החברים של ג'ורג'

ניצני המוות וחציר קברים

בצלאל סמוטריץ’ הסית לביצוע רצח עם, ניסה להתחמק אך לא הכחיש. ודממה

2. עונש על השמדת עם

האשם בהשמדת עם דינו – מיתה […]

3. קשר, הסתה ונסיון להשמדת עם, והשתתפות בה

א. האשם באחד המעשים המפורטים להלן, דינו כדין האשם בהשמדת עם. ואלה המעשים:

(2) הסתה לבצע השמדת עם

מתוך החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת-עם, תש”י-1950

הבוקר (ד’) פרסמה תהלה פרידמן בפייסבוק תיאור של כנס של המגזר, שבו שמעה את ח”כ בצלאל סמוטריץ’ (האחים היהודים) מציג את מה שהוא מכנה “תכנית ההכרעה.” סמוטריץ’ דיבר עליה גם קודם, אבל בקרב הקהל הביתי הוא היה פתוח יותר ביחס לדרכי הישום. לדברי פרידמן, סמוטריץ’ דיבר על הצורך לאלץ את הפלסטינים לבחור בין שלוש אופציות: לחיות כאן כנתינים נטולי זכויות (”גר תושב”), לעזוב את מולדתם, או מלחמה “ואז צה”ל יידע מה לעשות.” פרידמן התעמתה עם סמוטריץ’ ושאלה האם הוא מדבר על “משפחות, ילדים ונשים ממשפחות שלא מוכנות לקבל את התנאים,” ולדבריה סמוטריץ’ ענה “כן, במלחמה כמו במלחמה.”

סמוטריץ’ סיפק אי-הכחשה. תוכלו לקרוא אותה כאן. לטענתו, לשאלה ה”קנטרנית” כדבריו של פרידמן הוא ענה שבכל מלחמה נפגעים חפים מפשע, “לפעמים זה קורה וזה לא הופך את המלחמה לפחות מוסרית.” הוא טועה, ומיד נגיע לזה. אבל למרות בקשות חוזרות ונשנות, סמוטריץ’ סירב להכחיש תמיכה במלחמת השמדה. הוא כתב שהוא נשען על תפיסה הלכתית (הרוצה להשלים ישלים, הרוצה ללכת יילך, והרוצה להלחם יילחם.) סמוטריץ’ נמנע מלהתייחס לשאלת מעמדם של הפלסטינים שיסכימו להשאר או לשאלת הגירוש.

כרגיל כשמישהו מהאחים היהודים מצטט מקורות, הוא מקווה שאף אחד לא יטרח לבדוק, כי ביהירותם הם חושבים שכולנו בורים. ובכן, המדובר בשלושת האגרות שעל פי האגדה התלמודית שלח יהושע בן נון לכנענים: הרוצה לפנות, יפנה; הרוצה להשלים, ישלים; לעשות מלחמה, יעשה. יש לציין שה”ישלים” התלמודי לא מדבר ספציפית על מעמד של גר תושב (נקודה שסמוטריץ’ בכוונה לא עונה עליה), ובאשר למלחמה – ובכן, אנחנו יודעים איך נראית מלחמה בספר יהושע: מלחמת השמדה.

כלומר, כשסמוטריץ’ מצטט את שלוש האגרות האלה, הוא קורץ לקהל הבית: הוא והם יודעים למה הוא מתכוון ב”מלחמה.” הביטויים חוזרים על עצמם: “ויכה לפי חרב ואת כל הנפש אשר בה לא השאיר שריד.” כרגיל, כשהאחים היהודים מדברים הם פונים לשני קהלים: אומרים דבר אחד לקהל הבית ודבר אחר לקהל הכללי.

כשסמוטריץ’ טוען שהרוגים אזרחיים לא הופכים את המלחמה לבלתי מוסרית, הוא טועה פעמיים. קודם כל, משום שמלחמה תוקפנית היא מעצם טיבה בלתי מוסרית ובלתי חוקית – וסמוטריץ’ רוצה לנהל מלחמה שהמטרה שלה היא לאלץ ארבעה מיליוני בני אדם לבחור בין אובדן זכויות ובין הגליה, אנשים שכל חטאם הוא קיומם. שנית, משום שכדי שפגיעה באזרחים תהיה מותרת, היא צריכה להיות פרופורציונלית ביחס למטרה הצבאית; אבל המטרה הצבאית של סמוטריץ’ היא שבירת האוכלוסיה.

סמוטריץ’, בקצרה, מציע לפלסטינים ברירה בין אפרטהייד, הגלייה והשמדה. אנחנו לא צריכים להיות מופתעים: בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ הוא האיד של המחנה שלו. הוא אומר בגלוי את מה שהאחרים לא מעיזים להעלות על שפתיהם. הוא לא היה המועמד היחיד של האחים היהודים שדיבר על השמדה: אביחי בוארון, שפינטז על “מחנות השמדה לעמלקים”, היה מועמד אך הוצב במקום לא ריאלי. בסופו של דבר, סמוטריץ’ פירט את שלוש האופציות שניצבות בפני הימין היהודי ביחס לפלסטינים: אפרטהייד, טרנספר או השמדה. אין פתרון אחר אם אתה איש ימין ציוני.

אחרי מלחמת העולם השניה, ניסח האו”ם את אמנת האו”ם בדבר מניעת רצח עם וענישת מבצעיו (The Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide). הפשע של רצח עם, ג’נוסייד, הוא פשע חדש יחסית; המונח הומצא על ידי פליט יהודי, המשפטן רפאל למקין, ורק במאמץ ניכר נכנס בסופו של דבר למשפטי נירנברג. (ספר מועיל מאד בתחום הוא East-West Street של Philippe Sands.)

האמנה מונה כפשע רצח העם גם את ההסתה לרצח עם, ובצדק: כדי להגיע למצב של רצח עם, צריך קודם כל להרגיל את המרצחים שמה שהם עושים מוצדק וחיוני. כלומר, צריך לשלול מעל הקורבנות לעתיד את אנושיותם, להפוך את מותם להכרחי מעצם קיומם. לא בכדי עצם ההסתה נענשת: את הנחש הזה יש לכרות ביד ברזל, להוריד את הסוגדים לו למחתרת ולרדוף אותם. כשסמוטריץ’ מתחיל לקדם את הרעיון של רצח עם, שבסופו של דבר ההגיון של הימין מוביל אליו (המוחזקים באפרטהייד יתקוממו; המגורשים ינסו לשוב; אין פתרון צבאי של “הכרעה” שאיננו רצח עם), כשהוא מדבר עליו כמעט בגלוי, הוא מכשיר את הלבבות לרצח עם. הוא הופך אותו לאופציה שמדברים עליה, לאחד מהכלים שאנחנו מתרגלים לראות בארגז הכלים שלנו. בקצרה, הוא מסית לרצח עם.

ישראל אימצה את האמנה בדבר מניעת רצח עם בשנת 1950 וחוקקה את החוק בדבר מניעתו והענשתו של הפשע השמדת עם התש”י-1950. החוק כולל גם סעיף שאוסר על הסתה לרצח עם, ועל פי ההגיון של האמנה הוא מעניש עליו באותו העונש: מיתה. עונש המוות בישראל בוטל בשנות החמישים, אבל הביטול לא חל על עבירות של פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה, או החוק ביחס להשמדת עם.

האם, על כן, נזכה לראות את בצלאל סמוטריץ’ עולה על גרדום? הבה לא נהיה מגוחכים. שרת המשפטים, שאמונה על יישום החוק, היא ממפלגתו של סמוטריץ’. היא, כמו כל חברי מפלגתה, כמו כל חברי הקואליציה, כמו שר החינוך וכמו ראש הממשלה, נמנעה מלהגיב. אחרי הכל, סמוטריץ’ אומר את מה שהם לא מעיזים לומר – ומאחר והוא אומר את מה שהם מפחדים לומר, הם לא מעיזים להתמודד איתו, כי הם יודעים היכן נמצא הציבור שלהם.

במקום שבו ניצב בצלאל סמוטריץ’, אין הוא עומד יחידי. מאות אלפי יהודים ישראלים עומדים לצידו אך קולם לא יישמע; על כן הוא משמש להם כפה.

עדכון: הרבנית תרצה קלמן, שנכחה בהרצאה של סמוטריץ’, כותבת בפועל שההכחשה שלו היא שקרית – ושהוא השתמש בהרצאה שלו במספר הפניות לספר יהושע. תודה לתומר פרסיקו על ההפניה.

Screenshot_051017_100329_PM

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

החסר משוגעים אנוכי, כי הבאת גם את אלה לרייר עלי?

עיונים במשנתם התיאולוגית של ה”ה ענת ברקו ומיקי זוהר

מי שעוקב אחרי חברי הכנסת של הליכוד בחודשים האחרונים, מתקשה להשתחרר מן הרושם שהם נכנסו לחוזה חשאי שבמסגרתו הם מתחייבים, כל אחד ואחד מהם, להפוך למטורלל התורן מדי שבוע. הח”כ המצטיין הוא כמובן אורן חזן, אבל מיקי זוהר נותן לו פייט יפה, והשבוע עלתה ממצולות האלמוניות המוצדקת גם אחת ענת ברקו.

את הנאום הדי מבולבל של ברקו אפשר לראות כאן. אם לתמצת את דבריה הלא לגמרי סדורים, הרי ש:

א. מאחר ואין פ”א דגושה בערבית, אין דבר כזה עם פלסטיני, שהרי המילה Palestina היוונית-רומאית נהגית ב-P ולא ב-F.

ב. יש איזו ישות פלסטינית, אבל ברקו מתחמקת מלומר שהיא מייצגת עם.

ג. ישראל מושיטה את ידה לשלום לישות הזו.

ד. הקוראן מכיר בארץ ישראל כארצם של בני ישראל (עוד שלילה של הלגיטימיות של הקיום הפלסטיני כעם).

פרה-פרה.

א. ברקו לא מכירה באפשרות של שינוי היסטורי. לפלסטינה יש היסטוריה ארוכה ושמות רבים. שמות הם, היסטורית, הדבר האחרון שנמחק. העובדה שפלסטינים קוראים לעצמם פלסטינים, על אף הפ”א הרפויה, מעידה על העומק ההיסטורי של השם “פלסטין”, בניגוד לטענה הציונית הרווחת שמדובר בהמצאה רומאית שלא תפסה. אגב, את השם “פלסטיני” (על פניו, בפ”א רפויה) אפשר למצוא כבר במדרש רבא, מהמאה השישית; העיתון הפלסטיני פיליסטין (באנגלית הוא קרא לעצמו Palastin) יצא לאור ב-1911, שש שנים לפני שאיזה שר חוץ בריטי הרשה לעצמו לחרוץ את גורלה של פלסטינה בלי לשאול את תושביה.

ב. ברקו מכירה בישות פלסטינית, אבל לא בעם פלסטיני. הימין היהודי הרי מודע לכך שלגיטימיות שלטונית נובעת מהסכמה עממית; מכאן המצוקה שלו בכל פעם שדנים בשאלה הפלסטינית, שהרי ברור שהפלסטינים שוללים את הלגיטימיות של השליטה היהודית בהם.

ג. ישראל כל כך מושיטה את ידה לשלום לפלסטינים, שלפני כשבוע היא הטילה מצור חלקי על עיר הבירה של הישות הפלסטינית, רמאללה, ועל העיירה הפלסטינית קבטיה, זאת בשל אלימות שהפעילו מספר פלסטינים. אגב, הרמטכ”ל איזנקוט אמר לאחרונה ש”זו תהיה טעות מרה להטיל כתרים וסגרים – זה יפעל כנגד האינטרס הישראלי.” אז למה בכל זאת פעל צה”ל כנגד האינטרס הישראלי, כפי שמזהה אותו הרמטכ”ל”? כי זה מה שרצה הדרג המדיני. נתניהו ויעלון יודעים שאין תועלת בענישה הקולקטיבית הזו של עשרות אלפי בני אדם, יתכן שיש בכך אפילו נזק; אבל הם חוששים מהתגובה של האספסוף הימני, מהמצב שבו בנט ייראה יותר גבר-גבר מהם, יותר מאשר מכך שכמה ישראלים ייהרגו בפיגוע של אנשים שלא יכולים יותר. אחרי הכל, הפיגוע יהרוג ישראלים שלא מסתובבים עם מאבטחים 24 שעות ביממה. הסיכון שבפעולה נגד האינטרס הישראלי לא יחול על נתניהו ובוגי עצמם.

ד. סורה 5 של הקוראן אכן (פסוק 21) מתארת את אללה כנותן את “ארץ הקודש” לבני ישראל – אבל מיד לאחר מכן מגיע סירובם של בני ישראל לעשות זאת. זהו הד לסיפור שמכונה במסורת היהודית חטא המרגלים – ושהוביל לכך שכל אותו בני הדור מתו במדבר. משום מה, ברקו לא מתייחסת לנקודה הזו. כנראה שאינה נוחה לה.

יתר על כן, ברקו מתעלמת מכך שלאל המונותאיסטי יש נטיה ידועה לשמצה לשנות את דעתו. הוא מתחרט על יצירת בני האדם ואחר כך על המבול, הוא מתחרט על המלכת שאול, ובתלמוד הוא מתחרט ואפילו בוכה על החרבת בית המקדש. מהבחינה הזו, הטענה של המוסלמים שיהוה ההפכפך שינה את דעתו והעביר את ברכתו מהיהודים למוסלמים סבירה לגמרי.

כמובן, ישנה הבעיה הקשה מאד של קישור היהודים החיים היום עם “בני ישראל” המקראיים, אבל ברקו מדלגת בקלילות מן המיתולוגיה אל ההיסטוריה. אחרי הכל, מבחינתה – ומבחינת רבים מן הציונים – אין הבדל בין מיתולוגיה להיסטוריה. זכויות מיתיות (”הבטחת האל”) מקבלות בתפיסה ההזויה שלהם, שמערבבת בין מציאות ודמיון ללא היכר, מעמד של זכויות משפטיות מן המנין. ברקו הרי מכחישה את האפשרות של שינוי היסטורי, שבו בני הארץ מתחילים לראות את עצמם כפלסטינים.

ומיד אחרי ברקו, הגיע מיקי זוהר. הלז העלה הצעת חוק, וזו אף עברה בקריאה ראשונה, טרומית, על פיה יציינו מדי שנה את י’ בניסן כ”יום העליה,” משום שעל פי המיתולוגיה (המאוחרת מאד) זה היום שבו פלש יהושע בן נון לכנען. לטענת זוהר, “חוק יום העליה מנטרל את טענת הכיבוש […] אל מול הטוענים מבית ומחוץ, כאילו ישראל היא מדינה ‘כובשת’, אנחנו מזכירים דבר אחד. היינו כאן לפני כולם.”

אני מקבל את הרושם שזוהר לא טרח לקרוא את ספר יהושע. אילו קרא, כנראה שלא היה מעלה את הטענה הזו, כי היא גול עצמי יוצא דופן. יהושע פותח את כיבוש הארץ בהשמדת עם בעיר יריחו: “ויחרימו את כל אשר בעיר, מאיש ועד אשה, מנער ועג זקן, ועד שור ושה וחמור, לפי חרב.” מיד לאחר מכן, מבצעים חמושיו של יהושע רצח עם דומה בעיר עי: “וישובו כל ישראל העי, ויכו אותה לפי חרב; והיו כל הנופלים ביום ההוא, מאיש ועד אשה, שנים עשר אלף – כל אנשי העי. ויהושע לא השיב ידו אשר נטה בכידון, עד אשר החרים את כל יושבי העי.” כמה פרקים אחר כך, מבצעים חמושיו של בן נון רצח עם גם בערים לבונה, לכיש, עגלון וחברון.

הזכות ההיסטורית היהודית אליבא דכנסת ישראל, אם כן, מבוססת על רצח עם. כשזוהר אומר “היינו כאן לפני כולם,” הוא אמור לדעת שהוא לא מדייק. אם המקור שלו הוא ספר יהושע, ניסוח מדויק יותר יהיה “אנחנו כאן אחרי שרצחנו את כולם.”

אני ממליץ לתנועת ה-BDS להפנות תשומת לב לחוק של מיקי זוהר, כי הוא מדגיש את העובדה שהזכות הנטענת הציונית על הארץ לא נובעת מכוח ישיבה, מכוח עיבודה, מכוח הצמדות אליה גם בימי רעב ורעה, אלא מכוח רצח של נשים, ילדים וקשישים. כך היה אז וכך גם היום. מדינת ישראל מבוססת, הרי, על טיהור אתני של ילידי הארץ – טיהור אתני שנמשך עד עצם היום הזה. שאלו את הבדואים המיועדים לפינוי בדרום, או את תושבי הכפרים הלא מוכרים, או את תושבי דרום הר חברון.

וכאן משתלבים דבריה של ברקו בדבריו של זוהר: השלב הראשון ברצח עם הוא שלילת הלגיטימיות של קיומם של הקורבנות המיועדים. ברקו שוללת את הקיום שלהם כקבוצה לאומית. זוהר מבסס את הזכות היהודית על פלסטינה על רצח עם קדום – והעובדה שרצח עם כזה לא התרחש כי לא היו “בני ישראל” ולא היה יהושע בן נון ולא היתה פלישה לכנען היא שולית בימינו. יש לה חשיבות היסטורית, כן – אבל העובדות ההיסטוריות משחקות פה תפקיד מינורי. העובדה היא שזה הקטע מהמיתולוגיה היהודית שברקו וזוהר בוחרים להדגיש ולהחיות כיום. זו המאכלת הישנה והחלודה שהם ממרקים במרץ לקראת שימוש נוסף.

נו, תאמרו לי, החסרי משוגעים אנחנו כי הבאת גם את אלה לרייר עלינו? אלה רק חברי כנסת מהשורה השלישית. ואני אענה שלמיתוס יש חשיבות ושלמילים יש חשיבות, ושאם אתם רוצים מישהו בכיר יותר, בשמחה. בנימין נתניהו אמר השבוע שישראל מוקפת “חיות טרף.” כלומר שכניה של ישראל כלל אינם בגדר אדם. ונתניהו הוא לא ח”כ זוטר. הוא, למרבה האימה, ראש ממשלה של מדינה עם נשק גרעיני.

הוא מזמזם, וברקו וזוהר שרים את המנגינה.

הערה מנהלתית: ווילי בוחן את עמוד הגירוד על שם הצנזורית הראשית, אל”מ אריאלה בן אברהם, שנקנה בתרומותיכם.

amud

בשבוע האחרון התקבל מספר ניכר של תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הפחד

אדם מתבונן בתהום, התהום מתבוננת חזרה

(לאלמה ביבלש)

תפיסה רווחת בשמאל הישראלי, ודאי בשמאל הרדיקלי, היא תפיסה לניניסטית שאומרת שלפני שיהיה טוב יותר, יצטרך להיות הרבה יותר רע. ישראל, חושבים הרבה אנשים, לא מסוגלת לשנות את עצמה. אף עם כובש לא ויתר על כיבושיו מרצונו. כדי להשתחרר מהכיבוש, חייב יהיה לבוא לחץ חיצוני.

אני מסכים עם הנחת היסוד – ישראל לא תוותר מרצונה – אבל מה שמטריד אותי בתפיסה הזו היא משהו שלא מדברים עליו: האפשרות של טיהור אתני או רצח עם. ואני חושב שהיא ריאלית מאד.

אין לנו באמת מודל טוב לאיך פותרים את המצב הזה, פשוט משום שהוא די נטול תקדים בעולם המודרני. אנשים, כולל הח”מ, נוטים לצטט את דרום אפריקה: היו סנקציות, הלבנים נשברו, השחורים זכו לשוויון אחרי מאבק לא אלים. זה מודל שאוהבים לצטט, אני חושד, משום שהיה לו סוף טוב.

אבל כמעט כל הפרטים לא נכונים. המאבק האפריקאי לעצמאות היה אלים. מאד אלים. נלסון מנדלה השתנה בכלא, אבל כשהוא נכנס אליו הוא היה תומך מובהק במאבק חמוש – ואני לא מאשים אותו. קבוצת הכדורגל הידועה לשמצה של ויני מנדלה רצחה עשרות מתנגדים, לעתים קרובות באמצעות הצתת צמיג ספוג בדלק סביב צווארם. האלימות הממוסדת של המשטר הדרום אפריקאי רצחה רבבות ועינתה מאות אלפים.

יתר על כן, הסנקציות העיקו על הלבנים של דרום אפריקה, העיקו מאד, אבל הטלת הסנקציות לא הובילה לנפילת המשטר: להיפך, היא הובילה לרדיקליזציה של הצעדים שהוא נקט. יותר אלימות, יותר מעצרים, יותר רצח, יותר עינויים. המשטר התחיל להתמוטט כשברית המועצות החלה להתמוטט – וכשמנהיגי דרום אפריקה הלבנים הבינו שעם נפילת ברה”מ, לא יהיה מנהיג מערבי שיהיה מוכן לגעת בהם במקל. כל זמן שהקומוניזם היה סכנה של ממש, אפשר היה איכשהו לבלוע את הצפרדע. כשברית ווארשה התמוטטה, לא נשאר למנהיגי הבורים שום דבר להציע למערב. הם עמדו בפני מלחמה נצחית עם האנשים הכבושים ובידוד בינלאומי. ובסופו של דבר האנשים הללו ראו את עצמם כאירופאים.

זה לא המצב בישראל. אולי ההבדל העיקרי הוא בתפיסה: אף ששתי אומות האדונים התבססו על הברית הישנה, ואף ששתיהן היו גזעניות לעומקן, יש הבדל מהותי בין התפיסות שלהן ביחס לעמים הכבושים. האפריקנרים ראו את השחורים המשועבדים כפראים וברברים – אבל לא חלקו לרגע על כך שהם ילידי הארץ. הם טענו, במידה של צדק – האפריקנרים ישבו שם 300 שנה – שהם לא פחות ילידים.

בישראל, היהודים לא מכירים בכך שהפלסטינים הם ילידים. הנראטיב הציוני מתאר את היהודים כמי ששבו הביתה, כביכול שכחו את הדירה לא נעולה, ואת הפלסטינים כפולשים. העובדה שיש שלטון ערבי-מוסלמי רציף בפלסטינה שארוך פי שתיים מכל קיום יהודי מתועד ריבונות יהודית מתועדת בה, פשוט לא נקלטת. הימין היהודי משקיע מאמצים ניכרים בטענה שהפלסטינים הם פולשים. כפולשים, הם לא יכולים להיות לגיטימיים; לכל היותר הם נסבלים.

והשקר הבסיסי הזה, העיוות הזה של המציאות ההיסטורית, הוא ממצא התביעה א’ נגד הציונות. אבל לא פה הבעיה. הבעיה היא בכך שכאשר אתה רואה את קיומו של אחר כלא-לגיטימי, כאשר אתה רואה אותו כגוזל של זכויותך ההיסטוריות, כפולש, קל מאד לגלוש למחשבה שאולי, לא נעים לדבר על זה, אבל אולי צריך להשמיד אותם.

הפנטזיה הציונית היא, בבסיסה, פנטזיה על היעלמות הפלסטינים. לא היית רוצה, נהגו בימין לשאול, לקום מחר בבוקר ולגלות שכל הערבים התאדו? הקדוש המעונה של השמאל הציוני, יצחק רבין, ניסח את זה בצורה דומה: “הלוואי שעזה תטבע בים.”

אבל עזה, מעשה שטן, מתעקשת לא לטבוע. אלא שהרצון העמוק כל כך של יהודי ישראל שעזה תיעלם להם מן העיניים – מדהים עד כמה 1.8 מיליוני בני אדם, שנהרגים על בסיס יומי כמעט על ידי נציגי ממשלתנו, שחיים תחת מצור בלתי פוסק, פשוט לא קיימים בדיון הציבורי שלנו – מקל על הישראלים לא לשים לב כשאנחנו הורגים אותם במספרים גדלים והולכים. כלומר, הרצון הקולקטיבי בכך שהם ייעלמו, מקל על שליחי הרצון הקולקטיבי הזה להרוג עזתים. ואם הריגה היא פעולה דרסטית, שאיכשהו עשויה למשוך תשומת לב, אז המצור, הרעב, ההחרבה, הקרה – כל אלה חומקים בכלל מתחת לרדאר.

עזה היא דוגמא קיצונית, אבל היא מייצגת במידה ניכרת את הרצון של חלק ניכר מהיהודים בישראל: שהפלסטינים ייעלמו, או לפחות שיסתמו את הפה. וליהודים בישראל, נזכיר, יש היסטוריה של טיהור אתני: ישראל לא היתה קיימת ללא טיהור אתני כזה. לא מדברים עליו, כמובן, זה מחריד מדי. אבל מדי פעם זה צץ: הקריאות בימין ל”נכבה עכשיו,” למשל. מי שמשמיע את הקריאה, יודע מה משמעות המילה, גם אם הוא כותב ספרון שלם שכל מטרתו היא הכחשה שוצפת של המציאות ההיסטורית. הציונות רוצה נכבה.

וכל ההקדמה הארוכה הזו באה לומר שאם ישראל תמצא את עצמה תחת סנקציות, בהחלט יכול להיות שהתגובה שלה תהיה רצח עם. הנראטיב הציוני כבר שולל את עצם זכות הקיום של הפלסטינים. יש אנשים שעורגים אל הפתרון הזה, והם מתקדמים בסולם הדרגות. השפה של האחים היהודים היא כבר שפה של גירוש או השמדה. אביחי בוארון פינטז על מחנות השמדה, אבל זה כנראה לא יהיה ככה.

רצח עם וטיהור אתני מתרחשים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, בעת מלחמה או אירוע בטחוני חריג. ערפל הקרב הוא מה שמאפשר לבצע את הרצח והגירוש. הנאצים הסוו חלק ניכר מרצח העם שלהם כ”מלחמה בפרטיזנים.” במצב כזה, קל יחסית להורות על טיהור אתני – למשל, גירוש הפלסטינים מתחומי שטח סי, שטח שישראל מדברת על סיפוחו במפורש – שבתורו יכול להתדרדר בקלות לרצח עם. היום אנחנו מפנים כפרים “בלתי מוכרים” בהליך שמקובל גושפנקא חוקית ממשפטנים שמכרו את נשמתם, אם אי פעם היתה להם כזו; כשישראל תמצא את עצמה מנותקת מהעולם, בהחלט יתכן שאיזה מח”ט או אוגדונר יורה על פינוי של כפר בעייתי. וכשתושבי הכפר יתנגדו לפינוי – והם יתנגדו – יבוא גם הטבח. כשזה יקרה, דובר צה”ל ימהר לטשטש הכל. הוא ידבר על התקפה רצחנית על החמושים שלו, ולגמרי סביר שההתנגדות לטבח תהיה אלימה. בן כספית יסביר לנו למה אין ברירה אלא לתת לצה”ל לעשות את מה שהוא עושה. הדיווח לא יהיה על טבח; הוא יהיה על “התנגשות” בין צה”ל ובין תושבים מקומיים. התקשורת היהודית תהיה זהירה מאד; ותועמלני צה"ל ייתפסו בדיווח מופרז על המתרחש שיגיע במדיה החברתית (והסבירות שלא יהיה דיווח מופרז כזה היא אפסית) כדי לנגח את הדיווחים המדויקים. האמת תצא אחר כך, אולי. אחרי הרבה זמן.

וברגע שזה יקרה בכפר אחד, זה יתחיל לקרות גם בכפרים אחרים. אולי הספר המטריד ביותר על שאלת רצח העם הוא “ממלאי הפקודות” של יגאל עילם. הוא מצביע שם על האפשרות שהחיפוש אחרי ההוראה לביצוע רצח העם ביהודים, שעד כה לא הצליחה להעלות את המסמך הרלוונטי, מיותר: לא היתה פקודה כזו. לא היתה פקודה כי לא היה צורך בה. הגיעה הזדמנות, וקצינים בכירים הבינו מה מצופה מהם גם בלי פקודה. התרבות הנאצית היתה אובססיבית באשר ל”כוון לדעת הפיהרר,” לדעת מה רוצה המנהיג ולעשות את זה גם בלי שהדברים ייאמרו במפורש. צריך לזכור: כמחצית מהנרצחים בפתרון הסופי נרצחו בירי – ואלה שנרצחו בירי היו באזורי המלחמה במזרח. הנרצחים בגז היו בצד המערבי של קו ריבנטרופ-מולוטוב.

רצח של אוכלוסיה הוא חלק בלתי נפרד ממלחמה; רצח הוא משהו שחיילים עושים. כל מה שמונע אותו הוא החשש שמישהו רואה. אם יש ערפל קרב, אם ממילא אין לך יחסי חוץ, יש עליך סנקציות והכלכלה שלך התמוטטה, והבני זונות בכפר ממול אשמים בזה כי הם לא מוכנים להתאייד, ואם החקירות של המשטרה הצבאית שלך נראות כמו בדיחה גרועה במקרה הטוב וקריצה במקרה הרע, אז לגמרי יכול להיות שביוזמה של מח”ט או אוגדונר שיבין מהי "רוח המפקד" – בשתיקה קורצת של הדרגים שמעליו – יתחיל טיהור אתני. נזכיר שבתפיסה של המג”ד של מג”ב בטבח כפר קאסם הטבח שלו אמור היה להוביל לבריחה המונית נוסח 1948.

ואם זה יתחיל, אין לדעת לאיפה זה יתגלגל. דבר אחד בטוח: אי אפשר יהיה לצפות לתגובה בינלאומית מוצלחת יותר מזו שהיתה ברצח העם ברואנדה. גם שם היו הרבה היסוסים ואולי מה שאנחנו רואים הוא לא מה שהוא נראה, ופאק, אתה רוצה עכשיו להפעיל כוח צבאי? אולי נקבל עוד כמה דיווחים? ומה יעשה הלובי הישראלי? ועד שהערפל יתפזר, אי אפשר לדעת כמה גופות יהיו על הקרקע, כמה ישובים יוחרבו, כמה “עובדות בשטח” ייקבעו. אולי, אחרי הרבה מאד זמן, יגיעו המפציצים של נאט”ו, כמו שהם הגיעו בסוף לסרביה – אבל את המתים, ואת פגועי הטראומה, זה כבר לא יחזיר. אחר כך, בן דרור ימיני – טיפוסים מסוגו תמיד שורדים – יסביר לנו שלא היתה ברירה ושהיה הרבה יותר גרוע באוקראינה ב-1946 ועל מה בוכים כל השמאלנים האלה.

זה מה שיכול לקרות בשלב הביניים בין “יהיה הרבה יותר גרוע” ל”יהיה טוב יותר.” זה מה שמפחיד אותי. ולא, אין לי פתרון טוב. יכול להיות שאין בכלל. אבל אם יש סיכוי סביר שזה המסלול שלנו, או אפילו חצי סביר, לא הייתי ממהר לצעוד בו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשמפלגת השלטון מפלרטטת עם רצח עם

האידיאולוג של “מנהיגות יהודית” קורא לבצע רצח עם בפלסטינים, ושר התחבורה מבקש מהעזתים לבחור – סינגפור או דארפור

לימין היהודי יש בעיה, ובקרוב הוא כבר לא יוכל להעמיד פנים שהיא לא שם: החזון שלו בלתי ישים. יש מיליוני פלסטינים והם לא הולכים לשום מקום, על כל פנים לא בקצב הנדרש. מדינה אחרי מדינה מכירה בזכותה של פלסטין להתקיים, מבלי להתייחס בכלל לדרישות הישראליות. ממשלת ישראל הפסיקה להיות צד שראוי להתייחסות. כן, האמריקאים – שחלק ניכר מהמערכת הפוליטית שלהם נשלט על ידי גיס חמישי, שמונהג על ידי הקריקטורה האנטישמית שמממנת את ראש ממשלתנו, גיס חמישי שמכר את האינטרסים של ארה”ב במזרח התיכון לנתניהו, או ליתר דיוק לאדלסון – צפויים עדיין להטיל וטו. אבל כמה זמן זה יוכל להחזיק? לארה”ב יש עוד אינטרסים במזרח התיכון. רובם קריטיים יותר, לפחות מבחינת הממשל הדמוקרטי, מאדלסון. אם ארה”ב רוצה קואליציה ערבית אמיתית נגד דאע”ש, ונראה שהיא רוצה, אז הטלת וטו על החלטה להכיר בפלסטין תוך שנתיים יוצרת עליה לחץ דיפלומטי כבד. באיחוד האירופי כבר מדברים לא רק על סימון מוצרי ההתנחלויות, אלא על סימון מתנחלים – מניעת יציאה לאיחוד של חשודים בטרור יהודי. ספק אם זה צעד פרקטי – האנשים האלה הם לא בדיוק קהל היעד של פרובנס – אבל הוא בהחלט מעביר את המסר. משרד החוץ יילל השבוע שמדובר ב”דהלגיטימציה של ההתנחלויות.” מבזק: אף אחד בעולם השפוי, להוציא ישראל וחלקי הפוליטיקה האמריקאית שנקנו על ידי אדלסון, לא חושב שההתנחלויות לגיטימיות.

אז תוך זמן לא רב, כנראה תוך שנה-שנתיים, ממשלת ישראל תצטרך לבחור: התנחלויות או סנקציות. ובהתחשב בכך שאזרחי ישראל לחוצים גם כך כלכלית ומתחילים לקלוט שהכסף הולך למתנחלים, יש כאן פוטנציאל לפיצוץ מרשים. אז שוב: ישראל דמוקרטית עם כלכלה מתפקדת למחצה, או מדינת אפרטהייד מוחרמת?

אבל יש, כמובן, דרך שלישית. אנשים שפויים לא מדברים עליה: השמדה של הפלסטינים. אם נעשה את זה מספיק מהר, ונפזר מספיק ערפל (רצוי באמתלה בטחונית כלשהי), העולם כנראה לא יספיק להגיב בזמן. זה עבד ברואנדה, ושם השתמשו רק בסכינים. אם נרצח את הפלסטינים, העולם יהיה בהלם לכמה שנים, אתה שומע יותר מדי קולות בימין, אבל אחרי זה הוא יירגע, וייזכר שהוא צריך אותנו. והפלסטינים כבר לא יהיו שם. מה, זה עבד לגרמנים, לא?

מחשבה מטורפת, כן, אבל נראה שלא מעט אנשים בליכוד – מפלגת השלטון שלנו, נזכיר – חושבים בכיוון. בסוף חודש ספטמבר, כתב הלל וייס בדף הפייסבוק שלו ש

“שמע אבו מאזן-אתם לא עם ולכן אין השמדת עם. להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקויים בסופו של דבר אף על פי שממשלת ישראל עדיין אינה מכירה באשמתה בליבוי ההכרה הלאומית השקרית שלכם החל בבגין וכלה בגלאון ובכל שתרמה להטעיית כל העולם ושגשוג כל המפלצות שקמו בשל חולשתה והעדר אמונתה.”

הלל וייס הוא פרופסור לספרות – כן, אני יודע, קשה להאמין לאור הטקסט הזה כמעט חסר הפיסוק הזה – מבר אילן, חבר ב”סנהדרין” שהקימו אנשי הימין, והאידיאולוג של סיעת “מנהיגות יהודית” בכנסת. הוא גם כתב את הצעת החוקה ה”יהודית” שלה. הטקסט שלו, שריצ’רד סילברסטין הוא זה שהפנה אליו תשומת לב, נראה על פניו כמו עבירה מובהקת על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש”י-1950. אני לא משפטן, אבל על פניו, נראה שווייס ביצע עבירה מובהקת על סעיף 3 (א) (2), ודינו מיתה. אנחנו חיים בישראל 2014, עם זאת, כך שהסיכוי שווייס יועמד בכלל לדין על הבעת המשאלה שנכתבת על כל קיר – “מוות לערבים” – שואף לאפס.

מה שמושך תשומת לב בדברים של וייס הם, קודם כל, הנכונות לדון בביצוע רצח עם – תוך הכחשה לגליסטית שמדובר ברצח עם כי “הם לא עם.” כלומר, אליבא דווייס ותומכיו – ויש לא מעט כאלה – אין בעיה עם רצח של מיליוני פלסטינים, גברים נשים וטף, משום שהרוצחים מסרבים להכיר בהם כעם.

והסיבה השניה שהדברים של וייס חשובים הם, כאמור, הקשר שלו למפלגת השלטון. הנציג המובהק של חטיבת “מנהיגות יהודית” בליכוד הוא משה פייגלין. בליכוד ניסו במשך שנים להתנער ממנו ואף לזרוק אותו מהמפלגה – אני זוכר שיחה מתוסכלת עם בכיר בלשכת שרון בנושא ב-2005 – אבל ללא הצלחה. פייגלין זכה, כשהתמודד על ראשות הליכוד מול נתניהו, ב-24% מהקולות, ויש לו השפעה ניכרת בקרב מתפקדי הליכוד (ודוק: לא מצביעי הליכוד. אין חפיפה.) פייגלין יכול לקבוע מי ייכנס לכנסת, ועוד יותר מכך – מי לא ייכנס.

כוחו של פייגלין רב עד כדי כך, שלאחרונה החל אפילו בנימין נתניהו לדבר בשבחו. ב-15 בספטמבר, אמר נתניהו על פייגלין שהוא “מביא קהלים חדשים לליכוד, מלא הפתעות, ואני מעריך אותו.” זה היה חודש בדיוק אחרי שפייגלין הציג את הפתרון שלו לנושא עזה. ראשית, הודעה

“לפיה אנו עומדים לתקוף כל מטרה צבאית באזור מגוריהם ומי שאינו מעורב ולא רוצה להיפגע, שיברח ומהר. סיני לא רחוקה ולא נמנע מהם לעזוב. בזה ימוצה הצד ההומניטרי. חמאס יוכל להיכנע ללא תנאי ובכך למנוע את התקיפה.”

ואחר כך מצור, ובעקבותיו טיהור אתני:

“ה. כיבוש – לאחר שצה"ל ישלים את ריכוך היעד באש-מנגד, חיילינו יכבשו אותו, כולו, תוך שימוש בכל האמצעים כדי לצמצם ככל הניתן פגיעה אפשרית בהם, בלי שום שיקול אחר.

ו. טיהור – שב"כ וצה"ל יטהרו ביסודיות את עזה עד שלא יישאר דבר מכל אויב חמוש באשר הוא. אוכלוסיית האויב החפה מפשע שבידלה עצמה מן החמושים, תטופל בהתאם לחוק הבינלאומי, ותורשה לעזוב, ונסייע בנדיבות לעוזבים.

ז. ריבונות – עזה היא חלק מארצנו ובה נישאר לתמיד. רק שחרור חלק מארצנו לתמיד מצדיק סיכון חיי חיילינו בכיבושו. לאחר טיהור עזה מטרור, היא תהיה חלק ממדינת ישראל הריבונית, ותאוכלס בישראלים, מה שיקל מאד את מצוקת הדיור בארץ. קו הרכבת לאורך מישור החוף יוארך, מוקדם ככל שניתן, עד קצה רצועת עזה. לתושבי עזה הערבים, החפים מפשע, שעל פי כל הסקרים רובם חפצים ממילא להגר ממנה, יוצע סל הגירה נדיב – כלכלי ובין לאומי. אלו מתושבי עזה שלא יעזבו, יהיו לתושבי קבע בישראל, ובעתיד, אחרי מספר שנים של חיים בישראל והסתגלות אליה, ואחרי חקיקה מתאימה בכנסת, ועל פי שיקול דעתו של שר הפנים, תיפתח בפני אלו מהם שיקבלו עליהם אישית ובאופן מלא ואמתי את קיומה, שלטונה, מהותה ודרך חייה של המדינה היהודית המודרנית שלנו בארצנו, האפשרות להפוך לאזרחי ישראל.”

ואולי טיהור אתני בחסות מלחמה הוא אחד מאותן “הפתעות” שעליהן דיבר נתניהו? שוב: חודש אחרי הצעה לטיהור אתני מצד סגן יושב ראש הכנסת, ראש הממשלה לא רק שלא מרחיק את עצמו ממנו – מה שעשה בעבר – אלא חולק לו שבחים.

האם פייגלין יסתפק בטיהור אתני, או שכמו לווייס, גם לו יש מחשבות על רצח עם קטן? הנה משהו שכתב פייגלין ב-2003:

“אינני נכנס כרגע מה זה בדיוק עמלק – אבל ברור שזהו עם זר שעומד בדרכנו להגשמת יעודנו. אגב אחד המאפיינים שלו הוא מסירות נפש על השמדת ישראל, ובחירת הנחשלים דווקא – כאובייקט ראשון למלחמתו. הוא מוכן להתאבד ובלבד שימותו נשים וילדים. טוב נעזוב את זה – מה שברור הוא שהרב כהנא התעסק בצלע הזו של המשולש והיחס אליו ידוע.”

ההדגשות שלי. כן, בואו לא נכנס כרגע ל”מה זה בדיוק עמלק.” הדברים, כאמור, נכתבו ב-2003. לכל קורא היה ברור אז מיהם האנשים ש”מוכנים להתאבד ובלבד שימותו נשים וילדים.” ההלכה בנושא עמלק ברורה למדי: צריך לבצע בו רצח עם. זו מצווה מפורשת, והיא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה היהודי – וזו כנראה המצווה שאליה התכוון וייס כשכתב “להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקוים בסופו של דבר.”

אז יש לנו סגן יושב ראש כנסת, מחזיק בכוח כה רב במפלגת השלטון עד שראש הממשלה משחר לפתחו, שמדבר בגלוי על טיהור אתני ובמרומז על רצח עם; ואת האידיאולוג שלו, שמדבר על רצח עם במפורש. ואז יש לנו את שר התחבורה.

ישראל כץ, מוותיקי עסקני הליכוד – הוא היה שם עוד כעוזר של אריאל שרון בתחילת שנות השמונים – ערך השבוע אירוע סוכות. בין השאר, הוא אמר במהלכו שהעזתים צריכים לבחור אם הם רוצים להיות “סינגפור או דארפור.” בדארפור התרחש בעשור האחרון רצח עם. זה האיום שהשמיע כץ על תושבי הרצועה: אם לא תתנהגו יפה, נעשה לכם דארפור.

וואלה. זוכרים את ההיסטריה המפוברקת שתקפה את התקשורת הישראלית כשאבו מאזן אמר – לשווא – שישראל ביצעה רצח עם בעזה? בינתיים היא לא ביצעה, אבל בכירים במפלגת השלטון שלה מייחלים לכך ומפנטזים על כך. מה עושה ישראל כץ בקהל הזה? פשיטא. כמו נתניהו, הוא יודע שלתומכי סיעת רצח העם של פייגלין יש כוח עצום בליכוד, והוא מתחנף אליהם.

רצח עם, צריך להזכיר, הוא לעתים קרובות לא משהו מתוכנן בקפידה; לעתים קרובות, מתגלגלים אליו. יש הזדמנות, ומישהו מנצל אותה. כמעט בלי יוצא מן הכלל, רצח עם מתרחש בעת סכסוך צבאי, שערפל הקרב שלו לא מאפשר להבין מה בדיוק קורה. וכשהוא מתרומם, כבר מאוחר מדי. צריך לזכור, לפני הסיבוב הבא עם הפלסטינים, שיש יסודות במפלגת השלטון – ומימין לה – שיתמכו ברצח עם.

וגרוע מכך: שהם נתקלים בשתיקה נוקבת מצד שאר הציבור היהודי בישראל. שתיקה שהכרחית לביצוע רצח עם לא פחות מהמבצעים עצמם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)