החברים של ג'ורג'

בחזרה לצוק איתן

צריך להודות לעד כאן על כך שהחזירו לתודעה את צוק איתן, שהציבור הישראלי מיהר כל כך לשכוח

ביום חמישי הודיע ארגון השטינקרים עד כאן, בשיתוף פעולה עם ידיעות אחרונות ויפעת ארליך, שהוא תובע את אחד העדים של שוברים שתיקה באיזו תואנה מצוצה מהאצבע. עד כאן משתמש בשני חיילים – שניאור וקוסטה – כתובעים. הם טוענים שהחייל השלישי מסר עדות שקרית לשוברים שתיקה, על כן הם תובעים גם אותו וגם את הארגון. לדעתי, וזו גם עמדת המשפטנים של שוברים, לתביעה הזו אין בסיס משום שהארגון לא חשף את שמות החיילים הללו, ולמעשה לא חשף אפילו את היחידה שלהם. הם חשפו את עצמם, ואם הם חושבים שבכך נגרם להם עוול, הם יכולים להאשים את עצמם.

נזכיר מיהו ארגון עד כאן: הוא הוקם על ידי יוצא המשרד לבטחון פנים, אבירם זאבי, והוא נהנה מסיוע של צה”ל – שהסתיר את זהותו של אחד השטינקרים שלהם בכך שהוריד את שמו מהצל”ש שלו, כשזה ריגל אחרי חברי תעאיוש. המממן המקורי של עד כאן היה ארגון מועצת מתנחלי השומרון, שכבר נחשף כארגון שיזם את תג מחיר ומימן אותה בימיה הראשונים. בשליחות מועצת מתנחלי השומרון, ניסה עד כאן לפברק הטרדות מיניות כלפי מתנחלות. הוא נכשל.

עד כאן ניסה כמה פעמים לחבל בעבודה של שוברים שתיקה, הארגון שמטריד יותר מכל את התשלובת הצבאית-מתנחלית (ראו הערה בסוף הפוסט): עד כאן החדירו שני שטינקרים לשורות שוברים שתיקה, וניסו להפיל את הארגון על ידי העברת מידע סודי אליו – מידע שהארגון סירב לקבל למרות כל הנסיונות. אחר כך ניסה עד כאן להפוך את נסיון דחיפת המידע הסודי לדרישה לחקור את שוברים שתיקה בשל החזקת מידע סודי – דרישה שנדחתה הן על ידי היועץ המשפטי לממשלה והן על ידי כל בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון.

חשוב לציין עוד נקודה: השתלת סוכנים בתוך ארגוני חברה אזרחית, על ידי ארגון שממומן על ידי מתנחלים ומסתייע בצה”ל, היא מאפיין של משטרים טוטליטריים וארגוני אופל: במקום שבו אי אפשר להתמודד עם הטענות, מנסים לפרק את הפעילים על ידי זריעת חשדנות ואיבה ביניהם. התביעה הזו, שעל פניה חסרת כל בסיס, היא עוד מהלך בשיבוש הפעולות של שוברים שתיקה.

עד כאן על העדר תום הלב של עד כאן. צריך להכיר את הנפשות הפועלות. אבל אני חייב להם סוג של תודה: באדיבותם, אני יכול להחזיר מתהומות הנשיה של הנפש הישראלית את מבצע צוק איתן. כך התייחס אליו עפר שלח, אז חבר ועדת חוץ ובטחון, במילים שספק אם יהין לחזור עליהן היום, ערב בחירות:

“זו השוואה לא הוגנת, אבל היא הכי טובה שיש לי. בשלושת השבועות הראשונים של כיבוש עיראק ב–2003, הצבא האמריקאי כבש ערים והשמיד 1,600 כלי רכב משוריינים של צבא עיראק, מחציתם טנקים. צה"ל לחם בעזה נגד אויב בלי כלים משוריינים, ספק אם חייליו ראו בעיניהם יותר מכמה מאות חמושים של חמאס. בממוצע טנק של צה"ל ירה פי שבעה פגזים ליום מטנק אמריקאי בעיראק. ירינו יותר טילים נגד טנקים מהקרקע מכפי שהאמריקאים ירו ופי שניים טילי הלפייר ממסוקים. וכשישראל רצתה עוד בזמן המלחמה, האמריקאים עיכבו את האספקה שלהם. אין שום ניהול כלכלי של המלחמה ולכן היא מנוהלת תוך בזבוז עצום וחוסר אפקטיביות. […] מצד שני, בדרך שבה נערך התמרון הקרקעי, בכוחות גדולים ובלא שום הפתעה טקטית ותוך שימוש עצום באמצעי אש לחיפוי על הכוחות, נגרם בהכרח נזק אדיר ברכוש ובחיי אזרחים. הפתרון היחיד לשמירה על חיי החיילים בזמן התמרון הוא בהפעלת כמויות של אש ועשן. התוצאה היא שאנחנו גם נלחמים בשיטה לא יעילה וגם סופגים את כל ההשלכות של הרג לא מכוון של חפים מפשע ויצירת נזק בהיקף שהקהילה הבינלאומית לא סובלת.”

במהלך צוק איתן, רצח (הרג באדישות, אם תרצו) צה”ל כ-2,000 אזרחים, ביניהם כ-500 ילדים. הם נהרגו ברובם בהתקפות מהאוויר. הירי היה, בלשון המעטה, מתירני מאד. שני התובעים מתבססים על חקירות מצ”ח שבהן השתתפו. צה”ל עשה כמיטב יכולתו המוכחת – ברצח לא חמושים וטיוח הוא ממש מעולה – כדי לא לחקור את האירועים. תחת הלחץ של פושע המלחמה בוגי “משה” יעלון, לא חקר הפצ”ר את אירועי רפיח, שם רצחו חמושי צה”ל מהאוויר ובארטילריה כ-100 פלסטינים בלתי מעורבים, בנסיון להרוג את הדר גולדין החטוף – נוהל שצה”ל מכנה “נוהל חניבעל”, וששמו המדויק יותר יהיה נוהל קרונוס.

התובעים של עד כאן מתייחסים לחקירת מצ”ח שעברו. זו הסתיימה, כך נראה, ממש לאחרונה. כלומר, שש ומשהו שנים לאחר מעשה. בשנת 2017, המדינה תבעה את שוברים שתיקה בנסיון לחשוף את זהותו של העד שאת זהותו חושפים עכשיו עד כאן. כלומר, בשנת 2017 – שלוש שנים לאחר מעשה – למצ”ח לא היה מושג מיהו ומהי התקרית המדויקת.

ההתמחות של מצ”ח היא בשחיקת הזכרון של החיילים. זה הכלי המרכזי שלה כשהיא באה להסיר מעליהם את אימת הדין. הדברים מפורטים לעייפה, אבל רצוי להזכר בשני מקרים: האחד, זה שבו מצ”ח חקרה הרג של פלסטיני במשך ארבע שנים וסיימה את החקירה כשהיא יודעת פחות ממה שידעה בתחילתו, כי היא איבדה את התיק הרפואי שנמסר לה. מצ”ח מובילה בתחום הזה, אבל היא לגמרי לא לבד: המ”פ ד’ תפס מתנחלים בוזזים מטע פלסטיני, דיווח, נחקר בנושא – אבל משטרת ש”י ופשל”א (פשיעה לאומנית) מרחו את החקירה שנתיים, וכשהם חזרו אל המ”פ ד’ אחרי פרק הזמן הזה, הוא אמר להם שהוא לא זוכר את פרטי התקרית מספיק טוב כדי להעיד.

ואני מאמין לו. לחלוטין. האירוע לא היה בדיוק קרב האלאמו. הוא עשה דברים בחיים, השתחרר, השאיר את הנושא מאחוריו. זו הסיבה שחקירה צריכה להיות מיידית.

במקרה שלפנינו, מצ”ח (ויפעת ארליך) התמקדו בשלוש תקריות: האחת “בוקר טוב בורייג’,” שבה לדברי העד המפקד נתן הוראה לפתיחה באש אקראית לעבר מחנה הפליטים בורייג’, עם הקריאה “בוקר טוב בורייג’.” כל הנחקרים – העד, שניאור וקוסטה – זוכרים את הפקודה הזו; שני האחרונים טוענים שמדובר היה ב”קריאת מוראל” ותו לא, ושהירי לא היה אקראי אלא לעבר מטרות מובחנות – שמשום מה, הם לא זוכרים מה הן.

אממה, המידע שארליך עצמה מביאה סותר את הטענה הזו. הנה קטע קריטי מהעדות במצ”ח שמצטטת ארליך:

“פלוגת מילואים של שריון ירתה כל הלילה אל האזור ועכשיו אנחנו צריכים להפגין נוכחות ולהראות להם שאנחנו פה […] ואז הגיע אלינו כל העניין של חלוקת מטרות לירי הרתעתי של א’ המ”פ. הוא אמר לכל המט”קים והקצינים חלקו מטרות וחכו לספירה שלי […] אחת שתיים שלוש, בוקר טוב אל בורייג’.” כל ההדגשות שלי.

כלומר, מה שהתרחש כאן – גם על פי תיקי מצ”ח של ארליך – לא היה ירי מבצעי על פי צורך: הוא היה מיועד ל”הפגנת נוכחות.” הקריאה בקשר “בוקר טוב אל בורייג’” מקבלת את המשמעות האמיתית שלה: ירי לשם שלהוב החיילים.

תקרית נוספת שאליה מתייחסת ארליך היא תקרית שבו ציין העד שהכוח ירה פגזים לזכרו של אחד החיילים שנהרג. אבל, שוב, תיק מצ”ח שארליך מצטטת חותר תחת הטענה שלה ושל השטינקרים מעד כאן (ההדגשות שלי):

“אחרי שהמג”ד עזב, המפקד הבכיר בשטח, מ”פ מטעם הביסל”ח, הציע למפקד המחלקה גיל מנצר להחזיר את הכוח שלו כמה שיותר מהר לפעילות מבצעית, מפני שאחרי אירוע של אובדן ידוע כי זה הדבר הכי נכון לעשות. מנצר, שהיה מפקדו של גיא [החייל ההרוג – יצ”ג] ראה עד כמה לוחמיו שבורים והבין שעליו להחזירם לכשירות מבצעית.”

נעצור לרגע. אני רוצה להחזיר אתכם למקרה דומה מאד: בתחיל המבצע, בגזרה אחרת, סג’עייה, נהרג מ”פ בשם דימיטרי לויטס. בתגובה, כיממה לאחר האירוע, הורה סא”ל נריה ישורון, לירות – בעת הלווייתו של לויטס – להפגיז את המרפאה שממנה נפגע לויטס. ישורון השתמש במילים “הפגיזו את המרפאה שממנו ירו הנבלות על הטנק שלו.” בשעתו צה”ל התגאה באירוע ואף הפיץ אותו לכלי התקשורת. אחרי המבצע, כשהתברר לצה”ל לזוועתו שהוא דיווח בזמן אמת על ביצוע פשע מלחמה, ישורון הועמד לדין משמעתי.

שני מקרים, כמעט אחד לאחר, שמעידים על “רוח הלחימה” של צה”ל ועל האופן שבו הקפיד על משמעת אש ועל זהירות בחיי חפים מפשע. לישורון לא היה מזל ודובר צה”ל התרברב באירוע; לשניאור וקוסטה היה מזל, ואף אחד לא דיווח על הירי לצורכי העלאת מוראל לתקשורת, וישנן יש רק עדויות לשוברים שתיקה.

מקרה נוסף שארליך מתמקדת בו הוא ירי לעבר רוכב אופניים. על פי העדויות – ובמצ”ח יש יותר מעדות אחת כזו – הצוות של העד ירה מספר פגזים לעבר כלי רכב על ציר טנצ’ר, ומשהחטיא אותם, פתח בירי מקלע לעבר רוכב אופניים. הירי החטיא, והחמושים התמלאו עליצות על האופן שבו רוכב האופניים ניסה להמלט.

על הירי לעבר רוכב האופניים אין מחלוקת; גם לא על העליצות בקרב החמושים. הם אמרו את זה בחקירת מצ”ח, טענו שזה בפני עצמו לא פשע. זה נכון, אבל זה אומר לא מעט על האווירה בקרבם. השאלה פה היא אחת: העד אמר לשוברים שתיקה שהוא ירה לעבר רוכב האופניים מרצונו-שלו; בחקירתו במצ”ח הוא אמר שרוכב האופניים “הופלל.”

על המילה הזו, “הופלל”, נסוב כל הבלגאן. אז אנחנו צריכים לשאול את מה שמצ”ח לא שאלה: מה המשמעות של “הופלל” בצוק איתן? מהעדויות שנמסרו לשוברים שתיקה, ויש עשרות מהן, “מופלל” משמעו בפשטות “פלסטיני שנמצא במקום שצה”ל מגיע אליו.” על פי האגדה שצה”ל מכר לחמושים שלו, כל האוכלוסיה הפלסטינית ברחה ומי שנשאר הוא בהכרח אויב.

בבורייג’ היו בשנת 2005, על פי נתוני ויקיפדיה, 34,951 בני אדם. חלק מהם ודאי נמלטו בצוק איתן. רבים אחרים, במיוחד הקשישים ונטולי הרכב, לא יכלו לברוח, בין השאר משום שצה”ל לא הבטיח את בטחונם של הנסים ומשום שלא היה לאן לנוס. הם נשארו במחנה כשהטנקים של צה”ל תפסו את הגבעות שממזרחה לו וירו לעבר מטרות מזדמנות, בין השאר – כפי שראינו – כדי להעלות את המוראל שלהם. אין לדעת כמה מההרוגים האזרחיים, ביניהם כפי שראינו מאות ילדים, היו שם.

רוכב האופניים, על כן, לא היה “מופלל” בשום צורה סבירה. אם הוא אכן היה חמוש, או אם הם היו מדמיינים שהוא חמוש, השריונרים שירו עליו לא היו מסתפקים בירי שהחטיא; הם היו מזמנים מסוק או כלי אחר כדי שיהרוג אותו. חשוב לציין כאן עוד שתי נקודות: שקוסטה אמר בעדותו שהוא ירה עליו כדי “להרתיע” אותו – כלומר, הוא לא ראה בו מופלל, שאם לא כן היה יורה כדי להרוג. שנית, אמרו לי אנשי שוברים שתיקה, קוסטה לא היה מפקד הטנק של העד, כפי שנרמז בדיווח של ארליך, אלא מפקד של טנק אחר; ושניאור הוא בכלל טען, כזה שיכולת הראיה שלו ביחס למה שקורה מחוץ לטנק מוגבלת. מהעדויות הסותרות עולה תמונה מורכבת: שני הטנקים, זה של קוסטה וזה של העד, ירו לעבר רוכב האופניים.

ככה נלחם צה”ל ברצועת עזה ב-2014. את ימי הדמים האלה מיהר הציבור הישראלי למחוק מהתודעה. שלבו את הדברים של שלח – ראיה גלובלית, ממעוף הציפור, על שפך האש המטורף של צה”ל, ועל הפגיעות באוכלוסיה האזרחית – עם מה שאמרו חפ”שים למצ”ח, ואחר כך נסו לומר לי ששוברים שתיקה טועים.

עדכון: ביצעתי מספר תיקונים כדי להבהיר את ההתרחשויות.

ועוד דבר אחד: במסגרת הפוגרומים הבלתי פוסקים של המתנחלים מאז התפגרותו של אהוביה סנדק, פלשו שלשום מתנחלים לביתו של פלסטיני, אבו מוחמד מהכפר טוואמין, ותפסו את הבית במשך שעות ארוכות. יממה לאחר מכן, נציג של המנהל האזרחי התקשר לאבו מוחמד ואיים עליו שאם הוא יביא עיתונאים למקום, המנהל האזרחי יגרש אותו מביתו. המנהל האזרחי הגיב ש”הקצין פעל במסגרת תפקידו ובהתאם לסמכויותיו.”

צה”ל והמתנחלים הם מזמן תשלובת אחת. צה”ל מסקר את האירועים, אבל לא מונע אותם. הוא לא עוצר את הפורעים וודאי שלא מסגיר אותם למשטרה. האירוע הזה מדגים שכעת, לצבא כבר אין בעיה להודות בכך.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הרב”ט האסטרטגי יורה בראש דרך כוונות

צה”ל הרג שלושה פלסטינים ביום שישי, וזאת בשל עצם נוכחותם בהפגנה

תשומת לב עולמית הופנתה למדיניות ישראלית שקטה, כאשר חמוש צה”ל כלשהו ירה ביום שישי בראשו של אברהים אבו תוריה, מפגין נכה בן 29 מול גדר המערכת ברצועת עזה, והרג אותו. בתקרית ההיא, הרגו חמושי צה”ל אדם נוסף; אדם שלישי נהרג בגדה, בנסיבות דומות.

ההרג הגרוטסקי במיוחד של אבו תוריה, שאיבד את רגליו כתוצאה מפעולת צה”ל בטבח ההמוני שידוע כעופרת יצוקה, ושנורה על ידי קלע או צלף שהוא חרא של בנאדם אפילו ביחס למקובל בצה”ל, טשטש את הנקודה הקריטית. אפילו אם אבו תוריה היה שלם ברמ”ח אבריו ושס”ה גידיו, והיה יוצא בריקודים לפני הכלה ומוכתר כאלוף המקומי של אל-בורייג' בפארקור, לרוצח שלו (*) לא היתה שום הצדקה לירות בו.

((*) כן, ירי בראשו של אדם לא חמוש שלא מהווה שום סכנה, דרך כוונות, הוא רצח לפי הספר. יש כוונה, יש רצון, יש יכולת ואין קינטור. תחיו עם זה.)

ואף על פי כן, צה”ל נאלץ להודות בתגובתו שיש לו נוהל לירי ב”מתסיסים”. לטענת הצבא, שמותר וצריך לפקפק בה, יש לו נוהל לירי ב”מסיתים” שמאפשר ירי לעבר פלג גוף תחתון בלבד. קצין גרוטסקי במיוחד אמר שהיתה כאן בעיה, כי לא לאבו תוריה לא היה פלג גוף תחתון. ושוב: לצה”ל יש נוהל לירי חי במפגינים. לא באנשים שמסכנים את החיילים. במפגינים. אם אתה אשם בהשמעת סיסמאות והנפת דגלים בהיותך פלסטיני, צה”ל רואה עצמו רשאי להרוג אותך.

וכן, אני יודע. לכאורה הירי הוא לעבר פלג גוף תחתון. בפועל, שלושת ההרוגים ביום שישי נורו בפלג גופם העליון. באף אחד מהמקרים לא נפתחה חקירת מצ”ח. במקרה של אבו תוריה, שמביך מאד את צה”ל מבחינת הנראות שלו, נפתחה “בדיקה.” ומנסיון, אם לא יהיה לחץ כבד, גם לא תהיה חקירה. צה”ל יודע היטב שהחמושים שלו יודעים היטב שהם פועלים עם שתי מערכות של פקודות; הרשמיות ואלו שמבוצעות בשטח. החרא הקטן שירה בנכה דרך כוונות כי צעק סיסמאות פעל לפי הפקודות הלא כתובות.

בצה”ל כבר יש תו”ל שלם על הדרך לשבש חקירה, והוא מועבר מדור לדור. רואים את כל הבריונים האמיצים שקושרים את עיניו של פלסטיני לפני שהם מכים אותו? לא מדובר רק בפחדנות עלובה; יש כאן שיקול טקטי מובהק. אם המקרה הזה ייתפס במצלמות, ותהיה חקירה, מצ”ח תוכל לסגור את התיק בתואנה – שאי אפשר יהיה לחלוק עליה – שהקורבן לא יכול לזהות את הבריונים שהיכו אותו. השטיק הבסיסי של תו”ל שיבוש החקירה, תפקיד שמצ”ח והפרקליטות הצבאית מקפידים עליו באדיקות דתית, הוא דחיית החקירה ככל האפשר. אם תפתח חקירה שלושה חודשים לאחר מעשה, תוודא בכך שלא יהיו ראיות. חיילים ישתחררו, מפקדים יעברו לתפקיד אחר, ולכולם יהיה זמן לתאם עדויות. למעשה, מצ”ח כל כך גרועה בחקירות עד שלפחות במקרה מתועד אחד היא סיימה חקירה כשהיא יודעת פחות על התקרית משידעה בתחילתה – היא הצליחה לאבד את התיק הרפואי.

זו היתה חקירת הרג במהלך הפגנה, אגב.

לשם שינוי, הנוהל הזה של צה”ל, שמעניק סמכות חיים ומוות לכל חמוש, עשוי לעלות לישראל בדם. גבול הרצועה מתחמם, במיוחד מאז מותו של אבו תוריה. ישראלים לא סופרים פלסטינים מתים, על אחת כמה וכמה עזתים; התקשורת שלהם לא מדווחת על מותם, אלא אם הוא מביך את ה-hasbara; אבל הפלסטינים דווקא סופרים. והם מגיבים, בכוחם העלוב, על הפגיעות הללו.

אז רב”ט אסטרטגי ירה למפגין נכה בראש. התוצאה היא ירי רקטות פלסטיני מרצועת עזה. צה”ל מגיב בהפצצות. אלה, בתורן, יובילו לעוד רקטות; והחרא הקטן עם הכוונות, שעשה מה שהמפקדים שלו רצו או למצער העלימו ממנו עין, יכול להיות זה שיגרור את צה”ל לעימות של ממש. יש לקוות שלא יהיה בין ההרוגים; המצב שבו הוא מועלה לדרגת קדוש מעונה (שהרי לעולם לא נדע מיהו) יהיה בדיחה אכזרית מדי, אפילו ביחס למצבנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רצח ברשיון

שני מקרי ידוי אבנים, שני עונשים שנים: צה”ל מדגים ביממה אחת את שקר המדיניות שלו

חמושי צה”ל ירו אמש (ב’) במוחמד מוראד מוסטפא יחיא, לטענתם לאחר שזה ידה אבנים כנגדם, ופצעו אותו באורח קשה. הבוקר (ג’) מת יחיא, בן 18, מפצעיו. מותו של יחיא איננו מקרה או טעות: הוא תוצאה של מדיניותו המכוונת של תת אלוף תמיר ידעי, שהורה לפני מספר חודשים על הפעלת אש חיה גם כשאין צורך בכך כנגד פלסטינים. מצ”ח הודיעה שהיא פותחת בחקירה, אבל אפשר לסמוך על הנסיון הרב שלה בתחום מסמוס החקירות ולומר בבטחון שאיש לא יועמד לדין. יתר על כן, הירי היה בהתאם לפקודות – ומצ”ח לא מעיזה לבדוק את חוקיותן של פקודות, גם כשכולם יודעים שהחוקיות מפוקפקת ועל כן מעבירים את הפקודות בעל פה. מארגון זכויות האדם בצלם נמסר שבחודשים האחרונים הם רואים עליה מדאיגה בשימוש ברוגר כלפי פלג הגוף העליון, ושעל פי הערכותיהם מאז ההרצאה הפומבית ההיא של ידעי הרגו חייליו של ידעי שמונה פלסטינים בגדה במהלך עימותים – שניים מהם בוודאות מירי רוגר.

כששואלים את צה”ל מדוע בעצם הוא הורג מיידי אבנים – אני יוצא כאן מנקודת הנחה שאומרת שיחיא אכן יידה אבנים ולא פשוט נקלע לקו האש של החמושים, למרות שגם זה לא יפתיע אותי – התשובה הקבועה שלו היא שאבנים הורגות. הוא אפילו מכנה ידוי אבנים “טרור עממי.”

אלא שכמובן לא כל האבנים הורגות. מתנחלים יידו לא פעם אבנים בחיילי צה”ל – למעשה, אפשר לומר בבטחון שבניגוד לעלילות הדם שהם מפיצים על מפגיני השמאל, המתנחלים הם היהודים היחידים בגדה שמיידים אבנים על צה”ל – וכל חייל יודע שבמצב כזה, אסור לו לירות עליהם.

אלא שהבוקר, פחות או יותר עם מותו של יחיא, הודיע צה”ל שהוא הרשיע שניים מהקצינים של חטיבת כפיר בדין משמעתי, לאחר שלמרבה המבוכה של צה”ל הם תועדו בווידאו כשהם תוקפים באבנים צלמי עיתונות. שני הקצינים נידונו לעונשים קלים מאד: שבועיים במחבוש וחודש ריתוק לבסיס, בהתאמה.

פחסטיני שהיה מיידה אבנים על חיילי צה”ל היה צפוי להיירות על ידיהם כמי שעוסק ב”טרור עממי,” ואם לא היה נורה למוות או הופך לנכה, היה נעצר ומואשם בעבירת טרור כלשהי, שעליה הוא עשוי היה לרצות עונש מאסר של שנים ארוכות. כי האבן שלו מסכנת חיים.

אבל כשהאבן מגיעה מקצין צה”ל, או ממתנחל, פתאום לא מדובר ב”טרור עממי” וםתאום סכנת החיים מתפוגגת. פתאום, מדובר בעבירה משמעתית במקרה של הקצין, שעונשה לכל היותר שבועיים במחבוש, או ב”קבל כרטיס יציאה מהכלא” במקרה של המתנחל. מותר לנחש שאלמלא תועדו החמושים בעת השלכת האבנים בווידאו, ואלמלא הפכו הסרטונים לוויראליים, שני הקצינים לא היו מועמדים כלל לדין.

בסוף השבוע האחרון, דווח, הותקף קצין של צה”ל על ידי ילדים חרדים בשכונה בירושלים בידוי אבנים; ואף שהאבנים גרמו נזק ניכר לרכבו, אף אחד לא העלה על דעתו שהוא אמור היה לירות בהם. אם ידוי אבנים אכן מהווה סכנת חיים, והוא מצדיק ירי חי בתגובה, אז יש להניח שצה”ל היה מקבל בהבנה את המצב שבו הצלם המותקף על ידי הקצינים היה מגיב בירי חי ואולי הורג אותם. העובדה שהסנאריו הזה נשמע לנו מופרך כל כך מעידה עד כמה הטענה שידוי אבנים הוא “סכנת חיים” היא שקרית. השימוש בנשק קטלני לא נשען על סכנה; הוא נשען על הפרדה אתנית. הוא רצח ברשיון של אנשים שיש הסכמה בשתיקה להריגתם.

והסיבה שהשקר הזה עובד בקלות כל כך היא שבצה”ל יודעים היטב שמבחינת הציבור, דם פלסטינים הוא הפקר. כך עובדת דיקטטורה צבאית: היא צריכה לשכנע חלק מרכזי באוכלוסיה שהאלימות שלה, שהיתה בלתי נסלחת כלפיו, היא לא רק נסלחת אלא אף מתבקשת כלפי אחרים. אם יש משהו שתושבי דיקטטורה מורגלים לתרץ, הרי זה את האלימות החריגה: אתה לא היית שם, יש מצב חירום, אנחנו במצב מלחמה, אין לך מושג מה הם היו עושים לנו, אנחנו לא יכולים להפסיק את אחיזת החנק.

ובינתיים, נערים מתים. ואין מוות שאין לו תירוץ.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

חקירת פשעי מלחמה: מ.ש.ל

במשך שבועות בנתה מערכת ה-hasbara תפאורה שאומרת שישראל חוקרת את עצמה – ואז געה שר הבטחון

במהלך מבצע “פאלוס זקור” (זוכרים אותו?), נקטו שני ארגוני זכויות אדם, בצלם ויש דין, בפעולה חריגה: הם פרסמו הודעה שבה הם אומרים שאין לישראל כל כוונה לחקור פגיעות בפלסטינים, ושמערכת החקירות הצבאית שבורה לחלוטין. הארגונים (גילוי נאות: הח”מ כותב בלוג בתשלום עבור יש דין) ציינו, בין השאר, את העובדה שאין שום אפשרות שחקירת מצ”ח תוכל להגיע לדרגים האחראים למה שהתרחש בעזה. מצ”ח יכולה, בדוחק, לחקור את מח”ט גבעתי, ואולי, אולי, את אלוף הפיקוד; היא לא יכולה בפועל לחקור את הרמטכ”ל, והיא לא יכולה – ובצדק היא לא יכולה, זה לא בסמכותה – לחקור את הדרג המדיני. המשפט הבינלאומי קובע שלבכירים יש אחריות למעשי הזוטרים מהם. החקיקה הצבאית הישראלית לא מכירה בעקרון אחריות המפקד, והחוק הישראלי כלל לא מכיר בקונספט של פשעי מלחמה, כלומר (בהפשטה גסה) פשעים שבהגדרה ענישתם חמורה יותר וקשה הרבה יותר לקבל עליהם התיישנות. יש דין הוציא דו”ח מצוין בנושא, שאפשר לקרוא כאן (הקפידו לקרוא את הדו”ח המלא).

כשבוע לאחר מכן, הוציא בצלם הודעה חריפה אף יותר: הוא אמר שהוא לא מאמין שהחקירות של צה”ל על שהתרחש בעזה יובילו למשהו שהוא מעבר לטיוח, ועל כן בצלם לא ישתף פעולה עם החקירות של צה”ל. שתי ההודעות לוו בצווחות היסטריות של הימין היהודי: איך מעיזים לומר שצה”ל ביצע פשעי מלחמה. ובכן, הוא ביצע לא מעט מהם. העובדה שהימין היהודי לא מכיר בהם, כפי שהחקיקה הישראלית לא מכירה בעצם הקונספט של פשעי מלחמה, לא משנה את העובדות. והעובדות הן קבועות, כמעט חוק טבע: הצבא משחרר את החיה שבאדם ואז מאבד עליה שליטה.

בשבועות האחרונים, כלי התעמולה של המדינה היהודית – בראשם, כמובן, העיתונות היהודית, שפחות ופחות מעזה להתמודד עם צה”ל אלא בשאלות של בזבוז ותקציב – סיפרו לנו בהתלהבות שיש חקירת מצ”ח חדשה ונוקשה, ושכל מיני קצינים מהמלחמה האחרונה מתחילים לשקשק. צה”ל חוקר את עצמו, פרסמו העיתונים בגאווה את ההודעה ששלח להם דובר צה”ל “לפרסום בשם הכתב,” והוא עושה עבודה מצויינת. ולא לשכוח, הוסיפו שם, כדי להרגיע את הנמר המיליטריסטי, שהמטרה של החקירה היא שאפשר יהיה להראות לעולם שחקרנו, מה שיגן על הפושעים. או, במילים אחרות, מה שאמר בצלם כבר בספטמבר: שהמטרה של החקירות היא טיוח.

ספק, אגב, אם הטיוח הזה יועיל. כדי למנוע העמדה לדין בחו”ל, החקירה הישראלית צריכה להיות חקירה אמיתית. מי שרוצה לראות איך נראית חקירה של מצ”ח, יוכל לראות דוגמא מוצלחת בפוסט הזה, שנכתב עבור יש דין. שימו לב במיוחד לאופן שבו התחקיר הצבאי משמש כתואנה לדחיית החקירה ולמריחה שלה. לארגוני זכויות האדם יש די ראיות כדי להוכיח, משפטית, שהחקירה הצבאית היא במקרה הטוב בדיחה ובמקרה הרע שיתוף פעולה שקט עם הפושעים. וזה המצב, כפי שציינו הארגונים בהודעתם בספטמבר, כשמצ”ח חוקרת חיילים במצב רגיל. אין לה שום סיכוי במצב לחימה.

אבל צה”ל הודיע שהוא חוקר ושיהיה בסדר, והעיתונות היהודית ציטטה אותו בצייתנות. מי שטרח להרים את הראש, יכול היה לראות את הקרחון מתקרב במהירות: “יום שישי השחור” ברפיח, שבו הוריד צה”ל אש בלתי מבחינה על אוכלוסיה אזרחית בנסיון שאין לכנותו אלא כמטורף לרצוח חייל שלו ובלבד שלא יהפוך לשבוי. יותר ויותר מידע צץ על כך: לפני כשבועיים, צצו הקלטות – חלקיות וערוכות – מרשת הקשר של אחד מגדודי גבעתי. המדליף, כמובן, בחר את הקטעים שהודלפו. והצנזורה אישרה את הפרסום. מותר להעריך שאם היה שם משהו מפליל באמת – לכו תדעו מה יש במקור – התקשורת היהודית לא היתה מפרסמת אותו. זוכרים את הסרטון שפרסמה התקשורת הפלסטיני של הקרב בחוף זיקים? הקרב שבו הסתבר שהצבא החזק ביותר במזרח התיכון נזקק לשריון, סיוע אווירי וירי ארטילרי מהים, הכל מלווה על ידי מפעילי מל”טים, כדי להרוג ארבעה חמושים נועזים ונחושים, שנלחמו כמו שצה”ל היה נלחם פעם? הוא היה מביך מאד והתקשורת העדיפה להתעלם ממנו עד שכל העולם ראה אותו. (בהערה מוסגרת, הסרטון היה מביך במיוחד בשל ההתייחסות הראשונית של דובר צה”ל לנושא, בסרטון משלו, שבו כהרגלו שיקר.)

ואז בוגי פתח את הפה.

אתמול (ה’) הודיע שר הבטחון, לגמרי במקרה האיש שממנה את הפרקליט הצבאי הראשי, שהוא ממש לא רוצה שתהיה חקירה של מה שקרה ברפיח. יעלון אמר ש”מתרוצצות עכשיו הרבה מאוד שמועות והרבה אמירות, למשל באירוע של חטיבת גבעתי באותו יום שישי ברפיח. האירוע הזה לא נמצא בחקירת מצ"ח. אני מקווה שאף אחד לא יחליט להכניס אותו לחקירת מצ"ח. זה אירוע מבצעי שהתקבלו בו החלטות כאלה ואחרות, זה לא משהו שבודקים אותו בכלים פליליים. צריך לתחקר אותו בכלים פיקודיים כדי להשתפר בפעם הבאה.”

כלומר, שר הבטחון, האיש שאחראי פיקודית על הטבח ברפיח ושלגמרי מועמד עכשיו לביקור בהאג – האו”ם הודיע שפלסטין תצורף לבית הדין הבינלאומי באפריל, והפלסטינים כבר הגישו תלונה על אירועי רפיח – מורה למשטרה הצבאית החוקרת מה אסור לה לחקור. פה, הוא אומר להם, אסור לכם לגעת. ואם תגעו, הוא לא צריך לומר, אתם תצטרכו לחפש ג’וב אחר.

יעלון הבהיר בדבריו את מה שארגוני זכויות האדם כתבו כבר בספטמבר: שמצ”ח לא יכולה לחקור את פשעי המלחמה של צה”ל. היא לא יכולה, כי אם היא תטפס גבוה מדי – יותר ממ.פ., נניח – יעצרו אותה. ולפעמים ההחלטה לעצור את החקירה מגיעה בשלבים הרבה יותר נמוכים: האלוף דורון “לונדון לא מחכה לי” אלמוג הפסיק את חקירת מצ”ח, כשזו חקרה את הנהג שדרס את רייצ’ל קורי. וכאמור, לרמה של יעלון היא לא יכולה להגיע בכלל.

אבל.

אבל אם אלוף הפיקוד, או המח”ט, או האוגדונר, ירגישו את מר החקירה מתקרבת אליהם, אם יסתבר שהפצ”ר שייך למסדר מתאבדים חשאי ושהוא מורה לחוקרים לעשות את תפקידם, אז ישנה הסכנה הסבירה לגמרי שהכדור יגולגל למעלה. מה אתם רוצים, יאמר האלוף, השר אישר את הכל. אני? אלי אתם באים? יזדעק האוגדונר, הנוהל הזה תוכנן מראש בישיבות עם השר. הרי אתם לא חושבים שלא דנו באפשרות הזו מלכתחילה. עכשיו באים? יאמר המח”ט, בעסה, הפריימריז של הבית היהודי נגמרו לפני חודש. אבל אם אנחנו כבר פה, אולי כדאי שתדעו – השר קיבל עדכון בזמן אמת.

רגע, מישהו חושב שיעלון לא קיבל דיווח בזמן אמת? מישהו חושב שאפשר היה להפעיל כזו כמות של אש על רפיח בלי אישורו? ומישהו באמת חושב שהעדויות הפוטנציאליות האלו של הבכירים יישארן במצ”ח? אפשר להוציא ממנה את המידע הזה. זה יצריך בג”צ, כן, אבל זה לגמרי יהיה שווה את זה. וברגע שזה ייצא, יעלון יהיה בבעיה אמיתית. מי יודע, אולי אפילו יהיה מספיק לחץ חיצוני שישלול ממנו את התפקיד הכיפי עם הטיסה החופשית במסוקים.

אז מה יש לנו פה? מערכת צבאית שלא מסוגלת לחקור אבל מייצרת מצג שווא שכן, בסיוע נלהב של התקשורת, ושר בטחון שהוא בעצמו חשוד פוטנציאלי שפועל בפומבי לשבש את החקירה, שעשויה להגיע אליו.

מ.ש.ל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, אני רוצה להודות לכל מי שאיחלו לי בהצלחה בפריימריז הבאים. אשתדל שלא לאכזב אתכם.

(אני אורגניזם לומד. מהר.)

(יוסי גורביץ)