החברים של ג'ורג'

הדיקטטורה הצבאית היהודית היחידה במזרח התיכון

בישראל, מורשים האזרחים לשחק בדמוקרטיה – עד שהם מעצבנים את המושל הצבאי שלהם. כן, יש לכם מושל צבאי

השבוע, פרסם אלוף פיקוד העורף, אייל אייזנברג, תיקון לצו שלו באשר לאסיר המשוחרר ג’ון קרוסמן (”מרדכי ואנונו”), בזו הלשון:

“עם זאת, העותר רשאי גם ללא קבלת אישור מראש, לקיים שיחה מזדמנת בעל פה עם אזרחים זרים או תושבים זרים, ובלבד, שמדובר בשיחה חד-פעמית, המתקיימת פנים אל פנים, שלא תוכננה מראש, שנערכת במקום ציבורי פתוח לקהל הרחב, ושתתקיים למשך פרק זמן שלא יעלה על 30 דקות (להלן: “שיחה מותרת עם זרים”.) יודגש, למען הסר ספק, כי שיחה מותרת עם זרים לא תנוהל בכתב וגם לא תנוהל באמצעות כל סוגי התקשורת ובכל אמצעי תקשורת, ובכלל זה לא תנוהל באמצעות האינטרנט.”

במילים פשוטות יותר, האלוף אייזנברג (אתם עשויים לזכור אותו כאוגדונר פלשונר ממלחמת לבנון השניה; בשיטה הצה”לית, האיש שוועדת וינוגרד מתחה עליו ביקורת קטלנית, לא רק שלא הודח אלא אף קודם) התיר לקרוסמן לנהל שיחת רחוב קצרה עם אנשים שאינם אזרחים ישראלים.

מאחר והצו הזה נשמע כאילו יצא מהכלאה של מערכון גרוע של אפרים קישון עם משהו שקפקא היה שורף במגירה, אני מביא פה, באדיבותו של עורך הדין מיכאל ספרד, את תמונת הצו. הצו תוקן במהלך עתירה שהגישו ספרד ועו”ד אביגדור פלדמן להסרת ההגבלות מעל קרוסמן.

crossman

אז מה קורה פה? קודם כל, כמו לפני שנה, הממסד הצבאי ממשיך להתעלל בקרוסמן ולמנוע ממנו לצאת מישראל. קרוסמן, נזכיר, הוא אסיר משוחרר שיצא מהכלא לפני יותר מעשר שנים. הוא ריצה 18 שנות מאסר במלואן, חלקן הניכר בבידוד, אבל המושל הצבאי שלכם ממש לא אהב את הרעיון שמישהו שדפק ככה את המערכת ייצא מהישג ידו; אז מדי חצי שנה הוא מוציא צו שבונה, בלשונו של ספרד, “צינוק מנהלי סביבו באמצעות צווים מגבילים.” חשוב מדי פעם להזכיר את המקרה של קרוסמן, כי הוא מזכיר לנו שיש בישראל שתי מערכות: האחת, זו שמתוארת בכל כלי התקשורת, היא מערכת דמוקרטית-לכאורה, שבה מתנהלות מדי פעם בחירות ושיש בה סוג של ביקורת שיפוטית. השניה, הרשמית לא פחות מהראשונה אבל עם הרבה פחות יחסי ציבור, היא המערכת הבטחונית. זו פועלת מכוחם של צווי שעת חירום שמעולם לא בוטלו.

וכל זמן שאתם לא מעצבנים את המושל הצבאי שלכם, במקרה שלנו הפשלונר אייל “בסדר, כולנו כשלנו” אייזנברג, הכל יהיה פחות או יותר בסדר. אבל אם תביאו לשליטים האמיתיים של המדינה, הצבא והמשטרה החשאית, את הסעיף, העולם שלכם יכול להתהפך מהר מאד ואתם תגלו באיזו דיקטטורה צבאית אתם חיים בעצם.

בואו נסתכל על המקרה של קרוסמן. הוא נחטף בפעולה חשאית מרומא, והורשע בריגול חמור על אף שלא העביר את המידע שברשותו לשום סוכן זר אלא לעיתון. הוא נידון ל-18 שנות מאסר, ריצה את כולן – בניגוד מובהק, למשל, לרוצחי המחתרת היהודית או לפושעי המלחמה של כפר קאסם – וגם אחר מאסרו מוחלות עליו הגבלות שהופכות אותו בעצם לאסיר בית, שיכול לחזור לכלא אם הוא ינהל שיחה בת 31 דקות במקום פומבי עם אזרח זר. לפני הצו של אייזנברג, אגב, כל שיחה עם אזרח זר היתה עילה למאסר.

טוב, נו, אתם אומרים, זה מרגל מסוכן. וואלה? כי את צווי אלוף פיקוד העורף הפעילו גם נגד טלי פחימה. פחימה לא עשתה דבר, חוץ מאשר לעצבן את הרוב היהודי ולסרב לשתף פעולה עם השב”כ כמודיעה. היא נעצרה במעצר מנהלי, בצו אלוף פיקוד העורף. בסופו של דבר, היא הורשעה על כך שהיא תרגמה מסמך צה”לי שנפל לידי פלסטינים… מבלי שהיא דוברת ערבית. בתי המשפט שלנו אישרו את הקרקס הזה, זה אחר זה, ופחימה ישבה שנתיים בכלא.

נריה אופן, פעיל ימין קיצוני, הוחזק במעצר מנהלי בצו אלוף פיקוד מרכז במהלך ההתנתקות, וזה היה עוד חצי סביר, כי זה היה בגדה המערבית ושם צווי מעצר מנהלי מופעלים על ימין ועל שמאל. אבל כשעבר אופן לירושלים, שנחשבת רשמית לחלק מישראל, הופעל נגדו צו אלוף פיקוד העורף, שהרחיק אותו ממספר שכונות. זה היה אחרי צו של אלוף פיקוד מרכז שהרחיק אותו מיצהר. כלומר, נריה עצבן מספיק את המשטרה החשאית ואת הצבא, כדי שאלה – שלא מצליחים לאסוף נגדו ראיות, כי הם לא יודעים איך לעשות את זה אם הם לא יכולים לענות את הנחקר ולאיים שיענו גם את בני משפחתו, עד שהוא מודה – הרחיקו אותו ממקום המגורים שלו, פעמיים, בצו מנהלי. בלי הצורך המעיק בראיות. בית משפט? אדם זכאי עד שיוכח אחרת? לא בדיקטטורה הצבאית היהודית היחידה במזרח התיכון.

במאי השנה, החתימה המשטרה החשאית את אלוף פיקוד העורף על צווי הרחקה כנגד שלושה קטינים ש”תכננו משהו” בזמן ביקור האפיפיור. המשטרה החשאית לא טרחה להציג ראיות, כי לא היו לה כאלה. בספטמבר 2012, מסרה משטרת ישראל צווי שטח צבאי סגור של אלוף פיקוד המרכז, שהוא רשמית הממלא את מקום הריבון בשטח שנמצא מחוץ לישראל (הגדה המערבית), ל-11 פעילי שמאל. השוטרים טעו לחשוב שהם מוסרים צווי הרחקה מנהליים. כלומר, משטרת ישראל – גוף שאמור על שמירת החוק בתחומי ישראל – הגישה לאזרחים ישראלים, בתחומי מדינת ישראל, צווים שמי שהוציא אותם כלל אין לו סמכות עליהם.

מה קרה פה? נורא פשוט. השוטרים ידעו מכוח איזו סמכות הם פועלים: מדינת הבטחון הלאומי היהודית. כשזו מתערבת, בתי המשפט הרגילים מתפוגגים. הם ממלמלים משהו על כך שזה לא בסדר ואכן חריג ואסור שזה יחזור על עצמו יותר מדי אבל אין ברירה, מדובר בבטחון המדינה, וכשהם מושבעים בשם המפלצת הקרה הזו, השופטים נדים ראשם בכניעה וזזים הצידה.

המשפטן הנאצי קארל שמיט ניסח ב-1922 כלל פוליטי חשוב: “הריבון הוא מי שמכריע על מצב החירום,” כלומר הריבונות נתונה לא בידי מי שמחזיק בה רשמית אלא בידי מי שמוסמך להשעות את החוקים הרגילים.

אז אתם יכולים לשחק בדמוקרטיית נדמה-לי, אבל כל זמן שתקנות שעת חירום – אלו שכינה מנחם בגין כגרועות מן החקיקה הנאצית – נשארות בתוקף, אתם לא באמת אזרחים. אתם אזרחים כל זמן שלא עצבנתם את מי שמכריע על מצב החירום – ובישראל, אלו המשטרה החשאית והצבא. זכויות האזרח שלכם קיימות מכוח חסדו של המושל הצבאי. אל תשכחו.

ואם תשכחו, יזכירו לכם.

ועוד דבר אחד: השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון, דובר צה”ל, החזיק בבלוג שלו פוסט שנקרא “Rocks can kill.” היום גילה הבלוגר נועם ר. שהפוסט ההוא נעלם משם – וזה קרה יממה אחרי שמתנחלים מהמאחז הבלתי חוקי עדי עד תקפו באבנים רכבים של הקונסוליה האמריקאית. פתאום, המשפט “אבנים יכולות להרוג” הפך לבעייתי מאד מבחינת מערכת ה-hasbara, אז דו”צ העלים את הפוסט. הוא רק שכח שיש בעולם צילומי מסך ושמירת ארכיון. הנה הארכיון של הפוסט הזה. כלומר, דו”צ לא רק שקרן, אלא גם טמבל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שלטון החוק? תעשו לי טובה

בעקבות פרשת האולפנה, צויר בנימין נתניהו בעיתוני העולם כמי ש"שמר על שלטון החוק" הישראלי אל מול המתנחלים ועוזריהם, שניסו להעביר את חוק ההסדרה. כך אוהב נתניהו שמציירים אותו: ימין מתון, נחוש מול הימין הקיצוני.

הבל הבלים, שטות ורעות רוח. אם מישהו היה צריך הוכחה לאופן שבו רואה נתניהו את שלטון החוק, אפשר היה לראות אותה בהתרסה שלו בכנסת כלפי ארגוני השמאל והפלסטינים: אם תעתרו לבג"צ, אם תנסו לשמור על זכויותיכם החוקיות, נדפוק אתכם עוד יותר. כך מדבר מי שאמור להיות אמון על אכיפת החוק ופסיקות בתי המשפט.

ולא שהפסיקה בפרשת האולפנה היתה חריגה במיוחד. היא הורתה לפנות מבנים שבנו מתנחלים על אדמה פלסטינית פרטית. הסיפור מעניין: הוא מגלם בתוכו את כל הכיבוש. קודם כל, החרימה המדינה את השטח בסוף שנות ה-60. הוא היה אז כרם. המדינה הפקיעה אדמות בסביבתו, ובנתה עליו את הבסיס הצבאי בית אל. השטח המדובר לא הופקע, אבל היה קרוב לבסיס, והכניסה אליו נאסרה על הפלסטינים אלא בסופי שבוע; עורך הדין מיכאל ספרד מעריך שהמהלך הזה היה בלתי חוקי לחלוטין, אבל לך תריב עם צה"ל. אי אפשר לקיים כך כרם, והוא גווע. המדינה הרגילה את בעלי הקרקע להתייחס אליה כאל קרקע אבודה.

יותר מ-30 שנה אחר כך, השתנה במפתיע היעוד של הקרקע. עכשיו היא כבר לא היתה צמודה לבסיס, עכשיו אמורים לבנות עליה מבנים. אבל כאן יש בעיה: המדינה יכולה להפקיע שטחים לצרכים בטחוניים, והיא יכולה להכריז על שטחים כנטולי בעלים ועל כן "אדמות מדינה" שאותן היא משעבדת לצרכיהם של בני מדינה אחרת, והיא יכולה כמסתבר פשוט למנוע "מסיבות בטחוניות" כניסה לשטחים שסמוכים לשטחים שתפסה; אבל היא עדיין לא יכולה לנהוג כליסטים, להפקיע את האדמה לצרכים בטחוניים ואז להעביר אותה ישירות ליהודים.

על כן, נחלצו המתנחלים לעזרה. כמה חברות מתנחלים רקחו עסקה מפוקפקת: הם החתימו פלסטיני כלשהו על חוזה מכירה של שטח שלא היה שלו. ספרד מעלה נתון מעניין: עורך הדין של הרוכשים הבחין ששמו של המוכר לא היה זהה לשמו של בעל השטח; על כן הוא נתן לו מקדמה והוסיף סעיף לחוזה, שבו נאמר שהמכירה תושלם כאשר האיש ישוב עם ראיות לכך שהוא בעל הקרקע. האיש לא שב מעולם ועל כן, טכנית, המכירה לא הושלמה מעולם. עורך הדין היה דוד רותם, היום ח"כ מטעם ישראל ביתנו, חבר בוועדה לבחירת שופטים, ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט.

הגזל הזה היה כל כך בוטה, שהמנהל האזרחי הוציא צווי הריסה למבנים שם מיד עם הקמתם, ב-2006. הוא, כמובן, לא אכף אותם – כחלק ממדיניות רשמית של אי אכיפת צווי הריסה כנגד בתים של יהודים. בדרך כלל, אדמה אבודה כזו, שכבר 40 שנה יצאה מידי בעליה, לא מושכת תשומת לב. הפעם דווקא כן, והעסק הגיע לבית המשפט, שם יצא כל הלכלוך החוצה.

המדינה הודתה ששם המוכר במסמכים שהציגו החברות מעולם לא היה רשום כבעל השטח; החברה, קבע המנהל האזרחי, ידעה "שאין זהות בשם המוכר לזה הרשום בספר המקרקעין"; מוכר הקרקע היה בן שבע (!) בעת רישום המקרקעין; ולא בוצע שינוי בטאבו, כנדרש. פרטים נוספים פה.

חקירה פלילית בנושא נפתחה והתנהלה בעצלתיים. למרות שהבכיר ממתנחלי בית אל שהיה מעורב בפרשה הודה בחקירתו שידע שאין לו היתרי בניה, ולמרות שהחברה הקבלנית מסרה מסמכים שקריים לבנקים, החקירה נסגרה. ספרד מנהל כעת עתירה כנגד הסגירה הזו. היעדר ההיתרים, אגב, לא הפריע למשרד השיכון לשפוך תקציבים במקום.

עכשיו, במדינת חוק, כל החברות המעורבות היו עוברות חקירה צולבת, הפקידים שאישרו הקצבות של משרד השיכון לבניה על קרקע גזולה היו עפים מתפקידם, והחברות המעורבות היו משלמות לבעלי הקרקע החוקיים את כל ההכנסות – ממכירת דירות ומהשכרתן – שעשו מהשטח הגזול, ועוד מוסיפות פיצויים.

אבל בישראל, אף אחד לא מתעניין בזכויותיו של בעל הקרקע הנגזל, שהאדמות שלו הופקעו תחילה בכוח הזרוע, ואחר כך – בתיווכו של מי שיהיה יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט – הועברו לזרים. החוק, אליבא דנתניהו, לא שומר על זכויותיו של בעל הקרקע; הוא לא בן לעם הנבחר ולא לאצולה המיוחסת של המתנחלים, שעבורם עושים הכל. הוא קוץ מעיק, מטרד, שהצליח לזכות בנצחון נדיר על מערכת העושק הממושפטת שלנו – ועל כן יש לאיים עליו.

על פניו, על נתניהו היה לבצע את פסק הדין ללא שהיות, ללא משחקים, וללא הבטחות פיצוי למתנחלים. "שלטון החוק" הוא הכלי המרכזי של הכיבוש, האצטלה – מסמורטטת, צואה וקרועה, אבל אצטלה – שמשווה פנים מהוגנים למה שהוא מסע של גזל ושוד (בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה, בחסינות מושל!). בלעדיו לא היה כיבוש. נתניהו, מתוך האינטרסים שלו-עצמו, היה צריך להגן עליו. כך נהג בגין אחרי בג"צ אלון מורה.

אבל נתניהו איננו בגין. הוא חייב למתנחלים יותר מדי, הוא איננו יכול להעמיד פנים כאילו יש חוק שוויוני שכולם חייבים לציית לו משום שהחברה הישראלית כבר מזמן לא מוטרדת מכך שהיא חברה מפלה. מבחינת רוב היהודים החיים בישראל, שהם הבסיס של נתניהו והם הסיבה ששלטונו יציב כל כך, אין שום דבר לא בסדר בכך שיש חוק אחד ליהודים וחוק אחר, רע יותר, לפלסטינים. זו מדינת היהודים, אחרי הכל.

שורש הרע, כמובן, הוא בכך שבג"צ בכלל מאשר פניית פלסטינים אליו. הוא זה שיצר את האצטלה הזו של פיקוח משפטי על הכיבוש, פיקוח שלא קיים בפועל ב-99.99%. חברי הכנסת שמתלוננים בכל פעם שבג"צ בכל זאת מסרב לאשר את הבלתי ניתן לאישור יכולים לשנות את המצב בקלות: הם רק צריכים להעביר חוק קצר ופשוט, שאומר ש"בתי המשפט הישראלים לא יפסקו במקרים המתרחשים בשטח הנמצא תחת שטח שיפוט צבאי." עד לאחרונה, עד שאבד המצפון הערכי של החברה הישראלית, הם נמנעו מחוק כזה: הם ידעו שבלי בתי המשפט הישראליים אי אפשר יהיה עוד להגן על הכיבוש. עכשיו רוב הישראלים כבר לא מבינים זאת, וגם לא אכפת להם מכך שהם כובשים עם אחר. חוק ההסדרה היה נסיון להעביר חוק דומה. יהיו עוד – ובפעם הבאה, השמאל צריך לתמוך בחוקים כאלה. את המסיכה של "שלטון החוק" צריך לקרוע מעל פניו של הכיבוש – ושל ישראל.

ועוד דבר אחד: איילת שקד, הפנים העאלק-חילוניות של ארגון הקש "ישראל שלי", הודיעה היום כי היא מתפקדת ל"בית היהודי", השם המודרני של המפד"ל. היא תתמודד ברשימה אחת עם נפתלי בנט – גם הוא ממקימי "ישראל שלי" – ועם אביחי רונצקי, שפסק שמעיקר הדין מותר למנוע טיפול רפואי משבויים ושקודם אחר כך לתפקיד הרב הראשי לצה"ל. שקד אמרה שהיא עושה את המהלך מתוך "אמונה בשותפות אמת בעם ישראל." ב. מיכאל הגדיר פעם "חילונים" נוסח שקד כחברים בסיעת חל"ם, חילונים למען המפד"ל. מותר לקוות שמצביעי המפד"ל יבהירו לשקד שהיא מספיק טובה בשביל הפעלת בוטנט אנושי, אבל כאשה אין לה מקום בעמדת הנהגה.

(יוסי גורביץ)