החברים של ג'ורג'

פריעת חוק

עוד הערה על המעשה המגונה בשפה שמבצעים המתנחלים ועוזריהם

לפני כשבוע, הותקפו פעילי תעאיוש באלימות חריגה שעה שהגיעו למאחז הבלתי חוקי מצפה יאיר, בדרום הר חברון. חמושי צה”ל שנכחו במקום פינו את הפעילים הפצועים, אבל לא עצרו אף אחד מהפורעים. להתנהגות הקבועה הזו של החמושים יש כבר מושג: עמידה מנגד. אתמול (ו’) נערך במקום סיור הזדהות של ארגון שוברים שתיקה. חמושי צה”ל ניסו למנוע את הסיור מלכתחילה, והציגו לבאי הסיור “צו רידוד” – צו שבמקורו שימש לציד מעפילים על ידי המשטר המנדטורי, וכעת משמש צו לאיסור כניסה על פעילים ספציפיים לגדה. לרוע מזלם של החמושים, היה במקום עורך הדין מיכאל ספרד, והתברר להם שהשימוש בצו הרידוד הולך לגרום הרבה מאד רעש. הסיור הורשה להמשיך, אבל בסיומו הכריז מח”ט יהודה על שטח המאחז כעל שטח צבאי סגור.

על פניו, מה שאמור היה לקרות ברגע זה היה שהחיילים יפנו את תושבי המאחז. הם הרי נמצאים בשטח צבאי סגור. הצחקתם את צה”ל: מי שפונה היה הסיור של שוברים שתיקה. המתנחלים המשיכו לשהות בשטח הצבאי הסגור כאילו כלום. מנכ”ל שוברים שתיקה, אבנר גבריהו, מנהל מחלקת התקשורת של הארגון אחיה שץ ועו”ד ספרד עוכבו במשך שלוש שעות ושוחררו אחר כך. כשעוכב ספרד, ניסה היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, לדבר עם הסמג”ד; חייל מנע זאת ממנו ונימק את המעצרים ב”יש חוק” (הסרטון השני).

אז זהו, שלא.

אין חוק בגדה המערבית, יש צווים של דיקטטורה צבאית. כשאנחנו דורשים מאנשים ציות לחוק, אנחנו מניחים כהנחות מוסוות את הדברים הבאים:

א. החוק נשען על הסכמת הנשלטים על ידיו, כלומר חוקק על ידי גוף מוסכם עליהם.

ב. הנשלטים יכולים, אם ישכנעו די אנשים, לשנות או לבטל את החוק.

ג. החוק חל על הכל.

כאשר כל התנאים האלה מתקיימים, ניתן לחוק תוקף מוסרי: הוא נקבע על ידי הקהילה הפוליטית. רוצה לשנות אותו? צא למאבק פוליטי.

אף אחד מאלה לא חל בגדה המערבית. כל מי שחי שם, חי מתוקף צו צבאי. לתוקף הצו הפחדני שהוציא מח”ט יהודה אין שום תוקף מוסרי. ספק אם יש לו תוקף חוקי. הסיבה היחידה שאפשר לדרוש ציות לו היא העומדים מולך חיילים חמושים. קנה הרובה, אמנם, יש בו כוח, אבל אין בו סמכות. עריצות, בוודאי. סמכות, לא.

אפילו ביחס לאזרחים ישראלים, לא רק לנתינים פלסטיניים, מגלה צה”ל איפה ואיפה. הפורעים ממצפה יאיר לא נעצרו. פעילים לא אלימים שבאו למחות על האלימות דווקא נעצרו. הצווים הוצאו לבקשת המתנחלים, והם היו מגוחכים על פניהם: שטח צבאי סגור שבו מסתובבים בחופשיות אזרחים ישראלים.

כמובן, אזרחים ישראלים מהסוג הנכון. ישראל שאחרי חוק הלאומנות דומה לבריטניה שאחרי הברקזיט: נסיגה של עשרות שנים בנורמות ההתנהגות הדמוקרטיות, עליה חדה בלגיטימיות של הפגנת גזענות בפומבי, ועליה מובהקת בדרישה לשלול את זכויותיהם של מי שאינם נאמנים למשטר. ככה זה כשאין חוק אלא רק דיקטטורה: היא אף פעם לא עוצרת בגבולות שאמורה היתה להתחם בהם.

“שוברים שתיקה” הודיעו שבניגוד לפחדנות של מח”ט יהודה, שנכנע לגחמותיהם של המתנחלים, הם יפגינו אומץ וישובו בשבוע הבא לדרום הר חברון. אני אשתדל להגיע. בואו גם אתם. כשהחוק לא חוקי, אי ציות אזרחי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשהרב”ט האסטרטגי הוא בן 17 מעזה

איך העבירה הממשלה את ההחלטה האם לצאת למלחמה בעזה לידי קטינים עזתים

התנהלותה של הממשלה מול רצועת עזה מגיעה לשיאים של גיחוך: אמש (ה’), לאחר כמה ימים של חילופי אש, הודיע חמאס על הפסקת אש. דובר של הממשלה שסירב להזדהות הודיע נחרצות שאין הפסקת אש. הבוקר (ו’) הודיע צה”ל בשפל רוח על הפסקת אש. יחיא סינוואר הוכיח, שוב, שהמילה שלו שווה יותר מזו של נתניהו ושההודעות של חמאס מדויקות יותר מאלה של ישראל.

הטמטום לא נמצא רק בצד של הממשלה: האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, כתב אתמול (ה’) ש”לא יכול להיות שילדי שדרות יהיו ערים בממ”דים ויחיא סינוואר ישן במיטתו. בטווח הקצר, צה”ל צריך להכנס בהם בכל הכוח. בלי להסס, בלי לחשוב, ובלי לדבר עכשיו על הסדרה.” בלי לחשוב: סיסמת הנצח של מצביעי יש עתיד.

אבל, בכל זאת, האחריות היא לא על כתפיה של החליפה המדברת, אלא על אלה של הממשלה. וזו עושה מזה חודשים שגיאה אסטרטגית גסה: היא מעבירה את היכולת להדליק את הגזרה, עד כדי מלחמה, לידי בן 17 רנדומלי.

תזכורת: הגיל החציוני ברצועת עזה הוא 18. חיים שם, ככל שאפשר לקרוא לכך חיים, כשני מיליוני בני אדם. חלק עצום מהם הוא בן 17. והם לא נמצאים תחת שליטה של אף אחד. אם הם ירצו להפריח בלון תבערה, יהיה מסובך מאד עד בלתי אפשרי למנוע זאת מהם. ישראל מתעקשת שוב ושוב – גם היום, אחרי הפסקת האש – שבלוני תבערה הם מבחינתה סוג של קאזוס בלי. בכך היא כובלת את עצמה לתגובה על החלטה של בן תשחורת אקראי, ומונעת ממשטר החמאס ברצועה להשליט סדר. העובדה שישראל רואה בחמאס אחראי על על כל פעולה כזו ופוגעת באנשיו בעקבותיה, למרות שאין לו שום קשר אליה, גם היא לא מסייעת.

אנשים שקולים היו אומרים לממשלה שהנסיון להגרר אחרי כל בלון תבערה מעפן סופו שייגמר בכך שמישהו ייהרג, וברגע שמישהו ייהרג יהיה מאד קשה לעצור את התבערה. יש בפני ממשלה רציונלית מספר מוגבל של אופציות:

א. להגיע להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס, ולהסיר את המצור על הרצועה. כולל אישור להקמת נמל במקום. כן, חמאס ינצל את זה בוודאי להברחת נשק. אני מניח שצה”ל גם הוא לא יפסיק לקנות נשק ושהמאזן יישאר זהה או דומה. מצב כזה יערער כנראה את שלטון חמאס יותר מכל מהלך אחר של ישראל, אבל ספק אם הארגון יעז להתנגד לו.

הבעיה עם האופציה הזו: הבסיס של ראש הממשלה ישחט את ראש הממשלה אם ינקוט בו. זו תהיה פעולה שתועיל לישראל, אבל תזיק לנתניהו; ובהתאם, נתניהו צפוי לשמור על שרידותו האישית על חשבון האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל, כפי שעשה כל שנות תפקידו.

בעיה נוספת: המדיניות הלא רשמית שקבע צה”ל, מדיניות הבידול (הפרדה בין הגדה לרצועה) צפויה לקרוס גם היא, או על כל פנים להתערער משמעותית. עזתים יוכלו להגיע לגדה בדרך הסיבובית, גם בלי אישור ישראלי. אמנם, שם הם יהיו חשופים למעצר וגירוש על ידי ישראל, שעדיין שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ומסרבת לאפשר לעזתים להגר לגדה, אבל המדיניות שקבע עמוס גלעד תתערער.

ב. להמשיך את המצב הנוכחי עד שתגיע איזושהי נקודת פיצוץ, עם הרוגים ישראלים, שתאלץ את הממשלה לעשות אחת משלוש:

ב1. להפציץ את הרצועה מהאוויר, תוך גרימת נזק מסיבי לאוכלוסיה, בלי שום תועלת להוציא תאוות הדם של תומכיה.

ב2. לצאת למבצע מוגבל נוסח צוק איתן, שוב עם נזק עצום לאוכלוסיה, אבל הפעם גם עם נפגעים לצה”ל. יעזור כדי לצרוח קצת hasbara בחו”ל, אבל פרט לכך לא יועיל לאיש.

ג. לכבוש את הרצועה, למוטט את שלטון החמאס, ולהחזיק בה. אחרי הכל, אתה לא יכול למנוע הפרחת בלונים אם אתה לא שולט בשטח. ולא כמו פעם, כשהחזיקו את כל הרצועה עם תשע פלוגות: זה יצריך הפניה של חלק ניכר מהסד”כ של צה”ל לפרק זמן בלתי מוגבל. מבחינת העזתים, זו כנראה ההצעה הכי פחות גרועה פרט לא’. מבחינת ישראל זו כנראה ההצעה הגרועה ביותר. היא תיאלץ לקחת אחריות לקיומם של שני מיליוני בני אדם ששונאים אותה, ושהתשתית שלהם ממילא אמורה לקרוס סופית בעוד שנתיים.

כשהממשלה הופכת את השימוש בבלוני תבערה – כלי מטריד אבל לא קטלני – לקאזוס בלי, הוא מונעת טיפול רציונלי במצב, עם שחקנים שאפשר לדרוש מהם אחריות. היא הכניסה את עצמה למלכודת הזו, שצפויה בשלב מסוים להכריח אותה לבחור בווריאציה מסוימת של אופציה ב’, בעיניים פקוחות. הממשלה הזו לא מסוגלת לדבר על הבלגה. אחרי השנים הארוכות של קשקשת על “מיטוט שלטון החמאס”, היא גם לא מסוגלת להודות בכך שהיא מנהלת איתו משא ומתן – מה שהיא עושה ללא הרף.

הממשלה, בקיצור, האכילה נמר, עלתה על גבו ועכשיו לא יודעת איך לרדת ממנו. כאן יש לציין לגנאי מיוחד אחת לאה גולדין, שבנה הדר נפל בקרב לאחר שהפר את הפסקת האש עם החמאס באוגוסט 2014. גולדין משתמשת בתעתוע הקבוע של משפחות שכולות – היא מתייחסת לגופה של בנה כאילו היתה אדם חי – ודורשת מהממשלה למנוע טיפול רפואי ומזון ממשפחות של אנשי חמאס. הלחץ של גולדין נושא פרי: בשנת 2018, מנעה ישראל יציאה של 769 פלסטינים לישראל, לגדה או למזרח ירושלים משום שהם “קרובי משפחה של אנשי חמאס”, זאת בהשוואה ל-21 דחיות בטענה זו בכל 2017. עד כה פנו 13 חולים במצב קשה לארגוני זכויות האדם, וההערכה היא שהמספר האמיתי של חולים שלאה גולדין מונעת מהם טיפול רפואי גדול משמעותית. לאה גולדין, שמונעת טיפול רפואי מילדים בשל מוצאם של הוריהם כדי לקבל את שרידי הגופה של בנה המת, היא מפלצת; אבל אוזנה של ממשלת ישראל כרויה למפלצות מסוגה. הן הנמר שהיא רוכבת עליו – עד שהממשלה מגלה שהנמר נושך. וגולדין החלה לנשוך לאחרונה.

כולנו יודעים כבר שהממשלה הזו מפחדת מהטוקבקיסטים שלה – ראינו איך ראש הממשלה התקפל בפני מאי גולן ושפי פז וביטל את ההסכם עם האו”ם ביחס למבקשי המקלט. בגלל הנהמות הללו, ובגלל אפסותה של ממשלה שרוממות ה”משילות” בגרונה, ילדים נואשים בני 17, שנידונו לחיות בכלא פתוח מאז שהיו בני חמש, יכולים לדון אותנו לסיבוב אלימות בלתי פוסק.

ולא תהא למוות ממשלה.

הערה: מחר תיערך בכיכר רבין בשעה 19:30 עצרת גדולה נגד חוק הלאום, שמונהגת על ידי הציבור הפלסטיני בישראל. הציבור הזה הוא הנפגע העיקרי מחוק הלאום. בואו להביע סולידריות איתו, ולהראות לממשלה שההתנגדות לחוק הנפשע שלה חוצה מגזרים.

(יוסי גורביץ)

עוד שלב בטיהור האתני בגדה

ממשלת נתניהו-שקד מוודאת שזרוע הטרור הבלתי רשמית שלה, זו של המתנחלים, תקבל את הפרס שהובטח לה. המקרה של עדי עד

לטרור היהודי בגדה המערבית יש שתי זרועות: האחת, הרשמית, היא צה”ל (*). הוא אחראי על האלימות הממסדית שהממשלה מפעילה, שמטרתה לשמר את הכיבוש ולמנוע מהפלסטינים להתקומם. צה”ל הוא אמנם ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, אבל יש דברים שהוא לא יכול לעשות, משום שזה יקרע מעל פניו את המסכה החוקית שלו. בשביל זה יש לו את הפלנגות של המתנחלים. אלה מבצעים את החלק של השתלטות על אדמות. לכאורה זו זרוע בלתי חוקית’ ורשמית השלטונות אפילו הקימו יחידה למאבק בהם, פשל”א (פשיעה לאומנית); בפועל שיעור ההעמדה לדין אפסי, תוצאה של כשלון מדהים בחקירה. וכשדברים מגיעים לבית משפט, התוצאות קרובות מביכות. השופטים היהודים אוהבים את האחים היקרים.

ובכל זאת, בין השלטון היהודי ובין הטרוריסטים שלו יש דיל: הממשלה לא רק תעמיד פנים שהיא לא רואה את הטרור, היא גם תעניק למחבלים פרס – אדמות שדודות. אתמול (ג’) הודיעה הממשלה על קיום חלקה בהסכם: היא תרחיב את ההתנחלות עמיחי (שהוקמה עבור גזלני עמונה המפונים), כך שזו תגיע עד המאחז עדי עד. בכך תשלים הממשלה את הבטחתה להכשיר את השרץ.

כמה מילים על עדי עד (הרבה יותר אפשר לקרוא כאן): מדובר במרכז טרור נדיר בעוצמתו. נכון לשנת 2013, זיהה ארגון יש דין 96 עבירות פליליות שבוצעו על ידי הפולשים שהקימו עדי עד, שמתוכן 21 מקרי אלימות. סביר להניח שמספר העבירות גדל מאז, כי זה מה שקורה כשאתה לא אוכף את החוק. (דו”ח מופתי של יש דין ביחס לעדי עד, כאן.)

המדינה הודתה בבג”ץ כי כל המאחז בלתי חוקי, כי כנגד כל המבנים שלו הוצאו צווי הריסה, אבל טענה שהיא מתכוונת להכשיר אותו. בינואר, אחרי הביקורת החריפה וחסרת השיניים הרגילה של בג”ץ, הוא הקציב למדינה תשעה חודשים להציב לו מתווה הכשרה. ההודעה החדשה של הממשלה היא כנראה נסיון ההכשרה: השעון הרי מתקתק לקראת אוקטובר.

המדינה טוענת להגנתה – כן, היא פועלת אקטיבית להגנה על פורעי החוק מעדי עד – שחלק מהמבנים בנויים על אדמות מדינה, וחלק אמנם לא אבל לשם כך היא מתכוונת לשנות את סימון אדמות המדינה כך שיתאים למטרה שהיא ציירה מראש. במתווה עליו הודיעה אתמול, השטח של עדי עד צפוי לתפוח פי 2.5 או יותר.

לכך יש שתי משמעויות. קודם כל, שטחים חקלאיים גדולים של פלסטינים ייכלאו בתוך עדי עד. ברגע שזה יקרה, הפלסטינים יאבדו גישה רשמית לאדמותיהם. לפלסטינים אסור להגיע לאדמות שנמצאות בתוך התנחלויות. בכך יקבלו הפורעים הלא רשמיים של הממשלה את הנתחים שהובטחו להם: אדמות פרטיות של פלסטינים יהפכו לרכוש יהודי בפועל.

שנית, מעגל הטרור יתרחב. זה אף פעם לא עוצר. הפורעים שהשתלטו על אדמות ג’אלוד, מוראייר וכפרים אחרים לא יעצרו שם. הם יפלשו לעוד אדמות. אחרי הכל, הממשלה אפילו לא טורחת יותר להעמיד פנים שהיא מתנגדת לכך. הם יפלשו, הפלישה הזו בהכרח תהיה מלווה בטרור כלפי פלסטינים כדי שאלה יפחדו להגיע לאדמותיהם. וכך זה יימשך, עד שהמדינה תמצא את הדרך להכשיר גם את הגזל הזה רשמית. וחוזר חלילה.

הדיקטטורה הצבאית היהודית (**) בגדה המערבית איננה דיקטטורה צבאית רגילה. היא דיקטטורה שהמטרה שלה היא סיפוח וכליאה בגטאות או גירוש והשמדה של התושבים המקומיים. חלק ממנהיגי הדיקטטורה אומרים זאת בגלוי, והאחרים לוחשים זאת. שני הצדדים מסייעים לטרור הרשמי ולטרור הרשמי-למחצה.

שני אלה שלובים זה בזה. בלי הטרור הרשמי, בלי הידיעה שצה”ל ינקום שבעתיים גם את עצם ההתנגדות לפורעים, הטרור הלא רשמי לא היה שורד שבוע. צה”ל לא מעוניין לצמצם את הטרור הלא רשמי, והממשלה מתמרצת אותו. למערכה מסוג זה קוראים טיהור אתני. טיהור אתני זוחל, אמנם, טיהו אתני איטי; כזה שלמד את לקחי רואנדה ומשתדל לא לעשות גלים גבוהים מדי עד השגת היעד; אבל טיהור אתני לכל דבר.

וכמו במקרה של רואנדה, אפשר להראות בקלות כיצד הממשלה שותפה לו, יוזמת אותו, מתמרצת אותו, ואיך הצבא מאפשר אותו. כל מה שנותר הוא בתי משפט בינלאומיים.

(*) נראה לי שאפשר להפסיק להעמיד פנים שצה”ל הוא גוף ישראלי. המילה “ישראלי” הפכה לחסרת משמעות בעקבות חוק הלאום.

(**) כנ”ל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לחסל אותה אחת ולתמיד

או: טיל לוגי לג’נוסייד וחזרה

יובל שטייניץ נוהג לכנות את עצמו פילוסוף, ויש לו תארים מתקדמים בפילוסופיה וספרים רבי מכר לגיבוי הטענה הזו. אבל נראה שהוא פספס כמה שיעורים באתיקה. אתמול (ג’), כשנרשמה הסלמה ברצועת עזה, עלה שטייניץ לשידור אצל רינו צרור בגל”ץ ואמר כהאי לישנא: “אני לא מוציא מכלל אפשרות לכבוש את עזה ולחסל אותה פעם אחת ולתמיד.”

שטייניץ לא היה היחיד שהביע רצון לכבוש את רצועת עזה: שרת המשפטים, איילת שקד, אמרה דברים דומים. בצלאל סמוטריץ’ הציע לכבוש את הרצועה ולהקים מחדש את גוש קטיף. אבל אפילו סמוטריץ’, שכבר הביע תמיכה ברצח עם בעבר ושצריך לשלם את המחיר החוקי על כך, לא העז לדבר על “לחסל את רצועת עזה.”

ברצועת עזה חיים בין 1.8 מיליוני בני אדם לשני מיליונים. הגיל החציוני ברצועה הוא 18, מה שאומר שרוב תושבי הרצועה הם קטינים. רובם הגדול מובטלים. 96% מהמים של הרצועה מזוהמים מכדי שיהיו ראויים לשתיה, ל-47% מהאוכלוסיה אין די מזון, והחשמל זמין כמה שעות ביום בלבד. 80% מהאוכלוסיה נשענת על סעד למחייתה. בשנת 2020, אמר האו”ם, רצועת עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם.

ישראל, ששולטת שליטה מוחלטת בחייהפ ומתייחסת אליהם כאל אסירים, מקפידה שלא יהיה להם עתיד. אתמול, למשל, עצרה ישראל ספינה שיצאה מעזה ועליה פצועים, חולים ומפגינים, שכלל לא ניסתה להגיע לכיוון החוף הישראלי אלא הפליגה לכיוון קפריסין. אמנם, היא עשתה זאת במטרה מוצהרת כדי להביא את תשומת לב הציבור לכלא הפתוח הגדול ביותר בעולם, אבל אף אחד לא ניסה לטעון שהיא מהווה סיכון כלשהו לישראל. אף על פי כן, חיל הים יירט אותה ועצר את הנוסעים שעליה. התירוץ הרשמי הוא שהספינה “חרגה מגבולות הדיג.” עוד נסיון של האסירים שנידונו למאסר עולם בשל מוצאם לברוח מהכלא הישראלי נכשל.

הבעיה היא שההתעקשות של האסירים להזכיר את קיומם מוציאה את המדינה היהודית מדעתה. שם, אחרי הכל, קבור הכלב: שם יושבים צאצאי האנשים שישראל הוקמה על הריסות בתיהם. כמה מטחים של רקטות לא יעילות, שהגיעו אחרי שישראל הרגה שלושה עזתים בשלושה ימים – אבל מי סופר – גרמו למחורפנים בישראל לטפס על הקירות. ואז הגיעה הקריאה של שטייניץ “לחסל אותה פעם אחת ולתמיד.”

כי באיזשהו שלב, אחרי הכל, הגטו או השמורה או הבנטוסטאן לא מספיקים יותר. הפראים שבים ומזכירים את קיומם, ממשיכים להתנגד לאומה המתורבתת והעליונה טכנולוגית למרות שאין בכך טעם; הם מסרבים לקבל את גזר הדין של ההיסטוריה, שאותו כותבת האומה המתורבתת ברגעים אלה ממש, הקובע שתפקידם ההיסטורי הסתיים – אם אי פעם היה להם כזה. ועל כן יש צורך, בצער רב וביגון קודר, מאחר ואינם מבינים את הרמז, לתת להיסטוריה יד ולחסל אותם אחת ולתמיד.

להכרזה הזו של שטייניץ קדמו, כמובן, שלבים רבים. האחרון שבהם הוא ההסכנה האדישה של הציבור הישראלי עם הרג של למעלה ממאה בני אדם ופציעתם של אלפים שלא היוו סיכון לאיש. בית המשפט העליון הישראלי אפילו קיבל את העקרון שאפשר לירות ב”מסית ראשי” גם אם הוא לא מסכן אף אחד.

השעון מתקתק לאחור ל-2020. זה באמת לא עוד הרבה מאד זמן. ומאחר וישראל לא מוכנה לפתוח את שערי הכלא, ומאחר והאסירים לא מוכנים, בחלקם הגדול, להתאבד – וההסתערות של רבים מהם על הגדר היתה בדיוק זה, התאבדות מחאה בידי התליינים מרצון של צה”ל – לא נשארו באמת הרבה אופציות.

וכך זה מחליק בקלילות על לשונו של השר הפילוסוף: לחסל אותה פעם אחת ולתמיד. לחסל, כי מה שאנחנו עושים הוא חיסול. לא השמדה, חלילה. זה מונח בעייתי עם קונוטציות היסטוריות לא פשוטות. וכמובן, לא המילה המפורשת, רצח עם – זו פשוט הפללה עצמית. בואו נדבר על “לחסל אותה.” אותה. כי כשאתה מדבר על “חיסולו” של חבל ארץ, אתה לא צריך לפרוט את זה ברחל ביתך הקטנה: ערימות הגופות של הילדים והנשים, הבתים ההרוסים, החיילים שמסתובבים עם מסיכות גז כנגד סכנת המגפות מכל הגוויות. בואו לא נדבר על זה ישירות, בואו נקרא לזה “חיסול.” אתם יודעים, כמו של מחבלים. כי אוכלוסיה של שני מיליונים מורכבת כולה ממחבלים.

ב-28 במאי 2018 דיבר שר בממשלת ישראל בפתיחת על הצורך להשמיד אוכלוסיה, וציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו ‘קדוש’, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש.

ומה רבותא בכך? לא בבני אדם מדובר אלא בעזתים.

(יוסי גורביץ)

המשכה של הנכבה באמצעים אחרים

מדוע הישראלים מאלצים את עצמם לאדישות מול הטבח ברצועת עזה

חמושי צה”ל טבחו אתמול בעוד 60 עזתים (נכון לשעה זו; המספרים עדיין מתעדכנים), ורוב הציבור בישראל עסוק בהדחקה של המידע. מספר הפצועים עבר את ה-2,000, ובעולם עירני יותר הטבח ברצועת עזה בחודש וחצי האחרונים היה נמדד בהשוואה למספר ההרוגים שניסו לחצות את חומת ברלין (כ-130), או למספר ההרוגים בצ’כוסלובקיה אחרי הפלישה של הצבא האדום ב-1968 (137) – שני אירועים שנחשבו לשיאי רודנות בעידן המודרני. התקשורת הישראלית מדווחת בתמהון מסוים על הערלים הזרים שמתעקשים להתייחס לאירוע כטבח.

לא ברור שהמצב לא הולך להחמיר: חבר הכנסת אבי דיכטר, איש שיודע משהו על רצח פלסטינים, השתחץ אתמול (ב’) שלצה”ל יש “די כדורים לכולם.” לוגיסטית דיכטר כנראה ודאי צודק: ברצועה יש רק 1.8 מיליוני פלסטינים ואין ספק שלצה”ל יש יותר תחמושת מהנדרש.

שישה ארגוני זכויות אדם, שעתרו לפני חודש לבג”ץ בדרישה לאסור על צה”ל להפעיל ירי קטלני כלפי מפגינים – יש דין, עדאלה, האגודה לזכויות האזרח, המוקד להגנת הפרט, גישה ואל ומזאן – הגישו היום בקשה דחופה למתן צו על תנאי בעתירה. הסיכוי שזה יקרה נמוך, למרות שעל פניו נראה שהמדינה שיקרה לבג”ץ כהרגלה והטעתה אותו ביחס לעמדתו של הצלב האדום; אחרי הכל, אנחנו מדברים על בית המשפט שנדרש לחמש שנים בימי האינתיפאדה השניה כדי להכריע בשאלה הפשוטה מאד האם מותר לצבא לעשות שימוש במגן אנושי (לא).

אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו ממנו ישאב בג”ץ בימי הרעה את העוז שלא להכריע, לך אל הנכבה. לך אל שדותיה השרופים וכפריה המוחרבים. הנפש הקולקטיבית ששה אל הרג העזתים, דווקא ככל שהם מהווים פחות סכנה, דווקא כאשר העפיפונים שלהם מתחרים באף-35 וכשהאבן מתמודדת ב-300 מטרים עם רובה צלפים; אנחנו הורגים בהם בשמחה פרטית (סרטון הצלף ההוא) ואדישות פומבית בדיוק כאשר הם לא מציגים אפילו את הסכנה הפחותה של רקטות עלובות.

למה? זה לא מצריך יותר מדי חפירה. “הלוואי שעזה תטבע בים,” אמר הקדוש המעונה של השמאל הציוני, יצחק רבין, האיש ששנים קודם לכן הורה לחיילים “לשבור להם את הידיים והרגליים.” עזה היא ה-unheimlich, הזר המודחק שקיים בעצם הבית עצמו. היא מאוכלסת בפליטים וצאצאי פליטים. היא מאוכלסת באנשים שחייהם הוחרבו כדי שישראל תוכל לחיות, בפליטי 1948 וגם בפליטי מג’דל של 1950, מג’דל שהיום נקראת אשקלון.

ולא ידענו מה לעשות בהם. הם היו תזכורת למה שהיתה פלסטין. אז טבחנו בהם. טבחנו בהם במהלך הכיבוש של 1956. כשכבשנו את הרצועה שוב, ב-1967, ראש הממשלה אשכול השתעשע ברעיון להקטין את מנת המים של העזתים, עד שיעזבו; התגלמות מוקדמת של סופר הקלוריות עמוס גלעד. יחידת רימון הרצחנית של אריאל שרון ומאיר דגן ביצעה פעולות טרור נגד טרור בשנות השבעים. הרגנו בהם בהמוניהם בשנות השמונים; די היה בחבישת צעיף על הראש כדי שחמושי צה”ל יירו בו.

עזה מעולם לא היתה שטח קדוש ליהודים; היהודי החשוב ביותר שיצא משם היה כנראה נתן העזתי, נביא השקר של שבתאי צבי. ואף על פי כן, היא היתה קרקע לאלימות האיומה ביותר של המדינה היהודית, אלימות שלא הופגנה בגדה המערבית, אף שזו מיועדת לסיפוח. עזה היא ההפרכה הבוטה ביותר, בעצם קיומה, של השקר הציוני של “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ”; לשם דחקנו את יושבי הארץ המקוריים. ושם אנחנו ממשיכים לוודא שלא תהיה להם שום אפשרות להשתקם. אנחנו מטילים עליהם מצור שמיועד לכלוא אותם בעוני קבוע, אנחנו לא מאפשרים לצאת, אנחנו לא מאפשרים להם לעבוד, אנחנו לא מאפשרים להם לייצא, אנחנו לא מאפשרים להם לייבא.

נהוג, בתקשורת היהודית, לדבר על “הגבול עם עזה”; איזה קשקוש. גבול הוא בין מדינות ריבוניות. כשהעזתים מגיעים לגדר, הם לא מגיעים אליה כתושבי מחוז ריבוני. הם מגיעים אליה כאסירים, תושבי הכלא הפתוח הגדול בתבל, שמוחים נגד סוהריהם.

והסוהרים יורים. יורים וצוהלים. ראו את הסרטונים: החמושים שלנו אינם בסכנה.

הם משחקים. ולא בפעם הראשונה.

“והנער חייך בשיניים-חלב:

‘אנסה המקלע” … וניסה.

רק הליט הזקן את פניו בידיו…

ודמו את הכותל כיסה.”

כדי להרוג אדם ולצהול צריך קודם כל לשלול את אנושיותו. לישראלי הציוני אין ברירה אלא לשלול את אנושיותו של העזתי: שאם לא כן יצטרך להכיר בכך שמדינתו מבוססת על עוול עמוק, עוול שמצריך תקנה. קל הרבה יותר – ובאופן מבעית, היסטורית, אנושי הרבה יותר – ללכת בכיוון האחר, בכיוון של דיכטר, ולחשב את כמות הכדורים הנדרשת.

עדכון: הצבא נוהג לומר לנו שחמושיו “נמצאים בסכנה” מול המפגינים ברצועת עזה, אבל היו8ם צה”ל הרג רק שני מפגינים. הסיבה, בין השאר: ירי צלפים בוצע רק באישור מח”ט. מספר הנפגעים הישראלי נשאר זהה לזה של אתמול, אפס. מה השתנה? נזק בינלאומי ותו לא. ספרו לי עוד על הצבא המוסרי יותר מהחמאס.

(יוסי גורביץ)

הם נולדים ומטרה מעל ראשם

שר הבטחון ליברמן דורש להעמיד את אנשי בצלם לדין. מה צריכה להיות ראיית ההגנה הראשונה שלהם

ביום חמישי האחרון פרסם ארגון בצלם קריאה פומבית לחמושי צה”ל שעל גבול רצועת עזה. הוא הזהיר אותם שהפקודות שקיבלו, לירות במפגינים בלתי חמושים – פקודות שעליהן חזר צה”ל כל השבוע – הן פקודות בלתי חוקיות בעליל. הוא הזכיר להם שחובתם, על פי המשפט הצבאי, היא לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל. ספק אם ארגון זכויות אדם העז עד כה להתעמת כך ישירות עם הבהמה הירוקה. התגובה הציונית ההולמת לא איחרה לבוא: החשוד בפשעי מלחמה יאיר לפיד תקף את בצלם בסוף השבוע, אורי אריאל נפנה מעסקי ביזת הציבור למען מקורביו כדי לדרוש את ביטול תקן השירות הלאומי של בצלם (שאיננו מאויש מזה שנתיים), וליברמן פנה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את בצלם – שמצידו, חזר על הקריאה לסרב לפקודות בלתי חוקיות.

סביר להניח שבארגון נערכו היטב למאבק המשפטי שהיו חייבים לדעת שיגיע, ולא מן הנמנע שמאבק משפטי פומבי סביב השאלה מהי פקודה בלתי חוקית בעליל הוא אחת המטרות של הקמפיין הזה. אבל אם וכאשר יגיעו הדברים לבית המשפט – והנסיון מלמד שהמדינה תעשה הכל כדי למנוע דיון כזה – תעמוד לאנשי בצלם הגנה בלתי צפויה.

אתמול (ז’) התראיין ליברמן ל-Times of Israel ואמר כהאי לישנא: “צריך להבין שאין אנשים חפים מפשע בעזה. כולם מסונפים לחמאס, כולם ממומנים על ידי חמאס, וכל הפעילים שמנסים לאתגר אותנו ולפרוץ את הגדר הם פעילים של הזרוע הצבאית של חמאס.” מאוחר יותר, אחרי רעש בינלאומי, הבהיר ליברמן שהוא אמר “תמימים” בעברית, המגזין תרגם ל-innocents בעוד שהוא התכוון למונח “נאיבי.” המשמעות, אם כן, של המשפט של ליברמן היא ש”אין אנשים נאיבים בעזה, כולם מסונפים לחמאס, כולם ממומנים על ידי חמאס.” לא נשמע משהו, וככל נראה מדובר בשקר שנובע כתוצאה מלחץ במערכת ה-hasbara.

לדברים שאמר ליברמן יש משמעות. גם לשתיקה המצמררת שבה התקבלו בציבוריות הישראלית. הם מעידים על רוח המפקד: אין חפים מפשע. אם הרגת אותם, זה לא נורא וזה ודאי לא פשע. אם הורדת עיתונאי ביריה למרכז המאסה, זה לא חשוב. אפשר יהיה לטעון שהוא ניסה להטיס מל”ט, ואף אחד לא ישאל שאלות, כמו למה בעצם קיומה של מצלמה מעופפת – אם זה אכן מה שקרה – הוא סיבה לירי כדי להרוג. ולא, אם מישהו חוטף קליע מקלע או צלף ב-350 מטרים, זה לא מקרה. אלו היו, אגב, שלבי התירוצים של צה”ל: תחילה שלא בטוח שצלף פגע בו, אחר כך שישראל לא יורה בעיתונאים, זה פשוט משפריץ לה; אחר כך, שהוא לא היה בעצם עיתונאי; ובסופו של דבר, תראו – מל”ט. שני התירוצים האחרונים ביחס לרציחתו (כן, הריגה במכוון של אדם לא חמוש היא רצח) של יאסר מורטג’ה אתמול הגיעו מפי ליברמן עצמו. שימו לב שהוא אפילו לא ניסה לטעון שהמל”ט, שכאמור בכלל לא ברור אם היה, היה חמוש.

כי מה זה כבר משנה, אם אתה מורה לצלף להרוג צלם בלתי חמוש? אחרי הכל, אין חפים מפשע בעזה. כל אדם שתהרוג, בהכרח יהיה אשם במשהו. אם הוא לא איש חמאס, הוא מסונף לחמאס. שני מיליוני בני אדם שהם, בהגדרה, לא חפים מפשע. הם נולדים ומטרה על ראשם. רובם, אגב, בני פחות מ-18. אין מה לראות פה. כולה אנשים שנולדו ללא חזקת חפות, אסירי עולם ללא משפט, שמקבלים את מה שמגיע להם.

הדברים של ליברמן מעידים על הפנטזיה הקבועה מכל של הישראלים, שביטא היטב דווקא יצחק רבין: “הלוואי שעזה תשקע בים.” אבל היא לא הולכת לשקוע, ומכיוון שכך אין לנו אלא לעשות את העבודה עבור הים. נהרוג באשמים מלידה האלה בכל מקום. נהרוג אותם בחופים, נהרוג בהם בגבעות, נטבח בהם במחנות, נפציץ אותם בזרחן בערים, נצוד אותם 350 מטרים מן הגדר. מה הם רוצים, החיות האלה, חסרי החפות האלה? הם רוצים לחיות כמו בני אדם? ולא, אנחנו לא רוצים לדעת איך הם הגיעו לשם. אל תזכירו לנו את זה. אל תדברו איתנו על רצונם של החיים במכלאות, באזור שהאו”ם הבהיר שלא יהיה ראוי למגורי אדם בעוד שנתיים, לחזור אל מולדתם. הזכות הזו שמורה ליהודים בלבד. ועצם הרצון לשוב, לצאת מהמכלאה, מעיד שהם לא חפים מפשע.

ועל כן נהרוג בהם, נטבח בהם, ואם יהיה צורך (כבר הבהיר צה”ל) גם נפציץ אותם. אבל הכל חוקי, כן? מדובר באנשים שנולדו נטולי חזקת חפות. אין פה בכלל שאלה של סירוב פקודה ואין פקודה בלתי חוקית בעליל: פקודות כאלה נותנים רק כלפי בני אדם, ואלה, אלה חסרים את הבסיס המשותף האנושי, את התפיסה שהם טובים ביסודם.

ומאליה עולה ההרהור: אולי אין די בצעדים האלה. אחרי הכל, הרגנו כמה עשרות, אבל מספר גדול יוולד בימים הקרובים. לבעיה הזו, של מיליונים שנולדים פושעים, צריך למצוא פתרון. לא, אל תגיד “פתרון סופי”, זה לא נשמע טוב.

אולי “סיכול כולל”? לא, לא, צריך לעבוד על זה. שמישהו יקרא ליאיר ולאוריך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

במחשכים

מה עשה איש אמ”ן אביעד גרוס לעאהד תמימי בחדר החקירות

ב-26 בדצמבר 2017, בשעה 19:45, החלה חקירתה השלישית של עאהד תמימי (על מעצרה והרקע בהרחבה כאן). בחדר החקירות נכחו, פרט לתמימי, שני גברים: רס”ב המשטרה חיים טולדנו ואדם שהציג את עצמו כאיש אמ”ן וקרא לעצמו אביעד גרוס. על פי הדיילי ביסט, שכתביו צפו בסרטון החקירה, גרוס הוא ככל הנראה יהודי מזרחי, בשנות ה-20 עד ה-30 לחייו, בחולצה אפרורית, ג’ינס כחול, ואקדח על מותניו. על פי מכתב התלונה שהגישה מאוחר יותר עורכת הדין גבי לסקי, שממנו הציטוטים בהמשך פוסט זה, מצוין יובשנית ש”בתמלול הודעה זו של מרשתי במשטרה רשום כי גרוס הינו חוקר ודובר השפה הערבית. עם זאת, שוגה גרוס באופן עקבי בשפה הערבית ואף פונה למרשתי בגוף זכר לאורך כל החקירה, “

החקירה התנהלה כשתמימי יושבת אזוקה על כסא. פסיקות בתי המשפט בישראל אוסרות על אזיקה בעת חקירה אלא במקרים חריגים במיוחד, ועל איזוק קטינים על אחת כמה וכמה; אבל תמימי, אף שהיא תחת שלטון ישראלי מוחלט, חיה במערכת חוקים צבאית. שני החוקרים הם גברים ובמקום אין אשה או חוקר נוער.

גרוס הורה לטולדנו לכבות את המחשב כדי שיוכל לדבר עם תמימי “שלא לפרוטוקול.” מיד לאחר מכן הוא אומר לתמימי שיש לה “פני מלאך”, עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני. כחצי שעה לאחר מכן השווה גרוס את תמימי לאחותו הקטנה, ושואל אותה אם גם עורה מאדים כשהיא הולכת לים. ספק אם גרוס יודע שזו שאלה רטורית, כי לתמימי אין אפשרות להגיע לים. לפלסטינים אין חופש תנועה. 37 דקות לתוך החקירה, אומר לה גרוס שהוא הגיע לחקור אותה כי “ראה אותה לפני כן ושאל את עצמו למה מלאך כמוה עושה את מה שהיא עושה.” עד לנקודה זו, הפרוטוקול לא מציין כל דברים מצד תמימי.

בדקה ה-27 של החקירה, מתקרב גרוס אל תמימי “עד כדי כך שנדמה שאף נוצר מגע בין רגליהם. הוא שומר על קרבה מוגזמת לאורך כל חקירתה של מרשתי. בדקה 38 לערך של הסרטון ניתן להבחין בגרוס כאשר הוא מפשק את רגליו לרווחה בזמן שמרשתי מצויה ביניהן. באותו זמן הוא רוכן מעליה ויוצר ביניהם קרבה בלתי נסבלת. בדקה 55 מכניס גרוס את ראשו בין המחשב הנייד אשר ניצב מול פניה של מרשתי לבינה, וכך יוצר סיטואציה בה ראשו צמוד לחזה.”

40 דקות לתוך החקירה, מכנה גרוס את תמימי “חביבתי”. לאחר כשעה ורבע של חקירה, מתחיל גרוס לציין בפני תמימי שמות של קרובי משפחה שלה, והוא מאיים לעצור אותם. על פי הדיילי ביסט, זה הרגע שבו ההבעה של תמימי הופכת להבעת אימה.

היא יודעת מה משמעות מעצר קרובי משפחה: רבים מהם כבר נעצרו. אמה עצמה נמצאת בשלב זה במעצר. האיום במעצר קרובים, כפי שמציינת לסקי במכתבה, הוא עבירה על החוק, כמו גם עבירה על סעיף 31 של אמנת ז’נבה הרביעית. אבל, למרבה הצער, ההתנהלות הזו שגרתית בחקירות של קטינים פלסטינים שמבצעת ישראל.

נחזור רגע לרמיזות המיניות ולצורה שבה גרוס, אם זה אכן שמו, כמעט מתיישב על תמימי, על הראש שמתקרב לחזה שלה. פורמלית, גרוס מבצע כאן עבירה של הטרדה מינית, ולסקי אכן דרשה את חקירתו בסעיף זה. אבל יש כאן משהו נוסף. תמימי וגרוס הם לא שני אנשים אקראיים ברחוב. פה יש לנו קטינה כבולה וגבר מבוגר שגוהר מעליה, מעיר לה הערות מיניות, כשהגבר השני עומד מן הצד.

במילים פשוטות יותר, גרוס רומז לתמימי שהיא עשויה להיאנס. שום איום מפורש, אבל המון רמיזות ברורות למדי. הן מובנות לגמרי לנערה כבולה. הרמיזות האלה, צריך לציין, כנראה לא מקריות: שבוע לפני החקירה, ב-19 בחודש, פרסם בן כספית מאמר במעריב שבו כתב “במקרה של הנערות [תמימי ובת דודתה – יצ”ג] את המחיר כדאי לגבות בהזדמנות אחרת. במחשכים, בלי עדים ומצלמות.” הרבה מאד אנשים, כמו הח”מ, הבינו את הטקסט הזה כרומז לאונס. הטוקבקים ברשת הישראלית רווחו קריאות לאונס של תמימי; כספית, במודע או לא, תיעל את הרצון של קוראיו והעניק לגיטימציה באמצעות סובלימציה לקריאות הללו. מאוחר יותר, לאחר שגילה שיש קריאות בעולם להעמדתו לדין, מחק כספית את הדברים מאתר העיתון.

אני לא יודע אם גרוס קרא את כספית לפני שנכנס לחדר החקירות, האם הוא קרא יותר מדי טוקבקים, או שהוא שאב את הרעיון של איום מרומז באונס ממוחו הסוטה בכוחות עצמו, אבל זה מה שקרה כשקצין באמ”ן (לטענתו) היה עם עצורה פלסטינית במחשכים.

תמימי, מציינים בדיילי ביסט, לא עונתה. בכך מצבה שונה מזה של קטינים פלסטינים אחרים, שמדווחים בעקביות על אלימות כלפיהם בעת מעצרם. אבל, לרוע מזלם, הם לא מוכרים בעולם. תמימי מוכרת מאד, ועל כן ככל הנראה נחסכה ממנה האלימות השגרתית. אבל, כמסתבר, לא מוכרת מספיק כדי שייחסכו ממנה רמיזות על אונס. זו רמת האנשים שמעסיק צה”ל, וזה המקסימום שהוא מסוגל לעשות במקרה שבו כל זרקורי העולם מופנים אליו: איומי אונס, אבל – לפי המלצת כספית – במחשכים.

לפני מספר שבועות חתמה תמימי על עסקת טיעון, במסגרתה היא תשב עוד ארבעה חודשים במאסר ולא תצטרך לשבת במעצר עד תום ההליכים, עליו התעקשה התביעה. כנראה שלא נדע כמה תרמה החקירה של אביעד גרוס, קצין אמ”ן לטענתו, להחלטתה של תמימי לחתום על הסכם טיעון; אבל החקירה הזו מטילה צל אחר על התעקשותה של מערכת המשפט הצבאית לנהל את המשפט במחשכים – סליחה, בדלתיים סגורות – וזאת כשהיא טוענת שההחלטה היא לטובתה של תמימי. הדבר האחרון שהצבא המוסרי ביותר בעיני עצמו היה צריך הוא חקירה נגדית של גרוס.

עו"ד לסקי הגישה את התלונה שלה ב-18 בינואר. היועץ המשפטי לממשלה העביר את התלונה למח"ש, וזו הודיעה שאין בסמכותה לחקור את גרוס שכן איננו שוטר. רשויות החוק הרלוונטיות מכדררות כעת את התלונה מזו לזו, וככל הידוע ללסקי טרם נפתחה חקירה. בנוהל. אז אולי ציון שמו בפומבי של אביעד גרוס, איש אמ"ן לכאורה, יזרז משהו את ההליכים. בהתאם, אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה.

ועוד דבר אחד: סרטון שצץ היום מראה כיצד יורה צה”ל בראשו של מפגין פלסטיני במהלך ההפגנה מול הגדר ביום שישי. שניות ספורות לפני הירי, המפגין מניף את ידיו – הוא קורא להמונים להצטרף אליו. מיד לאחר מכן צלף עברי מכניס לו כדור בראש. זו לא טעות, זו מדיניות: צה”ל יורה כדי להרוג במה שהוא מכנה “מסיתים ראשיים.” אלו הפקודות. ואלו פקודות שהן פשע מלחמה הן מצד המורים והן מצד המבצעים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ואתא שוחט

כמה הערות על טבח יום האדמה 2018

א. חמושינו האמיצים הרגו אתמול (ו’) 16 פלסטינים, רובם המכריע בלתי חמושים, ופצעו למעלה מאלף מהם באזור גדר ההפרדה הסמוך לגדר. למעשה הזה, ירי במפגינים בלתי חמושים, אין שם אלא טבח. התקשורת היהודית מעדיפה לדבר על “אירועים” או “תקריות”, אבל זה היה טבח. חלקים מהתקשורת הישראלית עודדו את הטבח מראש: אטילה שומפלבי פינטז על 50 עד 100 הרוגים.

ב. הטבח היה ידוע מראש. צה”ל הודיע על כוונותיו ימים ספורים קודם לאירוע עצמו. צה”ל מפעיל אש חיה לעבר מפגינים עזתים בשיטתיות: בדצמבר האחרון הוא הרג שמונה מהם. ההרג אתמול לא היה מקרי. הוא היה מתוכנן, בפקודה, ובאישורו (לפחות) של הדרג המדיני.

ג. הטבח בוצע בעיקרו בתחום ההרג הקבוע של צה”ל ברצועה, מרחב של 300 מטרים מהגדר לתוך הרצועה – מרחב שצה”ל נוהג מדי פעם להכחיש.

ד. לאחר הטבח, הוציא דובר צה”ל הודעה יהירה, שבה הודיע שהכל היה מתוכנן ושהוא יודע בדיוק איפה פגע כל קליע. לרוע מזלו של השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון, צץ תוך זמן קצר סרטון שחושף ירי קטלני בגבו של מפגין שנס מן הגדר. זה לא היה הסרטון היחיד מסוגו: עוד אחד הגיע כבר אתמול. לאחר שהבינו שהציוץ שלהם מסבך אותם באחריות לרצח, מיהרו השלומיאלים של דו”צ למחוק אותו. אבל הם שכחו שיש בעולם צילומי מסך (התודה לבצלם).

idf

ה. האדישות של הציבור הישראלי מעידה שלפלסטינים עזתים אין, מבחינתו, שום צורת מחאה מותרת על המצב שבו הם נמצאים. נזכיר: ישראל מטילה מצור על רצועת עזה במשך יותר מ-12 שנים. רשמית הוא החל בשל נצחונו של החמאס בבחירות 2006. עוד קודם להטלת המצור, מנעה ישראל הוצאת סחורות מהרצועה – היא החלה בכך עם ההתנתקות ב-2005, כשבלמה את יצוא יבול התותים של אותו סתיו. ישראל חונקת שני מיליוני עזתים שרובם לא בעלי זכות הצבעה בבחירות של 2006 כתגובה על כך שהעזו להביע את דעתם הפוליטית. מדי כמה שנים, מבצעת ישראל טבח המוני בעזה באמתלה בטחונית כזו או אחרת, אבל בצה”ל יודעים שלישראלים אין בעיה עם טבח עזתים גם בלי אמתלה כזו. הציבור הישראלי מעדיף לא להתייחס לקיומה של עזה, כי עצם קיומה מפריך את התפיסות הימניות על ניהול הסכסוך ומכריח ישראלים להתמודד איתו. עזתים, מבחינת ישראל, הם תזכורת לא נוחה לקיום הסכסוך ולמורכבות שלו; עצם התזכורת די בה כדי להפוך אותם, מבחינת רוב הציבור, לראויים למוות. העזתים, מצידם, למדו אמת מרה מפרשת המרמרה: אין מקילים את הסגר אם אין קבר במורד. ההרוגים של אתמול יאלצו, בגופם ודמם, את ישראל להתיר קצת את הרצועה סביב צוואר העזתים.

ו. כאן המקום להזכיר שוב: חמושי צה”ל אינם חיילים ואינם נמצאים בשדה קרב. הם קלגסים שתפקידם הוא דיכוי אוכלוסיה עוינת. או, במילים אחרות, פושעים. אין שום גבורה במעשיהם וצריך לפקפק קשות בכך שיש בהם תועלת בטחונית.

ז. ובעוד 18 שנים בערך, על פי המחקרים, יבינו הרוצחים מאתמול מה הם עשו. הם יבינו שהם ירו באנשים לא חמושים. אז לא תעמוד להם ההגנה של “רק ביצעתי פקודות.” אז תקרוס גם ההדחקה. אז הם יבינו שהם סובלים מדחק פוסט טראומטי. המדינה, כרגיל, תזרוק אותם לכלבים. אלמלא היו אלה שכנינו ושלוחינו, היתה בכך הנאה מרירה שסוג מעוות של צדק נעשה. בינתיים, הישראלים מעדיפים לא לדבר על המחיר הזה. מותם של עזתים הוא סוג של פיצוי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רצח במשמורת?

אופס, צה”ל שוב נתפס בשקר – ואולי גם ברצח

בבוקר אתמול (ה’) הרגו חמושי צה”ל את יאסין אראדיח, בן 34 תושב יריחו, ומאז הצבא לא מפסיק לשקר בנושא. הגרסה המקורית של צה”ל היתה שאראדיח תקף חיילים ונהרג תוך כדי התקיפה. אחר כך צץ סרטון הווידאו שבו רואים את אראדיח רץ לעבר פינה שמאחוריה יש חיילים, ואז אחד מהם מסתער עליו ומפיל אותו, ומיד לאחר מכן מכה אותו בנשקו כשהוא על הרצפה. צה”ל שינה הבוקר (ו’) גרסה, ולאחר “תחקיר” צבאי קבע שאראדיח לא נורה, שחובשת בדקה אותו ומצאה שמצבו תקין, ושככל הנראה הוא מת כתוצאה משאיפת גז מדמיע אותו הפעילו הכוחות.

לרוע מזלו של הצבא, המוות המצולם הזה – במיוחד ההכאה הפראית – משך תשומת לב וכתוצאה מכך נערכה נתיחה בגופתו של אראדיח ונמצא שהוא מת כתוצאה מירי, ככל הנראה מדימום למוות לאחר שלא קיבל טיפול לאחר הירי.

עכשיו צריך לברר מה קרה:

א. או שחיילים ירו באראדיח, ואז המשיכו להכות אותו נמרצות, הוא נבדק על ידי חובשת שלא זיהתה שהוא פצוע מירי וקבעה שמצבו תקין;

ב. או שהחיילים הפילו את אראדיח, היכו אותו נמרצות, חובשת בדקה אותו ומצאה שמצבו תקין, ולאחר מכן חמוש ירה בו למוות.

במקרה הראשון, אנחנו מדברים על הריגה ורשלנות. במקרה השני, אנחנו מדברים על רצח במשמורת. מאחר והכל קרה תוך פרק זמן קצר יחסית, ספק אם קביעת שעת המוות המדויקת תועיל יותר מדי.

כמובן, התקרית לוותה בכמה מהשקרים הקבועים של צה”ל. נתעכב על כמה מהם:

א. “בבדיקה על גופו נמצאה לאחר מכן סכין”. אז מה? אף אחד, אפילו צה”ל, לא טוען שהוא השתמש בה. החיילים לא ידעו עליה אלא לאחר שהרגו אותו, כך שקיומה לא יכול לתרץ את ההרג/רצח. למעשה, העובדה שהוא נשא עליו סכין הופכת את הטענה שהוא ניסה לתקוף את החיילים בחפץ מגושם כלשהו לבעייתית עוד יותר. היה לו נשק יעיל יותר. כל הטענה הזו מיועדת להשחיר את ההרוג בעיני הציבור הישראלי ולהפעיל לחץ ציבורי נגד הענשת הרוצחים.

ב. הטענה שהוא מת משאיפת גז מדמיע. קודם כל, הטענה הזו לא פוטרת מאחריות את הכוח שתקף אותו. לכל היותר היא מורידה את העבירה לעבירת גרימת מוות ברשלנות. על חמוש שעוצר אדם מוטלת החובה לשמור על שלומו. הטענה הזו מעניינת עוד יותר, כשזוכרים שבפרשת ג’ווהאר אבו רחמה, שאכן מתה משאיפת גז, פיזר צה”ל שקרים בלי הכרה כדי להסב את תשומת הלב מכך ולטעון שהיא מתה ממשהו אחר. עכשיו, כשצריך לטייח הריגה או רצח, נוח לצבא לדבר על מוות מגז, בהנחה שאף אחד לא יזכור מה הוא אמר לפני כמה שנים.

ג. “הוא ניסה לחטוף נשק”. זה שקר קבוע של חיילי צה”ל כאשר הם הורגים פלסטיני לא חמוש, שווה ערך לטענה של שוטרים שתוקפים אדם שהוא “תקף שוטרים.” ראוי לציין שלפי גרסת התחקיר הצה”לי, הוא ניסה לחטוף נשק רק לאחר שהוכה בנשק – כלומר, שפעולה של הגנה עצמית תורגמה פה לתקיפה שמצריכה הריגה.

מעבר לשקרים, יש עוד שתי נקודות שראויות לציון:

א. שקריותו של התחקיר הצה”לי. במשך עשרות שנים צה”ל טוען שהתחקירים שהוא מבצע לאחר מקרי הרג כאלה מספקים. עצם קיומו של תחקיר מונע לעתים קרובות חקירת מצ”ח: החוקרים הצבאיים מסתפקים בהחלטה של התחקיר שהאירוע היה תקין ורואים בכך סיבה לאי פתיחת חקירה. התחקיר הצה”לי היה ונשאר אמצעי למניעת חקירה, ובמקרים רבים לתיאום עדויות לפני חקירה.

ב. התרגיל של מצ”ח. בהודעתה הראשונית על פתיחת חקירה, אמרה המחלקה לטיוח פשעים של צה”ל שהסיבה לחקירה היא העובדה שאראדיח מת במשמורת. לכאורה, פעולה ראויה לשבח. בפועל, קרב משפטי נסתר. בשנים האחרונות, במיוחד מאז אינתיפאדת היחידים, חזר הצבא למדיניות הלילה והערפל של ימי האינתיפאדה השניה, והוא נמנע מלחקור מקרים שבהם חיילים הורגים פלסטינים אם הם קרו “בנסיבות מבצעיות.” לאחרונה נאלצה מצ”ח, בעקבות עתירה של ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ היה פרילאנסר של הארגון עד מאי האחרון, ונותר מעריץ שלו), להורות על פתיחת חקירה במקרה הרצח של סמאח עבד אל מומן אחמד עבד אללה; אבל היא ממשיכה להתחמק מהסעד העיקרי שדרשה העתירה, קרי חקירה בכל מקרה של הריגת פלסטינים שאיננה במצב מובהק של קרב. כשמצ”ח אומרת שהיא חוקרת את ההרג של אראדיח משום שהוא היה במשמורת בזמן מותו, היא אומרת שהיא לא מתכוונת לחקור מקרי הרג של פלסטינים שלא היו במצב כזה.

כל זה אןמר לנו שגם אם נפטר מנתניהו ומחבר מושחתיו, בעגלא ובזמן קריב, הבעיה המרכזית של ישראל – הכיבוש והדיקטטורה הצבאית שהיא מפעילה – לא הולכים לשום מקום.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

למה אנחנו עדיין מתווכחים על זה?

הוויכוח על סרבנות מלווה את השמאל הישראלי מאז 1982. 36 שנים אחרי, אין לו עוד מקום

נכחתי באירוע של שוברים שתיקה לפני כחודש, לרגל הוצאת החוברת החדשה שלהם, “למה שברתי שתיקה.” בסוף האירוע היו שאלות מהקהל. אחת מהן, שלדעתי לא הוצגה לה תשובה טובה, היתה “למה לא סירבתם?” השאלה הזו שבה והתעוררה גם בעקבות פוסט האורח של עמרי ברנס, שפורסם אתמול (א’).

יש תשובות טובות, אבל לדעתי לא מספקות, לשאלה הזו. הראשונה שבהן היא שסרבנים מוציאים את עצמם מכלל הציבור הישראלי, וככאלה הם לא יוכלו להשפיע על המיינסטרים הישראלי. ואכן, הפעילות של שוברים תוכיח: היא מוציאה את המרכז הרדיקלי הישראלי מכליו בדיוק משום שהיא מגיעה מאנשים ששירתו שירות צבאי מלא. תשובה אחרת היא שכדי לקבל מושג טוב על הצורה שבה הכיבוש עובד, צריך אנשים שחוו אותו. רק אנשים שבאו מבפנים ידעו בדיוק על מה הם מדברים, והם יהיו היריבים האפקטיביים ביותר שלו. דוגמא קלאסית מהבחינה הזו היא ג’ורג’ אורוול, שאת הקריירה שלו התחיל כשוטר בריטי בבורמה. בשעתו היתה גם תשובה שלישית: האדם המוסרי צריך לשרת בשטחים כדי למנוע עוול מצד חיילים לא מוסריים. היא היתה נפוצה מאד בשנות השמונים אבל, בצדק, לא שומעים ממנה כל כך בשנים האחרונות.

סרבנות קיטבה את השמאל הישראלי מאז 1982, כששורה של חיילים סירבו לשרת במלחמה בלבנון. היו דורות קודמים של סרבנים: מיעוט קטן מאד של אנשים שסירב לשרת במהלך הפלישה הישראלית לסיני של 1956, או לשרת בשטחים הכבושים אחר כך. גדי אלגזי משך תשומת לב ציבורית בשנת 1980, כשנכלא לשנה בשל סירוב חוזר ונשנה לשרת בשטחים. תחת לחץ ציבורי הוא שוחרר כעבור חודש. האינתיפאדה הראשונה הולידה קבוצות גדולות והולכות של סרבנים, ובאינתיפאדה השניה היו כמה קבוצות קטנות יותר, ו”מכתב הטייסים” זעזע בשעתו את הצבא.

בשורות מרצ, הוויכוח העיקרי היה בין הבטחוניסט יוסי שריד, שהתנגד לסרבנות נחרצות (בין השאר מתוך התפיסה של “השמאלן הטוב” שימנע את ההתעללויות) ובין שולמית אלוני, שתמכה בו בהיסוס. לאחרונה הודיעה ראשת מרצ, זהבה גלאון, על תמיכה מרומזת בסרבנות (”מה שימנע ממדינת ישראל להפוך למדינת אפרטהייד היא שאנחנו לא מסכימים שזה מה שיהיה. פשוט לא מסכימים ואנחנו לא נשלח את בנינו ליהרג, לא נשלח את בנינו להיות חמורו שח סמוטריץ’”) האמירה לא זכתה לתשומת לב, בין השאר משום שהיא מגיעה 30 שנה מאוחר מדי.

סרבנות כן או לא – ניהלתי את הדיון הזה בנוער רצ כשאני לובש מדים, בחופשות מדיר אל בלאח. כפי שאפשר להבין, התשובה שלי בגיל 19 היתה “לא.” בגיל 48 היא “כן.” מה השתנה?

קודם כל, נוריד את איש הקש של השמאלני הטוב שימנע התעללות. זה לא יקרה. הלחץ הקבוצתי יהיה חזק מדי. השמאלני שיתנדב לשירות בשטחים ימצא את עצמו מנהל מיקוח בלתי פוסק עם המצפון שלו: אני משתתף בהריסת בית, שהיא פשע מלחמה, אבל אם אני משתתף בו, אולי אוכל לשכנע אחר כך את החבר’ה במחסום לא להרביץ יותר מדי לעציר הכפות. אני משתתף בהטלת עוצר על עיר, אני פולש לבתים ומטיל אימה על יושביהם רק כדי להטיל אימה על יושביהם. אני עוסק, למעשה, בטרור של מדינה; אבל אם רק אנסה להשתלב, אוכל למנוע את הדברים הגרועים יותר. ותוך כמה זמן, כבר השתלבת. אתה עושה כל כך הרבה דברים שהיו מחרידים אותך רק לפני שמונה חודשים, ואתה אפילו לא שם לב. זה כוחה של המערכת, כוחה של תפיסת הרעות המרעילה: היכולת להפוך אדם עצמאי לבורג.

ואנחנו לא ב-1982. אנחנו גם לא ב-1987. הצבא אז היה גוף תחת מחלוקת תמידית. מלחמות ברירה היו משהו שדנים בהן. שמאלנים טובים הירשו לעצמם לדבר בתיעוב המתבקש על גנרלים כמו שרון ורפול. היום הצבא הוא בהמה קדושה (וירוקה). אף אחד לא יעז לדבר על הקצב מעזה בנימין גנץ, למשל, כפי שדיברו על רפול. “איך אתה מדבר ככה על הצבא” הוא ביטוי שחוזר על עצמו שוב ושוב. הבוקר, למשל, התבשרנו שהשופט מלצר מסרב לתמוך במינוי של שופט שחי מחוץ לישראל ב-15 השנים האחרונות, אלא אם בנו של האחרון יגיע לישראל וישרת בצבאה. כלומר, מעמדו של האב יהיה כפוף לשירות הצבאי של בנו. וכשבארזים אוחזת שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר?

נשארו שני טיעונים של המתנגדים. האחד הוא: לא תוכל להשפיע על הציבור הישראלי אלא אם שירתת בצבא. ההנחה הזו היא סוג של קידוש הצבא. רוב הציבור הישראלי לא משלים שירות צבאי מלא ורק מיעוט קטן משרת במילואים. לפני כמה ימים למדנו שגם ראש השב”כ לשעבר, יעקב פרי, לא שירת בצה”ל (ושיקר על כך). לחרדים אין שום בעיה להשפיע על הציבור הישראלי גם ללא שירות צבאי. הדרישה של השמאל צריכה להיות חופש מצפון לכולם. כן, זה אומר שהשמאל יצטרך להפסיק לשלם מס שפתיים לשירות צבאי ולחזור לתפיסה שהצבא הוא רע הכרחי, רע הכרחי שצריך לצמצם. חבר הכנסת מוסי רז כבר מדבר בפומבי על ביטול שירות החובה.

העמדה הזו הכרחית משום שצה”ל הוא הנשק המרכזי של האנטי-ליברליות בישראל. במידת הצורך, כמובן, אין לימין שום בעיה להפוך את הצבא לדמון: די להסתכל על ההתבטאויות של רבני החרד”ל בנושא. הגיע הזמן שגם השמאל ידרוש שהצבא יתאים את עצמו לצרכי המשרתים שלו, ולא להיפך. וכשהימין הדתי יעלה את זעקת “למה אתם לא מוכנים לשרת”, נזכיר לי שבנותיו פטורות משירות אפריורי, ושבניו הם משתמטים שעושים שירות של 17 חודש.

הטיעון השני הוא חוסר היכולת להבין את הכיבוש מבלי להשתתף בו. אין ספק שהיכרות אינטימית עם השירות מבפנים נותנת לך הבנה יוצאת דופן של הצורה שבה הוא מתנהל. מצד שני, השירות עצמו מקהה את הרגישויות שלך וחלק ניכר מהזמן אתה לא מבין מה בעצם אתה עושה. כך, למשל, רוב החיילים לא יודעים שתפקידם החוקי הוא בין השאר אכיפת חוק בגדה המערבית; שיש להם חובה להגן על התושבים המוגנים שם מפני מתנחלים; ובהתאם, הם מניחים למתנחלים להשתולל כרצונם. כדי להבין מה עשית, בדרך כלל נדרש מבט מבחוץ. פעילי זכויות אדם ותיקים מבינים היטב מה המערכת עושה, גם מבלי לשרת בה ולו יום אחד. זה לא משהו שאי אפשר ללמוד. המחיר שנדרש כאן מהמומחה/עד לעתיד הוא מעבר לסביר.

ויותר מכל: במשך 50 שנה, אמר השמאל לצעירים שלו לשרת הן כדי לשנות מבפנים (אף אחד לא מאמין בזה יותר), והן כדי שתהיה לו לגיטימציה לדרוש פינוי: אנחנו שירתנו כשצריך היה לשמור על התנחלויות, אנחנו החזקנו דיקטטורה צבאית שלא האמנו בה, אנחנו הפרנו את העקרונות שלנו כדי לשמור על אחדות הצבא – עכשיו תורכם. רק שהימין אף פעם לא קיבל את התפיסה הזו. הוא השתמש בצבא כדגל, אבל גם לא היסס להפוך אותו לאויב. בזמן ההתנתקות, הימין התקרב למרד גלוי. מאז, יש בו ביטויים לא רק לסרבנות (שהיא הליך אישי) אלא גם להמרדה (קריאה ליחידות צבא לא לבצע פקודות).

כלומר, במשך 50 שנה שלח השמאל את אנשיו לצבא כדי לבגוד בעקרונות שלהם, מתוך אמונה שיש עקרון-על שמקובל גם על הימין. זו היתה טעות איומה. אילו היה השמאל יוצא בקריאה לסרבנות כבר לפני 30 שנה, ולא היה מוקיע את הסרבנים, סביר שהמציאות היתה אחרת. אבל השמאל הממוסד הניח לכיבוש להתקיים באמצעות שירות אנשיו, ובכך שקידש בעצמו את השירות הצבאי (אם לא את הצבא עצמו) הפך את הכיבוש לנורמטיבי.

זו היתה טעות מובנת 15 שנים לאחר הכיבוש. זו היתה טעות נסלחת אחרי 25 שנים. חלפו חמישים. אם אתם רציניים ב”די לכיבוש” שלכם, אתם צריכים לומר “די לשירות הצבאי.” יש לנו מושג ברור למדי לאיפה הוא מוביל.

ספק אם אפשר לומר שסרבנות המונית תמוטט את הכיבוש, אבל ברור שהיא תקשה עליו. סביר שהיא תאלץ את הציבור לדון בו שוב. ספק אם זה יהיה דיון נעים, אבל לפחות יהיה דיון. כדי שהעמדות שלנו תנצחנה, הן צריכות קודם כל להיות מובעות – גם במעשים.

כל זה מתייחס לפן הציבורי של סרבנות. ישנו כמובן גם הפן האישי. מבלי לומר דבר על הנזק שנגרם לנפשו של המשרת, שנאלץ להשתתף בפעולות של דיכוי. אם הנחת היסוד שלנו היא הומניסטית, כלומר שאדם הוא לעולם תכלית ולא אמצעי, יש לנו חובה מוסרית למנוע שירות של צעירים בצבא. אנחנו יודעים שהם יינזקו ואולי יגרמו נזק, ואנחנו יודעים שמטרת הנזק – להם ולאחרים – היא בלתי מוסרית, דיקטטורה צבאית שמקיימת משטר אפרטהייד. לו מטרת השירות הצבאי היתה קיומה של חברה חופשית, גם אז אסור היה לאכוף את השירות הצבאי; משמטרתו ידועה, חובה להציל אנשים משירות בו.

ועוד דבר אחד: אפילו בוויקיפדיה שמו לב שהשירות הצבאי של יאיר לפיד מעורפל משהו, בלשון המעטה, ושהאיש מוכר שני נראטיבים שונים ביחס לסיבה שבשלה הוא הוא יצא משירות קרבי, ואיפה התרחש השירות הקרבי הזה. אני מניח שרוב הקוראים שלי היו זוכרים פרט די בסיסי בביוגרפיה שלהם, אבל אנחנו מדברים על מישהו שרק לפני כמה ימים נאלץ להוציא הבהרה שכאשר הוא אמר שסבתו נרצחה באושוויץ, הוא התכוון בעצם לאם סבתו. האם זה היה קורה גם לכם?

(יוסי גורביץ)