החברים של ג'ורג'

מרוחים שוב על הפרצוף

הפארסה של השבוע האחרון מראה שהמחלקה היהודית של השב”כ צריכה טלטול רציני. והצעה להיפותזה

בשבוע שעבר, עצרה המחלקה היהודית של השב”כ שלושה חשודים, כולם מישיבת “פרי הארץ” ברחלים, בחשד לרציחתה באבנים של אעישה א-ראבי, לפני כחודשיים; בהתאם לנוהל הרגיל שלה, היא מנעה מהם גישה לעורכי דין. ימים ספורים לאחר מכן, עצרה המשטרה החשאית עוד שניים מתלמידי הישיבה. היום (ה’) היא נאלצה בבושת פנים לשחרר ארבעה מהם.

העיתוי של המעצרים היה, בלשון המעטה, לא מוצלח: בשבוע שעבר פסל בית המשפט הודאות שחילצה המשטרה החשאית מחשוד בטרור יהודי בפרשת הצתת כנסיית הדגים והלחם. פסילת ההודאות הללו מעמידה את הפרקליטות והמשטרה החשאית במצב בעייתי: החשוד העיקרי בפרשה הורשע, בין השאר, על סמך ההודאות שנפסלו כעת. בית המשפט ציין, בעדינות המקובלת, ש”לא ניתן לשלול את טענת הנאשם כי במהלך חקירת שב”כ הופנתה כנגדו אלימות חד פעמית וצעקות.” כמקובל בבתי המשפט שלנו במצב כזה, לא הורתה השופטת על פתיחת חקירה בשאלה האם צעיר בן 15 עונה על ידי חוקריו. הפסילה הזו מצטרפת לפסילות ביוני האחרון של הודאות אחרות שהוצאו על ידי המשטרה החשאית בעינויים. המצב שבו בית משפט פוסל הודאה הוא נדיר שבנדירים. צריך לזכור שמספר משפטי הזוטא שבהם נמצא שנחקר בישראל עבר עינויים הוא אפס (0).

כך שבערך רבע שעה לאחר מעצרם של שלושת תלמידי “פרי הארץ” הראשונים, טענו ראשי הישיבה ועורכי דינם של העצורים שהם עוברים עינויים. אין לדעת אם זה אכן המצב: במשטרה החשאית טענו השבוע שהחקירה של הקטינים האלה לא מוגדרת כ”חקירת צורך”, השם הנקי לחקירה שבה מותר לנקוט בעינויים באישור פרקליט בכיר, אשר על כן, טענה המשטרה החשאית, חזקה על חוקריה שהם לא קשרו אף אחד בקשירת בננה (שם נקי לסוג צליבה), קשרו אותו לכסא עם בד מסריח על הראש במשך שעות, מנעו ממנו שיטתית שינה (tormentum insomniae בלשון האינקוויזיציה, והעינוי היעיל ביותר של הנ.ק.וו.ד.), שמו בד על ראשו והכו אותו מזוויות שונות, סגרו אותו בתא קפוא, העבירו אותו לתא לוהט, מנעו ממנו גישה לשירותים, או שמו אותו בתא עם שתול שאיים לרצוח או לאנוס אותו.

אתם רשאים להאמין למשטרה החשאית שהיא לא עשתה אף אחד מאלה, אם בא לכם. אני אשמור על ספקנות.

המשטרה החשאית החלה לגלות סימני מצוקה בתחילת השבוע: היא שחררה סרטונים, שאת האמינות שלהם איננו יודעים, בהם נראים לכאורה החשודים שורפים דגל ישראל, מקללים את המשטר הציוני, ומציירים צלב קרס בתוך מגן דוד. יתכן שכל זה נכון, אבל הפרה של חוק הדגל היא לא סיבה למעצר, ודאי לא סיבה למעצר בלי עורך דין. ויכול להיות שהנערים הללו לא מעריכים את הציונות יותר מדי, אבל למיטב ידיעתי השב”כ עוד לא אושר כמשטרת מחשבות. ברגע שהמשטרה החשאית הוציאה את החומרים הללו, היה ברור למדי שיש לה בעיה במחלקת הראיות; שאם לא כן, לא היתה נצרכת להשחרת שמם של החשודים. אם זה כל מה שיש לכם, אתם בבעיה.

אחר כך, בעווית נוספת, פשטה המשטרה על ישיבת “פרי הארץ” וחילקה זימונים לחקירה לכל התלמידים. אז החור בחקירה היה כבר גלוי לעיניים בלתי מזוינות. במילים אחרות, כמו תיקי טרור יהודי אחרים, גם תיק אעישה א-ראבי עומד לגווע בקול ענות חלושה.

לפני שאסביר למה לדעתי צריך לפרק את המחלקה היהודית ולבנות אחרת במקומה, צריך לומר דבר אחר לזכותה. היא מתמודדת עם אתגר שאחותה, המחלקה הערבית, פטורה ממנו: החשודים שהיא עוצרת הם שליחי ציבור של הרבה מאד אנשים. יש להם כוח פוליטי. ברגע שהם נעצרים, יש מערכת שלמה שמזנקת להגן עליהם, מערכת שממהרת לשנן סיסמאות על זכויות אדם שהיא שוללת ממי שאיננו יהודי. המערכת הזו, שמורכבת מרבנים, חברי כנסת, עורכי דין ואנשי ציבור, צבועה כמובן; זה לא משנה את העובדה שהיא פה, ושכפי שציינה הבוקר זהבה גלאון, יש לה כוח לא מבוטל.

אבל זה לכל היותר טיעון לעונש. מה, לא ידעתם שזה המצב? בכירי המחלקה היהודית ידעו את זה כבר בפרשת המחתרת הראשונה, בשנות ה-80.

אז מה הבעיה פה? היא כפולה. קודם כל, המטרה של החקירות. המחלקה היהודית, והזרוע המשטרתית המקבילה שלה פשל”א (מפלג פשיעה לאומנית), מחפשים הודאות. לרוע המזל, גם כשפשל”א עושה מאמצים ראויים לציון, היא נכשלת. החיפוש אחרי הודאות הוא נקודת התורפה הן של פשל”א הן של המשטרה החשאית. חוברת שפרסם נועם פדרמן לפני שנים ארוכות מדגישה את הנקודה הזו, ומורה לנחקר לסתום את הפה.

(נזכיר שוב שמדובר בעצה הטובה ביותר שיכול לקבל כל נחקר. אל תענו לשאלות, לא משנה איזה תרגיל מוכרים לכם. אם החוקר מציג לכם סרטון וידאו שבו רואים אתכם דוקרים את המפכ”ל ואחר כך מטגנים אותו תוך שאתם מקריאים את פרטי תעודת הזהות שלכם, עדיין אל תענו על השאלות. זכרו: אם הם רוצים הודאה, הם צריכים אותה.)

מדהים שהחוברת הזו עדיין רודפת את חוקרי המחלקה היהודית כבר יותר מ-15 שנים. זה אומר שהם לא הצליחו לרענן את שיטות החקירה שלהם – ושהם נשענים שוב ושוב על אותה השיטה, שבירתו של הנחקר. אם הנחקר מכיר את זכויותיו, מודע לתרגילי החקירה ומצויד בכוח הנפשי לסתום את הפה למרות הכל, למחלקה היהודית אין מה לעשות. היא לא יודעת איך לאסוף ראיות אחרות.

כלי בעייתי נוסף הוא המעצר. בחקירה אידיאלית, המעצר הוא השלב האחרון. יש לך מספיק ראיות כנגד החשוד, ואז אתה בא וקוטף אותו, מציג לו את הראיות ומקווה גם להודאה; יש-יש, אין-אין. בהעדר הודאה, אתה הולך לבית המשפט ומציג את הראיות שלך.

יותר ויותר מתקבל הרושם שמבחינת פשל”א והשב”כ המעצר הוא לא סיום החקירה, אלא כלי מרכזי בה. הנחקר ברשותך, שופט אוטומטי מונע ממנו עורך דין, ועכשיו רק צריך לטלטל אותו עד שיש הודאה. ומהודאה, בדרך כלל, משחרר רק המוות.

טרור יהודי הוא איום ניכר על המדינה. הוא, לעתים קרובות, איום אסטרטגי. הנערים שבקצה החוליה שלו הם רק קצה השרשרת. יש מאחוריהם תשתית. השבוע למדנו שכמה בחורי ישיבה נסעו בשבת מיצהר ל”פרי הארץ” אחרי רצח א-ראבי כדי לתדרך את החשודים ברצח איך להתמודד עם חקירת השב”כ (קרי, לסתום את הפה.) זה, בפני עצמו, לא מפתיע. העובדה שרבנים בכירים, כמו דב ליאור (אלא מי?) התייצבו לצידם, כבר מדאיגה יותר. דב ליאור, כזכור, יושב מדי פעם ליד בנימין נתניהו. דב ליאור מושך משכורת ממדינת ישראל; דב ליאור הוא סוג של הממסד. יש לציין שלאחר פסק ההלכה שלו שמאשר שיבוש חקירה, ליאור לא נחקר. המשטרה כבר יודעת שאין לה את הכוח לזה.

ומאחר ואנחנו בכל זאת צריכים לפתור את בעיית הטרור היהודי, להלן כמה הצעות:

א. לפרק את המחלקה היהודית ואת פשל”א ולבנות יחידה חדשה, אינטגרטיבית. המטרה של היחידה הזו לא תהיה להשיג הודאות – זה יחזיר אותה למסלול הישן, הרע ויותר מכל, הכושל – אלא איסוף ראיות. מעצר יהיה מבחינתה אופציה אחרונה, רק כאשר יש די ראיות או כשמעצר הוא הכרחי לסיכול פיגוע שעומד להתממש.

ב. מטרה מרכזית של היחידה החדשה תהיה לא הטיפול בבחורי הישיבה הספציפיים שמבצעים פיגוע, אלא בתשתית הטרור היהודי: ישיבות, רבנים, חברי כנסת. מי מממן, מי מחבר פרט לפרט ויוצר חוליה, מי מפיץ את התו”ל, מי נותן הכשר רבני, מי משמש כמשבש חקירה מול הרשויות. בעשרות השנים האחרונות הצטבר במדינות מערביות קורפוס מידע עצום על הדרך להיאבק בפשיעה מאורגנת וארגוני טרור ביתיים. את הכלים האלה, תוך הבנה שלמחבלים יש נציגים בממשלה ובכנסת ופעולה זהירה ומדודה בהתאם, יש להפנות אל ארגוני הטרור היהודיים.

ג. לקחת גדוד של מג”ב ולהפוך אותו לגדוד יעודי לנושא. יש בסך הכל כמה מאות מעורבים בארגוני הטרור היהודיים. זהותם ידועה. שימו שוטר על כל אחד מהם 24 שעות ביממה. המעקב צריך להיות הכי בוטה שאפשר; מבחינתי שיסתובבו עם סיכת “סכל טרור יהודי, שאל אותי כיצד.” מטרות המעקב צריכות לחוש שהן במעקב. ואז יקרה אחת משתיים: או שהארגון – הרופף מאד, כולו אד הוקי – ישותק, משום שהפרטים והחוליות שלו לא יעזו לפעול בשל המעקב; או שהם יעשו טעות.

כל זה, כמובן, מצריך משאבים, ולא מעט מהם. לגמרי יתכן שראש הממשלה (האחראי על השב”כ) והנער לעניינים מלוכלכים (שאחראי על המשטרה) לא ירצו להקצות אותם כדי לא להסתבך עם המתנחלים ותומכי הטרור האחרים. לגמרי יתכן שהם יקצו ליחידות הללו את הבררה שבאנשיהם – שזה בערך מה שקרה למחוז ש”י של המשטרה. במקרה כזה, ראש המחלקה היהודית החדש צריך לצאת בהתפטרות פומבית מאד ולתאר את מה שקרה. אחרי הכל, אם אתה מופקד על מניעת איום אסטרטגי, זו חובתך כעובד ציבור. ואין דבר אחר שיפחיד את הקודקודים שמעלימים עין מהטרור היהודי.

עד כאן ההצעות, מכאן ההיפותזה.

נניח, לצורך הדיון, שרמת התפקוד של המחלקה היהודית של השב”כ זהה לזו של המחלקה הערבית; נניח שכמות הפאשלות של המחלקה הערבית, כמות מעצרי השווא, כמות העינויים המיותרים שלה, זהה פרופורציונלית לכמות השגיאות, הפאשלות, מעצרי השווא והעינויים המיותרים של המחלקה היהודית. אחרי הכל, המחלקה היהודית היא סוג של קבוצת ביקורת: מילולית, יש עליה ביקורת. סוג של, בכל מקרה.

נניח, לצורך הדיון, שהמחלקה הערבית של השב”כ עושה לפלסטינים את מה שהמחלקה היהודית עושה למתנחלים, רק על ספידים. היום, כבר דווח, קראו פרק תהילים בבית הכנסת באלון מורה “למען הצלת חטופי השב”כ.” נניח שהשב”כ הוא סיבה מובילה לשנאת ישראלים – לא שחסרות סיבות אחרות – ושלא נוכל למדוד אי פעם את רוחב השפעתה.

נניח, בקצרה, שהמחלקה הערבית כפי שהיא מתנהלת בגדה היא סכנה אסטרטגית של ממש למדינת ישראל, מרעום במטען חבלה; נניח שאין לנו כל יכולת לדעת את הפאשלות שלה והחריגות שלה, כי הן סודיות; ונניח שאין עליה בעצם כל פיקוח.

מה עכשיו?

הודעה חשובה: לאחר שנועצתי ביועצים חורשי טוב, אחשדרפנים ואחרים, הובהר לי שהסיכוי שלי להבחר בפריימריז במרצ דומה לסיכוי שבנימין נתניהו יתפס בטעות אומר אמת. בהתאם, אני חוזר בי מהכוונה להתמודד. אני רוצה להודות למי שתמך בי, ולמי שהתפקד. הפריימריז עדיין יהיו ב-14 בפברואר. הצביעו והשפיעו.

(יוסי גורביץ)

עוד שלב בטיהור האתני בגדה

ממשלת נתניהו-שקד מוודאת שזרוע הטרור הבלתי רשמית שלה, זו של המתנחלים, תקבל את הפרס שהובטח לה. המקרה של עדי עד

לטרור היהודי בגדה המערבית יש שתי זרועות: האחת, הרשמית, היא צה”ל (*). הוא אחראי על האלימות הממסדית שהממשלה מפעילה, שמטרתה לשמר את הכיבוש ולמנוע מהפלסטינים להתקומם. צה”ל הוא אמנם ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, אבל יש דברים שהוא לא יכול לעשות, משום שזה יקרע מעל פניו את המסכה החוקית שלו. בשביל זה יש לו את הפלנגות של המתנחלים. אלה מבצעים את החלק של השתלטות על אדמות. לכאורה זו זרוע בלתי חוקית’ ורשמית השלטונות אפילו הקימו יחידה למאבק בהם, פשל”א (פשיעה לאומנית); בפועל שיעור ההעמדה לדין אפסי, תוצאה של כשלון מדהים בחקירה. וכשדברים מגיעים לבית משפט, התוצאות קרובות מביכות. השופטים היהודים אוהבים את האחים היקרים.

ובכל זאת, בין השלטון היהודי ובין הטרוריסטים שלו יש דיל: הממשלה לא רק תעמיד פנים שהיא לא רואה את הטרור, היא גם תעניק למחבלים פרס – אדמות שדודות. אתמול (ג’) הודיעה הממשלה על קיום חלקה בהסכם: היא תרחיב את ההתנחלות עמיחי (שהוקמה עבור גזלני עמונה המפונים), כך שזו תגיע עד המאחז עדי עד. בכך תשלים הממשלה את הבטחתה להכשיר את השרץ.

כמה מילים על עדי עד (הרבה יותר אפשר לקרוא כאן): מדובר במרכז טרור נדיר בעוצמתו. נכון לשנת 2013, זיהה ארגון יש דין 96 עבירות פליליות שבוצעו על ידי הפולשים שהקימו עדי עד, שמתוכן 21 מקרי אלימות. סביר להניח שמספר העבירות גדל מאז, כי זה מה שקורה כשאתה לא אוכף את החוק. (דו”ח מופתי של יש דין ביחס לעדי עד, כאן.)

המדינה הודתה בבג”ץ כי כל המאחז בלתי חוקי, כי כנגד כל המבנים שלו הוצאו צווי הריסה, אבל טענה שהיא מתכוונת להכשיר אותו. בינואר, אחרי הביקורת החריפה וחסרת השיניים הרגילה של בג”ץ, הוא הקציב למדינה תשעה חודשים להציב לו מתווה הכשרה. ההודעה החדשה של הממשלה היא כנראה נסיון ההכשרה: השעון הרי מתקתק לקראת אוקטובר.

המדינה טוענת להגנתה – כן, היא פועלת אקטיבית להגנה על פורעי החוק מעדי עד – שחלק מהמבנים בנויים על אדמות מדינה, וחלק אמנם לא אבל לשם כך היא מתכוונת לשנות את סימון אדמות המדינה כך שיתאים למטרה שהיא ציירה מראש. במתווה עליו הודיעה אתמול, השטח של עדי עד צפוי לתפוח פי 2.5 או יותר.

לכך יש שתי משמעויות. קודם כל, שטחים חקלאיים גדולים של פלסטינים ייכלאו בתוך עדי עד. ברגע שזה יקרה, הפלסטינים יאבדו גישה רשמית לאדמותיהם. לפלסטינים אסור להגיע לאדמות שנמצאות בתוך התנחלויות. בכך יקבלו הפורעים הלא רשמיים של הממשלה את הנתחים שהובטחו להם: אדמות פרטיות של פלסטינים יהפכו לרכוש יהודי בפועל.

שנית, מעגל הטרור יתרחב. זה אף פעם לא עוצר. הפורעים שהשתלטו על אדמות ג’אלוד, מוראייר וכפרים אחרים לא יעצרו שם. הם יפלשו לעוד אדמות. אחרי הכל, הממשלה אפילו לא טורחת יותר להעמיד פנים שהיא מתנגדת לכך. הם יפלשו, הפלישה הזו בהכרח תהיה מלווה בטרור כלפי פלסטינים כדי שאלה יפחדו להגיע לאדמותיהם. וכך זה יימשך, עד שהמדינה תמצא את הדרך להכשיר גם את הגזל הזה רשמית. וחוזר חלילה.

הדיקטטורה הצבאית היהודית (**) בגדה המערבית איננה דיקטטורה צבאית רגילה. היא דיקטטורה שהמטרה שלה היא סיפוח וכליאה בגטאות או גירוש והשמדה של התושבים המקומיים. חלק ממנהיגי הדיקטטורה אומרים זאת בגלוי, והאחרים לוחשים זאת. שני הצדדים מסייעים לטרור הרשמי ולטרור הרשמי-למחצה.

שני אלה שלובים זה בזה. בלי הטרור הרשמי, בלי הידיעה שצה”ל ינקום שבעתיים גם את עצם ההתנגדות לפורעים, הטרור הלא רשמי לא היה שורד שבוע. צה”ל לא מעוניין לצמצם את הטרור הלא רשמי, והממשלה מתמרצת אותו. למערכה מסוג זה קוראים טיהור אתני. טיהור אתני זוחל, אמנם, טיהו אתני איטי; כזה שלמד את לקחי רואנדה ומשתדל לא לעשות גלים גבוהים מדי עד השגת היעד; אבל טיהור אתני לכל דבר.

וכמו במקרה של רואנדה, אפשר להראות בקלות כיצד הממשלה שותפה לו, יוזמת אותו, מתמרצת אותו, ואיך הצבא מאפשר אותו. כל מה שנותר הוא בתי משפט בינלאומיים.

(*) נראה לי שאפשר להפסיק להעמיד פנים שצה”ל הוא גוף ישראלי. המילה “ישראלי” הפכה לחסרת משמעות בעקבות חוק הלאום.

(**) כנ”ל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רצח או הגנה עצמית?

מה קרה אתמול בקוסרא?

נתחיל מהעובדות:

א. מתנחל שזהותו לא ברורה ירה אתמול (ה’) למוות במוחמד זעל עודא, בן 48, תושב הכפר קוסרא.

ב. בסביבת מקום היתה קבוצה של נערי מתנחלים שפלשו, בליווי מבוגרים, לאדמות קוסרא. הם קראו לזה “טיול בר מצווה.” המתנחלים הגיעו מכיוון המאחז הידוע לשמצה אש קודש, וביניהם היו תושבי יצהר, ההתנחלות היחידה שערכה הצבעה בשאלה האם מותר לפגוע בחיילי צה”ל.

כלי התקשורת הישראלים אימצו אוטומטית את הנראטיב של המתנחלים: המטיילים התמימים הותקפו לפתע בידי המון זועם שצץ משום מקום, שעל פי התיאורים היו בו “100 אנשים”. המתנחלים נסוגו למערה ומשם ירה אחד מהם באקדח לעבר הפלסטינים. הפלסטינים חדרו למערה ולקחו ממנו את האקדח. מן היריות האלה, טוענים המתנחלים, נהרג עודא; מכאן שהוא מיידה אבנים ודמו מותר.

הגרסה הפלסטינית שונה מהותית. לדבריהם, עודא עבד את אדמתו יחד עם בנו בן השש. המקום ידוע סכנה: הוא נמצא שלושה קילומטרים מאש קודש. שלושה מתנחלים הגיעו לשדה. אחד מהם היה חמוש ברובה. הוא ירה בעודא לעיני בנו. הקליע פגע בעודא בגבו ויצא מהחזה. הילד נמלט מהמקום אל הכפר והזעיק עזרה, שהתעכבה משום שמדובר ביום חג (יום הולדתו של מוחמד). כשהגיעו התושבים לזירת הרצח, ירה המתנחל החמוש ברובה באדם נוסף, שנפצע ברגלו ופונה לבית החולים רפידיה.

רק אז הבינו הפלסטינים שיש קבוצה נוספת של מתנחלים שנמצאת מאות מטרים מזירת הרצח, והחלו לידות אבנים עליהם. אדם החמוש באקדח, שנפגע מידוי האבנים, ירה לעבר הפלסטינים ופצע עוד אחד מהם. כשהמחסנית שלו אזלה, הפלסטינים חדרו למערה, תפסו ממנו את האקדח, והיכו אותו. אבל כל זה התרחש לאחר שעודא כבר נורה, מאות מטרים מהמקום, ומת.

שתי גרסאות. אחת אומרת שעודא נרצח; האחת, שהוא נורה למוות בעת ידוי אבנים. אני נוטה להאמין לפלסטינים (ומיד אסביר למה), אבל הדעה שלי לא משנה יותר מדי. מה שצריך פה הוא חקירה משטרתית מעמיקה.

בתקרית יש הרוג פלסטיני ושני פצועים, כמו גם פצוע ישראלי. כל מקרה מוות של אדם צריך להיחקר. רבאק, זה הכלל במשפט האנגלי מאז הקמת מוסד ה-coroner במאה ה-12: לוודא שנתיני המלך אינם נרצחים על ידי משרתיו. הרעש המסיבי של המתנחלים וצבא הטוקבקים מיועד למנוע בדיוק את החקירה הזו.

כדי לברר איזו משתי הגרסאות נכונות, צריך לעשות את פעולות החקירה הבאות:

א. נתיחת גופתו של עדא ובירור איזה קליע הרג אותו: קליע רובה או קליע אקדח.

ב. בדיקת הפצוע שפונה לרפידיה ולברר האם נפגע מירי רובה או ירי אקדח.

ג. לגבות עדות מבן השש. למשטרת ש”י, המחוז הרשלן ביותר של המשטרה, כנראה אין חוקר שמוכשר לחקירת קטינים פלסטינים, אבל אני משוכגע שמשטרת ישראל תוכל לגרד כזה, אם תרצה.

למה אני מאמין לפלסטינים? כי אש קודש היא מוקד לטרור חקלאי יהודי, שמטרתו היא להטיל אימה על חקלאים פלסטינים כדי שלא יעזו להגיע לאדמותיהם. משם יצא בשנת 2007 צבי סטרוק, יחד עם מתנחלים אחרים, לפשיטה בשדות קוסרא. אחד המתנחלים פתח בירי באוויר לעבר רועים פלסטינים, וסטרוק – יחד עם אחרים – הסתער על קטין פלסטיני, פ. בן ה-15, הכה אותו, קרע את בגדיו, חטף אותו למקום אחר כשעיניו קשורות, הכה אותו נמרצות יחד עם אחרים, ובשלב מסוים פ. שמע אותם מתייעצים האם לירות בו. אחר כך נטשו אותו בשטח. זו לא היתה התקרית היחידה של סטרוק: חודשיים קודם לכן, תקף סטרוק את פ. בזמן שרעה את צאנו, ולקינוח הרג בבעיטה גדי שזה עתה נולד. סטרוק הורשע בבית משפט בכל הסעיפים ונידון לשנתיים וחצי מאסר. באש קודש הוא הפך לקדוש מעונה. על החטיפה, התקיפה, ההרג של הגדי – כל זה, כאמור, עלה לסטרוק בשנתיים וחצי מאסר. העונש על חטיפה בנסיבות מחמירות הוא 20 שנות מאסר.

ב-2013, נכנסו פורעים ישראלים חמושים לקוסרא, גרמו נזק לבית, וירו לעבר פלסטינים במקום. פלסטיני אחד נפצע קשה. בספטמבר 2011, ירו פורעים ישראלים חמושים לעבר חקלאים בקוסרא, לאחר שהאחרונים דרשו מהם לצאת מבור מים. במארס 2011, ירו פורעים ישראלים חמושים לעבר חקלאים פלסטינים בקוסרא, ופצעו שלושה מהם.

אולי התקרית הידועה ביותר היא נסיון תג המחיר הכושל בינואר 2014, שבו תפסו תושבי קוסרא את הפורעים (בהנהגת מאיר אטינגר), והחזיקו בהם עד שצה”ל הגיע לחלץ אותם. באירוע ההוא, לא מיותר לציין, טענו המתנחלים תחילה שמדובר ב”טיול עם משפחות.”

יש עוד תקריות בקוסרא. טונות שלהן, אבל ריכזתי פה תקריות אלימות במיוחד. אז כן, אני רואה כאן דפוס. אבל שוב, מה שאני חושב לא משנה. צריכה להיות חקירה ממצה. אדם נהרג.

ויש לי הרגשה משונה שלא תהיה חקירה. ושאם תהיה חקירה, משטרת ש”י כבר תצליח לחבל בה. נעדכן.

ועוד דבר אחד: אמש (אחרי התקרית) הגיעה קבוצה גדולה של פורעים ישראלים לקוסרא ותקפה את התושבים. צה"ל הגיע באיחור כהרגלו, למרות שיש לא מעט מצלמות במקום, וכמובן שלא עצר אף פורע ישראלי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

להחזיר לפלסטינים את זכות ההגנה העצמית

פורעים יהודים תוקפים, שוב, את בורין, וחמושים ישראלים עומדים, שוב, מנגד. הגיע הזמן לאפשר לפלסטינים להגן על עצמם

קבוצה של כ-25 עד 30 פורעים ירדו אמש (א’) מהמאחז הבלתי חוקי גבעת רונן לעבר הכפר הפלסטיני בורין והחלו לידות אבנים על אחד הבתים המרוחקים שלו. לבורין יש את חוסר המזל יוצא הדופן להיות מוקף ביצהר, הר ברכה, וגבעת רונן. התוצאה היא התקפות בלתי פוסקות על הכפר. העיתוי המקובל הוא שבת או ערב שבת, כשהצאן הקדוש משועמם.

בנוהל, הפורעים היהודים הגיעו לבורין והחלו ליידות אבנים. בנוהל, כוחות הצבא והמשטרה הגיעו למקום בעצלתיים, הסתובבו בין מיידי האבנים ולא ניסו כלל לעצור אותם. בנוהל, החמושים הישראלים ירו גז על הפלסטינים שניסו להגן על בתיהם. לא כל כך בנוהל, כל זה תועד במצלמת הווידאו של רבנים לזכויות אדם.

ההתקפה של הפורעים היהודים הובילה לפציעה של שניים: תחקירן השטח של יש דין, מוניר קאדוס, ותחקירן השטח של רבנים לזכויות אדם, זכריה סדה. הפורעים פגעו גם ברכבו של סדה. מוניר הוא מושא קבוע להתקפות של מתנחלים ולעתים גם של חמושי צה”ל. הפורעים שבו מרוצים לביתם, מבלי שאיש מהם נעצר; קאדוס וסדה פינו את עצמם לטיפול בבית חולים.

בנוהל.

חובתם של חמושי צה”ל, על פי המשפט הבינלאומי ואלוהים יודעת כמה פסיקות בג”ץ, היא להגן על התושבים המוגנים, גם מפני מתנחלים. בעוד שבועיים, נציין 50 שנים לכיבוש הישראלי של הגדה. אחרי 50 שנה, אפשר לומר בבטחה שהחמושים הישראלים נכשלו במשימת ההגנה שלהם.

זה לא מפתיע, כי אף אחד לא מסביר להם שזו המשימה שלהם. הם שם כדי להגן על המתנחלים, וזה מה שהם עושים. כל קצין יודע, מנסיונם המר של בכירים ממנו, שאם הוא ינסה ברצינות להגן על פלסטינים, הקריירה שלו הלכה. במידת הצורך, יפגינו מול הבית שלו. ולא, אז לא תבוא המשטרה ותשבור את הידיים למפגינים. הפגנות כאלה מותרות. אחרי הכל, במדינה שמזמן איננה מדינת חוק אלא מתייחסת לשאלה האם המפגין הוא לנו או לצרינו, המפגינים האלה הם מאנ”ש.

להתקפות הללו על שטחים פלסטינים יש הגיון פשוט: הפעלת טרור לא רשמי. הפלסטינים אמורים לדעת שאם הם יצאו לשדותיהם ולשטחי המרעה שלהם, הם חשופים להתקפה של מתנחלים – ושהצבא לא יהיה שם כדי להגן עליהם. לכל היותר, כשישברו להם את העצמות, חייל יסתכל מהצד ויאמר לפורעים “זה מספיק.” התוצאה היא נטישת שטחים חקלאיים, ועליהם יכולים המתנחלים לומר אחר כך שמדובר בקרקע נטושה, והמנהל האזרחי יאשר את גזילתה.

זה המנגנון וכולם מכירים אותו. אפשר היה, למשל, לצפות שצבועים כמו יאיר לפיד, שטוענים שאין התנכלות שיטתית של חיילים לפלסטינים אלא רק “אירועים נקודתיים”, ידרשו הבוקר חקירה מיידית כנגד החיילים המעורבים. בפועל, הצבועים צוחקים, שום חקירה לא תהיה, ואם תהיה – היא תמוסמס.

שופטי בג”ץ אוהבים לדבר גבוהה-גבוהה על זכותם של הפלסטינים לבטחון, רכוש וכבוד. בפועל, מזה 50 שנים צה”ל מאפשר למתנחלים לרמוס אותן. הגיע הזמן לצעד דרסטי, שיפסיק את מסע הסיפוח הזוחל של ישראל: לאפשר להגנה עצמית לפלסטינים.

כפרים פלסטינים בשטחי סי וישובים פלסטיניים בשטחי בי יוכרזו כשטח אסור לכניסה לישראלים שלא יקבלו אישורים לכך מתושבי הכפר, והאיסור הזה ייאכף על ידי המשטרה הפלסטינית, שתוצב בהם. זה לא מסובך מדי לוגיסטית: אחרי הכל, הכניסה להתנחלויות אסורה על פלסטינים שאינם מחזיקים באישור דומה.

אם ישראל לא מוכנה לכך, תואיל נא להסביר מה היא עושה כדי להגן על התושבים הפלסטינים; תואיל להסביר מדוע איננה מפנה מאחזים פורי רוש ולענה, כשאפילו לשיטתה הם בלתי חוקיים; תואיל להסביר מדוע היא סוגרת בשיטתיות כל חקירה כנגד פורעים, ומדוע איננה מעמידה לדין חיילים שמועלים בחובתם להגן על פלסטינים. תואיל, בקצרה, להסביר איך הביטוי "צה"ל מחויב להגן על הפלסטינים" איננו אות מתה. יהיה מעניין.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה בשם הזה, טרור

כשמילה מכסה על מציאות, צריך לברר מה עומד מאחוריה. או, במילים פשוטות: שמרו על רוגע והמשיכו הלאה

(ארוך)

ח”כ בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ (האחים היהודים) פרסם בסוף השבוע מאמר (עמ’ 21) שעורר תהודה בבטאון “בשבע,” שבו טען סמוטריץ’ כי טרור יהודי כלל איננו טרור, וזאת משום שאלו שמבצעים אותו אינם אויבים. כולם התייחסו לקטע נטול המודעות העצמית שבו כתב סמוטריץ’ על המתנחלים ש”כשדוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כאל טרוריסט, עושים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו בלי כל עכבות, בסוף זה מתפוצץ.” מודעות עצמית אף פעם לא היתה הקטע החזק של האחים היהודים, אבל אני מעז לטעון שהפסקה החשובה במאמר של סמוטריץ’ היא אחרת לגמרי.

“איננו במלחמה מול יהודים! פשע הוא פשע, וחובה על מערכות האכיפה למגר אותו. אולם פשע איננו טרור, ופשע שמבצעים אזרחי המדינה אינו הופך אותם לאויבים ואינו מצדיק יציאה מן הסדר, כפי שאנחנו נאלצים לעשות מול אויבים.”

כלומר, אם נפרק את הטענה של סמוטריץ’,

א. יש הבדל בין פשיעה לטרור.

ב. טרור הוא אקט מלחמתי, הוא מבוצע על ידי אויבי המדינה שאינם אזרחיה.

ג. מהיותו של טרור אקט מלחמתי, הוא מצריך חריגה מגדר הדין הרגיל, שאינו הולם מצב מלחמתי.

רגע. מיד נחזור.

[…]

בתחילת החודש, יצאו שני אמריקאים – סעד ריזאן פארוק ותשפין מליכ – לטבח בסן ברנדינו שבקליפורניה. הם הרגו כ-14 בני אדם וכנראה שהיו הורגים יותר אלמלא חוסלו במקום; הם היו חמושים למשעי. ביממה הראשונה שלאחר הטבח, חל בלבול: האם מדובר בהתקפת טרור או לא? החשד הראשוני שמדובר בטרור נבע, כמובן, משמותיהם המוסלמיים מאד של בני הזוג. להוציא שמות אלה, לא היה שום דבר שיבדיל במובהק בין התקפת הירי שביצעו (במקום עבודתו של פארוק) ובין 352 התקפות הירי שקדמו לה באותה השנה בארה”ב – בממוצע, עד אותה התקפה, יותר מפיגוע ביום. בשנה שקדמה לה, 2014, היו 336 פיגועים כאלה.

רגע, אמרתי פיגועים? סליחה, טרמינולוגיה לא מדויקת. “פיגועים” הם, בעברית, התקפות טרור. אבל 352 ההתקפות שקדמו לאלה של פארוק ומליכ לא הוגדרו כטרור. ב-2015 היו 62 התקפות ירי על מוסדות חינוך (גנים, בתי ספר, אוניברסיטאות), ומאז הטבח בסנדי הוק ב-2012 היו 161 התקפות כאלה. הסיכוי של האמריקאי הממוצע למות בהתקפת טרור אפסי. הסיכוי שהוא יירה למוות על ידי פסיכי עם נשק – בדרך כלל (64%) לבן, והוא כמעט תמיד יהיה גבר. לעתים קרובות למדי הוא יחזיק באידיאולוגיה ימנית: ביוני 2015, זיהה מאגר המידע לטרור גלובלי של אוניברסיטת מרילנד 65 התקפות שבוצעו על אדמת ארה”ב על ידי פסיכים ימנים; פסיכים ג’יהאדיסטים ביצעו “רק” 24 התקפות. פארוק, אגב, הוא אזרח אמריקאי יליד ארה”ב (מליכ היתה מהגרת).

ואם זה לא היה מספיק, אז מסתבר שאחד מכל עשרה אמריקאים שנושאים נשק סובל מהתפרצויות זעם.

שיעור הרצח באמצעות נשק חם בארה”ב – סוג הנשק שמופיע כמעט בכל רצח המוני – חריג מאד. אף על פי כן, למרות שםארוק ומליכ לא עשו שום דבר יוצא דופן על רקע הנוף של הרג המוני, ארצות הברית נכנסה לפאניקת טרור שמזכירה את הרמות שלאחר ה-11 בספטמבר.

למה?

[…]

חזרה לסמוטריץ’. אם נשתמש בכללים שלו, הטבח בסן ברנדינו לא היה מעשה טרור: הוא בוצע על ידי אזרח אמריקאי, לא על ידי אויב של ארה”ב; ואי אפשר היה להבדיל בינו ובין פשע ירי המוני שגרתי. אף על פי כן, סביר שסמוטריץ’ יתחלחל מן המסקנה הזו. זה טרור מובהק, הוא יאמר, האזרחות פחות חשובה.

ואכן, סביר להניח שאם נשאל את החבר סמוטריץ’ האם להפעיל את חוקי הטרור כנגד פלסטינים ישראלים שנצפו אוגרים 700 ליטרים של דלק תוך שהם גומעים בצמא אידיאולוגיה קיצונית, התשובה צפויה להיות חיובית. על כל פנים, לא שמענו מילת התנגדות מסמוטריץ’ כשהשב”כ והמשטרה עצרו אזרחים ישראלים ממוצא לא יהודי בחשד לטרור והפעילו כלפיהם את כל ארגז הכלים שמיועד ללחימה בטרור.

אז אזרחות היא לא באמת קריטריון. היא שם כדי שסמוטריץ’ לא יצטרך להסביר דברים במקרה שייחקר על הטפה גזענית. הוא הרי לא יכול לומר ש”טרור זה משהו של ערבים,” לא בלי להסתבך, אז הוא מציב את הקו המפריד בין אויב לאזרח.

אבל, כפי שראינו במקרה של פארוק, אזרח לגמרי יכול להפוך לאויב. למעשה, רוב גדול של מקרי הטרור שאנחנו מכירים בוצעו על ידי אנשים שרשמית החזיקו באזרחות או בנתינות של המדינה שכנגדה פעלו. טרור הוא כלי שבדרך כלל מופעל על ידי אזרחים.

שאלה נוספת לחבר בהמת הנפץ: כשחמושי האצ”ל ירו למוות בחמושים בריטים, האם הם היו פושעים?

כנראה שלא. סמוטריץ’ ינסה לטעון שהם היו לוחמי חירות, אבל זה בדיוק מה שאומרים הפלסטינים על הטרוריסטים שלהם.

יהודים אינם יכולים להיות טרוריסטים, אומר סמוטריץ’ – אבל החשודים הנוכחיים בטרור יהודי (ודוק: חשודים) מחזיקים, כך טוען המשטר, באידיאולוגיה שאומרת שיש להפיל אותו; שהוא מלכות הרשעה שיש להכות בכל נקודות התורפה שלה, עד שתקרוס. הם לא לבד: הימין היהודי כולו אכול בגידה, ושני שרים של ממשלת נתניהו – אורי אריאל וזאב אלקין – הם בוגדים שדיווחו על פעולות הצבא לאנשים שהיום עצורים בחשד לטרור יהודי. סמוטריץ’ עצמו, כידוע, נתפס במהלך ההתנתקות עם 700 ליטר דלק שלא ברור איך הגיעו אליו ושעל פי טענות המשטרה החשאית, היו מיועדים לשמש לפיגוע נגד מטרות משטר כדי לסכל את ההתנתקות. כמקובל ביחס לטרוריסטים יהודים, התיק של סמוטריץ’ לא הגיע לבית משפט. כלומר, האנשים שחשודים בטרור יהודי – הפעלת אלימות שמטרתה הסופית היא הפלת המשטר הנוכחי והקמת מדינה יהודית באמת – נראים דומים מאד לאנשים שניסו לחסל את המשטר הצארי באמצעות טרור. ואלה, אין שום ספק שהיו טרוריסטים.

[…]

סמוטריץ’, כמובן, רק רוצה להמנע מכך שיתייחסו אל הציבור שלו – בצדק! – כאל ציבור שמעודד טרור; הוא פוחד פחד מוות מכך שאולי הפעם יגיע הפוגרום המשטרתי נגד הציבור שלו, הפוגרום שכל כך פחדו ממנו שם אחרי שהם רצחו ראש ממשלה. לשם כך הוא מעוות את ההגדרות של “מהו טרור.” אבל הוא לא היה יכול לעשות את זה אלמלא הדיבור הכללי ביחס לטרור היה מעוות.

מהו טרור? טרור הוא פעילות אלימה, או למצער מלווה באיומים אמינים של שימוש באלימות, שמטרתה היא השגת מטרות פוליטיות. הצתת בית ספר דו לשוני היא טרור; המטרה שלו היא איום על אנשים שמעיזים להפר את טוהר הדם היהודי. אלימות כלפי חקלאים פלסטינים על אדמותיהם או בתוך כפריהם – מעשים של יומיום עד שגל האלימות הנוכחי הפך את זה למסוכן – הם טרור, שכן המטרה שלהם היא שכנוע הפלסטינים לנטוש את אדמותיהם. הפצצה של בתי משפחות של פעילי חמאס, טקטיקה אהובה מאד על כנופיית הטרור המכונה חיל האוויר הישראלי, היא טרור של מדינה.

האם יש קשר בין טרור ובין פעילות אויב? לא בהכרח. רוב מה שמכונה “פעולות אויב” הן פעולות לחימה קונבנציונליות, שאינן מופנות כלפי אזרחים אלא כלפי חמושים אחרים. אבל, ב-30 השנים האחרונות, להרבה יותר מדי ממשלות היה נוח להשוות בין טרור ובין אקט מלחמתי.

בעולם הראשון, לא היו כמעט פעולות מלחמתיות מאז מלחמת העולם השניה. כמעט כולן התרחשו בעולם השלישי, שבו השתמשו העולם הראשון והשני (ברה”מ וגרורותיה) כ-proxies. טרור הגיע בדרך כלל מבפנים: באדר-מיינהוף בגרמניה, הוות’רמן בארה”ב, הטרור הימני המובהק שזעזע את איטליה בשנות השבעים והשמונים (”אסטרטגיית המתחים”). מספרם של הטרוריסטים תמיד היה קטן, והיכולות שלהם מוגבלות ביחס.

אף על פי כן, ב-30 השנים האחרונות אנחנו מדברים על טרוריסטים/מחבלים לא כעל פושעים – אלה המבצעים פשע של חתרנות אלימה, שמטרתה הפלת המשטר או שינויו בדרכי אלימות – אלא כאל אויבים. למה? כי זה מאפשר למדינה להפעיל את סך הכוחות החריג מאד שהיא מחזיקה למצב מלחמה. אם אתה חשוד לא בפשע – רצח, חטיפה, הצתה – על רקע אידיאולוגי אלא ביציאה למלחמה כנגד המדינה, אפשר לעשות לך הרבה מאד. אפשר, בפועל, לחסל את רוב הזכויות שלך אם אתה חשוד בפעילות כזו. אפשר, וממשלות תמיד אוהבות את זה, לדבר על איום שגרתי כעל איום קיומי.

דוגמא היסטורית בעלת חשיבות: בשנים 68-67 שכנע גנאיוס פומפיוס מאגנוס את העם הרומאי שבעיית הפיראטיות חריפה כל כך, עד כדי שאין מנוס אלא מלהעניק לו פיקוד מיוחד, בניגוד לחוק ולנוהג. עכשיו, היו פיראטים והם היו מטרד לא קטן: בין השאר הם שבו את יוליוס קיסר הצעיר. אבל כנראה שהם לא היו סכנה חריפה למשטר הרומאי, כי משעה שקיבל פומפיוס את הפיקוד, הוא השמיד אותם תוך 40 יום.

[…]

יש טרוריסטים בעולם. אין ויכוח. אבל הם לא מאיימים על המשטרים הדמוקרטיים, לא באמת. הם מסוגלים להרוג כמה עשרות או מאות בני אדם, אבל בציניות המתבקשת צריך לומר שהם יצטרכו לעבוד קשה כדי שמישהו ישים אליהם לב בארה”ב, עם כל מקרי הטבח שלה. כשאנחנו מתייחסים אליהם כאויב, אנחנו עושים שורה של דברים, כולם לא בריאים.

קודם כל, אנחנו מאדירים קבוצות קטנות לכדי איום קיומי. שנית, וזו בעיה של ממש, אנחנו מפעילים את חוק המלחמה כנגד איומים שהם לא איום צבאי. חוק המלחמה מאפשר שימוש דרקוני כל כך, משום שהוא מיועד לאיום שאשכרה מאיים על המדינה עצמה: מצב שבו היא מושמדת או נכבשת. להוציא, אולי, דאע”ש בסוריה ועיראק, שום ארגון לא מתקרב או התקרב למצב הזה – וכאן צריך לומר שסוריה ועיראק היו failed states לפני העליה של דאע”ש ושלצד מעשי האימה של דאע”ש יש גם נסיון לבנות מדינת-נגד. כלומר, הצורה הנכונה להתייחס אל דאע”ש היא לא כאל ארגון טרור אלא כאל מדינה שהטרור הוא טקטיקה מרכזית שלה. ואיך לומר, מדינה שבית המשפט שלה קבע שוב ושוב שמותר לכוחות המזויינים שלה לבצע ענישה קולקטיבית כהריסת בתים לשם “הרתעה” (=הטלת טרור) לא נמצאת במצב טוב לידות אבנים.

שלישית, אנחנו יוצרים שתי בעיות. הראשונה היא שאנחנו יוצרים מיליטריזציה הן של החשיבה הפוליטית והן של המשטרה. פתאום, הפתרון הראשון לכל בעיה הוא אמצעי צבאי, מחימוש לא שפוי של שוטרים עבור בהעלמת עין מהפעלת אלימות קטלנית מצידם (אנחנו במלחמה!) כנגד האוכלוסיה, וכלה במעצרים מנהליים.

השניה היא יצירתה של מדינת-נגד חשאית, עם משטרה חשאית ומעקב אחרי חלקים ניכרים של האוכלוסיה. המדינה הזו, בהגדרתה, לא יכולה להיות תחת פיקוח הולם של הרשות המחוקקת, פשוט כי היא רגילה ליצור עוד ועוד חלקים יותר ויותר סודיים מעצמה. ובשלב מסוים, המדינה הסודית תמצא את עצמה במצב עימות עם המדינה הרגילה. אחרי הכל, אם כל האזרחים הם חשודים בפעילות עוינת (”טרור”), ואם אין צורך להביא ראיות לפעילות כזו (שהרי היא עוינת ולא כפופה לחוק), זו רק שאלה של זמן עד שבתי המשפט יצטרכו לדון בפעולותיה של המדינה החשאית. כשזה קורה, מופעל עליהם לחץ בלתי נתפס לסגת אחורה, לא לגעת. וכשזה קורה, נוצר מצב שבו יש ארגונים של המדינה, שפועלים על אדמתה וכנגד תושביה או אזרחיה, ושאין עליהם פיקוח מעשי של בתי המשפט. נוצר מצב שבו יש אקס-טריטוריה שרשמית היא בידי המדינה, אבל בפועל היא בידי המדינה החשאית. מכאן, ההבדל בין מדינה חופשית ובין דיקטטורה הופך במהירות לשאלה של מידה: כמה חלקים מהמדינה שלך כבר ננגסו על ידי המדינה החשאית?

לב הבעיה פה היא שמלחמה רגילה נגמרת בשלב כלשהו: בירת האויב נופלת ומה שנשאר מכוחותיו נכנע, או ששני הצדדים מותשים ומבקשים הפסקת אש. מה שמכונה “המלחמה בטרור” לא יכול להגמר. רעיונות לא מתים בשדה הקרב. התוצאה היא שמצב מלחמה, שאמור להיות זמני, הופך לקבוע. ומשטרים מתקשים מאד, בלשון המעטה, להשאר דמוקרטיים במצב של מלחמה וגיוס תמידי.

ועל כן, ייטב לכולנו אם נוציא את המונח “טרור” לגמלאות. הוא לא מועיל לדבר אלא לערפול. אם אנחנו מתייצבים מול אויב, כלומר גוף שמהווה איום ממשי על קיום המדינה עצמה, אז את הטיפול בו יש להשאיר לכוחות הצבא, שלא יורשו לפעול בתחום המדינה. כוחות עוינים שיוכלו לפעול בתחום המדינה – ושמטבעם, לא מאיימים על המדינה אלא על פרטים בתוכה – הם בהכרח קטנים מאד; את אלה יש להשאיר למשטרה, שתתייחס אליהם כאל פושעים לאומניים ותו לא. שזה אומר כל דקדוקי הדין: איסוף ראיות, זכויות נחקרים, העמדה לדין בבית משפט פתוח, הכל.

כי הערפול של שני המצבים האלה מאפשר לממשלות להפחיד את הציבור, הוא מאפשר לאלמנטים שלה שרוצים לבנות מדינה חשאית להתפשט, והוא חותר תחת קיומה של המדינה החופשית. די לטשטוש: טרור איננו מלחמה ואין להתייחס אליו בכלים של מלחמה.

טרור הוא בסך הכל שם שמיועד להתיר אלימות כלפי אנשים לא רצויים. שימו לב כמה שנים לקח עד שישראל העזה לדבר על “טרור יהודי”: אריאל שרון היה ראש הממשלה הראשון שדיבר (ביחס לבוגד עדן נתן-זאדה) על “מחבל יהודי.” טרור הוא שם שמודבק של מי שנמצא בחוץ: לא פסיכי ימני לבן בארה”ב, אלא מוסלמי; לא מישהו מהמרכז-הימני-הבולע-כל של ישראל, אלא “קיצוני.” והשם הזה מפריע לנו להתמודד עם המהות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני: תשתית טרור

בן דרור ימיני מוליך שולל את קוראיו ביודעין – ומציב בכך את התשתית להפעלת טרור כלפי ארגוני זכויות אדם

ארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, פרסם מאמר שקרי מהמקובל במוסף לשבת של “ידיעות אחרונות” אתמול (ו’) (תמונה מלאה שלו מופיעה בסוף הפוסט הזה.) אחד השקרים הללו היה קל במיוחד להפרכה: הטענה של ימיני ששוטרים אמריקאים לא מתאמנים בישראל דרשה ממני עבודה של רבע שעה.

למרבה הצער, העיתון הגדול ביותר במדינה נתן לימיני להפיץ לקוראיו שקרים חמורים הרבה יותר, שאותם אני רוצה לפרק כאן. נתחיל מהגדול שבהם, שאותו אפרק לנקודות:

א. לטענת ימיני, יש ל”שוברים שתיקה” נציג בארה”ב.

ב. הנציג הזה נקרא ערן אפרתי.

ג. אפרתי טוען שכל השוטרים בארה”ב עוברים אימונים בישראל.

ד. הוא מדבר “בלהט של מטיף אנטישמי.”

ובכן, העובדות:

א. אין ל”שוברים שתיקה” נציג בארה”ב או בכל מקום פרט לישראל.

ב. ערן אפרתי אכן עבד בשוברים שתיקה, אבל כבר כארבע שנים שאיננו עובד בארגון.

ג. בן דרור ימיני יודע את זה ובכל זאת חוזר על השקר.

שימו לב: אפרתי מכונה על ידי ימיני, פעמיים, “נציג של שוברים שתיקה”: פעם אחת כותב ימיני “לארגון יש נציג בארצות הברית,” ופסקה אחר כך הוא כותב על “הנאומים של נציג שוברים שתיקה.” אבל, בסוף הקטע, כותב ימיני ש”גם אם שוברים שתיקה יתנערו מאפרתי, האיש ייצג אותם במשך שנים.” ייצג. כלומר, ימיני מודע היטב לכך שאפרתי כבר לא עובד בשוברים שתיקה.

ben_dror_2_annotated

איך אנחנו יודעים שימיני יודע את זה? כי הוא ממחזר כאן דברים שכתב ב-2014, כשעוד עבד במעריב:

ben dror_4

והוא בעליל מתייחס להרצאה של אפרתי שמופיעה כאן. מי שיילך לדקה 31 של ההרצאה, יוכל לשמוע איך אפרתי מתאר את הפרידה שלו מ”שוברים שתיקה”, שמתרחשת ב-2010.

אז, שוב: ימיני יודע שאפרתי הוא לא נציג של “שוברים שתיקה,” אבל מציג אותו ככזה לקוראי “ידיעות אחרונות,” תוך שהוא דוחף הסתייגות שהמשמעות שלה ברורה ליודעי ח”ן – הסתייגות שהוא כנראה כבר יודע שהעורכים שלו לא יבדקו.

אגב, אם אני הייתי עורך בעיתון גדול ומישהו היה עושה לי תרגיל כזה, מסכן ככה את האמינות שלי ככלי תקשורת, זו היתה הפעם האחרונה שהוא היה כותב אצלי משהו, וכנראה שהייתי מערב את המחלקה המשפטית.

זה היה שקר גדול אחד. בתוכו מובלע שקר קטן יותר: ימיני צריך לדעת ששוטרים אמריקאים מתאמנים בישראל, כי הארגונים שאיתם הוא מסתובב כל הזמן משתבחים בכך שוב ושוב: הנה הליגה נגד השמצה, הנה ה-JINSA מתפארים בכך שהם שולחים שוטרים אמריקאים להשתלמויות בישראל, הנה מעקב של ה-Jewish Virtual Library על התכניות הללו, עדכני לספטמבר 2015. מה יש לימיני לומר על כך? הוא אומר שהדברים הם “סיפור מדהים”, טוען שאפרתי אומר שכל השוטרים האמריקאים מתאמנים בישראל (הוא לא, הוא מצטט שוטר שאומר את זה), ואז מביא את דברי משטרת ישראל: אין אימונים כאלה.

וואלה. שמישהו יעדכן את הליגה נגד השמצה ואת JINSA.

ובהתחלת הטור, יש לנו שקר גדול ראשון. שוב, נפרק אותו לנקודות:

א. ימיני מצטט איזה איש ימין שאומר שנציג שוברים שתיקה אומר למבקרים זרים שצה”ל מבצע ירי במקלעים כבדים בתוך העיר.

ב. ימיני יוצר את הרושם שמדובר ב”הרג מסיבי,” למרות שאנשי הארגון מעולם לא טענו זאת: הם טענו שמדובר בירי בכלי עם רדיוס הריגה מסיבי לאזור אזרחי.

ג. אז הוא שואל “מתי היה הרג מסיבי כזה,” כשאף אחד לא טען שהיה כזה.

ד. ואז הוא שואל “איך קרה שאף אחד לא צילם את הירי המטורף הזה?”

אז הנה צילום, מעמוד הפייסבוק של שוברים שתיקה.

אחר כך, ימיני פונה לערפל את העובדות עוד יותר: יכול להיות שהיה ירי (שפטו בעצמכם, שימו לב ליללות השמחה בדקה 4:06), אבל יכול להיות גם שנציג “שתיקה משקר”, ואז צריך להעמיד אותו לדין על הסתה, פשע שנאה, ופשעים נד האנושות. כדי לערפל את זה עוד יותר, חוזר ימיני על “לא היו הרוגים, ודאי שלא המוני הרוגים, כלום”, ושוב יוצר מצג שווא כביכול “שוברים שתיקה” טענו לטבח.

ben_dror_3_annotated

למה כל הערפול הזה? כדי להמנע מלהסגיר את העובדה שאין לו מושג מה קורה בחברון וכדי לעבוד על הקורא – וקודם כל על הקורא הראשון, העורך. אחרי הכל, יחיני מפרסם את המאמר שלו ב-27.11; “שוברים שתיקה” פרסמו את תיעוד הירי ב-20.11, קרי שבוע קודם לכן. או שימיני לא טרח לבדוק את העובדות, או שהוא רצה לטשטש אותן.

אז, בסופו של יום, העורך של המוסף לשבת נתן לימיני לעבוד עליו בשני שקרים גדולים (הטענה על אפרתי כנציג שוברים שתיקה, הטענה על טענות על טבח) ושני שקרים קטנים (שוטרים אמריקאים לא מתאמנים בישראל, לא היה ירי מקלעים בחברון). זה די מרשים לטקסט של 800 מילה בערך. זה צריך לחסל סופית את האמינות של גנרל ה-hasbara ימיני.

אבל רגע, יש פה עוד משהו.

[…]

בתחילת השבוע, פנתה משטרת ישראל לבית המשפט בבאר שבע והוציאה צו שאוסר על “שוברים שתיקה” לערוך אירוע בפאב מקומי. המשטרה טענה שהיא לא תוכל להגן על המקום מפני אספסוף ימני זועם. בסופו של דבר, נאלצו אנשי “שוברים שתיקה” לערוך את האירוע שלהם בשלוש דירות פרטיות ובהסתר. כלומר, ה”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” נכנעה לטרור ימני.

לא משהו יוצא דופן. היא עושה את זה על בסיס קבוע. אבל כדי לארגן טרור כזה, צריך תשתית. מישהו צריך להלהיט את עלובי החיים ולשכנע אותם שיש איזה עמנואל גולדשטיין. מישהו צריך לגרום להם להאמין שיש דמון מפיץ שקרים. מישהו צריך לגרום למשועממים שפטריוטיותם הריקנית גאוותם לצאת לרחוב ולאיים על אנשים אחרים באלימות.

והמישהו הזה, פעם אחר פעם, הוא בן דרור ימיני. הוא אבן יסוד של תשתיות הטרור היהודי בישראל. הוא, לכאורה, “איש המרכז”, הוא הפנים המתונות, המיושבות לכאורה, שעליהן יכול להצביע החוליגן המוסת ולומר תראו, אפילו ה”מתון” הזה אומר שאנחנו צודקים. איך כתב פעם ימיני? “אלימות היא פועל יוצא של הסתה, של שקרים, של הטעיה.” הדברים הללו, אגב, נכתבו תוך התמוגגות על האלימות שהופנתה כלפי הפגנות השמאל בטבח “צוק איתן.” יש לציין שאף שימיני מפרסם את טור השנאה שלו כלפי “שוברים שתיקה” ב-27.11, הוא לא מתייחס לביטול של האירוע, שהתרחש כמה ימים קודם לכן. בכל זאת, הקשר עשוי להיות ברור מדי.

אז יש לקוות שבמה שנותר מהדמוקרטיה היהודית לא יטפלו בימיני כמו שמטפלים במפיצי שנאה פלסטינים; יש לקוות שהוא לא יחוסל מהאוויר או יועלם לאיזה מעצר מנהלי. אבל כל כלי תקשורת שנותן לו במה צריך לדעת שהוא נותן פתחון פה לסייען טרור מוביל.

(הטור המלא של ימיני):

ben dror full

 

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הטמבל עם האצבע על ההגה הגרעיני

יש דברים ידועים, יש דברים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים, יש דברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים, אבל דבר אחד ברור: בוגי יעלון הוא טמבל חסר אחריות

אלפי ישראלים התעוררו בחרדה השבוע והבינו שמה שהיה עד כה חשד עמום הפך לידיעה ודאית: שר הבטחון שלהם הוא טמבל. אמנם, יעלון לא נחשד מעולם בתבונה עודפת (שרון, בחוש ההומור המרושע שלו, אמר שהוא ההוכחה שרמטכ”ל לא צריך להיות אינטליגנטי), אבל השבוע הוא סיפק ראיות חותכות לכך שהוא בצד הלא נכון של עקומת גאוס.

יעלון אמר בכנס סגור לכאורה של מםלגתו שמערכת הבטחון יודעת מי ביצע את רצח המשפחה בדומא, אבל לא תעמיד אותם לדין כדי למנוע חשיפת מקורות. באמירות אחרות, פיזר יעלון עמימות סביב השאלה האם הרוצחים נמצאים במעצר מנהלי; הוא רמז שכן, אבל נמנע מאמירה מדויקת. יעלון אמר עוד שיש קשיים ראייתיים בהגשת כתבי אישום.

מבזק לשר הבטחון: אם אין לך ראיות לכך שמישהו ביצע פשע, אתה לא יכול לומר שאתה יודע שהוא ביצע אותו. לכל היותר, אתה יכול לומר שאתה סבור כך או שבעיניך הוא חשוד. חשד או סברה אינם ידיעה (כל זאת, מבלי להכנס לשאלה המציקה עד כמה יש לנו יכולת בכלל לדעת משהו או לומר משהו בוודאות. אנחנו עוסקים בבוגי, אחרי הכל.) כלומר, כל הבלגאן התחיל משום שיעלון בלבל בין ידיעה ובין חשד.

מכאן אפשר להסיק כמה דברים. קודם כל, כמובן, שיעלון לא ראוי לתפקידו. הרי בעצם האמירה הפומבית שמערכת הבטחון “יודעת” מי האחראים לרצח בדומא אבל אין לה ראיות, הוא שיבש את החקירה. הוא הבהיר לנחקרים (ככל שאכן יש כאלה) שאין ראיות נגדם ושמה שהם צריכים לעשות הוא לסתום את הפה ובסופו של דבר הם יילכו הביתה. השיטה הזו, יש לציין, עובדת לחשודים בטרור יהודי פעם אחר פעם; הנה דוגמא מעצבנת במיוחד. (ההנחה עד שיוכח אחרת היא שיעלון טמבל וששיבש את החקירה שלא בזדון, גם כי חזקת החפות עומדת לו וגם כי, נו, מדובר בבוגי.)

יתר על כן, הוא הוציא מידע סודי ביותר לציבור. אם קצין זוטר או רב”טית היו מוציאים מידע כזה החוצה, למשל כדי לטעון שמערכת הבטחון לא עושה מספיק כדי להתמודד עם טרור יהודי, הוא היה צפוי לעמוד לדין על ריגול או סעיף דומה. ליעלון זה לא יקרה. מי יגיש נגדו כתב אישום? וינשטיין? (הערה לעו”ד איתמר בן גביר: הנה ערר עם סיכויי הצלחה לא מבוטלים, לפחות מבחינה תקשורתית.)

גם מבחינה עקרונית הדברים של יעלון מופרכים. גופי חקירה שומרים על מודיעין, כן, אבל בניגוד למודיעין חוץ – למשל, סוכן במטכ”ל הסורי – המטרה שלהם בסיכול טרור היא לא איסופית גרידא; היא העמדה לדין. הגיוני לא לחשוף את המקור שלך, אם החשיפה הזו תביא להרשעה של דג רקק. אבל האם יש פשעים חמורים משריפתה של משפחה שלמה בשנתה? האם יש פשע שמצדיק יותר את חשיפתו של מקור? וכאמור, יעלון כבר חשף את קיומו של המקור בעצם הדיבור עליו.

ואיפה דיבר יעלון? בכנס סגור של הליכוד. כלומר, בכנס של אנשים שהם בוחריו, שהם האחראים לבחירתו מחדש. הוא היה צריך להצדיק את כשלון המערכת שהוא מופקד עליה מול בוחריו, ועשה זאת על ידי חשיפת מידע. נהדר. ואם הוא חשב שבעידן הסמארטפון יש דבר כזה “כנס סגור,” אז זו עוד ראיה שמוכיחה עם איזה טמבל יש לנו עסק.

יש לציין, אגב, שבדבריו יעלון עושה עוול לאנשים שמוחזקים במעצר מנהלי. הוא האשים-לא-האשים אותם ברצח של משפחה. אין להם שום דרך להתמודד עם ההאשמה הזו: הם הרי לא יועמדו לדין. בסופו של דבר, הם ישוחררו, מבלי שיעלון יצטרך להוכיח את ההאשמות שלו. הם אפילו לא יכולים לתבוע דיבה: יעלון אולי טמבל, אבל לא עד כדי כך שהוא יסיר את החסינות שלו מרצונו.

צריך להודות ביושר שהפיגועים הללו מציבים אתגר חריף במיוחד למערכת החקירה של השב”כ ופשל”א, מפלג הפשיעה הלאומנית של משטרת ש”י. השב”כ והמשטרה התרגלו להשען על הודאות של נחקרים. אבל האנשים שאיתם הם מתמודדים למדו את הלקח: הם לא מדברים, נקודה. הם יודעים שכל דקה שבה הם שומרים על שתיקה, מקרבת את הרגע שבו המערכת תצטרך לשחרר אותם חזרה כמנצחים אל הציבור שלהם, הרגע שבו יזכו בהון הסימבולי שבשבילו יצאו לכל זה.

יש קושי אובייקטיבי נוסף: הצתה, מטבעה, היא פשע שמשמיד ראיות. השריפה מכלה הרבה מאד, מכבי האש שמגיעים אחריה דופקים את הזירה אפילו יותר, ועד שמגיעים החיילים הראשונים לזירה עובר הרבה זמן – ואין להם מיומנות בשימור זירה. כלומר, משני האדנים של חקירה – גביית הודאה וראיות פורנסיות – בדרך כלל אין לחוקרים כלום.

יש פתרון, והוא לא מסובך במיוחד. האנשים הללו מעטים, מספרם ככל הנראה לא יותר ממאה, ובמניין המאה נמנים ככל הנראה גם אנשי הקשר – המפגעים לא משתמשים בתקשורת סלולרית כך שככל הנראה הם משתמשים בבלדרים כדי לתאם את התקיפות. הפתרון: לקחת גדוד של מג”בניקים, לשים אותו על אזרחי, ולהציב ארבעה מהשוטרים בכל רגע נתון על כל אחד מהחשודים. זה צריך להיות מעקב שלא יטרח כלל להסתיר את עצמו. החשודים צריכים לדעת שהם נמצאים על הכוונת, כל הזמן. כל אדם שהם מדברים איתו, בלי יוצא מן הכלל, צריך לפגוש תוך כמה זמן חוקר שיתשאל אותו על המפגש הזה.

תוך כמה חודשים, יקרה אחד משתיים: או שהחשודים יחושו נרדפים עד כדי כך שהם ישביתו את הפעילות שלהם – וזה כבר ישיג את המטרה. מחתרת שנכנסת להקפאת פעילות של חצי שנה תתקשה להתארגן מחדש. או שהם יעשו טעות, ויושגו ראיות.

אז למה זה לא קורה? מכמה סיבות. קודם כל, למרות כל הדיבורים על כך שישראל נאבקת בטרור היהודי כמיטב יכולתה, מאמץ כזה יצריך הרבה משאבים. שנית, חלק ניכר מהאנשים האלה מקושר פוליטית. בין השאר, לאנשים שאיתם נפגש יעלון על בסיס קבוע. לא יחלפו שבועיים של המעקב האינטנסיבי הזה, והמגזר ישכח שהוא אמור לגנות טרור כי זו לא דרכנו ויתחיל להשמיע זעקה גדולה ומרה על רדיפה פוליטית. ולמגזר יש השפעה יוצאת דופן במרכז הליגוד. אחרי הפינוי של בתי דריינוף ולפני שורה של פינויים אחרים, יעלון רגיש במיוחד ללחץ כזה.

ליעלון, בקצרה, אין את האומץ האזרחי להתמודד עם הטרור היהודי. הוא מעדיף ללהג בפני בוחריו ולדבר על כך שהוא “יודע” מי הרוצחים, כאילו הידיעה הזו, שאיננה מלווה במעצר ומשפט, צריכה לנחם משהו. מהפרשה הזו אנחנו צריכים ללמוד שני דברים: קודם כל, מה שווה “הידיעה” של מערכת הבטחון הישראלית; זכרו את זה בפעם הבאה שהמערכת תטען שהיא “יודעת” שמי שנראה כמו קורבן רנדומלי של חיסול מהאוויר היה ראש נחש מסוכן.

ושנית, ששר הבטחון שלכם הוא טמבל מסוכן. מסוכן, כי יש בידיו הרבה כוח. מסוכן, כי על פי פרסומים זרים הוא אחד משני האנשים עם האצבע על ההדק הגרעיני. מסוכן, כי הלהג שלו בפני חברי מרכז הליכוד מראה מה שווה שיקול הדעת שלו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ושוב: לאפשר הגנה עצמית פלסטינית

צה”ל לא יכול ולא יודע להגן על פלסטינים. הגיע הזמן להעביר את זה לידיהם

בסוף השבוע, נפטר מפצעיו סעד דוואבשה, אביו של התינוק של עלי דוואבשה שנרצח בכפר דומא לפני כתשעה ימים. כל כלי התקשורת היהודים דיווחו על מותו. כמעט אף אחד מהם לא דיווח על אירוע חשוב יותר: בליל שישי-שבת השליכו מחבלים יהודים בקבוקי תבערה על בית משפחת כעאבנה, שסמוך לכפר דומא, אך בני המשפחה השתלטו על האש.

העובדה שהתקשורת היהודית מתעלמת מהטרור היהודי – על התמיכה הנלהבת שלה בטרור הרשמי של המדינה היהודית, זה שמופעל על ידי צה”ל, מיותר להרחיב את הדיבור – לא באמת חדשה. הטרור היהודי “הפרטי” בגדה – הטרור הרשמי הרג פלסטיני אחד בגדה ואחד ברצועה בשבוע שעבר – תוקף כמעט על בסיס יומי, אבל בדרך כלל הוא לא קטלני. על פי נתוני יש דין – גילוי נאות: אני כותב עבור הארגון בלוג בתשלום – 15 בתי פלסטינים הוצתו בשנים האחרונות, ככל הנראה על ידי מחבלים היהודים. מספר המחבלים היהודים שהועמדו לדין בשל כך: אפס. מספר האזכורים של ההתקפות הללו בתקשורת היהודית: דומה מאד.

על אף שצה”ל אמור רשמית להגן על הפלסטינים, בפועל הוא עסוק בהגנה על מתנחלים. יום אחד, יש לקוות, אלוף פיקוד מרכז כלשהו ימצא את עצמו בהאג בשל כך, כי השילוב של הקמת התנחלויות, הגנה עליהן ואז הפקרה של הפלסטינים לטרור שיוצא מהם נראה לגמרי כמו פשע מלחמה. אבל היום הזה, משמח ככל שיהיה, נראה רחוק. מה עושים בינתיים?

נראה לי שדי ברור אחרי 48 שנות כיבוש שצה”ל לא מסוגל להגן על הפלסטינים, גם אם היה רוצה בכך – ואין סיבה לחשוב שהוא רוצה או ירצה. על כן, מתוך תפיסה מינימליסטית של זכויותיהם של הפלסטינים, קרי זכותם שלא להיות מוצתים בשנתם על ידי יהודים (כן, הם יהודים. ודאע”ש הם מוסלמים. תחיו עם זה.), נראה שצריך לעבור למודל של הגנה עצמית פלסטינית.

במובן הפשוט ביותר, צה”ל צריך להודיע שישובים פלסטיניים הם מחוץ לתחום למתנחלים – אם הוא רוצה ניסוח משפטי, יש לי מן המוכן: תושבי האזור שזכאים לעלות לישראל על פי שבות – ושלפלסטינים יש זכות לעצור או להפעיל כוח כלפי מתנחלים שמפרים את הצו הזה. כל כפר פלסטיני יקים לעצמו כוח משמר, ובשטחי סי ובי – שנמצאים בשליטה בטחונית ישראלית – האחריות לחימושו תהיה על ישראל. אין יותר סיבה למתנחלים להגיע לישובים פלסטיניים אלא בהזמנה מראש.

הצעד הזה, שפשוט למדי ליישום, לא יקרה. צה”ל משמש במידה רבת כמיליציה של המתנחלים. שטחי סי מיועדים לסיפוח על ידי ממשלת ישראל, והדבר האחרון שהיא רוצה הוא שפלסטינים שם יעמדו על שלהם. אחרי הכל, הטרור היהודי הוא זרוע של ממשלת ישראל ביישום תוכנית הטרנספר השקט שלה.

הדברים לא חדשים; הם נכתבו פה לראשונה לאחר שהפלסטינים הפכו את הגלגל על פורעים יהודים בקוסרא, לפני שנה וחצי. ואף על פי כן, צריך להזכיר אותם מדי פעם.

מעניין לציין שמנהיג הפורעים אז היה אחד מאיר אטינגר. היום אומרים לנו שהוא היה “היעד מס’ אחת” של השב”כ. ובכן, הוא הוסגר לידי צה”ל על ידי הפלסטינים לאחר שהשתתף בפשיטה על כפר פלסטיני. האם הוא הועמד לדין בשל כך?

וואלה. לא? אני המום. ה מ ו ם.

הגנה עצמית לפלסטינים עכשיו, כי צה”ל לא יכול ולא רוצה, והמשטרה והשב”כ לא מסוגלים להעמיד לדין את מי שהם עצמם מגדירים כמנהיג הטרור היהודי גם כשהוא נתפס על חם. ממשלת ישראל לא רוצה? ובכן, היא גם לא רוצה לטפל בטרור היהודי. הגיע הזמן שהעולם יכריח אותה.

ועוד דבר אחד: הבוקר היה אמור להיות אטינגר מובא להארכת מעצר. במעמד הזה, היתה המשטרה צריכה להסביר מדוע בעצם צריך להחזיק אותו במעצר, ולהציג ראיות. ובכן, המעמד המביך הזה נחסך ממנה, כי שר הבטחון בוגי “משה” יעלון הוציא לו ולאביתר סלונים – חשוד נוסף – צו מעצר מנהלי. ראיות? We don’t need no stinking evidence. במדינת משטרה, אלו מותרות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

למה חוטובלי עדיין בממשלה?

סגנית שר החוץ זימנה בשעתו את בנצי גופשטיין לכנסת ובכך העניקה לו לגיטימציה. עכשיו כשברור שהוא תומך בטרור יהודי, למה היא עדיין בתפקידה?

לבנצי גופשטיין, אחד ממסיתי השנאה המובילים בישראל, קרתה אתמול (ד') תקלה מביכה: בדיון בישיבה על נושא הצתת הכנסיות, אילץ אותו בני רבינוביץ', כתב יתד נאמן, להתמודד ישירות עם השאלה האם הוא תומך בהצתת כנסיות. גופשטיין אמר חד וחלק: "בוודאי שכן." מיד לאחר מכן הבין גופשטיין שהסתבך, ועל כן נקט בהגנת וינשטיין וטען שמדובר ב"דיון הלכתי", שעליו אי אפשר להעמיד אותו לדין.

הפעם נראה שהדבר היחיד שיוכל להציל את גופשטיין מהעמדה לדין הוא, ובכן, יהודה וינשטיין. אבל השאלה היא לא גופשטיין. הוא אמנם מסית מסוכן, שהמסוכנות שלו נובעת בדיוק מהידיעה של החוק ומהיכולת ללכת על הקו תוך שהוא גורם לשומעיו להבין בדיוק את מה שאסור לו לומר במפורש. הבעיה היא לא גופשטיין.

יש במדינת ישראל חברת כנסת בשם ציפי חוטובלי, שכחלק מהחיסול של משרד החוץ הפכה לסגנית שר שם – השר הממונה הוא בנימין נתניהו. בשנת 2011 הזמינה חוטובלי את גופשטיין לדבר בוועדת הנשים של הכנסת; בין השאר, היא ביקשה ממנו "לומר כמה מילים על ארגון להב"ה." התואנה היתה שמאחר וחוטובלי מחזיקה בפנטזיה שיש בישראל בעיה של נשים יהודיות שממירות את דתן, הרי שזו בעיה ראויה לוועדת הנשים. חוטובלי הכניסה את גופשטיין לכנסת והעניקה לו לגיטימציה.

במדינת ישראל יש עדיין זכויות ללא יהודים. לא יתכן שסגנית שר החוץ של ישראל תהיה מי שהעניקה תמיכה ציבורית לאדם שנתפס עכשיו בקריאה להצית כנסיות. הרי אם במדינה אירופית היתה מתחוורת העובדה שסגנית שר החוץ היתה מקושרת לאדם שקורא להצתת בתי כנסת, היא היתה עולה על טיל – לא לפני שישראל היתה נעמדת על רגליה האחוריות ואולי אף מחזירה את השגריר שלה להתייעצויות. כל יום שבו חוטובלי נמצאת בתפקידה לא רק מוכיח את הקשרים ההדוקים בין ממשלת ישראל ובין הטרור היהודי, אלא גם את העובדה שישראל היא מדינה מצורעת.

אין לצפות שבנימין נתניהו יפטר את חוטובלי. אחרי הכל, הוא לא פיטר את שר החוץ ליברמן אחרי שזה הגדיר את מדיניותה הרשמית של ממשלתו כחסרת בסיס באו"ם. לא, זה עניין לשגרירים הזרים: להבהיר לראש ממשלת ישראל שעם התומכת הנלהבת של בנצי גופשטיין הם לא יוכלו לעבוד. רק כשחוטובלי תהפוך לכאב ראש עצום למערכת ה-hasbara, יהיה סיכוי להעיף אותה מתפקידה. לא מהסיבות הנכונות, אבל גם זה משהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ממשלת הטרור היהודי: שלוש הערות על המצב

מעצר מנהלי פסול, נקודה; ואיך מממנת ממשלת ישראל את הטרור היהודי, בשתי הערות נפרדות

פסול אפריורי: שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, חתם אמש (ג’) על צו מעצר מנהלי לחצי שנה לתושב מעלה אדומים, בן 18, שחשוד במעורבות בהצתה של כנסיית הלחם והדגים. האיש שוחרר למעצר בית; עכשיו הוא יוחזק ללא ראיות.

מעבר לעובדה שהפרקטיקה הזו מזכירה באופן מקומם את זו של הגסטפו – שנהגה לעצור חשודים שזוכו ולשלוח אותם ישירות ל”מעצר הגנתי” במחנה ריכוז – צריך לחזור שוב על הטיעונים הרגילים נגד מעצר מנהלי, כי משום מה הם זכו ללגיטימיות לאחרונה מצד האיש שמשחק בתפקיד ראש האופוזיציה.

מעצר מנהלי מבוסס על היעדר ראיות. למשטרה החשאית – והיא זו שאחראית למעצרים הללו – יש חשד שבהגדרה הוא בלתי מבוסס כלפי אדם. במקום לעבוד ולהשיג ראיות, היא עוצרת אותו בצו מנהלי.

החשוד, בהגדרה, לא יודע מהן הראיות נגדו – פשוט כי אין כאלה. אם אין נגדך ראיות, אתה גם לא יכול להגיע לזיכוי. את זה משיגים על ידי הפרכת הראיות נגדך. אבל אין. יש מידע מודיעיני סודי, שאליו אתה לעולם לא יכול להיחשף. מי שנחשף אליו הוא (במקרה הטוב) שופט.

שופט הוא אדם עסוק. יש לו עשרות אם לא מאות תיקים לטפל בהם. אין לו אפשרות לבחון את התיק שלך לעומק, פשוט כי אין לו זמן ואמצעים. בשביל יש זה יש לאדם עורך דין, שמחויב להגנת הלקוח שלו. אבל המידע המודיעיני לא מגיע לעורך הדין.

הטובים שבקיסרים הרומאיים, טרייאנוס למשל, פסלו את השימוש בהלשנות אנונימיות. הם הכירו בסכנה שבהרשעת אדם על סמך מידע כזה. האינקוויזיציה, שאני מניח שאף אחד לא ינסה לטעון שהיא היתה מוסד משפטי מתוקן, לא עימתה בין החשודים ובין מאשימיהם – אבל היא אפשרה לחשוד לנקוב בשמותיהם של אויביו; ואם ההלשנה הגיעה מאחד מהם, הם עצמם היו בסכנת הוצאה להורג.

כשאנחנו מעניקים למשטרה החשאית את הסמכות לעצור אנשים במעצר מנהלי, אנחנו חותרים תחת הנחת היסוד שאדם הוא חף מפשע עד שיוכח אחרת – כי כל מהותו של מעצר מנהלי היא שאדם הוא אשם עד שיוכיח אחרת, ובעצם, גם זה לא, כי הוא לא יקבל הזדמנות להגן על עצמו.

כשאנחנו מעניקים למשטרה החשאית, בסיוע חותמת הגומי המכונה שר הבטחון – כמה זמן לדעתכם השקיע בוגי יעלון בחקירה מדוקדקת של החומר שהוגש לו? – את היכולת לעצור אנשים במעצר מנהלי, אנחנו חותרים תחת עצמאותה של מערכת המשפט שלנו. השופטים צריכים כעת להחליט האם הם מקבלים את המידע הסודי, שלא היו מקבלים במצב אחר, או שהם מתייצבים מול המערכת. וכששר הבטחון חותם על משהו והנציג שלו אומר חגיגית בבית המשפט שמדובר בסכנה לבטחון המדינה, השופטים מתקפלים בעקביות. הם מייללים על זה לא מעט, אבל מתקפלים. הם מתרגלים להתקפל.

הזכות לומר את כל זה, כמובן, שמורה לאנשים שמתנגדים למעצר מנהלי באשר הוא. הצבועים שמתנגדים למעצר מנהלי רק כאשר הוא מופנה כלפי בני העם הנבחר אינם ראויים לדבר פרט לתיעוב.

ממשלת הטרור היהודי, חלק א’: תחקיר של מתן חודורוב בערוץ 10 חשף שלעמותת חננו, שעוסקת ביצוג משפטי של מחבלים יהודים ושל חיילים שאיכשהו מצאו את עצמם – למרות כל מאמצי מצ”ח – עומדים לדין על פגיעה בפלסטינים, יש עיסוק צדדי. היא מעבירה מימון למשפחות של מחבלים יהודים.

בין האנשים שממומנים על ידי חננו, אפשר למצוא את בועז אלברט, שכנגדו הוצאו צווי הרחקה מנהליים מההתנחלות הבוגדנית יצהר; את צביקי סטרוק, הבן של, שהורשע בחטיפה ועינויים של ילד פלסטיני; את יפעת “שרמוטה” אלקובי; ואת אתי דביר-זליגר ומיכל גמליאל, בהתאמה נשותיהם של שחר דביר-זליגר ועופר גמליאל, המחבלים שהורשעו בנסיון לפוצץ בית ספר לבנות (”מחתרת בת עין.”)

הכסף של חננו מגיע מתרומות – בין השאר על ידי ה-CFI, שמימנה גם את אם תרצו – אבל היא מקבלת פטור ממסים, והתורמים לה מקבלים זיכוי. בפועל, ממשלת ישראל מסבסדת את חננו ואת התמיכה שלה באסירי הטרור היהודי. סה”כ, העבירה חננו כ-200,000 ש”ח לאסירים וכ-50,000 ש”ח לבני משפחותיהם, כסף שיצא מאוצר המדינה.

פטור כזה וזיכויים כאלה הם לא אוטומטיים: ממשלת ישראל סירבה להעניק פטור כזה לרבנים לזכויות אדם; היא טענה שמדובר ב”ארגון פוליטי” וש”פעילותו איננה לטובת תושבי ישראל.” בימים אלה נאבק ארגון רופאים לזכויות אדם על הפטור שהוא מקבל, שהממשלה מנסה לשלול.

תרומה דומה לטרור היהודי מתבצעת, כפי שחשף בשעתו שחר גינוסר ופרטים נוספים נחשפו לאחרונה על ידי מולד, דרך גופי תעמולה של המתנחלים: ועד מתיישבי השומרון ו-וועד מתיישבי בנימין. שני הארגונים פיתחו את טקטיקת תג מחיר – שיש לציין שהיא רק פן אחד, הפן הראוותני יותר, של הטרור היהודי היומיומי בגדה המערבית – ו-וועד מתנחבלי השומרון אף פרסם מפה של המיקום המדויק של פעולות לשיבוש פעילות כוחות הבטחון. יו”ר ועד מנתחבלי בנימין, איציק שדמי, הודיע שהוא יצייד את אנשיו באלות וקסדות לקראת המאבק מול צה”ל והמשטרה על פינוי מגרון.

אחד מהבולטים במנהיגי המתנחלים, בני “הדמוקרטיה הישראלית צריכה להיעלם” קצובר, אמר לאחרונה שהוא לא יסגיר פעילי תג מחיר. קצובר, כמובן, הוא אחד המארגנים של תג מחיר. ודאי שהוא לא יסגיר אותם.

קצובר, שדמי ואחרים לא רק ממומנים על ידי ממשלת ישראל; הם חלק מוכר מממסד המתנחלים. האנשים שאחראים על חלק מהטרור היהודי נכנסים ויוצאים במשרדי ממשלה.

ולא רק הם.

הבוגדים והחשוד בטרור: המשטרה והמשטרה החשאית עצרו לאחרונה את מאיר אטינגר, שחשוד בין השאר בתכנון מרד שימוטט את המשטר בישראל. נוהגים לומר לנו שאטינגר ודומיו הם “עשבים שוטים” חסרי משמעות.

או שלא. בשעתו, ריכז אטינגר את מאמצי המודיעין של המתנחלים שמטרתם היתה שיבוש פינוי מאחזים. אטינגר ואחרים הורשעו בריגול (לגמרי לא בצדק, לדעתי, אבל הורשעו.) ומי העביר להם את המידע?

או. בין השאר, המדובר בבוגד זאב אלקין, שמשמש כיום כשר הקליטה, ובבוגד אורי אריאל, שמשמש כיום כשר החקלאות. אטינגר הוא עשב שוטה? וואלה, מסתבר שלעשבים השוטים האלה יש לא רק כסף ממשלתי, אלא גם גישה לבכיריה.

מה שמחזיר אותנו לשאלה: למה יש כל כך הרבה בוגדים בישראל בימין היהודי? מה יש להם שם עם בגידה?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)