החברים של ג'ורג'

ימי זרקאווי

ראש הממשלה נתניהו גינה את הרצח הבוקר בדומא, בו שרפו מחבלים יהודים למוות עלי סעד דוואבשה, בערך באותן המילים שבהם גינה לפני כשנה את רצח מוחמד אבו ח’דיר. שרי הימין החרו-החזיקו אחריו. אני מסרב להתרשם מהגינויים הללו; הם בסך הכל אומרים שהמדינה היהודית תתנהג כנגד הטרור היהודי כפי שהיא נוהגת תמיד – תדבר בקול תקיף ותקרוץ.

כפי שציין איתמר שאלתיאל הבוקר, הפיגוע בדומא הגיע שעות ספורות אחרי הפיגוע במצעד הגאווה אמש. המבצעים שלו היו מודעים לפיגוע השני של שליסל, והם עשו בו שימוש מכוון להגברת ההשפעה שלהם. כך עובד טרור.

דובר צה”ל, תא”ל מוטי אלמוז, אמר הבוקר ש”מדובר באירוע חמור מאד”, וטען ש”אינני זוכר אירוע חמור כזה בשנים האחרונות.” וואלה. מזל שלא אמר שזה היה רעם ביום בהיר, כמו הרמטכ”ל אהוד ברק אחרי טבח חברון. יורשה לי נא לרענן את זכרונו של אלמוז.

27.2.14. מחבלים יהודים מציתים בלילה את ביתה של רוידה עבד אלגני סלימאן חאמד בסילוואד. למזלה, היא לא שם. המחבלים משאירים כתובת. איש לא נעצר.

14.11.13, סינג’יל. מחבלים יהודים תוקפים בבקבוקי תבערה בית משפחה פלסטינית בזמן שהיא ישנה, משאירים במקום כתובות. איש לא נעצר.

למעשה, ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ כותב עבורו בלוג בתשלום) דיווח היום שהוא מכיר 15 מקרים של הצתות בתים בשנים האחרונות. המשטרה פתחה בחקירה ב-12 מהמקרים (במקרים האחרים הקורבן בחר שלא להגיש תלונה), וסגרה 10 מהתיקים ללא כל כתב אישום. שני תיקים עדיין פתוחים. זה קורה די הרבה; פשוט בלי דיווח בתקשורת היהודית. כי זו מקפידה שיטתית לא לדווח על טרור יהודי אלא אם אין לה ברירה.

טרור יהודי במדינת ישראל קיים פחות או יותר מרגע הקמתה. אלמנטים דתיים, משיחיים ואולטרא-לאומיים לא היו מרוצים ממנה מיומה הראשון. כמו כמעט בכל מקרה של טרור, הבעיה איננה הטרוריסטים עצמם. אלה מעטים, ובדרך כלל בשלב מסוים יעשו את השגיאה שתביא ללכידתם או לחיסולם. הבעיה היא הסביבה התומכת שלהם, שמצמיחה אותם. ומתשתיות הטרור האלה ממשלת ישראל ממשיכה להתעלם.

השב”כ והמשטרה הודיעו לאחרונה על מעצרם של מספר חשודים בהצתת כנסיית הלחם והדגים. הפעם טוענים שם שיש להם גם ראיות, בכללן DNA. נחיה ונראה; עד כה שיעור ההצלחות של פשל”א (שם החיבה של מפלג הפשיעה הלאומנית) רחוק מלהרשים, בלשון המעטה.

אבל המעניין בפרשה הוא המסמך האידיאולוגי שנלווה אליה. מלבד תיאור טקטי של הפיגועים השונים, ומבנה ארגוני מומלץ, מוסברת מטרת-העל. “למדינת ישראל יש המון ‘נקודות תורפה’. […] מה שאנחנו נעשה הוא פשוט להדליק את כל חביות הנפץ האלו, את כל השאלות והסתירות בין יהדות ודמוקרטיה. בין הצביון היהודי לצביון החילוני בלי לפחד מהתוצאות. ערעור יכולת השלטון במדינה.” מטרתו של המרד, נכתב שם, היא בניית מקדש, מינוי מלך, ערעור היחסים בין ישראל ומדינות אחרות (כן, זו מטרה – עם לבדד ישכון), גירוש לא יהודים וכפיה דתית במרחב הציבורי.

השיטה פשוטה: השיטה הקלאסית של טרור. בשנים 2003-2004 אבו מוסאב אל זרקאווי הדגים אותה בהצלחה בעיראק. הוא ביצע פיגועים חוזרים ונשנים נגד האוכלוסיה השיעית שם, עד שזו התקוממה והחלה בטרור נגדי משלה. משהחל הסיבוב של טרור וטרור נגד, אי אפשר היה לעצור אותו – על כל פנים, עיראק לא הצליחה בכך. לארגון שהקים אל זרקאווי קוראים היום דאע”ש.

השיטה שמציעים קנאי יהודה דומה. פיגועים, כדי לעורר את כל המתחים הפנימיים של ישראל, יחד עם טרור נגד. כשיתחיל גל טרור פלסטיני אמיתי, הדם יציף את העיניים ונתמוך בשורה של אמצעים שרק יתדלקו אותו. במקביל, הנסיון הישראלי לדכא את הטרור של קנאי יהודה יגרור בהכרח תגובת יתר, שבתורה תמשוך אליהם עוד ועוד אנשים מהמחנה שלהם ותרחיב אץ שורותיו.

כאמור, המספר של הטרוריסטים קטן. זה לא אומר שהם לא מסוכנים, כי הם מדברים בשם שכבה גדולה מאד באוכלוסיה היהודית. ראו, למשל, את הציטוט הבא: “הייתי אומר שכיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות. היום כל האירועים מנתבים להכרה שאין דרך אחרת, אלא להעמיד במרכז את העניין היהודי על פני כל עניין אחר, וזו התשובה לכל המצב והאיומים.”

האיש שאומר את הדברים האלה הוא בני קצובר, בכיר במועצת יש”ע, בשנת 2012. לא רק שמועצת יש”ע לא התנערה ממנו ולא הדיחה אותו, זמן קצר לאחר שאמר את הדברים הללו, זכה קצובר שמנהיג המרכז הרדיקלי, יאיר לפיד, יצטלם איתו. כן, כן – האיש שהבוקר כתב שאנחנו “במלחמה” עם הקנאים הצטלם לפני שלוש שנים עם האיש שהודיע שהדמוקרטיה הישראלית צריכה לעבור מן העולם. בני קצובר, כמובן, הוא גם בן בית בלשכת ראש הממשלה. אין יותר חיבוק ממסדי מזה.

גם הדרישות האחרות של המחבלים היהודים – הקמת בית מקדש, השבת המלוכה – הן דרישות שחלק ניכר מהציבור היהודי תומך בהן. לא רוב, אפילו לא קרוב לזה – אבל הרוב מתנגד לרעיון של בית מקדש ומלך כי זה יהיה חתיכת כאב ראש. הוא לא באמת נגד, הוא לא יודע לנמק התנגדות לבית מקדש ומלוכה אלא ש”זה רעיון של קיצונים.” וזה אומר שאין לו נוגדנים של ממש לרעיון הזה. מצד שני, חלק ניכר מהמערכת הפוליטית הישראלית – כל מפלגות הימין – שבוי למעשה של הקנאים שרוצים מקדש ומלך. שימו לב לזינוק בדרישה לסיפוח הר הבית (המכונה “עליה להר הבית”).

המטרה של המרד היהודי היא חיסול הדמוקרטיה הישראלית. היא סוג של שעטנז. יש פה זכויות לאנשים שאינם יהודים זכרים. זה לא בסדר. והאמת היא שהמרד הזה הוא ככל הנראה תוצאה סבירה למדי של הציונות. מי שבונה מדינה על סמך התנ”ך כקושאן לא באמת יכול להאמין שהעבר היהודי לא יחזור. ומאחר והעבר הזה סונן בכמה מאות שנים של צנזורה ורדיפות, הוא גם מגיע בצורה אלימה במיוחד שיש לה מעט מאד קשר לדבר המקורי – לא שיש לכך משמעות כלשהי.

הקנאות היהודית שדורשת את בניין המקדש והשבת עטרת הפין היהודי הנימול ליושנה לא שונה בהרבה מהקנאות שדורשת החזרה מדומיינת של האיסלם של המאה השביעית. הבעיה של המשטר החילוני היהודי היא שהוא אף פעם לא התייחס ברצינות לא לחילונות שלו ולא לדת של יריביו. בכך הוא דומה מאד למשטרים החילוניים שסביבו (ולא במקרה בעלת הברית הבולטת שלנו באזור היא כת הקצינים המצרית.)

אז אם אנחנו רוצים לנצח את הגרסה המקומית של דאע”ש, צריך להמנע מכל השגיאות שנעשו נגדה בסביבה. דבר ראשון, צריך להמנע מהדלק של הטרור – תגובות יתר. בלי מעצרים מנהליים, בלי חיסולים מהאוויר, בלי ירי בלתי מובחן; מאבק מדויק, ממוקד, במינימום נפגעים בלתי קשורים. שנית, זה אומר משאבים. זה אומר שצה”ל והשב”כ יתייחסו למאבק בקנאים שלנו באותה הרצינות שהם מתייחסים למאבק בחמאס.

וזה לא הולך להיות פשוט, ולא רק בגלל שהמשטרה והשב”כ מגיעים לקרב הזה בלתי ערוכים. הזרוע הצבאית של קצובר אולי קטנה, אבל יש לה המון תומכים בצבא ובממשלה. יהיה צורך לטהר אותם משם. וכדי לעשות את זה, מדינת ישראל תצטרך סוף סוף להחליט מה היא רוצה להיות: דמוקרטית או יהודית. לשתי הבחירות יהיה מחיר ואין סיבה להניח שהוא יהיה נמוך. אבל אם היא לא תבחר, הקנאים יאכלו אותה פיסת סלאמי אחרי פיסת סלאמי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות?

למה בנימין נתניהו מקיף את עצמו באנשי תיאוריית הקשר סביב רצח רבין?

בין שאר התרגילים הקטנים והמזוהמים של ראש ממשלתנו, הוא מינה למנכ”ל משרד התקשורת – המשרד שאמור להפוך את נתניהו להכלאה של ברלוסקוני וארדואן – את שלמה פילבר. הלז, חושף הבוקר כלכליסט, כתב בדצמבר 1995 את אחד המאמרים הבולטים בתחום תיאוריית הקונספירציה על רצח רבין. פילבר היה אז עובד זוטר של מועצת יש”ע. לימים הוא יתקדם ויהיה יו”ר מועצת יש”ע. המאמר פורסם בבטאון הדגל דאז של המתנחלים, נקודה; העורך היה אורי אליצור.

נזכיר את התאריכים, כי הם חשובים. ברביעי בנובמבר 1995 רצח שליח הציבור יגאל עמיר את יצחק רבין, בקליעים שהוכנו על ידי אחיו. קודם לרצח, ביקש עמיר וקיבל את ברכתם של רבנים למעשה. מי הם? המשטרה הצליחה שלא לחקור, אבל יואל בן נון נקב בשעתו בשמותיהם של שניים: דב ליאור ונחום רבינוביץ’. האחרון, אם שמו מזכיר לכם משהו, זכה לאחרונה לתואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בר אילן. נסיון לקבל הכשר לרצח משלמה אבינר נכשל קשות: אבינר הוציא פסק הלכה ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” בערב הרצח עצמו, יצאה מועצת יש”ע בהודעת גינוי המומה משהו, בה הפילה את האחריות לרצח על הנרצח כשהיא טוענת שהוא אחראי ל”ניכור בעם.”

אבל אז התחילו להתברר עובדות מביכות. למשל, אי אפשר היה לטעון – כמקובל במצבים כאלה – שמדובר ב”משוגע תורן.” עמיר לא פעל לבד. הוא היה חלק מחוליית טרור שהורכבה כולה מבני ישיבות הסדר. רוב החוליה היתה מודעת רק לתכנונים לפיגועים כנגד פלסטינים, אבל חיילי צה”ל הבריחו נשק ולבנות חבלה לצורך הפיגועים הללו. בת לאצולת המתנחלים, מרגלית הר-שפי, לא רק הלכה לאבינר לקבל את פסק ההלכה, היא גם ביררה עבור עמיר כיצד יוכל לפרוץ לנשקיה של ההתנחלות שלה. מעמיר קל היה להתנער; הוא היה לא אשכנזי ולאגר בהתנחלויות. מהר שפי, הרבה יותר. להעלים את האווירה שפמפמה מועצת יש”ע, כשרבנים הוציאו את הישיבות שלהם לרחובות כדי לצעוק “בדם ואש/את רבין נגרש” היה הרבה יותר מסובך; היא היתה מתועדת היטב.

אז, תוך יומיים – באוזני שמעתי – התחיל הציבור חובש הכיפה לייצר את תיאוריית הקונספירציה. מאחר והחטא היה גדול מנשוא, ומאחר והציבור עדיין לא הוכשר לשמוע את הטענה שרבין הזמין את מותו, צריך היה לטעון שמה שראינו הוא לא מה שראינו. שזה היה נסיון התנקשות או חיפוי התנקשות של השב”כ. ציבור שלם היה עסוק בחיפוש קדחתני אחרי הבדיה שתציל את שאריות שמו הטוב, ותוך כמה זמן הוא התגבש על כזו. זה מה שפרסם העסקן הצעיר פילבר בנקודה כחודש אחרי הרצח.

הבוקר, כשהמאמר ההוא צף, אמר פילבר בתגובה את הדברים הבאים:

“אני לא מאמין ולא האמנתי גם אז בתיאורית הקונספירציה. יגאל עמיר רצח את יצחק רבין בגלל מחדלים כאלה ואחרים של השב"כ שנחקרו. באווירת ההסתה הציבורית שנוצרה שבועות לאחר הרצח והאישום הקולקטיבי כלפי כלל תומכי הימין ומתיישבי יש"ע בפרט, ואחרי שהתחילו להתפרסם שמועות על הפעלת סוכן מדיח בקרב המתנחלים על ידי השב"כ (אבישי “שמפניה" רביב), החליט עורך נקודה דאז אורי אליצור (שנפטר לפני שנה, לימים היה ראש לשכתו של נתניהו – נ"ס) לפרסם את המאמר. לקראת סגירת הגיליון אליצור, שהיה חבר בהנהלת מועצת יש"ע, פנה אליי, עובד זוטר במועצת יש"ע, וביקש שאחתום על המאמר מתוך חשש למעמדו כפובליציסט. מתוך הערכה לאורי ומרצון לעזור בהדיפת מסע ההסתה כנגד המתיישבים הסכמתי אז לחתום במקומו. גם אורי עצמו, למיטב ידיעתי, לא האמין בתיאוריית הקונספירציה, ולראיה – כל המאמר, שנועד לעצור את ההסתה שהיתה אז כנגד אנשי ההתיישבות, מנוסח בצורה של סימני שאלה. “מאז, בהזדמנויות שונות, התבטאתי בצורה מפורשת על כך שהתיאוריה הזו הזויה ולא הגיונית, במיוחד אחרי פרסום ממצאי ועדת החקירה של השופט שמגר. 20 שנה אחרי, במבט לאחור, אני מעריך שהיום הייתי מסרב לחתום על המאמר."

באופן נוח מאד, פילבר זורק את כל התיק על אורי אליצור, שכבר לא מסוגל להגן על עצמו ממפני ההאשמה הזו. כדי לנקות את עצמו מאשמת כתיבת המאמר, פילבר מציג את עצמו לא בדיוק כתמונה של אומץ: הוא חתם על מאמר שהוא לא האמין בו כדי לרצות את הבוס שלו, כלומר הדביק את השם שלו על משהו שבו הוא לא תומך כדי לזכות בקידום או למצער לא להפגע.

האם זה אכן היה המצב? אין אפשר לדעת, אבל זה גם לא מי יודע מה משנה. ההתבזות של פילבר הוכיחה את עצמה: זה היה סוג המאמרים שבמועצת יש”ע רצו לראות, ופילבר הפך אחר כך ליו”ר הארגון. במקרה הטוב ביותר, מסתבר שחתימה על תיאוריית קונספירציה לא פוסלת אותך מקידום במועצת יש”ע. במקרה הרע יותר, תיאוריה כזו היא גורם אקטיבי לקידום.

להוציא השאלה האם פילבר הוא תולעת, זה גם לא כל כך משנה האם אליצור הכתיב לו את המאמר או לא. אליצור היה העורך. הוא החליט לפרסם את המאמר. הוא היה אחראי עליו כפי שאביחי בוארון היה אחראי על המאמר שקרא להקמת מחנות השמדה.

ולמרות שאליצור פרסם את המאמר הזה, נתניהו בחר בו כשנתיים אחר כך לשמש כראש לשכת ראש הממשלה. לימים, ימשיך נתניהו להעסיק את אליצור ככותב – גם לאחר שאליצור יפרסם מאמר שקורא לפגיעה בחיילי צה”ל במהלך ההתנתקות. כפי שהוא מעסיק כעת את פילבר, למעשה. (אגב, כאן המקום להזכיר שוב ש”אם תרצו”, התנועה האובר-פטריוטית, מקבלת תרומות מעמותה שהוקמה על ידי אליצור, מי שקרא לפגוע בחיילי צה”ל בנשק קר.)

כי צריך לזכור שלנתניהו ולמועצת יש”ע היה אינטרס משותף אחרי רצח רבין: להפיל את התיק על מישהו אחר. נתניהו הרי היה שותף מלא להפצת השנאה נגד רבין. הוא השתתף בהפגנה שבו היה לא רק ארון מתים, אלא – כפי שהשכיחו, ואיזו מלאכת השכחה היתה סביב הרצח הזה – גם חבל תליה. את זה קצת יותר קשה להסביר, אז מעלימים. נתניהו רכב על ה”רבין בוגד” של 1995 כפי שירכב ב-2015 על “אמא’לה, הערבים בדרך לקלפיות” – שהבטאון שלו הפיץ שבועות לפני שנתניהו אמר זאת בקולו. ו-20 שנה אחרי, מי שטרח לפרסם מאמר שמאשים את השמאל ברצח רבין, מקבל מהשותף הבכיר להפצת השנאה באותה עת ג’וב ממשלתי נכבד. נתניהו תמיד התקיים משיסוי – ותמיד עשה הכל כדי לא לקחת עליו אחריות.

יש פה עוד נקודה שצריך להתעכב עליה: האהבה של הימין לתיאוריות קונספירציה. ב-1995, נתניהו ומועצת יש”ע ניסו לשכנע את הציבור שגורמים עלומים, לא הם, אחראים לרצח רבין. מאז 2010, נתניהו ושלוחיו – כמו “אם תרצו”, שלא היתה לה בעיה לקחת כסף מאליצור – מנסים לשכנע אותנו שיש קונספירציה של זקני ציון המכונים “הקרן החדשה לישראל”, שמטרתה היא להשחיר את פני המדינה. ב-2015, נתניהו רץ על הקונספירציה של V15, ואז עוכר הדין שלו נאלץ לחזור בו בבית המשפט – אבל אחרי שתיאוריית הקונספירציה כבר קודמה על ידי עיתון הבית של נתניהו. למעשה, התעמולה של מועצת יש”ע ונתניהו בבחירות היתה זהה: V15 כארגון מחבלים.

כי מסתבר שהציבור מטומטם מספיק, שאם יספרו לו מספיק צ’יזבטים על V15, הוא ישכח שכל המימון של נתניהו מגיע מחו”ל ושאוליגרך זר קנה לו במתנה עיתון. כי אם נעשה הרבה רעש על הקרן החדשה ונשלח מימון חשאי ל”אם תרצו” כדי שזו תדביק לה קרן, אף אחד לא ישים לב לקונספירציה של ארגונים בשמות שונים ועם תורמים זרים שמחזיקים את הימין הישראלי. כי מסתבר שיש חלק בציבור שהוא מטומטם מספיק שאם נאמר לו שהיה קשר של השב”כ והסססססמול לרצח רבין, הוא ישכח את הקשר האמיתי: את זה שהיה בין נתניהו, שסיפק את הלגיטימציה הציבורית; בין מועצת יש”ע, שפמפמה את השנאה ויצרה את הפגנות ה”דם ואש”; בין הרבנים, שניפקו את הפאתווה ההלכתית; ובין קבוצה של בוגדים מישיבות ההסדר, שהרימה את הרצח עצמו.

רק שמדי פעם, כמו הבוקר, אנחנו מקבלים תמונה חוזרת של איך נראו הדברים באמת ב-1995, לפני הנצחון של הימין ב-1996 שאפשר את מלאכת הטשטוש הגדולה ואת השקר שאין שום קשר בין רצח ראש ממשלה ובין הימין הישראלי.

סביר להניח, כן, שהם לא באמת התכוונו לרצח. לא במודע, על כל פנים. הנזק הפוטנציאלי היה גדול מדי. ממשלה נורמלית, כלומר לא כזו שמונהגת על ידי שמעון פרס, היתה מכה בברזל החם. היא היתה מפנה כמה התנחלויות למען יראו וייראו, ומנצלת את ההזדמנות לפרק את ישיבות ההסדר. היא היתה מדביקה לימין את רצח רבין כאות קין לשנות דור, כפי שהדביקו הרפובלקנים לדמוקרטים את הבגידה הגדולה של מלחמת האזרחים. אבל השיסוי יצא משליטה, ועל זה הם היו צריכים לשלם מחיר ציבורי נורא.

ואחרי חצי שנה, נבחר בנימין נתניהו. ו-20 שנה אחרי, הוא גומל למי שסייע לו אז.

ככה זה.

(יוסי גורביץ)

מק’ארתיזם, גרסת נתניהו ומועצת יש"ע

ההסתה כנגד V15 משותפת לראש הממשלה ולמועצת יש”ע, וכרגיל מבוססת על אשמה באמצעות קרבה

הביטו בתמונה הזו:

israel sheli

היא פורסמה אתמול (א’) על ידי ארגון הקש ישראל שלי, הזרוע למבצעים מלוכלכים של מועצת יש”ע, התרומה הייחודית של איילת שקד ונפתלי בנט לפוליטיקה הישראלית.

עכשיו הסתכלו על התמונה הזו:

Lilud

אותה תוכלו לראות בשניה 0:56 בסרטון הזה, של מפלגת השלטון.

שתי התמונות דומות למדי, בשתיהן יש מחבל חמוש שמחווה “V” ולידו המספר 15. באחת הוא מחזיק רוס”ר קלשניקוב, באחרת אמ-16; באחת הוא באדום ושחור, בשניה הוא בכחול. פרט לכך הן דומות מאד.

אז מה קורה פה? האם מועצת יש”ע, עמותה פרטית לכל דבר שקיבלה בתרגיל מפוקפק כספי ציבור, משתפת פעולה עם תעמולת הבחירות של הליכוד? כי, אתם יודעים, בימים אלה טוען הליכוד ששת”פ כזה הוא עבירה על חוק הבחירות. בשיחה עם נציג מדוברות מועצת יש”ע, הוא אמר שהוא צריך לבדוק את הנושא מול האנשים ב”ישראל שלי,” וחזר עם התשובה שא. אין שת”פ בין “ישראל שלי” ובין הקמפיין של הליכוד, וב. ב”ישראל שלי” אומרים שהם עלו עם התמונה קודם ושהליכוד העתיק מהם. יכול להיות. מצד שני, אם הייתי מנסה להסתיר קשר כזה, זה בדיוק מה שהייתי אומר.

ההסתה הבוטה – אם אתה תומך בהחלפת השלטון ובשליחת בנימין נתניהו אל החושך החיצון, שם הילל וחרוק השיניים והצורך לשלם על עצמך, אתה מחבל ותומך במחבלים – לא צריכה להפתיע אותנו. זה מה שנתניהו ומועצת יש”ע עשו תמיד. הם שורקים עכשיו בחושך, מקווים שאחד הפסיכים במחנה שלהם יגיב באלימות שתטיל אימה על המחנה האחר. הם, כמובן, ירחצו בנקיון כפיהם. אנחנו? הסתה? רק אמרנו שהם מחבלים!

אבל מעבר להסתה, ישנה ההונאה. בואו נראה את הטענה של מועצת יש”ע: “ג’רמי בירד, היועץ האמריקאי של V15, שבא לייעץ לשמאל איך להעיף את ביבי, מגיע מחוגים אנטי ישראליים, שבהם טוענים למשל שעזה זה המקום היחיד בעולם שבו חיילים (צה”ל) הורגים ילדים בשביל הספורט.”

וואלה. אני יכול לחשוב על עוד חוגים כאלה, למשל מפגיני הימין ב”צוק איתן” שרקדו וצעקו “כל עזה בית קברות,” ו”אין לימודים בעזה – כולם מתים.” אבל בואו נסתכל על הטענה. מועצת יש”ע מפנה אותנו לאתר הימין היהודי Jewish Press. שם מעלה לורי לאוונתל מרקוס את הטענות הבאות:

א. היועץ של V15, ג’רמי בירד, הוא “בוגר חממת ההיבריס” הרווארד. מסתבר שללמוד בהרווארד זה דבר שלילי, אם אתה לא תומך בימין היהודי. זה כנראה לגמרי בסדר להיות בוגר הרווארד אם אתה איש hasbara שחשוד באונס קטינות מהצד ומסתבך בשקריו.

ב. בלימודיו בהרווארד, בירד טופח על ידי אדמונד הנאוור (Hanauer), שאין לי מושג מיהו אבל מרקוס טוענת שהוא “שתיין משמיץ ישראל מעורר בחילה” וגורמת לי להתחיל לחשוב שהיא לא לגמרי אובייקטיבית. הנאוור, כמסתבר, מאמין שישראל מסוגלת “להתעלם מהחוק הבינלאומי, זכויות אדם וערכים דמוקרטיים” בשל התמיכה האמריקאית שהיא מקבלת, מה שנשמע כמו אמירה שאיננה שנויה במחלוקת.

ג. בשנת 2002, הנאוור פרסם מאמר שממש לא מצא חן בעיני מרקוס, שם טען שיש סטנדרט כפול ביחס לישראל, ושמדיניותה של ישראל – הרג פלסטינים במספרים גדולים, התנקשויות במנהיגים פלסטיניים, החרמת אדמות, בניית התנחלויות, השתלטות על מקורות המים של הפלסטינים, הריסת מאות בתים וכריתת אלפי עצי זית – לא מסייעת לערפאת להשתלט על האלימות. השנה, כאמור, 2002, השנה הרצחנית ביותר בסכסוך. אין עוררין על כך שישראל עשתה את כל הדברים שהנאוור כותב שהיא עשתה; אין גם עוררין על כך שהמעשים הללו הקשו על ערפאת להרגיע את השטח.

ד. במאמר, הנאוור דורש שארה”ב תדרוש משרון להעמיד לדין חמושים ישראלים שהרגו פלסטינים ללא סיבה. שוב, דרישה שאיננה שנויה במחלוקת. כאן מצטט האנוור כותב אחר, כתב הניו יורק טיימס כריס הדג’ס (Hedges), שכתב באוקטובר 2001 במגזין הרפר’ז שהוא ביקר בלא מעט אזורי קרבות, אבל רק בעזה ראה חיילים שהורגים ילדים “לשם ספורט.”

אני לא יודע מה הדג’ס ראה בעזה. אני זוכר סיפורים מבעיתים מ-2004, שנתיים אחר כך, ביניהם על ילדה פלסטינית שיוצא עם חצי שקל ביד לקנות ממתק וצלף ישראלי הורג אותה. פעם אחר פעם, הפרקליטות הצבאית סירבה לחקור את מקרי המוות שם, ומה שווה יכולת החקירה של מצ”ח במקרי מוות של פלסטינים (בימי רגיעה, יש לציין) אתם יכולים לקרוא פה. אנחנו יודעים, עם זאת, שצה”ל שפט את סמל תייסיר אל היב על רציחתו של פעיל השלום תום הורנדל בעזה ב-2003, אבל למרות שבית המשפט קבע שהוא ירה “יריה פושעת לעבר אדם תמים,” הוא הרשיע אותו רק בהריגה ולא ברצח, ודן אותו לשמונה שנות מאסר עלובות. אל היב איננו יהודי, והורנדל היה בריטי; המקרה איננו טיפוסי משום שבדרך כלל ההורג היה יהודי, והקורבן פלסטיני. ישראל טייחה את הריגתה של רייצ’ל קורי (אלוף הפיקוד דורון “לונדון לא מחכה לי” אלמוג הורה אישית על הפסקת חקירת הנהג), אנחנו יודעים שקצין של צה”ל רצח ילדה פלסטינית פצועה, איימן אל המס, ברפיח ב-2004 וחמק מכל עונש. מה עוד קרה בעזה בין אוקטובר 2000 וסוף 2005? קשה מאד לדעת. המערכת הצבאית הישראלית עשתה הכל כדי שלא נדע.

אז אני לא יודע מה ראה הדג’ס בעזה, אבל זה לא משנה. שימו לב מה קרה פה. יש לנו יועץ פוליטי, בירד; לפני 12 שנים ומשהו, אומרים לנו, הוא היה תלמידו של הנאוור; הנאוור ציטט במאמר שלו עיתונאי שכתב מאמר ותיאר את מה שראה – ועל כן הוא אחראי לאמירות הללו.

וכדי להדגיש את האחריות שלו, מרקוס מייחסת פתאום את המאמר לא להנאוור אלא לבירד עצמו (!), מה שהיא יודעת שהוא לא נכון. שגיאה, או הטעיה מכוונת? אחרי הכל, כל המאמר הזה הוא נסיון חיסול.

marcus

ה. הלאה. אחר כך, אומרת לנו מרקוס שבירד השתתף עם הנאוור בכנס “כסח את ישראל,” שם אמר הנאוור שארה”ב אחראית להפרות זכויות האדם שמבצעת ישראל כנגד הפלסטינים משום שהיא מסייעת לה, והשווה את מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים למדיניות הקמת השמורות לילידים של ארה”ב. משום מה, מרקוס לא מתייחסת לדברים שאמר בירד בכנס ההוא. זה קצת משונה, לא? הנה האיש שלך משתתף בכנס אנטי ישראלי, לא תביאי את הדברים שהוא אמר שם?

ואז אתה רואה שאלה הדברים שמיוחסים לבירד: שמעגל של אלימות תרם למתחים בין הישראלים והפלסטינים, ושבמקום להשתמש באלימות על שני הצדדים לחתור לצדק בדרכי שלום. אמירה כל כך קונסנסואלית, שאפילו בנימין נתניהו היה מעמיד פנים שהוא תומך בה.

אז, בסוף כל מסע ההכפשות, האמירה היחידה שמרקוס – ובאמצעותה, מועצת יש”ע, ובאמצעותם לדבריהם בנימין נתניהו – יכולים לתלות בג’רמי בירד היא שהוא חושב שיהיה טוב יותר אם שני הצדדים ידברו אחד עם השני וינסו לפתור את המשבר בדרכי שלום. אמנם, כפי שציין דגלאס אדמס זכותו תגן עלינו, כבר צלבו כאן מישהו על דברים דומים, אבל תצטרכו להודות שזה קצת קלוש לתלות באמירה הזו חמוש פלסטיני עם קלשניקוב.

זה בסדר: במועצת יש”ע ובמטה נתניהו – אם יש הבדל בין השניים – יודעים שמשהו יידבק. הם יודעים שאתם לא תטרחו לקרוא את כתבת ההשמצה של מרקוס, וודאי שלא תטרחו לבדוק את המקורות שלה. אז, לפעם הבאה: איך אנחנו יודעים שמישהו מהימין היהודי, בין אם הוא עובד של מטה נתניהו, מועצת יש”ע, או ה”עיתונות” שלהם, משקר?

השפתיים שלו זזות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על חטיפה

אנחנו לא יודעים כלום: הדברים האלה נכתבים אחרי כיומיים של האפלה תקשורתית כמעט מלאה. על הטמטום בהאפלה הזו כבר כתבתי כאן. ובכל זאת – צריך לזכור שהיכולת, במצב כזה, לבצע בנו מניפולציה מודיעינית היא יוצאת דופן.

ומניפולציה כזו אכן מתבצעת: ראש הממשלה נתניהו ניצל את הימים האחרונים להתקפות בלתי פוסקות על הרשות הפלסטינית, אותה האשים באחריות למה שמתואר כחטיפה. נתניהו שכח לציין עובדה מעיקה: כפי שדיווח אתמול (ז’) הארץ, בפסקה שכבר נמחקה מהידיעה המתגלגלת שלו על האירוע, “צה”ל הנחה את מנגנוני הבטחון הפלסטיניים שלא לצאת לשטח ולהשתתף בחיפושים אחרי הנעדרים.” זה לא הפריע לנתניהו להתגולל על הרשות הפלסטינית.

אחרי הכל, אם כולם מדברים על הרשות הפלסטינית, אף אחד לא מזכיר את העובדה שנתניהו לא עמד בהתחייבות בינלאומית לשחרור אסירים ושבימים אלה שובתים רעב עשרות עצירים מנהליים. קל יחסית להעמיד פנים שהחטיפה היא רעם ביום בהיר, לא פעולה שמגיעה אחרי א. שנים של התחמקות של ממשלת נתניהו מפתרון הסכסוך והמשך מדיניות הסיפוח הזוחל שלה, וב. אחרי שנתניהו הבהיר לפלסטינים, בעסקת שליט, שאם הם רוצים משהו, הם צריכים לכפות אותו על ישראל – ושהסיכוי שלהם להוציא ממנה משהו גדול יותר אם הם לא פועלים דרך הרשות הפלסטינית.

נתניהו האשים היום את החמאס. זה, כמו שנהוג לומר, סיפור טוב מדי. יכול להיות, כמובן, שהוא נכון. עד שנקבל ראיות, צריך לגלות ספקנות. אחרי הכל, נתניהו מיהר לטפול את ההתקפה באילת ב-2011 על עזתים, בעוד שהיא בוצעה על ידי ג'יהאדיסטים מסיני, ואת ההתקפה בבורגוס על איראן, אף שמעולם לא הוצגו ראיות לכך והרשויות בבולגריה תלו את האשמה בקולר החיזבאללה דווקא (כן, מדובר בשתי ישויות עצמאיות, שמשפיעות זו על זו אבל לא ניתנות להחלפה.) לנתניהו יש רקורד של משחק במודיעין. בינתיים, עד שיוצגו ראיות, אין להאמין לו.

שובו של הכיבוש: היעדרם של פיגועים גדולים בשנים האחרונות איפשר לממשלת נתניהו למכור לציבור הישראלי את אשליית ה”אין כיבוש,” את הטענה שאפשר “לנהל את הסכסוך,” ושהפלסטינים רוצים בסך הכל “שלום כלכלי,” קרי את המשך הכיבוש והדריסה על ידי ישראל, אבל עם משכורת טובה יותר. שזה לא יעבוד, שזה לא יכול לעבוד, ידע כבר אחד העם, אבל ישראל של נתניהו ממשיכה לנסות. אם יש משהו שיישאר מהמעשה המחריד והנפשע של חטיפתם ואולי רציחתם של שני קטינים ובגיר – כאמור, אנחנו לא יודעים כלום – שאינם מעורבים בלחימה, הרי שהוא שבירת האשליה המרוצה מעצמה של “ניהול סכסוך” מתוך תפיסה שתמיד יהיה טוב. הכיבוש שוב על השולחן. רוב הישראלים ימשיכו שלא להתבונן בו, יטענו שמדובר באכזריות חייתית ערבית טיפוסית, ויתעלמו מהעובדה שאין מלחמות נקיות ושמלחמות שחרור מגואלות בדם במיוחד. הם, כמובן, יתעלמו מהעובדה שישראל חוטפת מדי לילה שני קטינים פלסטינים.

הקלות של הענישה הקולקטיבית: אתמול הודיע צה”ל שהוא יאסור על יציאתם של תושבי חברון לירדן דרך מעבר אלנבי, כשהוא מתרץ את המהלך הזה בצורך בטחוני. כבר הורגלתי בנשיאת שם ה”בטחון” לשווא – עוד על כך, בתקווה מחר – אבל זה שימוש בזוי במיוחד.

בחברון גרים כ-160,000 איש. מעבר אלנבי הוא המעבר היחיד שלהם לחו”ל – הם אינם רשאים להשתמש בנתב”ג ללא אישור כניסה לישראל. ההחלטה של צה”ל, שאין בה כל תועלת בטחונית – מישהו באמת ינסה להבריח שלושה חטופים, או שלוש גופות, דרך מעבר אלנבי? – ויש בה רק ענישה קולקטיבית של יותר ממאה אלף איש שלא חטאו.

לשם השוואה, האם מישהו היה מעלה על דעתו, במידה והיה נחטף ילד בפתח תקווה, למנוע מכל תושבי פתח תקווה לצאת מישראל? האם מישהו היה מעלה על דעתו פריצה של שוטרים, ללא עילה, למאות ואלפי בתים בעיר? האם מישהו היה מעלה על דעתו הטלת עוצר? סגר? לא. אבל בחברון אפשר, וזה אכן קורה. כי הם לא יהודים, רק פלסטינים. והציבור הישראלי אפילו לא מבין מה לא בסדר כאן. והנה הכיבוש, עם ההשחתה שלו, בדוגמא אחת.

מועצת יש”ע בעד BDS: מועצת יש”ע קראה אתמול להתנחלויות שלא לאפשר כניסת פלסטינים אליהן עד שהחטופים יוחזרו, כדי ליצור לחץ כלכלי על הפלסטינים להחזיר אותם. חברתי, גלינה ווקס, שלחה לדוברת של המועצה האזורית שומרון מספר שאלות:

1. מה הם הצעדים שנקטה מועצה אזורית שומרון כדי להביא להסגרתם של הפורעים במוצב צה”ל בשטחה, בתחילת חודש אפריל השנה?

2. מה היו התוצאות של צעדים אלו?

3. האם מועצה אזורית שומרון אוסרת כניסת פועלים פלסטינים לשטחה, ככלי לחץ כלכלי בתקווה להביא להסגרתם של מבצעי פעולה אלימה?

4. האם מועצה אזורית שומרון תומכת בלחץ כלכלי המביא להסגרת חשודים בפעולות אלימות?

5. האם מועצה אזורית שומרון תומכת בהחרמת תוצרת ישוביה כדי להביא להעמדתם לדין של הבודדים שהשחיתו את מוצב צה”ל ופצעו קל חיילים שנמצאו בו?

הדוברת סירבה לענות לה – מי שכזכור משלמת את המשכורת שלה – בטענה שהיא “לא מתוקצבת” לשיחות עם סתם אזרחים. על כן שלחתי לה את המסרון הבא:

“בהמשך לשיחתנו, ובעקבות דיון שהתעורר בטוויטר: א. האם מ.א. שומרון אכן אסרה על העסקת פלסטינים הבוקר בעקבות החטיפה? ב. באם כן, איך מתיישבת ההילטה עם התנגדותה של מ.א שומרון לחרם כלכלי מסיבות פוליטיות, כגון חרם על תוצרת ההתנחלויות? בתודה, יצ״ג.”

טרם התקבלה תשובה. אתם מוזמנים לשאול את הדוברת, אסתר, בעצמכם. מספר הטלפון שלה הוא 0523211364. עד לתגובה אחרת, אנחנו צריכים להניח שלמועצת יש”ע ולמועצה האזורית שומרון אין, ולא היתה אף פעם, בעיה כלשהי עם חרם ככלי פוליטי. הבעיה שלהם היתה כאשר החרם הופנה נגדם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תנועת מלקחיים

לפני כשבוע וחצי, חשף מכון המחקר "מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה" כיצד מממנת ממשלת ישראל מלחמה פסיכולוגית נגד אזרחי ישראל. לממשלה, כידוע, אסור להוציא כסף לשם תעמולה כנגד האזרחים, אז היא העבירה את הכספים לקבלן משנה.

זה עבד כך. זוכרים את הקפאת הבניה המגוחכת בשטחים? זו של 2009? אז בארבע השנים שאחריה, העבירה הממשלה למגוון התנחלויות מענקים בשווי של יותר מ-35 מיליונים מדי שנה; בסך הכל העבירה הממשלה 148 מיליוני שקלים. המענקים היו, בו זמנית, פיצוי על הארנונה שההתנחלויות לא קיבלו בשל היעדר הבניה באותם עשרה חודשים. האם העיר שלכם קיבלה "פיצוי על העדר ארנונה"? לא? וואלה, אולי זה בגלל שהיא לא יושבת מחוץ לגבולות ישראל.

כדי שאף אחד לא יוכל לקחת את הממשלה לבג"צ על התרגיל המסריח הזה, הכספים כונו "מענק בטחוני לאור הקפאת הבניה." מה הקשר בין "בטחון" ל"הקפאת הבניה"? אין קשר, או על כל פנים אין קשר ברור, אבל המטרה היתה לערבב בוץ במים, כדי שאי אפשר יהיה להבין מה קורה.

שניה, זה היה רק התרגיל המסריח הראשון. התרגיל השני, החמור יותר, הוא שפרוטוקול של התנחלות אפרת – שמופיע כולו באתר של "מולד" – מצביע על כך שא. 80% מהכסף שהעבירה הממשלה להתנחלויות במסגרת "מענקי הקפאת הבניה" לא נשאר בידי ההתנחלויות, אלא הועבר למועצת יש"ע, ושב. זה היה חלק מהתרגיל. כלומר, שמועצת יש"ע הפעילה את הלחץ הנדרש על הממשלה כדי שזו תאשר את העברת הכספים, ובתמורה שמרה לעצמה 80% מהם. כאן ראוי לצטט מדברי ראש מועצת אפרת, עודד רביבי: "על סמך ההצלחה של השנה שעברה, הצליחו גם השנה, ביקשו את אותו מפתח. בסופו של דבר הוא מממן את הפעילות. […] אנחנו לא נמצאים בנקודת המפגש של התחלת תרשים הזרימה של הכסף. אם הייתי נמצא שם אז הייתי יכול לנסות לעשות מעקף. מאחר שאני לא שם והכסף מגיע אך ורק מסיבה שמי שנמצא שם, שהוא מביא אותו, אז אני נתון לחסדיו. אם אני משתף איתו פעולה אני מקבל, לא משתף איתו פעולה, פעם הבאה הוא ישתמש בצינורות אחרים". למה משמשים הכספים? על פי הפרוטוקול, לתעמולה: "80% מהסכום אנחנו מייעדים לפעולות הסברה, גם של אפרת ובעיקר כלליות של חיזוק ההתיישבות וחיזוק אחיזתנו בקרקע, גם פה ובכל יהודה ושומרון."

רגע, מי זו בעצם מועצת יש"ע? אנשים שומעים את השם ומניחים אוטומטית שמדובר באיזו רשות סטטוטורית, אולי המועצה הנבחרת של כל ההתנחלויות. זה לא המצב. מועצת יש"ע היא עמותת ימין פרטית. היא לא גוף נבחר. אין לה או להחלטותיה שום תוקף חוקי. היא גוף שדולה של המתנחלים ותו לא. יתר על כן, בג"צ כבר אסר בשנת 2006 על מימון מועצת יש"ע מכספי מסים, אלא רק מ"מימון עצמי," כמו ארנונה. מאחר והכספים שאנחנו מדברים עליהם הגיעו ישירות מהממשלה, על פניו מדובר בעבירה על החוק. אל דאגה: המשטרה לא תפתח בחקירה. היא לא צריכה להסתבך עם מוקדי הכוח האמיתיים. יש לה נסיון בחיסול חקירות כאלה. מעבר לקו הירוק, פסיקות בג"צ הן לכל היותר המלצה.

כאן עולה השאלה המעניינת באמת: מה עשתה מועצת יש"ע עם הכסף? ובכן, הפרוטוקול הספציפי הזה הוא מספטמבר 2011, מאותו מוצאי שבת שמאות אלפי ישראלים זוכרים כ"הפגנת המיליון." מועצת יש"ע קיבלה סכומים באמצעות התרגיל הזה גם מהשנה הקודמת, כפי שמעיד הפרוטוקול. היתה לה עמדה חד משמעית נגד המחאה החברתית, ותחקיר של "ידיעות אחרונות" חשף שמועצת יש"ע מימנה אלפי טוקבקים נגד המחאה החברתית. זרוע אחרת של מועצת יש"ע, הזרוע למבצעים מלוכלכים "ישראל שלי", ניסתה כמיטב יכולתה לחבל במחאה. יכולת זו התגלתה כמוגבלת מאד.

חשוב לציין שעד כה לא נמצאה ראיה לכך שמועצת יש"ע העבירה כספי ממשלה ל"ישראל שלי," אבל חשוב לציין משהו נוסף: על פי הניירת הרשמית של מועצת יש"ע, כפי שהוגשה לרשם העמותות, תקציב ההסברה שלה בשנת 2011 (זהירות, מסמך) עמד על 4,351,011 ₪. אבל כעת אנחנו יודעים, עם זאת, שהיא אמורה היתה לקבל כ-80% מתקציב של כ-35 מיליונים מהממשלה באותה השנה – תקציב שבחישוב גס עומד על 28 מיליוני שקלים ושיועד, לפחות כפי שהוסבר לראשי המועצות שהשתתפו בתרגיל, לצרכי הסברה. כלומר, תקציב ההסברה האמיתי של מועצת יש"ע – בהנחה שהיא לא רימתה את שותפותיה לתרגיל – צריך היה להיות גדול פי שש לפחות מהגודל עליו הצהירה בפני הרשויות.

איך היא ניתבה את הכסף הזה? למה הוא לא מופיע בניירת שלה? אין לי מושג. זו שאלה שמישהו שדובר מועצת יש"ע מדבר איתו יצטרך לענות עליה. רצוי לזכור את התרגיל המעניין הזה, בפעם הבאה שאיזה GONGO של הימין יטען שארגוני זכויות האדם לא שקופים בהתנהלות הכספית שלהם. בעולם טוב יותר, מנכ"ל מועצת יש"ע דאז, אחד נפתלי בנט, היה צריך לתת הסברים לחוקר משטרה, אבל אם יש משהו שהמחאה החברתית הוכיחה, היא שמשטרת ישראל היא משרתת של השלטון, לא של האזרח.

אם העברות הכספים המפוקפקות של מועצת יש"ע – מכיסו של האזרח דרך צינור ההעברות של ההתנחלויות הישר לתקציבי התעמולה שלה – היו זרוע אחת של תנועת המלקחיים של השלטון נגד תנועת המחאה, בשבוע שעבר קיבלה זרוע אחרת את מלוא תשומת הלב. המשפט כנגד דפני ליף קרס לכדי פארסה, וכעת שוקלים בתביעה למשוך את כתב האישום – כדי למנוע את המשך ההתבזות. השוטר שהעיד שליף דחפה שוטר, מה שהיה הבסיס לאישום תקיפת השוטר נגדה, נאלץ להודות שהוא לא ראה אותה דוחפת שוטר, ושבעצם הוא לא יודע מי השוטר שהותקף ושהוא אפילו לא יודע אם התקבלה תלונה כזו. למעשה, העד התעקש שליף נעצרה על הכביש כשהתמונה הבהירה כי היא נעצרה על המדרכה. המקרה של ליף משך הרבה תשומת לב, אבל הוא לא היה היחיד: המשטרה כשלה קולוסאלית גם בכתב האישום שהגישה נגד משה מנקין. השופטת ציינה כי הראיות שהציגה המשטרה לא היו אמינות, בין השאר משום שאצה לה הדרך להגיש כתב אישום מיד לאחר מעצרו של מנקין על חשבון גביית ראיות. בעקבות ההגנה התוקפנית וחסרת הפשרות של עו"ד ברק כהן, השופטת מצאה עוד שכאשר המשטרה טענה שמנקין הודה בחקירתו כי השליך ביצים, היא שיקרה. מנקין לא אמר דבר כזה, ולמעשה השופטת מצאה כי הוא ביקש שוב ושוב להיוועץ בעורך דין אך למרות זאת, ובניגוד לחוק, החקירה שלו נמשכה.

מי הורה למשטרה לפעול כך נגד המחאה? מי הורה לה לפברק תיקים נגד פעילי מחאה מרכזיים? ואולי לא היה צורך בהנחיות. אולי היתה זו רק רוח המפקד שהובנה היטב. אולי היה מדובר בסך הכל בדרך שבה מתנהלת משטרת ישראל כשגרה, רק שלשם שינוי היא מצאה מולה נאשמים נחושים, עורכי דין שלא נבהלים מאיומים, ותקשורת שלא קונה את הלוקשים שלה. כך או כך, מהנושא הזה אסור להרפות. אסור לנו להניח לדברים לשקוע: את השוטרים שהעידו עדויות שקר יש להעמיד לדין, את המפקדים שלהם יש לחקור, ונגד כולם יש להגיש תביעות אזרחיות.

במקרה או שלא במקרה, בכוונת מכוון או פשוט תוך הבנה של "רוח המפקד", שתי זרועות של השלטון – המשטרה, זרוע מובהקת שלו, ומועצת יש"ע, פחות מובהקת אך מחוברת לעטיניו – חברו לתנועת מלקחיים כנגד המחאה החברתית. המשטרה הפעילה אלימות ואת הפחד מהפללה; העמותה הימנית השתמשה בכספי ציבור שהושגו שלא כחוק לצרכי לוחמה פסיכולוגית נגד האזרחים הישראלים, שדרישתם למדינת רווחה עשויה היתה לאיים על מדינת הרווחה שהמגזר המקומבן מכולם, זה של חובשי הכיפות הסרוגות, כבר סידר לעצמו ממזרח לקו הירוק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מועצת יש"ע כסייענית טרור ובגידה

ב"מקור ראשון" התפרסם שלשום (ו') ראיון עם המשורר המתנחל אליעז כהן. כהן, שפרץ לציבור הרחב עם שירו "הזמנה לבכי", הוא לגמרי לא הסטריאוטיפ המקובל של מתנחלים: בשנים האחרונות הוא פעיל בקבוצות שמקדמות פיוס בין העמים, בין השאר על בסיס מדינה דו לאומית.

בתוך הראיון, פלט כהן סיפור מעניין. "שמע סקופ אדיר: הקמנו מחתרת. מחתרת של דיבורים, למען האמת. זה היה בתחילת תהליך אוסלו. משוגע לגמרי. הגענו למנהיגי יש"ע דאז עם הרעיון לחולל פעולות חבלה נגד ההנהגה הפלשתינית, שיפילו את אוסלו. הקמב"ץ של מועצת יש"ע היה ניסן סלומיאנסקי, והוא ידע בחוכמתו למסמס אותנו בנועם, בלי שנרגיש דחויים ונידחק לפינה. למרות שלדעתי, בדיעבד, זה היה חוסך הרבה דם. אוסלו וההתנתקות, שניהם נבעו מלחץ והיו ניסויים בבני אדם, תוך הסתכנות ידועה מראש, עם תוצאה הרסנית לשני העמים."

כלומר, האינסטינקט הראשוני של כהן הצעיר – נראה שהוא התבגר מאז – היה, כאשר מנהיג המדינה שלו יוצא למהלך מדיני שמנוגד לאמונתו, לרצוח את ההנהגה של הצד השני, במטרה לעורר גל טרור שימוטט את הסכמי אוסלו. משעלה על הרעיון הזה, הוא הלך אל המקום שממנו ציפה לקבל סיוע: מועצת יש"ע. אחד המנהיגים שלה, לימים חבר כנסת, שמע על התכנית ולא התפלץ, לא רץ למשטרה, לא הזעיק את השב"כ: הוא "מסמס אותם בנועם."

טוב, הוא כנראה היה מורגל במקרים כאלה. מועצת יש"ע, היורשת של גוש אמונים, היתה הזרוע המדינית של תנועת המתנחלים; היא תמיד ידעה שיש לה זרוע צבאית ולא היססה לאיים בה – בדרך כלל תחת משפט הקוד "אין לנו שליטה על הקיצוניים." כמעט כל ההנהגה של מועצת יש"ע היתה מעורבת או מודעת לטרור יהודי. הדמות המיתולוגית שלה, זאב חבר (הידוע בשם המלחמה שלו, "זמביש") היה חבר המחתרת היהודית הראשונה, בשנות השמונים. הוא נקרא אז פרידמן. מנהיגי מתנחלים אחרים שהיו מעורבים במעשי הטרור אז – ששיאם בפיגוע שנמנע, בו הטמינו המחבלים היהודים מטענים בשישה אוטובוסים פלסטיניים – כללו את מנחם לבני, יהודה עציון, משה זר וחגי סגל, כנראה הטרוריסט היחיד בישראל שמחזיק בשורה של תפקידים בכירים בתקשורת. על פי שמועות שלא נחקרו בשעתו – אף פעם לא חוקרים אותן – המחתרת קיבלה הסכמה רבנית לפעולותיה.

אליעז כהן באירוע של "ארץ יושביה." הוא התבגר, מה עם מועצת יש"ע?

הקבוצה שכהן היה בין חבריה לא ביצעה שום פיגוע, לפחות עד כמה שידוע. אבל פחות משנה לאחר מכן, נכנס ברוך גולדשטיין במדי צה"ל וביצע את הטבח במערת המכפלה. המטרה של הטבח היתה בדיוק זו של כהן וחבריו: פעולת חבלה שתפיל את אוסלו. כהן וחבריו לא ניחנו בדמיון מספיק: ספק אם יש פעולה שהיתה מעוררת זעם כמו רצח מתפללים בעת תפילתם במקום קדוש, שהמתנחלים מנסים לנכס לעצמם. הפעולה של גולדשטיין הצליחה: החמאס הבטיח לנקום, וארבעים ימים אחרי גולדשטיין, התחיל גל פיגועי ההתאבדות הראשון.

גולדשטיין לא היה לבד. אם כהן הסתובב בחוגים שבהם המחשבה הראשונה למשמע הסכם מדיני היתה "בואו נבצע פיגוע," יגאל עמיר הסתובב ושאל נשים בקמפוס של אוניברסיטת בר אילן מה הן חושבות על גולדשטיין, כדי להחליט אם יש טעם להתחיל איתן. זו שכנראה ענתה בחיוב, מרגלית הר שפי, הלכה עבורו לקבל פסק הלכה משלמה אבינר. עמיר רצה דין רודף על רבין, אבינר ענה בשלילה – אבל היה מוטרד כל כך מכמות הבקשות שקיבל, שפרסם פסק הלכה פומבי, שכותרתו "ראש הממשלה איננו ערב רב." ערב רב, כידוע, הוא עמלק שנראה כמו יהודי, חושב שהוא יהודי, אבל בפועל הינו אויבו של יהוה. אבינר היה צריך להודיע שרבין איננו כזה, כי במיתולוגיה של צאצאיו הרוחניים של אברהם יצחק הכהן קוק, שטוענת שהגאולה מתקדמת על פי תכנית אלוהית, אי אפשר לחשוב אחרת או לטעות – מובן מאליו שאי אפשר לחשוב אחרת ולצדוק – ועל כן אם אתה מתנגד לתכנית האלוהית, סימן שאתה סוג של דמון.

עמיר חיסל את רבין, כידוע, ובחסות הרצח הזה נבלעה תכנית אחרת שלו: פיגועים כנגד פלסטינים, בדיוק על פי אותו ההגיון של כהן וגולדשטיין. הר שפי לא רק שימשה כשליחה אל אבינר, היא גם ביררה את סידורי האבטחה של הנשקיה של ההתנחלות שלה, בית אל, כדי שאפשר יהיה לגנוב משם נשק למטרה הקדושה הזו. שורה שלמה של בחורי ישיבות הסדר שיתפו פעולה עם התכנית לפגוע בפלסטינים. שמותיהם – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין, אוהד סקורניק – הבליחו לרגע ושקעו. לאף אחד לא היה רצון לפתוח את קופת השרצים הזו. הר שפי עצמה התקבלה, עם שחרורה אחרי תקופת כליאה קצרה מאד של חצי שנה, כגיבורה בהתנחלות שלה.

בינואר 1996, ניסה אהוד ברט – מדריך בתנועת הנוער "בני עקיבא" – לדרדר את מכוניתו של השר יוסי שריד לתהום. ברט נכשל. "בני עקיבא" סירבה להדיח אותו מתפקידו, והוא התקדם עם השנים: כשהגיח שוב לתודעה הציבורית ב-2006 – הוא ארגן את "מצעד הבהמות" בירושלים, במחאה על מצעד הגאווה – הוא היה כבר פונקציונר במועצת יש"ע, ובבחירות של אותה שנה הוא היה במקום ה-26 ברשימת האיחוד הלאומי. טוב להיות מתנקש חובש כיפה. זה מקדם אותך.

בכירים במועצת יש"ע, כמו גרשון מסיקה ובני קצובר, העבירו כספים – מצא התחקיר של שחר גינוסר – לפעולות הטרור של "תג מחיר." זכרו את זה, בפעם הבאה שאומרים לכם שמועצת יש"ע מגנה את הטרור. קצובר גם אמר בגלוי שהגיע הזמן לפרק את הדמוקרטיה הישראלית.

כהן, אם כן, היה בחברה טובה, סוג של. למזלו, הוא כבר יצא משם, במידה רבה. אבל בפעם הבאה שמחבלים יהודים ייתפסו, ורבנים יאוצו להגן עליהם, חפשו את הפתיל הרועם שמשתלשל מכיסה המטאפורי של מועצת יש"ע. התמיכה בטרור והבגידה בדמוקרטיה הישראלית הן חלק בלתי נפרד מה-DNA שלה. זכרו את זה גם כשידברו אתכם על "החינוך המצוין לערכים" שמעבירה מערכת החינוך הדתית את תלמידיה; מדי פעם רצוי לשאול מהם הערכים האלה.

ועוד דבר אחד: צחי הנגבי, בריון שעלה לגדולה, מוציא כעת שם רע לזנות הפוליטית: לקראת ראש השנה היהודית, הוא מהלל ומפאר ומקלס את בנימין נתניהו כ"משה רבינו של ימינו." וואלה. הדמיון היחיד שאני מוצא בין השניים היא שכאשר בנימין נתניהו יסיים את מלאכתו, אף אחד לא ימצא לעולם את מקום קבורתו. לרוע המזל, אם יינתן לו להשלים את שלו, גם את שלנו לא ימצאו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)