החברים של ג'ורג'

קים יונג בנט, הפרת האמונים הנמשכת של שרי המפז”ל, והערה על נתניהו ופרס: שלוש הערות על המצב

קים יונג בנט: תלמידים ישראלים שירצו להשתתף במשלחות שיוצאות לחו”ל יידרשו לענות על שאלון בנושא הסברה ומאבק ב-BDS. הם יידרשו לשמש כ”שגרירים” ישראלים בחו”ל. המבחן שהם נדרשים לענות עליו מצטט בהרחבה את שר החינוך בנט (כולל השאלה מה לדעתו של בנט היא הצורה הנכונה לנהל דיון בנושא hasbara). תלמידים שלא יענו נכונה על השאלות בבחינת האינדוקטרינציה (האנטישמיות התחילה בתקופת התנ”ך, האנטישמיות בעולם מכוונת כלפי מדינת ישראל, ישראל מתמודדת עם איום ארגוני טרור ממערב (!) ועוד בולשיט) לא יקבלו אישור להשתתף בתדריך בטחוני שנדרש לפני היציאה לחו”ל.

אמור מעתה, אם אתה חולק על התפיסה שונאת הזרים ותוקעת-הראש-בתחת של האחים היהודים, תשכח מלצאת לחו”ל עם בית הספר שלך. אתה אמור להיות רובוט מתוכנת שמדקלם את המסרים של שר האינדוקטרינציה שלך (לא לבלבל עם שר התעמולה, זהו גלעד “השקרן” ארדן).

ככה נראית היום הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה, תוצאה של בלבול ארוך שנים בין המדינה ובין הממשלה. עם זאת, לא הכל אבוד. כשהסיפור הזה יתחיל לחלחל בחו”ל – כנראה אחרי סרטון של כמה בוטים במדי בית ספר ישראלי – יבינו איזה סוג של דמוקרטיה יש פה. תלמידים אינטליגנטיים יבינו מהר מאד מה מנסים לעשות להם, וינצלו את הביקור בחו”ל להסנפה חשאית של חומרים מסוכנים כגון BDS; אחרים יתחילו להתנהג כמו בדיקטטורות הקומוניסטיות בשנותיהן האחרונות, לצטט בציניות את שקרי המשטר כדי שיניחו להם.

אה, כן – יש סוג אחד של נסיעה לחו”ל שבו אין צורך במבחני hasbara – נסיעות הטמעת הטראומה לפולין. כנראה שבנט הבין שהתלמידים ממילא חוזרים משם כשמאכלת בליבם.

הפרת אמונים: מי שעוקב אחרי ההתנהלות של שרי המפז”ל/האיחוד הלאומי/תקומה/האחים היהודים (או כל שם אחר שהמפלגה בוחרת לעצמה) למד מזמן שאסור לתת להם משרד ממשלתי. הם ינצלו אותו כדי לתקוע את הציבור ולהיטיב עם המגזר שלהם. ממצא התביעה מס’ 1 הוא, כמובן, התקצוב העודף של תלמידים במוסדות “ממלכתיים”-דתיים לעומת התקצוב של תלמידים בחינוך הממלכתי; אבל השבוע האחרון סיפק לנו עוד דוגמאות.

משרד המשפטים של איילת שקד מממן בכ-100,000 שיקום של מעיין בגדה המערבית. למי שתמה מה לעזאזל למשרד המשפטים ולשיקום מעיינות, נאמר שאין להם מה לדאוג: המעיין לא קיים ובנייתו בכל מקרה בלתי חוקית. המטרה היא להעביר כספים לאנשי שלומנו ותו לא.

המנהלת לזהות יהודית במשרד הדתות, בייבי של נפתלי בנט, תעביר 18 מיליוני שקלים לארגון “השומר החדש”, מעין סניף של “אם תרצו” שרואה את מטרתו כהגנה על אדמות המולדת. הארגון הזה, שעוסק באינדוקטרינציה “לחידוש הקשר שנחלש לאדמה ולקרקע”, גם מקבל מצה”ל דחיית שירות לצעירים שמשרתים בו. אין לו שום קשר לדת, אתם אומרים? לא כל כך חשוב. הארגון הוא מאנ”ש, אז בנט מסדר שיעבירו לו כספי ציבור.

מצד שני, מסתבר שכל שניה שבה בנט לא עוסק בחינוך היא רווח נקי. אולי זה שווה לנו 18 מיליונים.

מיתולוגיה מעל להיסטוריה: ראש ממשלתנו היקר ניסה להפחיד השבוע תלמידים, עם פרוס חג הפורים, בכך שהאיראנים רוצים להשמיד אותנו, וציטט את סיפור מגילת אסתר כהוכחה לכך.

נו. לכך שנתניהו הוא מנוע שמצידו אחד נכנס סיגר יקר ובצינו השני יוצא ענן שנאה אנחנו כבר די רגילים. מה שמטריד בסיפור הזה הוא העלאת המיתולוגיה מעל ההיסטוריה. סיפור מגילת אסתר תמיד הביך חוקרים, משום שהוא מופרך היסטורית: לא רק שאין לו שום ראיות, בממלכה מתועדת יחסית, גם הרעיון שממלכה שמבוססת כולה על סובלנות דתית תבצע רדיפה עד כדי השמדה של קבוצה דתית חסר כל תקדים בהיסטוריה הפרסית.

ההיסטוריה, מצד שני, מספרת סיפור אחר לגמרי. לגמרי לא בטוח שבכלל היתה יהדות היום אלמלא התיר כורש הגדול, מייסד הממלכה הפרסית, לקבוצה של גולי יהודה לשוב ולהקים את המקדש בירושלים. מותר להתווכח אם האנושות הפסידה או הרוויחה מהמהלך הזה, אבל די ברור שבלעדיו היהדות והיהודים כפי שאנחנו מכירים אותם לא היו מתקיימים. התנ"ך מכיר בכך מפורשות: ישעיהו קורא לכורש משיח. "כה אמר יהוה למשיחו, לכורש, אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גויים ומותני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתיים, ושערים לא ייסגרו; אני לפניו אלך, והדורים איישר; דלתות נחושה אשבר, ובריחי ברזל אגדע; ונתתי לך אוצרות חושך ומטמוני מסתרים, למען תדע כי אני יהוה הקורא בשמך."

השנים הארוכות של השלטון הפרסי ביהודה שקטות להדהים: יש לנו רק הד אחד של אירוע עימותי בין היהודים ובין הפרסים, בערפילי ההיסטוריה – אירוע שבו כהן גדול שחביב על הפחה המקומי נרצח על ידי הכהנים האחרים והפחה נכנס לבית המקדש כדי להוציא את הגופה. יוספוס, שמביא את האירוע הזה, נמצא בצד הפרסי: כשהכהנים מוחים על כניסתו של גוי למקדש, וטוענים שמדובר בטומאה, הפחה מפטיר בזעם “האם אני מטמא את המקדש יותר מן הגופה?”, ומוציא את ידידו לקבורה.

יהודים חיו בשלווה תחת האימפריה הפרסית במשך מאות שנים, חיו ושגשגו. הן בימי האימפריה הפרסית הראשונה, הן בימי הפרתים, הן בימי האימפריה הססאנית, הן בימי האימפריה לאחר שהתאסלמה. במהלך הפלישות של הפרסים לפלסטינה/יהודה, עד המאה השביעית לספירה, הם זוכים בעקביות לסיוע מצד האוכלוסיה היהודית – וכאשר הרומאים כובשים חלק מהשטחים הפרסיים, פורץ מרד יהודי הגולה ששובר את הכיבושים של טרייאנוס.

צריך כשרון מיוחד בהפצת שנאה כדי לקחת היסטוריה חיובית במהותה של 2,600 שנה ולהפוך אותה, במחי מיתוס שאף אחד לא לקח יותר מדי ברצינות אי פעם, להיסטוריה של שנאה. טוב לדעת שלראש הממשלה שלנו עדיין יש את זה.

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה האשים השבוע עיתונאית ישראלית-פלסטינית בכך שהיא תומכת בטרור. רצוי להזכיר שזה אותו ראש הממשלה שהעסיק בתשלום את הקדוש החדש של המגזר הסרוג, אורי אליצור, למרות שזה קרא לתקוף את חיילי צה”ל – אבל רק בנשק קר! – במהלך ההתנתקות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

במה ישראל דמוקרטית?

ההצבעה החשאית על יציאה למלחמה באיראן מעוררת תהיה: האם המשטר שלנו דמוקרטי בכלל?

בימים האחרונים רגשה הארץ סביב הקלטות של אהוד ברק, בהן הוא נשמע מתאר את המהלכים שכמעט והובילו למלחמה עם איראן בשנים 2010-2012. על פי ברק, שכמובן מוסר כאן את גרסתו לספרי ההיסטוריה ושבימים אלה צריך הסחת דעת מהירה לאור העובדה שהוא חשוד בקבלת שוחד, היו שלושה נסיונות שלו ושל שותפיו לממשלה בשנים האמורות לצאת למלחמה עם איראן.

בשנת 2010, לדבריו, הרמטכ”ל אשכנזי טירפד את המהלך באומרו שהצבא לא כשיר עדיין (צריך לזכור שברק ואשכנזי הם אויבים בנפש שחתרו זה נגד זה.) בשנת 2011, אומר ברק, נערך דיון בשמיניה. הצבא אמר שהמבצע אפשרי – לא קל, אבל אפשרי – והתכנית הוצגה לשמיניה. במהלך הדיון, לדבריו, הוא ראה את השרים שטייניץ ויעלון “נמסים”, והשמיניה דחתה את ההצעה. מאחר והיא דחתה אותה, לא היה טעם להעלות אותה לקבינט.

יש כאן כמה נקודות שראויות לציון. ראשית, הן שטייניץ הן יעלון לא הכחישו את הדברים. הם הביעו הרבה זעם על חשיפת דיונים פנימיים, אבל הם לא הכחישו אותם. יש להניח שהדברים נכונים. שנית, כפי שהתקשורת הישראלית נמנעה ברובה לציין, שניים הם לא רוב מתוך שמונה. היו עוד שלושה חברי קבינט שהתנגדו: בגין, ישי ומרידור. למעשה, השמיניה היתה קרועה בין שתי קבוצות של שלושה שרים (ברק, נתניהו וליברמן מצד אחד, בגין, ישי ומרידור מצד שני). יעלון ושטייניץ היו רק השניים שהכריעו את הכף.

השאלה האם שטייניץ היה מצביע בניגוד לעמדת נתניהו, כלומר האם הוא מסוגל לגבש עמדה עצמאית המנוגדת לזו של נתניהו, פתוחה. אישית, אני חושב – לאור הרקורד של שטייניץ בוועדת חוץ ובטחון, שם הוא העז להתמודד עם אמ”ן וללכת ראש בראש עם רמטכ”ל פוטשיסט, אחד בוגי יעלון – שדווקא כן. אבל השאלה האישית פחות חשובה. מה שעולה כאן הוא שנתניהו הביא לשמיניה להצבעה הצעה על תקיפה, והיא נפלה.

ב-2012, על פי ברק, קרה משהו מעורפל ולא ברור. כביכול, אי אפשר היה לתאם מועד תקיפה שבו לא היו כוחות אמריקאים בישראל, ואם היו כוחות כאלה בישראל בזמן התקיפה אז ארה”ב היתה מסתבכת. זה סיפור משונה, בלשון המעטה. יש פה פרט אחד חסר בגודל בולדוזר.

ב-2010 לא היתה הצבעה, כי לדברי ברק היה ברור לו שאם הרמטכ”ל מתנגד הוא יפסיד. ב-2011, נערכה הצבעה ונתניהו וברק הפסידו. אבל, על פי ברק, ב-2012 הוחלט לצאת לתקיפה והיתה בעיית תיאום עם האמריקאים. מי החליט? האם היתה הצבעה שניה בשמיניה? האם הקבינט התכנס והחליט? אם לא, מי החליט? נתניהו וברק לבדם?

זו, משום מה, נקודה שהתקשורת הישראלית לא התייחסה אליה. יש סיבות טובות לחשוב שברק לא אומר כאן את האמת. קודם כל, מדובר באהוד ברק. שנית, זו היתה שנת בחירות בארה”ב. נתניהו היה מסובך עד צווארו בנסיונות לסייע למועמד של השוגר דדי שלו, הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, לנצח בבחירות. גרירתה של ארה”ב למלחמה עם איראן היתה כנראה צעד אחד יותר מדי. שלישית, התרגיל אמור היה להיערך באפריל ונערך בסופו של דבר באוקטובר. זה אכן קרוב מדי לבחירות. אבל למה רצתה ממשלת ישראל לדחות את התרגיל מאפריל?

אלה, עם זאת, זוטות. יש בסופו של דבר ארבע שאלות: א. האם קיבל הקבינט החלטה לתקוף את איראן? ב. אם התקבלה החלטה מונומנטלית שכזו, למה ההתקפה לא בוצעה? ג. אם לא קיבל הקבינט החלטה כזו, מי הורה לצבא להיערך לתקיפה? ד. למה מסתירים את הנקודה הזו מאיתנו?

שורה של חברי כנסת ועיתונאים (!) קבלו מרות בימים האחרונים על כך שהדברים של ברק בכלל פורסמו. הם חושבים שהצנזורה צריכה היתה לפסול אותם. יש גם טענות, שנראות קלושות למדי, על כך שברק בכלל הפר את החוק.

ואני רק שאלה: אם אזרחי ישראל לא אמורים לדעת שהממשלה שלהם החליטה להוציא אותם למלחמה, והם אמורים לקבל את הידיעה הראשונה על כך כשטילים איראנים יפלו על הראש שלהם, האם אפשר בכלל לקרוא למשטר שלנו דמוקרטי?

מבין כלל ההחלטות שהציבור במדינה דמוקרטית אמור לקבל באמצעות נציגיו, שתיים הן קרדינליות: התקציב והחלטה על יציאה למלחמה. ממשלת נתניהו לא העבירה תקציב חד שנתי מאז 2009. שתי מערכות בחירות – 2013 ו-2015 – נערכו מבלי שהממשלה הצליחה להעביר תקציב לאותה השנה. אין שום סימן שהכנסת בכלל עודכנה בדיונים על מלחמה.

אז, גם אם נניח עכשיו לשאלה המרכזית של שליטה על מליוני נתינים שלא בחרו בממשלתם, האם ישראל של גבולות 1948 בכלל דמוקרטית? אם הכנסת לא מצביעה על יציאה למלחמה – כנגד מדינה שישראל, נזכיר, לא נמצאת איתה במצב מלחמה רשמי – וההחלטה הזו מתבצעת במחשכים, על ידי אנשים שכמות המידע שלהם מוגבלת, והיא נשמרת בסודיות מפני הציבור, האם זה משטר דמוקרטי?

פורמלית, יש לציין, ההליך ב-2011 הוכיח את עצמו. שמונה שרים התבקשו להחליט על מלחמה, ולמרות לחץ עצום מצד ראש הממשלה ושר הבטחון (את שר החוץ ליברמן אף אחד לא סופר, ובצדק), דחו את ההצעה. ברק צריך להכיר את הסיטואציה: ב-1991 הוא דחף, כסגן רמטכ”ל, לפלישה לעיראק והקבינט דחה את ההצעה במאמץ. אז שיטת האחריות הקולקטיבית עבדה, וזה טוב.

אבל רבאק, אנחנו אמורים לדעת מדברים כאלה. אנחנו, רשמית, חבר הנאמנים שמנהל את המדינה הזו. אם מסתירים מאיתנו את ה עובדה שהממשלה הצביעה על מלחמה ב-2011 ודחתה את ההצעה; אם מסתירים מאיתנו את העובדה שהיא החליטה לצאת למלחמה נגד איראן ב-2012, או גרוע מכך – שראש הממשלה ושר הבטחון שקלו פוטש – איזו משמעות יש לכך שמדי פעם נערכות כאן בחירות? אם אין לנו את המידע המינימלי הזה, שמטיל אור אחר לגמרי על ההתנהלות של ממשלת נתניהו; אם אנחנו לא יכולים להביא אותו בחשבון בעת הליכה לקלפי, מה נשאר מהקליפה הריקה של הדמוקרטיה?

ממשלות דמוקרטיות לא מנהלות מלחמות סתרים. אם ממשלת נתניהו רוצה לצאת למלחמה, אם היא הגיעה להצבעה בנושא, הציבור צריך לדעת מכך, ובהקדם. רצוי להזכיר איך התנהלו הדברים בבריטניה ובארה”ב: הפרלמנט הבריטי דחה לפני כשנתיים את דרישת הממשלה לצאת למלחמה בסוריה, וסביב המלחמה בעיראק התנהלו ויכוחים סוערים ופומביים מאד; בארה”ב, המלחמה בעיראק ב-2003 עמדה במוקד של דיון ציבורי סוער לפניה ולאחריה; ההחלטה לצאת למלחמה בעיראק ב-1991 עברה ברוב דחוק בסנאט. היה דיון, היום אנחנו יודעים שהוא לא היה מספק ושהוא היה רווי מניפולציות, אבל היה דיון. הילארי קלינטון הפסידה את הפריימריז הדמוקרטיים הרבה בגלל ההצבעה שלה אז.

אף חבר כנסת ישראלי, אף שר ישראלי, לא ישלם מחיר על ההצבעה שלו בנושא איראן – הראשונים כי לא נתנו להם בכלל להצביע, האחרונים כי מסתירים מאיתנו את עצם ההצבעה שלהם. זו איננה דמוקרטיה. זו אוליגרכיה עם יחסי ציבור טובים. ועל העיתונאים שמועלים בתפקידם, שהוא ליידע את הציבור – טוב, נראה שכבר התרגלנו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מדינה יהודית ופיראטית

ראש הממשלה ושר החוץ של ישראל הבהיר היום שהוא חושב כמו rogue state, ואף אחד לא מצמץ

מועצת הבטחון של האו”ם לקחה היום (ב’) מבנימין נתניהו את הדחליל החביב עליו, ההשוואה של הסכם עם איראן להסכם מינכן, וזרקה אותו לערימת האשפה של ההיסטוריה: היא אימצה את ההסכם והורתה על הסרה של חלק מהסנקציות על איראן. מעבר לפרכות האחרות של ההשוואה עם מינכן (איראן כמעצמה האזורית גרמניה הנאצית, שארה”ב, בריטניה, רוסיה, צרפת, גרמניה ואחרות משקשקות ממנה? באמת?) מגיעה עכשיו פרכה סופית: הסכם מינכן היה הסכם בין מעצמות, בעוד שמועצת הבטחון העניקה להסכם עם איראן את הגושפנקא הגבוהה ביותר של הקהילה הבינלאומית.

ומה עושה ראש הממשלה של ישראל, שמכהן גם כשר החוץ שלה? הוא פונה בקריאה לקונגרס (מה קרה, לא יכול היה לקושש הזמנה לנאום? או שהוא נואם שם רק בעת בחירות) שלא להפסיק את הסנקציות על איראן. “החלטת מועצת הבטחון איננה סוף פסוק,” אמר שר החוץ בקול בריטון עמוק, “כל עוד הסנקציות של הקונגרס האמריקאי בתוקף, איראן תצטרך לעשות ויתורים ולא רק לקבל אותם.”

כלומר, שר החוץ הישראלי קורא לקונגרס האמריקאי להתייחס אל החלטת מועצת הבטחון של האו”ם, הגוף העליון של הסדר הבינלאומי הקיים, כאל המלצה לא מחייבת. ארה”ב יכולה, הוא אומר, פשוט להתעלם מהן.

מדינה שמתעלמת מהחלטות של גופים בינלאומיים נקראת rogue state, מדינה סוררת בתרגום צולע. ישראל מתנהלת כמו מדינה סוררת כבר די הרבה זמן. עכשיו אומר שר החוץ הישראלי שכך צריכה להתנהל גם ארה”ב. או, ליתר דיוק, כך צריך להתנהג הקונגרס.

הרעיון של סדר בינלאומי והמשמעות שלו מעולם לא תפס בישראל. מבחינתה, האו”ם תמיד היה או”ם-שמום. אין ספק שהאו”ם הוא מוסד פגום מאד ואין ספק שלמדינות לא דמוקרטיות יש בו משקל ניכר. אבל מה לעשות, העולם מכיל לא מעט מדינות דיקטטוריות והוא צריך סדר.

ישראל עברה מהאו”ם-שמום של בן גוריון להפרת החוק המסיבית של הכיבוש בגדה המערבית. היום אנחנו כבר יודעים שתיאודור מירון, היועץ המשפטי של משרד החוץ בשנות השישים, כתב חוות דעת שהוגדרו כסודיות ביותר שמסבירות למה מדיניות הריסת הבתים של ישראל מנוגדת לחוק הבינלאומי ולמה עצם מדיניות ההתנחלות עצמה מנוגדת לו. בשני המקרים האלה, למילים “מנוגדת לחוק” יש שם מדויק ומכוער יותר: פשעי מלחמה. (מירון הוא מומחה בעל שם למשפט, שאף שימש כנשיא בית המשפט הפלילי ליוגוסלביה לשעבר.)

כלומר, ממשלת ישראל ידעה – כי היועץ המשפטי שלה אמר לה את זה – מראשית ימי הכיבוש ששני נדבכים מרכזיים שלו הם פשעי מלחמה; שהיא מפירה בשיטתיות את המשפט הבינלאומי. אז הממשלה עשתה כמה דברים: קודם כל, סיווגה את חוות הדעת של מירון כ”סודיות ביותר,” כדי למנוע מהציבור לדעת עליהן; אחר כך, הפרה ביודעין את החוק הבינלאומי; ואחר כך, התחילה לטפח את התזה המסוכנת של “מדינה משוגעת.”

התפיסה הזו, שהגיעה לצורתה המלוטשת אצל אריאל שרון, אמרה שמאחר וישראל היא מדינה פורעת חוק, כדאי שתהיה מדינת פורעת חוק בריונית; שהיא תפעיל כמה שיותר אלימות וכמה שיותר כוח, כדי ליצור הרתעה. לכדי סחיטה גרעינית המדיניות הזו עוד לא הגיעה – אחרי הכל, יש לנו כלי נשק גרעיניים רק על פי מקורות זרים – אבל קשה להניח שממשלה שנפתלי בנט הוא מרכיב מרכזי שלה תירתע מכך עוד הרבה מאד זמן.

בקצה המסלול של המדינה המשוגעת ניצבת המדינה המשוגעת המקורית, צפון קוריאה, שכנראה רק מתוך בוז לקונספט הקפיטליסטי של זכויות יוצרים עוד לא תבעה את ישראל על הפרה בוטה שלהן. קצת אחריה, פקיסטן. איראן ככל הנראה שומרת על החוק הבינלאומי יותר מישראל. והיום שר החוץ שלנו אמר, כמשיח לפי תומו, שנורמת ההתנהלות שלו (ושל המדינה שהוא מייצג) היא של מדינה סוררת.

קשה להסביר לישראלים אפילו מה לא בסדר פה. האתוס הישראלי, אחרי הכל, הוא שחוקים זה לחלשים שלא מסוגלים לעקוף אותם, נימוסים זה ללפלפים צבועים, שהעולם הוא ג’ונגל ושאם לא תטרוף, יטרפו אותך; שאם יש חוק, הרי שהוא חוק הברזל שעל פיו אסור לך לצאת פראייר. מי שיכול, טורף; מי שאיננו יכול, צריך לשאת את הטרף. זו הנורמה שמערכת החינוך מטמיעה בתושביה של ישראל, עד שבכל פעם הם מופתעים לשמוע שיש גם נורמות אחרות.

מכאן גם הבוז המוחלט של הישראלים לדיפלומטיה, ששיאו בכך שאחרי שש שנים של אביגדור ליברמן כשר חוץ ובשעה שיש הסכמה כללית שהמדינה במשבר בינלאומי, אין לישראל שר חוץ במשרה מלאה. מהמשפט המצוטט לזרא של פון קלאוזוביץ על היותה של המלחמה המשכה של המדיניות באמצעים אחרים, שמרו הישראלים רק על המלחמה; המדיניות היא מבחינתם סרח עודף. מלחמה וכוח הן חזות הכל; לכן פעם אחר פעם מופתעים הישראלים, ומתפלאים זעם, כאשר עוד הפגנה של כוחם הצבאי העודף נכשלת מבחינה מדינית – משום שמלכתחילה לא היתה לה כל תכלית מדינית.

העולם לא מושלם. פה לא עולם האידיאות של אפלטון. אבל 120 השנים האחרונות ראו, למרות ואולי בגלל פראות ברברית חסרת תקדים של שימוש בכוח צבאי, גם את העליה של הנסיון לרסן את הכוח הזה. במאזן הזה, בין הנסיון לרסן את הכוח ובין הנסיון להסיר מעליו כל רסן, ישראל מתייצבת פעם אחר פעם בצד הברברי. ראש ממשלתה קרא היום בפועל לפרק את הסדר הבינלאומי הקיים – וסביר להניח שלא הוא ולא שומעיו הבינו מה אמר, ומה משמעות דבריו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ואולי זה נגמר סוף סוף

סיפור איראן נגמר. אפשר כבר לעבור למציאות, ולשלוח את האשליין נתניהו הביתה?

בנימין נתניהו צריך להתפטר. כלומר, לשיטתו של בנימין נתניהו הוא כנראה צריך להתאבד. הוא נכשל במה שהוא עצמו הגדיר כמשימה הגדולה של חייו: לשיטתו, ההסכם שהוא ניסה למנוע מאפשר לאיראן להפוך למעצמת סף. נתניהו, שדיבר על הגרעין האיראני כסכנה הגדולה הניצבת ביותר מול ישראל מאז 1996, ושנבחר על כנפי האיום הזה שלוש פעמים, נכשל טוטאלית.

כמובן, נתניהו לא יתפטר ועל אחת כמה וכמה שלא יתאבד. ה”איום האיראני” פשוט שימש אותו כתרגיל אלקטורלי מוצלח. המציאות מלמדת שאם יקרה לישראל משהו, נתניהו לא יהיה כאן: כפי שאמרה אשתו, “ניסע לחו”ל ושהמדינה תשרף.” אבל זה מצוין כדי להפחיד את האזרחים.

ה”איום האיראני”, נזכיר, קיים בחיינו כבר 30 שנה. כל שנה, אוטוטו, איראן עומדת להשיג נשק גרעיני ולהשמיד את ישראל. 39 שנים, האיום הזה שימש גנרלים להגדלת תקציב הבטחון, ושימש פוליטיקאים כדחליל להסוות את הבעיות האמיתיות של ישראל. כשאתם שומעים את הטענות של נתניהו שבלי מאמציו, כבר היתה פצצה איראנית, זכרו את התאריכים הללו: מערכת הבטחון הפחידה את הישראלים בפצצה איראנית 12 לפני שנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה.

נזכיר שוב שכבר יש פצצה איסלמית: הפצצה הזו נמצאת בידי פקיסטן, מדינה פסיכית שנמצאת תמידית על סף הפיכה צבאית. פקיסטן היא אחת מיצואניות הטרור המובילות בעולם. משום מה, למרות שלה יש פצצה גרעינית, ולמרות שאם איראן היא במפת המטרות של ישראל, פקיסטן היא בערך באותו המרחק, פקיסטן לא מוזכרת בישראל כאיום.

העובדה שבמשך 30 שנים הדיון התקשורתי בישראל מדבר על פצצה איראנית-מחר-או-מחרתיים, ועל הצורך הישראלי לעשות משהו כולל תקיפה צבאית, בלי שום דיון אלטרנטיבי בנושא, מעידה על חוסר הרצינות הן של התקשורת הן של הפוליטיקאים. האחרונים יודעים שאחרי 30 שנה של שטיפת מוח ואחרי קשקושים בלתי פוסקים על איראן כמדינה משוגעת או אף מדינה מתאבדת – זו הרי המשמעות של הדיון הלכאורה רציני בהתקפה גרעינית מצד איראן על מדינה שיש לה יכולת מכה שניה – לא הציבור ולא התקשורת מסוגלים בכלל לדיון במציאות.

מי שחי היטב על רקע העדר המציאות הוא, כמובן, בנימין נתניהו. אבל גם הטמבל הלאומי, יאיר לפיד, נכנס לתמונה. הוא כנראה מריח את החולשה של נתניהו: האחרון הפך את איראן למוקד חייו הפוליטיים, לחיים עצמם, ואתמול חטף נוקאאוט. בצביעות המתחנפת לקורא הקבועה של לפיד, הוא הכריז שהוא יתמקד בביקורת על ההסכם, וישאיר את הביקןרת על נתניהו בישראל ובעברית בלבד. הטמבל שכח שיש עיתונאים זרים שקוראים עברית.

אופס.

השאלה היא כזו: האם יש איזשהו הסכם שנתניהו היה רואה כהסכם טוב? התשובה הברורה היא לא. הוא היה דוחה כל הסכם פרט להסכם כניעה איראני. לא יהיה כזה. גם אם יצליח נתניהו לבלום את ההסכם בקונגרס, מה שלא נראה סביר לאור העובדה שאובמה כבר הבטיח וטו, הרי שהוא בסך הכל יביא את הגרוע שבכל העולמות.

מה שיקרה במצב הזה פשוט למדי:

– כל העולם יסיר את הסנקציות מעל איראן. הוא לא יקבל את הפעילות של השכירים של אדלסון כלגיטימית.

– איראן תוכל תוך זמן קצר לקנות את הנשק שהיא רוצה.

– ומאחר והיא תהיה בסכנת התקפה מצד שתי מעצמות גרעיניות – ישראל וארה”ב – תכנית הגרעין שלה תקבל לגיטימציה.

– התקפה ישראלית על איראן תיראה כעוד פריעה של הסדר הבינלאומי, ולגמרי יכולה לגרור מלחמה אזורית.

אובמה כבר הציב את הנתונים במשוואה: הסכם או מלחמה אזורית. רוב האמריקאים, פעם אחר פעם, דוחים את הרעיון של עוד מלחמה במזרח התיכון. ואם ישראל, באמצעות השכירים של הקריקטורה האנטישמית אדלסון, תגרור את ארה”ב למלחמה אזורית – ובכן, בואו נאמר שלפעולה הזו יהיה מחיר כבד. הסירוב להעמיד פנים כאילו אין לישראל (פתח מנטרה: על פי מקורות זרים) נשק גרעיני (סגור מנטרה) יהיה רק הראשון.

(אין טעם לשאול האם יש הסכם שלפיד היה רואה כהסכם טוב, כי אין סיבה טובה להאמין שלפיד בכלל מסוגל למצוא את איראן על מפה. נתניהו, מצד שני, מצטלם תכופות על רקע מפת איראן, כדי להבהיר לנו שהוא עוסק בעניינים חשובים.)

הדיווחים על ההסכם אתמול שברו שיא של חוסר בושה וחוסר רצינות: נתניהו, לפיד והרצוג (יש אחד כזה, טוען שהוא ראש האופוזיציה) עלו כולם לתקוף את ההסכם עם איראן – מבלי שטרחו לקרוא אותו. נחזור על זה שוב: הם אמרו לתקשורת היהודית שמדובר שמדובר בהסכם הגרוע ביותר בהיסטוריה ושמדובר באסון לאנושות בלי לקרוא את ההסכם. והתקשורת היהודית העבירה את זה. כי, נו, מינימום של רצינות זו לא דרישה מפוליטיקאי ישראלי.

יש עוד נקודה שהתקשורת היהודית לא העלתה: ביחס לפלסטינים, נהג נתניהו לטעון בשנים האחרונות שהפתרון הוא “שלום כלכלי.” ההגיון היה פשוט: אם חייהם של הפלסטינים יהיו טובים יותר, יהיו להם תמריצים להמנע מאלימות. כמה חבל, אם כן, שהוא לא יישם את הדברים הללו. אבל איך קרה שאף עיתונאי ישראלי לא שאל את נתניהו מדוע הוא תומך בסנקציות על איראן, שמבטיחות שלא יהיה שם שגשוג – בניגוד מוחלטת לעמדתו (גם אם השקרית) בנושא הפלסטיני?

כי כשזה מגיע לדוגמות של בטחון לאומי, אין בישראל בעצם תקשורת. היא יכולה להטפל לפרטים הקטנים – למה שלחו גרוטאות לעזה, למשל. אבל היא לעולם לא תחלוק על הנחות היסוד של מערכת הבטחון. היא לא תשאל מנין הבטחון שיש בעצם איום איראני.

אין ספק שהרפובליקה האיסלמית לא אוהבת את ישראל. יש לציין שכמו ארה”ב ובריטניה, ישראל לא נתנה לה יותר מדי סיבות לאהוב אותה. למשל, נוהגים לשכוח אצלנו שהשב”כ אימן את הסוואק, שירות הבטחון של השאה. נוהגים לשכוח אצלנו שישראל מכרה נשק במהלך מלחמת עיראק-איראן לשני הצדדים. יש, כמובן, מנהיגים איראנים שניצלו בציניות את חרחור המלחמה הישראלי הבלתי פוסק כדי להפיץ שנאה כנגד ישראל למטרותיהם הפוליטיות; אין סיבה טובה להניח שמחמוד אחמדניג’אד הגון יותר מבנימין נתניהו (אם כי הוא כנראה אינטליגנטי יותר מלפיד – לא שזו סיבה לגאווה.)

אבל בין שנאה ובין איום יש הבדל ניכר. ישראל ואיראן מתגוששות במלחמת צללים, כשכל אחת מפעילה מבצעים חשאיים, מודיעין ודחלילים משלה נגד האחרת. איראן משתמשת בחיזבאללה; ישראל השתמשה, על פי שורה של פרסומים, במוג’הדין אל חאלק לשם פיגועים באיראן והיתה אחראית לשורה של התנקשויות שם. וכמובן, היתה מתקפת הסייבר של סטוקסנט. אף על פי כן, איראן איננה, ומעולם לא היתה, איום קיומי על ישראל. אין לה נשק גרעיני וספק גדול אם היא מנסה לפתח אותו. מה שהיא רוצה הוא להיות מדינת סף: למנוע את האפשרות של מתקפת פתע אמריקאית שתפיל את המשטר על ידי איום להפוך במהירות למדינה גרעינית.

אלא שעצם התפיסה של הגנה על שרידות המשטר צריכה להתריע בפנינו שאיראן היא לא, כפי שהיא מתוארת שוב ושוב בתקשורת היהודית, מדינה מתאבדת (כאן יש מאמר מעניין בנושא.) אומרים לנו שמדובר במדינה נטולת רציונליות.

לאור התנהלותה של ישראל בשנים האחרונות – העימות המתמשך עם בעלת בריתה העיקרית, הנסיון של ראש ממשלתה להתערב בגסות בפוליטיקה של בעלת הברית, העובדה שיאיר לפיד הוא דמות פוליטית בעלת משקל – צריכה לעורר את השאלה האם באמת בין ישראל ואיראן, דווקא האחרונה היא הלא רציונלית.

ועוד דבר אחד: צה”ל, במסגרת היחידה שלו למאבק בדה-לגיטימציה ובאמצעות חברות פרטיות, מנטר את הרשת הישראלית. בין השאר, הוא רוצה לדעת מי משתמש במילים “חרם,” “הפגנה”, ועוד. הצבא ביקש מהחברות מידע גולמי על משתמשים כאלה: זהותם ומיקומם הפיזי. צה”ל, במילים אחרות, עוסק בריגול פוליטי נגד אזרחים ישראלים. חשיפה חשובה מאין כמוה של ג’ון בראון ונועם רותם. מה שמעניק נופך אחר לשאלה בת שלוש שנים: מה עושה רכב מעקב צבאי בלב תל אביב?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אז מתי נתניהו מתפטר?

המדיניות היחידה של ראש הממשלה נתניהו קרסה בקול רעם. הגיע הזמן שייקח אחריות ויתפטר

גם מי שהורגל בפאתטיות של ראש הממשלה לשלשת עופות הופתע בכל זאת, כשהאחרון דרש ביום שישי שכל הסכם עם איראן “יכלול הכרה בישראל.” מחלקת המדינה דחתה את הדרישה בנימוס שהסתיר את הבוז והגיחוך. נתניהו ניסה למחזר כאן את השטיק שבו הוא דרש ממחמוד עבאס הכרה בישראל כ”מדינת הלאום היהודי,” אבל הפעם הוא הגזים, ונראה שאי אפשר לעבוד על ג’ון קרי פעמיים באותו התרגיל.

האמת הפשוטה היא ששום הסכם עם איראן לא היה מספק את נתניהו ואת הממסד הבטחוני הישראלי. הם רצו כניעה, לא הסכם. הדרישה הפאתטית של נתניהו רק הדגישה את הנקודה הזו: לדרישה לא היה דבר וחצי דבר עם שמירה על בטחונה של ישראל, בהנחה שיש בכלל איום עליה מצד איראן, והיה ברור לכל שומעיו שהמטרה של הסעיף הזה היא לטרפד בדרך כלשהי את ההסכם בין המעצמות ואיראן.

מה שנותר הוא לשאול מתי נתניהו מתפטר. אחרי הכל, במשך שנותיו כראש ממשלה מאז 2009, לא היתה לו שום מדיניות אחרת פרט למניעת התגרענותה של איראן. הוא טוען כעת שההסכם הזה יוביל בוודאות להתגרענותה. אם כן, נכשלת. למה אתה עדיין איתנו?

נזכיר. נתניהו לא קידם שום מדיניות אחרת. הוא כל כך דבק במדיניות האנטי-איראנית שלו כחזות הכל, שכאשר נאלץ להגיב על דו”ח הדיור של המבקר, הוא טען שהוא “שומר על החיים עצמם” ונלחם באיראן. התגובה הזו הובילה ללעג וקלס ונתניהו מחק את התגובה הזו. נתניהו הגדיר את איראן כ”גרמניה הנאצית” וטען שהשנה היא 1938 כבר ב-2006 (ואני די בטוח שגם קודם, מיד עם כניסתו לממשלת שרון השניה, אבל אני לא מוצא את ההפניה.) תשע שנים חלפו מאז, מה שאומר שאם הזמן היה חולף כמנהגו, אנחנו היינו בשנת 1947 ואיראן היתה עיי חורבות, שבחלקה המערבי מגששת את דרכה חזרה לדמוקרטיה.

נתניהו הוציא על מתקפת הרפאים שלו על איראן, טען ראש הממשלה הקודם אולמרט, כ-11 מיליארדי שקלים. את הסכום האמיתי כנראה לא נדע אף פעם, כי מערכת הבטחון לא אוהבת מספרים, אבל מה שברור הוא שהוצאות הבטחון עלו שוב ושוב בימי נתניהו. שיעור הבטחון כחלק מהתמ”ג בישראל הוא במקום השני בעולם, ויש לציין שהנתונים הללו מוטים כלפי מטה – חלק ניכר מהוצאות הבטחון בישראל, על כדי רבע, מכוסות למעשה מתקציבי משרדים אחרים. בשנת 2012, למשל, השנה המיועדת להתקפה על איראן, תקציב הבטחון הרשמי היה 55.9 מיליארדים; בפועל, ההוצאה היתה 69.4 מיליארדים. ב-2011, ההוצאה הרשמית היתה אמורה להיות 52.9 מיליארדים, כשההוצאה בפועל היתה 65.9 מיליארדים.

חלק ניכר מהעליה בתקציב הבטחון הוא בתקציב “האמצעים המיוחדים,” קרי אמצעי מודיעין ואמצעים אחרים, שרבים מהם הופעלו כלפי איראן. נתניהו הגדיל את ההוצאה הזו, על פי הערכות מומחים, משמעותית יותר מקודמיו; הם מהווים כ-20% (!) מכלל תקציב צה”ל. המאמץ הזה נכשל. לגמרי יתכן שהסכום שבו נקב אולמרט – 11 מיליארד, נזכיר – שמרני ביחס למציאות.

לכשלון הזה, כמובן, אבות רבים. מערכת הבטחון השתמשה בגרעין האיראני כדחליל מאז אמצע שנות השמונים כדי לדרוש תקציבים. הוקמו מפקדות מיוחדות והושפרצו תפקידים מופרכים – “אלוף פיקוד העומק”, מישהו? – תמורת אגם של כסף שלא הושקע בתשתיות, חינוך, בריאות או תחבורה, קרי החיים עצמם; ואנחנו שילמנו בלי לשאול שאלות מיותרות.

אבל אף שהאחריות לבזבוז המדהים הזה היא בעיקרה של מערכת הבטחון לדורותיה, ואף שהיא נקטה לשם כך בשטיק החביב עליה – הונאה מודיעינית, כלומר ניפוח איומים בטענות שהציבור לא יכול לבדוק – בסופו של דבר יש מנהיג אחד שהפך את המלחמה עם איראן לעילת קיומו: נתניהו. ואת מחיר הכשלון הזה הוא צריך לשלם.

אחרי ההסכם בין המעצמות לאיראן, לישראל אין אופציה למלחמה באיראן. לא רק שהתקפה כזו תכשל, היא תעמיד את ישראל מול כל העולם – והתוצאה תהיה שתוך שנה-שנתיים לאיראן תהיה פצצה, בהסכמה בשתיקה של העולם.

תומכי נתניהו אומרים לנו שהסנאט עדיין יכול לשבש את ההסכם. כדי לחזור לדוגמא של שיבוש כזה של הסכם, צריך לחזור כמעט 100 שנים אחורה, לוודרו ווילסון ולסירוב של הסנאט להצטרף לחבר הלאומים. ספק אם הקריקטורה האנטישמית שמממנת את נתניהו, שלדון אדלסון, חזקה מספיק כדי לחזור על השגיאה ההיא. למעשה, גם הקריקטורה תצליח, זה יהיה נצחון פירוס: יש תמיכה ציבורית ניכרת בהסכם, רוב מוחלט של האמריקאים לא רוצה מלחמה עם איראן, ואם הסנאט ישבש את ההסכם, האמריקאים יבינו תוך זמן קצר שמדינה זרה קנתה את הפוליטיקאים שלהם, בסיוע ניכר של גיס חמישי מקומי. הם לא יאהבו את זה.

יתר על כן, אובמה משווק את ההסכם הזה היטב. בנאום שלו, הוא השתמש בהנגדה בין אמון (trust) ואימות (verifying). המילים לא היו מקריות: אובמה חזר כאן למטבע של רונלד רייגן, בשיחות שלו עם מיכאיל גורבצ’וב: Trust, but verify. במילים אחרות, אם אפשר היה להגיע להסכם גרעיני עם הבוגדנית שבמדינות, ברית המועצות, שמנהיג עבר שלה אמר “אנחנו נקבור אתכם,” אפשר להגיע להסכם גם עם איראן.

בקצרה, המדיניות היחידה של נתניהו התמוטטה, אחרי שהיא עלתה לנו מיליארדים, אחרי שהתשתיות, מערכת הבריאות ומערכת החינוך שלנו הגיעו אל סף קריסה. במדינה שבה יש משטר פרלמנטרי, ראש ממשלה שהמדיניות שלו קרסה כך, מתפטר.

נתניהו, כמובן, לא יתפטר. בסופו של דבר, הוא מעוניין בשימור שלטונו אפילו יותר משהוא מעוניין בהתקפה על איראן. אף אחד במפלגתו לא יעז לדרוש את התפטרותו; צ’מברליין, שנתניהו דומה לו הרבה יותר משהוא דומה לצ’רצ’יל, התפטר כשאיבד את אמון מפלגתו ואחרי שליאו אמרי תקף אותו בפרלמנט ב”אותן המילים הנוראות” של קרומוול – “ישבתם כאן זמן רב מדי ביחס לתועלת שהבאתם; עזבו, אני אומר, ודי לכם. בשם אלוהים, לכו!”

הליכוד לא יעז לדרוש את התפטרות נתניהו, ודאי לא אחרי נצחונו בבחירות. אבל אנחנו צריכים לדרוש אותו. הפיאסקו האיראני של נתניהו לא צריך להיות עילה, כפי שכבר מרננים היום, לממשלת אחדות; הוא צריך להיות עילה להצעת אי אמון.

בימים האחרונים, מרבים לקונן על הכסף שכביכול הוציא צה”ל בחיפושים אחרי השרץ הקטן שחטף את עצמו. ספק אם צה”ל אכן הוציא כסף – הוא לא גייס מילואים וחיילי סדיר לא עולים לו – אבל אין ספק שהוא יוציא את סכום הרפאים הזה מהקופה. עד כה נקבו בסכום של “כמה מיליוני שקלים.” הסכום שהוציא נתניהו על המלחמה באיראן גבוה פי יותר מאלפיים, לפחות. ציבור שרואה בעצמו ציבור צריך לבוא עמו עליו חשבון.

ועוד דבר אחד: במשך שנים טענו תועמלני הימין היהודי שהשמאל טופל עלילות על חיילי צה”ל. עד שמשהו מסוג זה קורה, מסתבר שמי שטופל את העלילה הוא חבר כנסת של הליכוד, אורן “בנו של המוח” חזן. מישהו באמת מופתע?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אויש, תסתמו כבר

התקשורת היהודית מוצפת במסרים שקשה להגדיר אותם אלא כשיעופובים. ההתייצבות האוטומטית לצידה של סעודיה מעוררת סלידה – ונובעת מבורות ועצלות

מי שקרא את התקשורת היהודית בימים האחרונים, התקשה להשתחרר מתחושת הפאניקה: האיראנים על הגדרות, הם תוקפים בכל החזיתות, ומה שקורה בתימן הוא רק החזית האחרונה.

אני לא רואה בעצמי מומחה גדול לתימן, ואני לא טוען שאני יודע מה קורה שם – לעזאזל, בספק אם התימנים יודעים ואני אפילו לא קורא ערבית – אבל די ברור שהתמונה שם הרבה יותר מורכבת מזו שמציגה התקשורת היהודית, לעתים קרובות בעקבות התקשורת הרפובליקנית בארה"ב.

למשל, התוכים של פוקס ניוז בארץ מיהרו לפני שבוע לבכות את הנסיגה האמריקאית מבסיס הכוחות המיוחדים בתימן ולראות בכך עוד הוכחה לרפיסותו של ברק אובמה – בסיס שאם 2% מהם היו מודעים לקיומו ביום ראשון שעבר, אני מוכן לכרות אצבע. לא שאני הייתי מודע לקיומו, אבל ידעתי שארה"ב מנהלת מלחמה מלוכלכת מאד בתימן, באמצעות מל"טים וסוכנים חשאיים, נגד נוכחות ניכרת של אל קאעדה ודאע"ש שם, כך שסביר היה להניח שיש בסיס כזה. ידעתי, אבל הידיעה נשארה בקצה התודעה, הערת אגב; גם התקשורת האמריקנית מיעטה לעסוק בה, אפילו כשהיא חרגה לתחומים בעייתיים מאד, כמו סמכותו של הנשיא להרוג אזרחים אמריקאים ללא משפט. אף אחד לא רצה לדעת.

לפני כעשרה ימים בוצעו מספר פיגועים במסגדים שיעיים בתימן; הנחת היסוד היא שהפיגועים בוצעו על ידי דאע"ש או ארגון דומה. הפיגועים הללו הרגו 142 איש; זו היתה התקפת הטרור החמורה ביותר בהיסטוריה של תימן. איכשהו, בכל הדיבורים על גרורות איראניות, הפיגועים הללו לא עלו לתודעה. הפיגועים הללו בוצעו על ידי בעלי הברית דה פאקטו – למרות האשמות של עיראק, עדיין אין הוכחות שגם דה יורה – של סעודיה. ובעיתונות היהודית, דממה.

מבחינת הציבור היהודי בישראל, החות'ים – המורדים השיעים בתימן – צצו על מפת התודעה לפני חודשיים בערך; בפועל, הם מנהלים מרד כנגד הממשלה המרכזית שם כבר מ-2004. החות'ים מהווים כשליש מהאוכלוסיה, וכמו בכל מקום שבו יש רוב סוני, הם מתלוננים כבר שנים על דיכוי. כאמור, אני לא מכיר את תימן ולא דובר את השפה, אבל וואלה, אם שיעים תופסים נשק כדי להתקומם כנגד דיכוי, אני נוטה להאמין להם.

אם התפיסה של זקני ציון היא אחד השקרים הרצחניים בהיסטוריה, שקר אחר – שהאיסלם נחלק ל"שיעים פסיכים" ו"סונים מתונים" – מגיע כנראה למקום השני. הנזק של התפיסה הזו בעיצוב ההיסטוריה הוא עצום.

הבה נסתכל על עיראק. במסגרת ההיסטריה השיעופובית של התקשורת היהודית, מישהו כתב ב"מקור ראשון" – כלי תעמולה של שלדון אדלסון, נזכיר, שמנוהל על ידי מחבל יהודי מורשע – שעיראק היא דוגמא לכוונה של איראן להשתלט על המזרח התיכון.

אם יש לאיראן כוונה כזו, היא לא ממש מצליחה, כי מאז 1918 היא פלשה לאפס (0) מדינות, שזה רקורד די אומלל אם המטרה שלך היא להשתלט על העולם תוך כדי השמעת צחוק מרושע. זה רקורד גרוע במיוחד אם אתה משווה אותו לזה של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, אבל עזבו את הנקודה הזו עכשיו, בואו נתמקד בעיראק.

זו מדינה שאין לה זכות קיום. היא משלבת מחוז סוני, מחוז שיעי ענק, ומחוז כורדי. כל זמן שהם נשלטו על ידי האימפריה העות'מנית, היה שם פחות או יותר שקט כי אף אחד לא ניסה לאגד את שלושת המחוזות הללו למדינה אחת. כשהאימפריה העות'מנית קרסה, הדבר ההגיוני היה לחלק את עיראק לשלוש מדינות, אבל הסונים מיהרו לשכנע את הבריטים – ראו זכרונותיה של גרטרוד בל, למשל – שמדינה שיעית תהיה אסון, כי הם ברברים ופרימיטיבים ומזילים ריר. אז הבריטים יצרו מדינה אחת, שמיד נכנסה למלחמת אזרחים ברמה זו או אחרת שנמשכת עד היום. אי אפשר היה להחזיק אותה ביחד אלא כדיקטטורה צבאית, כי היתה בה שליטה של מיעוט בעיני עצמו – סוני – על רוב. כשסדאם חוסיין פלש לאיראן, העולם הסוני התאגד סביבו ובכוויית מיהרו לקרוא לו "חרב הסונה נגד השיעה." ואז באה 1990 ומאז, איך לומר, לכווייתים היו פחות שבחים לסדאם חוסיין.

ב-2003 התמוטט השלטון הסוני בעיראק. מי שמוטט אותו לא היתה איראן, אלא – עד כמה שזה יכול להפתיע אנשים – ג'ורג' וו. בוש. אתם זוכרים, אירוע שולי כזה של פלישה צבאית גדולה, הפלת פסלים, הוצאת דיקטטורים מבורות באדמה ואחר כך הוצאתם להורג אחרי קריקטורה של משפט. אולי הדבר הגרוע ביותר שאפשר לומר על המשטר החדש בעיראק הוא שהוא הצליח לגרום לסדאם חוסיין, אחד החקיינים היותר דוחים של סטאלין, להיראות הירואי ברגעיו האחרונים.

אבל רגע. שניה. היה משהו בין הכיבוש/שחרור של עיראק במארס-אפריל 2003, לכידתו בדצמבר אותה שנה, ותלייתו בדצמבר 2006: הטרור הסוני שהוביל למלחמת אזרחים שם. עוד קודם לפלישה האמריקאית, חוסיין הורה לחלק ניכר של צבאו להתפרק ולהתארגן ללוחמת גרילה. ההרוג האמריקאי הראשון היה מירי של איש גרילה. הכוחות הללו – הכוחות של הסונים המובסים, שלא היו מוכנים להכיר בתבוסה ולהכיר בשלטון רוב – חברו לארגון הטרור של אבו מוסאב אל זרקאווי, אל קאעדה במסופוטומיה. רוב הרוצחים של זרקאווי היו זרים; ואם סעודיה מתכחשת לסיוע לצאצא הישיר של אל קאעדה במסופוטומיה, דאע"ש, הרי שאז הסיוע היה בולט מאד. הוא זרם דרך הגבול הסעודי הפרוץ; סיוע בנשק ובכסף.

האסטרטגיה של זראקווי היתה פשוטה: טרור שיוביל לטרור-נגד, שבתורו יפרק את המדינה הלא יציבה גם כך. הוא והרוצחים שלו הלמו בשיעים פעם אחר פעם, בפראות ובמעשי זוועה שקשה לתאר. הם הפגיזו מסגדים שיעים, הם שלחו מחבלים מתאבדים לחתונות, הם רצחו את השיעים בשווקים, ברחוב, בחנויות ספרים. הם הפעילו אלימות רצחנית במיוחד בזמן הבחירות של 2004, שהם ניסו לשכנע את הסונים להחרים; אני זוכר בזוועה מיוחדת את הדיווח על הילד הלוקה בנפשו שהם שלחו עם חגורת נפץ לקלפי, את הילד שנבהל ברגע האחרון וניסה לברוח, איך הם הפעילו את חגורת הנפץ מרחוק. אני זוכר את השוטרים שקפצו על מחבל מתאבד בקלפי אחרת, את המצביע שאמר לרויטרס בשפתיים חשוקות שהוא יגיע לקלפי גם אם יצטרך לזחול אליה, את האשה ברעלה שמחווה את האצבע הכחולה, סימן להצבעה, ואת הדמעות על לחייה.

ובסוף, אחרי מספיק מעשי רצח, השיעים התפוצצו. יש היום בעיראק הרבה פחות סונים מבעבר. האלימות הבלתי פוסקת הובילה לשני מיליוני פליטים עיראקים – שבשעתו כללו על פי ההערכות 40% ממעמד הביניים של המדינה.

אז לא, מי שמוטט את עיראק לא היתה איראן. ואף שאין ספק שהשיעים תרמו את חלקם למלחמת האזרחים שם, צריך לדרוש מהם דרגה נדירה של פציפיזם כדי שלא להגיב. אז אין לי מושג ברור על מה קורה בתימן, אבל תסלחו לי אם אני לא מקבל את התפיסה של "השיעים על הגדרות, אמא'לה" על המתרחש שם.

אני יודע דבר אחד די ברור: שסעודיה, אחת הדיקטטורות המאוסות בעולם – גרועה ביחסה לנשים, למשל, משמעותית יותר מאיראן – יצאה לפעולה צבאית בתימן, כלומר פלשה למדינה זרה; שהיא עשתה את זה כשהיא קוראת לתקיפה שלה בשם המגוחך "סופה נחושה," בנסיון מגושם לקרוץ לאותו קהל אמריקאי שנתניהו קורץ לו; ושאם יש מעורבות איראנית בתימן – ויהיה מאד מפתיע אם אין – היא בעליל ברמה נמוכה הרבה יותר מאשר תקיפה צבאית בוטה מצד מדינה; ושהפלישה הזו מיועדת להחזיר לתפקידו שליט שמעולם לא נבחר.

אני יודע עוד דבר אחד: שבעיראק, איראן מתייצבת בנחישות ובהצלחה נגד דאע"ש, ושאת זה אי אפשר לומר על סעודיה. מה שלא ברור לי הוא למה התקשורת היהודית, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מתייצבת לצד הסעודים.

כלומר, זה די ברור. התקשורת, בסופו של דבר, מקבלת את המסרים שלה מהממשלה ומשירותי הבטחון. כששני אלה מדברים בקול אחד, כפי שהם עושים במקרה הזה, התקשורת מתיישרת איתם. היא יכולה, במאמץ חריג, לפתוח חזית נגד ראש הממשלה, בתנאי שיש מספיק גורמים במערכת הבטחון (בדמות לשעברים ו"מקורות צבאיים בכירים") שתומכים בעמדתה; היכולת שלה להביע עמדה עצמאית וחריגה, במיוחד באזורי וואט-דה-פאק-איך-מבטאים-את-זה-בכלל-תגיד-שמעת-אי-פעם-על-החבר'ה-האלה, לא קיימת. והממסד הבטחוני שלנו, כמו גם ה"מזרחנים" שלנו, בלעו את האגדה על השיעים הפסיכים והסונים המתונים מזמן.

התוצאה היא קלות מדהימה של מניפולציה בדעת הקהל; קשקושים ברמה של "איראן-לוזאן-תימן" שמקבלים לגיטימציה בגלל בורות ועצלות, מניפולציה שכמו תמיד מזינה את תחושת המצור. ואני חושב שדי ברור למה המניפולציה הזו מגיעה עכשיו, כשהסכם בין המעצמות לאיראן נמצא בשלבי הדיונים האחרונים.

די כבר. מגיע לנו יותר.

(יוסי גורביץ)

איך עובדת מכונת הרעש של הימין

הימין היה רוצה שתאמינו שסעודיה עומדת להשיג נשק גרעיני. הבעיה: אין לזה שבב ראיה

בתחילת השבוע, פרסם NRG – היום זה האתר של מקור ראשון, אחד מכלי התעמולה של שלדון אדלסון – ידיעה מרעישה: “בתגובה לטהראן: סעודיה החלה בגיבוש תכנית גרעין צבאית.”

saudi

הקורא שהיה מסתפק רק בכותרת – ומדובר בחלק ניכר מהקוראים – עשוי היה לחשוב מהאמירה הפסקנית שאחת ה-talking points של נתניהו מתממשת. ההסכם הצפוי בין ארה”ב ואיראן כל כך מפחיד את הסעודים, שהם החלו להשיג נשק גרעיני משלהם.

זו, כזכור, עמדת הנסיגה של תומכי ההתקפה על איראן, או על כל פנים תומכי השארת איראן ככותרת בלתי פוסקת. הם נאלצים להודות שהסיכוי שאיראן, אם תשיג נשק גרעיני, אכן תשתמש בו – שימוש ראשון בנשק כזה מאז מלחמת העולם השניה – אפסי; אבל, הם אומרים לנו, אם איראן תשיג נשק גרעיני, יתחיל מירוץ חימוש במזרח התיכון.

לטענה הזו אתייחס בהמשך, אבל רגע, האם לידיעה על כך שסעודיה מתחילה לגבש תכנית גרעין צבאית יש בכלל בסיס? אם תכנסו לכתבה עצמה, ולא תסתפקו בקריאת הכותרת, התמונה המתגבשת הרבה פחות חד משמעית. למעשה, תגלו שאף מילה בכותרת הזו איננה אמת. הידיעה של נרג (שחתומה ע”י “סוכנויות הידיעות”) מתורגמת, ומתורגמת גרוע, מהידיעה הזו של פוקס ניוז. אתר חדשות שאיך לומר, לא ידוע בדבקותו במציאות דווקא – אבל הכותרת שלו דווקא מוכתרת בסימן שאלה.

מה העובדות שעליהן מתבססת הטענה שלסעודיה יש עכשיו תוכנית גרעין צבאית? ובכן, בשבוע שעבר ביקר בריאד ראש ממשלת פקיסטן, נוואז שריף. הוא ביקר שם יום לפני ביקורו של ג’ון קרי, שלושה ימים אחרי ביקורו של הרודן המצרי א-סיסי, ויומיים אחרי ביקורו של נשיא טורקיה ארדואן. כן, ו…?

ובכן, אומרים לנו בפוקס ניוז, האנליסט סיימון הנדרסון מה-Washington Institute For Near East Policy (העילגים שעובדים עבור אדלסון תרגמו את זה כ”מכון מחקר וושינגטוני”) קישר בין הביקור הזה של שריף בריאד ובין ביקור שערך שם לפני כחודש הרמטכ”ל הפקיסטני. הביקור של האחרון הגיע כיממה לאחר שהפקיסטנים ערכו ניסוי מוצלח בטיל שיוט, שעשוי לשאת ראשי נפץ גרעיניים.

אוקיי, אז ראש ממשלת פקיסטן והרמטכ”ל שלה ביקרו בריאד בהפרש של חודש זה מזה. איפה פה התכנית הגרעינית? או. כאן רואים למה פוקס ניוז שמו סימן שאלה בכותרת שלהם והאידיוטים המועילים של אדלסון לא. את ביקורו של שריף, אומר הנדרסון לפוקס, “יש לראות כמעט בוודאות בהקשר של הרצון של ערב הסעודית לשיתוף פעולה גרעיני כדי להתמודד עם מעמדה העולה של איראן.” הנדרסון, מציינים בפוקס, כתב בעבר שערב הסעודית מספקת מימון לפקיסטן “בתמורה, כך ההנחה הכללית, שבמידת הצורך איסלמבד תעביר [לערב הסעודית – יצ”ג] טכנולוגיה או אף ראשי נפץ.” ההדגשות שלי.

אז מה שהיה אצל אדלסון “סעודיה החלה בגיבוש תכנית גרעין צבאית” הוא במקור אצל פוקס ל”סעודיה מגבשת תכנית גרעין לגיבוי כדי להתמודד עם איראן?”, וכשבוחנים את הידיעה בפועל אז יש בה ביקור של בכירים פקיסטנים בסעודיה, ואמירה של אנליסט שהביקור הוא “כמעט בוודאות” בקשר לתכנית גרעין ושיש “הנחה כללית” שערב הסעודית תקבל נשק פקיסטני.

וזהו.

כשאנליסט משתמש בביטויים “כמעט בוודאות” ו”הנחה כללית,” הוא אומר שהוא יעשה הכל כדי שלא תתפסו אותו בטעות או בשקר. כאן המקום לציין שהמכון של הנדרסון נחשב בקרב לא מעט אנשים למכון של ניאו-שמרנים ואף ככלי של הלובי היהודי; אלה טענות שמוכחשות, כמובן, על ידי המכון, אבל כשאתה בוחן את חבר המנהלים שלו, אתה מוצא שם טיפוסים כמו הגזען הציוני המוצהר מרטי פרץ, האדריכל הניאו-שמרני של המלחמה בעיראק ריצ’רד פרל (מי לעזאזל נתן לאיש הזה איזושהי השפעה על מדיניות במזרח התיכון אחרי עיראק?), וג’ו ליברמן.

האם יש ברית צבאית בין פקיסטן וסעודיה, שבה התחייבה הראשונה לספק לאחרונה נשק גרעיני? אולי. השמועות על ברית כזו מתרוצצות כבר יותר מעשור, ואף אחד – כולל האנליסט הנדרסון – לא הציג אי פעם ראיות לקיומה. מותר לחשוד שמדובר בתעמולה שנוחה לשני הצדדים.

כי בעוד שסעודיה מייללת על הסכנה של הפצצה השיעית, נוח לה מאד להסתייע בפצצה הסונית – פצצה שנמצאת בידיים הרבה פחות יציבות מהידיים האיראניות, פצצה שאזרחי ישראל צריכים להיות הרבה יותר מוטרדים ממנה מאשר פצצה איראנית עתידית. הן משום שזו פצצה שכבר קיימת בפועל ולא בתיאוריה, הן משום שפקיסטן היא אחת המדינות הפחות יציבות בעולם, והן משום שבמימון סעודי, פקיסטן היא יצואנית מובילה של טרור סוני.

כלומר, אם התרחיש שממנו מפחידים אותנו הוא תרחיש של זליגה גרעינית (אחרי שכל אדם רציני ירד מהעץ של שימוש איראני בפצצה), הסכנה הבאמת מפחידה היא זליגה מפקיסטן. שכל כך לא יודעת לשמור על הפצצות שלה, שבארה”ב פיתחו תכניות להשתלט עליהן בכוח במקרה חירום.

אבל על זה לא רוצים שנדבר יותר מדי, כי אם היינו מנסים לגלות מה עוד קונה כסף סעודי בפקיסטן, היינו מגלים שהוא מממן די הרבה טרור; היינו נזכרים שהטאליבן הוקמו בפועל על ידי השירותים החשאיים הפקיסטניים; היינו נזכרים בכך שפקיסטן סיפקה מילוט ללוחמי אל קאעדה שהיו תחת מצור במהלך הפלישה לאפגניסטן ב-2001; מישהו היה אפילו עשוי להזכר שבמשך כעשור, בן לאדן הסתתר במתקן פקיסטני, שבן לאדן עצמו הוא סעודי ושחלק ניכר מהמבצעים של ה-11 בספטמבר היו סעודים. או, במילים אחרות, ש”בעלת הברית” הסעודית שלנו היא בעצם אחד המרכזים הבולטים של הטרור הסוני, ושכסף סעודי מסייע לעליית סלפיסטים בפקיסטן. זה היה עשוי להזכיר לקורא המופתע שאם יש עלינו איום איסלמי, הוא לא מגיע מאיראן דווקא.

אופס.

אם יש מימון סעודי לפצצה הפקיסטנית, ולגמרי יכול להיות שיש (אם כי איש לא הציג ראיות, כאמור) הוא לא החל – למרות התעמולה האדלסונית – בעקבות גישושי העסקה בין ארה”ב ואיראן. הוא החל מזמן. הסעודים לא חוששים מפצצה גרעינית איראנית; כמו ישראל, הם חוששים מעלייתה של איראן ככוח הגמוני מתחרה. הם חוששים ממה שתעשה לגיטימציה של משטר שיעי למדינות שבהן יש רוב שיעי. כשהחל האביב הערבי בבחריין, והרוב השיעי שם דרש את זכויותיו, סעודיה שלחה את כוחותיה לסייע בדיכוי המתקוממים.

הסיפור הוא לא גרעין. הוא אף פעם לא היה על גרעין. אחרי הכל, על פי פרסומים זרים, יש כבר מעצמה במזרח התיכון שיש לה נשק גרעיני: ישראל. ועל פי סקר שנערך לפני מספר שנים, רוב גדול של התושבים במדינות הערביות חושש מהתקפה ישראלית הרבה, הרבה יותר משהוא חושש מהתקפה איראנית. למעשה, 55% מהנשאלים אמרו שקיומו של הנשק הישראלי מצדיק תכנית גרעין ערבית. שימו לב: הישראלי, לא האיראני. כלומר, אם יש חשש למירוץ נשק גרעיני במזרח התיכון, הוא מתחיל מהפצצה הישראלית.

אבל מישהו רוצה להבחר לראשות הממשלה למרות כשלונותיו המובהקים, למישהו הזה יש קריקטורה אנטישמית שמממנת אותו, לקריקטורה יש שליטה בכמה כלי תקשורת; ואז אנחנו מקבלים מצב ש”אתר חדשות” ישראלי מדווח על תכנית גרעינית סעודית, כשכל מה שיש לו לדווח עליו הוא ביקור של ראש ממשלת פקיסטן בריאד. וכמובן, הוא מפרסם את הידיעה הזו שבוע לפני הבחירות וכמה ימים אחרי שהבובה של הקריקטורה נושאת נאום בארה”ב. תראו, הוא אומר לנו, הנה, המציאות היא כפי שהקריקטורה והבובה מציירים אותה.

רק, בבקשה, אל תקראו מעבר לכותרת המשנה. מה שיש שם לא באמת תומך בטענות שלנו.

ב-17 במארס שולחים את אשליין ההפחדות הביתה, לחפש ג’וב כליצן קזינו.

ועוד דבר אחד: אתר “ערוץ 7,” אחד הערוצים של המתנחלים, פרסם מאמר שקורא להשמיד בנשק גרעיני את העם האיראני, ובאותה הזדמנות גם את העם הגרמני. הסיבה: עמלק. את הגרמנים יש להשמיד, על פי ערוץ 7, כנקמה על השואה; זאת למרות שהגרמנים של היום, ברובם המוחלט, לא נולדו אז. כלומר, הערוץ של האחים היהודים אימץ את תפיסת השמדת העם של הנאצים. כאן המקום להזכיר שאחד המועמדים של הבית היהודי לכנסת, אביחי בוארון, מפנטז על מחנות השמדה. המחשבה שהנציגים של הפסיכים האלה יושבים בקבינט הבטחוני צריכה להדאיג אותנו הרבה, הרבה יותר מאיראן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תסתמו את הפה, השליט נואם

הימין דורש שהשמאל ישתתק בעת נאומו של נתניהו. הדרישה הזו, כמובן, מופנית תמיד לכיוון אחד

הטרוריסט המורשע חגי סגל פרסם אתמול (א’) טור באחד מכלי התקשורת של שלדון אדלסון, מקור ראשון, בו הוא קורא למתנגדיו של נתניהו לסתום את הפה בזמן ביקורו של נתניהו בוושינגטון. סגל משווה את מדינת ישראל ליחידה צבאית ודורש מיריביו הפוליטיים לקבל עליהם משמעת ערב מבצע, ולא ל”פגוע במוראל” של הכוחות.

פובליציסט מוכשר הרבה פחות, חיים שיין מעוד אחד מכלי התקשורת האדלסוניים, מעלה פחות או יותר את אותה הדרישה. הוא כותב ש”עכשיו, כשראש הממשלה נמצא בארה"ב ועומד לנאום בפני עולם ומלואו, חובה לקחת פסק זמן, להפסיק את הוויכוחים ולתת לידידי ישראל, כמו גם לאויבי המדינה, את התחושה וההכרה שאין כוח בעולם שיכול לפורר את ברית הגורל היהודית.” יש רק בעיה אחת: בישראל יש ויכוח על כל מילה בטקסט של שיין, עד וכולל “ברית הגורל היהודית.” נתניהו הכריז שהוא יוצא לוושינגטון כ”מייצג העם היהודי”; יהודים בארה”ב מיהרו להבהיר שלשלשת עופות לא מייצג אותם.

מה שהימין האדלסוני רוצה הוא שכאשר ראש הממשלה מתעקש על כך, יחדל הדיון הדמוקרטי במדינה. אי אפשר יהיה למתוח ביקורת פומבית על השליט. סגל רוצה שהישראלים יצדיעו ויסתמו את הפה; שיין חושש מ”פילוג.”

פעם היה נהוג לשמור את הדרישות האלה למצבי מלחמה. גם אז זו היתה דרישה מופרכת ואנטי-דמוקרטית, אבל היא יכלה לפחות להשען על מסורת. כאן דורשים מאיתנו לקבל אוטומטית את עמדת השליט בשאלה אסטרטגית שנויה במחלוקת.

למותר לציין שהימין לא מקבל על עצמו את אותן המגבלות, כאשר היוזמה המדינית מגיעה משמאל. סגל לא היה מעלה על דעתו לדרוש ממתנגדי ההתנתקות, למשל, לסתום את הפה אחרי שאריאל שרון כבר קיבל החלטה (שאושרה, בניגוד למדיניות של נתניהו, גם על ידי הכנסת.) סביר להניח שהוא לא היה מבין איך אפשר להשוות.

אלא שהתביעה הזו נגועה בצביעות חדה, משום שיש לנו דוגמא ברורה כיצד התנהל נתניהו עצמו במצב דומה. בתחילת שנות התשעים, כשממשלת רבין היתה עסוקה במו”מ עם סוריה על נסיגה מרמת הגולן, קרא נתניהו מעל בימת הכנסת את “מסמך שטאובר,” המסמך שהוכן עבור הרמטכ”ל ליפקין-שחק כרקע לשיחות עם עמיתו הסורי. בכך חשף נתניהו את עמדותיה של ישראל במשא ומתן והעניק למודיעין הסורי הצלחה שספק אם אי פעם העלה בדעתו. עוד קודם לכן, נסע נתניהו לוושינגטון כדי להפעיל את הרפובליקנים בקונגרס כדי לטרפד את נסיונות ממשלת רבין להביא להצבה של כוחות אמריקאים בגולן.

כלומר, נתניהו לא נהג כפי שדורשים מאיתנו כעת שכירי העט של אדלסון. הוא עצמו עשה כמיטב יכולתו, כולל שימוש עילאי בחסינותו כחבר כנסת (שימוש שהיה בוודאי גורר חבר כנסת פלסטיני להעמדה לדין), כדי לשבש את תוכניותיה האסטרטגיות של הממשלה; תכניות שהוא סבר שמזיקות לעתידה של ישראל.

ככה מתנהלת דמוקרטיה. הוויכוח לא נגמר, אף פעם. תפקידה של האופוזיציה הוא להתעמת עם הממשלה על כל דבר. החששות מ”פילוג”, ההתרפקות על יחידה צבאית שמצדיעה ומבצעת, הוא נחלתם של משטרים סמכותניים עד דיקטטוריים, לא משטרים דמוקרטיים.

טוב לדעת שזה סוג החשיבה שהקריקטורה האנטישמית, שמממנת את ראש הממשלה, משלמת עבורו.

עוד דבר אחד: אין לי מושג מה כולל ההסכם האמריקני עם איראן, משום שהסכם כזה טרם הושג. עם זאת, בניגוד לדעה הרווחת בממסד הבטחוני ומפומפמת על ידי התקשורת היהודית, הנחת היסוד שלי היא שכל הסכם טוב ממלחמה. ישראל איננה נאבקת מול איראן על קיומה; היא נאבקת מולה על הגמוניה. לישראל, על פי מקורות זרים, יש די נשק גרעיני כדי להפוך את איראן למדבר זכוכית כמה וכמה פעמים. אנחנו רבים על המונופול, זה הכל. ואני לא מוכן לסכן את חיי במלחמה אזורית עבור שימור המונופול הזה.

(יוסי גורביץ)

מה הוא מבין?

נתניהו עומד, הוא מבטיח לנו, לשאת את נאום חייו בקונגרס. מה קרה בנאום החשוב האחרון שלו שם? הוא התגלה בערוות יהירותו ובורותו

מי שזוכרים את הרחש-בחש והטרחנות הבלתי פוסקת סביב הנאום החשוב האחרון של נתניהו, הנאום בבר אילן – דורון רוזנבלום הלעיג זאת אז היטב בכותרת “נאום הלמך” – יזכרו שמרוב רחישות ודיבורים על הנאום, זה עצמו היה מאכזב להפתיע. נתניהו לא אמר בו שום דבר חשוב. מישהו זוכר מה נאמר שם? כן, נתניהו אמר שהוא תומך בפתרון שתי המדינות. חמש שנים אחרי, והוא לא עשה כלום בנידון. למעשה, הליכוד יוצא למערכת הבחירות השניה ברציפות בלי מצע בדיוק כדי שנתניהו לא יצטרך להסתבך עם חברי מפלגתו באמירה בנושא.

גם הפעם, נתניהו מבטיח לנו גדולות ונצורות. הוא ידבר בשם העם היהודי על החשיבות של המאבק מול איראן. נניח לרגע לכך שאין לו שום זכות לדבר בשם יהודים שחיים מחוץ לישראל; נניח לרגע לכך שהוא לא מייצג אפילו את רוב היהודים בישראל – הוא עומד בראש סיעה של 19 ח”כים בלבד; נניח עכשיו לכך שלא יהיה שום דבר חדש בנאום הזה שלא נאמר על ידיו מאז שטבע את הסיסמה “השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה” לפני, וואו, 12 שנה; נניח לכל זה. השאלה שצריכה לעניין אותנו היא האם לנתניהו יש איזושהי מומחיות בנושא, שבגללה כדאי בכלל להקשיב למה שהוא אומר.

מיצג התביעה מס’ 1 הוא הנאום שנשא נתניהו, אז אזרח מודאג, בפני הקונגרס האמריקאי בספטמבר 2002. חשוב להזכיר את הנסיבות: ממשל בוש עמד לצאת למלחמת השולל שלו בעיראק, והיה צריך להוליך שולל את הציבור כדי שיתמוך בו, בדגש על הקונגרס שאז היה בשליטה דמוקרטית. נציגי ממשל בוש הפריחו שלל שקרים והפחדות, ולנתניהו נועד תפקיד חשוב במערכת ההונאה הזו, כמי שאיננו רשמית חלק מהממשל ובכל זאת תומך בעמדתו.

הנאום של נתניהו זכה אז לתשומת לב עצומה. אפשר לראות אותו כאן. יש שתי נקודות שאני רוצה להתעכב עליהן. האחת קטנה ביחס. נתניהו אומר לקונגרס שלסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית. בפועל, כידוע, לא היה לו. נתניהו מדבר על כך בבטחון ניכר. איך הוא ידע? הוא ידע כמו שידעו כולם. כלומר, הוא ידע את מה שהממסדים הבטחוניים של ארה”ב וישראל האכילו לעיתונים. זוכרים איך האלוף עמוס גלעד, אז בכיר באמ”ן, אמר לנו שהעולם יעמוד נדהם כשיסתבר מה יש במחסני הנשק של סדאם חוסיין? זו היתה קונספציה ונתניהו היה שבוי בה כמו כולם.

הנקודה השניה קריטית יותר. נתניהו מבטיח לחברי הקונגרס (דקה 1:11:49) ש”אם תחסלו את סדאם, את משטר סדאם, אני ערב לכם שיהיו לכך השפעות חיוביות עצומות על האזור.” קשה לחשוב על נבואה כושלת יותר.

התמוטטות משטר סדאם חוסיין יצרה ואקום בעיראק, ואקום שהשלטון האמריקאי לא הצליח למלא. אל הוואקום הזה פסע אבו מוסאב אל זרקאווי, עד אז טרוריסט בשנקל שעיקר תהילתו עד אז היתה על כך שהוא הוזכר על ידי פאוול בנאום הידוע לשמצה באו”ם, שהסתבר אחר כך כמלא שקרים. זרקאווי הגיע לעיראק כמה חודשים לפני הפלישה האמריקאית, וכשהגיע היה דמות זניחה.

אבל חצי שנה אחרי הפלישה, זרקאווי והארגון שלו – אל קאעדה במסופוטמיה – היו איום עולה על המדינה המעורערת. באפריל 2004, שנה אחרי הפלישה, הטרור הבלתי פוסק שלהם כלפי השיעים הצליח להוביל את המדינה למה שהיה בפועל מלחמת אזרחים. הפראיות של זרקאווי כלפי השיעים היתה כל כך יוצאת דופן, שהיא גונתה גם על ידי אל קאעדה. אבל הרצחנות הזו היתה מחושבת ואסטרטגית: המטרה היתה להוציא את השיעים משלוותם, לפגוע בהם שוב ושוב עד שהם יתפוצצו – ובאמצעות טרור הנגד שלהם כלפי הסונים, להעביר את הסונים לצידו של זרקאווי. ב-2006, האמריקאים מחסלים את זרקאווי; שנה וחצי אחר כך, אחרי ה-Surge הידוע – מתקפת היח”צ יוצאת הדופן של הגנרל פטראוס – כלי התקשורת האמריקאים פחות או יותר מפסיקים להתייחס לעיראק. אובמה נבחר, יש תאריך יעד לסיום המלחמה, אפשר לדבר על דברים אחרים.

אבל עיראק לא הלכה לשום מקום. לפני תשעה חודשים היא חזרה בבום לכותרות, כשהסתבר שאיזו מיליציה שאף אחד לא שמע עליה קודם, דאע”ש, הביסה את הצבא העיראקי; ועל פי התקשורת, היא האיום הגדול ביותר על הציוויליזציה מאז אטילה ההוני. היום פרסם הניו יורק טיימס שאובמה מבקש מהקונגרס אישור ללחימה בדאע”ש, כולל לחימה קרקעית.

מה קרה? די פשוט. דאע”ש היא התולדה של אל קאעדה במסופוטמיה. זה הארגון של זרקאווי. הוא לא הושמד; הוא רק ירד למחתרת, וכשסוריה התחילה להתערער – והיא התערערה הרבה בגלל קריסת עיראק – הארגון החדש-ישן החל לפעול גם שם. כמו בימי זרקאווי, שהתפרסם בעריפת ראשים, דאע”ש עושה שימוש תקשורתי יוצא דופן בברבריות שלה. זה שימוש מחושב; הוא אמור להטיל אימה ולערער את האנשים שמנסים להתייצב מולה.

נחזור 12 וחצי שנים אחורה. נתניהו ניצב בפני הקונגרס, ואומר לו “אם תחסלו את סדאם, את משטר סדאם, אני ערב לכם שיהיו לכך השפעות חיוביות עצומות על האזור.” 12 וחצי שנים אחר כך, האם אתם חושבים שלחיסול משטר סדאם היו “השפעות חיוביות עצומות על האזור”?

בפעם הבאה שנתניהו מדבר על דאע”ש, האיום הנורא, צריך לזכור שני דברים: קודם כל, שבאופן עקיף ובמידה חלקית, נתניהו הוא אחד האבות המייסדים של דאע”ש. בלי הפלת משטר סדאם שדורבנה על ידי נתניהו, קשה מאד לראות את דאע”ש קמה.

ושנית, שמי שהפגין שיקול דעת כה לוקה בכל מה שקשור לעיראק; מי שהצהיר בקול עמוק ומלא בטחון שלסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית, תוך שהוא מתבסס על כלום, ומי שתוצאה של פעולתו האטסטרטגית היא עליית דאע”ש, איבד כל זכות שמישהו יתייחס ברצינות למה שהוא אומר על המזרח התיכון.

הוא אומר שאיראן מפתחת נשק להשמדה המונית; הוא אמר שלסדאם יש נשק כזה. הוא אומר שחייבים לבלום את איראן, כולל בפעולה צבאית; הוא הטיף לכיבוש עיראק כאמצעי חיובי במזרח התיכון.

בכל מקום נורמלי, אדם ששגה כך לא היה מקבל במה בתחום שבו שגה. לרוע המזל, נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל, כך שאי אפשר לשלול ממנו במה. אבל כשהוא עולה לדבר, צריך לנחור בבוז ולהזכיר מה שוות התחזיות שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

קיצו של אשליין

המלחמה האחרונה ברצועה מוכיחה, בפעם המי יודע כמה, שנתניהו הוא מוליך שולל ממדרגה ראשונה. על מה חיפה הרעש שיצר?

מאז שובו לחיים הפוליטיים, כפוליטיקאי ולא כ”אזרח מודאג”, בסוף 2002, חזר נתניהו שוב ושוב על הסיסמה ש”השנה היא 1938 וגרמניה היא איראן.” בשנים האחרונות, הוא איים פעם אחר פעם לצאת להתקפה צבאית עליה, והדברים הגיעו לפני כשנתיים, כשנתניהו נופף באו”ם בציור הפצצה המפורסם. ההערכות הן שנתניהו הוציא על הכנות לתקיפה באיראן 11 מיליארדי ש”ח.

בשנת 2006, אחרי הקמת קדימה ואחרי שלוש שנים נוראיות כשר אוצר, כמו גם זגזוג פראי בפרשת ההתנתקות – נתניהו הצביע עבורה ארבע פעמים בכנסת ובממשלה, ופרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה, מאוחר מדי – נתניהו עמד לפני התרסקות בקלפי. למזלו, או כך חשב, כמה ימים לפני הבחירות, הפתיע חמאס וניצח בבחירות הפלסטינים. נתניהו ניסה מיד לרכב על הגל: הוא יצא בסיסמה “חזק מול החמאס.” הציבור ציחקק וזרק אותו לאופוזיציה עם 12 מנדטים, מספר המנדטים הנמוך ביותר שקיבל הליכוד מיום הקמתו.

כמה שנים של אולמרט – של תבוסה צבאית, ושל ראש ממשלה מושחת שמחזיק בקרנות המזבח ומסרב להתפטר גם כאשר הפופולריות שלו היתה ירודה מזו של נסראללה – העניקו לנתניהו יתרון ניכר בבחירות 2009. אז, אחרי טבח “עופרת יצוקה” וימים ספורים לפני הבחירות, מיהר נתניהו להודיע שאם הוא יהיה בשלטון, בניגוד לחלשלושים של קדימה, הוא “ימוטט את שלטון החמאס” ו”לא יעצור את צה”ל. זה היה לפני חמש שנים ומשהו. זה לא כל כך עבד לנתניהו: גוש הימין נשא אותו לראשות הממשלה, אבל הליכוד הצליח לקבל מנדט אחד פחות מקדימה.

איכשהו, לאורך השנים, נתניהו בנה לעצמו מוניטין של מומחה ללחימה בטרור. לא ברור איך. בהתקף של זעם על הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הורה נתניהו ב-1997 למוסד לעשות משהו נגד החמאס – לא משנה מה. בסופו של דבר הוחלט על ההתנקשות בחאלד משעל. זו נכשלה קטסטרופלית, ונתניהו נאלץ לשחרר את השייח’ אחמד יאסין. נתניהו, כראש ממשלה, הוא האחראי על פעולות המוסד; האחריות שלו לכשלון היתה אף רבה יותר מהמקובל, משום שהוא לא טרח להתייעץ עם שר הבטחון, ראש השב”כ או ראש אמ”ן. אף על פי כן, הצליח נתניהו להתחמק מכל אחריות לכשלון והפיל את התיק על ראש המוסד דאז, דני יתום. הלז התפטר. ההתנקשות במשעל היתה הפעולה הבולטת ביותר – פעולה, להבדיל מדיבורים – נגד ארגון טרור.

מה קרה לכל הדיבורים על “חזק מול החמאס” ולהבטחות למוטט את שלטון החמאס? מה שקרה לדיבורים על ההתקפה על איראן: הם נשארו בחזקת דיבורים. לנתניהו היתה הזדמנות לחסל בפועל את משטר חמאס במבצע “צוק איתן.” הוא לא ניצל אותה, וכעת הוא מנסה להפיל את התיק על הצבא, שאכן גרר את רגליו – צה”ל, כפי שניבא הבלוג הזה, לא רצה לכבוש את הרצועה. קיימת תמימות דעים שנתניהו הוא שהדליף את מסמך האימים של צה”ל שנמסר לממשלה, על פיו כיבוש הרצועה יהיה האסון הגדול ביותר מאז שג’ינג’יס חאן למד לטפס על סוס.

למה נתניהו הדליף אותו? כדי לומר לציבור: מה אתם רוצים מהחיים שלי, אני, צ’רצ’יל של המאה ה-21, עמדתי לכבוש את רצועת עזה, אבל הצבא הפחדן לא איפשר את זה, ונתן נצחון לחמוק. מה כבר יכולתי לעשות?

אה, להתנהג כמו צ’רצ’יל? הלה הדיח, כששימש כלורד הראשון של האדמירליות, כמה וכמה קצינים שנראו לו כסובלים מ”כאבי בטן,” שם מנומס לחוסר רצון להגיע למגע עם האויב; “כאבי בטן” כאלה נחשבים, למשל, לאחת הסיבות המובהקות לכשלון של הנחיתה בדרדנלים. כראש ממשלה, צ’רצ’יל החליף גנרלים כמו גרביים עד שמצא גנרל כלבבו, מונטגמרי, לפקד על הארמיה השמינית. לא מסובך להעלות על הדעת מה היה צ’רצ’יל עושה לגנרל שהיה מודיע לו שהוא לא יכול לבצע משימה פשוטה ביחס כמו כיבוש רצועת עזה.

אבל, כמובן, עם לקיחת אחריות כזו, באה אחריות. הכשלון בדרדנלים עלה לצ’רצ’יל קודם כל בהתקף דכאון (”יש יותר דם על הידיים האלה מאשר צבע,” אמר אחרי המבצע הכושל לידיד שביקר אותו בעת שצייר) ובהתפטרות מהממשלה. נתניהו ידע שאם הוא יכפה על הצבא מבצע שזה לא רוצה בו, יקרו שני דברים: קודם כל, בסבירות גבוהה, הצבא יכשיל את עצמו. זה מה שהוא עושה כשהוא מקבל פקודות שהוא לא רוצה למלא. שנית, נתניהו יצטרך לקחת אחריות על כל האבידות, ולהסביר לציבור אחר כך למה זה היה שווה את זה.

ומאחר וקודם כל, נתניהו לא מקבל אחריות על כלום; ושנית, משום שהוא לא יהיה מסוגל להסביר לציבור למה הוא כבש את רצועת עזה משום שלו-עצמו אין מושג, נתניהו הניח לצבא למסמס את המערכה.

יובהר כאן מראש: בניגוד למה שכתבתי ב-2008, לפני עופרת יצוקה, הדבר האחרון שאני רוצה הוא שצה”ל יכבוש את הרצועה. אם היו לי אשליות לגבי יכולת הפעולה של צה”ל, הן התפוגגו עם עופרת יצוקה. מדובר בכלי שבור, שהתגובה שלו במקרה של התנגדות היא רצח סיטוני של אזרחים. לא, תודה.

אבל הרי נתניהו לא מחזיק, על כל פנים לא רשמית, בעמדה הזו. נתניהו אמר, לרקורד הציבורי, שהוא יהיה “חזק מול חמאס” ושהוא ימוטט את ממשלת חמאס. היו לו שתי הזדמנויות להוכיח שהוא מסוגל לכך: “עמוד ענן” ב-2012 ו”צוק איתן” עכשיו. הוא בחר, פעמיים, לא למוטט את משטר חמאס.

כפי שהוא בחר לא לצאת למתקפה כנגד איראן. בהתחשב ברטוריקה ההיסטרית של נתניהו, ה-”השנה היא 1938” שלו, ובהתחשב בכך שבשנים 2010-2012 הוא ולשכתו תדרכו כתבים פעם אחר פעם, בעילום שם, שנתניהו רואה בחיסול התכנית הגרעינית האיראנית את משימת חייו, משימה שאם ייכשל בה תחוסל ישראל; בהתחשב בכך שבכירי הלשכה שלו הדליפו שהוא מתייחס לאיראן כאל “עמלק”, חוסר המלחמה עם איראן – שוב, אני מניח שאני לא צריך להסביר שוב שאני לא תומך ברעיון הזה – צריך להפליא עוד יותר. למה בעצם המפציצים שלנו לא התחילו מלחמת עולם שלישית על ידי הפצצת בושהר?

אחת משתיים: או שנתניהו חזק במילים אבל חלש מאד במעשים, מה שלגמרי אפשרי, או שגם הרטוריקה בנושא איראן וגם הרטוריקה בנושא החמאס היו הסחות דעת, שגם זה לגמרי אפשרי. הסחות דעת ממה? משני דברים: מכך שנתניהו פועל ללא ליאות לסיפוח הגדה המערבית לישראל, דונם אחרי דונם, וממסך את הפעולה הזו על ידי רטוריקה מתלהמת כלפי חמאס ואיראן (מלווה בהפצצות על רצועת עזה, ילד הכאפות של ממשלות ישראל), ומכך שנתניהו, בין רעש הפגזים, מרחיב עוד יותר את מכירתה של ישראל לטייקונים.

כך או כך, כשנלך לבחירות בפעם הבאה, התקשורת הישראלית צריכה לשאול את נתניהו שלוש שאלות פשוטות: אמרת שתחסל את משטר החמאס. לא עשית זאת. מדוע? אמרת שתשמיד את תכנית הגרעין האיראנית. לא עשית זאת. מדוע? והאם, אחרי כל זה, יש סיבה כלשהי שנאמין למילה שיוצאת מפיך?

התקשורת לא תעשה את זה, כמובן, היא כנועה ומפוחדת מדי, ולנתניהו יש שליטה ניכרת בה. בשביל זה יש לנו תקשורת חדשה. ואם הציבור ירכוש מנתניהו את אותה הסחורה המקולקלת בפעם הרביעית, הציבור יוכל להאשים אך ורק את עצמו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)