החברים של ג'ורג'

רוח הרפאים של הצדק מבעתת את ישראל

אף חמוש ישראלי לא הועמד לדין בחו”ל. אז למה המאבק בתופעת הרפאים הזו פופולרי כל כך?

יריב לוין, ממלחכי פנכתו של בנימין נתניהו, הודיע שהוא מתכוון להגיש הצעת חוק שתאסור על ארגונים ש”מנסים להעמיד חיילים לדין בחו”ל.” בכך הוא הדהד את הצהרתו של נתניהו משלשום (א’), שרצה ועדת חקירה פרלמנטרית כנגד ארגונים כאלה.

נניח עכשיו לעובדה שהבוגדים האמיתיים שפוגעים בחמושי צה”ל הם דווקא אנשי הימין, כפי שציינה ח”כ זהבה גלאון; נשאל כמה חמושי צה”ל הועמדו לדין. נזכיר שהנושא הזה נמצא על סדר יומו של הליכוד מאז שתא”ל אביב כוכבי נאלץ להמלט מלונדון, מחשד שייעצר בשל הפשעים שביצע כמפקד אוגדת עזה. זה היה לפני יותר מעשור. מספר חמושי צה”ל שנעצרו מאז המקרה המלבב ההוא – נאחל לכוכבי שנים ארוכות בלי נסיעות לאירופה – הוא אפס (0).

כלומר, אפילו אם היו ארגונים ישראלים שמנסים להעמיד לדין חמושים ישראלים בחו”ל – ואין – הרי שהם ממש לא מוצלחים בעבודתם ולא מהווים, למרבה הצער, סכנה מוחשית לפושעי המלחמה שצה”ל מייצר. יש לכך סיבה מרכזית: ממש, ממש מסובך להעמיד חמושים של צבא אחד לדין במדינה אחרת. משפט מצריך ראיות: ראיות של ממש. צריך שיהיו ראיות שאדם ספציפי, במקום ספציפי, בזמן ספציפי, ביצע פשע ספציפי כלפי אדם ספציפי אחר. יתר על כן, כדי להעמיד אדם לדין בשל פשעי מלחמה, צריך לעבור משוכה משפטית נוספת: על התובע להוכיח כי הרשויות בארצו של החשוד לא ערכו חקירה ראויה והליך סביר להעמדתו לדין בשל הפשע, אף שהיתה להן האפשרות לכך.

מי שרוצה להגיע לבית דין בינלאומי, צריך לעבור משוכה שלישית: הוא צריך לשכנע שהפשע חמור מספיק כדי לעניין את בית הדין (gravity). עינויים של עציר במחסום הם פשע מלחמה; ספק אם בית המשפט הבינלאומי יתעניין בהם.

בנוסף, הנטיה של תובעים היא לא לחפש את החפ”שים אלא את הגנרלים, ויותר מכך – את האזרחים שנתנו להם פקודות. לכן, כשהימין מדבר על החשש מהעמדה לדין של חיילים, הוא בעצם מציב שכפ”ץ על אנשים אחרים לגמרי: ראש הממשלה נתניהו, שר הבטחון בוגי ליברמן, חבר הקבינט יאיר לפיד, הרמטכ”ל, אלופי הפיקוד. לא המש”ק במחסום.

אילו רצתה ממשלת ישראל למנוע כל אפשרות להעמדה לדין של חמושיה בחו”ל, היא היתה צריכה לעשות כמה צעדים ממש לא מסובכים. היא היתה צריכה להכניס חקיקה נגד פשעי מלחמה לחוק שלה (לא, היא לא עשתה את זה, למרות שדו”ח טירקל המליץ על כך לפני ארבע שנים), והיא היתה צריכה להורות למצ”ח לבצע חקירה מקיפה של כל חשד לביצוע פשע מלחמה. הבעיה, כמובן, היא שהן הממשלה והן הציבור תומכים בפשעי מלחמה. יעיד המקרה של אלאור אזריה, שלרוע מזלו נתפס מבצע פשע מלחמה מובהק לעיני מצלמות. הצבא העמיד אותו לדין על עבירה נמוכה מהעבירה שביצע – רצח של פצוע חסר ישע – ואחר כך דן אותו לשנה וחצי, שקוצרה בינתיים. אבל גם זה היה יותר מדי לממשלה ולציבור.

ומילא אזריה, הוא רצח רק אדם אחד. עד כה, נמנעה מצ”ח מפתיחה בחקירה (!) של הטבח ברפיח באוגוסט 2014 (”יום שישי השחור”), שבו ביצע צה”ל על פי הודאתו “נוהל חניבעל”, כלומר הפצצה כבדה של שטח אזרחי כדי למנוע אפשרות של שביית אחד מאנשיו. שלוש שנים לאחר מעשה, ואפילו לא נפתחה חקירה. למה? כי הממשלה והגנרלים התנגדו. האש מתקרבת אליהם יותר מדי.

כלומר, כדי להגן על עורם-שלהם, הממשלה והפיקוד מקריבים את החפ”שים לסכנת העמדה לדין בחו”ל, כי אף אחד לא יכול לטעון ברצינות שבישראל פועלת מערכת חקירות ראויה של פשעי מלחמה. החפ”ש, כרגיל לאורך ההיסטוריה, מוקרב על ידי הבכירים ממנו. להגנתם של האחרונים ניתן לומר שהם בסך הכל מבצעים את מה שהציבור רוצה ואת העסקה השקטה בין הפיקוד ובין החפ”שים: אתם תבצעו את הפשעים ההכרחיים לניהול משטר כיבוש, ואנחנו לא נעמיד אתכם לדין – כל זמן שאתם לא נתפסים באופן מביך מדי.

נהוג במקומותינו להטפל לארגון שוברים שתיקה ולטעון שהוא “מסכן חיילים.” המידע ששוברים שתיקה אוסף עובר את הצנזורה הישראלית, ועל כל פנים הארגון לא פועל להעמדת חיילים לדין בחו”ל. מי שמסכן את החיילים הוא מי שמונע את העמדתם לדין בישראל – כלומר, יאיר לפיד, בנימין נתניהו ודומיהם.

אבל ההטפלות לשוברים שתיקה מסבירה לנו על מה כל הרעש. אחרי הכל, לכולם ברור שהקשקוש האחרון של יריב לוין הוא נסיון להסיח את הדעת מהדיווחים על חקירות נתניהו. השאלה המתבקשת היא, אם כן: למה הסחת הדעת הזו עובדת? למה היא עובדת לימין, שוב ושוב, במשך עשור, למרות שמספר החמושים שהועמדו לדין בחו”ל הוא אפס?

כי לישראלים יש עדיין שאריות של תפיסת צדק, והם יודעים שבאין צדק, ייקוב הדם את התהום; ייקוב הדם עד תהומות מחשכים, ואכל בחושך וחתר שם כל מוסדות הארץ הנמקים. הם יודעים שידיהם מלאות דמים. הם יודעים מה טיבה של העסקה שחתמו בחשאי עם האנשים ששלחו להיות חיילים ואחר כך מוכי פוסט טראומה. הם יודעים שהפושעים האמיתיים הם לא שלוחיהם, שלרוב אינם סאדיסטים אלא מושחתים על ידי המשימה שאליה נשלחו, אלא הם-עצמם. הישראלים יודעים שהם משתיקים את הפשעים, הם יודעים מה שווה מצ”ח, הם יודעים מה שומע החפ”ש ב”אללה ירחמו” של המח”ט, הם יודעים שלצה”ל יש סט פקודות כפול – זה שבמפקדה וזה שבשטח. והם יודעים שיום אחד זה ייצא החוצה.

וכאן הפחד: לא הפשע, אלא החשיפה של הפשע. ומאחר והישראלים מכירים את חברת העוול שנוצרה פה, קל ליוצריה לשכנע אותם שמי שישלם את המחיר יהיה האדם הקטן ולא אדריכלי העוול. אחרי הכל, זה המצב הקבוע כאן. מכאן הכוח של ההפחדה בטריבונל בינלאומי: הידיעה שהחשיפה תמוטט הכל.

זה לא קרה? זה לא קרוב לקרות? לא משנה: הפחד הגדול ביותר של פושעים הוא שהפשע שלהם ייחשף. והפחד הזה הוא שמגן על ראשי הכנופיה. בשל כך החמושים שמעיזים לדבר על מה שעשו הם הבוגדים המוחלטים: כי הם העזו, בחברה שאימצה את ערכי האומרטה של המאפיה וקוראת להם “רעות”, לדבר על מה שהחברה שלחה אותם לעשות.

ואף על פי כן, פגומים כשיהיו מעצם שותפותם לפשע, הם לא הנבלים בסיפור הזה: הם הגיבורים. הנבלים הם אלו שמנענעים את החוטים של היריב לוינים – ועמוק מכך, הפחדנים שנותנים להם גיבוי ציבורי.

וזה יעבור. יום אחד נכיר בגיבורים האמיתיים שלנו. ויריב לוין? ספק אם יהיה הערת שוליים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מצטערים, שמעון

לשמעון שיפר נמאס לשמוע על הכיבוש. גם לי, האמת. אבל מה אפשר לעשות?

נתחיל בקליפ קצר:

לפרשן המדיני הבכיר שמעון שיפר נמאס לשמוע על הכיבוש. אין לו כוח לזה. האמת, אפשר להבין אותו לגמרי. פחות או יותר כל מה שצריך להיאמר נאמר כבר בשנות השמונים, במיוחד בשנות האינתיפאדה הראשונות והאיומות. הרבה אנשים מדברים בעשור האחרון על פתרון המדינה האחת, אבל מירון בנבנישתי (נישתי, בטח לא שמעת עליו) כתב על כך כבר ב-1988. מבחינת האמנות, מאז נורית גלרון שמתחננת “אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה,” והקינה של חווה אלברשטיין “עד מתי יימשך מעגל האימה? רודף ונרדף, מכה ומוכה – מתי ייגמר הטירוף הזה?” לא נוסף שום דבר חשוב באמת.

אז כן, אפשר להבין את חוסר הסבלנות של שיפר לנושא. כל מה שנוסף, הרי, הוא עוד דוגמאות, עוד תקריות, עוד נפגעים באפוס שהעיקרים שלו נכתבו כשהח”מ היה נער. גם אני, חייב להודות, הייתי מעדיף לא לקרוא עוד על הנושא. גם הייתי רוצה לשחרר מהמוח פרטים שמסרבים להרפות ממנו, כמו הילד בן החמש, קיטע שני ידיו, שנעצר על ידי חמושינו האמיצים בעוון ידוי אבנים. כמו הילד הרנדומלי, מתחלף ונטול שם לכל פרט לבני משפחתו ששום דבר אחר לא ייחרט בזכרונם, שחמושינו הורגים מדי שבוע בערך. על האכזריות היומיומית שחווים מדי אלפי משפחות בגדה המערבית בזמן שחמושינו מבצעים בהם את תרגילי הפגנת הנוכחות שלהם. על הרשעות הביורוקרטית שמאפשרת גזל זוחל של אדמות, על הטרור החקלאי השגרתי שמטרתו לוודא שפלסטינים לא ישובו לעבד את אדמתם כדי שמתנחלים יוכלו לטעון אחר כך שהיא בלתי מעובדת ופקידים במנהל האזרחי יעבירו אותה אליהם ושופטים יפסקו שהנושא מסובך ואולי היה מקום לעתירה אבל היה שיהוי בלתי סביר.

כן, אפשר להבין. עייפה נפשנו להורגים. אבל אי אפשר לא להסתכל. אין לנו הפריווילגיה לא לדבר על הכיבוש.

אני כותב בעברית, אל בני אומה שמזמן ויתרה על המוסריות והפכה את התכליתיות לדבר היחיד שיש לדבר עליו. מוסריות זה לשמאלנים. נגיע אליה אחר כך, אבל ראשית נדבר על הפרקטיקה. הכיבוש הוא המפעל הגדול ביותר של ישראל. מושקעים בו יותר משאבים מאשר בכל פעולה אחרת של המדינה מיום הקמתה. לעולם לא נוכל לחשב כמה כסף טבע בגבעות הגדה המערבית כדי להפוך את הסיפוח הזוחל לעובדה בשטח. לא נוכל לדעת כמה מיטות בתי חולים לא נקנו, כמה כיתות לימוד לא נבנו, כמה כסף לא הועבר לנזקקי החברה. חלק ניכר מהכספים מוחבא בסעיפים נסתרים בתקציב, מוגנב דרך תקציב חברת החשמל ודרך יחידות מנהליות מסתוריות. אבל הרמטכ”ל אמר לאחרונה שיותר ממחצית הפעילות של הצבא היא בגדה המערבית, וצה”ל הוא סעיף התקציב הגדול ביותר שלנו (היום דווח כי שר הבטחון מתכוון לבטל את הקיצוץ בשירות החובה, ושהוא רוצה עוד תקציבים).

לא רק שמחצית הצבא עסוקה בגדה המערבית: אין לישראל אויבים נוספים. ירדן היא בעלת ברית. מצרים היא בעלת ברית דה פאקטו. סוריה יצאה מהמשחק, לבנון מעולם לא היתה בו. כל הדיבורים על גשר יבשתי איראני מהים הכספי לים התיכון מטשטשים את העובדה שספק אם יש אוגדה איראנית סדירה אחת בסביבתנו. נניח עכשיו לעובדה שזה מזלנו הגדול: ספק רציני אם חיילי השוקולד שהתרגלו לפשוט על בתים ולעצור ילדים היו יודעים להתמודד עם אויב אמיתי, כזה שלא רק יורה אלא פועל במסגרת פלוגתית ועם סיוע ארטילרי ואווירי.

על ההוצאה הכספית וההשקעה הצבאית, נוסף הנזק הבלתי ניתן לכימות שנגרם לחברה הישראלית כאשר מדי שנה משתחררים אליה גברים צעירים שנתנו למדינה את מיטב שנותיהם וחזרו אליה כשהם סובלים מפוסט טראומה. מחלות נפשיות הן סיכון בריאותי שמרבים לא לחשב אותו, פשוט משום שקל יחסית להתעלם ממנו. אבל הוא שם, מתקתק לאיטו וגורם הוצאות בלתי צפויות ובלתי ניתנות לשיעור הן לסובל, הן לסביבתו והן למשק.

יתר על כן, אף שהשליטה הצבאית הישראלית מוחלטת, עד לרמת מעצרם של אנשים שלא תכננו פיגוע אלא עשויים לתכנן פיגוע בעתיד, ישנה בכל זאת אפשרות כי מפגעים פלסטינים יצליחו – למרות עליונות טכנולוגית חסרת תקדים – לגרום נזק פיזי לישראלים. הצורך למנוע הצלחות כאלה צפוי, לאור נסיון 50 השנים האחרונות, לבלוע עוד ועוד משאבים, צבאיים וכלכליים.

בקיצור, מאחר והכיבוש הוא עיקר פעילותה של הממשלה הישראלית, מן הנבצר הוא לאזרח ישראלי מודע ועירני להפסיק לדבר על הכיבוש. פוליטיקה היא ניהול המדינה, והכיבוש הוא מרכיב קריטי בפוליטיקה הישראלית. אז כן, הרבה יותר מעניין וסקסי לדבר על ההתפתחות האחרונה בחקירות נתניהו, אבל על הכיבוש חייבים לדבר. כמו על הדברים הלא מעניינים האחרים, כמו כלכלה, פנסיה, בריאות וכו’ שכתבים פוליטיים מעדיפים לזנוח למען דיווח מתלהב מהסיבוב האחרון במירוץ הסוסים הפוליטי. כן, מה שעשו חמושינו הלילה חשוב יותר מהתמרון הפוליטי האחרון של בוז’י הרצוג (נשבע לכם שהיה אחד כזה פעם).

ואחרי כל זה, אם נשאר איתי יהודי ישראלי בכל זאת: מזה 50 שנה אנחנו מנהלים דיקטטורה צבאית על אוכלוסיה מתקוממת. יש מיליוני בני אדם שלא חוו חיים אלא תחת כיבוש ישראלי. המדינה הישראלית גורמת סבל עצום למיליוני בני אדם מעצם שליטתה בהם. אדם לעולם איננו כלי אלא תכלית, גם אם לרוע מזלו נולד פלסטיני תחת הדיקטטורה הישראלית. כל לילה של פשיטות ישראליות, כל פלסטיני שנורה על ידי חמושינו האמיצים עם או בלי סיבה, מגדיל את מעגל האיבה והשנאה ואת הקושי להחלץ ממנו. שיעור הפוסט טראומה בחברה הפלסטינית מטורף. אם המטרה שלנו היא להשאיר אחרינו עולם טוב יותר, אין לנו את הפריווילגיה לא להתעסק בכיבוש. יחשוב על כך שמעון שיפר מה שיחשוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. אני רוצה להתנצל על העדר הפוסטים בשבוע האחרון: הייתי זקוק לחופשה וארבעה ימי רביצה ובישול הועילו מאד.

(יוסי גורביץ)

ההומניזם המזויף של גדי טאוב

טענת “המשיכו את הכיבוש למען ההומניזם” של גדי טאוב מעלימה, בשם ההומניזם לכאורה, את אנושיותם של הפלסטינים

בחוגי הימין יש שורה של טענות מדוע יש להמשיך את הכיבוש. אחת הפחות נשמעת שבהן היא טענת הפגיעה ההומנית בפלסטינים, וזאת משום שסביר שהטוען לא יצליח לסיים את הטיעון מבלי לפרוץ בצחוק. למרבה מזלו של הימין, יש לו את אנשי המרכז הרדיקלי שינסו לבצע את העבודה. זה מה שניסה לעשות גדי טאוב במאמר שפרסם לפני כשבוע וחצי.

הטענה של טאוב כפולה: לישראלים שמתנגדים לכיבוש לא באמת אכפת מהפלסטינים אלא רק ממצפונם שלהם; ולשם טיהור מצפונם, הם מוכנים להקריב את הפלסטינים לחיים הרבה יותר גרועים משיש להם תחת כיבוש ישראלי. את הטענה הראשונה ממסמך טאוב – שספק אם פגש פלסטינים או פעילים שעובדים עם פלסטינים בעשור האחרון – על כך שיש לו ידיד עם הפרעת התנהגות מסוימת.

לדברי טאוב,

“היה לי פעם חבר שאמר לי שאם ביתו יישרף, יש דבר אחד שהוא רוצה להציל מן האש בשביל בנו: את דו"חות "בצלם". תהיתי לא פעם למה בדיוק הוא התכוון. האם מכל מה שיש בספרייתו על ישראל זה הדבר האחד שהוא רוצה שבנו יזכור, את העוולות שעוללה ישראל (נניח לרגע שהדו"חות האלה אכן מכילים תיעוד מדויק ולא מנופח שלהן)?

נראה שלא. אם היו שואלים אותו הוא ודאי היה אומר שהוא רץ להציל מן האש מעין הצהרה על חשיבות הביקורת העצמית. אבל זה לא כל הסיפור, נדמה לי. בפועל הוא רוצה לרוץ לתוך האש כדי להציל את תעודת היושר הרוחנית של עצמו. כדי להזכיר לעצמו ולבנו, שהוא עמד בפרץ בזמן שאחרים "התקרנפו". אבל אפילו זה לא כל הסיפור. בעצם הוא מתכוון, נדמה לי, להציל תיאור זוועה חד־צדדי, שישחיר את ישראל ככל האפשר, משום שככל שהרקע יהיה יותר כהה, כך יוכל לובן מצפונו לזהור ביתר שאת.”

הסיפור הזה מעלה כמה תהיות. קודם כל, אם האיש הזה אכן היה ולא משל היה (וטאוב נאמן עלי פחות מהדו”חות של בצלם), מדוע טאוב בונה תלי תילים של תיאוריות על האמירה הזו ולא פשוט שואל את ידידו? ידידים נוטים לענות לשאלות של ידידיהם, על כל פנים מנסיוני. מותר לחשוד שהאיש ההוא שטרד כך את מנוחתו של טאוב הוא ארכיטיפ, איש קש שמולו בונה טאוב טיעון קש.

הטיעון הזה, כמובן, הוא ידידנו הוותיק “אוטו-אנטישמיות.” הידיד המשונה של טאוב שונא את ישראל עד כדי כך שהוא יכול להפוך את עצמו לאיש סגולה בכך שהוא משחיר אותה. והוא כל כך ריק ממעש, שהוא לא מציל מאש את הדו”חות שהוא עצמו כתב – זה מניע אנושי מובן, אפילו בימי גיבוי הענן – אלא שהוא רק קרא. או, אם לדייק, היו שם על המדפים שלו. שהרי ספק אם הידיד הדמיוני של טאוב (למה יש לטאוב ידידים כאלה?) טרח לקרוא אותם. למה לקרוא אם די בכריכה, ולכל היותר בסיכום המנהלים?

אני מניח, למעשה, שיש אנשים שלגמרי ישמחו להפסיק את השליטה בפלסטינים, גם אם משמעותה של הפסקת השליטה בהם תביא למרחץ דמים. אלה האנשים שהדבר החשוב ביותר בעיניהם הוא שימור הדוגמה הקדושה של “מדינה יהודית ודמוגרפית”, האנשים שסופרים בחרדה כל תינוק חדש שנולד למשפחה פלסטינית ומחפשים נואשות יהודים לשליש ולרביע כדי שימלאו את שורות המאגר הדמוגרפי המתדלדל. אנשי “אנחנו כאן והם שם.” אנשי “אנחנו צריכים להתגרש מהפלסטינים.” אבל יש בעיה: בדרך כלל האנשים האלה מגדירים את עצמם כאנשי מרכז או “שמאל ציוני.”

או, במילים אחרות, המחנה של טאוב עצמו. שמגלגל את הפתולוגיות של המחנה שלו על השמאל.

אני לא מתיימר להיות נביא ואין לי מושג איך תיראה המדינה הפלסטינית, אם תהיה מדינה פלסטינית. אני לגמרי לא בטוח שהיא תיראה כמו עריצות של חמאס. היא יכולה להיראות כמו טוניסיה, למשל. וכדי לטעון שהיא בהכרח תהיה גרועה יותר מהדיקטטורה הצבאית הישראלית, צריך לא להכיר את הדיקטטורה הצבאית הישראלית. או, אם לדייק, לרצות אקטיבית לא להכיר אותה.

למשל, בחודשים האחרונים יוצאת ישראל למסע הרס נרחב בשטחי סי, וערב שנת הלימודים הפלסטינית היא החריבה את בית הספר בכפר ג’יב א דיב (זוכרים אותו?). עוד פורסם לאחרונה שישראל מחזיקה כ-800 קטינים במעצר, חלקם במעצר מנהלי, עליה ביחס למספר הקבוע של שני עצורים קטינים בלילה. וכמובן, ישנה השגרה הקבועה של ענישה קולקטיבית, הריסת בתים, התעמרות סתם כך באנשים שרוצים לצאת למלאכת יומם, עינויים של עצירים (בכללם קטינים), וחוסר הוודאות של משטר קיום שבו עצם קיומך ועצם פרנסתך תלוי ברצון הטוב של המשטרה החשאית הישראלית.

ספק אם יש משטרים באזורנו שעוצרים כל לילה שני קטינים, לעתים לא על סמך מה שעשו אלא על סמך מה שהאלגוריתמים של המשטרה החשאית חושבים שיעשו. על כל פנים, אף שהם מושחתים במידה – אם כי נראה שיש להם מה ללמוד מדוד שמרון ומיקי גנור – משטר שיהרוס שרירותית את בתי הספר של נתיניו, או ימנע מהם שרירותית חשמל, לא ישרוד זמן רב. משטר צריך להיראות כאילו יש לו ולו עניין מינימלי בטובת הנשלטים.

ישראל אפילו לא מנסה. הסיבה לכך פשוטה למדי: ישראל מעוניינת לנשל את הנשלטים ולהמאיס עליהם את חייהם עד שיעזבו. זה חזונה. זה מה שהיא מקדמת יותר מ-50 שנים. לשם כך, המחיר של התקוממות פלסטינית הוא מחיר נסבל מבחינתה. היא לא מעוניינת בפלסטינים כנתיניה, על אחת כמה וכמה לא כאזרחיה. היא, בתמצית, מעוניינת לא בניצולם (כמו קלפטוקרטיה צבאית מהסוג שרווח עד לאחרונה במזרח התיכון) אלא בהתפוגגותם. במידת הצורך, באיונם.

ומה לעשות, משטר ששואף לכך שתיעלם כמעט תמיד יהיה גרוע יותר מ”סתם” דיקטטורה צבאית.

וכמובן, מעבר לשאלה של עתידם של הפלסטינים – שעליו לא טאוב ולא אני יודעים לומר דבר ודאי – ישנה שאלת אנושיותם של הפלסטינים. אנושיות משמעה יכולת פעולה והשפעה על גורלך (agency, בלעז). טאוב מניח שהפלסטינים אינם בני אדם, שהם אינם מסוגלים לשלוט בעצמם, ושעל כן לטובתם שלהם תמיד יהיה כדאי שישראל תשלוט בהם.

זו גישה פטרנליסטית, בלשון המעטה; הגישה הקיפלינגית הישנה של

Go bind your sons to exile

To serve your captives’ need….

Your new-caught, sullen people,

Half-devil and half-child.

רק שהפלסטינים כבר מזמן לא יכולים להיחשב new caught, ואם אפשר – בדוחק – לומר שהבריטים הביאו תועלת לקולוניות שלהם, ואם אפשר לומר (במאמץ ובספק) שהתועלת שהביאו עלתה על הנזק, ואם צריך להצביע על כך שאמירה על קידום הילידים היתה כסות צבועה לשוד פשוט, הרי שישראל אפילו לא מנסה לעשות את זה. 50 שנה לאחר כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה, היא לא פיתחה שם דבר. כל שתיקנה, לצורך עצמה תיקנה: דרכים ליטול מהן מכס, מחצבות לקחת מהן אדמות, שווקים כדי להושיב בהן זונות שישמשו את טאוב.

הבריטים יכלו לומר, אחרי היציאה האסונית שלהם מהודו, שהם הותירו למשוחררים הטריים רכבות, כבישים ומערכת משפט. מה בנתה ישראל? כבישים עוקפים וחוקי שעת חירום, שגם הם ירושה בריטית?

כל מה שטאוב יכול לומר להגנת הכיבוש הוא שאחריו יבוא אסון גדול יותר ועל כן יש להקפיא את המצב בפורמלין, עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים. יכול להיות שהפלסטינים ימיטו אסון על עצמם; בהתחשב בהיסטוריה של העמים המשוחררים במאה השנים האחרונות, זה סביר לגמרי. ואף על פי כן, צדקו הוויאטנמים המתקוממים ולא הצרפתים המדכאים, צדקו המתקוממים ההודים ולא הבריטים, צדקו האלג’יראים ולא הצרפתים, צדקו אחרוני הלוחמים הפולנים הנואשים נגד הפלישה הסובייטית ב-1944-1945, צדקו ההונגרים שהתקוממו ב-1956, צדקו האפגנים שבמלחמת קודש בעטו את הפולש הרוסי חזרה לארצו.

הם צדקו, למרות שכל אחד מהמאבקים הללו היה בעייתי בדרכו-שלו, כי הם זינקו לעבר החירות. הם ניסו לתפוס הזדמנות אחרת, הזדמנות לצאת ממעגל הדיכוי. בחלק ניכר מהמקרים הם נכשלו, והדיכוי הזר הוחלף בדיכוי מקומי. אבל ההיסטוריה איננה קופאת במקום; גם 1848 היתה כשלון, וגם 1789 הולידה עריצות אכזרית במידה ניכרת מקודמתה. ואף על פי כן, הנסיון הכושל להגיע לחירות מותיר אחריו זרעים, שלעתים הם מניצים בצורה מופלאה.

קשה לחשוב על עם כלשהו שהגיע לחירותו מבלי לעבור דרך עריצות. נהוג היה לדבר על ארצות הברית כדוגמת הנגד, אבל מעטים יעזו להשתמש בה היום, כשאנחנו יודעים שהחירות הזו היתה כרוכה בהשמדתם ושעבודם של עמים שלמים ושהיא היתה תלויה בדיכויים של דורות של עבדים. למעשה, טאוב מגיע אל היחודיות היהודית בדרכו העקומה שלו: הפלסטינים, מכל העמים בעולם, הם אלה שאין לתת להם את זכות ההגדרה העצמית – לא בגלל ההשלכות של זו על ישראל, אלא בשל השלכתה על אושרם של הפלסטינים עצמם.

שנאמר, ישראל רחמנים בני רחמנים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בוקר טוב, האיום האיראני שלכם חזר

נתניהו חוזר לשטיק העתיק ביותר שלו: נפנוף באיום האיראני. הפעם הוא לא מסתיר שמטרת המלחמה שלו היא הגמוניה

שופר הווז’ד הרוסי, פראבדה, תיאר בלגלוג את ביקורו של ראש ממשלתנו היקר ברוסיה בשבוע שעבר: נתניהו היה רגשני, על סף פאניקה, בעוד שהווז’ד פוטין היה קר כקרח, ובעודו מלטף נמר מסומם הבהיר לנתניהו שאיראן היא בעלת ברית של רוסיה.

זה לא צריך היה להפתיע אף אחד. מבט קצר על המפה היה מבהיר שאיראן חשובה לרוסיה הרבה יותר מישראל. הן כמעט שכנות, ובעבר רוסיה פלשה לאיראן. ה"סטאניות" שמקיפות את איראן היו בעבר תחת שליטה רוסית ויש השפעה רוסית ניכרת בהן גם כיום.

גם ביחס למלחמה בסוריה, איראן היא בעלת ברית רוסית בעוד שישראל היתה בפועל בעלת ברית של דאע”ש וג’בהת אל נוסרה. המלחמה בסוריה עומדת להגמר, ישראל היתה בצד הג’יהאדיסטי המפסיד, ארה”ב במגמת נסיגה מהאזור שרק התחזקה בימיו של נירון המודרני שעל גדות הפוטומק, ואין לישראל מי יודע מה קלפים לשחק.

בתקשורת הישראלית רווחים לאחרונה דיווחים על “גשר יבשתי איראני לים התיכון.” קודם כל, לא ברור מה האסון הגדול בכך. נניח שמשאית איראנית יכולה לנסוע מטהראן כל הדרך ללטקיה. אז מה? מה הרבותא הגדולה בכך שלאיראן יהיה נמל בים התיכון? מה צריכה איראן מהים התיכון שהיא לא יכולה לקבל דרך המפרץ הפרסי?

מה גם שאם נסתכל על הגשר היבשתי הזה – נו. רצועה צרה ולא מי יודע מה יציבה שעוברת דרך שתי מדינות מעורערות: עיראק וסוריה. נתניהו מפמפם לאחרונה את החשש מ”מפעלי טילים” איראניים בסוריה ובלבנון.

לא ידוע איך להגיד את זה לנתניהו, אבל לסוריה – מדינה שנמצאת במצב מלחמה עם ישראל – יש את כל הסיבות להציב טילים איראניים בשטחה. מי יודע, אולי זה יגרום לישראל להסס לתקוף את סוריה יותר מ-100 פעמים, כפי שהשתחץ חיל האוויר לאחרונה. ועל זה בעצם כל הבלגאן: ישראל התרגלה להגמוניה. היא התרגלה לכך שהיא יכולה להפר את הריבונות של לבנון וסוריה בלי לשלם על כך שום מחיר, שהיא יכולה לבצע תקיפות אוויריות ככל העולה על רוחה, ובחסות השתיקה התקשורתית הנלהבת לבצע שורה מעשים שהם כולם עילה למלחמה.

הכנסה של טילים איראניים לסוריה תשנה את מאזן הכוחות. ישראל אשכרה תצטרך להסתפק בגבולותיה – או להסתכן בכך שכאשר היא מפרה את הריבונות של שכנותיה, היא תספוג מהלומת נגד. נתניהו, שבמשך שנות שלטונו התרגל לכך שהוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה בסוריה והציבור ימשיך לנמנם, קולט שזה מתחיל להיגמר. וזה מלחיץ אותו.

המדיניות של איראן שמרנית וזהירה. היא פועלת במקומות שבהם יש רוב שיעי והיא מאפשרת לו להתמודד עם הרדיפה הסונית. אין לה כוונות מלחמה; היא מעדיפה את ההגמוניה שלה באמצעות בעלי ברית מקומיים. לישראל אזלו בעלות הברית: ארה”ב, כאמור, בנסיגה ואפילו הסעודים מתחילים לרדת מהעץ. סעודיה איפשרה לעולי רגל מאיראן, לראשונה מזה שנתיים, להשתתף בחאג’ בשבוע הבא, והיא עורכת גישושים לקראת החזרת היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. הרודן הסעודי המיועד, מוחמד בן סלמן, רוצה להפסיק את המלחמה בתימן – שהוא היה אחד הדוחפים העיקריים לה.

הסעודים, אולי הכוח המאוס ביותר באזור, לא הפכו לחובבי איראנים. הם פשוט הבינו שראשית, אין איום על הממלכה עצמה, ושנית שהעלות של המלחמה נגד איראן גבוהה מדי. האיראנים מוכנים לעשות עסקים. אחרי הכל, משמר המהפכה הוא כיום קודם כל קונצרן עסקי.

אף אחד לא עדכן את נתניהו, כמסתבר. מכאן ההיסטריה של “האיראנים על הגדרות” והנסיעה החפוזה לפוטין. אין שום איראנים על הגדרות, וגם לא יהיו. איראן היתה מאד לא מרוצה ממלחמת לבנון השניה, למשל, והיא צריכה עוד חזית כמו עוד חור בראש. סביר להניח, כן, שיהיו טילים איראניים בסוריה: אסד חייב לאיראנים הרבה, ואחרי הכל, איראן היא הצד המנצח במלחמה.

טילים איראניים בסוריה אינם, בפני עצמם, איום על ישראל. הם איום על ההגמוניה הישראלית, על התפיסה הישראלית שהיא יכולה להפעיל כוח צבאי במרחב כרצונה. עכשיו יצטרכו הישראלים להחליט האם ההגמוניה שלהם שווה מלחמה.

נתניהו, כהרגלו, עושה את מה שהוא יודע לעשות: מפחיד מאיראן. זה מה שהוא עושה כבר 21 שנה. 12 מתוכן הוא היה ראש ממשלה. אם אכן היה איום איראני, הוא לא הסיר אותו. למעשה, אחרי 12 שנים של נתניהו איראן נמצאת בעמדת עוצמה חסרת תקדים לעומת ההגמוניה הישראלית. נתניהו אולי יודע לדבר, אבל לא מסוגל לבנות את הבריתות שידחקו את איראן. יש לכך סיבה: המשימה העיקרית של נתניהו, אפילו יותר מאיראן, היתה הגנה על ההתנחלויות. כל זמן שהגנה עליהן היא ליבת המדיניות הישראלית, לא יהיו לישראל בעלי ברית. רוב השנים הללו, נזכיר, נתניהו איים עלינו בדחליל הגרעין האיראני. עכשיו הוא נאלץ לאיים באיום הרבה יותר קונבנציונלי.

נתניהו היה, רוב ימיו, פחדן מכדי לצאת למלחמות – אפילו בשנת 2012 הקדחתנית, שבה חתר למלחמה נגד איראן. המלחמות היחידות שהעז לצאת אליהן היו כנגד אוכלוסיה לא חמושה ברצועת עזה. צה”ל למד ב-2006 שחיזבאללה יודע להגן על עצמו לא רע בכלל, ומלחמה בשטח סוריה – זה הולך להיות אסון אמיתי, במיוחד כשמשטר אסד נתמך על ידי פוטין. סביר להניח שנתניהו רק יאיים, בניסון נואש להחזיר לעצמו את הילת התרנגול השכונתי, אבל בהתחשב במצב החקירות שלו, אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שהוא ינצל תקרית מקומית כדי להדליק סכסוך שישכיח את מצבו הפלילי. את מידת שיקול הדעת של נתניהו ראינו באירועי ירושלים ובתקרית בירדן. אסור לתת לממשלת נתניהו את ימי החסד בתחילת מלחמה, השבוע שחולף בטרם הסתבר שוב שצה”ל הוא החוליה החלשה שטובה בעיקר בהרג אזרחים. הפעם צריך יהיה לצאת לרחובות מיד, לא לתת לסם הפטריוטיות המזויפת להציף את הדם. ולקראת האפשרות הזו, לעקוב בספקנות יוצאת דופן נגד כל נסיון לפמפם מלחמה באמצעות התקשורת.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הצלף העיוור

מגיעים לנו אנשי אבטחה טובים יותר. הסלחנות הציבורית מוודאת שזה לא יקרה

בתחילת השבוע, הצליח מאבטח בשם זיו לסבך את ישראל בתקרית דיפלומטית חמורה עם בעלת ברית חשובה: הוא ירה למוות בשני אזרחים ירדנים, כאשר האיום היחיד שנשקף עליו היה מברג פיליפס. נכון לשעת הכתיבה, לא ברור מה בדיוק התרחש שם, אבל הגרסה הראשונית של ישראל – שמדובר היה בפיגוע – די התפוגגה. כרגע מדברים על קטטה עם מתקיני רהיטים, ואין כל מחלוקת שלפחות אחד ההרוגים – ד”ר ירדני, בעל הבית של זיו – לא היה אשם בדבר ונהרג כתוצאה מרשלנות של זיו. על חלקו של ההרוג השני בתקרית, נער בן 17, יש מחלוקת: לפי אחת הגרסאות הוא זה שתקף את זיו במברג, ועל פי גרסאות אחרות הוא אכן החל את הוויכוח עם זיו, אבל מי שהניף את המברג היה אחד מעמיתיו. על פי הגרסה האחרונה, זיו הצליח להרוג שני חפים מפשע מבלי לפגוע במי שניסה לפגוע.

נו, רואים שזיו הוא בוגר צה”ל.

התקרית כולה מסריחה מחוסר מקצועיות. כן, אני מכיר את הטיעון: “איך אתה היית מתמודד עם נשק להשמדה המונית בדמות מברג?” אני מקווה שיותר טוב מאשר להרוג את בעל הבית שלי. אני מקווה שהייתי שומר על יותר קור רוח מאשר לשלוף אקדח, כי מרגע ששלפת אותו אין לך באמת ברירות אלא להשתמש בו. אבל יש הבדל מסוים ביני ובין זיו: אני לא מועסק כמאבטח. הוא כן.

אנשי אבטחה אמורים להיות מיומנים בשימוש בנשק – ועוד יותר מכך, באי שימוש בו. הם אמורים להיות מסוגלים לנטרל מצב לפני שהוא מגיע לתוצאה הקיצונית של ירי. ירי נחשב לכשלון. אנחנו לא חיים בסרט פעולה ולהרג תמיד יש תוצאות, ברוב מוחלט של המקרים שליליות. על אחת כמה וכמה כאשר אתה מאבטח במדינה זרה, וההרג שאתה מבצע מקרין על המדינה שלך.

על פניו, זיו ביצע עבירה של הריגה ברשלנות עד הריגה של אדם אחד לפחות. אבל את זה נשאיר למשפטנים. למה היה זיו רשלן כל כך? בין השאר, משום שאנשי כוחות הבטחון הישראלים התרגלו לכך שהם יכולים להרוג אזרחים פלסטינים ושלא יהיו לכך שום תוצאות. הם התרגלו שהם יכולים לירות בילדות שלא מהוות שום סיכון ולא רק שהם לא יועמדו לדין, הם יזכו לצל”ש מהציבור. זה לא התחיל באינתיפאדת היחידים: הסרן ר’ רצח ב-2004 את איימאן אל המס, ילדה עזתית שהתקרבה למוצב רפיח ונורתה כאשר נמלטה מהמקום. הוא התקרב לאל המס הפצועה וירה בה מספר כדורים ל”ווידוא הריגה.” לאחר בלגאן שלם, שכלל הדלפה של חיילי המוצב כנגד ר’, הוא הועמד לדין על “שימוש בלתי מורשה בנשק”, קרי על ירי בגופה, וזוכה.

יש המון דרכים לנטרל אדם שחמוש בנשק קר. משטרת בריטניה עושה את זה בעקביות. ואנחנו אפילו לא מדברים על השוטר התאי הזה. מברג פיליפס, יש לציין, מסוכן משמעותית פחות מסכין. בישראל מתהדרים בכך שאנשי הבטחון שלה מיומנים באמנות לחימה מקומית, “קרב מגע”, ועדיין התגובה האוטומטית לילדה עם מספריים או נער עם מברג (אם נהיה לארג’ים עם זיו ונניח שהוא הרג רק חף מפשע אחד) היא ירי כדי להרוג.

אפשר רק לשער מה היתה התגובה הציבורית בישראל אם מאבטח ירדני היה הורג את בעל הבית שלו ובעל מקצוע שהתעצבן והוציא מברג. פה הוא התקבל – אמנם, הרבה כתוצאה מפעילותו של ראש הממשלה – כחצי גיבור. עד כמה ירד רף הגבורה של הציבור הישראלי אפשר להבין מכך שבצה”ל שוקלים להעניק צל”ש לחייל שפצע ושיתק את הרוצח מחלמיש. החייל הזה פעל כשורה ובצורה מקצועית לעילא: הוא זיהה מטרה, ירה קליע אחד מדויק וגרם את הנזק המינימלי הנדרש לשיתוק הסכנה. אבל מקצועיות בסיסית – כן, חייל ומאבטח הם מקצועות; דומים אך שונים – היא לא עילה לצל”ש, אלא אם אתה מודה בכך שמקצועיות בתפקידם היא מעבר ליכולת של רוב מוחלט של החיילים שלך.

המלך עבדאללה הזכיר לנו את המקצועיות הרגילה של צה”ל כאשר העלה את זכרו של השופט הירדני שנורה על ידי חמוש צה”ל במעבר אלנבי כאשר האחרון התווכח איתו. הדבר המקצועי היחיד בתקרית היה הכסת”ח: צה”ל טען אז שבאופן משונה, מצלמות האבטחה לא פעלו.

זיו ודאי ידע על השוטר שהרג את הילדה עם המספריים, ודאי ידע על ההנחיה של יאיר לפיד ש”מי שמוציא סכין או מברג – צריך לירות בו כדי להרוג”, ואם לא זכר את פרשת השופט הירדני (ורוב הישראלים לא זכרו), ודאי הכיר את נוהל זר”פ (זה רק פלסטיני) של מצ”ח והפרקליטות הצבאית; אין חמוש ישראלי שאיננו מכיר אותו. אז כשהוא נתקל בירדני עצבני עם מברג, המקצועיות שלו – ככל שהיתה כזו מלכתחילה – עפה מהחלון והוא חזר לאינסטינקט הצה”לי: ירה בלי אבחנה. זר”פ.

לרוע מזלו של זיו, בדומה לאלאור אזריה – שגם אותו מיהר ראש הממשלה לחבק – הופנה זרקור תקשורתי רב עוצמה למקרה שלו. כנראה שלא תהיה ברירה אלא להעמיד אותו לדין, אם רוצים לסגור את המשבר עם ירדן. דעת הקהל הירדנית (מה שמכונה כאן בזלזול “הרחוב הירדני”) לא מקבלת בהבנה את ההרג הזה. אבל זה בסדר: ההיסטוריה מלמדת שהוא יקבל בשקט חנינה, ואחר כך יסדרו לו ג’וב.

מי יודע, אולי הוא יהיה ראש אגף אבטחה איפשהו. יש לו נסיון.

אם אנחנו רוצים מקצועיות מהחמושים שלנו, בכל הגופים, אנחנו חייבים להפסיק עם הסלחנות כלפי ירי בחפים מפשע וירי בכלל. כל מקרה הרג, אלא במה שהוא במובהק קרב, חייב להיחקר ומותם של חפים מפשע חייב לגרור ענישה. אפשר להתחיל עם ההפללה מחדש של המושג “וידוא הריגה.” תפקידם של חיילים – ועל אחת כמה וכמה שוטרים ומאבטחים – הוא לא לרצוח אנשים שנוטרלו אלא להעניק להם טיפול רפואי. כן, סביר להניח שבחלק מהמקרים, אחד מהפצועים הללו ימשיך להלחם. סביר גם שהוא יגרום נזק. זה מחירה של התרבות ושל אי הגררות לברבריות. יש לחשוק שיניים ולשלם אותו. מי שלא מוכן להסתכן בכך, שלא יישא נשק מטעם המדינה. מדים ונשק אינם רשיון לרצוח.

(יוסי גורביץ)

עדאלה בלמה את פלישת חוטפי הגופות

בג”ץ אולץ לפסוק, ונאלץ למצוא שלמשטרה אין כל סמכות לתפוס גופות

אחד האירועים היותר דוחים במהומות הר הקללה האחרונות היה המראה של צעירים פלסטינים שממלטים את גופת אחד ההרוגים מפני פלישת חוטפי הגופות של מג”ב, שפרצו לבית החולים מוקאסד כדי לתפוס את הגופה. השיטה הזו, של חילול קבורה וסירוב לה – משהו שכבר ב”אנטיגונה” של סופוקלס הועמד כדוגמא למאבק בין הצדק ובין השלטון – הפכה לנפוצה על ידי משטר העוול של מדינת ישראל. בין שאר הסנקציות שנוקטת המדינה הציונית כנגד פלסטינים, הסנקציה של מניעת קבורת הרוגיהם או עיכובה הפכה לשגרתית.

את הסנקציה הזו, אגב, מפעילה המדינה הציונית גם כלפי מי שהיא טוענת כלפי חוץ שהם אזרחיה שווי הזכויות; היא השתמשה בה כלפי יעקוב אלקיעאן, האיש שחמושיה הרגו על לא עוול בכפו. עורך הדין האמיץ חסן ג’בארין הלך אז לבג”ץ וניצח את המדינה. הוא ניצח למרות לחצים ואיומים של השופטים שדרשו ממנו לאפשר להם לעיין ב”חומר הסודי” השקרי של המשטרה. אלמלא האומץ של ג’בארין, לא היינו למדים שה”חומר הסודי” היה מפוברק.

אתמול נעצה עדאלה – אחת העמותות היותר מושמצות במדינה היהודית, כפי שאפשר לצפות מעמותה שמילולית דורשת צדק לפלסטינים – את מה שנראה כמו היתד האחרון בפרקטיקה הישראלית של חטיפת גופות. עדאלה עתרה בשמם של משפחות שלושת החשודים בפיגוע כלפי השוטרים בהר הבית, שנהרגו במהלכו; גם הפעם, עורך הדין המוביל היה חסן ג’בארין. יש לציין שפרט לדרישה להחזיר את גופותיהם של השלושה, דרשה עדאלה לבצע ניתוח בגופות שניים מהם, כדי לברר באילו נסיבות הומתו. (כאן המקום להזכיר שהטענה שהשלושה היו מעורבים בפיגוע ושבשל כך הומתו – שתי טענות נפרדות, משפטית – היא טענה של המשטרה, אותה משטרה מאום אל חיראן, שאף אחד לא טרח לבדוק לעומק.)

בג”ץ, כרגיל, לא רצה לפסוק. זו ההתמחות שלו בתיקים לא נוחים. בית המשפט כתב בפסק דינו במורת רוח שהוא ערך דיונים רבים בנסיוו להביא לפשרה, אך “משלא הצלחנו להביא את הצדדים להסכמה אין לנו מנוס אלא להכריע בעתירה שלפנינו.” באמת כואב הלב.

ולמה לא רצו השופטים להכריע בעתירה? האם הם עשו את כל הקריירה הארוכה הזו כדי להפוך למגשרים? כי משנאלצו לדון בעתירה, לא היתה להם ברירה אלא להכיר בכך שלמשטרה אין כל סמכות לחטוף גופות. כלומר, שכל המהלך שבוצע לאורך השנים של חטיפת גופות היה בלתי חוקי. בלשון ההחלטה (סעיף 4, היא מפורטת יותר בהמשך):

“העתירה העלתה שאלה אחרת – האם המשטרה מוסמכת להתנות את העברת הגופות לידי המשפחות בהסכמה למתכונת מסוימת של לוויה […] על שאלה זו אין מוצא מלהשיב בשלילה. בעיקרו של דבר, אנו סבורים כי דין העתירה להתקבל ככל שהיא עוסקת בסעד העיקרי שהתבקש בה [השבת הגופות החטופות – יצ”ג], מאחר שהמדינה לא הציגה על מקור סמכות המאפשר לה להחזיק בגופות כתנאי להסכמה על מתווה הלוויות.”

כלומר, במשך שנים הרשויות הישראליות ביצעו מעשה נבלה ועוול, וזאת על אף שלא היתה להן כל סמכות לכך. פעם אחר פעם, הגיעה המדינה לבית המשפט וטענה שהיא צריכה לעכב לוויות או למנוע אותן, בתואנה בטחונית שקרית כלשהי (כמו בפרשת אלקיאען), ופעם אחר פעם בית המשפט אפילו לא טרח לברר האם יש למדינה סמכות כזו. רק כשעדאלה וג’בארין, באומץ ניכר – אם אתה מעצבן שופטים, אתה מסתכן בתבוסה בעתירה – דחקו את בית המשפט לקיר וחייבו אותו לפסוק, בניגוד לרצונו, רק אז נאלץ בית המשפט להודות שאין לעמדת המדינה בסיס חוקי.

כמובן, את הסעד המסוכן אף יותר – נתיחת הגופות – הצליח בית המשפט לנפנף בתואנה פורמלית בדמות האפשרות לעתור לבית משפט השלום. חברים, אנחנו מדברים על גופות. אם אנחנו רוצים להוציא מהן מידע פורנזי, הן צריכות להיות בידיים של פתולוג כמה שפחות זמן אחרי המוות. למה אתם שולחים אותנו לשרוף עוד שבוע, במקרה הטוב, בבתי משפט? כדי לייתר את החלק הזה של העתירה.

עדאלה השיגה אתמול נצחון גדול: היא אילצה את בית המשפט הישראלי לקבוע שהמנהג הברברי של התעללות בגוויה לשם ענישה (מוסווית, במקרה שלנו, בתואנה קלושה מהרגיל של “בטחון”), מנהג שכבר טובי היוונים הבינו את העוול שבו, איננו חוקי.

החרפה שלנו היא שהיה צורך בפסיקה של בית משפט בשנת 2017 לשם כך. ציון במשפט תפדה? כנראה שצריך עמותה פלסטינית לשם כך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ומי יוריד אתכם מעץ התליה?

הימין היהודי רוצה עכשיו עונש מוות. בהצלחה עם זה

בעקבות הרצח בחלמיש, מיהר שר החינוך שלכם לדרוש עונש מוות לרוצח, עומר אל-עבד. הוא ציין, בצדק, שאין צורך בשום שינוי חקיקה. בישראל גופא אין עונש מוות אלא על עבירות מוגבלות (חבר מפלגתו של בנט, בצלאל סמוטריץ’, אמור להתנדנד על חבל בשל אחת מהן) שאינן כוללות רצח; אבל הנתינים הפלסטינים נשפטים בבתי דין צבאיים ובית דין צבאי מסוגל לגזור גזר דין מוות, אם שלושת השופטים מסכימים על כך. שרת המשפטים מיהרה לתמוך ברעיון. שר הבטחון ליברמן, שבנה קמפיין שלם על הרעיון של עונש מוות – לפני שהעמיד פנים, על כל פנים מול פרשנים נוחים להתרשם, שהוא איש מתון ורציני – ממש לא אהב את הפרת זכויות היוצרים הזו ומיהר להודיע שהוא ידרוש עונש מוות לרוצח.

ולשר הבטחון, יש לציין, יש אשכרה סמכות לכך. לא ברור אם ליברמן סינדל את עצמו, או שהוא בונה על כך שהתביעה הצבאית תשמש כשפוטה שלו, תסרב לדרוש עונש מוות, ותאפשר לו להוציא את עצמו כפטריוט מול המשפטנים הבוגדניים. זה הרי המהלך הקבוע של הימין. נוח לו לדרוש דרישות מופרכות בידיעה שיש מבוגר אחראי שלא רק יוציא את הערמונים מהאש, גם יחטוף באותה הזדמנות עביט של שופכין.

הבה נניח לרגע כמה הנחות. קודם כל, שההתנגדות המוסרית לעצם קיומו של עונש מוות יכולה לעוף מהחלון. בסופו של דבר יש מעט מאד אנשים שמגיע להם להתנדנד כמו מי שרוצח משפחה בביתה. אם הרעיון של עונש מוות מקובל מוסרית, אז אל-עבד לגמרי נכנס לקטגוריה. גם ההתנגדות הסטנדרטית לעונש מוות – החשש מטעות שיפוטית שתסתיים ברצח משפטי – נראית לא מי יודע מה רלוונטית הפעם. ונניח שלפרקליטים יימאס לשמש כתירוץ של הממשלה, או שמינו פרקליט חדש שלגמרי בעד עונש מוות. מה עכשיו?

דבר ראשון, כמובן, יש לדרוש שליברמן, בנט ושקד יבצעו את ההוצאה להורג בעצמם: שהם יעלו את הנידון לגרדום, יכרכו את החבל סביב צווארו, את המסיכה סביב ראשו, ימשכו בידית, יביטו בגופה המתעוותת ובצואה שנפלטת ממנה, ואחר כך יטפלו בגופה. זו צריכה להיות הדרישה הבסיסית מכל תומך עונש מוות: שיהיה מוכן לבצע אותו בעצמו.

אבל מההיכרות שלנו עם השלושה סביר להניח שהם פסיכופטים מספיק כדי לעשות את זה בלי לסבול שום יסורי מצפון. נשאל, אם כן, מה יקרה מרגע ההוצאה להורג. או, בעצם, כמה שבועות קודם לכן.

הידיעה שישראל, מדינה שאין בה עונש מוות אפילו כלפי רוצחי ילדים – אני נזכר אוטומטית בצבי גור, הרוצח של אורון ירדן – מוציאה להורג רוצח פלסטיני שכלל איננו אזרח שלה, צפויה להזכיר לכל העולם שישראל היא מדינת אפרטהייד. היא צפויה לעורר גל מחאה חסר תקדים ברחבי העולם המתורבת, שהשאיר מאחוריו את עונש המוות מזמן. על אחת כמה וכמה, עונש מוות על מה שהוא בעצם עבירה פוליטית – שהרי יהודים שרוצחים פלסטינים לא מועמדים לדין בפני בית דין צבאי. כלומר, העבירה שעליה ייענש אל-עבד לא תהיה רצח, אלא רצח יהודים. באותה ההזדמנות, נשמח להזכיר לעולם שישראל לא רק מוציאה להורג פלסטינים אבל לא יהודים, אלא גם שהיא הורסת את בתיהם של פלסטינים אבל לא את אלה של יהודים; ושהיא עוצרת, בממוצע, שני ילדים מדי לילה, ילדים שמוחזקים בתנאים בלתי אנושיים ועוברים לעתים קרובות עינויים. זה כל כך שגרתי שאף אחד כבר לא שם לב, אבל עץ התליה שרוצים בנט, שקד וליברמן לבנות יפנה זרקור אל כל זה.

כך שלגמרי סביר שביושבו בתא הנידונים למוות, יסייע אל עבד למאבק לחיסול משטר העוול הישראלי הרבה יותר משסייע לו בחייו ועל אחת כמה וכמה בפשעו. ומה תעשה ישראל עכשיו? מי יוריד את ליברמן, שקד ובנט מעץ המוות שבנו בעצמם? הם, הרי, לא יוכלו לרדת ממנו בכוחות עצמם מבלי להיראות בפני בוחריהם המשוערים כפחדנים ושפוטים של השמאל. וכבר למדנו שמבחינת ממשלת הימין, הקרבת האינטרסים של ישראל – אפילו מה שהם עצמם רואים כאינטרסים של ישראל – על מזבח האינטרס הפוליטי הזמני היא דבר שבשגרה.

האם הוצאתו של אל-עבד להורג תגרום לפלסטינים להפסיק את ההתנגדות האלימה למשטר הציוני? פחחחחחחחחחחח! שקד, בנט וליברמן אולי לא יודעים את זה, אבל ההיסטוריה של ההתנגדות הפלסטינית רוויה במרטירים, שלא מעט מהם הוצאו להורג (על ידי הבריטים, למשל) או עברו רצי דמוי-משפטי (כל ה”מסוכלים ממוקדות” למיניהם). האם זה עצר את ההתנגדות שלהם?

אבל עזבו את ההיסטוריה הפלסטינית. ספק אם לשלושת הליצנים האלה יש הכרות כלשהי בנושא – בנט היה עסוק בלהרוג ערבים בלי שיקרה שום דבר, שקד היתה עסוקה בעבודה על הקרדנציות הניאו-נאציות שלה, וליברמן היה עסוק בבנקים קפריסאים אפלים. אבל האם הם לא מכירים אפילו את ההיסטוריה של התנועה שלהם?

האם הם לא יודעים איך הפך שלמה בן יוסף, שהשליך רימון על אוטובוס פלסטיני (הרימון לא התפוצץ) למרטיר של התנועה הלאומנית היהודית? האם הם זוכרים שדב גרונר ועולי הגרדום האחרים נחשבו לדמויות מופת (גרונר בעיני הוא עדיין דמות מופת)? האם הטרגדיה של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שהעלו עצמם בסערה השמימה קודם שנתלו, הורידה את המוטיבציה של אנשי הלח”י והאצ”ל? האם הוצאתם להורג של אליהו בית צורי ואליהו חכים, שנתלו עד צאת נשמתם בשל הסיכול הממוקד מאד של הלורד מוין (הם נמנעו מלפגוע בשומר שלו), גרמה ללח”י לסגור את הבאסטה – או שזכרם של הצעירים האמיצים האלה הצית להבה שתרמה את שלה למיגור המשטר הבריטי? “אין כובשים את ראש הסלע,” שר האצ”ל (וכתב שלמה סקולסקי) לזכר בן יוסף, “אם אין קבר במורד.”

כששקד, בנט וליברמן כורים במורד את קברו של אל-עבד, האם הם מבינים שהם מסייעים לכיבוש ראש ההר? האם הם חפצים בכך? האם יש בהם משהו מעבר לעווית ריצוי קיצוני המצביעים שלהם? איזושהי מחשבה קדימה? או שנכנסנו לשלב הסופני של הקולוניאליזם, שבו הברבריות מזינה את עצמה ומולך האלימות תובע עוד ועוד קורבנות בנסיון שווא לדכא התקוממות?

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ניקיתי קצת את הבלוג. הפוסט על הדכאון מופיע כעת כעמוד קבוע בצד שמאל. קישורים שהפסיקו להיות רלוונטיים הוסרו. מי שרוצה לתמוך בבלוג באמצעות פטראון, ימצא כעת כפתור מתחת לכפתור התרומה הרגיל. חלק ניכר מהכסף הולך להחזקתם של החתולים ווילי וצ’ארלי, של בת זוגתי גלינה (השבוע הפכנו רשמית לידועים בציבור) ושלי. אני עוד לא לגמרי סגור על מה עושים עם פטראון, אז סביר שיהיו שינויים שם.

(יוסי גורביץ)

ג’יב א דיב כמשל

ממשלת ישראל חושפת את השקר הנוצץ של “אין כיבוש”

טענה קבועה של פקידי ממשל בכירים – בוגי יעלון, למשל – ושל תועמלנים ישראלים (בן דרור ימיני, למשל) היא שאין בעצם כיבוש. רוב הפלסטינים שולטים בחייהם וטוב להם. יש פה ושם “חריגות”, אבל חריגות יש בכל מקום. ממשלת ישראל סיפקה לנו בשבועיים האחרונים שתי דוגמאות לכך שמדובר בשקר מטומטם למדי.

הדוגמא האחרונה מגיעה מהכפר ג’יב א דיב. זהו כפר פלסטיני שהוקם ב-1929 ולרוע מזלו נמצא תחת כיבוש ישראלי מאז 1967. כיום הוא מוגדר כחלק משטח סי. כלומר, בין השנים 1967 ו-2017, ישראל (או, בלשון הפיקציה המשפטית המקובלת, המפקד הצבאי הישראלי) היא האחראית לפיתוחו. מזה שלושה עשורים בערך מבקשים תושבי הכפר חיבור לחשמל, וישראל שבה ומסרבת. לפני כתשעה חודשים נכנסה ממשלת הולנד לפער שפרצה ממשלת ישראל, ומימנה ב-350 אלף יורו מערכת חשמל היברידית לכפר, שמבוססת על לוחות סולאריים ודיזל. אתמול (ה’) הגיעו למקום קלגסי ממשלת ישראל, ספציפית מהזרוע המכונה בשם האורווליאני “המנהל האזרחי”, והחרימו חלק מהציוד ופגעו בשאר. התוצאה: 160 תושבים, גן הילדים והמסגד שלהם מנותקים מחשמל.

הולנד הגישה מחאה רשמית לישראל על כך. הממשל הצבאי – השם הקודם והמדויק יותר של “המנהל האזרחי” – לא טרח להוציא צווי הפסקת עבודה והריסה, שעליהם אפשר לערער, אלא פשוט ביצע את ההחרמה. מי שיגיע לעת ערב לאזור ג’יב א דיב יוכל לראות לא מעט אורות – שכולם מגיעים מהמאחזים הבלתי חוקיים שסביבו. למבנים שם דווקא הוציאו צווי הפסקת עבודה ולעתים קרובות גם צווי הריסה, אבל הממשל הצבאי וממשלת ישראל מסרבים ליישם אותם. אם מישהו מתעקש על כך, שייערך לקרבות משפטיים מייגעים – שבע-שמונה שנים – בבג”ץ.

לפני שבוע וחצי פרצה מהומה בממשלה, כאשר הסתבר היא אישרה בהיסח הדעת לתושבי קלקיליה להרחיב את העיר. קלקיליה עצמה נמצאת בשטח איי, אבל ישראל תפסה את השטחים שסביב לה, שנחוצים לשם התפתחותה, והם מוכרזים כשטח סי – ולמרות שמדובר בקרקעות שאין ויכוח על כך שהן שייכות לפלסטינים, ישראל לא אישרה לתושבי קלקיליה לבנות על אדמתם מאז 1993. כמובן, הם יכולים לבנות באופן בלתי חוקי, אבל אז הבניה שלהם צפויה לגורל של הפאנלים הסולאריים של תושבי דיב א ג’יב.

למה פרצה מהומה בממשלה? כי המתנחלים כבר רואים את כל שטחי סי כשייכים להם ומיועדים להתפשטות שלהם. זו הרי “תכנית ההרגעה” – מוסרים לי שברגעים אלה מחברים במנהל האזרחי טורבינה לקבר של אורוול כדי לייצר חשמל מהסיבובים שלו – של נפתלי בנט.

או, במילים אחרות: מה שישראל מבצעת בגדה המערבית אכן איננו כיבוש. כיבוש אוסר על המפקד הצבאי להעביר אזרחים מארצו לשטח הכבוש, אוסר עליו לתפוס את רכושם של הנכבשים (”תושבים מוגנים”) אלא לצרכים צבאיים דוחקים, ומורה לו לשקוד על פיתוח האזור לרווחת תושביו עד אשר יסתיים הסכסוך. כפי שאפשר ללמוד מהמקרה של ג’יב א דיב, לישראל מעולם לא היתה כוונה לפתח את השטחים עליהם זממה להשתלט. להיפך. המטרה שלה תמיד היתה למנוע מהתושבים יכולת פיתוח כלכלית עצמאית, להכפיף אותם לכלכלתה-שלה, לבזוז את אוצרות הטבע שלהם (במקרה שלנו, בעיקר מחצבות), ובמקביל להפעיל מדיניות של טרנספר שקט: למרר את חיי התושבים עד שיעזבו. שני הקטבים של המדיניות הזו – ניצול מצד אחד, טרנספר שקט מצד שני – השתנו בעוצמתם מעת לעת, ומאז שנתניהו חש מחויב לרצות את המתנחלים כדי לא לאבד מנדטים לבנט, הצד הטרנספריסטי גובר משמעותית.

ישראל אומרת לתושבים בשטח סי: לכו תמותו. לא ניתן לכם חשמל או מים, ואם תארגנו בעצמכם – נשמיד את זה. לתושבים בשטח איי, זה שבו כביכול הפלסטינים שולטים בעצמם, היא מזכירה שאם הם רוצים לבנות בית, כדאי שהם ירצו את נפתלי בנט. במקביל, היא בונה מאחזים בלתי חוקיים ומספקת להם אבטחה צבאית; מאחזים שאכן אינם נהנים מתמיכת המדינה מושמדים תוך זמן קצר על ידי הפלסטינים.

זה לא כיבוש, זה אפרטהייד שמשתמש באצטלה של כיבוש כדי לקנות לעצמו לגיטימיות. זה משטר שיוצא מנקודת הנחה שאפשר לשלול זכויות אדם ואזרח של קבוצה אתנית לנצח. לאנשים שתומכים במשטר מהסוג הזה יש שמות; לאנשים שמספקים לו תירוצים יש שמות אחרים, גרועים יותר. אל תשירו "יום הדין יבוא"; הביאו את היום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בעיניים עצומות לרווחה

הממשלה מדרדרת אותנו במודע לעוד מלחמה בעזה

אני יודע, אני יודע. אף אחד לא רוצה לשמוע על עזה. אני רואה את זה בסטטיסטיקות: עזה ועינויים הם שני הנושאים שהקוראים לא רוצים לשמוע עליהם. ועדיין, אין ברירה.

ממשלת ישראל הכריזה שלשום שהיא מתכוונת לצמצם את אספקת החשמל לעזה. לטענתה, המטומטמת מהרגיל, היא עושה את זה כי אבו מאזן אמר. ממשלת נתניהו מתייחסת לאבו מאזן כאילו היה עוזר ראש עיריית רמאללה, אבל היא מצפה שנאמין לה שכשהוא אומר, צה”ל קופץ ומגביר את המצור על עזה. ראש ממשלתנו, בשקר גס מהרגיל, הבהיר שישראל מהדקת את המצור על הרצועה אבל היא לא רוצה הסלמה.

השתלשלות האירועים הזו מספקת לנו הזדמנות נדירה לראות איך מבשלים מלחמה בזמן אמת. בדרך כלל, יש איזו תקרית בטחונית שמתנפחת במהירות, שלעתים קרובות מתרחשת אחרי שכוחותינו האמיצים הרגו מישהו בלי שהתקשורת הישראלית תדווח על כך, אבל פה אנחנו יכולים לראות בהילוך איטי את הממשלה בועטת, מרצונה החופשי, בקן צרעות.

יכול להיות שלמהלך הזה יש מטרה אסטרטגית. יכול להיות שהממשלה רוצה, בעקבות המשבר במפרץ, לאלץ את חמאס לצאת למלחמה כדי לכבוש הפעם את הרצועה. יכול להיות. מה שבטוח הוא שאין שום דיון בנושא. אנחנו פוסעים למשבר צבאי בעיניים עצומות לרווחה.

נזכיר: תושבי רצועת עזה, שרובם המכריע לא אשמים בדבר (כן – הגיל החציוני שם הוא 18, מה שהופך למגוחכת את הטענה ש”אבל הם בחרו בחמאס”; הבחירות היו ב-2006) חיים תחת מצור במש 11 שנים. החשמל שם מספיק כרגע, תלוי באיזה חלק של הרצועה אתה חי, לארבע או חמש שעות ביום. ישראל מעמידה פנים שזו בעיה של מישהו אחר, אבל זה בולשיט.

ישראל מטילה מצור ימי ואווירי על רצועת עזה. המשמעות היא שתושבי עזה לא יכולים לייצא תוצרת, אף שאין בכך שום סכנה לישראל, ושהם לא יכולים לייבא את הדלק שיאפשר להם לייצר חשמל. זאת, כמובן, מעבר לעובדה שישראל מסרבת להתחייב שלא תפציץ את תחנת הכוח של עזה, שממילא מספקת רק חלק מצרכי החשמל של הרצועה. בהתאם, אין כל אפשרות לבנות תחנת כוח חדשה.

ולא, זו לא אשמת מצרים. זו כמובן משחקת משחק מלוכלך משלה, אבל יש לה זכות לסגור את הגבול שלה מול הרצועה. סגירת גבול היא לא מצור. מי שמונע מהעזתים תנועה בים ובאוויר היא ישראל. וכפי שמוכיח מקרה מכונת השיקוף, להגבלות האלה אין שום קשר לבטחון. (עמותת גישה ציינה לאחרונה 50 מובנים שבהם ישראל ממשיכה לשלוט ברצועה; עיינו בהם.)

בישראל אוהבים לציין שחסימת מיצרי טיראן היתה, בפני עצמה, עילה מספקת למלחמה מול מצרים ב-1967. בדרך כלל שוכחים לציין שהסגירה הזו לא מומשה בפועל. ישראל מטילה מצור הרבה יותר חמור על רצועת עזה מזה יותר מעשור, אבל הציבור היהודי מייבב בכל פעם שהעזתים רואים בכך עילה לשימוש בנשק. הציבור היהודי, יש לציין, לא מודע לכך שישראל יורה לעבר הרצועה על בסיס יומי כמעט.

אז אנחנו הולכים לעוד סיבוב של “לחימה” – כלומר, הרג כמעט ללא רסן באזרחים נטולי תשתיות, שאין להם לאן לברוח, ושאין להם יכולת התנגדות אמיתית. כשזה יתחיל, שימו לב: כלי התקשורת ימהרו להדהד את עמדת הממשלה ולומר שהעזתים פתחו בלחימה. את הגברת החנק על 1.8 מיליוני בני אדם הם יטאטאו בשקט הצידה.

אל תשכחו, ואל תלכו שולל. זכרו: זו הממשלה שלכם. אתם בעלי המניות שלה. את שהיא עושה, היא עושה בשמכם. אתם אחראים לפעולותיה. אין לכם הזכות להסב את המבט.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

1.8 מיליוני בני ערובה

שר הבטחון תולה את המצב ההומניטרי ברצועת עזה ב”שבויי צה”ל בידי חמאס” – שאינם קיימים

שר הבטחון, בעוונותינו אביגדור ליברמן, הצדיק אתמול (ב’) בכנסת את המשך המצור הישראלי על רצועת עזה בכך שחמאס מחזיק בשבויים ישראליים, ואמר כי עד שהם לא יבוקרו על ידי הצלב האדום, המצב ההומניטרי ברצועת עזה לא ישתפר.

זה מצריך העלאה של כמה נקודות:

א. אין כל שבויים של צה”ל בידי חמאס. יש שני הרוגים שיתכן שגופותיהם מוחזקות בידי חמאס, אורון שאול והדר גולדין. השניים הוגדרו כחללים שמקום קבורתם לא נודע, אבל לאחר לחץ של משפחותיהם שינה צה”ל את ההגדרה – מהלך שנוי במחלוקת בלשון המעטה – והגדיר אותם כחללי שרדינגר, או בלשונו “הן כחללים והן כנעדרים.” הרב הצבאי הראשי הגדיר אותם בשעתו כחללים, אבל כנראה שללחץ המשפחות ולפולחן הבשר הישראלי יש השפעה יוצאת דופן. כלי התקשורת נוטים לאחרונה לאמץ את השיח של המשפחות, על פיהן הגופות הם “הבנים.” על כל פנים, בין אם השניים חללים ובין הם נעדרים, שבויים הם לא.

עכשיו, אחת משתיים: או שאביגדור ליברמן פלט בטעות מידע מודיעיני סודי מכל סודי, והצהיר שישראל מודעת למה שהכחישה עד כה בכל תוקף, קרי שיש שבויים בידי חמאס; או שהוא משקר ובונה על כך שלתקשורת היהודית יש זכרון של חולד.

ב. ההצדקות למצור הישראלי על רצועת עזה, שנמשך בדרגות שונות של חומרה בפועל מאז ההתנתקות (כשישראל מנעה את הוצאת היבול מהרצועה בסתיו וחורף 2005), השתנו פעם אחר פעם. תחילה, הסיבה למצור הרשמי היתה עליית החמאס ברצועה; אחר כך, שבייתו של גלעד שליט; אחר כך, לא ממש ברור אבל אף אחד בישראל לא שאל, אז המשכנו את זה בכל זאת; ועכשיו, שר הבטחון מגדיר לצרכי המצור שני חללים כשבויים.

ג. ברצועת עזה חיים כ-1.8 מיליוני תושבים, שהגיל החציוני שלהם הוא 18. כלומר, חלק ניכר מהאוכלוסיה הוא בעצם ילדים. הם נמצאים תחת מצור ישראלי שהורג בהם וגורם להם מחלות כל ימי השנה. האו”ם העריך שרצועת עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם ב-2020, שזה מעבר לפינה. התירוץ הישראלי הנוכחי הוא שני “שבויים”; כלומר, העמדה הרשמית של מדינת ישראל – כפי שהובעה על ידי שר הבטחון שלה בפרלמנט שלה – היא שמותר לה להתעלל בכ-900 אלף אזרחים ולהשתמש בהם כבני ערובה עבור כל שבוי שלה. המדיניות הישראלית, מדיניות הבידול – הפרדה בין הגדה והרצועה כדי לסכל הקמת מדינה פלסטינית – מצריכה התעללות מתמשכת ויומיומית ב-1.8 מיליוני אזרחים.

כאן המקום להזכיר שישראל מחזיקה אלפי שבויים פלסטינים, שיש לה בית קברות לגופות חללי אויב אבל שהיא כבר לא ממש יודעת מי בדיוק קבור שם כי למי אכפת, רק ערבים. אפשר רק לחשוב אילו צווחות היתה משמיעה ישראל הרשמית אם החמאס היה מצדיק פגיעה באזרחים ישראלים משום שהיא מחזיקה שבויים פלסטינים. כאן אומר את זה שר הבטחון, והאדמה לא זעה.

ד. הסיבה שהנושא של רצועת עזה בכלל עולה לדיון הוא הקריסה המהירה של השירותים שם. הדיווחים מהשטח נשמעים דומים מאד לאלה שקדמו לצוק איתן. לאף אחד בישראל לא באמת אכפת, וממשלת ישראל ממשיכה במדיניות ההתעללות ב-1.8 מיליוני בני אדם, שמתבצעת ללא שמץ של דיון ציבורי כבר עשור.

עזה תחזור לסדר היום שלנו כאשר היאוש יגבר, שוב, על הפחד, והאסירים בכלא הפתוח הגדול בעולם יטיחו שוב את גופותיהם בחומות ויירו שוב לעבר ישראל. בינתיים, מדי שבוע בערך אנחנו הורגים בהם על הגבולות או במים. מטוסי ריסוס ישראלים משמידים יבולים ברצועת עזה, בלי שלמישהו אכפת. נזכר בזה כשהכל יתפוצץ, אבל אז כרגיל נתכנס לתנוחה האהובה על הציבור, זו העוברית, ונייבב שמה כבר עשינו.

ה. יש שני ישראלים שככל הנראה אכן מוחזקים ברצועת עזה, אברה מנגיסטו והישאם א סייד. הם לא זוכים ליותר מדי תשומת לב, וכנראה שאפילו אביגדור ליברמן לא היה מעז להשתמש בהם כדי להצדיק את החזקת תושבי רצועת עזה כבני ערובה.

אף על פי כן, הם ככל הנראה עדיין שם. נתראה בגרסה הבאה של מבצע “פאלוס זקור.”

ועוד דבר אחד: ישנו טרול ימני שמתכנה שי גליק או לעתים שמאי גליק. הבוקר קיבלתי ממנו את המייל הבא, לאחר שבעבר חסמתי אותו בפייסבוק. אם תתקלו בשמו, רק שתדעו באיזה טיפוס מדובר.glick

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)