החברים של ג'ורג'

הנטיה למשמעת של יועז הנדל

נער הפוסטר של “הימין המתון” לא רק תומך באלימות של “כוחותינו,” במובנים רבים הוא לא יצא מתיאוריות הגזע של המאה ה-19

צריכים לחזור ולדבר על יועז הנדל, ראש המכון לאסטרטגיה ציונית שהוא גם פרשן פופולרי. הנדל בונה את עצמו על המודל של יאיר לפיד, רק טיפה יותר ימינה: אם לפיד הוא “הכי ישראלי”, הנדל הוא “הכי מילואימניק.” והלוואי שזו היתה הבעיה העיקרית איתו.

לפני כשבועיים, התקלגסה משטרת ישראל באופן חריג על מפגינים חרדים. אני לא יודע אם המפגינים היו אלימים, אבל אני יודע שהמשטרה תועדה כשהיא מפעילה אלימות גם על אנשים שלא היו אלימים. באחד המקרים, תועד קצין משטרה כשהוא תופס את משקפיו של מפגין, מחזיק אותם באוויר, ואז שובר אותם ומנפץ אותם על הקרקע בהתרסה.

קמה זעקה, בעיקר מצד החרדים ואנשי השמאל. יועז הנדל נשאל איפה הוא בעצם, והתשובה שלו היתה “אני מגבה את כוחותינו תמיד. אנחנו לא בפולין זו המשטרה שלנו. בחריגות יש לטפל אבל אין אלימות של מפגינים שלא גוררת אלימות. לא משנה מי הם”. צריך להתעכב על ה”מגבה את כוחותינו תמיד.” ברגע שהגדרת את המשטרה כ”כוחותינו”, כבר הגדרת את המפגינים כאויב, כצד השני, כמי שאוטומטית "נגדנו." זו סיבה טובה לא להשתמש במילה הזו לעולם, לא ביחס לצה”ל ועל אחת כמה וכמה לא ביחס למשטרה. התפקיד של המשטרה הוא לא להתייחס לאזרחים כאל אויב.

ביחס ל”חריגות” – נו. זו הטענה הקבועה של כל ממסד נפשע. השימוש הקלאסי הוא זה של המפלגה הקומוניססית: בזמן סטאלין היו “חריגות.” צה”ל העתיק את המושג וקרא לו “אירוע נקודתי.” כשאתה מסתתר מאחורי התירוץ של “חריגות", אתה נותן לעצמך תירוץ להגן על הממסד שבו, איכשהו, תמיד קורות ה”חריגות”; אתה מגן עליו מפני חקירת עומק. בדרך כלל אתה גם משאיר את חקירת ה”חריגות” בידיו, ובכך מוודא שהן יחזרו על עצמן.

לא המשטרה ולא הצבא הם “כוחותינו”: הם מוסדות ציבור שניתן בידיהם כוח להפעיל אלימות, ומאחר והוענק להם כוח כזה הם צריכים להיות תחת הביקורת ההדוקה ביותר שבאפשר. הכוחות הללו ידועים – בכל מקום – בתרבות החיפוי הפנימית שלהם. בדיוק בשל כך אסור לתת להם שום הנחות. התפיסה הדמוקרטית הבסיסית חשדנית מאד כלפי כל כוחות הבטחון: אין דבר שמסוכן יותר למדינה חופשית מאשר כוחות הבטחון שלה. משטרה שיצאה משליטה מסוכנת לאזרחים הרבה יותר מפושעים. התירוץ הלאומני – “כוחותינו” – הוא בדיוק מה שמאפשר לכוחות בטחון להשתולל: גם אם הם “חרגו”, גם אם הם פשעו, הם קודם כל “כוחותינו.” ההתמחות ההיסטורית של “כוחותינו” היא ביבבות שכובלים את ידיהם. הם לא יכלו לעשות את זה בלי סיוע מאינטלקטואלים מסוגו של יועז הנדל.

יתר על כן, באנלוגיית “המשטרה הפולנית” של הנדל, מי הפולנים? נראה שהנדל התכוון לומר שבפולין, ליהודים היתה סיבה טובה שלא לסמוך על המשטרה, כי היא היתה מורכבת מקבוצה אתנית/מעמדית עוינת. עד כה, הגיוני. אבל מיהם “הפולנים” פה, כלומר האנשים שהמשטרה אוטומטית לצידם? התשובה היא יהודים אנשי מרכז שלא יוצאים להפגין. גם הם, כמובן, חשופים להתפרצויות של שוטר רנדומלי: עבדכם הנאמן רץ פעם לאוטובוס, נעצר על ידי שוטר באקדח שלוף, ונחשד בהשתתפות בשוד יהלומים; שוחררתי רק לאחר שהשוטר חיטט בכלי ולא מצא בהם שום דבר מחשיד יותר מחוברת D&D. למזלי היתה עלי תעודת זהות והיה לי המבטא הנכון.

אז הנדל סמכותני. לא יוצא דופן במיוחד בתחום ה”מרכז/ימין” הישראלי. זוכרים את יאיר לפיד ו”אני מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון” שלו? אותה סמכותנות, שאומרת שהממסד תמיד צודק. אבל יש עוד בעיות עם החבר הנדל.

בטור האחרון שלו בידיעות, התייחס הנדל לטיול שערך לאחרונה ברומניה ונתן סקירה שטחית להדהים של ההיסטוריה הרומנית. יש משהו בטבע הרומני, הוא כתב, שגורם לרומניה להתקדם בקצב של שני צעדים קדימה-צעד אחורה. אחר כך הגיע הדבר האמיתי.

“יש,” כותב הנדל, “כאלה שאין להן סיכוי. אומות שאין להן יכולת לאומית לחשוב או למרוד, להתחרט או לפעול. הצפון קוריאנים נועדו לחיי סבל. הנטיה המסורתית למשמעת, דיכוי מוחלט ושושלת של עריצים לא מאפשרים להם לבחון את עצמם.”

yoaz1

בום! במשפט אחד מחזיר אותנו הנדל לתפיסה המהותנית של המאה ה-19, על עמים שנועדו לגדולה ומצד אחד עמים שנועדו לשעבוד. כמובן, התפיסה הזו נכתבה על ידי העמים שבאותה העת עמדו בגדולתם והיו צריכים להסביר למה זה שהם משעבדים עמים אחרים זה דווקא לגמרי בסדר. לא סתם סדר: הסדר הטבעי.

הסדר הטבעי הוא שהילידים האמריקאים יפנו את מקומם למפותחים מהם, ואם הם לא הבינו את מה שההיסטוריה רומזת להם צריך להסביר להם בקול גדול. הסדר הטבעי הוא שהילידים האפריקנים יהיו תחת שלטונם של אדונים פחות פראיים. ועל הודו – נו, ידוע שההודים הם נשיים ולא מסוגלים לשלוט בעצמם. ככה זה. זה הטבע הלאומי שלהם. הרוסים אוהבים עריצות, והם לא יהיו מסוגלים להתקומם נגדה; ככה זה, הם מונגולים בטבעם.

ואתם אפילו לא רוצים לדעת מה הטבע הלאומי של היהודים. עם נשי, שתמיד יש בו משהו מעורר סלידה; עם תלוש, נטול שורשים, חסר כל יכולת לחשיבה לאומית או להעזה לאומית; זר בכל מקום, צועני אורבני, לא מסוגל לגלות נאמנות לאומית משום שאיננו חלק משום אומה. גלות ארוכה הפכה את היהודים לחנפנים שאינם מסוגלים לומר אמת ובהתאם, גם לא מסוגלים לתור אחריה; ומאחר ואינם מסוגלים לחפש אחר האמת, גם אינם מסוגלים לחפש אחר היופי. בקצרה, אומה מנוונת, מת-חי בקרב החיים, שמגיבים אליו בסלידה ואלימות אינסטינקטיבית.

סלחו לי, עלובי עולם, אלוהיכם עני כמוכם,

עני הוא בחייכם וקל וחומר במותכם,

כי תבואו מחר על שכרכם ודפתקם על דלתי –

אפתחה לכם, בואו וראו: ירדתי מנכסי!

(בין מי שמסוגל להפריד בין הסטריאוטיפים האנטישמיים לציוניים יוגרל מנוי ל”מידה”.)

וזו היתה התפיסה כלפי היהודים רק לפני 120 שנים ופחות מכך. אני מניח שהנדל לא בנקל יסכים לקבל את התפיסה ש”היהודים נועדו לחיי סבל, הנטיה המסורתית למשמעת, דיכוי מוחלט של הרוח ושושלת של רבנים עריצים לא מאפשרים להם לבחון את עצמם.” היהודים, לגבי דידו, הם בין העמים בני המזל. מזל שנוצר רק ב-100 השנים האחרונות.

אני מניח שהנדל לא נתן את הדעת על העובדה שחלוקת קוריאה היא בת 70 שנים בערך, שהיא נעשתה בלי לשאול את הקוריאנים ובוצעה על ידי שני פקידים – רוסי ואמריקאי – שמתחו קו שרירותי (קו הרוחב ה-38) על מפה. האם “הנטיה המסורתית למשמעת ודיכוי מוחלט” התפתחה קודם לחלוקה או אחריה? אם אחריה, מה “מסורתי” בה? אם לפניה, איך קרה שדרום קוריאה השילה מעליה את הרודנות, אמנם רק לפני 30 ומשהו שנה? האם “הנטיה המסורתית למשמעת ולדיכוי מוחלט” היא זו שהובילה את מייסד שושלת קים להפוך לאחד מלוחמי הגרילה המסוכנים ביותר לשלטון היפני, והעניקה לו בשל כך את הסמכות העממית להקים את צפון קוריאה? מה חלקו של השלטון היפני הרצחני ב”נטיה המסורתית לדיכוי מוחלט”?

ורגע, אם צפון קוריאה הוקמה על ידי מורדים חמושים נגד יפן, איך היא הפכה לדיקטטורה ידועה כל כך לשמצה? היתכן שלתפיסה של “כוחותינו”, התפיסה שלמשטרה ולמשטר יש לציית ויהי מה, משום שהם שלנו – הם גאלו אותנו מהשעבוד היפני – היה חלק בכך? גם הרומנים, הרי, גדלו על התפיסה שאין לחלוק על עמדת מערכת הבטחון, משום שיש בכך סיכון מובהק לבריאותך. ויום אחד הם התפוצצו, וחיסלו את העריצים שלהם כנדרש – בכיתת יורים מאולתרת, מבלי לחכות לפקודת ירי. מי שחחוה את רומניה בשנות השישים והשבעים ודאי היה מתאר אותה כמדינה שיש בה “נטיה למשמעת ולדיכוי מוחלט.”

ואולי, אולי, מתגנבת המחשבה, אולי ה”נטיה” הזו היא תוצאה של משטרה שיצאה משליטה? אולי אין זו נטיה כלל? אחרי הכל, בשלב מסוים כל העמים כמעט שהיו נתונים לכיבוש קולוניאליסטי התקוממו. זה קרה לאחר שהם ראו את השולטים בהם מושפלים: את צרפת, הולנד ובלגיה נכבשות על ידי גרמניה; את בריטניה על סף תבוסה, פושטת רגל. ופתאום השליט היה מפחיד פחות. רצחני ומסוכן, בעליל – הגנרל הוויאטנמי דיאפ, שהביס את הצרפתים, איבד את אשתו, אביו ואחיו לטרור הצרפתי – אבל סרה מעליו הילת הבלתי המנוצח. ויחד איתה התנדפה גם “הנטיה המסורתית למשמעת ולדיכוי” שיוחסה לכל כך הרבה עמים.

וביותר מדי מקרים, המאבק הלאומי נאלץ להסתייע בכוחות שיטור אכזריים, עם לא מעט “חריגות”, כוחות שיטור שצברו כל כך הרבה כוח ששוב אי אפשר היה להחזיר אותם אחר כך לשליטה אזרחית.

אז לפני שעל הרפובליקה הישראלית יתחילו לומר שלבניה יש “נטיה מסורתית” שנולדה שלשום לדיכוי מוחלט (ספק אם מישהו יטען אי פעם שיש להם נטיה למשמעת), אולי כדאי שנשתלט מחדש על כוחות השיטור שלנו, נדכא “חריגות” ביד ברזל לפני שהיא תאחז בצווארנו, ונממן ליועז הנדל קורס בהיסטוריה מודרנית.

ספק, עם זאת, אם הפתרון הזה יגאל את הנדל מפנטזיות ילדותיות – כל הטענה על ה"נטיה" של הצפון קוריאנים נועדה לתמוך בשינוי משטר שם שיתבצע באמצעות מתקפת פתע אמריקאית נועזת. אם אתה מחזיק בהן בגילו, כנראה שזה אבוד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

סתמי את הפה או שנרצח אותך

יועז הנדל, הימין המתון לכאורה, כמעט מרייר על הרצח העתידי של חברת הכנסת חנין זועבי. הפתרון שלו: לסתום לה את הפה

גם מי שמורגל בכתיבה האיומה של היאיר לפיד הבא בעיני עצמו, יועז הנדל – כתיבה טרחנית, חסרת מטרה, עמומה, לעתים קרובות חסרת משמעות מרוב הנסיון של הכותב שלא להפוך את הסאב-טקסט לטקסט – שמט את הכוס מידו ביום שישי האחרון. הטור מוקדש כמעט כולו לפנטזיה מוסווית למחצה על הרצח העתידי של חברת הכנסת חנין זועבי. הסיבה לרצח: זועבי פרובוקטורית. זה נאמר במפורש: “שעון העצר החל לפעול. בסוף תיעשה עוד פרובוקציה מצד זועבי שאחריה עלול רוצח קיצוני שצמח בלהב”ה או במקום אחר לעשות מעשה. הקש ישבור את גב הגמל, את הגב של הדו-קיום.”

handel_edited

לכאורה, אזהרה. בפועל, משהו שנע בין משאלה לאיום. שווה לבחון את הדרך בה כותב הנדל על זועבי: היא “חבית חומר נפץ לדו קיום במדינת ישראל […] מתעלמים מכך שהיא הפכה לחומר נפץ שמסכן את הדו קיום כאן ומסכן את עצמה.” מה עושים עם חומר נפץ, עם מטען לא יציב? בדרך כלל החבלן לוקח אותו למקום בטוח ומפוצץ אותו כך שלא יפגע באחרים. זה, כפי שנראה, מה שהנדל רוצה לעשות בזועבי.

למה זועבי היא חומר נפץ? משום “חיבתה לפרובוקציות.” הנדל לא אוהב פרובוקציות. הוא אוהב את המדינה שלו שקטה, את הפלסטינים הישראלים שלו – סליחה, ערביי ישראל – כנועים ומערבבים את הטיח ואת החומוס. זועבי לא משחקת לפי הכללים. מה עשתה זועבי הפעם? ובכן, היא נשאה נאום לרגל ליל הבדולח, ובו אמרה שרוב הגרמנים התנגדו לליל הבדולח (נכון, היתה הסכמה כללית שזה היה מוגזם ושלא עושים דברים כאלה בפומבי, ושזה פגע ב-hasbara), אבל לא עשו כלום כי הם פחדו (גם נכון), ושהיא מדברת כצאצאית של ציבור שבוצע בו טיהור אתני. זה הביא לישראלים הטובים מסוגו של יועז הנדל ויאיר לפיד את הסעיף. טיהור אתני? אנחנו? כן, חברים. זוכרים משהו קטן שנקרא הנכבה? שבו, על פי הגרסה הישראלית, גורשו 700,000 פלסטינים (מאה אלף יותר ממספר היהודים שהיו במדינה שזה עתה הוכרזה)? זוכרים משטר צבאי? כפר קאסם? יום האדמה? וואלה, לא זוכרים? זה בסדר, זועבי והמצביעים שלה זוכרים. התקשורת היהודית קראה לנאום של זועבי “נאום הסתה”, למרות שהוא לא הסית לשום דבר (הסתה היא קריאה לפעולה), זאת משום שבתקשורת היהודית כל הצהרה שלא מסתדרת עם דף המסרים היומי של ה-hasbara היא “הסתה.”

הנדל טוען שזועבי התמכרה לפרובוקציות. יכול להיות. אני יכול לחשוב על עוד כמה פוליטיקאים כאלה. הבוס לשעבר של הנדל, למשל, שהיה ידוע במנהגו להגיע לאתרי פיגוע ולרקוד על הדם בזמן שמנגבים אותו, ואחר כך הפך לליצן עולמי כשכולם מנסים לחשוף איזה שטיק יביא איתו הפעם לאו”ם – שרטוט פצצה? שרטוטים של מחנה השמדה? אולי סתם 44 שניות קצרות מדי של שתקה? נפתלי בנט, שידוע בגניבת מוצגים ארכיאולוגיים כדי לנופף בהם מול מראיינים זרים עוינים. פרובוקציה היא דרך של אנשי ציבור למשוך תשומת לב אליהם ואל הנושאים שהם רוצים להעלות, במיוחד מול תקשורת עוינת – ואין פוליטיקאי שמתמודד עם תקשורת יותר עוינת מזועבי. כש”גב האומה” רוצים לעשות סיבוב על ינון מגל, הם משתמשים בזועבי כשכפ”צ: הנה, תראו, אנחנו לא באמת בוגדים, אנחנו נכנסים גם בה.

אם זועבי היא חבית חומר נפץ, אז לשיטתו של הנדל יש מרעום. קוראים לו בנצי גופשטיין והבריונים הלאומנים שסביבו. משום מה, אליהם הנדל מתייחס די בסלחנות: הוא אמנם כותב “שם טמונה הסכנה. הגופשטיינים מסוכנים וזועבי מסוכנת בפעילותה ומסוכנת בפוטנציאל הפגיעה בה […] הגופשטיינים הם תקלה שאנחנו לא מתמודדים איתה מספיק טוב והזועבים הם תקלה שאנחנו לא מתמודדים איתה.” כלומר, הסכנה שבזועבי ובפרובוקציות שלה כפולה מהסכנה הטמונה באלו שירצחו אותה; כלומר, עם הגופשטיינים אנחנו מתמודדים “לא מספיק טוב”, אבל עם הזועבים (איך היא התרבתה?) אנחנו לא מתמודדים, נקודה.

וכאן חוצה הנדל את כל הקווים המותרים בדמוקרטיה. הוא משווה בין דיבור מכעיס (פרובוקציה) של חבר כנסת ובין רצח של חבר כנסת, ומעמיד אותם באותו המישור. בשום מקום הוא לא אומר “לזועבי מותר לעשות פרובוקציות, יש לה חופש ביטוי, ולכם אסור לפגוע בה.” בשום מקום הוא לא אומר שצריך לפעול אך ורק כלפי המאיימים על זועבי. הוא מקדיש לפרובוקציות – חופש הביטוי – שלה הרבה, הרבה יותר מקום מאשר לרצח שלה. ברור מה באמת מביא לו את הסעיף.

אבל, בעיה. רצח של זועבי, למרות שהנדל מעמיד פנים שהיא לא מייצגת אף אחד, יוביל פה כנראה למלחמת אזרחים. הנדל לא רוצה לשלם את המחיר הזה, הוא גם לא רוצה שהגופשטיינים ישלמו אותו – לחופש הביטוי שלהם הוא דווקא דואג – ועל כן הוא רוצה שמי שתשלם אותו תהיה זועבי. “אם הר הבית דורש פיקוח מצולם וכוחות משטרה, אז חבית חומר הנפץ האנושית [פעם רביעית שהביטוי מופיע במאמר – יצ”ג] זועבי דורשת התייחסות דומה. הרחקה ואבטחה כדי שחלילה רצח לא יהיה. בג”צ טעה, הוא היה צריך להבין זאת לפני שאיפשר לה להתמודד לכנסת, ועכשיו המשטרה חייבת להבין. דמוקרטיה משמעותה איזון ערכים. חופש הביטוי של זועבי לא קדוש יותר ממניעת שפיכות דמים.”

מהדברים של הנדל משתמע שלמרבה הצער, בג”צ נתן לזועבי זכות ביטוי, ועכשיו תפקידה של המשטרה למנוע אותו. “הרחקה ואבטחה” – מה זה? לא ברור, אבל נשמע מאד כמו סוג של מעצר בית או למצער מניעה של המשטרה מזועבי לבצע “פרובוקציות” נוספות.

רגע, שניה, לא הבנתי משהו. יש פה חברת כנסת. היא מדברת. אמנם, מביאה לעיתים את הסעיף. גם לי. מצד שני, יש לנו רוצחים, מאיימים ברצח, ומשתוקקים לרצח. איך לעזאזל זועבי יוצאת פה חבית חומר הנפץ? אם הנדל חושש שרוצחים מן הימין הקיצוני ירצחו חברת כנסת, מה שיפוצץ את הדו קיום הכל כך יפה שלנו, לא כדאי שהוא ידרוש מהמשטרה לטפל קודם כל בערוגות הרעל של תומכי הרצח?

הוא יוכל לעשות מעשה אזרחי מועיל ולהסגיר את עצמו מראש. שהרי מה המסר שלו לזועבי? או שתסתמי את הפה, או שמישהו מאיתנו ירצח אותך. צוואר יפה יש לך, לא חראם?

אני רוצה לכתוב כאן מילים שיש לקרוא אותן בזהירות, חיים ומוות ביד המקלדת: אם וכאשר ירצח אזרח יהודי את חנין זועבי, הוא יעשה זאת לא רק בגלל שהוא קורא את גופשטיין ואליאסי, אלא בגלל שהוא יודע שיש אנשי ממסד מכובדים כמו יועז הנדל ויאיר לפיד שמצדיקים את המעשה שלו במשתמע; הם אולי יגנו אותו אחר כך, אבל זה יהיה גינוי מהסוג של "הוא הגזים קצת."

הרוצח לא יבקש לגיטימציה מגופשטיין; הוא יבקש אותה מהגוש האמורפי של “עם ישראל.” וכשראש הממשלה תוקף את זועבי אישית; כשאיש “מרכז ימין” כמו יועז הנדל כותב מאמר שבו הוא משווה אותה ארבע פעמים לחבית חומר נפץ; כאשר יאיר לפיד אומר שהוא לא “יישב עם הזועבי’ז” ואחר כך שותף להעברת חוק שמטרתו לחסל את היצוג הפוליטי של זועבי – כשכל זה קורה, המתנקש העתידי יודע ש”העם איתו.” לא רק “הקיצונים”, הלא מגולחים, אלא האנשים שיושבים בתוכניות מכובדות עם תספורת מושקעת ובחליפה יקרה ואומרים כלפי זועבי אותם הדברים עצמם: שאין סיבה שנסבול אותה, שצריך להוציא אותה אל מחוץ לגדר.

אם יש כאן חבית חומר נפץ, הרי היא התפיסה שלפלסטיני בישראל מותר לומר פחות ממה שמותר ליהודי. אם יש מרעום לחבית הנפץ הזו, הרי אלה ה”מתונים” בעיני עצמם כמו יועז הנדל. רצוי קודם כל לפרק אותם; לשם כך הפוסט הזה.

ועוד דבר אחד: המאמר של הנדל הביא לי את הסעיף כל כך כשקראתי אותו, שהעלתי את הציוץ הבא: “יום אחד יקום אדם שלא יוכל לסבול יותר את היעדר המשמעות ואת דו הפרצופיות וירצח את יועז הנדל. וזו תהיה אשמתו המלאה של הנדל.” חשבתי שהפרודיה הזו מובנת, אבל מסתבר שלא: אתמול החליט יריב אופנהיימר לקחת ברצינות את האפשרות של רצח על רקע חוסר משמעות והגדיר את הציוץ כ”מזוויע, מסית, ומכוער. בושה וחרפה.” על הטקסט של הנדל עצמו לא היה לו מה לומר. וגם זו עוד הערה על מה שנותר מחופש הביטוי בישראל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

איך הרעילה ה-hasbara את הימין היהודי

האמירה של נתניהו, על פיה מי שאחראי לשואה הוא גולה פלסטיני, מעידה על תהליך הצרת מחשבה ארוך בימין היהודי

ראש הממשלה נתניהו, בנאום אמש (ג’) מול הקונגרס הציוני העולמי, טען שהאחראי לשואה הוא לא אדולף היטלר, אלא אחד חאג’ אמין אל חוסייני. לדברי נתניהו, היטלר כלל לא התכוון להשמיד את היהודים, אלא רק לגרש אותם. עם זאת, אחרי ביקור של חאג’ אמין אל חוסייני, החליט היטלר על השמדה. באותה הזדמנות, זרק נתניהו פנימה עוד שקר קטן: שחוסייני היה מבוקש במשפטי נירנברג.

יש בעלי טור – אני מסתכל עליך, ארי שביט – שאוהבים לתאר את נתניהו כאדם רציני ויודע ספר. אני חושב שהבולשיט של אמש צריך להרוג סופית את האגדה הזו. כפי שכתב יפה נתאי פרץ היום, “מקפיא דם איך שנתניהו משעתק את מיתוס היהודי השקרן, הנחות, הנקלה, ששולט בעולם מאחורי הקלעים, אל הערבים.”

cthulhu

(קרדיט: גדי אלכסנדרוביץ’.)

הנה העובדות כפי שהיסטוריונים מסכימים עליהן:

א. לא ברור מתי התקבלה החלטה רשמית על מדיניות של השמדה.

ב. עם זאת, פרקטיקה של השמדה החלה עם הפלישה הנאצית לברה”מ, שתוארה מלכתחילה כמלחמת גזעים ושהטרמינולוגיה שלה ערבבה שיטתית בין קומוניסטים, יהודים וקומיסארים.

ג. במאי 1941 החלה ההקמה של האיינזצגרופן, יחידות הרצח של האס.אס. שיתלוו לצבאות הגרמניים במהלך הפלישה לשטחי ברה”מ ויבצעו שם השמדה שיטתית.

ד. מעשי רצח כאלה אכן החלו ביולי 1941. בהנחיה של היידריך למפקדי היחידות בשמיני ביולי, הוא הורה להם להתייחס ליהודים כאל “פרטיזנים.” בפועל זו היתה הסוואה של רצח המוני בלוחמה נגד בלתי סדירים. משלב מוקדם מאד, העמדת הפנים הזו נשרה והרוצחים טבחו בנשים וילדים כמו גם בגברים בגיל צבא.

ה. ב-31 ביולי, ניצל היידריך – תמיד ביורוקרט מיומן – פקודה מגרינג משנת 1939 לתכנן את “הפתרון הסופי” של השאלה היהודית, והוציא ממנו פקודה לערוך ועידה שתארגן את ההשמדה. הוועידה אמורה היתה להתכנס ב-7 בדצמבר 1941, אבל היפנים הפציצו את פרל הארבור במפתיע באותו היום, כך שהיא נדחתה ל-20 בינואר 1942 ונערכה בוואנזה. בכירים מכל זרועות המשטר הגרמני נכחו בה, אבל אף לא זר אחד; הפרוטוקולים שלה היו סודיים והשתמשו בשמות קוד (”טיפול מיוחד” במקום השמדה, למשל.)

ו. אחרי שורה של מעשי טבח, יעיד לימים גנרל האס.אס. אריך פון דם בך-זלבסקי (Von Dem Bach-Zelewski), הוא אמר להימלר – לאחר שזה, באופן חריג, נכח באחד מהם – שאנשי האס.אס. המעורבים לא יצלחו עוד לכלום; הם יהיו שברי כלי או פסיכופתים. לדבריו, ונראה שהם מגובים במסמכים נוספים, בעקבות הפגישה הזו – בספטמבר או אוקטובר 1941 – הימלר הורה על נסיונות השמדה בגז, שיסירו את הלחץ הפסיכולוגי מעל הרוצחים.

ז. באוקטובר 1941, היידריך מורה למשרד החוץ הגרמני שלא לאפשר ליהודי שנמצא בספרד להמשיך משם לארה”ב אלא לעשות מאמצים להשיבו לתחום המשטר הגרמני ולהעבירו לידי משטרת הבטחון; הוא אומר שזו מעתה המדיניות הקבועה. זה שינוי חד מהמדיניות הנאצית הדי מעורפלת עד אז, שדיברה על הגליה (שלא היתה מעשית עקב המלחמה) למדיניות של השמדה.

ח. בנובמבר 1941, נפגש המופתי הירושלמי הגולה עם היטלר, השניים הסכימו שיהודים זה דבר רע. וזו בערך כל ההשפעה של חוסייני על השואה.

כן, חאג’ אמין אל חוסייני היה בן זונה. הוא היה אנטישמי שעמדותיו הקצינו ובמהלך המלחמה הוא ככל הנראה תמך בהשמדת יהודים, או למצער – מותם לא הסב לו יותר מדי צער. יש יסוד סביר לחשוב שיחידות שהוא סייע להקים עבור הנאצים ביוגוסלביה היו מעורבות בפשעי מלחמה. בין זה ובין אחריות להשמדתם של מיליוני יהודים – השמדה שהחלה חצי שנה כמעט קודם לפגישה שלו עם היטלר, ושההחלטה עליה נפלה בתאריך לא ידוע ובהליך לא ידוע אין ולו דבר. (ואולי, תהה ההיסטוריון יגאל עילם, אולי לא היתה פקודה כלל; אולי לא היה בה צורך; אולי כל אחד מהבכירים הנאצים ידע בדיוק מה מצופה ממנו גם בלי פקודה; אולי האתוס הנאצי של “להתכוון לדעת הפיהרר”, ומצב המלחמה נטולת הכללים במזרח, איפשרו לקצינים הגרמנים לעשות מה שהם ידעו שרוצים מהם גם בלי צורך באישור.) כל זה היה קורה גם אם חאג’ אמין אל חוסייני היה נרקב בכלא בריטי באותה העת.

אשר לשקר הקטן יותר של נתניהו – כל המועמדים לדין בנירנברג היו גרמנים. חוסייני היה אז במעצר צרפתי. הבריטים דרשו את הסגרתו, כנתין בריטי ששיתף פעולה עם הנאצים; היוגוסלבים ביקשו את הסגרתו עקב פשעי מלחמה שלגמרי סביר שהוא היה מעורב בהם שם. הצרפתים דחו את שתי הבקשות – אבל ספק אם הם היו יכולים באותה הקלות לדחות בקשה של בית המשפט הבינלאומי בנירנברג.

אז למה נתניהו, שמתהדר בכך שהוא קורא היסטוריה, מגיע עם שקרים מביכים כאלה?

כי הימין היהודי התמכר ל-hasbara. הוא התמכר לצורך שלו להוציא את ישראל צודקת בכל מצב, לא משנה מה הוא. Hasbara מכוונת מטבעה אל הציבור היהודי בישראל ואל תומכי ישראל מחוצה לה. גרמניה כבר לא אויב מועיל יותר – לעזאזל, היא מחמשת את ישראל בצוללות שיכולות לשאת נשק גרעיני. הפלסטינים, מצד שני, מתעקשים על זכויותיהםץ צריך לעשות משהו בנושא ולסמא את עיניהם של היהודים בישראל. ומה טוב יותר מאשר שקר גס, שקר מדהים, שקר ענקי, שקר מוצלח דווקא משום שהוא מופרך כל כך, שבו אומר ראש הממשלה ליהודים שהם טעו – שלא היטלר הוא האויב הגדול שלהם, אלא המנהיג הלאומי הראשון של הפלסטינים?

אם השקר הזה יידבק, אפשר יהיה לעשות את הזהות הקבועה שעושים אנשי הימין בין פלסטינים ונאצים, ולטשטש את העובדה שמדובר במאבק בין ילידים ובין פולשים אירופאים מערבית של כוח מאורגן שנתמך על ידי מדינות זרות. אם הפלסטינים הם נאצים, אז ברור שאין על מה לדבר איתם. אם המנהיג הלאומי שלהם אחראי לרצח מיליוני יהודים, אז הנכבה היתה מוצדקת.

למעשה, הטיעון המובלע של נתניהו הוא הצדקה של נכבה שניה: הפלסטינים דבקים במנהיג שאחראי לרצח מיליוני יהודים, המנהיג הנוכחי שלהם הוא היורש הישיר שלו, ועל כן… נתניהו משאיר את המסקנה באוויר. האיש שהוא דחף לרשות השידור, אבישי עברי, כבר מדבר בגלוי על “נכבה עכשיו”, וינון מגל אומר ש”לא רק אינתיפאדות אפשר לספור, גם נכבות”, ומפנטז על הריגתם של 100,000 פלסטינים.

רגע, היתה נכבה? מסתבר שכמו מכחישי שואה סטנדרטיים, בימין היהודי לא היתה נכבה כל זמן שהיא משמשת כנשק תעמולתי נגדנו – אבל לגמרי היתה כזו, כשהיא יכולה לשמש כאיום על פלסטינים. זה לא קרה אבל, אומר הימין היודו-נאצי, זה מגיע להם. ועל כן זה יגיע שוב.

נתניהו צריך לאחד את הציבור היהודי למאבק שהוא מנהל נגד הפלסטינים, כי הוא יודע שאין לו פתרון. אז צריך להגביר את הפצת השנאה. וזה עובד: מי שהסתכל על המגיבים הימנים היום ברשת, יכול היה לשמוע אותם צווחים שנתניהו צודק, כי כי כי… כי המופתי הגיע לברלין חודשיים לפני ועידת ואנזה ולכן הוא אחראי עליה. אתה יכול לשמוע אותם נשבעים שהוא היה נוכח בה, ולא יעזור להביא את רשימת הנוכחים. יועז הנדל, שלא מבין למה אנשים תוקפים את נתניהו, נאלץ להודות שמדובר בקשקוש שמטרתו היא דהלגיטימציה של הפלסטינים – אבל זו מטרה הגיונית, לדעתו. כלומר, הנדל יודע שמדובר בשקר מסיבי אבל מעדיף לתקוף את חושפי השקר. כי ההגיון של ה-hasbara מעל לכל.

כל זה גורם לנתניהו להיראות, מחוץ לישראל ובעיני ישראלים שפויים, כמו מישהו שלגמרי איבד את זה. גרמניה היתה צריכה להכריז לפני המפגש של נתניהו היום עם מרקל שהיא אחראית לשואה; יש כנראה יהודים שיחשבו שזו עוד הוכחה לכך שהגרמנים אנטישמים. הדיבורים על הפלסטינים כאחראים לשואה מזיקים לישראל, לא משפרים את מעמדה.

ואף על פי כן, נתניהו ביצע חצי הכחשה, לא הכחשה, של הדברים שאמר. הוא שב ואמר שלחוסייני יש אחריות לשואה. למה? כי על פי האגדה שהימין היהודי בלע ולא נודע כי באה אל קרבו, אם רק נשכנע את עצמנו שאנחנו צודקים, הכל יהיה בסדר. אם נתאחד, ולא משנה סביב איזה שקר מופרך, אף אחד לא יוכל עלינו.

ונצטרך את האחדות הזו, כי בפעם הבאה שיגיע לפה איזה לילה וערפל, בפעם הבאה שצה”ל יצטרך לצאת למבצע גדול בגדה, בהחלט יכול להיות שצה”ל והממשלה – בלי פקודה, לא צריך פקודה, מי שצריך לדעת יודע מה מצופה ממנו – יצאו לנכבה 2.0. וכשזה יקרה, צריך שהציבור יהיה מוכן.

זה, כמובן, יגרור אותנו למלחמת נצח. אבל זה מה שיפה ב-hasbara: היא תאטום אותנו מהאמת, היא תכניס אותנו לתא תהודה שבו אנחנו שומעים רק את המיית ההתקרבנות שלנו, בעודנו מבצעים טיהור אתני קטן. הרי הם תכננו להשמיד את כולנו, הם לחשו על אוזנו של היטלר – אותו האיש, שבהשלכה שמבצע נתניהו הוא נטול כל רצון ומציית לאדם האחרון שדיבר איתו.

וחוקרי השואה שחיים פה ובעולם יתלשו שערות, כי את התהליך הזה הם מכירים כל כך טוב. אבל מי יקשיב להם: הם חושבים שהעולם לא נע סביב הציר של מלחמתה של הציונות בפלסטינים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הנה רוח המפקד

צה”ל התשחץ בפשע מלחמה מול העיניים שלנו, והיינו צריכים עיניים זרות כדי לראות אותו. יש למצות את הדין עם פושע המלחמה סא”ל נריה ישורון

“אני זוכר את זה, כל הטנקים עמדו בשורה, אני אישית שאלתי את המפקד שלי: לאן אנחנו יורים?

הוא אמר לי: תבחר לאן שבא לך. וגם אחר כך בשיחות עם שאר החבר'ה, כל אחד בעצם בחר את המטרה שלו, והמפקד קרא לזה בקשר "בוקר טוב, אל-בורייג'. "אנחנו נבצע, חבר'ה, בוקר טוב, אל-בורייג'", זה הציטוט.

בעצם [כדי] להעיר את השכונה, להראות לחבר'ה, צה"ל פה ולבצע את ההרתעה הזאת.

אני זוכר שכל הטנקים עמדו בשורה, אנחנו גם עמדנו, אני התותחן, אני הסתכלתי על איזה בית, גם בית גבוה מאוד, במרכז השכונה ההיא, ושאלתי את המפקד שלי: "טוב, לאן לירות בבית?" וסגרנו בינינו: "טוב, אם בא לך קצת ימינה, קצת שמאלה, קצת לחלון הזה, קצת לקומה הזאת, סגרנו." ואז המפקד עלה בקשר, " 3 , 2 , 1 , ירי". כולם ירו פגזים לאן שהם רצו, מן הסתם. אף אחד לא ירה עלינו לא לפני, לא אחרי, לא במהלך.”

(”ככה נלחמנו בעזה 2014,” עדות מס’ 29, שריון, דיר אל בלאח)

הבלוגרית האמריקאית שארלוט סילבר פרסמה בשבוע שעבר ב”אלקטרוניק אינתיפאדה” פשע מלחמה שביצע צה”ל במהלך מבצע “עופרת יצוקה.” ב-22 ביולי 2014, במהלך הקרבות בס’געיה, ירה צלף פלסטיני לא ידוע בסרן דימיטרי לויטס מגדוד געש של חטיבה 7; לויטס מת לאחר מכן מםצעיו. כיממה לאחר מכן, בעת הלווייתו, הורה מפקד הגדוד שלו, סא”ל נריה ישורון, לחמושיו לירות מטח פגזים “של כבוד” לעבר מרפאה במקום. ישורון אמר את המילים הבאות: “אני רוצה שאנחנו, פה, באמצע שכונת שג'עייה בעזה, נצטרף לכל האנשים שמלווים את דימה בדרכו האחרונה, ונירה מטח של כבוד והצדעה לקצין הזה, על המרפאה ממנה ירו הנבלות על הטנק שלו וקיפדו את חייו. אני סומך עליכם וגאה בכם. היכונו למגע לזכרו של דימה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן.” מקורות פלסטיניים אמרו שב-23 ביולי נהרגו בסג’עיה חמישה פלסטינים ונפצעו עשרות, אם כי בינתיים אי אפשר לקשר ישירות בין הירי עליו הורה סא”ל ישורון ובין ההרוגים.

מה שמעניין בפרסום של סילבר הוא שהוא עמד לנו מול העיניים. פקודת פשע המלחמה של ישורון שודרה יממה לאחר מכן בתקשורת האדלסונית. מאוחר יותר ב-2014, פרסום רשמי של צה”ל – “ביבשה,” הבטאון של חיל היבשה, גליון 29, עמ’ 52 – השתחץ גם הוא באותו פשע.

bayabasha

וזה פשע מלחמה שאי אפשר לתרץ. נעבור על העובדות.

א. הירי בוצע לעבר מטרה אזרחית במובהק, מרפאה.

ב. הוא בוצע באמצעות תותחים, מבלי לוודא שהמרפאה ריקה מאדם.

ג. חשוב מכל, זה היה ירי שלא היתה לו שום מטרה צבאית. אפילו אם הצלף הפלסטיני שחיסל את סרן לויטס אכן ירה מאותה מרפאה יום קודם לכן, הוא ודאי לא נשאר שם יממה אחר כך, ואין שום אינדיקציה שיש איום כלשהו מהמרפאה על החמושים – אפילו אם נקבל את הטענה, ואין סיבה טובה לקבל אותה, שיממה קודם לכן אכן היה שם איום. צלפים לא נשארים באותו המקום יממה. ישורון לא מדבר על שום סכנה, הוא מדבר על “מטח כבוד” וההפגזה של מטרה אזרחית היא חד וחלק לשם נקמה.

הפרסום של סילבר לא זכה לשום התייחסות בתקשורת היהודית בישראל, עד שערוץ 10 העז להעלות את הנושא אמש (א’), מבלי לציין שבאותו היום נהרגו בסג’עיה חמישה פלסטינים. מתגובת צה”ל לא ברור באילו צעדים הוא נוקט – ככל הנראה, לא נפתחה חקירת מצ”ח. בהתחשב ביעילות המפורסמת של חקירות מצ”ח, לא הייתי בונה על כך יותר מדי – וכאן יש בעיה נוספת. שתיים, בעצם.

קודם כל, לחבר ישורון יש מפקדים. יש לו מח”ט, אוגדונר, ואלוף פיקוד. המפקדים האלה, על פי המשפט הבינלאומי, נושאים באחריות לפקודות בלתי חוקיות בעליל שנותנים הפקודים שלהם. אלא שקודם כל, במשפט הצבאי הישראלי הקפידו עד כה לא להטיל אחריות פיקודית. ועדת טירקל קבעה לפני שנתיים וחצי שיש צורך בחקיקה שתטיל אחריות פיקודית, גם על הדרג המדיני במידת הצורך, כאשר הם “לא נקטו כל האמצעים הסבירים למנוע ביצוע עבירות או לא פעלו להביא את האחראים לדין כאשר נודע להם על העבירות לאחר מעשה” (ההדגשה שלי) – אבל עד כה צה”ל לא יישם את ההנחיות הללו.

אז יש מפקדים שאחראים לפקודה הבלתי חוקית בעליל של ישורון, ולמצער על כך שהוא לא הועמד לדין על כך – אבל החוק הצבאי לא מאפשר את העמדתם לדין. יתר על כן, מישהו באמת רואה את מצ”ח גוררת אלוף פיקוד לחדר חקירות?

וזו הבעיה הקלה. הבעיה הרצינית באמת היא שסא”ל ישורון לא ראה שום בעיה בהתרברבות בפשע המלחמה שלו. הוא לא ראה שום בעיה – כי הוא, כמו כל החיילים שהשתתפו ב”צוק איתן,” ידעו מה רוח המפקד. וזו היתה אותה רוח המפקד שעליה עמד הדו”ח של שוברים שתיקה שכולם אהבו לשנוא: “אין אזרחים.”

סא”ל ישורון לא ראה שום בעיה בירי על מרפאה, כי הוא – וכל מי שסביבו, והדרג המדיני, והציבור היהודי בישראל כמעט כולו – הפנימו את התפיסה ש”אין אזרחים.” שאפשר להכנס לאחד האזורים המאוכלסים ביותר בעולם ולהפעיל יותר כוח אש משהפעילו האמריקאים בפאלוג’ה ושזה לגמרי בסדר. שאפשר לירות בלי חשש לכל כיוון, בלב שטח עירוני, ושאין שום בעיה. הרי זרקנו כמה כרוזים, תצווח מקהלת ה-Hasbara, והיה נוהל הקש בגג.

איזה “הקש בגג” היה למרפאה שאת באיה החליט סא”ל ישורון להעלות עולה לריצוי נשמת סרן לויטס, כאילו היה אכילס הרוצח ילדים על קבר פטרוקלוס?

כמה עוד מקרים כאלו היו, שלא עמדו מול עינינו או שעמדו מולנו, מנסים נואשות למשוך את תשומת ליבנו, ולא ראינו אותם בתוך כל העשן והדם?

אילו חשב סא”ל ישורון שהוא מבצע פשע מלחמה, הוא היה מנסה להסתיר אותו. אבל הוא עשה הכל חוץ מלהסתיר אותו: הוא השתחץ בו. בטאון חיל היבשה גם הוא לא ראה פה שום פשע, להיפך. הוא ראה את מוסר הלחימה המקובל של צה”ל בפעולה, והחליט להעלות אותו על נס. אי אפשר לומר שצה”ל לא ידע. אלא שהיינו צריכים את עיני הזר של שארלוט סילבר כדי לראות שיש פה בעיה. היהודים בישראל, אחרי הכל, היו עסוקים בלצווח שדו”ח שוברים שתיקה הוא שקר.

יש כמה אנשים בישראל שחיים מהצדקת פשעי מלחמה. יועז הנדל, בן דרור ימיני. יש עוד, אבל הם אלה שמובלטים על ידי כלי התקשורת. הם תמיד אומרים ש”יש חריגות” ושמטפלים בהן. הנה, החברים ימיני והנדל, פשע מלחמה פר אקסלס. האם תדרשו למצות את הדין עם סא”ל ישורון, או ששוב תנסו לתרץ את הפשע?

אני מעריך שאתם תטייחו את הפשע. אתם תאמרו שרגע, עוד לא היתה חקירת מצ”ח, דברו איתנו שוב ב-2023. רגע, עוד לא ראינו את כל הפרטים ובכל מקרה, לא הראו לנו מה קרה קודם ובכל מקרה, גם אם זה נכון, דאע”ש יותר גרועים.

הנה, יש לכם הזדמנות להוכיח שאתם לא רק מטייחי פשעים. דרשו את השעייתו של סא”ל ישורון לאלתר וחקירת מצ”ח מהירה. ובאותה הזדמנות, התנצלו בפני שוברים שתיקה.

ועוד דבר אחד: במסגרת הסדרה “גיבורי רשת” של הטלוויזיה החינוכית, הועלה היום ראיון איתי. הוא מופיע למטה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

החורבות המעשנות של מדיניות ליברמן

ישראל היא בעלת ברית שקטה של רוסיה בכיבוש אוקראינה. זה לא משתלם לה – ועכשיו המידע הלא נעים נחשף

יש משהו מגוחך בבחינה של מדיניות החוץ של ישראל, בימים שבהם אין בכלל שר חוץ, כשסגנית השר אומרת שאנחנו צריכים לצטט לגויים הרשעים את רש”י כדי שיבינו, וכשלמנכ”ל המשרד ממונה האיש ללא תכונות, דורי גולד, אבל בכל זאת.

הכוחות האוקראינים, שעומדים על נפשם במשך יותר משנה כנגד פלישה של מיליציות רוסיות, הפילו בימים האחרונים שני מל”טים. המל”טים האלה, על פי הצילומים שמגיעים מאוקראינה, הם מל”טי Searcher 2 שנמכרו על ידי התעשיה האווירית לרוסיה או פותחו בשיתוף של התעשיה האווירית ברוסיה.

ישראל מכרה לרוסיה את המל”טים הללו ב-2010. העסקה נחתמה בתקופה שבה שר החוץ ליברמן פמפם את התפיסה האווילית עד דמעות שישראל צריכה להתקרב לרוסיה על חשבון ארה”ב. זו היתה תגובה לנאום קהיר של אובמה. חלק מההבנות השקטות, כך פורסם באותה העת, שמאחורי עסקת המל”טים היו שרוסיה תמנע, בתגובה, מלמכור לאיראן טילי נ”מ מדגם S-300, שחיל האוויר יילל שהם אשכרה מסוגלים לגרום לו אבידות אם יתקוף את איראן.

שנה אחת אחרי עסקת המל”טים, מגיע ליברמן לרוסיה, אחרי זיוף בוטה בבחירות לפרלמנט שם, ומברך את פוטין על עריכת בחירות הוגנות. משקיפים בינלאומיים דווקא מצביעים על הזיופים, ומזכירת המדינה האמריקאית קלינטון מגנה אותם, אבל לליליפוטין שלנו זה לא משנה. באותה ההזדמנות, מודה ליברמן לפוטין על אי מכירת טילי האס-300 לאיראן. המשקיפה של ליברמן, אגב? פאינה “שחיתות” קירשנבאום.

חלפו ארבע שנים מעסקת המל”טים, ורוסיה המשיכה להצביע נגד ישראל בכל הזדמנות. האמת, סביר לגמרי. לרוסיה יש שורה של קליינטים במזרח התיכון. הקליינטים האלה, שריד לימי המלחמה הקרה, עוינים לישראל. רוסיה לא מתכוונת לתת להם ליפול והיא לא מתכוונת לוותר על האינטרסים של הקליינטים שלה כדי לרצות את ישראל – זו, אחרי הכל, היא קליינט אמריקאי. אם יש דרך לרוסיה לשחזר את מעמדה במזרח התיכון, הדרך הזו לא עוברת דרך תמיכה בישראל.

ואז מגיעה הפלישה הרוסית לאוקראינה. על פי כל קנה מידה סביר, ישראל אמורה להתייצב מיד לצד האוקראינים. קודם כל, זו מדינה קטנה שסובלת פלישה מצד מדינה גדולה יותר. מדיניות החוץ של ישראל הרי מזכירה שוב ושוב את הסכם מינכן, כאילו לא היו הסכמים אחרים בעולם, ואומרת שאסור להקריב מדינות קטנות על מזבח המדינות הקטנות. נעזוב עכשיו את העובדה שלתיאור הזה אין שום קשר למציאות הישראלית; זו הרטוריקה הרשמית הקבועה של ישראל. שנית, הפטרונית של ישראל, ארה”ב, שהיא המגינה כמעט היחידה שלה בזירה הבינלאומית, התייצבה להגנת אוקראינה. שלישית, האיחוד האירופי – שותף הסחר הבכיר של ישראל – התייצב מול רוסיה.

ומה עושה ישראל? זורקת את כל זה לפח ומודיעה על נייטרליות בסכסוך האוקראיני. את התיק הזה אי אפשר להפיל על ליברמן; נתניהו נוקט בצעד הזה בעצמו, בשיחת טלפון עם פוטין. זה כמובן גורר זעם אמריקאי, כי אין דרך להתייחס להתנהלות הזו אלא כיריקה בפרצוף; אבל לנתניהו לא כל כך אכפת מה חושב הבית הלבן. בספטמבר 2014, ישראל מבטלת עסקת מל”טים עם אוקראינה תחת לחץ רוסי. מאוחר יותר, בינואר 2015, ליברמן הוזה שישראל תתווך בין רוסיה ובין אוקראינה. למה שאוקראינה תסכים לתיווך מצד מדינה שלא מוכנה להכיר בכלל שפלשו אליה, כשהיא נהנית מתמיכה אירופית ואמריקאית, לא ממש ברור; אבל באותה ההזדמנות, ליברמן גם מודיע שאחד האינטרסים העליונים של ישראל הוא שמירה על היחסים עם רוסיה.

וואלה. לוולדימיר ולדימירוביץ’ פוטין היו כנראה אינטרסים אחרים, כי שלושה חודשים אחרי הצעת התיווך של ליברמן – שאין דרך להתייחס אליה אלא כהכרה בסיפוח הרוסי של חלקים מאוקראינה – פוטין מודיע שהוא ימכור לאיראן את טילי האס-300.

אתם זוכרים, אלה שתמורת אי מכירתם לאיראן מכרנו לרוסים מל”טים. אלה שליברמן הודה לפוטין על אי המכירה שלהם. בכלל, נראה שפוטין נהנה להתעלל בליברמן בכל הזדמנות.

ועכשיו מגיעה הפלת המל”טים הישראלים באוקראינה. המשמעות שלה היא שישראל לא שמרה על נייטרליות בסכסוך הזה; היא נמנעה מלמכור מל”טים לאוקראינה אבל התירה בשתיקה את השימוש בהם מצד רוסיה. זו לא נייטרליות, זו העדפה ברורה של צד אחד. במשבר האוקראיני, ישראל היא בעלת ברית של רוסיה. היא מחמשת אותה והיא מספקת לה סיוע דיפלומטי.

לממשלת ישראל יש אולי זכרון של יתוש סקלרוטי, אבל לדיפלומטים יש זכרון של פיל. מה קיבלנו בתמורה? בשביל מה יצרנו כאב ראש דיפלומטי מול ארה”ב ואירופה? קיבלנו את הבעיטה הקבועה של רוסיה. בעיטה שהיתה צפויה מראש לכל אדם סביר.

במדינה שיש בה משמעות למדיניות חוץ – לעזאזל, במדינה שיש בה משמעות למדיניות – הפיאסקו הזה היה עולה לכותרות ולא יורד מהן. מכירת הטילים היתה צריכה לגרור הצעת אי אמון, גם אחרי הבחירות. אבל מאז שליברמן נכנס למשרד החוץ, יש מעין הבנה שקטה בתקשורת שמדיניות חוץ הפכה לתחום ליצני. משהו פולקלוריסטי. שר החוץ הצטלם אתמול בחצאית אפריקנית עם ראש שבט, שים תמונה בעמוד האחרון. אין לנו הרי מדיניות חוץ, רק פעולות כוחניות שמתחזות למדיניות בטחון. יש לנו קריקטורה של מדיניות חוץ, אבל למי אכפת. תמיד אפשר לקשקש על העדר משילות. אף אחד לא ישים לב.

ועוד דבר אחד: פקיד במשרד הפנים התאבד בסוף השבוע, לכאורה בשל פוסט בפייסבוק שהאשים אותו בגזענות. לא אכנס עכשיו לכל שאלת השיימינג, אבל יש לציין שיש מוחות קודחים שכבר ראו פה קונספירציה והאשימו בפרשה את הקרן החדשה. למרבה הפאדיחה, המוח הקודח הזה שייך למנהל הפרוייקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית. האיש נאלץ לנסח מחדש באומללות את הפוסט שלו והצליח לצאת עוד יותר אפס, משהו שאני רואה כהצלחה צנועה, אבל כדאי שתדעו איזה מוחות מבריקים מובילים פה את האסטרטגיה הציונית. ואיזה סוג של אנשים יועז הנדל מעסיק.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

יועז הנדל רוצה אתכם בורים ופנאטים

החזון של יו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית אומר הכל על הציונות, מודל 2014: חרחור סופי לקראת קנאות כמו-פאשיסטית

יועז הנדל, אינטלקטואל בעיני עצמו ויו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית, חושש לגורלה של הציונות. אני מניח שאם אסטרטגיה ציונית זה הקטע שלך, אז יש מקום לחשש כזה. אחרי הכל, קינה על גורלה של הציונות היא תמה ציונית ותיקה, שימיה כמעט כימי הציונות עצמה.

בשבוע שעבר, כתב הנדל עוד טקסט מנופח – בין הציונים, אני חושש שרק הנפיחות של ארי שביט משתווה לשלו – שלשם שינוי, היה בו משהו מעניין. לא, חוששני, מה שהנדל רצה שנחשוב. אבל בכל זאת.

הנדל חושש מגוויעת הרגש הציוני, במיוחד בקרב הנוער. זו, שוב, תמה ותיקה מאד: כבר אברהם שפירא אמר ש”זה נוער זה? זה חרא.” אבל להנדל יש פתרונות: אינדוקטרינציה ממשלתית.

הוא משוחח עם כמה מנהלי בית ספר, לדבריו, ומהם הוא למד ש

“המורה האידאלי שלהם מלמד הכול- תנ"ך ומתמטיקה, שיעורי חברה ואזרחות – כמה שיותר שעות עם התלמידים כדי ללמוד אותם והם אותו. הציונים יהיו פחות טובים כשמורה לתנ"ך מלמד אנגלית אבל החיבור חזק. מורה שהוא מודל לחיקוי.”

כלומר, תפקידה של מערכת החינוך איננו, בראש ובראשונה, להקנות ידע לתלמיד שיאפשר לו למצוא מקום תחת השמש בעולם משתנה במהירות, ובו זמנית יתן לו מושג מאיפה הוא בא, אם לא לאיפה הוא הולך; לא, תפקידה של מערכת החינוך אליבא דיו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית הוא ללמד את הילדים להיות “מחוברים לארצם” – גם על חשבון ההישגים הלימודיים שלהם. הם לא צריכים לדעת, להבין, לחשוב; הנדל רוצה שהם “ירגישו”:

“תפקידה של מדינה הוא לחנך לאותו רגש. לא לתת הנחות. להזכיר בקול שציונות זה להקים בית לאומי דווקא פה. זה לא נוח לומר זאת ליהודים שמרגישים מספיק ציונים בחו"ל, לא נוח לומר זאת לישראלים שמסבירים שיקר להם, אבל זו האמת.”

כלומר, מה צריכים התלמידים להרגיש? לא חיבור למולדת שלהם משום שזו המולדת שלהם – כי 20% מהתלמידים בישראל אינם יהודים. לא: הנדל רוצה – ולשם כך, הוא מוכן שהילדים שלכם יהיו בורים יותר – לחנך את התלמידים לא כפטריוטים, אלא כציונים. כלומר, לא כאנשים שמחויבים למולדת שלהם משום שזו המולדת שלהם, אלא כאנשים שמחויבים למדינה שלהם משום שהיא “הבית הלאומי דווקא פה.”

ולמה צריך להדגיש את הבית הלאומי כל כך? משום שהרבה מאד אנשים לא מוצאים את עצמם בו. הם שמעו על כך שזה הבית הלאומי שלהם, אבל יש להם תחושה עמומה שזו תפאורה ריקה: שרשמית, אמנם, זה הבית הלאומי שלהם, אבל בפועל זה הרבה יותר הבית הפרטי של יצחק תשובה ומשפחת עופר, שקנו את נכסי הלאום בכמה גרושים; שזה אולי הבית הלאומי, אבל תשכח מבית פרטי; ומתגנבת התחושה להרבה מאד אנשים שכל הדיבורים על בית לאומי, מטרתם בעצם להשכיח את העובדה שיש פה אנשים אחרים.

הנה למשל בעל דעה ציוני אחר, אבי שילון, שכותב לפני מספר שבועות ש

“ייתכן שפג תוקף הציונות הקלאסית. גם האדישות לא בהכרח רעה. היא מאפשרת להיפתח לרעיונות מקוריים. אך איש אינו עוסק בהם. בלא יציקת תוכן חדש — חברתי, תרבותי, אולי ים תיכוני — לקיום פה, האדישות תיצור ואקום. את הוואקום ימלאו חרדות ושנאת האחר, בלי לחשוב מה אנחנו בכלל עושים כאן, ובלי הגב של יהדות ארה"ב.”

נניח רגע ליהדות ארה”ב (שילון מקונן על כך שהיא מתנערת במהירות מהציונות.)למה צריך כל הזמן לחשוב “מה אנחנו בכלל עושים כאן”? למה הציונות, מאז 1948, עסוקה כל כך בלתרץ את עצמה? הרי היא היתה אמורה להחזיר את הנורמליות ליהודים; ואנשים נורמליים לא שואלים את עצמם את עצמם “מה אנחנו בכלל עושים כאן” כל הזמן. זה מושכל ראשון: אני פה כי נולדתי פה, כי החברים שלי פה, כי זו השפה שלי. וכן, יתכן שיבוא יום שבו זה ישתנה; יתכן, שאם כפי שכתב גרהאם גרין עיר היא סך האנשים שאנחנו רוצים לפגוש, יתכן שהעיר תתרוקן מהם יום אחד, ואז לא יהיה בה עוד טעם, ויהיה טעם להגר; יתכן שככל שהמצב יקשה ויילך, הרחובות לא יכילו עוד את האנשים שחיוך עולה על שפתיך למראיהם בפגישה אקראית; אבל כל זמן שהעולם עומד, כל זמן שאין הזדמנויות יוצאות דופן, האדם הסביר לא צריך להצדיק את עצם קיומו כל הזמן.

אבל הציונים צריכים. הסיבה לכך היא לאו דווקא העובדה שבדיקה לא מאומצת חושפת את נדבך הכזבים שבבסיס הציונות – יש עם יהודי; הארץ ריקה, היא מחכה למיישביה; העולם מסוכן ליהודים (נכון עד פחות או יותר הקמת המדינה, אירונית עם הקמתה המדינה מסוכנת להם יותר – ומסכנת אותם) – אלא העובדה שבשלושים השנים האחרונות, נשמטה הסיבה לקיומה של מדינה כזו והיא הפכה לסיבת-עצמה.

כל זרם ציוני דיבר על בנייתה של חברת מופת, בין אם היא תגיע באמצעות שחרור לאומי שיעיר את נשמת האומה החבויה ויוביל לרנסנס יצירה לאומי, בין אם על ידי בניה של חברה צודקת, בין אם על ידי שילוב של השניים. אפילו הציונות המינימליסטית של “מקלט לילה” דיברה בכל זאת גם על סוג של תחיה.

אבל ב-30 השנים האחרונות, מאז שישראל החלה להפריט את עצמה, התברר ליותר ויותר ישראלים שכמו תמיד בהפרטה, בעלי ההון מקבלים את הרווחים והם מקבלים את ההפסדים. מחברה שאמורה היתה להיות חברת מופת, התחלנו פתאום לדבר על כלכלת חלחול. ומאז ימיו של נתניהו כראש הממשלה באמצע שנות התשעים, הסתבר שהמדינה מציעה לנו דיל מסריח במיוחד: אתם תתנו הרבה יותר מהמקובל במדינות אחרות – שירות צבאי, סכנות בטחוניות, מסים עקיפים גבוהים מאד – ובתמורה תקבלו פחות ופחות. הכל יופרט – הבריאות, החינוך, המשטרה; הכל חוץ ממערכת הבטחון. חברת מופת? לא מגיעה לכם כזו. רוצים? תממנו אותה בעצמכם – או תהגרו אליה: הנה, בנינו לכם מדינת רווחה לתפארת חמש דקות מכפר סבא. כן, על אדמה של עם אחר. כן, האדמה הזולה והפטור ממסים כרוכים בסיכון מסוים. ואת כל המשאבים שלנו, אנחנו משקיעים שם. לא מאמינים לנו? בדקו אילו אזורים הוגדרו כאזורי עדיפות לאומית.

אה, ועוד משהו: זה לא הולך להגמר. תמיד נדרוש ממכם יותר כסף לבורות השומן של הבטחון, תמיד תהיה עוד מלחמה באופק. אנחנו לא הולכים לעשות שלום. ואתם תעמדו, כל ימיכם, במלחמה ארוכה ומרה עם האיסלם; זו גזירת דורכם. אז אנחנו צריכים את הכסף לתותחים, וחמאה – חמאה תקוששו לעצמכם. מישהו צריך לבנות את חומות המערב מול הברברים של אסיה, גם אם המערב כבר לא מעוניין בחומה הזו – אם אכן היה מעוניין בה אי פעם.

אבל אם לא ניתן לכם חברת מופת, לפחות נפחיד אתכם. נפחיד אתכם מאיראן, מהחמאס, מדאע”ש; מאנטישמים באירופה ואקדמאים קשישים מארה”ב; נפחיד אתכם בחברות כנסת זועפות מבני העם המדוכא; ניקח את הטראומה של סבכם, ונוודא שהיא תעבור היטב-היטב אליכם ואל ילדיכם. מסוכן שם בחוץ; כן, התפקיד שלך הוא לחזק את החומה, לשמן את מחבת הטייקונים בחמאה שלא תגיע למטבחך – אבל אם תצא החוצה, יעשו ממך סבון.

אז אל תלמד חשבון, כי זה יגרום לך להבין שהמספרים לא מתכנסים; אל תלמד אזרחות, כי הפער בין ספרי האזרחות ובין המציאות האתנוקרטית גדול מדי; אל תלמד תנ”ך, חוץ מאשר את הפרקים שנבחר בקפידה, כי שם יש שאלות מרעילות כמו “הלנצח תאכל חרב”; ניתן לך מורה כריזמטי, ואם הוא לא יהיה מורה כל כך טוב לחשבון או אזרחות או תנ”ך, לפחות הוא ילמד אותך ש”ציונות זה להקים בית לאומי דווקא פה” ולא לצפות ממנו לשום דבר אחר כך; לדעת שכפי ש

פטר הגדול

סלל את עיר הבירה פטרבורג

בביצות הצפון

על עצמות איכרים

תפקידך הוא להיות עצם בביצה, ולא לצפות ליותר מכך. אל תצפה לדבר; תפקידך הוא לשרת את הרעיון הלאומי. לא תהיה תחיה, לא יהיה רנסנס; לא יהיה אלא זה: מגף הדורך על פני אדם, לנצח. לעתים, מגפך-שלך, על פניו של נער פלסטיני; לעתים, מגפו של משרת הטייקונים, על פניך-שלך.

ואם לא נלמד שמגף הוא מגף הוא מגף, אם לא נלמד לחלוץ אותו, לסרב לצעוד לחזונות הגדולה הריקה שתמיד היא גדולה של אחרים, אלא להקים חברה שתשרת אותנו – את כולנו – נמשיך לצעוד לצלילי התופים והחלילים של היועז הנדלים, שבתורם מתופפים ומחללים עבור אחרים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: התראיינתי הבוקר לתכנית של גיא זהר, כשהמטרה היתה להתעמת עם נציג של “אם תרצו” על התרגיל האחרון שלהם, קרי העלמת זהות אחד התורמים שלהם. הפחדנים ברחו מהתמודדות, אבל אתם יכולים להאזין לראיון כאן.

(יוסי גורביץ)

מטייחי הפשעים

בן דרור ימיני ויועז הנדל יוצאים למתקפה נגד חקירת פשעי מלחמה. הם יודעים למה

הטור האחרון של בן דרור ימיני ב”ידיעות אחרונות” הכיל שקר גס מהמקובל, אפילו אצלו.

ימיני כותב ש”ביקשתי מדוברת ‘יש דין’ מידע על החקירות שמבצעות מדינות כמו ארה”ב ובריטניה, שראוי לישראל להדמות להן. […] קיבלתי תשובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב.”

ben dror

או שלא. לגמרי במקרה, הייתי במשרדי ‘יש דין’ – הדיסקליימר הקבוע: אני מקבל מהארגון שכר עבור כתיבת בלוג – ושמעתי את התגובה בזמן שנשלחה. עו”ד מיכאל ספרד מביא אותה כאן במלואה:

“שלום,
האייטם אתמול לא עסק בהעמדות לדין ובענישה אלא בחקירות וגם מיכאל לא התייחס לארה"ב אלא לבריטניה.
בבריטניה החקירות בנוגע לפעילות של כוחות הביטחון בעירק נעשות החל מ-2005 על ידי גוף שבראשו עומד אזרח, החל מ2010 יש גם גוף עצמאי חיצוני ייעודי החוקר את פעילות הכוחות הבריטיים בעירק בשם – Iraq historic allegations team. לגבי העמדות לדין בארה"ב ובבריטניה אין לנו נתונים אך אנו כן יודעים שעשרות חיילים הועמדו לדין כולל באשמת רצח גם בנוגע לעירק וגם בנוגע לאפגניסטן.
מקווה שהמידע הזה עוזר.
ערב טוב,
רעות”

ההדגשות שלי. “תגובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב,” אה? אחת משתיים: או שימיני נכשל בקריאה בסיסית של טקסט, או שהוא מסלף את הטקסט לצרכיו, מתוך אמונה שאם הוא שובר את הכללים המקובלים של המשחק העיתונאי, אף אחד לא יחשוף את ערוותו.

אז האם ימיני הוא טמבל או סלפן? לאור ההיסטוריה שלו, שתועדה כאן לעייפה, אני יודע במה אני בוחר. אבל אחרי שעמדנו על כך שימיני מסלף את העובדות לצורכי הונאת קוראיו, נתייחס גם לטיעון שלו.

חשוב לציין: ימיני מקבל במשתמע את הטענה שצה”ל לא חוקר כראוי את פשעי המלחמה שלו; הוא רק אומר שהדרישה מצה”ל לחקירה נאותה היא צביעות, משום שארה”ב ובריטניה מבצעות גם הן פשעי מלחמה והם לא נחקרים כראוי. יש להניח שלא במקרה בחר ימיני את בריטניה וארה”ב כדוגמאות שלו – אם כי את המקרה הבריטי, כפי שעולה מהתשובה שקיבל, הוא לא מכיר כיאות, מה שלא צריך להפתיע – ולא, למשל, את הולנד. זו, בעקבות פשע המלחמה שביצע צבא אחר – הסרבי – בסרברניצה, תוך שכוח שלה עומד בחוסר מעש באזור, חקרה את הנושא במשך חמש שנים ובסופו של דבר, התפטר ראש הממשלה שלה.

כאן נוקט ימיני באחד התרגילים הקבועים שלו. במשך עשור, הוא מאשים את ארגוני זכויות האדם בסיוע לאיסלם הרדיקלי. למשל, כאן:

“הבעיה איננה האיסלאם הרדיקלי. אפשר לחיות עם הנחש הזה ומדי פעם לקצץ את ראשו. הבעיה היא עם התמיכה שמקבלת השנאה הזאת, גם במוסדות בינלאומיים, גם על ידי ארגונים שונים, בחסות שיח "זכויות האדם". […] הבעיה היא עם האחרים. הנאורים. המתקדמים. נציגי העולם החופשי. הם הבעיה. משום שהם לא רוצים לדעת.”

וכאן:

“הטמטום המערבי שמתיר לפשיסטים, גזענים ואיסלאמיסטים להפיץ את מרכולתם באקדמיה המערבית (וגם הישראלית) פועל שעות נוספות גם אצלנו. מצעד הגזענים הכהניסטים קיבל הכשר מטעם בג"ץ לצעוד היום באום אל-פאחם.
הנימוקים מוכרים לעייפה מתחום שיח הזכויות. הם דומים, אם לא זהים, לנימוקים שמעלים ארגוני זכויות אזרח כאשר הם עותרים היום בעניינו של רמדאן: חופש הביטוי בלה בלה בלה. “

הכותרת של המאמר הזה, אגב, היא “הסכנה המעוורת של שיח הזכויות.” כותרות המשנה שלו כוללות, בין השאר, אמירות כמו “הטמטום הליברלי” ו”כששיח הזכויות הופך לסכנה.”

אז במבט הרחב היותר, זה שבו הוא רואה מלחמת תרבויות עם האיסלם, ימיני מאשים את ארגוני זכויות האדם בשותפות לצד האיסלמי, מרצון סמוי או מעיוורון. על זה הוא בנה את עצמו. אבל כשימיני צריך להגן על פשעי המלחמה של הצבא היהודי, אז פתאום הוא מאמץ את השיח של ארגוני זכויות האדם: ההצבעה שלו על פשעים בריטיים ואמריקאים נשענת על המחקר של ארגונים כאלה – אותם ארגונים עצמם שכאשר הוא לא צריך להגן על פושעי המלחמה היהודים, הוא מגנה כאידיוטים מועילים של האיסלם הרדיקלי, שעצם החשיפה שלהם מחלישה את “המאבק” ואת “ההסברה.”

אגב, כשימיני מפנה את הזעם שלו כלפי ארגוני זכויות האדם הישראלים, ומנופף בכך שהצבא האמריקאי ממש גרוע בלחקור את עצמו, האם הוא שם לב שארגוני זכויות האדם האמריקאים אומרים דברים דומים מאד על הצבא שלהם לאלה שאומרים ארגוני זכויות האדם הישראלים על צה”ל?

הנה Human Rights Watch, כשהוא תובע לחקור את הפשעים באפגניסן:

“The US has a meager record of investigating and prosecuting human rights abuses allegedly committed by its forces during its 12-year military presence in Afghanistan, Human Rights Watch said. Although several high-profile cases have resulted in convictions and substantial punishments, many other serious cases have resulted in minimal or no charges, or in disproportionately light punishments.

“The Nerkh incidents should be investigated rigorously, impartially, and transparently,” said Andrea Prasow, senior counterterrorism counsel and advocate at Human Rights Watch. “While it is clear that crimes occurred, US authorities need to establish what exactly happened and who is responsible.”

הנה אמנסטי על צבא ארה”ב, באוגוסט האחרון:

“In a report published on Monday, Amnesty said it had gathered evidence of "a deeply flawed US military justice system that cements a culture of impunity" in dealing with Afghan civilian deaths and injuries caused by US-led Nato operations since 2001.”

“מערכת צדק צבאי פגומה עד הבסיס, שמעגנת תרבות של העדר ענישה” ביחס למותם ופציעתם של אזרחים – זה אחד לאחד מה שאמרו בצלם ויש דין על מערכת החקירות הצבאית. וכאן ההבדל בין אנשים ששואפים לצדק ובין בן דרור ימיני: אדם שרוצה צדק לא מתרץ פשעים בכך ש”כולם עושים זאת.” זה מוסר של מאפיה. מי שרוצה בעשיית צדק, נאבק עליו, לא אומר ש”ככה זה.” ימיני, בעשור האחרון, הוא אחד המגוננים הבולטים ביותר על פושעי מלחמה; בלשון הזהב של אלתרמן,

כי בנים ובנות ואנחנו איתם,

מי בפועל

או בטפיחות הסכמה,

נדחקים במלמול של “הכרח” ו”נקם”

לתחומם של פושעי מלחמה.

מלמול של ‘הכרח’ ו’נקם’.

ובאותו המוסף עצמו (תקשורת שמאלנית, אתם יודעים), יצא יועז הנדל להתקפה על ארגוני זכויות האדם. הלז, כזכור, עומד בראש הארגון המגוחך “זכויות אדם כחול לבן.” האחרון לא מי יודע מה פעיל בשטח, הוא מתעקש שתפקידו הוא לדווח לצה”ל ולא ל”כבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ” – כלומר, לסייע לצבא לטשטש את הפשעים – ולאחרונה עיקר הפעילות שלו היא נסיון לתעד הפרות זכויות אדם… של החמאס, ולשמש בפועל כעוד זרוע hasbara של ישראל. מוקדם יותר, עסק הארגון בנסיון נלעג לגרום לחיילים לספר על מעשים טובים שהם עשו לפלסטינים.

בטורו, כותב הנדל שהחקירות שצה”ל הורה על פתיחה בהן מעידות שהוא “צבא רציני,” ואומר שההגינות באשר ליכולת של צה”ל לחקור את עצמו “מחייבת להבין קודם כל באיזה תוצאות מפקפקים.”

yoaz

ובכן, אילו טרח הנדל לקרוא את הדו”חות של בצלם ויש דין, הוא היה רואה למה יש פקפוק רציני ביכולת של צה”ל לחקור את עצמו – גם בימי רגיעה יחסית ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה.

הנה הנוהל של צה”ל לפתיחה בחקירה במקרה של חשד לפשע בעת רגיעה: קודם כל, יש תחקיר מבצעי, שיכול להמשך הרבה מאד זמן. רק אחרי שהוא מסתיים, מתחילה הפרקליטות הצבאית לשקול האם יש בכלל מקום לחקירה פלילית. הבדיקה הזו של הפרקליטות הצבאית נמשכת שבועות עד חודשים – ואחרי כל הזמן הזה, בכלל לא בטוח שיש עדיין אפשרות לקיים חקירה רצינית. עבר המון זמן, לכל המעורבים היה די זמן לתאם עדויות, על זירת פשע ואיסוף ראיות פיזיות אין מה לדבר. אם החליטה הפרקליטות לפתוח בחקירת מצ”ח, ולא תמיד היא מחליטה על כך, החקירה הזו יכולה להמשך שנים. אחרי החקירה, התוצאות מועברות שוב לידי הפרקליטות הצבאית, שלוקחת את הזמן שלה לחשוב על זה עוד קצת. כאן צריך להזכיר שעל פי חוק השיפוט הצבאי, אפשר לשפוט חייל רק עד שנה לאחר שחרורו. כלומר, מה שיש כאן בפועל היא מערכת שמושכת את הזמן עד שהיא תוכל להודיע בשביעות רצון שהתיק נסגר כי החייל כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. החוק הצבאי הישראלי לא מכיר בקטגוריה של פשעי מלחמה, שעליהם באופן כללי אין התיישנות.

אם מישהו היה צריך דוגמא לאופן שבו פועלת מערכת ה”צדק” הצבאי ביחס לפלסטינים, המקרה של ג’וואהר אבו רחמה הוא דוגמא נהדרת. היא נהרגה, ככל הנראה כתוצאה משאיפת גז שנורה על ידי חמושי צה”ל, בינואר 2010. צה”ל שיקר בפרשה פעם אחר פעם, מה שהיה גורם לכל אדם סביר להורות מיד על חקירה. אבל זה לא קרה: הפרקליטות סירבה בעקשנות לפתוח בחקירה פלילית, ולפני שבועיים – קרי שלוש שנים ושמונה חודשים לאחר מותה של אבו רחמה – הסכים בג”צ שההחלטה לא היתה בלתי סבירה. במילים אחרות, צה”ל נאבק בבתי המשפט כמעט ארבע שנים כדי למנוע חקירה. לא העמדה לדין: פאקינג חקירה. זו מערכת הצדק הצבאי בקליפת אגוז.

וזו עוד מערכת הצדק הצבאי בזמן רגיעה. במצב מלחמה, הנושא מסתבך הרבה יותר. הפרקליטות הצבאית חשודה באישור פשעי מלחמה. האם היא יכולה ברצינות לחקור את עצמה? אל תצחיקו אותי. הנדל כותב ש”באופו מפתיע, דווקא מידע שקיבלו במהלך המבצע מתחקירנים ברצועת עזה – תחת דוברי החמאס – שימש אותם כדי להאשים את צה”ל בפשעי מלחמה.”

אה, לא. קודם כל, ההיסטוריה מוכיחה שבדיווחים על פשעי מלחמה, כדאי מאד להקשיב לאנשים בשטח. פעם אחר פעם, הם צדקו הרבה יותר מהמפקפקים בהם. הנטיה האנושית היא לא להאמין שכוחות רשמיים מבצעים פשעים; זה “לא יכול לקרות” וזה קורה בפועל יום-יום, שעה-שעה.

שנית, מי שהעיד על פשעי המלחמה היה צה”ל עצמו. פעם אחר פעם, הוא התגאה בכך שהוא מפציץ את בתי המשפחות של אנשי חמאס – מטרה שהיא בעליל לא מטרה צבאית, מטרה שבעליל הפגיעה בה מיועדת לנקמה, שהיא הכל חוץ מצורך צבאי. וזה, בלי לדבר על מה שקרה בסג’עיה ורפיח. צה”ל הרשיע את עצמו. הפשעים הללו, נזכיר, בוצעו באישורה של הפרקליטות הצבאית – זו שעכשיו הנדל רוצה שתחקור את עצמה.

וואלה. האם כשימיני מדבר על “ניצול לרעה של שיח הזכויות” הוא מדבר על השכן שלו במוסף? כי הנדל והארגון הנלעג שלו, ארגון hasbara שמתחזה לארגון זכויות אדם, הם אחלה של דוגמא. כרגיל, הימין מבצע בעצמו את מה שהוא מאשים בו את השמאל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

היאיר לפיד של הימין

יועז הנדל בונה את עצמו כיאיר לפיד של הימין לקראת הבחירות הבאות. בתחום אחד הוא כבר מצליח: חוסר הדיוק בעובדות

בשולי הפוליטיקה הישראלית מרחף בשנים האחרונות יצור משונה, יועז הנדל שמו. כרגע הוא מחזיק בתפקיד יו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית, הגוף שהביא לנו בין השאר את “אם תרצו” ושמטרתו היא להפוך את ישראל ליהודית יותר. הנדל גם מפעיל את הארגון שמתיימר להיות ארגון זכויות אדם, “זכויות אדם כחול לבן”, וכותב בידיעות אחרונות. קודם לג’וב הנוכחי שלו, הנדל עבד בלשכת ראש הממשלה, כראש “מערך ההסברה הלאומי,” ולזכותו ייאמר שהתפטר מהתפקיד אחרי פחות משנתיים, לאחר שהיה בין חושפי פרשת נתן אשל.

מי שעוקב אחרי כתיבתו המעייפת ישים לב שהוא מקפיד להציג את פני איש הימין המתון אך המיוסר. אתם מכירים את הטיפוס: 70% בן דרור ימיני, 30% ישראל הראל. בניגוד לימיני, להנדל יש יושרה מסוימת ולכן הוא לא טורח להעמיד פני איש מרכז. הנדל מקפיד מדי פעם לגנות את ההתפרעויות של קיצוני המתנחלים, אבל רק אותם.

קשה שלא לחשוד, ואני לא הראשון שמעלה את החשד, שהכתיבה העמומה והמחניפה של הנדל מיועדת לאפשר לו להתחרות על תפקיד פוליטי, ולא עוד הרבה זמן. נראה שהוא מחכה לרגע שבו היאיר לפיד הנוכחי ימצה את עצמו סופית, וקהל המרכז הרדיקלי – קרי האנשים בישראל שמאמינים בתמים שהם במרכז כי הם מוכנים למדינה פלסטינית ערטילאית, רצוי פלוס מינוס עם בוא המשיח, תוך שמירת גושי ההתנחלויות, אבל בפועל מקדמים עמדות של ימין קיצוני – ירצה לעצמו מועמד חדש וטרי. כשזה יקרה, הנדל יהיה שם. בניגוד ללפיד, הנדל שירת ביחידה קרבית והוא לא יתן לך לשכוח את זה. אפילו ספר הילדים שהוא כתב נקרא “כשאבא יצא למילואים.” יאיר, מאחוריך!

הדוגמא הקלאסית לחשיבה ההנדלית הוא ארגון זכויות האדם שהוא בנה. המטרה שלו היא להוכיח שזכויות אדם הן לא רק עניין של השמאל. כלומר, נסיון ניכוס קלאסי. מה עושה “זכויות אדם כחול לבן”? ובכן, בהנחה שהוא בכלל פועל – בשטח הוא לא מורגש – הוא אמור להיות סוג של מחסום Watch מדולל: לעקוב אחרי הפרות זכויות אדם של חיילים, ואז לדווח עליהן… לצבא. זה האחרון לא יעשה כלום, אבל בארגון של הנדל לא מאמינים בדיווח לתקשורת, או בכתיבת דו”חות. את הכביסה המלוכלכת של צה”ל, מאמינים שם, צריך לכבס רק בתוך צה”ל. בפועל, אם כן, ארגון זכויות האדם של הנדל מתפקד – אם הוא אכן מתפקד – כסוג של מש”ק משמעת. וזה קצה המחויבות שלו לזכויות אדם: שלא כמו ארגוני זכויות אדם של ממש, שמבינים שעצם המצב של כיבוש מוביל בהכרח לשלילת זכויות אדם מסיבית ומתמשכת, הנדל לא מתעסק עם הסיבות למצב. הוא יתעסק, אם בכלל, כשאיזה חפ”ש יחרוג מהפקודות. המערכת שדחקה את החפ”ש הזה לחרוג מהפקודות, המצב עצמו – זה לא במנדט של “ארגון זכויות אדם ימני.” כאן, בסופו של דבר, הפרדוקס. שבמאמרים שלו, שולל הנדל פעם אחר פעם את הרעיון של מדינה פלסטינית עצמאית; הוא חושב במונחים של כיבוש נאור יותר. אבל סיום שלו – עד כאן.

שלא במפתיע, הנדל – לשעבר ראש “מערך ההסברה הלאומי” – הוא מאמין גדול ב-hasbara. האספסוף היהודי אוהב את זה. יש כאן 19 מנדטים בהתהוות. במדינה שבה נפתלי בנט הוא כוכב עולה, ואביגדור ליברמן הוא שר חוץ, הנדל הוא לא הדבר הגרוע ביותר בסביבה.

לפחות עד שמסתבר לך שהוא לקח את הקטע של חיקוי של יאיר לפיד גם לתחום הדיוק בעובדות.

הטקסט המקורי של הנדל

ביום שישי האחרון, כתב הנדל מאמר בידיעות, כהרגלו. הוא עסק בהכנסת הבטון לרצועת עזה, דיבר על ארגון גישה, וכתב ש”שוחחתי בשבוע שעבר עם מנכ”ל הארגון איתן דיאמונד לאחר שהתגלה שחלק ניכר מהכמות הועברה לבניית מנהרות התקפיות.” הבוקר הוא פרסם סטטוס דומה מאד בעמוד הפייסבוק שלו, רק ששם המשפט הרלוונטי נראה כך: “שוחחתי בשבוע שעבר עם מנכ”ל הארגון איתן דיאמונד לאחר שהתגלה שכחצי מהכמות שהועברה לבניית מנהרות התקפיות.” ההדגשות שלי. אחר כך, הנדל נבהל מעצמו ותיקן את הסטטוס שלו כך שיתאים ל”ידיעות”: עכשיו הכמות היא שוב “חלק ניכר.”

הסטטוס של הנדל, לפני ואחרי. באדיבות איתמר שאלתייאל

יש שתי בעיות בסיפור הזה. נתחיל מהגדולה. אין שום ראיה לכך שחומרי בניה שהועברו לרצועה שימשו את החמאס לבניית מנהרות. זו טענה של מערכת ה-hasbara, אפילו טענה ותיקה שלה (עסקתי בה כאן), אבל היא מעולם לא גובתה בשום סוג של ראיה.

נזכיר שוב: ישראל מאפשרת הכנסה של בטון וחומרי בניה לרצועת עזה רק עבור ארגוני המגזר השלישי, שבעזה הם פעילים מאד עקב העובדה שישראל הרגה את היצור והמסחר שם והפכה את רוב האוכלוסיה לנתמכת סעד. על העברת חומרי הבניה הזו יש פיקוח מדוקדק. הארגונים צריכים להבהיר לשם מה הם צריכים אותם, והם צריכים להוכיח שהם הוציאו את הכמויות המדויקות לצרכים שלשמם הופנו.

בשל כלכלת המנהרות, שאכן ספגה מהלומה בחצי השנה האחרונה, עד לאחרונה לחמאס לא היתה כל בעיה לייבא בטון או צרכי בניה אחרים עבור עצמו. ישראל ניסתה (ראו קישור קודם) לטעון שחומרי הבניה שהיא מאפשרת להכניס לרצועה משמשים לבניית מנהרות, אבל, כאמור, לא סיפקה כל ראיות לכך – ובפעם האחרונה שהיא ניסתה את התרגיל הזה, היא שכחה לציין שהמנהרה נחשפה אחרי תקופה ארוכה שבה לא הוכנסו כלל חומרי בניה לרצועה.

אז, כשיועז הנדל כתב ש”התגלה שחלק ניכר מהכמות הועברה לבניית מנהרות,” הוא שיקר או פינטז. הוא נדרש, בעמוד שלו, לספק הוכחות לטענה שלו, והתחמק מכך בעקשנות לפידית. כשזוכרים שהשקר הזה הוא בעצם שקר hasbara ותיק, העובדה שהנדל מפמפם אותו לקוראים שלו לא צריכה להפתיע יותר מדי.

זו הבעיה הגדולה. הקטנה היא השקרנות הקטנונית. הנדל ידע שהוא לא יכול להעביר “מחצית מהכמות” דרך עורך ב”ידיעות,” כי זה עשוי היה לדרוש הוכחות לכך, ואין. אז הוא כתב “חלק ניכר,” וזה, אם אתה עורך עסוק שמוחו ממילא נשטף בתעמולת hasbara, עשוי לעבור בלי יותר מדי בעיות.

אבל כשלהנדל אין עורך – הבעיה הקלאסית של יאיר לפיד – הוא מתפתה לנפח קצת את השקר. וכיוון שאין מי שבולם אותו, ה”חלק ניכר” הופך ל”מחצית מהכמות.” זה הרי קל כל כך. ואז הנדל מגלה את מה שגילה לפיד: שהרשת מלאה באנשים שאינם עורכים מותשים ולחוצים, שיש להם זמן לקרוא בקפידה ולגלות את השקרים והפרכות. ואז הנדל, שכמו לפיד לא רגיל שמתקנים אותו, עושה לפיד ועורך את הסטטוס שלו – כשהוא שוכח שפייסבוק שומרת את ההיסטוריה של העריכות ומציגה אותן לכל דורש, ומוציאה אותך טמבל באותה הזדמנות.

אז כן, בניגוד ללפיד – שיודע על השכלה משמועות ושניזון מספרי ציטוטים – להנדל דווקא יש יופי של השכלה אקדמית, ועל כן הוא לא יעשה את השטות המטומטמת של הכרזה על אסטרונום פולני כעל פילוסוף יווני קלאסי; אבל הנטיה להונאה, לתחמנות קטנה, להעדפת המסר על פני האמת, ניכרת אצלו כבר עכשיו. ואם למדנו משהו מלפיד, זה שבאלה צריך לטפל כשהם קטנים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התענוג שבשמחה לאיד

משטר אסד רצח בשבוע שעבר כאלף איש באמצעות כלי נשק כימיים, ככל הנראה לא בפעם הראשונה. בתגובה, ממשלת ישראל – זו שחרטה על דגלה את "לעולם לא עוד" ופעמיים בשנה מאשימה את העולם שהוא לא טרח להפציץ את אושוויץ – נמנעה מלהפציץ את הבסיסים שלו, נרתעה מלהשמיד את קני הארטילריה שלו, לא העלתה על דעתה לחסל את שאריות חיל האוויר שלו, ובאופן כללי לא נתנה לחיל האוויר שלה לצאת מההאנגרים, זאת למרות שספק אם יש חיל אוויר אחר שמיומן כל כך בפעולה במרחב האווירי הסורי, וודאי אין חיל אוויר שסמוך לזירה כל כך. אסד רוצח את בני עמו בגז, וישראל שותקת.

רגע, יזדעקו עכשיו הישראלים שצקצקו בלשונם בהנאה על כך שממשל אובמה טרם פלש לסוריה, מה אתה עושה? אתה לא יודע כמה זה מסוכן? לא ראית שרון בן ישי כבר התחיל להפיץ את תרחישי האימה של מה שיקרה לנו אם ארה"ב תפעל? יש לך מושג במה אנחנו יכולים להסתבך? כן, יש לי. וזה בדיוק מה שמרתיע את אובמה. האיש שעסוק בשנים האחרונות בחילוצם של הכוחות האמריקאים משתי המלחמות שקודמו הצית בקלות דעת נפשעת בשתי מדינות מוסלמיות לא רוצה לראות את ארה"ב נגררת למלחמה נוספת במדינה מוסלמית (כלומר, כל זמן שאף אחד לא מדבר על מה שהוא עושה בתימן, שם הוא מנהל מלחמה שקופה כמעט – היא מנוהלת בעיקרה על ידי תקיפות מל"טים – ומלוכלכת מאד.)

אוקיי, אני שומע אתכם. ואני לא באמת תומך בתקיפה ישראלית בסוריה, בשום צורה. הבה נסייע לסורים בדרך אחרת: נפתח את הגבול ונקבל פליטים. בשעתו התגאתה ישראל שהיא שולחת צוותי חילוץ לכל מקום שיש בו אסון הומניטרי, מטורקיה ועד האיטי. יש אסון הומניטרי בגבול הצפוני שלנו. בואו נאפשר לפליטים להכנס ונעניק להם סיוע.

וכאן – מול הצעה קונקרטית וסבירה – אתה רואה את היהודים הישראלים נעמדים על הרגלים האחוריות. פליטים? לא יעלה על הדעת. הם ירצו את מקומות העבודה שלנו. הם יצאו עם נשותינו. יש לנו מספיק ערבים גם ככה. זו מדינה יהודית. שהאחים הערבים שלהם יעזרו להם. מה זה ענייננו? ערבים הורגים ערבים, איך אנחנו קשורים?

ופוף, נגיעה אחת ובועת הצביעות מתפוגגת. היא חגגה השבוע בכל רחבי התקשורת היהודית-ישראלית. בן דרור ימיני יצא בטקסט הזוי מהרגיל, ובו האשים את המערב דווקא באחריות למצב בסוריה. הסיבה? במערב יש גורמים שמוחים נגד מדיניות ישראל, אבל (כך חושב ימיני) לא תוקפים את סוריה. לימיני יש בעיה: עלתה הצעה לדיון במועצת הבטחון, ורוסיה וסין הן אלה שהפילו אותה. העובדות לא משנות לו. המערב אשם, כי הוא תמך בדו"ח גולדסטון. ימיני מקדם מזה זמן את התיאוריה הפרוטו-פאשיסטית על שקיעת המערב, תמיד בשל עלייתו של האיסלם, כמעט תמיד תוך סילוף העובדות. למה רוסיה וסין לא מפריעות לו? למה המערב אשם? כי קצת קשה להטיח חרון אף צדקני ברוסיה וסין. מהן אף אחד לא מצפה לכלום. אז הכה במערב והצל את הציונות, או על כל פנים שכנע את העדר המוסת שקורא אותך שכולם נגדנו ובכל מקרה הם צבועים אז מותר לנו לגזול אדמות ולהרוג פלסטינים, או על כל פנים זה לא כל כך נורא, ותראו – סוריה.

עוד אדם שנחשב להוגה דעות של הימין הישראלי, יועז הנדל, כתב טקסט אומלל. "סוריה היא מדינת אויב," כותב הנדל, "אין שם צד שהוא טוב לישראל. שניהם גרועים. אסור לנו להתערב צבאית אבל כמדינה יהודית אנחנו חייבים להקים קול מוסרי. זה המשא ההיסטורי שלנו על הגב. אנחנו חייבים למחות, להפגין נגד אזלת היד המקוממת של העולם המערבי, לשלוח גדודי מסבירנים לעולם שיזעקו בקול גדול. זה נכון כדי שנוכל להסתכל על עצמנו בעוד שנים במראה."

מה אומר הנדל? שאנחנו נפעל צבאית? לא יעלה על הדעת! אבל אנחנו חייבים לשלוח יחידות hasbara מובחרות כדי שיסבירו לשאר העולם למה כשהוא לא פועל צבאית, הוא מבצע עוול מוסרי. עוד כמה עשרות שנים, נוכל להסתכל במראה ולומר לעצמנו שהיינו מוסריים נורא. לא עשינו כלום בעוד עשרות אלפי ילדים נשחטים, אבל לפחות נזפנו בגויים על כך שהם לא עשו כלום. הנדל, כמובן, לא אומר מילה על סיוע הומניטרי ופתיחת הגבול לפליטים. הוא יודע מה צפוי לו אם יעשה את זה. ככה נראה המוסר של הוגה דעות ציוני היום: לא לעשות כלום מול טבח אבל לנזוף בגאון באחרים על כך שהם לא עושים דבר. מה יש לומר, אור לגויים.

הנדל וימיני הם עוד היהודים ההגונים, מהדור הישן יותר. מי שרוצה לראות כיצד נראה הדור הצעיר – דור שלם דורש מבול – של העם הנבחר, מתבקש להסתכל כאן. זהירות: תמונות קשות, שעשויות לזעזע את מה שנשאר מהאמון שלכם במין האנושי. לא בכל יום רואים אנשים שצוהלים למראה טבח של ילדים – בשמם המלא, כן? – ומבקשים עוד. שר החינוך לשעבר סער יכול להיות מרוצה ממעשי ידיו.

אז, אם לסכם: רוב מוחלט של היהודים בישראל מתנגד לסיוע הומניטרי לפליטים מסוריה, ודאי להענקת מקלט זמני להם, על אחת כמה וכמה לפעולה צבאית בסוריה; עם זאת, הוא נהנה מאד מלנופף אצבע מדושנת עונג אל מול פני העולם, ולנהום שהוא "לא עושה כלום"; חלק ממנו סבורים שהצדקנות הזו היא פעולה מוסרית; וחלק אחר מתענג על מותם של ילדים. פני הפוליטיאה היהודית, אוגוסט 2013.

(יוסי גורביץ)