החברים של ג'ורג'

דיקטטורה בשער

השבוע האחרון ראה את קריסתה של מערכת המשטר הישראלית, בדיוק בזמן שבו הציבור משותק בשל מגפה

מיותר להכביר מילים על אפסותם ושקרנותם של בני גנץ וגבי אשכנזי, שנדחקו לממשלת נתניהו. ההחלטה של גנץ לקחת על עצמו את תפקיד יו”ר הכנסת כדי לאפשר הקמת ממשלת נתניהו נוספת, כשכל זה קורה כשהוא-עצמו רשמית המועמד לתפקיד ראש הממשלה, שקיבל את הסכמת הנשיא להקמת ממשלה, היא מהלך חסר תקדים בבוגדנותו. אבל על כך כבר נאמר כמעט כל מה שאפשר לומר. חשוב יותר להתמקד במה שקרה בשבוע האחרון.

הסכם הקואליציה בין כחול לבן והליכוד מחסל בפועל את הכנסת. הוא מחייב את הכנסת לאשר ממשלה של שני ראשים, אחד בפועל ושני בהמתנה, ומעקר את היכולת של הכנסת להביע אי אמון בממשלה. הוא קובע ממשלה לשלוש שנים, והוא קובע שגנץ ונתניהו לא יוכלו להיות מועמדים לראשות הממשלה בשום תנאי אחר פרט לזה המוכתב בהסכם. המשמעות היא שגם אם תצביע הכנסת אי אמון בממשלה, היא תתקשה מאד למצוא ראש ממשלה חלופי, כנדרש בחוק.

ההסכם אוסר על הכנסת לחוקק כל חוק בחצי השנה הקרובה, עם אופציה להארכה, אלא אם הוא עוסק ישירות במשבר הקורונה. במקביל, שולל ההסכם מהאופוזיציה ניהול של כל ועדה, בכלל זה ועדות שהיו בשליטתה על פי נוהג בשנים קודמות. ועדת הקורונה של עפר שלח, שעשתה עבודה מעולה בחשיפת הזלזול המחפיר של הממשלה במשבר הבריאות, תועבר לחבר קואליציה – שלא תהיה לו כל סיבה לתקוף את הממשלה, וסביר שיילך בדרכו של נתניהו ויכריז שהממשלה פועלת היטב. כלומר, הזרוע החשובה ביותר של השלטון – זו שאמורה לפקח על כך שהממשלה תתפקד כראוי ולא כמועצת גנבים – נוטרלה בפועל.

על כך יש להוסיף את סירוס הוועדה לבחירת שופטים, כאשר את תפקיד חבר האופוזיציה בוועדה ימלא צבי האוזר, שהוא בכלל חבר הקואליציה. המטרה היא בחירת שופטים שינעמו לבנימין נתניהו כאשר יגיע לערעורו בעליון.

כל זה קורה על רקע חשיפת העובדה שישיבות הממשלה הטלפוניות בנושא הקורונה היו בדיחה עצובה, שבה אושרו במהירות אמצעים מבולבלים ולעתים קרובות מושחתים – למשל, ההחלטה לאפשר פתיחת פיצריות במוצאי חג הפסח, החלטה שהיתה יכולה להיות סבירה לגמרי אלמלא קודמה ע”י שר התקשורת אמסלם, שהסתיר מהממשלה את העובדה שאחיו מפעיל פיצריה.

על החרפה שהיא יעקב ליצמן מיותר להרחיב את הדיבור. האיש לא מתפקד בפועל, ואף על פי כן הוא ממשיך בתפקידו וצפוי להמשיך בו. למה הוא עדיין בתפקידו? כי נתניהו לא מוכן לסכן את ה”גוש” שלו. ואם כמה אזרחים ימותו – נו, הוא ובני ביתו מקבלים בדיקות קורונה בקביעות בזמן שלציבור אין מספיק.

בעוד ששוטרים קונסים אנשים שיוצאים לריצה או לגלישה, ובעוד עסקים קטנים מחשבים את קיצם לאחור, נפתחה השבוע לקהל חנות איקאה, עם סיכוי הדבקה גבוה. איך זה קרה? ובכן, מסתבר שלליצמן וחסידות גור קשרים הדוקים מאד עם איקאה, שבין השאר תרמה לחסידות גור 1.3 מיליוני שקלים.

המראה של משפחת נתניהו חוגגת את החג יחדיו, בניגוד להנחיות של נתניהו עצמו; המראה הדומה בבית הנשיא (שלפחות התנצל והכה על חטא); ההזניה שביצעו בכירי מפלגות אופוזיציה שמכרו את עצמם לנתניהו; השטיק של אנשי הכבוד הנדל והאוזר, שפרשו ממפלגה שמעולם לא התמודדה בכוחות עצמה, הכריזו על סיעה עצמאית (בשם החצוף “דרך ארץ”) ובו זמנית שינו את החוק כך שהסיעה שלהם, שלא זכאית למימון מפלגות, תקבל שישה מיליונים; החתימה של עמיר פרץ ואיציק שמולי על הסכם עם כחול לבן, שיקמבן להם איזו שגרירות ובו זמנית ימנע ממפלגתם להצביע נגד סיפוח; המראה של אורלי לוי-אבקסיס שבתוך חודש עוברת מחברות עם העבודה ומרצ לסיעה עצמאית ש”לא תמליץ על נתניהו” להמלצה על נתניהו; כל אלה חיסלו, בצדק מוחלט, את האמון באליטה הפוליטית שלנו, שכמעט כולה הרקיבה. כל זה קורה בזמן משבר חריף וחסר תקדים.

יאיר לפיד יכול להתנחם בכך שקמו לו יורשים במאבק על תואר האפס שהתגלם בבשר, אבל מי פתי ויאמין שדווקא האיש הזה יוביל מאבק נגד קריסת המערכת הפוליטית? מדובר, נזכיר, במי שבשנת 2011 כתב מאמר בשם “אחי העבדים” – מי אח שלך, אדוני המיליונר, פרזנטור הבנקים? – הביע תמיכה במחאה מצד אחד של פיו ומצדו השני אמר ליהודים אמריקאים שהמוחים הם קצת טיפשים, וכשנכנס לממשלה הכריז שהמוחים נגדה הם “שנאוצרים עצובים בגשם” ושעוד לא נולד המגאפון שאפשר לשמוע בישיבת הממשלה. האנשים שהאמינו בגנץ לפחות יוכלו לומר לעצמם שהבגידה הזו לא היתה ניתנת לחיזוי; איך אפשר לומר דבר כזה על לפיד?

הציבור נמצא תחת שתי התקפות הלם חריפות: המגפה והמשבר הכלכלי מצד אחד, וקריסת האליטה הפוליטית מצד שני. מצבי הלם כאלה הם המצבים האידיאליים להעברת מהלכים שהציבור לא היה מוכן לסבול בימים כתיקונם. על פי ההסכם הקואליציוני, נתניהו יוכל להעביר בממשלה החלטת סיפוח של הגדה המערבית החל מיולי הקרוב. המהלך הזה, שעומד בסימן המחלוקת הגדולה ביותר בהיסטוריה של ישראל, צפוי לעבור כשאין אפשרות להתנגד לו, לא בכנסת ולא בציבור.

אף שהמהלך איננו בלתי הפיך, השתחררות ממנו תהיה מסובכת מאד, ובמקביל הוא צפוי להביא לקריסת הרשות הפלסטינית ולביטול הסכם השלום עם ירדן. למותר לציין שאין שום תכנית מסודרת ושום חישוב כלכלי של המהלך; תכנית, ככל שיהיה, תהיה ברמה של תכניות הממשלה למאבק בקורונה שכבר ראינו.

במקביל, אנחנו נמצאים תחת מעקב חסר תקדים של המשטרה החשאית, ובמל”ל החלו להיערך בחשאי למרי אזרחי נרחב. לשם כך, הם מציעים בין השאר לצרוב את התודעה של הציבור הישראלי ולנסות להסביר לו שהממשלה לא רקובה, זה דבש. בין האנשים שיפעלו נגד האזרחים הישראלים יהיה גם הצבא: צוות חשאי של אמ”ן הוא חלק מהמהלך. הפגנות עדיין חוקיות, אבל שרים בממשלה – בדגש על הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן – עושים כמיטב יכולתם לצמצם אותן, והמשטרה החלה לחלק קנסות גבוהים למשתתפים בהן, אף שכאמור ההפגנות עדיין חוקיות.

כפי שכתב היטב רועי ברק, “מדינה היא לא חוק פיזיקלי או חוק משמיים. היא מבוססת על אמון הציבור ועל הסכם חברתי בינו ובין ההנהגה, פקידותית ופוליטית. תיאורטית, אם *כל* הציבור מתנגד למדינה – אין מדינה.”

מה שקרה בחודש האחרון ערער עד היסוד את אמון האזרחים במדינתם. אבל האם הכנופיה שמנסה להחזיק בשלטון תוותר עליו, רק בגלל שהציבור מאס בה? לא. יש עדיין מה לבזוז. ואנחנו, כזכור, תחת ניטור וצריבת תודעה של אמ”ן והשב”כ. יתכן שלשם בטחון המשטר – קשה לקרוא לזה בטחון המדינה יותר – אנשים שיתנגדו לדחיפת דיקטטורה זוחלת תוך מעשה מגונה בחוק יסוד: הממשלה והכנסת ימצאו את עצמם במעצר מונע. והציבור, שהופצץ בשנה של בחירות בלתי פוסקות, בבגידה של מנהיגים ובמגפה, יחשוש לצאת לרחובות. המשטרה כבר הוכיחה, כתמיד, שהיא נאמנה למשטר ולא לאזרחים.

אנחנו נכנסים לתקופה של דיקטטורה דהפאקטו. לא של שליט יחיד, בינתיים, אלא של חונטה מושחתת. ולא בטוח בכלל שיש דרך יציאה ממנה. המגפה תחזור, כנראה בחורף. ומשעה שהמשטר מקבל לעצמו כוחות חירום כאלה, הוא לא ממהר לוותר עליהם. ההלם יחלוף; כשיחלוף, עליו להתחלף בזעם נחוש.

נתראה במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: בשבוע הקרוב אערוך שתי הרצאות זום שנקראות “משלהי התנ”ך עד (כמעט) הפלמ”ח: כל מה שרצית לשאול על היהדות ולא העזת לשאול את הרב.” המדובר בהיסטוריה אדוורסריאלית של היהדות, שמטרתה לנפץ מיתוסים ולאפשר הבנה טובה יותר של הכוחות התרבותיים שמופעלים עלינו.

ההרצאה הראשונה תיערך ביום שני הקרוב, ה-27 באפריל, בשעה 18:00. השניה תיערך ביום חמישי, ה-30 בחודש, בשעה 20:00. ההרצאה כרוכה בתשלום של 10 שקלים או יותר – איש כפי ידבנו ליבו. אם אתם מעוניינים להשתתף בהרצאות, אנא שלחו לי מייל לכתובת [email protected] וציינו את ההרצאה באיזו הרצאה אתם מעוניינים להשתתף.

(יוסי גורביץ)

אבל אשמים אנחנו על אחינו

ליצמן צריך להיות בכלא, אבל צריך לזכור שהוא לא מייצג אף אחד פרט לעסקונה מושחתת, ששואבת את כוחה מהמדינה הציונית

בנימין נתניהו היה ברוב שנות העשור האחרון שר הבריאות, אבל למזלו יש לו את השעיר לעזאזל המוצלח ביותר למחדליה של מערכת הבריאות: יעקב ליצמן.

בימים האחרונים אנחנו שומעים הרבה על התנהלותו של ליצמן, שהכניס לבידוד את ראש הממשלה (נאחל לו החלמה, כדי שיוכל להזדקק בעתיד לשירותי הבריאות של בית המשפט בהאג) וחלקים ניכרים מהנהגת המדינה. ליצמן סירב פעמיים לבדיקת חום בכנסת, והתגנב לתפילות במניין גם לאחר שמשרדו אסר רשמית על כך. זה היה, צריך להזכיר, אחרי שליצמן נאבק במשך שבועות כנגד סגירת בתי הכנסת, בדגש על סגירתם בפורים. אפידימיולוגים מעריכים (הכל כרגע, צריך להזכיר, הערכות) שהדחיה של הסגר עד לאחר פורים הובילה להתפשטות ניכרת של הנגיף.

אבל האשמה על כך שחסיד גור בור מנהל את משרד הבריאות צריכה לנוח על כתפיו של בנימין נתניהו. הוא זה שמינה אותו. ליצמן מילא את משרד הבריאות בעובדים שגם הם חסידי גור, ועל כן הוא נאבק להשאר בתפקיד. לליצמן אין שום תפיסה של שירות ציבור: הוא שב ואמר לאורך שנותיו בתפקיד שיש לו פריימריז של אדם אחד, הרעבע מגור (ונראה כרגע שהוא מפסיד בו). ליצמן היה מעורב בהטבות ניכרות לאשת האדמו”ר כשחלתה, והוא חשוד בלחץ על פסיכיאטרים כדי שיעכבו את הסגרתה של הפדופילית החרדית מלכה לייפר.

על המהלכים שלו בפרשת הקורונה, בעיקר סביב התפילה במניין כשהוא עצמו אסר על כך, ליצמן צריך לשבת בכלא על סיכון הציבור. אבל הסיפור הוא לא העסקן המאוס יעקב ליצמן.

בימים האחרונים, בעקבות התפרצות המגפה בבני ברק ובירושלים, הרשת עמוסה בביטויי שנאה ואיחולי מוות לחרדים. ליצמן הוא דמות שמוזכרת שוב ושוב בהקשר זה. חלק ניכר מהאמירות מגיעות מכיוון המרכז-שמאל, מאנשים טובים שצריכים לדעת טוב יותר. זו הזדמנות לומר כמה דברים ברורים.

אנחנו הומניסטים, וחרדים הם בני אדם. יש לנו ויכוחים עמוקים איתם, פחות או יותר בכל מישור אפשרי. הם לא משנים את העובדה שאנחנו מדברים פה על כמיליון איש, שנמצאים בצרה גדולה. לאחל למותם או שיידחרו אותם דה פאקטו לגיטאות זה עוול עמוק. האנשים האלה הם לא אויבים. הם חולים.

הבעיה היא לא החרדים, אלא הנהגתם. הליצמנים, בהכללה לאנשי החצרות החרדים (ביניהם “גדולי דור” כמו קנייבסקי, לא רק רבנים חסידיים), פשעו כלפי הציבור שלהם בכך שבמשך כמעט כחודש הם נמנעו מלדווח להם על המגפה וקראו להם להתנהל כרגיל.

ההנהגה הזו, הן ברמת העסקנים (המקורבים לרבנים) והן ברמת חברי הכנסת, לא מייצגים אף אחד. הם מעולם לא נבחרו על ידי איש, ויש עליהם ביקורת עצומה בציבור החרדי. כן, החרדים מצביעים כבלוק על פי הוראת רבניהם, אבל הנבחרים לא מייצגים אותם אלא את הרבנים, ואם לדייק – את העסקנים המקורבים לרבנים.

(כאן, כהערת אגב, מן הראוי להבחין ביו החרדים ובין המצביעים הפלסטינים הישראלים: באפריל שעבר, כשהרשימה המשותפת התפרקה, המצביעים הפלסטינים הפגינו את אי שביעות רצונם מהנהגתם בהפחתת ההצבעה ובהצבעה עבור מרצ.)

בעיית ההנהגה החרדית היא בעיה שיצרו כל ממשלות ישראל. עוד קודם לקום המדינה, קיבלה המדינה הציונית לעתיד את התכתיב של אגודת ישראל דאז ביחס לסטטוס קוו. עם הקמת המדינה, נוצר הנוהל שבו החרדים מקבלים כסף, תומכים בממשלות, ובתמורה מקבלים סוג של אוטונומיה.

האוטונומיה הזו, במיוחד מאז עליית הליכוד לשלטון ב-1977, היא קללה איומה. היא יצרה מלכודת לחרדים: הם כלואים בישיבותיהם. כלכלתם על ראשי הישיבות. אסור להם לעבוד, משום שאסור להם להתגייס. כלומר, גורלם של כמיליון איש נמסר לקבוצה קטנה של עסקנים שאין להם בהם כל עניין אלא כפרולטוריון במובן המקורי של המושג: ראשים שנספרים בקלפי.

כתוצאה מכך, היה נוח מאד למדינה הציונית להשאיר את החרדים לעצמם. הם היו בו זמנית אויב נוח מאד, כזה שאפשר להתנגח בו בשל אי גיוסו – וציבור שמעניק לגיטימציה למדינה הציונית כביכול היא אכן מדינה יהודית, ואם היא מדינה יהודית, לכאורה יש לגיטימציה לפשעיה כלפי הפלסטינים.

המדינה, לדרישת מנהיגי החרדים, מנעה מהחרדים השכלה. היא הקפידה לא לאכוף את לימודי הליבה, והשאירה ציבור עני שלא יכול לקבל השכלה בכוחות עצמו. היא אפילו אמרה לבג”ץ שהישיבות הן “טריז בפני המודרניות ואיומי ההשכלה.” איומי ההשכלה.

כלומר, ככל שהחרדים הם “טריז בפני המודרניות ואיומי ההשכלה”, האחריות איננה עליהם: הם מעולם לא היוו פה רוב. האחריות היא על ממשלות ישראל, שלצרכיהן הפוליטיים שעבדו את רוב הציבור הזה.

הצעיר החרדי איננו יכול לרכוש השכלה, אלא בהחבא. הוא איננו יכול לעבוד, אלא בשחור. מדינת ישראל דנה אותו לחיי עוני, הן עוני פיזי והן עוני רוחני, כדי שתוכל לקשור עסקאות עם סופרי הראשים של מגזרו, הגבירים, העסקנים והליצמנים. האנשים האלה אינם האויבים: הם מוסללים לתפקידם, ובמידה ניכרת מוסללים לדעותיהם.

היציאה מהמבוך. כשכל זה יישכך ונשוב לחיים תקינים (ואופתע אם זה ייקח פחות משנה), הלקח הראשון של הקורונה צריך להיות פירוקה של חברת הלומדים. שוב אסור יהיה להגיע למצב שבו יש חלק מהציבור שמנותק מהתקשורת וכבול לרבניו, פשוט משום שמצב כזה הוא, כך ממש, סכנת נפשות.

הממשלה הבאה תצטרך להקים ועדת חקירה למחדל קיומה של חברת הלומדים, שתגיש המלצות על הדרך לפירוקה. הצעד הראשוני יצטרך להיות שחרורם של החרדים מכבילתם הכלכלית והחוקית לרבנים: כלומר, לבטל את שוט הגיוס ולאפשר לחרדים לצאת לעבודה, כשמי שיעבוד מחוץ למרכזי החרדים יקבל בונוס גדול. המטרה שלנו היא השתלבות. זו תמוטט חלק ניכר מחומות הבורות והשנאה – חומות הדדיות.

החקיקה העתידית צריכה לבלום, במקביל, כל נסיון להשיג אחוריה את צעדיהם של נשים. כלומר, לבטל את הנומרוס קלאוזוס שמנסים ליצור באקדמיה, העדפה של גברים על פני נשים משום שחרדים לכאורה לא יכולים ללמוד מהן, או כל נסיון אחר להשיג את צעדיהן של נשים בשוק העבודה. במקביל, יש לאכוף לימודי ליבה בכל בתי הספר החרדיים, כאשר בתי ספר שיסרבו ללימודים הללו לא יתוקצבו בשום צורה על ידי המדינה.

כל זה יצטרך להיעשות בעדינות מירבית, כדי לאפשר לעסקונה החרדית להסיט את המשבר הממשמש ובא עליה כלפי “המדינה הדורסנית.” הסיכוי שמשהו מזה יקרה בממשלות ישראליות, שתמיד נזקקות לסיוע של עסקנים חרדים, נמוך למדי; ואף על פי כן, הנושא הזה חייב להיות על סדר היום, והוא חייב שלא להיות “מלחמה בחרדים” נוסח טומי לפיד אלא מלחמה בעוני ובהסללה.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר נתפס כשהוא מחזיק במניות של חברות – של בן דודו, אלא מה – שמכרו ציוד גרעיני ללוב, בשנים 2007-2008. בקרוב נשמע שגם הפעם בנימין לא ידע, הוא לא ידע, על הבגידה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו תרומות רבות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)