועדיין, קשה לקלוט את היהירות של רמטכ"ל שחושב שהוא יכול למנוע משר בטחון לעיין בדו"ח כשהלז מבקש זאת. אלמלא היה אשכנזי בדרך החוצה, ברק היה צריך להראות לו את הדלת רק בגלל התרגיל הזה.

מתח בין שרי בטחון ורמטכ"לים, חשוב לציין, הוא לא דבר חדש, כבר מהימים שבן גוריון הקפיד לשמור על יעקב דורי החולני והלא מתפקד כרמטכ"ל, כדי שיוכל לכפות את רצונו על מפקדי צה"ל. דוגמא קיצונית מהשנים האחרונות היא הבוז שרחש דן חלוץ כלפי השר שלו, עמיר פרץ, והצורה שבה מידר אותו. חלוץ היה ענו מספיק להודות לאחר מעשה שהוא טעה בפרץ, שתפקד יחסית בסדר – יחסית לשאר הבכירים באותה המלחמה – אבל בזמן המלחמה עצמה, הוא גיבה את אלוף פיקוד העורף, יצחק גרשון, כשהלה פשוט סירב לפקודתו של פרץ להפעיל את חייליו כדי לסייע לאוכלוסיה בצפון. אפשר לסמוך על ברק שהטעות הזו של חלוץ – הודאה בטעות – לא תקרה במשמרת שלו.

אז זה בסדר: לכו לישון, ילדים. אין לכם מה לדאוג. המבוגרים האחראים שומרים עליכם היטב..

(יוסי גורביץ)

(או: אכלו לי, שתו לי, התפטרתי).