החברים של ג'ורג'

אדם נשך כלב

מה אפשר ללמוד מפרשת חייל גולני בחברון

יום שישי ושבת האחרונים היו, כמקובל, עוד יום של פוגרום מצד מתנחלים. יותר מששמרו המתנחלים, שמרה השבת עליהם: שבת היא תירוץ נהדר למשטרת ישראל לדחות חקירות עד שלא יישארו ראיות. שהרי אם יבואו לעצור את הפורעים בשבת, תהיה זו עוד הזדמנות לאחרונים להתפרע.

עם זאת, הפוגרום השבועי השתבש הפעם: חייל גולני בחברון הצליח לא להבין מה לימדו אותו, וכאשר ראה קבוצה של פורעים תוקפת פלסטיני, הוא התערב. הוא חילץ את הפלסטיני מהמקום והגן עליו, אף שהותקף על ידי הפורעים בעצמו. המראה הנדיר שודר בהתרגשות בכלי התקשורת: אדם נשך כלב. חייל שהתנהג כפי שמצופה ממנו, כפי שהיינו רוצים לראות את עצמנו.

אבהיר מראש: אני עפר לרגליו של החייל האלמוני הזה (מאז כתיבת השורות, הודיע צה"ל ששמו אפי). הוא, אחד מני רבים, שמר על מצפון ישר. כל חיינו הם הכנה לרגע כזה, למבחן הזה: נתקל ברשעות של בעלי כוח, ונצטרך להחליט האם להביט הצידה ולשוב לענייננו, או לעשות את המעשה האמיץ, הקשה, זה שלרוב יש לו מחיר, ולעזור לקורבן הפשע.

זאת ועוד: החייל הזה הצליח במקום שבו אני נכשלתי. עברתי לשרת במנהל האזרחי בדיר אל בלאח בשיא האינתיפאדה הראשונה מכמה סיבות: שעמום מוחלט מבזבוז הזמן של שירותי בבקו”ם, קצת רצון בהרפתקה, והרבה אמונה שהחייל המצפוני במקום הנכון יכול למנוע מעשי נבלה.

אבל תוך חמש דקות מתברר לך ההגיון של כיבוש צבאי: מעשי נבלה מתבצעים על ימין ועל שמאל. הם מתבצעים על בסיס לילי. אם תחשוף את החיילים שהתעללו בילד, או את ההוא שריסק שולחן זכוכית עם קת הנשק ואמר בחיוך שהוא “מחפש בשולחן”, אז עשית את שלך – ויצאת מהמשחק. לא תהיה הזדמנות שניה. יעבירו אותך למקום שבו אתה לא יכול לדווח על אירועים כאלה. לא כדאי שתשמור את המעשה שלך לרגע חשוב באמת?

והוא בא, ולא ראיתי. בספטמבר 1990 רצחו חלאות את החייל אמנון פומרנץ. הם הציתו אותו בחיים כשהתחנן על חייו. באותו הלילה, הגיע הקפטן של השב”כ עם ילד בן חמש וזקן. הוא הורה לי לשמור עליהם. הילד, הסביר, הוא אחיו של אחד משלושת הרוצחים. ואז הוא הלך לקרוואן שלו לישון קצת.

זה היה הרגע. הייתי צריך להסיר את הפלנלית מעל עיניו של הילד, לקחת אותו ואת הזקן לשער, לפתוח אותו – היתה לי גישה למפתח – ולשחרר אותם. כנראה שהייתי עף לכלא לכמה שבועות. במבט לאחור, זה לא מחיר נורא כל כך. אבל זה לא מה שעשיתי. מילאתי פקודות. הבאתי לילד משהו מהמטבח – איזשהו דג ברוטב עגבניות – והאכלתי אותו כשעיניו וידיו קשורות. הרחתי את השתן שעל מכנסיו.

ואני מריח אותו עד היום. זה היה הרגע, ואני לא זיהיתי אותו.

(לימים למדתי מהתקשורת שהקפטן איים על הוריו של הילד שאם אחיו הרוצח לא יסגיר את עצמו, הקפטן ישלח את בן החמש למחנה מעצר, שם, הבטיח להם, הוא ייאנס. גבי ניצן כינה את הקפטן “אבו מתן”, על שם מתן וילנאי, אלוף הפיקוד שמכוחו כל זה קרה. אבל לא הייתי צריך את הפרט הספציפי הזה כדי להבין שהילד הוא בן ערובה.)

החייל מחברון לא חיכה לרגע הנכון. הוא ראה עוול – וזינק. האינסטינקטים שלו היו בריאים, ולא הושחתו. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם: חיילי צה”ל מתודרכים שוב ושוב, על ידי הדרג הנמוך אך הקריטי (מ”מ, מ”פ) שלחיילים אסור לעצור מתנחלים או למנוע מהם לפרוע. מכאן נובעת התופעה שארגון יש דין נתן לה את השם “עמידה מנגד”: חיילים רואים מתנחלים מבצעים פשע, ולא עושים כלום. במקרה הרע יותר, שהוא נפוץ למדי, הם מתלווים למתנחלים לביצוע הפשע. דו”ח של יש דין, שנשען על עדויות של שוברים שתיקה, “עומדים מנגד”, מתעד את התופעה היטב. (גילוי נאות: הייתי פרילאנסר של יש דין בתקופה ההיא וכתבתי עליו עבורם בהרחבה).

ויש גם אנימציה מועילה.

אתמצת את החלק המשפטי בדו”ח: על צה”ל מוטלת החובה לאכוף את החוק בגדה המערבית, שנמצאת תחת כיבוש, וחלק מרכזי מחובותיו הוא הגנה על הנכבשים, קרי הפלסטינים. בפועל, החייל בשטח מקבל הנחיות שאומרות שבמקרה של אלימות מתנחלים, עליו לקרוא למשטרה. זו אכן מגיעה לעתים. זהו. זה היה החלק המשפטי. הוא פשוט למדי. עכשיו לכו לקרוא את העדויות של החיילים.

כלומר, אנחנו לא צריכים להיות מופתעים – חמש שנים אחרי שדו”ח עומדים מנגד ראה אור – שחיילים לא עושים כלום כשמתנחלים תוקפים פלסטינים לנגד עיניהם. כל מה שמלמדים אותם הוא לא לעשות כלום. אל תסתבכו, אל תדליקו את הגזרה, מה אנחנו צריכים תג מחיר עכשיו או שהמח”ט יצטרך להסביר את עצמו למתנחלים. שהמשטרה תתעסק עם זה. או לא.

ומדי פעם, כאותם נמרים חמקמקים שחיים או לא בעין גדי, אנחנו רואים חייל שחוש הצדק הטבעי שלו חזק יותר מהאינדוקטרינציה, שמשליך את הפקודות לפח ומסתער על פוגרומצ’יק. אז מולו צריך לכרוע ברך, כי התופעה הזו נדירה כל כך.

אבל לצה”ל צריך לומר: זוכרים את הביטוי “אירוע נקודתי”? אז הנה, אחרי כל כך הרבה שנים, יש כזה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צה”ל ממשיך לשקר לך, מותק

כשלקמפיין הטרור החקלאי של צה”ל והמתנחלים קרתה תקלה מצערת

זה התחיל בעוד דיווח שגרתי של צה”ל: לטענת ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, פלסטינים ניסו לבצע פיגוע דקירה כנגד חמושיו. כשראיתי את המילים “שני מחבלים ניסו לדקור לוחמים שפעלו במרחב, והלוחמים הגיבו בירי לעבר החשודים”, התחלתי לחשוד.

אתם מבינים, חמושי צה”ל לא “מגיבים בירי” כשמישהו מנסה לדקור אותם. הם הורגים אותו במקום. ואם הם לא הורגים אותו במקום, הם רודפים אחריו ועוצרים אותו. במידת הצורך, הם יטילו עוצר נרחב על האזור כדי למצוא את הדוקר. “הגיבו בירי לעבר החשודים”? אין עצורים? מסריח.

אבל דובר צה”ל דיווח, אז כמעט כל התקשורת בלעה את השקר הזה והמשיכה הלאה. אין נפגעים לכוחותינו, אז אין על מה לדווח. כמעט – כי ב"הארץ" טרחו לחפור בנושא, וגילו שהפיגוע מצוץ מהאצבע.

מה שקרה היה שונה לגמרי: קבוצה של חקלאים פלסטינים עיבדה את אדמתם. עם הגברים היו גם נשים וילדים. האירוע היה בסמוך לעמק שילה, שלרוע מזלם של הפלסטינים פורה רוש ולענה ומחבלים יהודים. קבוצה של מחבלים צעירים הגיעה למקום והתעמתה עם החקלאים. הקצין המקשר בין המחבלים וצה”ל, הרבש”צ (רכז בטחון שוטף צבאי, שריף שמונה מטעם ההתנחלות ומקבל שכר ממשרד הבטחון) הגיע למקום, התעמת גם הוא עם המשפחה, ואז הזעיק את צה”ל.

החמושים שהגיעו למקום, מגדוד 97 הידוע לשמצה של חטיבת כפיר (גדוד “הנח”ל החרדי”, שמורכב בפועל משבאבניקים מההתנחלויות), טענו ששניים מבני המשפחה התקרבו אליהם עם מגלים. בתגובה החמושים תקפו אותם בגז מדמיע. אף שהשניים נפלו על הרצפה, החיילים לא לקחו את המגלים. כשניסו השניים לקום על רגליהם, ירו בהם החמושים, הפעם ירי חי. הם נפצעו קל ובינוני: אחד מהם נפצע בבטנו.

מה קרה פה? ובכן, בתור התחלה לא היה שום נסיון דקירה. יתר על כן, החמושים גם לא חשו סכנה, שאם לא כן היו משתלטים על המגלים כששני הפלסטינים קרסו לרצפה. מה שקרה פה הוא טיוח מצד צה”ל של מבצע משותף ארוך ימים בינו ובין המתנחלים: טרור חקלאי.

התייחסתי לנושא בהרחבה בפוסט שנכתב לפני שבע שנים בדיוק. הפעם אתמצת. המטרה של המתנחלים היא השתלטות על כמה שיותר אדמות חקלאיות של פלסטינים. הדרך החוקית לעשות זאת היא לטעון שהאדמות נטושות במשך עשור. למהלך הזה יש שתי זרועות, שבשתיהן משולב צה”ל באופן הדוק עם הפורעים. הזרוע הראשונה היא סגירת אדמות בפני פלסטינים, בתואנה המקובלת על צה”ל שהוא לא יהיה מסוגל להגן על הפלסטינים מפני המתנחלים. השניה היא הגנה על הפורעים עצמם, הן במהלך הפרעות – הצתות שטחים, הרעלת עצים, הרג בעלי חיים – והן באמצעות שיבוש חקירה לאחר מעשה, למשל באמצעות דיווח שקרי בתקשורת. במקרה שהפלסטינים מנסים להתגונן מפני הפורעים, ממהר צה”ל להזכר שהוא בעצם אמור לשמור על “הסדר”, ואז יורה לעבר הפלסטינים. המטרה: לייאש פלסטינים מלצאת לאדמתם, כדי שאחר כך יוכל לבוא איזה מנדלבליט ולומר שהן נטושות, ועל כן אפשר להשתלט עליהן.

זה מה שקרה אתמול. רק שלרוע מזלם של המחבלים, אלה שבמדים ואלה שבלי, הפיגוע שהם ביצעו כנגד הפלסטינים זכה לתשומת לב, והוא נחשף. הוא רחוק מלהיות היחיד מסוגו, רק כזה שהגיע לתקשורת: אתמול, למשל, דרס מתנחל שלושה כבשים למוות ופצע עוד כעשרה. בצלם וארגונים אחרים כבר הבחינו בעליה באלימות הפורעים היהודים בחודש האחרון.

למה עכשיו? ובכן, מנסיוני, עליה באלימות מגיעה כאשר הצאן הקדוש משועמם: בחגים, שבתות (שבת הפכה ליום המועדף על פוגרומצ’יקים), וחופשות בתי ספר. זה בדיוק מה שהיה לנו לאחרונה.

וזה לא הולך להגמר בקרוב, אלא אם ישראלים נחושים יקפידו לדווח ולתעד כל מעשה אלימות כזה. הדבר היחיד שצה”ל מבין – ושום דבר מזה לא היה קורה בלי צה”ל – הוא חשיפה. רצוי כואבת. רצוי בחו”ל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. הבלוג מציין היום 14 שנים לקיומו, יחסית באופן ענות חלושה; אבל אני עדיין כאן.

(יוסי גורביץ)

פוף, בנט פוצץ את בלון סן רמו

בהחלטה קטנה אחת, שמט נפתלי בנט את הטיעון הפוליטי המרכזי של מחנה הימין והזכיר לנו את מהותו: שלי שלי, שלך שלי

מעט ורעים היו ימיו של נפתלי בנט במשרד הבטחון, אשר על כן הוא עושה כמיטב יכולתו המוגבלת להשאיר חותם בתפקידו. למרבה המזל הוא כנראה מבין שפלישה לסוריה כבר לא תהיה במשמרת שלו, אז הוא מסתפק בבקשיש למגזר: הוא הודיע שהוא יבנה מעלית במערת המכפלה. זו, לכאורה, מיועדת להנגשת האתר שרווי דם נקיים ליהודים מוגבלים. לכאורה, כי המטרה האמיתית של המהלך הזה היא להוכיח שסמכויות עיריית חברון במערת המכפלה הופקעו, והועברו למפקד הצבאי. סיפוח חלקי בהחלטה מנהלתית של שר.

ואני לגמרי בעד.

למה? ובכן, אתם עשויים לזכור את הפסטיבל שניסה הימין לארגן בשבוע שעבר לרגל 100 שנים להכרזת סן רמו. זו, כפי שכבר נכתב כאן לפני כמעט עשור, היא התחליף שלהם להחלטה 181, הידועה כהצהרת הכ”ט בנובמבר. החלטה 181 בעייתית מצד גזלני האדמות שלנו: היא מכירה במדינה פלסטינית. החלטת סן רמו, לכאורה, נוחה יותר לגנבים. היא אמנם לא מדברת על מדינה יהודית – היא מדברת, בבירור, על משהו משונמך יותר, “בית לאומי”, ולא בכל פלסטינה אלא בפלסטינה (in Palestine) – אבל לפחות היא לא מזכירה מדינה פלסטינית.

מה שלא כל כך מפתיע, משום שזו החלטה של מעצמות קולוניאליסטיות, שקיבלו את החלטתם מבלי לשאול להסכמת הנשלטים. והסכמת הנשלטים, בסופו של דבר, היא השד שרודף את הציונים. עצם הרעיון שיש פלסטינים ויש להם זכויות בסיסיות הוא לצנינים בעיניהם.

אז למה אני שמח על ההחלטה של בנט? או. להצהרת סן רמו יש חלק מובנה שהמתנחלים ועוזריהם מעדיפים לשכוח (ההדגשה שלי): “מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות.” (מן הראוי, בהערת אגב, להרכין ראש מול ראיית העתיד של מנסחי הכרזת סן רמו על הסכנה שמדינה יהודית תוביל לפגיעה במעמדם של יהודי העולם. לציונים, במקרה הטוב, לא היתה כזו.)

כאשר בנט פוגע בזכויותיהם הדתיות והאזרחיות של תושבי פלסטינה המנדטורית; כאשר הוא שולל את זכויותיהם ההיסטוריות של תושבי חברון על מערת המכפלה; כאשר הוא לוקח בסמכות הכוח הכובש סמכות לשנות הסדרים היסטוריים בני מאות שנים – כשהוא עושה את כל זה, כל זה בהחלטה קטנה אחת לכאורה, הוא מוחק את הסעיף שמבטיח את זכויות הקהילות הילידות בהצהרת סן רמו כאילו אין לו שום משמעות. ואכן אין לו שום משמעות.

בנט, בקצרה, חושף את העובדה שהיללות לעבר סן רמו (הן הושמעו השבוע בכנסת על ידי גנב הקולות צבי האוזר, סמכות מוסרית עליונה) הן בסך הכל תרגיל שמיועד להסתיר את האמת שממנה ניסה להתחמק רש”י, בפרשנותו לפסוק הראשון בתנ”ך: ליסטים היו אבותיכם. ועל זה משוך חוט החסד המיוחד של המתנחלים: שלי שלי, שלך שלי. מידת רשעים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מורשת אזריה

מתנחלים רצחו, הצבא העלים את המצלמות, דו”צ הוציא הודעה שקרית, התקשורת לא בדקה: מורשת אזריה האמיתית


עדכון חשוב – ראו סוף הפוסט.

לפני כשבועיים, ב-3.4.19, תקף פלסטיני בשם מוחמד עבד אל-פתאח, תושב ח’ירבת קייס, מכוניות עם לוחות רישוי ישראליות סמוך לכיכר הכפר ביתא. מתנחל ירה לעברו מתוך רכבו; לאחר מכן המתנחל וישראלי נוסף התקרבו לעבר עבד אל פאתח, פצעו אותו בירי, התקדמו הלאה ורצחו אותו ביריות בעודו שרוע פצוע על הרצפה.

עד כאן, בנוהל.

מיד לאחר מכן, הודיע דובר צה”ל שעבד אל פאתח נהרג “תוך כדי ביצוע פיגוע דקירה.” לא היה פיגוע דקירה, אבל היי, זה דובר צה"ל.

עד כאן, בנוהל.

התקשורת הישראלית דיווחה על הרצח כאילו היה נסיון פיגוע דקירה שסוכל, בדיוק כמו שדובר צה”ל היה רוצה שיעשו.

עד כאן, בנוהל.

עד כמה שידוע לי, משטרת ישראל לא עצרה את היורים לחקירה ולא חקרה את התקרית, אף שנהרג בה אדם. אחרי הכל, הוא לא באמת אדם, הוא פלסטיני.

עד כאן, בנוהל.

מה שהיה חריג, לפחות מהנוהל כפי שהכרנו אותו עד עתה, הוא שזמן קצר לאחר הרצח פשטו חמושי צה”ל על שני בתי עסק באזור, שבהם היו מותקנות מצלמות אבטחה, החרימו את התוכן שלהם, והשמידו את המידע שעל אחת מהן. כך עולה מחקירת בצלם, שכרגיל עושה את העבודה שכלי התקשורת, מצ”ח, המשטרה והפרקליטות הצבאית לא טורחים לעשות.

החמושים לא עיכבו את הישראלים היורים, כפי שאמורים היו לעשות על פי חוק, אבל זה צפוי לגמרי. רוב מוחלט של החמושים לא יודע שיש לו סמכויות עיכוב כלפי מתנחלים. עם זאת, הם לחלוטין גילו יוזמה כשהחרימו את התיעוד והשמידו את חלקו. יופי של חתירה למגע.

מה קרה פה? זה לא כזה מסובך. אני אופתע מאד אם קצין בדרג גבוה ממ”מ היה אחראי להשמדת הראיות. אף קצין בדרג גבוה יותר לא היה מסתכן בפקודה כזו, שהיא שיתוף פעולה עם פשע. החמושים פשוט יישמו את לקחי פרשת אזריה: הם השמידו את המצלמות.

מאז הרצח שביצע אזריה בחברון, שעליו קיבל עונש מגוחך והמון סימפטיה ציבורית, טען הימין שמעתה חיילים יחששו לירות במחבלים. בנט ושקד – אל תתנו לדלת לחבוט בכם בדרככם החוצה, מוצ’אצ’וס – אפילו הפכו את הטענה הזו לחלק מהקמפיין שלהם. “המפקד שלי אומר: אתה חייב להסתער,” שר בנט, “עורך הדין שלי אומר: אתה עלול להצטער.” הטענה היבבנית של הימין, כביכול חיילים זקוקים לעורך דין בשדה הקרב בגלל שמשפטנים קושרים להם את הידיים, לא חדשה. הימין משתמש בה מאז האינתיפאדה הראשונה (סכסוך שכמי שהשתתף בו אני יכול להעיד שאף אחד מאיתנו לא שמע בכלל על עורכי דין), אבל היא הפכה למגפה של ממש בעקבות מקרה אזריה. בנט וחבר מרעיו אמרו לנו שאחרי אזריה, חיילים יפחדו לירות.

וכמובן, זה לא מה שקרה. חיילים מעולם לא פחדו לירות. הם תמיד ידעו שהפיקוד יחפה עליהם, כל זמן שלא יצלמו אותם. הם הפיקו את הלקח הנכון מבחינת צה”ל מפרשת אזריה: הם מעלימים את המצלמות.

למה הם מעלימים את המצלמות כשמתנחלים מבצעים את הרצח? כי הם אמונים על תפיסת hasbara. מסלקים את כל מה שיכול לפגוע בתדמית של הכיבוש. אחרי הכל, המתנחלים הם רק זרוע אחרת של המשטר הישראלי. כן, יש חיכוכים לעתים בין הזרועות, אבל כולם יודעים שהם פועלים לאותה המטרה. כמו העיתונאים שלא בדקו את הודעת דו”צ, הם לא היו צריכים פקודה. הם ידעו בעצמם מה תפקידם.

הכדור עכשיו במגרש של משטרת ישראל: האם היא תפתח בחקירת רצח? אחרי הכל, על פי חוק אין צורך בתלונה במשטרה: היא צריכה לפתוח בחקירה ברגע שנודע לה על חשד לפשע. לא הייתי כוסס ציפורניים. החוק הוא מילה מתה בגדה המערבית, ולחיי פלסטינים אין ערך. משטרת ש”י, שבחלקה הניכר מורכבת ממתנחלים, יודעת שלא יהיה שום לחץ ציבורי עליה לחקור את התיק הזה.

ככה זה בדיקטטורה הצבאית היהודית היחידה במזרח התיכון.

עדכון: היום (11.6.2020) נודע לי כי המשנה לפרקליטת המדינה נורית ליטמן דחתה ב-5.5.2020 את הטענות כנגד המתנחל היורה וקבעה כי חומרי החקירה אינם מבססים חשד לביצוע ירי שלא כדין. כן נקבע, כי ממצאי הזירה, כולל סכין שנמצאה בסמוך למקום נפילתו של המחבל, והסרטונים מזירת הפיגוע מוכיחים כי זה ביצע את הירי כדין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

על המשמר

הפיגוע האחרון מצד פושעי עדי עד מדגיש שוב את הצורך לאפשר לפלסטינים לעמוד על נפשם ורכושם מפני רודפיהם

כמדי שבת, יצאו אתמול מתנחלים לפרוע בפלסטינים. בדרך כלל, זה נגמר בפציעות או נזק לרכוש, שאינם מגיעים לתקשורת הישראלית; הפעם, כשיצאו מתנחלי עדי עד לפרוע בקורבנותיהם הקבועים מאל מועייר, זה נגמר בהרוג – חמדי טאלב נעסאן.

כפי שתיארו תושבי אל מועייר את האירועים בפני תחקירני יש דין, הם התחילו כך: מתנחלים חמושים תקפו קבוצה של חקלאים שעבדו באדמותיהם עם טרקטור, ניקבו את צמיגי הטרקטור ושברו את שמשותיו. החקלאים נמלטו מהמקום אל עמדה סמוכה של צה”ל, שם אמרו להם החיילים שאינם יכולים לעשות כלום ושעליהם להתקשר למשטרה. זה לא נכון: לחיילים יש סמכות מלאה לעצור פורעים. אבל מפקדיהם מקפידים שלא ידעו על כך, כי אחרת מי מהם אשכרה יעשה זאת, ומה אתה צריך עכשיו להסתבך עם הפסיכים האלה.

בעקבות סירוב החיילים לסייע להם, נטשו החקלאים את הטרקטור בשטח ונסו אל הכפר. המתנחלים רדפו אחריהם לתוך הכפר, ואז פתחו בהתקפת ירי שנמשכה כשעה וחצי. תחקירני יש דין מצאו במקום היום עשרות קליעים. רוב הכדורים פגעו בבתים ובמיכלי מים – לא בדיוק מקרי. נעסאן עצמו נורה בגבו, עשרה מטרים מביתו – בתוך שטח הכפר.

זה לבדו צריך לשים קץ לשקר של הפורעים, כביכול הם הגנו על עצמם מהמון זועם שעשה את הדבר הנכון ובא להחריב את המאחז שלהם. הירי בוצע שלושה קילומטרים מעדי עד. כפי שהאגדה על אונס נשים לבנות על ידי שחורים שימשה את הפורעים הלבנים בימי הלינצ’ים, כך האגדה על הסתערות פלסטינים על מאחזים משמשת את הפוגרומצ’יקים היום.

כמה מילים על עדי עד: מדובר במאחז בלתי חוקי למשעי, שהוקם על אדמותיהם הגזולות של ארבעה כפרים פלסטיניים – אל מועייר, ג’אלוד, תורמוסעיא וקריות. בין השנים 2005-2013 מצא דו”ח של יש דין (עמ’ 77) 96 עבירות שבוצעו על ידי מתנחלי המאחז כנגד שכניהם, שמתוכם 21 מקרי אלימות, 47 מקרים של פגיעה ברכוש, בעיקר רכוש חקלאי; ו-28 מקרים של נסיון השתלטות על אדמות. מהנתונים שגיבש יש דין בעקבות הפרעות אתמול, בין ינואר 2015 וינואר 2019 קיבל הארגון דיווחים על 51 מקרים של עבירות מצד מתנחלי עדי עד, ביניהם 11 מקרים של אלימות ו-30 מקרים של פגיעה ברכוש. יצוין שברוב המקרים הפלסטינים לא טרחו להגיש תלונה במשטרה: הם יודעים שזה בזבוז זמן במקרה הטוב ויוביל להתנכלות במקרה הרע (בקרב פלסטינים רווחת האמונה, שעד כה לא נמצאו לה הוכחות מספקות, שתלונה במשטרה תוביל לפגיעה באישוריו של המתלונן).

ההתקפות על הישובים שלרוע מזלם מתנחלי עדי עד פלשו לאדמתם איננה מקרית ואיננה חד פעמית. מדובר בקמפיין מתוכנן של טרור חקלאי, שמטרתו לגרום לחקלאים לנטוש את אדמותיהם, הן משום שהמתנחלים ישמידו את היבולים (”מי שאוהב את הארץ, לא שורף אותה”), והן משום שהשהיה באדמות החקלאיות תהיה כרוכה בסכנה יומיומית של אלימות. משיפסיקו החקלאים לעבד את אדמותיהם, פרקליטים שוחרי רע ברגבים ובפרקליטות הישראלית, ככל שיש עדיין הבדל, יתחילו לספור לאחור עד לרגע שבו המדינה תוכל לתפוס את האדמות בתואנה שהן בלתי מעובדות, ותכריז עליהן כעל אדמות ציבור. זה העקרון, זה הרציונל.

אבל אני רוצה להתעכב שניה על החיילים.

יש משהו שכל אלופי פיקוד המרכז לא הבינו, ובהתאם – גם חייליהם לא הבינו. תפקידו הבסיסי של צבא בשטח כבוש – וצה”ל שואב את סמכותו בשטחים הכבושים מן החוק הבינלאומי ביחס לתפיסה לוחמתית – הוא להגן על התושבים המקומיים ועל רכושם, עד שהשטחים יוחזרו לבעליהם. כל שמותר לו לעשות, הוא עושה מתפקיד ההגנה שלו (מפני מתקפת אויב) ומפני חובתו להגן על התושבים המוגנים.

זה לא היה מובן אז וזה לא מובן גם היום. זה לא ממש חדש: יש דין הוציאו לפני מספר שנים דו”ח בנושא, יחד עם שוברים שתיקה. חיילים אמרו שוב ושוב שלא היה להם מושג שהתפקיד שלהם הוא להגן על פלסטינים; הם שם כדי להגן על מתנחלים. רובם המוחלט לא ידע שיש להם סמכות כלשהי כלפי מתנחלים.

יש להם, כמובן. המפקד הצבאי הוא הניצב בנעלי הריבון בגדה המערבית. אבל, כידוע, קשה מאד לשכנע מישהו במשהו אם משכורתו תלויה בכך שלא יבין. לגנרלים של צה”ל יש אינטרס מובהק לא להבין את חובתם. כשזה המצב, קשה להאשים את החיילים בכך שאינם מבינים את מה שהמפקדים שלהם משתדלים להדחיק.

[…]

ומכיוון שכך, מאחר ו:

א. הצבא לא מסוגל להגן על הפלסטינים, אף שזו חובתו החוקית;

ב. מאחר והוא מגן אינסטינקטיבית על הפורעים (שיש להניח שלא היו שורדים יממה ללא נוכחותו);

ג. ומאחר והמצב לא השתנה ב-30 השנים האחרונות ואיננו צפוי להשתנות;

הרי שיש להעביר את השליטה על שטחי סי ובי, שם נמצאים השטחים שהמתנחלים מנסים לגזול, מידי צה”ל לידי המשטרה הפלסטינית. יש להציב בכל כפר פלסטיני שמותקף דרך קבע על ידי מתנחלים כוח חמוש של המשטרה הפלסטינית, שמטרתו תהיה להדוף כל נסיון פלישה של פורעים יהודים לשטחיהם.

היה וממשלת ישראל תתנגד לכך, כצפוי, יש לדרוש את הצבתם של כוחות בינלאומיים. אי אפשר להאמין לממשלת ישראל, ודאי לא לממשלה הנוכחית, שיש לה יכולת או רצון להגן על חייהם ורכושם של פלסטינים הנתונים למשיסתה.

ואם זה לא יתרחש, חסכו ממני את היללות כשתבוא פעולת הנקם. כי אם אין צדק, יהיה נקם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חוסר תום לב

הערה על המעשה המגונה בשפה שמבצעים המתנחלים ועוזריהם

השופט המאולף ארנון דראל, מבית המשפט המחוזי בירושלים, עשה את רצון שולחיו והכשיר לפני מספר ימים את המאחז מצפה כרמים, בטענה שהוא נבנה בתום לב.

לא היה שום תום לב בבניה של המאחז הזה, או בבניה של כל התנחלות אחרת. השטיק היה, כמקובל בדיקטטורה הצבאית הישראלית, הפקעת קרקע של פלסטינים “לצרכים צבאיים”, ולאחר זמן להגניב אותה למתנחלים באמצעות הלבנת השטחים על ידי העברתם לאפוטרופוס הממונה על נכסי נפקדים, שבתורו העביר אותה להסתדרות הציונית, שהקפיצה אותו לפולשים היהודים. דא עקא, המהלך היה רשלני מהמקובל, והשטח שהעבירה ההסתדרות הציונית לפולשים לא היה השטח שנתפס בצו; אליבא דכולי עלמא, הוא היה קרקע של אזרחים פרטיים. לא משנה, קבע השופט; המדינה פעלה ב”תום לב”, ועל כן פעולתה תקפה.

אפשר לומר הרבה, ונאמר הרבה, על השיטה הזו. אני רוצה להתמקד במילים “תום לב.” היא מציינת כאן משהו הפוך לגמרי: שטיק מסריח, קריצה משותפת לשני גנבים, נבלה ברשות החוק. אבל מיד הפכה המילה למילה רווחת בקרב המתנחלים ועוזריהם: תום לב, תום לב.

המעשה המגונה שעושים המתנחלים ב”תום לב” מזכיר את זה שהם עשו במילה “בית”: לשיטתם, “בית” הוא כל מקום שאפשר לפלוש אליו ולגזול אותו. ברגע שפלשת למקום, הוא נקרא בית, לא מאורת שודדים. ואיך אפשר לפנות אנשים מבתיהם?

כל מעשי הדיקטטורה הצבאית מתכסים במילים שאיבדו את משמעותן: לרצח קוראים “וידוא הריגה”, פלישה לבתים לצרכי הטלת אימה תכונה “מיפוי”, לשיבוש החיים של האוכלוסיה הכבושה קוראים “מרקם חיים”. כשלעתים מתגנב ביטוי שאכן מחווה על המציאות, כגון “תחושת נרדפות” (התוצאה הרצויה של פעולות צה”ל בקרב אוכלוסיה פלסטינית) היא יורדת במהירות מהדיון. עכשיו קוראים למרמה בין שני שותפים “תום לב.” בקרוב יהיה פה “חוק נאמנות”, שמשמעותו תהיה כמובן חוק שלילת האזרחות.

המחשבה, כתב אורוול ב-Politics and the English Language – מאמר שכולו על הצורך של משטר עוול בהשחתת השפה – משחיתה את השפה, משום שהיא צריכה להסתיר את מעשה העוול מאחורי אשד מילים רכות; אבל גם השפה יכולה להשחית את המחשבה. אם חוזרים על “תום לב” מספיק פעמים, אפשר בהחלט להאמין שהוא מייצג הונאה – והמילה “תום לב” תאבד את משמעותה המקורית. וכך, צעד אחר צעד, הדיקטטורה הופכת למובן מאליו, זה שאין בלתו, מצב ברירת המחדל.

ככה זה נמשך. אז, בכל מקום שהמתנחלים אומרים “תום לב”, זכרו: מדובר במרמה ומעשה נבלה בחסות השלטון. מתנחלים אינם מסוגלים, מעצם קיומם כמתנחלים, לתום לב.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רצח או הגנה עצמית?

מה קרה אתמול בקוסרא?

נתחיל מהעובדות:

א. מתנחל שזהותו לא ברורה ירה אתמול (ה’) למוות במוחמד זעל עודא, בן 48, תושב הכפר קוסרא.

ב. בסביבת מקום היתה קבוצה של נערי מתנחלים שפלשו, בליווי מבוגרים, לאדמות קוסרא. הם קראו לזה “טיול בר מצווה.” המתנחלים הגיעו מכיוון המאחז הידוע לשמצה אש קודש, וביניהם היו תושבי יצהר, ההתנחלות היחידה שערכה הצבעה בשאלה האם מותר לפגוע בחיילי צה”ל.

כלי התקשורת הישראלים אימצו אוטומטית את הנראטיב של המתנחלים: המטיילים התמימים הותקפו לפתע בידי המון זועם שצץ משום מקום, שעל פי התיאורים היו בו “100 אנשים”. המתנחלים נסוגו למערה ומשם ירה אחד מהם באקדח לעבר הפלסטינים. הפלסטינים חדרו למערה ולקחו ממנו את האקדח. מן היריות האלה, טוענים המתנחלים, נהרג עודא; מכאן שהוא מיידה אבנים ודמו מותר.

הגרסה הפלסטינית שונה מהותית. לדבריהם, עודא עבד את אדמתו יחד עם בנו בן השש. המקום ידוע סכנה: הוא נמצא שלושה קילומטרים מאש קודש. שלושה מתנחלים הגיעו לשדה. אחד מהם היה חמוש ברובה. הוא ירה בעודא לעיני בנו. הקליע פגע בעודא בגבו ויצא מהחזה. הילד נמלט מהמקום אל הכפר והזעיק עזרה, שהתעכבה משום שמדובר ביום חג (יום הולדתו של מוחמד). כשהגיעו התושבים לזירת הרצח, ירה המתנחל החמוש ברובה באדם נוסף, שנפצע ברגלו ופונה לבית החולים רפידיה.

רק אז הבינו הפלסטינים שיש קבוצה נוספת של מתנחלים שנמצאת מאות מטרים מזירת הרצח, והחלו לידות אבנים עליהם. אדם החמוש באקדח, שנפגע מידוי האבנים, ירה לעבר הפלסטינים ופצע עוד אחד מהם. כשהמחסנית שלו אזלה, הפלסטינים חדרו למערה, תפסו ממנו את האקדח, והיכו אותו. אבל כל זה התרחש לאחר שעודא כבר נורה, מאות מטרים מהמקום, ומת.

שתי גרסאות. אחת אומרת שעודא נרצח; האחת, שהוא נורה למוות בעת ידוי אבנים. אני נוטה להאמין לפלסטינים (ומיד אסביר למה), אבל הדעה שלי לא משנה יותר מדי. מה שצריך פה הוא חקירה משטרתית מעמיקה.

בתקרית יש הרוג פלסטיני ושני פצועים, כמו גם פצוע ישראלי. כל מקרה מוות של אדם צריך להיחקר. רבאק, זה הכלל במשפט האנגלי מאז הקמת מוסד ה-coroner במאה ה-12: לוודא שנתיני המלך אינם נרצחים על ידי משרתיו. הרעש המסיבי של המתנחלים וצבא הטוקבקים מיועד למנוע בדיוק את החקירה הזו.

כדי לברר איזו משתי הגרסאות נכונות, צריך לעשות את פעולות החקירה הבאות:

א. נתיחת גופתו של עדא ובירור איזה קליע הרג אותו: קליע רובה או קליע אקדח.

ב. בדיקת הפצוע שפונה לרפידיה ולברר האם נפגע מירי רובה או ירי אקדח.

ג. לגבות עדות מבן השש. למשטרת ש”י, המחוז הרשלן ביותר של המשטרה, כנראה אין חוקר שמוכשר לחקירת קטינים פלסטינים, אבל אני משוכגע שמשטרת ישראל תוכל לגרד כזה, אם תרצה.

למה אני מאמין לפלסטינים? כי אש קודש היא מוקד לטרור חקלאי יהודי, שמטרתו היא להטיל אימה על חקלאים פלסטינים כדי שלא יעזו להגיע לאדמותיהם. משם יצא בשנת 2007 צבי סטרוק, יחד עם מתנחלים אחרים, לפשיטה בשדות קוסרא. אחד המתנחלים פתח בירי באוויר לעבר רועים פלסטינים, וסטרוק – יחד עם אחרים – הסתער על קטין פלסטיני, פ. בן ה-15, הכה אותו, קרע את בגדיו, חטף אותו למקום אחר כשעיניו קשורות, הכה אותו נמרצות יחד עם אחרים, ובשלב מסוים פ. שמע אותם מתייעצים האם לירות בו. אחר כך נטשו אותו בשטח. זו לא היתה התקרית היחידה של סטרוק: חודשיים קודם לכן, תקף סטרוק את פ. בזמן שרעה את צאנו, ולקינוח הרג בבעיטה גדי שזה עתה נולד. סטרוק הורשע בבית משפט בכל הסעיפים ונידון לשנתיים וחצי מאסר. באש קודש הוא הפך לקדוש מעונה. על החטיפה, התקיפה, ההרג של הגדי – כל זה, כאמור, עלה לסטרוק בשנתיים וחצי מאסר. העונש על חטיפה בנסיבות מחמירות הוא 20 שנות מאסר.

ב-2013, נכנסו פורעים ישראלים חמושים לקוסרא, גרמו נזק לבית, וירו לעבר פלסטינים במקום. פלסטיני אחד נפצע קשה. בספטמבר 2011, ירו פורעים ישראלים חמושים לעבר חקלאים בקוסרא, לאחר שהאחרונים דרשו מהם לצאת מבור מים. במארס 2011, ירו פורעים ישראלים חמושים לעבר חקלאים פלסטינים בקוסרא, ופצעו שלושה מהם.

אולי התקרית הידועה ביותר היא נסיון תג המחיר הכושל בינואר 2014, שבו תפסו תושבי קוסרא את הפורעים (בהנהגת מאיר אטינגר), והחזיקו בהם עד שצה”ל הגיע לחלץ אותם. באירוע ההוא, לא מיותר לציין, טענו המתנחלים תחילה שמדובר ב”טיול עם משפחות.”

יש עוד תקריות בקוסרא. טונות שלהן, אבל ריכזתי פה תקריות אלימות במיוחד. אז כן, אני רואה כאן דפוס. אבל שוב, מה שאני חושב לא משנה. צריכה להיות חקירה ממצה. אדם נהרג.

ויש לי הרגשה משונה שלא תהיה חקירה. ושאם תהיה חקירה, משטרת ש”י כבר תצליח לחבל בה. נעדכן.

ועוד דבר אחד: אמש (אחרי התקרית) הגיעה קבוצה גדולה של פורעים ישראלים לקוסרא ותקפה את התושבים. צה"ל הגיע באיחור כהרגלו, למרות שיש לא מעט מצלמות במקום, וכמובן שלא עצר אף פורע ישראלי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לשחיתות תמיד אנחנו

שחיתותו של המגזר הערכי בעיני עצמו

החל מסוף השבוע, כשהתחילו לצאת עוד ועוד פרטים על רכבת החקירות הדוהרת של בנימין נתניהו, התחילו להגיע פוסטים שוצפים של הימין המתנחלי. בלטו בהם ארא”ל סגל, שמעון ריקלין, והגרשוניז. כמובן, פוסטים מהסוג הזה הגיעו גם מהכלבלבים של ראש הממשלה, אלו שבלעדיו אין להם קיום: ביטן, אמסלם, הנגבי ודומיהם, אבל זה היה צפוי. למה דווקא הימין היהודי קפץ מרבצו? למה דווקא אנשים שאף אחד לא חושד בהם שיצביעו לנתניהו קופצים להגנתו? למה איילת שקד, שרת המשפטים, מבהירה שנתניהו לא צריך להתפטר?

אצל סגל יצא המרצע מהשק במהירות: המטרה של החקירות, הוא כתב בטוויטר, היא “לגרש יהודים מביתם.” טראומת ההתנתקות של המתנחלים וסייעניהם קפצה מיד. נתניהו הוא האיש שחוסם כל פינוי התנחלויות. אם ייעדר, הכל יכול לקרוס.

בקצרה, המגזר הערכי בעיני עצמו – יש להם מערכי שיעור על האנס אופק בוכריס, למדנו בסוף השבוע – מתגייס להגן על הלטיפונדיות שלו, על מדינת הרווחה שקושש לעצמו בגדה המערבית. וכדי לעשות את זה, אין לו שום בעיה לתמוך בשחיתות ובמנהיגים מושחתים. והאם השחיתות תרקיב את המדינה? בעסה. בניגוד לישראלים מן השורה, להם דווקא יש ארץ אחרת.

העניין הוא שהתמיכה הזו בשחיתות לא צריכה להפתיע אותנו. היא תמיד היתה שם. אני מפנה את תשומת לבכם לשנים 2002-2003. ראש הממשלה אז הוא אריאל שרון, מהמושחתים שבהם. לאט לאט מתחילות הפרשיות לצאת החוצה: דודי אפל, האי היווני, סיריל קרן, השוחד בפריימריז של 1999. מי מתייצב להגנה עליו? המגזר שלו, המגזר הערכי מכולם, זה שעבורם בנה את המדינה הפרטית בגדה. מי שעשה עבורם את כל העבודה השחורה של גניבת אדמות והלבנתן זוכה להגנה כל כך הדוקה, שאתרוג היה נחנק למוות ממנה.

באה פרשת ליאורה גלאט-ברקוביץ’. זוכרים אותה? היא היתה פרקליטה בכירה שקלטה שאנחנו הולכים לבחירות 2003 מבלי שאף אחד יידע על החקירה המרכזית נגד שרון, משהו שהציבור צריך לדעת, אז היא הדליפה את הפרטים לברוך קרא. התנהל נגדה ציד מכשפות, ובתקשורת הוא הובל על ידי הגווארדיה של מועצת יש”ע. הם לא רצו לדעת ולא רצו שאחרים ידעו.

רגע, רגע, תאמרו לי. על מה אתה מדבר? הרי השמאל אתרג את שרון, לא הימין! ובכן, זו האגדה הנפוצה, שפומפמה על ידי המתנחלים ונתניהו אחר כך. אגדה נפוצה מאותה הסדרה היא הטענה שנתניהו התנגד להתנתקות. בולשיט. הוא הצביע עבורה ארבע פעמים בכנסת ובממשלה, ואחר כך – בתפקידו כשר אוצר – גם מימן אותה. ההתנתקות היא פרשת קו המים: ברגע שהיא פרצה, בסוף 2003, שינה המחנה הערכי מכולם באחת את טעמו. מהגנה על שרון הוא עבר להתקפה על שרון. פתאום האיש שבנה את ההתנחלויות הפך לאיש המושחת ביקום. מנהיגי מועצת יש”ע, שקידמו את הספינים של שרון רק כמה ימים קודם לכן, קראו פתאום לכל מי שיש לו מידע מפליל על שרון להתייצב במשטרה.

כמובן, האיש שהיה לו את מירב המידע המפליל – המחבל היהודי זאב פרידמן, כיום חבר, שמוכר בכינוי הפשע שלו “זמביש” – לא עשה שום דבר מטומטם מהסוג הזה. אם הוא היה מתייצב במשטרה ומוסר עדות על כל הפשעים של שרון שהוא הכיר, הוא היה מפליל לא רק את שרון אלא קודם כל את עצמו ופחות או יותר את כל ממסד המתנחלים.

התקשורת הישראלית, מצידה, המשיכה לתאר את פשעיו של שרון ואת החדשות נגדו בפירוט. היא הקדישה תשומת לב מיוחדת ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שסגר בתואנות שווא את תיקי האי היהודי, ואין ספור קריקטורות הוקדשו לבנו החומק מחקירה של ראש הממשלה, גלעד שרון. ראש הממשלה עצמו התפוצץ בשלב מסוים על צמרת הממשלה, ביום שבו אחד מבניו זומן שוב לחקירה, וצעק עליהם כשהתלוננו על קיצוץ תקציבי “בלי בכי ובלי נהי.” האמת לא שינתה למתנחלים – היא תמיד היתה האויב. הם כבר יצרו את האגדה על השמאלני המרושע מלשכת הראש הממשלה שגירש יהודים חפים מפשע תוך סיוע של התקשורת, שהעלימה את פשעיו.

ועכשיו אנחנו רואים חזרה על הדפוס הזה. האנשים ששקרנות תמיד היתה אמנותם מגינים עכשיו על ראש הממשלה המושחת ביותר שידעה ישראל, שלעומתו פשעיו של שרון זניחים; האיש שלא ידע – במקרה הטוב, אם אתם מאמינים לו – שעורך דינו הצמוד בחש ברכש צוללות וספינות לא הכרחיות. וקשה להאמין לו, כי הוא – לגמרי במקרה! – קידם את אותו הרכש. זו כבר לא סתם שחיתות, זו שחיתות שמשיקה לבגידה.

אז למה המתנחלים תומכים בו? גם כי יש להם מדינה משלהם והם נחושים לשמור עליה, וגם בגלל שהם התרגלו לשקר. ואם, כבונוס, מדינת האם הישראלית תקרוס עוד בגלל השחיתות, זה רק אומר שיהיה קל יותר לבזוז אותה.

לפעם הבאה שהם יאמרו לכם שהם פטריוטים. פטריוטים לא מסכינים עם שחיתות בארצם. רק שארצנו איננה ארצם והם אינם פטריוטים של מדינת ישראל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הכלב שלא נבח

בכל פארסת המעצרים של עזרא נאווי, הקפידה התקשורת לא לדווח על המציאות בגדה המערבית

שלשום (ב’) הסתיימה בקול נפיחה יבבנית פרשת המעצרים בעקבות ה”תחקיר” של עד כאן שפורסם בתכנית עובדה. אחרי ששורה של שופטים הורו על שחרורם למעצר בית של עזרא נאווי וגיא בוטביה, ואחרי שהמשטרה ערערה שוב ושוב על השחרור, הם שוחררו למעצר בית. הנקודה הקריטית פה היא שהמשטרה לא הצליחה להביא שום ראיות לכך שהאדם שנאווי כביכול הביא למותו, אבו חליל, אכן מת בצורה לא טבעית. במקרה של בוטביה המשטרה הצליחה תחילה לעצור את שחרורו במשך סוף השבוע, ואחר כך, ביום ראשון (לאחר שדרישתה להמשך מעצר נדחתה ובית המשפט השלום נעתר באופן חלקי בלבד לבקשתה לעיכוב ביצוע), ניתנו לה רק שעתיים – עד השעה 16:30 – להגיש ערר על ההחלטה. במקום זאת, הגישה המדינה בקשה חדשנית ומקורית לבית המשפט המחוזי ל"דחיית עיכוב ביצוע השחרור" שניתן לה, אך השופט זרק אותה מכל המדרגות.

כלומר, משטרת ישראל עצרה שלושה אנשים, והמשיכה להחזיק אותם במעצר, בגלל חשד לרצח – כשאין לה שום ראיות שהיה בכלל רצח. היא הסתמכה על אמירה אגבית של נאווי, שאותה היא לא הצליחה לגבות בכלום. בשביל זה היא עצרה אדם בנמל התעופה, החזיקה אותו בלי עורך דין, ועכשיו – כשאין לה כלום – היא מקפידה להודיע שהיא חושדת בו גם בהחזקת סכין והחזקת סמים. למה היא התנהלה כך? למה היא התבזתה כך בבתי המשפט, פעם אחר פעם? אולי בגלל שהיא רצתה להתנקם בנאווי ובבוטביה על כך ששבועיים (!) לפני המעצר, הם הגישו נגדה תביעה אזרחית בשל מעצרי שווא ורדיפה; אולי בגלל שהם קוץ בצידו של משטר הכיבוש כבר שנים; אולי בגלל שהגיעה הוראה מלמעלה לחזק את ה”תחקיר” של עד כאן באמצעות מעצר (ואחד מבכירי עד כאן, כבר ראינו, הוא יוצא המשרד לבטחון פנים); ואולי כל הסיבות יחדיו.

המקרה של העצור השלישי, נסר נוואג’ה, ראוי לעניין מיוחד. הוא פלסטיני, תושב הכפר סוסיא. החשד במקרה שלו היה שהוא דיווח למשטרה הפלסטינית על כך שמישהו מנסה למכור קרקעות, בין השאר קרקעות ששיכות למשפחתו; לכן בכלל לא ברור מה העבירה הפלילית שביצע. שני בתי משפט הורו על שחרורו מחוסר סמכות לדון בתיק; על כן עשתה המשטרה תרגיל מסריח וחטפה אותו לבית המשפט הצבאי, שהרי הוא פלסטיני ותמיד אפשר לשפוט אותו גם במסלול הזה. בית המשפט ביזה את עצמו וקבע שהעברתו לבית משפט צבאי לא היתה ביזוי של הצו שלו. בסופו של דבר, גם בית המשפט הצבאי נאלץ לשחרר אותו.

כלומר, אחרי כל מסך העשן הזה שפוזר בציבור באדיבות “עובדה,” שנכשלה כשל חמור בכך שלא טרחה לברר אם יש בכלל מת בסיפור הזה, אנחנו נשארים עם החשד שעזרא נאווי נשא סכין והחזיק סמים, ובשל כך החזיקו אותו לא פחות משבועיים ומנעו ממנו את זכותו הבסיסית להפגש עם עורך דין. יש לציין כי ההנחיה של הפרקליטות היא שלא להגיש כתבי אישום על החזקת כמויות לשימוש עצמי של סמים. סביר להניח שכמו כל ההתנהלות השערורייתית של מערכת המשפט בפרשת עד כאן, גם מההנחיה הזו יתעלמו.

ואחרי שעקבנו אחרי הפיכתה של מערכת המשפט לכלי רדיפה פוליטי, רצוי להתייחס לכלב שלא נבח: מה קורה בעצם בגדה.

[…]

הטענה שנרמזה, ולעתים נאמרה במפורש בתקשורת היהודית בשבועיים האחרונים, היא ש:

א. האיסור על פלסטינים למכירת קרקעות ליהודים איננו צודק.
ב. יש אי אכיפה של בניה בלתי חוקית פלסטינית בגדה.

שתי הטענות האלה לוקות בהנחת יסוד שגויה מן היסוד: שהמצב בגדה הוא מצב רגיל, שבו יש אדם שמעוניין לרכוש אדמה ויש מוכר שמעוניין למכור ואין שום סיבה לעמוד ביניהם. זה לגמרי לא המצב.

מדינת ישראל, באמצעות גורמים עלומים שהם תמיד שלישי – שמה של הימנותא הוזכר, אמנה ממומנת חלקית על ידי מדינת ישראל באמצעות העמותה הפרטית מועצת יש”ע, ויש סיבות לתהות למה יש חסיון מוחלט מצד הממשלה על הפעילות של העמותה הפרטית אלע”ד – עסוקה ברכישה של קרקעות בגדה. הסיבה היא שנגמרו לה הטריקים המשפטיים שבהם היא יכולה להשתלט על קרקע. היא לא יכולה יותר לתפוס שטחים לצורך צבאי ולבנות עליהם התנחלויות, והיכולת שלה להכריז על אדמות מדינה הופכת למוגבלת. טענות פלסטיניות, שמוכחשות בעקשנות על ידי הממסד, טוענות שגם השב”כ מעורב, באמצעות הפעלת לחץ על פלסטינים למכור אדמות; אי אפשר להוכיח את זה, אבל בהתחשב בכך שזו היתה הפרקטיקה בימי הממשל הצבאי בישראל, זה נשמע יותר מסביר.

מה קורה כשפלסטיני מוכר, מרצון או מאונס, קרקע בגדה המערבית? הוא מסכן את הקיום והפרנסה של כל שכניו. כך ממש. כשמתנחלים נכנסים לבית או משתלטים על חלקה, מתחיל מיד תהליך של נישול השכנים. הם, אחרי הכל, “סיכון בטחוני.” אם מדובר בבית, מתחיל הליך של הצקה והטרדה. פתאום אתה צריך לעבור מחסומים בדרך הביתה. פתאום יש חיפושים ופשיטות ליליות מצד השלטונות, ופשיטות פרטיזניות למטרות מירור חיים של המתנחלים. אם הקרקע היא בשטח חקלאי, קודם כל צה”ל מכריז על חלק מהאזור סביבה כאסור בכניסה לצרכי הגנת המתנחלים, אחר כך שטחים אחרים הופכים לשטחים שהכניסה אליהם מצריכה תיאום צבאי, ואחרי זה מגיע הטרור היומיומי השקט. התקפות מאורגנות של כנופיות מתנחלים על בתים, התקפות על חקלאים שיוצאים לאדמותיהם, חבלה ביבולים.

הכל נעשה בחסות צה”ל והמשטרה הישראלית. כשחמושים ישראלים נתקלים באלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים, הם עומדים מנגד או אף מסייעים לה. המטרה פשוטה: כמה שיותר אדמה עם כמה שפחות פלסטינים. זו לא טעות, לא מדובר באוזלת ידיים: זו מדיניות, גם אם מסיבות מובנות המדינה היהודית לא מצהירה עליה. בהתאם, רשויות אכיפת החוק “נכשלות” במציאת עבריינים מבין המיליציות הלא רשמיות, ואם הן איכשהו מצליחות, אז בתי המשפט כבר ידאגו לוודא שזה ייגמר באי-הרשעה.

מה יכול לעשות פלסטיני שמגלה ששכנו עומד למכור קרקע למשטר היהודי? המתנחלים, כזכור, הם בעיקר שלוחה. ובכן, אין לו הרבה מה לעשות. אם יפנה למשטר היהודי, הוא יידחה בבוז וכנראה יסבול מהתנכלויות או אף ממעצר. כל מה שנשאר לו הוא לפנות לבטחון המסכל הפלסטיני, שעשוי לנקוט בעינויים או ברצח כדי לסכל את המזימה. שזה מתועב, נפשע, מסריח, בלתי נסבל – ותוצאה ישירה של משטר הכיבוש היהודי.

שאלת ה”בניה הבלתי חוקית” הפלסטינית פשוטה אף יותר. משטר הכיבוש היהודי מקפיד לוודא שאין להם שום אפשרות בניה חוקית בשטחי סי, שהם רוב שטחי הגדה המערבית. במשך שנות הכיבוש, בנה משטר הכיבוש מאות התנחלויות ומאחזים והפנה אליהם את הרוב המוחלט של קרקעות מדינה שתפס. הוא התיר לפלסטינים לבנות עיר אחת, רוואבי. פרקטית, לפלסטינים אין יכולת לבנות בשטחי סי בניה חוקית. המטרה, שוב, היא לנשל אותם מאדמותיהם. להבהיר להם שהם לא יכולים לבנות, ושאם הם יבנו בכל זאת, תמיד אפשר יהיה להרוס שרירותית את הבתים שלהם ובתי המשפט יאמרו שזה בסדר.

בקצרה, הכיבוש היהודי של הגדה המערבית הוא הכל חוץ ממצב נורמלי. רוצים שעסקאות קרקע בין יהודים לפלסטינים יהיו אפשריות? הסירו את ההתנחלויות והפסיקו את הסיוע של המדינה היהודית לנישול פלסטינים.

[…]

ואחרי כל זה, שאלה קטנה, כזו שהתקשורת היהודית לעולם לא תשאל. האם יש לפלסטיני יכולת לקנות קרקע בהתנחלות?

התשובה היא לא. הכניסה של פלסטינים להתנחלויות אסורה בצו צבאי, וההיתר היחיד הוא לצרכי עבודה. אף פלסטיני לא יקבל לעולם אישור להתגורר בהתנחלות. אבל משום מה, הנקודה הזו – שמבהירה עד כמה צבוע השיח היבבני על “הפלסטינים לא מוכרים לנו קרקעות” – אף פעם לא עולה בתקשורת. היא אף פעם לא מצביעה על מדיניות ה”שלי שלי, שלך שלי” של המתנחלים ושולחיהם בממסד היהודי.

כלומר, התקשורת מתייצבת בצד של המקרבנים. וכשהקורבנות נוקטים באמצעי היחיד שהותיר להם המשטר – אלימות – היא צווחת בקול גדול. פתאום, כמו כל היהודים הימנים שנתקלים לפתע באלימות פלסטינית, היא מגלה את הפציפיזם. אלימות! כמה נורא!

ואף מילה על החיילים שחוטפים ילד בן 13 בנעלי בית סמוך לביתו. אף מילה על האלימות של המתנחלים לנגד עיניהם האדישות של החמושים הישראלים. אף מילה על “נוהל מיפוי,” שהוא פלישה מדי לילה לבתיהם של פלסטינים שלא עשו כלום כדי לוודא מי גר בבית ולצלם אותו. תמיכה רועשת בהריסת בתי משפחות של חשודים בטרור. כל זה, האלימות היומיומית שנדרשת כדי להחזיק את הכיבוש, איננו “אלימות”: זה הסדר. הוא טבעי, שקוף, בלתי מדווח. הסירוב של הפלסטינים להשלים עם המצב הזה, התגובה הטבעית שלהם לטרור היומיומי הישראלי, הוא זה שמעניין את התקשורת היהודית.

פעם היו לתקשורת היהודית כתבים לענייני שטחים. עכשיו יש לה כתבים לענייני התנחלויות. בשאלת ההתקרנפות שלה, השאלה מה קודם למה – האם הסירוב של הציבור להקשיב לדיווחים על המתרחש בגדה קדם להחלטה של התקשורת לא לדווח – היא מעניינת אבל משנית. בסופו של דבר, היא מעלה בתפקידה והפכה לעוד שמדברר את המשטר.

ואף על פי כן, יום אחד הכיבוש יסתיים. כשזה יקרה, התקשורת היהודית תצטרך לשאול את עצמה איך הפכה מכלב שמירה לצ’יוואווה של משטר בנט-נתניהו. סביר להניח שגם מהשאלה הזו היא תתחמק.

ועוד דבר אחד: מאיר אטינגר החל לפני תשעה ימים בשביתת רעב במחאה על מעצרו המנהלי. אטינגר הוחשד בכך שהוא מנהיג “המרד” של נערי הגבעות ובשעתו ניסו לקשור אותו גם לפיגוע בדומא, אם כי שמו לא מופיע בכתבי האישום שהוגשו בנושא. הבוקר (ד’) הודיעה עמותת חננו שהוא איבד את הכרתו. הנה עוד משהו שהתקשורת היהודית לא מדווחת עליו. הזכות לחירות היא הזכות הבסיסית ביותר. אם יש למשטר ראיות נגד אטינגר, יואיל ויעמיד אותו לדין. אם אין ראיות כאלה, ואין סיבה טובה להניח שיש, יש לשחרר אותו לאלתר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הפלנגות שלנו

אין להתפתות לנסיון לצייר את נערי הגבעות כנמצאים מחוץ למחנה. הם ליבת המחנה הימני והם שלוחה של הממסד

מחנה ההפיכה האמונית ספג אמש (ד’) פיגוע תדמיתי: רועי שרון פרסם בערוץ 10 סרטון שצולם בחתונתו של נער גבעות לפני שבוע, שבו נראו המשתתפים חוגגים את רציחתו של עלי דוואבשה באמצעות הנפת בקבוק תבערה (כלי הרצח) ודקירת התמונה של התינוק.

גלי מחאה הגיעו מכל עבר, והמון אנשים טובים במובן הרע של המילה מיהרו להביע הסתייגות מ ז ו ע ז ע ת. נפתלי בנט, שכנראה ידע שהסרטון הזה עומד להגיע – על פי הדיווחים, בוגי יעלון מסתובב איתו ומראה אותו לעוברי אורח כבר שבוע – התחיל בימים האחרונים להעמיד פנים שהוא בכלל לא קשור לטרור היהודי ושטרור יהודי זה דבר מגונה.

הוא קיווה שנשכח שהיועץ הפוליטי שלו הוא המחבל היהודי המורשע נתן נתנזון ושרק לפני שלוש שנים הוא לא רק סירב לגנות מועמד במפלגה שלו שהביע רצון לפוצץ את מסגדי הר הבית, הוא אף הודיע שהוא גאה בו. בנט גם היה מעדיף שנשכח שהוא זכה לתמיכתו של בכיר המחבלים היהודים, יגאל עמיר. אמנם, ההסתייגות של בנט מהמחבלים היהודים גוררת נאצות כלפיו בציבור הקבוע של מפלגתו, אבל אין להזיל דמעה: מי שישן עם צפעים, אל לו להתפלא כשיוכש.

הפרויקט הגדול של בנט הוא להפוך את הבית היהודי למפלגה כלל-יהודית, תחליף ליש עתיד של יאיר לפיד. הוא לא יכול לעשות את זה כשברקע יש פסיכים שדוקרים תמונות של ילד שנרצח. רצח בסכין ובבקבוק תבערה? זו לא דרכנו, אומר הישראלי הממוצע, אנחנו הורגים רק בפצצה חכמה, ומורידים את כל המשפחה בדרך. סכין ובקת”ב? זה פלסטינים, זה ברברי.

בנט עשוי לחוש שהוא בודד בצמרת. 12 שעות פונקטליש אחרי הפרסום של הסרטון, בצלאל סמוטריץ’ כבר הודיע שיש לו בעיה עם עצם הפרסום כי הוא “יגרום נזק בחו”ל.” זה בפני עצמו לא מפתיע, אבל פחות או יותר באותו הזמן אמרה גם שרת המשפטים שקד דברים דומים מאד. שקד היא לכל דבר ועניין גולם שבנה בנט בעצמו, אבל נראה שהגולם מתחיל לשקול לקום על יוצרו.

אבל רגע. הסרטון הזה, חבר’ה שרוקדים עם סכינים תוך כדי שירת שיר “נקם נא נקמת אחת משתי עיני מפלסטין,” מאיפה הוא מוכר לי? אה, כן. היה כזה לפני שנתיים. אז אבי החתן הכלה הגאה היה בנצי גופשטיין.

אותו גופשטיין שהוזמן לכנסת על ידי בצלאל סמוטריץ’ לפני חודש וחצי. אותו גופשטיין שהוזמן לפני מספר שנים לכנסת על ידי ציפי חוטובלי, כיום סגנית שר החוץ, כדי לדון בסכנת ההתבוללות. המממ. הוא מוזמן לכנסת על ידי חברי ליכוד והבית היהודי. כנראה שהוא במיינסטרים או משהו.

שירי הנקמה עצמם, כפי שציין שלום בוגוסלבסקי, הם מזמן מיינסטרים בציונות הדתית – שרים אותם בכל יום ירושלים ובכל "סיבוב שערים." יום ירושלים הוא אירוע דגל של המגזר (למעשה, הוא נוטה להתלונן על כך שאף אחד אחר לא מצטרף אליו שם.)

אגב, לפני מספר שנים ישב אחד בנימין נתניהו על במה בישיבת מרכז הרב והקשיב לרב דב ליאור נואם. דב ליאור היה מבוקש אז לחקירה. הוא היה חשוד בעידוד לכתיבת הספר “תורת המלך,” שבו נכתב ש”יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים…. גם תינוקות שאינם עוברים על שבע מצוות יש שיקול להורגם בגלל הסכנה העתידית שתיגרם אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם.”

הפרקליטות בישראל החליטה שלא להעמיד לדין כותבי “תורת המלך” בעוון הסתה.

יאיר לפיד מיהר לגנות אתמול את תמונות החתונה. ובכן, יאיר’קה, כשאתה מחבק את נפתלי בנט ודורש להכניס אותו לממשלה, אתה מחבק גם את החבר שלו אורי אריאל שהעביר מידע לנוער הגבעות על תנועות צה”ל, ואתה מחבק את החבר של אורי אריאל, בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’, ואתה מחבק גם את החבר של סמוטריץ’, בנצי גופשטיין. רבאק, אל תעמיד פני מופתע.

[…]

אבל לסיפור הזה יש עוד צד.

כולם, חוץ מסמוטריץ’, מיהרו להתגולל אמש על נערי הגבעות. אבל מי הם בעצם נערי הגבעות? פה אנחנו צריכים לחזור 17 שנה אחורה. שר החוץ דאז של ישראל הוא אריאל שרון. והוא מצהיר בפומבי שעל המתנחלים לתפוס כל גבעה פנויה, כי “מה שתתפסו יהיה שלנו. מה שלא תתפסו לא יהיה שלנו.”

מכאן נולד נוער הגבעות: צעירים לא ממוסדים, שעיקר כוחם בכך שהם לא ממוסדים. הממסד יכול להתנער מהם כשאין לו ברירה, אבל רוב הזמן הוא משתמש בהם לצרכיו. שני הצדדים נהנים: הבריונים מקבלים לגיטימציה לפרוק את האלימות שלהם על אנשים חפים מפשע, והמדינה משתלטת באמצעות פלנגה על עוד שטחים בגדה.

שימו לב: המאחזים האלה לא חוקיים, והמדינה מודה בכך פעם אחר פעם, אבל הם נהנים מתמיכה ממסדית מרגע הקמתם. קודם כל, בוגי יעלון מציב שם שמירה. אחר כך, מגיעות תשתיות אחרות: סלולר, מים, חשמל.

מאחז שלממסד אין עניין בו, לא שורד. כמה נערי גבעות ניסו להקים מאחז בשם “נצח בנימין” לפני כמה שנים. המאחז לא תואם עם נציגי בוגי, הצבא לא הגן על המאחז, והפלסטינים שרפו את המאחז תוך כמה ימים. נערי הגבעות נמלטו משם.

כשהמאחז מוקם באישור בקריצה מטעם המדינה, היא נלחמת עליו בשיניים ובציפורניים. היא מצליחה לדחות את הפינוי שלהם פעם אחר פעם. קחו, למשל, את המקרה האחרון שהגיע לכותרות.

מתנחל בשם צבי סטרוק פלש בשנת 2010 לאדמות פלסטיניות פרטיות ונטע שם כרם. בדצמבר 2012 הורה המנהל האזרחי על פינוי הכרם. בדצמבר 2014, ועדת עררים של צה”ל דחתה את ההתנגדות של סטרוק. אתמול, הורה בג”צ על פינוי הכרם – עוד שנה. למה עוד שנה? סטרוק אמר, באיום מרומז, שאם יתנו לו שנה, הפינוי יהיה בדרכי שלום. המדינה הסכימה בהתלהבות: הצורך בדחיה, היא אמרה, לא נובע מצורך מקצועי (סטרוק רוצה לפנות את הגפנים שלו) אלא “מבחינת דרכי שלום.” השופטים סולברג והנדל, חובשי כיפה, התייצבו לצד המדינה ולצד סטרוק; השופט פוגלמן רצה לאכוף את החוק עכשיו.

אם השם צבי סטרוק נשמע לכם מוכר, זה לא מקרה. “צביקי” סטרוק הורשע בחטיפה ותקיפה של ילד פלסטיני, ובכך שהרג בבעיטה גדי שהיה שייך לפלסטיני. על החטיפה, התקיפה והעינויים של קטין ישב סטרוק, תושב המאחז הבלתי חוקי אש קודש, שנתיים וחצי. עכשיו הוא חופשי ומאושר, וממשיך במלאכתו – היותו חבר בפלנגה של נוער הגבעות. סטרוק, תשמחו לשמוע, קיבל סבסוד כשהיה אסיר מעמותת חננו, העמותה שמייצגת מחבלים יהודים ושמקבלת פטור ממסים מממשלת ישראל. סטרוק הוא בנה של חברת הכנסת לשעבר אורית סטרוק, שלא התנערה מבנה. כשסטרוק עמד להכנס לכלא, נערכה לו מסיבת פרידה. השתתפו בה בין השאר חבר הכנסת דאז אריה אלדד, הרב חיים דרוקמן והרב דב ליאור.

כן, אותו דב ליאור שנתניהו ישב לידו כשהיה מבוקש. דרוקמן, אגב, הוא לב הממסד הציוני-דתי. גם הוא בא כדי לנחם נער גבעות שחטף ועינה קטין.

עמותת חננו מקושרת, דרך אלחנן גרונר, גם ל”קול היהודי,” אתר הפצת השנאה של ישיבת “עוד יוסף חי.” הישיבה הזו סובסדה על ידי ממשלת ישראל עד שהיא הגזימה קצת.

מאחר ונוער הגבעות הוא לא זרוע רשמית של הממשלה, אלא זרוע שלה לביצוע פעולות לא רשמיות, יש מדי פעם מתח בין השניים. נוער הגבעות יוצא לפעמים לפעולות שבממשלה באמת לא מתלהבים מהן, כמו הרצח בדומא. ההגזמה הזו גרמה נזק ניכר.

אבל זו עדיין זרוע מועילה לשלטון, עם כל זה שהיא מתחילה לגלות יותר ויותר התנכרות כלפיו, ועל כן הוא עדיין משתמש בה. יכול להיות שזה ישתנה, ויכול להיות שאנחנו נכנסים עכשיו בסך הכל לתקופת הקפאה ביחסים בין שני הצדדים. אבל צריך לזכור: עם כל הקשיים ביניהם, נוער הגבעות והזרוע האזרחית שלו, ממשלת ישראל, הם רוב הזמן בעלי ברית. בעלי ברית שמתקוטטים לפעמים, אבל בעלי ברית. לפעמים נוח להתנער מהם, אבל בבוקר אחר כך תמיד חוזרים אליהם.

אין מה לעשות: הממסד צריך צעירים פסיכים שילכו לדפוק את החיים שלהם על אדמת טרשים שאף אחד לא רוצה ויטילו אימה על המקומיים. רוב המתנחלים התברגנו מזמן, ומישהו צריך לתפוס את הגבעות.

אילו היה הממסד הבטחוני רוצה להתנער מהם באמת, הסיפור היה נגמר תוך כמה ימים. פשוט צריך לסלק את השמירה של צה”ל מהמקום. אילו הממסד של המתנחלים היה רוצה להתנער מהם, הוא לא היה מחבר אותם למים וחשמל, והוא היה מטיל עליהם נידוי. נערי הגבעות נוחים לכל למי שעוסק בגזל ונישול של הפלסטינים. מדי פעם צץ סרטון מעיק, כן, אבל אחרי כמה ימים הוא נשכח.

והסיפור הוא לא הפלנגות, אלא האנשים שמשתמשים בהן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)