החברים של ג'ורג'

הדיסוננס הקוגניטיבי של בן דרור ימיני

ארכיבישוף תעשיית השקרים תמך בהפיכת צה"ל לכנופיה, ועכשיו מתלונן על המחיר

בן דרור ימיני לא מרוצה ממעצרה המתארך של עאהד תמימי. אין לו בעיה, כמובן, עם המעצר עצמו. יש לו, כרגיל, בעיה עם הנראות שלו. בטורו האחרון (במוסף לשבת של ידיעות, אתמול) הוא קובל על כך ש”בעשרת הימים האחרונים [תמימי] הופכת לקדושה מעונה […] הנזק שהיא גורמת לישראל כשהיא עצורה חמור עשרות מונים מהנזק שהיא גורמת מחוץ לכלא […] המעצר הממושך הזה פוגע בישראל. הוא נראה כמו נקמנות. הוא בלתי מידתי. הוא משרת את שונאי ישראל. הוא מחזק את העלילה שישראל מתעללת בילדים.” ההדגשות שלי.

נפרק את הדברים של ימיני לנקודות:

א. ישראל עצרה קטינה באופן בלתי מידתי (ימיני סבור שדי במעצר של מספר שעות).

ב. המעצר הבלתי מידתי של קטינה לא מטריד את ימיני.

ג. הוא מודאג מהנזק התדמיתי שהמעצר גורם, והופך את היוצרות: היעצרות על ידי הכיבוש הישראלי “גורמת לו נזק.”

ד. מול העובדה שישראל מתעללת בילדים, מודאג בן דרור מהחשש שהעובדות יתפרשו כפי שהן.

כלומר, מעצרה הבלתי מידתי (כלשונו של ימיני עצמו) של קטינה מדאיג אותו משמעותית פחות מהפגיעה שעצם חשיפת המעצר הזה גורמת לישראל. עאהד תמימי יכולה, מבחינתו, להרקב בצינוק; הנזק שנגרם לה, אדם בשר ודם, חשוב לו פחות מהנזק שנגרם לישות מטפיזית, תדמיתה של ישראל.

ימיני לא מבין איך זה קורה. האם בצבא לא מבינים את הנזק שגורם המעצר הזה לישראל? ובכן, בן דרור, אתה יכול להאשים במידה ניכרת את עצמך. אתה היית בן האנשים שדחפו את צה”ל לשם.

לזכותו של ימיני יש לציין שפעם הוא ידע את ששכח מאז. לפני כשנתיים וחצי, אחרי התעללות מצולמת של חמושי צה”ל בעצורים בג’ילזון, כתב ימיני שאין טעם להוציא מיליוני שקלים על hasbara (כך במקור) אם אנשי צה”ל לא מבינים שהם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל. ימיני יודע שהבעיה העיקרית של ה-hasbara היא צה”ל.

השאלה, אם כן, היא מדוע צה”ל לא מקשיב לאנשים כמו ימיני ונמנע משטויות מזיקות כמו מעצרה הנקמני והלא מידתי של תמימי. התשובה פשוטה למדי: צה”ל הוא לא צבא, הוא כנופיה. תמימי דרכה על הכבוד שלו ויש רק דרך אחת שבה כנופיה מטפלת בפגיעה כזו: מוכיחה שאם אתה משתין על צה”ל, כלשון האמרה הצבאית הישנה, הוא נרטב; אם צה”ל משתין עליך, אתה טובע.

צה”ל הגיב בפרשת תמימי לא בשיקול דעת, אלא בתגובה הקבועה שלו: על פי רצון דעת הקהל. זה התחיל מזמן, בפרשת “דוד הנחלאווי” שבה נסיונו של צה”ל לאכוף משמעת על חייל (דוד אדמוב) שהביך אותו מול מצלמות הוביל למעין מרד. אחר כך הגיעה פרשת הרצח בביתוניא: הצבא הסתבך באינספור שקרים, וכשבסופו של דבר נמצא הרוצח – בן דרי – סגר הצבא איתו עסקת טיעון על “הריגה ברשלנות.” התקשורת היהודית התעלמה לחלוטין מפרשת דרי: מביך מדי לצבא ומביך מדי לאספסוף היהודי.

אחר כך הגיעה פרשת אזריה. הרצח כאן בוצע מול המצלמות ואי אפשר היה לחמוק ממנו. אבל הלחץ הציבורי היה עצום. הפרקליטות הצבאית נבהלה תוך יומיים, והמירה את סעיף הרצח בהריגה. משפט אזריה נמשך שנה. ולאורכה, בן דרור ימיני ניצב בצד האספסוף. אחרי פסק הדין של אזריה, כתב ימיני שבפרשה הזו מתנגשים שני ערכים: “קודים מוסריים גבוהים” וסולידריות. הרמטכ”ל, לדעתו, “זנח את הסולידריות.” הוא הביא כתמיכה לעמדתו מספר מקרי רצח שבוצעו על ידי חמושים בריטים, שזכו לעונש קל. לדעתו, הרמטכ”ל צריך היה “להקשיב לחיילים בשטח” ול”תמיכה הציבורית הרחבה” שלה זוכים חמושים פושעים. ימיני חזר על עמדתו, שוב תוך ציטוט מקרים ממדינות אחרות, חודשיים לאחר מכן.

הטענה שחייל שביצע פשע מלחמה ראוי ל”סולידריות” מצד הפיקוד הבכיר, ושה”סולידריות” הזו צריכה לגבור על “ערכי מוסר גבוהים” משמעה שהצבא צריך לפעול כמו כנופיה. הדרישה ל”התחשב בדעת הקהל” משמעה ויתור של הצבא על יכולתו ליישם את חוקי המלחמה הנוקשים. השילוב בין ה”סולדיריות” ובין “התמיכה הציבורית” הוא דרישה של הצבא לעמידה מאחורי החמושים שלו בכל מחיר, לא משנה מה הם עשו. ימיני ציטט בפרשת אזריה באהדה שופטים צבאיים בעולם שהתחמקו מהרשעת פושעי מלחמה בעבירות של הרג או רצח.

על פניו, צריך להפנות לימיני את השאלה שהוא עצמו מפנה כעת לצה”ל: מדוע, דווקא כאיש hasbara, לא דרשת את הענישה החמורה ביותר שבאפשר לאזריה? אחרי הכל, האם יש פגיעה אנושה יותר בתדמיתו של צבא מאשר רצח בדם קר של חסר ישע מול מצלמות? אם ה-hasbara עמדה בראש מעייניו של ימיני, הוא צריך היה לעמוד בראש התובעים עונש כבד לאזריה. בעונש כזה היתה תועלת נוספת: אפשרות לטעון בפני בתי דין בינלאומיים שצה”ל מסוגל לשפוט את פושעי המלחמה שלו בעצמו. עונש כבד לאזריה, בקצרה, היה נצחון הסברתי והגנה משפטית על חמושי צה”ל מפני העמדה לדין בחו”ל. אז למה נקט ימיני את העמדה ההפוכה?

כי, בסופו של דבר, ימיני משרת את העסקה האפלה בין צה”ל ובין חמושיו: אתם תבצעו פשעי מלחמה ואנחנו נסתכל הצידה. שני הצדדים יודעים שהעסקה הכרחית. צה”ל זקוק, לצרכי ניהול הכיבוש, לחיילים שיבצעו הפרות זכויות אדם שיטתיות. הפקודות הלא כתובות שלו מדברות שוב ושוב על “לבנת שיבוש”: נוהל שמטרתו הטלת אימה על האוכלוסיה. הנוהל הזה מוכר לכולם ובלתי חוקי למשעי. הצבא צריך שחמושיו יטילו אימה על האוכלוסיה. אז מה הוא עושה? נותן להם להשתולל – אלא אם הם נתפסים.

ימיני נמצא בבעיה: מצד אחד הוא מכיר בכך שהתעללות מצד חמושים – אם היא מצולמת – היא נזק עצום לישראל; מצד שני, הוא יודע שאם צה”ל יעניש את החמושים בחומרה, החמושים האחרים יחושו – בצדק – שבגדו בהם, ויתחילו לשחק אותה ראש קטן.

בסופו של דבר, ימיני לא רוצה hasbara חכמה: הוא רוצה כיבוש חכם. הוא תמך באזריה, כי התנערות ממנו היתה מובילה למשבר בקרב החפ”שים (החמושים הפשוטים). מצד שני, הוא לא מבין מה התועלת במעצר המתעלל בתמימי.

אבל מבחינת החפ”ש, ותומכיו בציבור הישראלי, אין הבדל. כשאתה חבר כנופיה, כבוד הכנופיה הוא הכבוד שלך, ועל פגיעה בכבוד מגיבים בעוצמה, בדיוק כמו על פגיעה פיזית. מכאן ההתעללות בתמימי. ימיני הוא חבר בכנופיה החזקה ביותר במזרח התיכון, הוא פשוט לא מסוגל להכיר בכך. מכאן הדיסוננס הקוגניטיבי שלו. בעלי החמלה יאמרו ששרידי מצפונו של ימיני מציקים לו, אבל העובדה שמעצר בת 16 לא מטריד אותו אלא במובן ההסברתי, מטילה לרוע המזל צל כבד על הטענה הזו.

שמים, בקשו עליו רחמים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מוות לנשלטים

מה חסר בכל הדיון על עונש מוות לפלסטינים

כמדי מספר חודשים, בצר לו מאימת הסקרים, הבריון המורשע אביגדור ליברמן מעלה לדיון עונש מוות למחבלים. או, אם לדייק, לפלסטינים. אחרי הכל, עונש המוות הזה לא מיועד לחברי מחתרות יהודיות למיניהם או, שומו שמיים, לחיילים שרוצחים פלסטינים חסרי ישע. הוא גם לא מיועד ל”סתם” רוצחים או להוריהם שרוצחים את ילדיהם. זה בשר דם שמושלך לאספסוף הישראלי, באצטלה קלושה למדי של בטחון: כביכול, עונש מוות יוביל להרתעה. בפועל, זו פשוט הצורה החוקית של הסיסמה העממית “מוות לערבים.”

כמובן, החל מיד הדיון המייגע הרגיל של בעד ונגד. נהוג לשכוח שתי עובדות: ראשית, עונש המוות בישראל לא בוטל אלא רק צומצם (ולגמרי יתכן שצריך להפעיל אותו על בצלאל סמוטריץ’); שנית, עונש מוות קיים בדין הצבאי החל בגדה המערבית. יש צורך בתמימות דעים בין השופטים, וצריך שהתביעה תדרוש עונש מוות, אבל אין שום צורך בשינוי חקיקה.

אז למה מדברים שוב ושוב על תיקון חקיקה? כי בתי המשפט הצבאיים מעולם לא גזרו גזר דין מוות, וצריך להמריץ את השופטים לעשות את מה שאינם רוצים לעשות. מי שקרא את כתביהם של עורכי הדין – ושל שופטים – בימים שבהם היה עונש מוות, יבין את האימה שהוטלה גם עליהם בבואם לשבת בדין. עונש מאסר, אם שגית, ניתן לתיקון; הסבירות שזה יקרה נמוכה, כמובן, אבל זה משמש כמקבילה של הקליע הריק ברובה הרנדומלי של כיתת היורים: הצורה שבה שופט מרגיע את מצפונו. אם טעית בעונש מוות, ביצעת רצח משפטי.

ובכל הדיון המייגע למדי, חומקת אמת קטנה אך קריטית: ליברמן וחבר מרעיו רוצים שכנסת ישראל תקבע עונש בחוק עבור הפלסטינים, שאינם יכולים להיות שותפים לחקיקתו. לכאורה, זה מובן מאליו: הפלסטינים אינם אזרחים ישראל ומכאן שאין לחהם אמירה ביחס לחקיקה שלה.

אבל היא הנותנת: התוקף שיש לחוק – כלומר, התוקף המוסרי שלו, לא ידו הגסה של הקלגס עם האלה האוכף אותו – נובע מכך שהוא התקבל על ידי הנשלטים. נבחריהם הצביעו בעד החוק הזה. אם ישכנעו די מהם, יוכלו לשנות אותו. זה לא קל, אבל זה קורה. לפלסטינים אין אפשרות לומר דבר על החוק שקובע שאם יהרגו יהודי – חמוש או לא – הם בני מוות, משום שאף שהם נשלטים על ידי ישראל (ואם לא היו נשלטים על ידיה, לא היה טעם בחוק) אין להם זכות יצוג בה.

והרי זה כל הכיבוש כולו: ההתעקשות להתעלם מהכלל שאומר שריבונות נשענת על הסכמת הנשלטים. ההתעקשות שלא להכיר בכך שסירוב לקבל את הסכמת הנשלטים מותיר להם רק התקוממות – כפי שנאמר כבר במגילת זכויות האדם: “הואיל והכרח חיוני הוא שזכויות האדם תהיינה מוגנות בכוח שלטונו של החוק, שלא יהא אדם אנוס, כמפלט אחרון, להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ודיכוי…”

הפער בין היכולת של הישראלים להשליט חוק על הפלסטינים ובין חוסר יכולתם של הפלסטינים להשפיע על החוק הוא בדיוק המצב שמאלץ אותם “כמוצא אחרון, להשליך את יהבם על מרידה בעריצות ובדיכוי.” והפער הזה פשוט לא גלוי לעיני רוב הישראלים.

לא שזה מפתיע: כל הציונות כולה נבנית על הסירוב להכיר בהסכמת הנשלטים. זו הסיבה שהציונים סירבו בתקיפות לכל רעיון להקים פרלמנט בפלסטינה המנדטורית – היה ברור להם איך ייראה המפעל הציוני אם רוב תושבי פלסטינה ידחו אותו. החשש ממצב שבו לשלטון אין מנוס אלא להשען על הסכמת הנשלטים הוא שמשאיר אותנו במצב שבו אנו תקועים כבר 50 שנים.

וכן, אפשר לומר: אבל יש חוק צבאי, וחוק צבאי הוא חוק. אכן. אבל משטר צבאי אמור להיות קצר. הוא אנומליה. משטר צבאי של שנתיים, שעושה מאמצים ניכרים לעבור למשטר אזרחי, הגיוני. משטר בן 50 הוא הכל חוץ מזמני, והוא דיקטטורה צבאית.

וכשמבינים שזה המצב, הכל נהיה הגיוני יותר. נותר רק לקוות שעוד נראה בקריסת הדיקטטורה, ושעוד נרקוד על קברי מנהיגיה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

העלמה והבהמה

עאהד תמימי חשפה את ערוות הגברברות של תומכי צה”ל – ואת המטרה האמיתית של ה-hasbara

ביום שישי האחרון, כחלק מפעולות הדיקטטורה הצבאית הישראלית בגדה המערבית להרחבת שטחי השליטה של המתנחלים, ירה חמוש צה”ל קליע מתכת מצופה גומי בראשו של מוחמד תמימי בן ה-15 בכפר נאבי סלאח. בכפר מתחולל מאבק ארוך שנים כנגד פלישתם של המתנחלים, והוא נמצא תחת משטר דיכוי קשה מהרגיל. התקשורת הישראלית לא הקדישה תשומת לב לירי של קלגס ישראלי בראשו של בן 15. אירוע יומיומי, כידוע, איננו חדשות. אין מה לדווח.

היא דיווחה בהרחבה, עם זאת, על מה שהתרחש זמן קצר לאחר מכן. שני חמושים הופיעו בחצר בית תמימי (לרוב, התקשורת הישראלית מעלימה את הנקודה הזו), ושם מצאו את עצמם מול נערה פלסטינית נחושה, עאהד תמימי. לתמימי יש היסטוריה ארוכה של התמודדות נטולת פחד עם הקלגסים. התקשורת הישראלית אוהבת לקרוא לתקריות הללו “פרובוקציות”: כמו בדרום האמריקאי הישן, הפרובוקציה היא לא ההתעמרות הלבנה/ישראלית הקבועה, אלא עצם קיומו של אדם משועבד שמעז להתמודד בפומבי עם המתעמרים בו. זו כבר “הפרת סדר.” הסדר הוא שלחמושים מותר לירות בראשו של קרוב משפחה של תמימי ואחר כך לפלוש לביתה. ההתעמתות עם החמושים היא הפרובוקציה.

הסרטון של תמימי הסוטרת לחמוש צה”ל פורסם ביום שישי, הופץ ביום שני וגרם לצווחה ארוכה ומרה בקרב תומכי צה”ל. הכבוד של צה”ל שכב על הרצפה, ונערה פלסטינית היא שהשליכה אותו לשם. אלפי גברברים ישראלים צווחו נקמה. הם אמרו, לעתים קרובות, שתפקידה של נערה פלסטינית, בראותה חמוש ישראלי, הוא להשתין מפחד. הכבוד שלהם הושפל כשהתברר שהמצב שונה מהותית: שהנערה הלא חמושה מסוגלת לסלק חמוש ישראלי בצעקות ומכות, כפי שצריך לגרש אדם הפולש לביתך. היה מימד מובהק של היפוך תפקידים מיני בתקרית הזו – ואכן, יש להניח שנער פלסטיני בגילה של תמימי כבר היה פצוע קשה, אם לא מת.

צה”ל ניסה תחילה לומר שהחמושים פעלו כיאות, אבל הצווחות על פגיעה בכבוד הצבא הגיעו גם אליו. כמה שעות לאחר פרסום הסרטון הוכיח צה”ל שהוא גבר-גבר: כוחות גדולים של משטרה וצבא פשטו, בארבע בבוקר, על בית משפחת תמימי ועצרו את עאהד. החמושים הקפידו לתאר את המעצר בווידאו, ומיהרו לשחרר אותו לכלי התקשורת הישראלים עם לוגו צבאי. הללו, בתורם, מיהרו לפרסם את סרטון המעצר בהבלטה. צה”ל הגדול שב ותפס את כבודו מידי נערה פלסטינית. סע, בן-צור, סע!

ומאחר ותמימי השפילה את הצבא בפומבי, מיהרה המערכת להראות שכך לא ייעשה. אמה של תמימי, שניסתה לברר היכן מוחזקת בתה, נעצרה בתחנת המשטרה. מאוחר יותר, עצר הצבא באומץ נדיר גם קרובת משפחה אחרת שהיתה מעורבת באירוע. עאהד תמימי מואשמת כעת בתקיפת חמוש, משהו שהיא בעליל אשמה בו, ובינתיים היא מוחזקת במעצר עד יום שני. השופטת קבעה שאין מסוכנות שמצריכה מעצר, אבל המשטרה ביקשה זמן לחקור חשדות נגדה גם בשורה של פרשיות אחרות, סמויות מהציבור, שהוצגו לשופטת ב”דו”ח סודי.” עורכת דינה, גבי לסקי, אמרה לי שבכוונתה לערער על ההחלטה לבית משפט צבאי לערעורים.

יש כאן מספר נקודות שראוי לעמוד עליהן. קודם כל, צה”ל עוצר דרך קבע בממוצע שני קטינים פלסטינים מדי לילה. בשבועות האחרונים, עקב המחאות בעקבות הצהרות טראמפ, מספר המעצרים גבוה משמעותית מהמקובל. חלק ניכר מהמעצרים מתועדים בווידאו על ידי צה”ל – אבל הוא מעולם לא העביר לתקשורת סרטון כזה, ועוד עם לוגו שלו. המעצר המתוקשר של תמימי היה מיועד להבהיר לציבור שחש מסורס שצה”ל לקח ויאגרה ושאין שום סודה לשתיה במים שלו.

ויש סיבה טובה לכך שסרטונים כאלה לא יוצאים: בדו”צ, זרוע מרכזית של מאמץ ה-hasbara, יודעים שסרטון שבו נראה קטין מוצא מבית הוריו כשהוא אזוק על ידי חמושים יתקבל רע מאד בכל מקום בעולם. אבל הפעם הצורך להרגיע את הציבור היהודי גרם לדו”צ לזרוק את מאמץ ה-hasbara לעזאזל.

ואולי יש לתקן את הטענה הזו: מאמץ ה-hasbara מיועד בעיקרו לישראלים ויהודים בחו”ל. הוא לא מנסה להגיע כמעט לאף אחד אחר. הוא מיועד לשכנע את המשוכנעים שהכל בסדר, שהם יכולים לישון בשקט בלילה ולא לחשוב על מה בניהם נשלחים לעשות. מכאן גם ההיסטריה הציבורית סביב שוברים שתיקה: כמו הזבוב הסוקרטי, הם מתעקשים להעיר ציבור שישן. הציבור לא רוצה לדעת. צה”ל יראה לו שהוא מסוגל לעצור קטינה אחת ביד חזקה ובזרוע נטויה, אבל מי שיצביע על כך שיש עוד אלפי עצורים כאלה ושמדובר בפעילות שגרתית יוקע כבוגד.

מי שצריך היה לקבל הוכחות נוספות לכך שקמפיין ה-hasbara הוא קמפיין ממשלתי, בכסף ציבורי, שמטרתו היא לוחמה פסיכולוגית נגד הציבור שמממן אותו, יוכל לקבל אותן ברשימת הכתבות החדשה של העין השביעית. שלשום (ב’) חשף האתר שהמשרד לנושאין אסטרטגיים העביר מאות אלפי שקלים ל”ידיעות אחרונות” כדי לקדם תכנים לכאורה-עצמאיים ובפועל תכנים של משרד ממשלתי; היום פרסם העין השביעית (משמאל יש באנר שבו תוכלו לתרום להם) שארדן העביר חצי מיליון שקלים לקשת עבור תכני hasbara – שמופנים כלפי הציבור הישראלי. תמורת המימון הזה, שידרה קשת בשידור חי מצעד קקמייקה בניו יורק שמומן על ידי ממשלת ישראל.

יש לציין שארדן עושה מאמצים ניכרים להסתיר את הפעילות של המשרד מהציבור. מי שחשב שהוא מנסה להסתיר איזו פעילות שפיונית בחו”ל (כמו הלוזר שנתפס מתרברב ביכולתו להדיח חברי פרלמנט בבריטניה ועף משם מיד לארץ) כנראה מגזים: סביר הרבה יותר שארדן לא רוצה שנדע כמה כסף מוציאה הממשלה על לוחמה פסיכולוגית נגד בוחריה.

פרשת תמימי ופרשת ארדן מראות שתיהן שהמטרה של ה-hasbara היא לא קהל בחו”ל – ככל שאנשים מודעים יותר למה שישראל עושה, כך הם עוינים אותה יותר. מכאן כל הדיבורים על “מיתוג מחדש” של המדינה כמשהו עם חופים ונשים יפות. לא, המאמץ העיקרי של ה-hasbara הוא נגד הציבור הישראלי: מטרתו לספק לו עוד ועוד סיבות לא לשאול שאלות על מה שנעשה בשמו.

על כן, יש להניח שצה”ל יתעקש לנהל משפט נגד עאהד תמימי. הוא צריך להיראות חזק מול הציבור היהודי, להראות שהוא מסוגל להעניש קטינות שהעזו להגן על ביתן. הוט יעשה את זה למרות הנזק התדמיתי בחו”ל, כי המאמץ העיקרי של ה-hasbara שלו לא מופנה לחו”ל.

יש להניח שמשפטה של תמימי ייערך בדלתיים סגורות, כי אחרת זה יהיה מביך במיוחד. אבל הנה שעתה של תמימי לנסוק: הנה שעתה להטיח בשופטיה את הדברים שהטיח דב גרונר בשופטיו. שהיא לא מכירה בסמכותם לשפוט אותה. שזכותו של כל עם כבוש להתקומם, גם באלימות, כנגד כובשיו. שצה”ל הוא פולש באדמתה כפי שהצבא הבריטי היה פולש. שהכוח בידי שופטיה, אבל הצדק לעולם לא יהיה לצידם. אם לצטט את גרונר,

“מן היסוד החוקי של שלטונכם לא נשאר איפוא ולא כלום; ורק יסוד אחד קיים לאותו השלטון: כוח הזרוע, הכידון והטרור… וכשאין השלטון הקיים באיזו ארץ שהוא חוקי, כשהוא הופך לשלטון דיכוי ועריצות, זכותם של אזרחיה – יותר מזה, חובתם היא – להלחם בשלטון זה ולהפילו.”

ותמימי תוכל להשלים: את זאת עושה הנוער הפלסטיני ואת זאת הוא יעשה, עד שתסולקו מן הארץ הזאת ותמסרוה לבעליה החוקיים.

כשדב גרונר עמד מול שופטיו בגאון, לוחם שחרור מול משעבדים, נאלץ ווינסטון צ’רצ’יל לומר בפרלמנט “הבית הזה חייב לרשום לפניו את עוז לבו של האיש הזה, פושע ככל שיהיה.” ספק אם נשמע הצהרה דומה מחבר פרלמנט ישראלי. ואף על פי כן: אומץ, עאהד, אומץ. עד לנצחון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הרב”ט האסטרטגי יורה בראש דרך כוונות

צה”ל הרג שלושה פלסטינים ביום שישי, וזאת בשל עצם נוכחותם בהפגנה

תשומת לב עולמית הופנתה למדיניות ישראלית שקטה, כאשר חמוש צה”ל כלשהו ירה ביום שישי בראשו של אברהים אבו תוריה, מפגין נכה בן 29 מול גדר המערכת ברצועת עזה, והרג אותו. בתקרית ההיא, הרגו חמושי צה”ל אדם נוסף; אדם שלישי נהרג בגדה, בנסיבות דומות.

ההרג הגרוטסקי במיוחד של אבו תוריה, שאיבד את רגליו כתוצאה מפעולת צה”ל בטבח ההמוני שידוע כעופרת יצוקה, ושנורה על ידי קלע או צלף שהוא חרא של בנאדם אפילו ביחס למקובל בצה”ל, טשטש את הנקודה הקריטית. אפילו אם אבו תוריה היה שלם ברמ”ח אבריו ושס”ה גידיו, והיה יוצא בריקודים לפני הכלה ומוכתר כאלוף המקומי של אל-בורייג' בפארקור, לרוצח שלו (*) לא היתה שום הצדקה לירות בו.

((*) כן, ירי בראשו של אדם לא חמוש שלא מהווה שום סכנה, דרך כוונות, הוא רצח לפי הספר. יש כוונה, יש רצון, יש יכולת ואין קינטור. תחיו עם זה.)

ואף על פי כן, צה”ל נאלץ להודות בתגובתו שיש לו נוהל לירי ב”מתסיסים”. לטענת הצבא, שמותר וצריך לפקפק בה, יש לו נוהל לירי ב”מסיתים” שמאפשר ירי לעבר פלג גוף תחתון בלבד. קצין גרוטסקי במיוחד אמר שהיתה כאן בעיה, כי לא לאבו תוריה לא היה פלג גוף תחתון. ושוב: לצה”ל יש נוהל לירי חי במפגינים. לא באנשים שמסכנים את החיילים. במפגינים. אם אתה אשם בהשמעת סיסמאות והנפת דגלים בהיותך פלסטיני, צה”ל רואה עצמו רשאי להרוג אותך.

וכן, אני יודע. לכאורה הירי הוא לעבר פלג גוף תחתון. בפועל, שלושת ההרוגים ביום שישי נורו בפלג גופם העליון. באף אחד מהמקרים לא נפתחה חקירת מצ”ח. במקרה של אבו תוריה, שמביך מאד את צה”ל מבחינת הנראות שלו, נפתחה “בדיקה.” ומנסיון, אם לא יהיה לחץ כבד, גם לא תהיה חקירה. צה”ל יודע היטב שהחמושים שלו יודעים היטב שהם פועלים עם שתי מערכות של פקודות; הרשמיות ואלו שמבוצעות בשטח. החרא הקטן שירה בנכה דרך כוונות כי צעק סיסמאות פעל לפי הפקודות הלא כתובות.

בצה”ל כבר יש תו”ל שלם על הדרך לשבש חקירה, והוא מועבר מדור לדור. רואים את כל הבריונים האמיצים שקושרים את עיניו של פלסטיני לפני שהם מכים אותו? לא מדובר רק בפחדנות עלובה; יש כאן שיקול טקטי מובהק. אם המקרה הזה ייתפס במצלמות, ותהיה חקירה, מצ”ח תוכל לסגור את התיק בתואנה – שאי אפשר יהיה לחלוק עליה – שהקורבן לא יכול לזהות את הבריונים שהיכו אותו. השטיק הבסיסי של תו”ל שיבוש החקירה, תפקיד שמצ”ח והפרקליטות הצבאית מקפידים עליו באדיקות דתית, הוא דחיית החקירה ככל האפשר. אם תפתח חקירה שלושה חודשים לאחר מעשה, תוודא בכך שלא יהיו ראיות. חיילים ישתחררו, מפקדים יעברו לתפקיד אחר, ולכולם יהיה זמן לתאם עדויות. למעשה, מצ”ח כל כך גרועה בחקירות עד שלפחות במקרה מתועד אחד היא סיימה חקירה כשהיא יודעת פחות על התקרית משידעה בתחילתה – היא הצליחה לאבד את התיק הרפואי.

זו היתה חקירת הרג במהלך הפגנה, אגב.

לשם שינוי, הנוהל הזה של צה”ל, שמעניק סמכות חיים ומוות לכל חמוש, עשוי לעלות לישראל בדם. גבול הרצועה מתחמם, במיוחד מאז מותו של אבו תוריה. ישראלים לא סופרים פלסטינים מתים, על אחת כמה וכמה עזתים; התקשורת שלהם לא מדווחת על מותם, אלא אם הוא מביך את ה-hasbara; אבל הפלסטינים דווקא סופרים. והם מגיבים, בכוחם העלוב, על הפגיעות הללו.

אז רב”ט אסטרטגי ירה למפגין נכה בראש. התוצאה היא ירי רקטות פלסטיני מרצועת עזה. צה”ל מגיב בהפצצות. אלה, בתורן, יובילו לעוד רקטות; והחרא הקטן עם הכוונות, שעשה מה שהמפקדים שלו רצו או למצער העלימו ממנו עין, יכול להיות זה שיגרור את צה”ל לעימות של ממש. יש לקוות שלא יהיה בין ההרוגים; המצב שבו הוא מועלה לדרגת קדוש מעונה (שהרי לעולם לא נדע מיהו) יהיה בדיחה אכזרית מדי, אפילו ביחס למצבנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רצח או הגנה עצמית?

מה קרה אתמול בקוסרא?

נתחיל מהעובדות:

א. מתנחל שזהותו לא ברורה ירה אתמול (ה’) למוות במוחמד זעל עודא, בן 48, תושב הכפר קוסרא.

ב. בסביבת מקום היתה קבוצה של נערי מתנחלים שפלשו, בליווי מבוגרים, לאדמות קוסרא. הם קראו לזה “טיול בר מצווה.” המתנחלים הגיעו מכיוון המאחז הידוע לשמצה אש קודש, וביניהם היו תושבי יצהר, ההתנחלות היחידה שערכה הצבעה בשאלה האם מותר לפגוע בחיילי צה”ל.

כלי התקשורת הישראלים אימצו אוטומטית את הנראטיב של המתנחלים: המטיילים התמימים הותקפו לפתע בידי המון זועם שצץ משום מקום, שעל פי התיאורים היו בו “100 אנשים”. המתנחלים נסוגו למערה ומשם ירה אחד מהם באקדח לעבר הפלסטינים. הפלסטינים חדרו למערה ולקחו ממנו את האקדח. מן היריות האלה, טוענים המתנחלים, נהרג עודא; מכאן שהוא מיידה אבנים ודמו מותר.

הגרסה הפלסטינית שונה מהותית. לדבריהם, עודא עבד את אדמתו יחד עם בנו בן השש. המקום ידוע סכנה: הוא נמצא שלושה קילומטרים מאש קודש. שלושה מתנחלים הגיעו לשדה. אחד מהם היה חמוש ברובה. הוא ירה בעודא לעיני בנו. הקליע פגע בעודא בגבו ויצא מהחזה. הילד נמלט מהמקום אל הכפר והזעיק עזרה, שהתעכבה משום שמדובר ביום חג (יום הולדתו של מוחמד). כשהגיעו התושבים לזירת הרצח, ירה המתנחל החמוש ברובה באדם נוסף, שנפצע ברגלו ופונה לבית החולים רפידיה.

רק אז הבינו הפלסטינים שיש קבוצה נוספת של מתנחלים שנמצאת מאות מטרים מזירת הרצח, והחלו לידות אבנים עליהם. אדם החמוש באקדח, שנפגע מידוי האבנים, ירה לעבר הפלסטינים ופצע עוד אחד מהם. כשהמחסנית שלו אזלה, הפלסטינים חדרו למערה, תפסו ממנו את האקדח, והיכו אותו. אבל כל זה התרחש לאחר שעודא כבר נורה, מאות מטרים מהמקום, ומת.

שתי גרסאות. אחת אומרת שעודא נרצח; האחת, שהוא נורה למוות בעת ידוי אבנים. אני נוטה להאמין לפלסטינים (ומיד אסביר למה), אבל הדעה שלי לא משנה יותר מדי. מה שצריך פה הוא חקירה משטרתית מעמיקה.

בתקרית יש הרוג פלסטיני ושני פצועים, כמו גם פצוע ישראלי. כל מקרה מוות של אדם צריך להיחקר. רבאק, זה הכלל במשפט האנגלי מאז הקמת מוסד ה-coroner במאה ה-12: לוודא שנתיני המלך אינם נרצחים על ידי משרתיו. הרעש המסיבי של המתנחלים וצבא הטוקבקים מיועד למנוע בדיוק את החקירה הזו.

כדי לברר איזו משתי הגרסאות נכונות, צריך לעשות את פעולות החקירה הבאות:

א. נתיחת גופתו של עדא ובירור איזה קליע הרג אותו: קליע רובה או קליע אקדח.

ב. בדיקת הפצוע שפונה לרפידיה ולברר האם נפגע מירי רובה או ירי אקדח.

ג. לגבות עדות מבן השש. למשטרת ש”י, המחוז הרשלן ביותר של המשטרה, כנראה אין חוקר שמוכשר לחקירת קטינים פלסטינים, אבל אני משוכגע שמשטרת ישראל תוכל לגרד כזה, אם תרצה.

למה אני מאמין לפלסטינים? כי אש קודש היא מוקד לטרור חקלאי יהודי, שמטרתו היא להטיל אימה על חקלאים פלסטינים כדי שלא יעזו להגיע לאדמותיהם. משם יצא בשנת 2007 צבי סטרוק, יחד עם מתנחלים אחרים, לפשיטה בשדות קוסרא. אחד המתנחלים פתח בירי באוויר לעבר רועים פלסטינים, וסטרוק – יחד עם אחרים – הסתער על קטין פלסטיני, פ. בן ה-15, הכה אותו, קרע את בגדיו, חטף אותו למקום אחר כשעיניו קשורות, הכה אותו נמרצות יחד עם אחרים, ובשלב מסוים פ. שמע אותם מתייעצים האם לירות בו. אחר כך נטשו אותו בשטח. זו לא היתה התקרית היחידה של סטרוק: חודשיים קודם לכן, תקף סטרוק את פ. בזמן שרעה את צאנו, ולקינוח הרג בבעיטה גדי שזה עתה נולד. סטרוק הורשע בבית משפט בכל הסעיפים ונידון לשנתיים וחצי מאסר. באש קודש הוא הפך לקדוש מעונה. על החטיפה, התקיפה, ההרג של הגדי – כל זה, כאמור, עלה לסטרוק בשנתיים וחצי מאסר. העונש על חטיפה בנסיבות מחמירות הוא 20 שנות מאסר.

ב-2013, נכנסו פורעים ישראלים חמושים לקוסרא, גרמו נזק לבית, וירו לעבר פלסטינים במקום. פלסטיני אחד נפצע קשה. בספטמבר 2011, ירו פורעים ישראלים חמושים לעבר חקלאים בקוסרא, לאחר שהאחרונים דרשו מהם לצאת מבור מים. במארס 2011, ירו פורעים ישראלים חמושים לעבר חקלאים פלסטינים בקוסרא, ופצעו שלושה מהם.

אולי התקרית הידועה ביותר היא נסיון תג המחיר הכושל בינואר 2014, שבו תפסו תושבי קוסרא את הפורעים (בהנהגת מאיר אטינגר), והחזיקו בהם עד שצה”ל הגיע לחלץ אותם. באירוע ההוא, לא מיותר לציין, טענו המתנחלים תחילה שמדובר ב”טיול עם משפחות.”

יש עוד תקריות בקוסרא. טונות שלהן, אבל ריכזתי פה תקריות אלימות במיוחד. אז כן, אני רואה כאן דפוס. אבל שוב, מה שאני חושב לא משנה. צריכה להיות חקירה ממצה. אדם נהרג.

ויש לי הרגשה משונה שלא תהיה חקירה. ושאם תהיה חקירה, משטרת ש”י כבר תצליח לחבל בה. נעדכן.

ועוד דבר אחד: אמש (אחרי התקרית) הגיעה קבוצה גדולה של פורעים ישראלים לקוסרא ותקפה את התושבים. צה"ל הגיע באיחור כהרגלו, למרות שיש לא מעט מצלמות במקום, וכמובן שלא עצר אף פורע ישראלי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

האם עובר קו אחד בין הנקודות הללו?

האם ממשלת ישראל משתתפת בקנוניה כלל-אזורית, שעשויה לגרור אותנו למלחמה?

המלחמה היא המשכה של המדיניות,

ודרום לבנון המשכו של הגליל העליון;

על כן אך טבעי שמדינה

תערוך מלחמה בלבנון.

הנעורים הם המשכה של הילדות,

ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון;

על כן אין טבעי מילדים ונערים

היורים זה בזה בלבנון.

(מאיר ויזלטיר, “המשך יבוא”)

בשבוע האחרון נרשמה סדרת אירועים חריגה אפילו ביחס למזרח התיכון. להלן תיאורם בקצרה:

* בסוף השבוע, הודיע במפתיע ראש ממשלת לבנון, סעד אל חרירי, על התפטרותו מתפקידו כראש הממשלה. הוא נימק את התפטרותו בכך שאיראן וחיזבאללה חותרות תחת לבנון. חרירי, חשוב לציין, אמר את הדברים בריאד, בירת סעודיה.

* שעות ספורות לאחר מכן, הודיע יורש העצר הסעודי, מוחמד בין סלמן, על מעצרם של 11 נסיכים בכירים. במקביל למעצר הזה, בוצעו מעצרים של עשרות בכירים אחרים בסעודיה. נסיך סעודי בכיר ושורה של בכירים נהרגו במה שתואר כהתרסקות מסוק. לאור העובדה ש”התרסקות מסוק” היתה התירוץ המקובל של סדאם חוסיין לחיסול יריבים, הטענה התקבלה בסקפטיות מסוימת. המעצרים מתוארים כסוג של טיהור או הפיכה, תלוי בנקודת המבט; ולאף אחד אין מושג ברור מה מתרחש בריאד.

* ג’ארד קושנר, שליחו של טראמפ למזרח התיכון, נצפה בריאד כשבוע לפני ההפיכה, שם נפגש בחשאי עם יורש העצר הסעודי. זו היתה נסיעתו השלישית של קושנר השנה לסעודיה.

* משרד החוץ הישראלי מיהר לשגר מברקים לכל השגרירויות, שבו הביע תמיכה בטיהור/הפיכה שביצע מוחמד בין סלמן. המברק נשלח ביום ראשון, בהפרש קצר מאד אחרי המעצרים בסעודיה ובערך 12 שעות לאחר התפטרותו של חרירי. המברק עוסק רבות בחתרנות לכאורה של איראן בלבנון, ומאשים את איראן בשיסוי החות’ים בתימן כנגד סעודיה. סעודיה שלחה, מצידה, מברקים זהים כמעט לשגרירויות שלה.

* למרות הבטחות סעודיות שחרירי ישוב ללבנון, בפועל הוא מוחזק בריאד. אפילו מקורביו לא מוכנים לומר שהוא חופשי לפעול, והתפטרותו הפתיעה את כולם. במקביל, יש דיווחים עקשניים שגם הנשיא הבובה של תימן שמפעילים הסעודים, עבדרבאח חאדי, מוחזק במעצר בסעודיה – יחד עם בניו. סעודיה החמירה את המצור הימי שהיא מטילה על תימן – כוחותיה מנהלים מלחמה במדינה כבר זמן רב, והם לא טובים בזה – והמצב ההומניטרי שם, שגם כך על סף האסון, מתדרדר. התירוץ הסעודי הוא שהמורדים שם העזו לירות טיל לעבר נמל התעופה שלה, מה שנשמע סביר לגמרי בהתחשב בהפצצות הסעודיות הרצחניות שם.

* ביום שני, הודיעה סעודיה שהיא רואה את לבנון כאילו הכריזה עליה מלחמה, וזאת בשל פעילות החיזבאללה במדינה. סעודיה הודיעה עוד, תוך שהיא מפרה את זכויות היוצרים של דן חלוץ, שהיא תשיב את תושבי לבנון “למערות.”

* לסעודיה אין צבא שמסוגל לפגוע בלבנון. לעזאזל, אפילו בתימן היא מתקשה לטפל.

* לישראל, מצד שני, דווקא יש. פרשנים ערבים כבר העריכו שסעודיה תלחם בלבנון “עד החייל הישראלי האחרון.” בניו רפבליק הזהירו מסכנה של מלחמה בין ישראל ולבנון.

* אתמול (ג’) הודיע בנט – לכאורה, שר החינוך – שאם ישראל תותקף על ידי חיזבאללה, היא תראה בממשלת לבנון אחראית. בנט, על פי הדיווחים, נפגש בוושינגטון עם בכירים (ג’ארד קושנר?) כדי לקדם הכרה אמריקאית בכך שממשלת לבנון היא בעצם חיזבאללה. ההודעה נשמעת משונה במיוחד, כי אין שום סימן שחיזבאללה מנסה לתקוף את ישראל.

* היום (ד’) פרסם האלוף במיל’ גיורא איילנד מאמר שמאיים על לבנון ואומר שהיא ניצבת בפני “הסיכוי האחרון להציל את עצמה.” איילנד – שאין להוציא מכלל אפשרות שהוא מנסה להסיח את הדעת מחלקו בפרשת הארווי וינשטיין – כתב את מאמרו באנגלית, והזהיר את לבנון שאם תפרוץ מלחמת לבנון שלישית, ישראל תלחם לא בחיזבאללה, אלא “בפטרון שלו: המדינה הלבנונית.”

האם עובר קו ישר בין הנקודות הללו, או שהן אוסף כאוטי של נתונים? האם מתבשל כאן מהלך רב-אזורי, שבו סעודיה תגביר את המבצעים שלה בתימן בנסיון להגיע להכרעה שם, ובמקביל ישראל תתקוף את לבנון, כשעיקר הכוחות של חיזבאללה עודם בסוריה – הכל כדי לשבור את ההשפעה האזורית של איראן, בברכה שקטה של ממשל טראמפ?

מוקדם מדי לדעת. אבל צריך להזהיר שלישראל יש היסטוריה ארוכה ומגונה של קנוניות בינלאומיות מהסוג הזה, וספציפית בלבנון. כזכור, ישראל נכנסה למלחמת לבנון הראשונה לאחר 11 חודשים של הפסקת אש שהחזיקה מעמד יפה, תוך ניצול פיגוע של פלג אבו נידאל (”אבו נידאל אבו שמידאל, צריך לדפוק את אש”ף”, אמר הרמטכ”ל רפאל איתן) כדי להפר את הפסקת האש – וששבירת הפסקת האש היתה חלק ממזימה ישראלית להמליך את באשיר ג’ומאייל על לבנון. גם אז היו פרשנים ופוליטיקאים שזיהו את התהליכים והזהירו מפניהם, אבל הם הוטבעו באשד התעמולה של הממשלה.

אז אם פתאום ישראל תודיע על תקיפה לא צפויה מצד חיזבאללה, על ירי לא ברור בגולן, על תנועה לא מזוהה של המדוכאים עלי אדמות, או על מכת ארבה בגבול הצפון, אני הייתי מפגין חשדנות קיצונית כלפי הטענות הללו. עוד יותר מבדרך כלל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הצבא המוסרי כחמאס

ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון מפר ביודעין ובמכוון את החוק הבינלאומי ביחס לטיפול בפצועי אויב, ובכך מבצע פשע מלחמה

בימים האחרונים מבצע צה”ל פשע מלחמה ברצועת עזה, על פניו בהנחיית הדרג המדיני, ותוך שיתוף פעולה של התקשורת הישראלית.

העובדות תחילה. ב-30 באוקטובר פוצץ צה”ל מקטע מנהרה שחדר מרצועת עזה לישראל. הפעולה עצמה ודאי לגיטימית, גם אם נניח לקשקשת ההיסטרית על “מנהרת טרור.” בפעולה נהרגו מספר לא ידוע של חמושי הג’יהאד האיסלמי. דמם בראשם.

מה שבא אחר כך רחוק מלהיות לגיטימי. כוחות הצלה פלסטינים שניסו להגיע למקטע ההרוס של המנהרה שנמצא בשטח הרצועה נתקלו בסירוב של צה”ל. האחרון טען תחילה שהוא פשוט אוכף את האיסור על התקרבות פלסטינים לגדר, לטווח של 300 מטרים בתוך הרצועה. הפלסטינים טענו שבמקום יש חמישה נעדרים שמצבם לא ידוע, יתכן שהם פצועים ויתכן שהם הרוגים. אתמול הודיע צה”ל, תוך שהוא מתייחס לחמישה כאל נעדרים, שהוא לא יאפשר את פינויים אלא אם החמאס יעביר לישראל גופות ואזרחים ישראלים הנמצאים בידיו. אמש (ה’) הגישו ארגון עדאלה ומרכז אלמיזאן (ברצועת עזה) עתירה דחופה לבג”צ בדרישה לאפשר לכוחות ההצלה הפלסטיניים גישה למקום.

polly

מכאן, להערות.

א. מדובר בפשע מלחמה מובהק. חוקי המלחמה קובעים שהצדדים יאפשרו פינוי פצועים וטיפול בהם. ישראל איננה נדרשת לטפל בפצועים בעצמה; היא נדרשת לאפשר לצוותי רפואה פלסטינים להגיע לאזור קריסת המנהרה, שנמצאת בשטח הרצועה. הסירוב לעשות זאת מקצר, מדי שעה, את סיכויי ההשרדות של פלסטינים הלכודים בהריסות המנהרה. נזכיר, כי בישראל שבה אלאור אזריה הוא גיבור לאומי זה לא מובן מאליו: לוחם אויב מנוטרל זכאי להגנות ולטיפול רפואי. כשישראל מונעת את הטיפול הרפואי, והיא עושה זאת במוצהר, היא מתעללת בפצועים ומביאה בוודאות – ככל הנראה, ודאות מחושבת – את מותם, וזאת לשם מטרה פוליטית. קוראים לזה, במינימום, הזנחה ובמקסימום רצח מודע של פצועים. או, במונח הצה”לי המקובל, וידוא הריגה.

ב. גם אם כל הפלסטינים במקום הרוגים, מניעת פינוי הגופות שלהם היא פשע מלחמה. הפתעה: כשהחמאס מחזיק בגופות ישראלים, הוא מבצע פשע מלחמה. כשישראל עושה כנ”ל, היא מבצעת פשע מלחמה. התופעה הבזויה של סחר בגופות נפשעת משני הצדדים.

ג. התקשורת הישראלית, כהרגלה, התמסרה בחדווה לנראטיב של צה”ל, ומיהרה לדווח על כל הלכודים במנהרה כהרוגים – זאת למרות שאין ראיות לכך ולמרות שהצבא עצמו מתייחס אליהם כאל נעדרים. ככה מכסת”חת התקשורת, על בסיס יומיומי, את הפשעים השגרתיים של חמושינו.

ד. כשפוצצה ישראל את המנהרה, מיהרו דובריה לקונן תחת כל עץ רענן שהג’יהאד האיסלמי “הפר את הריבונות הישראלית.” הטענה היתה נלעגת גם קודם – ישראל מפירה את הריבונות של הרצועה, הגדה, לבנון וסוריה על בסיס יומי – אבל היא נלעגת במיוחד עכשיו, כשישראל מונעת מצוותי הצלה ברצועת עזה לבצע את מלאכתם באיומי נשק. הדיבור הישראלי על ריבונות, כמו זה על “משילות”, הוא קשקוש חלול.

ה. במקום האלוף פולי מרדכי, הייתי מתייעץ עם עורך דין טוב לפני יציאה לחו"ל. הוא די הפליל את עצמו.

ו. דוברים אלמוניים בצה”ל אמרו בימים האחרונים שהג’יהאד האיסלמי כנראה יצטרך להגיב, בעקבות ההרג של אנשיו. ספק אם יש דרך בטוחה יותר לדרדר את המצב ולהוביל להסלמה מאשר למנוע, לעין המצלמות, טיפול רפואי בפצועיו ופינוי של גופות הרוגיו. התירוץ הישראלי הרשמי – שהמטרה היא לחץ על חמאס כדי שישיב את גופות הרוגי צוק איתן – נשמע קלוש. לחמאס לא מספיק אכפת מגופות אנשי הג’יהאד כדי לוותר על נכסיו; הוא מוסרי בערך כמו צה”ל. אז, אם וכאשר תתחיל הסלמה בגבול הדרום, זכרו מאיפה היא הגיעה.

ואם תתהו האם נחקרים בכירים רצו בהסחת דעת מסיבית, עם דם ואש ותמרות עשן והמון ילדי אויב הרוגים וכל האורגיה הלאומנית הנלווית, אתם לא לבד. לפחות תהיה לכם חוויה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רוח הרפאים של הצדק מבעתת את ישראל

אף חמוש ישראלי לא הועמד לדין בחו”ל. אז למה המאבק בתופעת הרפאים הזו פופולרי כל כך?

יריב לוין, ממלחכי פנכתו של בנימין נתניהו, הודיע שהוא מתכוון להגיש הצעת חוק שתאסור על ארגונים ש”מנסים להעמיד חיילים לדין בחו”ל.” בכך הוא הדהד את הצהרתו של נתניהו משלשום (א’), שרצה ועדת חקירה פרלמנטרית כנגד ארגונים כאלה.

נניח עכשיו לעובדה שהבוגדים האמיתיים שפוגעים בחמושי צה”ל הם דווקא אנשי הימין, כפי שציינה ח”כ זהבה גלאון; נשאל כמה חמושי צה”ל הועמדו לדין. נזכיר שהנושא הזה נמצא על סדר יומו של הליכוד מאז שתא”ל אביב כוכבי נאלץ להמלט מלונדון, מחשד שייעצר בשל הפשעים שביצע כמפקד אוגדת עזה. זה היה לפני יותר מעשור. מספר חמושי צה”ל שנעצרו מאז המקרה המלבב ההוא – נאחל לכוכבי שנים ארוכות בלי נסיעות לאירופה – הוא אפס (0).

כלומר, אפילו אם היו ארגונים ישראלים שמנסים להעמיד לדין חמושים ישראלים בחו”ל – ואין – הרי שהם ממש לא מוצלחים בעבודתם ולא מהווים, למרבה הצער, סכנה מוחשית לפושעי המלחמה שצה”ל מייצר. יש לכך סיבה מרכזית: ממש, ממש מסובך להעמיד חמושים של צבא אחד לדין במדינה אחרת. משפט מצריך ראיות: ראיות של ממש. צריך שיהיו ראיות שאדם ספציפי, במקום ספציפי, בזמן ספציפי, ביצע פשע ספציפי כלפי אדם ספציפי אחר. יתר על כן, כדי להעמיד אדם לדין בשל פשעי מלחמה, צריך לעבור משוכה משפטית נוספת: על התובע להוכיח כי הרשויות בארצו של החשוד לא ערכו חקירה ראויה והליך סביר להעמדתו לדין בשל הפשע, אף שהיתה להן האפשרות לכך.

מי שרוצה להגיע לבית דין בינלאומי, צריך לעבור משוכה שלישית: הוא צריך לשכנע שהפשע חמור מספיק כדי לעניין את בית הדין (gravity). עינויים של עציר במחסום הם פשע מלחמה; ספק אם בית המשפט הבינלאומי יתעניין בהם.

בנוסף, הנטיה של תובעים היא לא לחפש את החפ”שים אלא את הגנרלים, ויותר מכך – את האזרחים שנתנו להם פקודות. לכן, כשהימין מדבר על החשש מהעמדה לדין של חיילים, הוא בעצם מציב שכפ”ץ על אנשים אחרים לגמרי: ראש הממשלה נתניהו, שר הבטחון בוגי ליברמן, חבר הקבינט יאיר לפיד, הרמטכ”ל, אלופי הפיקוד. לא המש”ק במחסום.

אילו רצתה ממשלת ישראל למנוע כל אפשרות להעמדה לדין של חמושיה בחו”ל, היא היתה צריכה לעשות כמה צעדים ממש לא מסובכים. היא היתה צריכה להכניס חקיקה נגד פשעי מלחמה לחוק שלה (לא, היא לא עשתה את זה, למרות שדו”ח טירקל המליץ על כך לפני ארבע שנים), והיא היתה צריכה להורות למצ”ח לבצע חקירה מקיפה של כל חשד לביצוע פשע מלחמה. הבעיה, כמובן, היא שהן הממשלה והן הציבור תומכים בפשעי מלחמה. יעיד המקרה של אלאור אזריה, שלרוע מזלו נתפס מבצע פשע מלחמה מובהק לעיני מצלמות. הצבא העמיד אותו לדין על עבירה נמוכה מהעבירה שביצע – רצח של פצוע חסר ישע – ואחר כך דן אותו לשנה וחצי, שקוצרה בינתיים. אבל גם זה היה יותר מדי לממשלה ולציבור.

ומילא אזריה, הוא רצח רק אדם אחד. עד כה, נמנעה מצ”ח מפתיחה בחקירה (!) של הטבח ברפיח באוגוסט 2014 (”יום שישי השחור”), שבו ביצע צה”ל על פי הודאתו “נוהל חניבעל”, כלומר הפצצה כבדה של שטח אזרחי כדי למנוע אפשרות של שביית אחד מאנשיו. שלוש שנים לאחר מעשה, ואפילו לא נפתחה חקירה. למה? כי הממשלה והגנרלים התנגדו. האש מתקרבת אליהם יותר מדי.

כלומר, כדי להגן על עורם-שלהם, הממשלה והפיקוד מקריבים את החפ”שים לסכנת העמדה לדין בחו”ל, כי אף אחד לא יכול לטעון ברצינות שבישראל פועלת מערכת חקירות ראויה של פשעי מלחמה. החפ”ש, כרגיל לאורך ההיסטוריה, מוקרב על ידי הבכירים ממנו. להגנתם של האחרונים ניתן לומר שהם בסך הכל מבצעים את מה שהציבור רוצה ואת העסקה השקטה בין הפיקוד ובין החפ”שים: אתם תבצעו את הפשעים ההכרחיים לניהול משטר כיבוש, ואנחנו לא נעמיד אתכם לדין – כל זמן שאתם לא נתפסים באופן מביך מדי.

נהוג במקומותינו להטפל לארגון שוברים שתיקה ולטעון שהוא “מסכן חיילים.” המידע ששוברים שתיקה אוסף עובר את הצנזורה הישראלית, ועל כל פנים הארגון לא פועל להעמדת חיילים לדין בחו”ל. מי שמסכן את החיילים הוא מי שמונע את העמדתם לדין בישראל – כלומר, יאיר לפיד, בנימין נתניהו ודומיהם.

אבל ההטפלות לשוברים שתיקה מסבירה לנו על מה כל הרעש. אחרי הכל, לכולם ברור שהקשקוש האחרון של יריב לוין הוא נסיון להסיח את הדעת מהדיווחים על חקירות נתניהו. השאלה המתבקשת היא, אם כן: למה הסחת הדעת הזו עובדת? למה היא עובדת לימין, שוב ושוב, במשך עשור, למרות שמספר החמושים שהועמדו לדין בחו”ל הוא אפס?

כי לישראלים יש עדיין שאריות של תפיסת צדק, והם יודעים שבאין צדק, ייקוב הדם את התהום; ייקוב הדם עד תהומות מחשכים, ואכל בחושך וחתר שם כל מוסדות הארץ הנמקים. הם יודעים שידיהם מלאות דמים. הם יודעים מה טיבה של העסקה שחתמו בחשאי עם האנשים ששלחו להיות חיילים ואחר כך מוכי פוסט טראומה. הם יודעים שהפושעים האמיתיים הם לא שלוחיהם, שלרוב אינם סאדיסטים אלא מושחתים על ידי המשימה שאליה נשלחו, אלא הם-עצמם. הישראלים יודעים שהם משתיקים את הפשעים, הם יודעים מה שווה מצ”ח, הם יודעים מה שומע החפ”ש ב”אללה ירחמו” של המח”ט, הם יודעים שלצה”ל יש סט פקודות כפול – זה שבמפקדה וזה שבשטח. והם יודעים שיום אחד זה ייצא החוצה.

וכאן הפחד: לא הפשע, אלא החשיפה של הפשע. ומאחר והישראלים מכירים את חברת העוול שנוצרה פה, קל ליוצריה לשכנע אותם שמי שישלם את המחיר יהיה האדם הקטן ולא אדריכלי העוול. אחרי הכל, זה המצב הקבוע כאן. מכאן הכוח של ההפחדה בטריבונל בינלאומי: הידיעה שהחשיפה תמוטט הכל.

זה לא קרה? זה לא קרוב לקרות? לא משנה: הפחד הגדול ביותר של פושעים הוא שהפשע שלהם ייחשף. והפחד הזה הוא שמגן על ראשי הכנופיה. בשל כך החמושים שמעיזים לדבר על מה שעשו הם הבוגדים המוחלטים: כי הם העזו, בחברה שאימצה את ערכי האומרטה של המאפיה וקוראת להם “רעות”, לדבר על מה שהחברה שלחה אותם לעשות.

ואף על פי כן, פגומים כשיהיו מעצם שותפותם לפשע, הם לא הנבלים בסיפור הזה: הם הגיבורים. הנבלים הם אלו שמנענעים את החוטים של היריב לוינים – ועמוק מכך, הפחדנים שנותנים להם גיבוי ציבורי.

וזה יעבור. יום אחד נכיר בגיבורים האמיתיים שלנו. ויריב לוין? ספק אם יהיה הערת שוליים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מצטערים, שמעון

לשמעון שיפר נמאס לשמוע על הכיבוש. גם לי, האמת. אבל מה אפשר לעשות?

נתחיל בקליפ קצר:

לפרשן המדיני הבכיר שמעון שיפר נמאס לשמוע על הכיבוש. אין לו כוח לזה. האמת, אפשר להבין אותו לגמרי. פחות או יותר כל מה שצריך להיאמר נאמר כבר בשנות השמונים, במיוחד בשנות האינתיפאדה הראשונות והאיומות. הרבה אנשים מדברים בעשור האחרון על פתרון המדינה האחת, אבל מירון בנבנישתי (נישתי, בטח לא שמעת עליו) כתב על כך כבר ב-1988. מבחינת האמנות, מאז נורית גלרון שמתחננת “אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה,” והקינה של חווה אלברשטיין “עד מתי יימשך מעגל האימה? רודף ונרדף, מכה ומוכה – מתי ייגמר הטירוף הזה?” לא נוסף שום דבר חשוב באמת.

אז כן, אפשר להבין את חוסר הסבלנות של שיפר לנושא. כל מה שנוסף, הרי, הוא עוד דוגמאות, עוד תקריות, עוד נפגעים באפוס שהעיקרים שלו נכתבו כשהח”מ היה נער. גם אני, חייב להודות, הייתי מעדיף לא לקרוא עוד על הנושא. גם הייתי רוצה לשחרר מהמוח פרטים שמסרבים להרפות ממנו, כמו הילד בן החמש, קיטע שני ידיו, שנעצר על ידי חמושינו האמיצים בעוון ידוי אבנים. כמו הילד הרנדומלי, מתחלף ונטול שם לכל פרט לבני משפחתו ששום דבר אחר לא ייחרט בזכרונם, שחמושינו הורגים מדי שבוע בערך. על האכזריות היומיומית שחווים מדי אלפי משפחות בגדה המערבית בזמן שחמושינו מבצעים בהם את תרגילי הפגנת הנוכחות שלהם. על הרשעות הביורוקרטית שמאפשרת גזל זוחל של אדמות, על הטרור החקלאי השגרתי שמטרתו לוודא שפלסטינים לא ישובו לעבד את אדמתם כדי שמתנחלים יוכלו לטעון אחר כך שהיא בלתי מעובדת ופקידים במנהל האזרחי יעבירו אותה אליהם ושופטים יפסקו שהנושא מסובך ואולי היה מקום לעתירה אבל היה שיהוי בלתי סביר.

כן, אפשר להבין. עייפה נפשנו להורגים. אבל אי אפשר לא להסתכל. אין לנו הפריווילגיה לא לדבר על הכיבוש.

אני כותב בעברית, אל בני אומה שמזמן ויתרה על המוסריות והפכה את התכליתיות לדבר היחיד שיש לדבר עליו. מוסריות זה לשמאלנים. נגיע אליה אחר כך, אבל ראשית נדבר על הפרקטיקה. הכיבוש הוא המפעל הגדול ביותר של ישראל. מושקעים בו יותר משאבים מאשר בכל פעולה אחרת של המדינה מיום הקמתה. לעולם לא נוכל לחשב כמה כסף טבע בגבעות הגדה המערבית כדי להפוך את הסיפוח הזוחל לעובדה בשטח. לא נוכל לדעת כמה מיטות בתי חולים לא נקנו, כמה כיתות לימוד לא נבנו, כמה כסף לא הועבר לנזקקי החברה. חלק ניכר מהכספים מוחבא בסעיפים נסתרים בתקציב, מוגנב דרך תקציב חברת החשמל ודרך יחידות מנהליות מסתוריות. אבל הרמטכ”ל אמר לאחרונה שיותר ממחצית הפעילות של הצבא היא בגדה המערבית, וצה”ל הוא סעיף התקציב הגדול ביותר שלנו (היום דווח כי שר הבטחון מתכוון לבטל את הקיצוץ בשירות החובה, ושהוא רוצה עוד תקציבים).

לא רק שמחצית הצבא עסוקה בגדה המערבית: אין לישראל אויבים נוספים. ירדן היא בעלת ברית. מצרים היא בעלת ברית דה פאקטו. סוריה יצאה מהמשחק, לבנון מעולם לא היתה בו. כל הדיבורים על גשר יבשתי איראני מהים הכספי לים התיכון מטשטשים את העובדה שספק אם יש אוגדה איראנית סדירה אחת בסביבתנו. נניח עכשיו לעובדה שזה מזלנו הגדול: ספק רציני אם חיילי השוקולד שהתרגלו לפשוט על בתים ולעצור ילדים היו יודעים להתמודד עם אויב אמיתי, כזה שלא רק יורה אלא פועל במסגרת פלוגתית ועם סיוע ארטילרי ואווירי.

על ההוצאה הכספית וההשקעה הצבאית, נוסף הנזק הבלתי ניתן לכימות שנגרם לחברה הישראלית כאשר מדי שנה משתחררים אליה גברים צעירים שנתנו למדינה את מיטב שנותיהם וחזרו אליה כשהם סובלים מפוסט טראומה. מחלות נפשיות הן סיכון בריאותי שמרבים לא לחשב אותו, פשוט משום שקל יחסית להתעלם ממנו. אבל הוא שם, מתקתק לאיטו וגורם הוצאות בלתי צפויות ובלתי ניתנות לשיעור הן לסובל, הן לסביבתו והן למשק.

יתר על כן, אף שהשליטה הצבאית הישראלית מוחלטת, עד לרמת מעצרם של אנשים שלא תכננו פיגוע אלא עשויים לתכנן פיגוע בעתיד, ישנה בכל זאת אפשרות כי מפגעים פלסטינים יצליחו – למרות עליונות טכנולוגית חסרת תקדים – לגרום נזק פיזי לישראלים. הצורך למנוע הצלחות כאלה צפוי, לאור נסיון 50 השנים האחרונות, לבלוע עוד ועוד משאבים, צבאיים וכלכליים.

בקיצור, מאחר והכיבוש הוא עיקר פעילותה של הממשלה הישראלית, מן הנבצר הוא לאזרח ישראלי מודע ועירני להפסיק לדבר על הכיבוש. פוליטיקה היא ניהול המדינה, והכיבוש הוא מרכיב קריטי בפוליטיקה הישראלית. אז כן, הרבה יותר מעניין וסקסי לדבר על ההתפתחות האחרונה בחקירות נתניהו, אבל על הכיבוש חייבים לדבר. כמו על הדברים הלא מעניינים האחרים, כמו כלכלה, פנסיה, בריאות וכו’ שכתבים פוליטיים מעדיפים לזנוח למען דיווח מתלהב מהסיבוב האחרון במירוץ הסוסים הפוליטי. כן, מה שעשו חמושינו הלילה חשוב יותר מהתמרון הפוליטי האחרון של בוז’י הרצוג (נשבע לכם שהיה אחד כזה פעם).

ואחרי כל זה, אם נשאר איתי יהודי ישראלי בכל זאת: מזה 50 שנה אנחנו מנהלים דיקטטורה צבאית על אוכלוסיה מתקוממת. יש מיליוני בני אדם שלא חוו חיים אלא תחת כיבוש ישראלי. המדינה הישראלית גורמת סבל עצום למיליוני בני אדם מעצם שליטתה בהם. אדם לעולם איננו כלי אלא תכלית, גם אם לרוע מזלו נולד פלסטיני תחת הדיקטטורה הישראלית. כל לילה של פשיטות ישראליות, כל פלסטיני שנורה על ידי חמושינו האמיצים עם או בלי סיבה, מגדיל את מעגל האיבה והשנאה ואת הקושי להחלץ ממנו. שיעור הפוסט טראומה בחברה הפלסטינית מטורף. אם המטרה שלנו היא להשאיר אחרינו עולם טוב יותר, אין לנו את הפריווילגיה לא להתעסק בכיבוש. יחשוב על כך שמעון שיפר מה שיחשוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. אני רוצה להתנצל על העדר הפוסטים בשבוע האחרון: הייתי זקוק לחופשה וארבעה ימי רביצה ובישול הועילו מאד.

(יוסי גורביץ)

ההומניזם המזויף של גדי טאוב

טענת “המשיכו את הכיבוש למען ההומניזם” של גדי טאוב מעלימה, בשם ההומניזם לכאורה, את אנושיותם של הפלסטינים

בחוגי הימין יש שורה של טענות מדוע יש להמשיך את הכיבוש. אחת הפחות נשמעת שבהן היא טענת הפגיעה ההומנית בפלסטינים, וזאת משום שסביר שהטוען לא יצליח לסיים את הטיעון מבלי לפרוץ בצחוק. למרבה מזלו של הימין, יש לו את אנשי המרכז הרדיקלי שינסו לבצע את העבודה. זה מה שניסה לעשות גדי טאוב במאמר שפרסם לפני כשבוע וחצי.

הטענה של טאוב כפולה: לישראלים שמתנגדים לכיבוש לא באמת אכפת מהפלסטינים אלא רק ממצפונם שלהם; ולשם טיהור מצפונם, הם מוכנים להקריב את הפלסטינים לחיים הרבה יותר גרועים משיש להם תחת כיבוש ישראלי. את הטענה הראשונה ממסמך טאוב – שספק אם פגש פלסטינים או פעילים שעובדים עם פלסטינים בעשור האחרון – על כך שיש לו ידיד עם הפרעת התנהגות מסוימת.

לדברי טאוב,

“היה לי פעם חבר שאמר לי שאם ביתו יישרף, יש דבר אחד שהוא רוצה להציל מן האש בשביל בנו: את דו"חות "בצלם". תהיתי לא פעם למה בדיוק הוא התכוון. האם מכל מה שיש בספרייתו על ישראל זה הדבר האחד שהוא רוצה שבנו יזכור, את העוולות שעוללה ישראל (נניח לרגע שהדו"חות האלה אכן מכילים תיעוד מדויק ולא מנופח שלהן)?

נראה שלא. אם היו שואלים אותו הוא ודאי היה אומר שהוא רץ להציל מן האש מעין הצהרה על חשיבות הביקורת העצמית. אבל זה לא כל הסיפור, נדמה לי. בפועל הוא רוצה לרוץ לתוך האש כדי להציל את תעודת היושר הרוחנית של עצמו. כדי להזכיר לעצמו ולבנו, שהוא עמד בפרץ בזמן שאחרים "התקרנפו". אבל אפילו זה לא כל הסיפור. בעצם הוא מתכוון, נדמה לי, להציל תיאור זוועה חד־צדדי, שישחיר את ישראל ככל האפשר, משום שככל שהרקע יהיה יותר כהה, כך יוכל לובן מצפונו לזהור ביתר שאת.”

הסיפור הזה מעלה כמה תהיות. קודם כל, אם האיש הזה אכן היה ולא משל היה (וטאוב נאמן עלי פחות מהדו”חות של בצלם), מדוע טאוב בונה תלי תילים של תיאוריות על האמירה הזו ולא פשוט שואל את ידידו? ידידים נוטים לענות לשאלות של ידידיהם, על כל פנים מנסיוני. מותר לחשוד שהאיש ההוא שטרד כך את מנוחתו של טאוב הוא ארכיטיפ, איש קש שמולו בונה טאוב טיעון קש.

הטיעון הזה, כמובן, הוא ידידנו הוותיק “אוטו-אנטישמיות.” הידיד המשונה של טאוב שונא את ישראל עד כדי כך שהוא יכול להפוך את עצמו לאיש סגולה בכך שהוא משחיר אותה. והוא כל כך ריק ממעש, שהוא לא מציל מאש את הדו”חות שהוא עצמו כתב – זה מניע אנושי מובן, אפילו בימי גיבוי הענן – אלא שהוא רק קרא. או, אם לדייק, היו שם על המדפים שלו. שהרי ספק אם הידיד הדמיוני של טאוב (למה יש לטאוב ידידים כאלה?) טרח לקרוא אותם. למה לקרוא אם די בכריכה, ולכל היותר בסיכום המנהלים?

אני מניח, למעשה, שיש אנשים שלגמרי ישמחו להפסיק את השליטה בפלסטינים, גם אם משמעותה של הפסקת השליטה בהם תביא למרחץ דמים. אלה האנשים שהדבר החשוב ביותר בעיניהם הוא שימור הדוגמה הקדושה של “מדינה יהודית ודמוגרפית”, האנשים שסופרים בחרדה כל תינוק חדש שנולד למשפחה פלסטינית ומחפשים נואשות יהודים לשליש ולרביע כדי שימלאו את שורות המאגר הדמוגרפי המתדלדל. אנשי “אנחנו כאן והם שם.” אנשי “אנחנו צריכים להתגרש מהפלסטינים.” אבל יש בעיה: בדרך כלל האנשים האלה מגדירים את עצמם כאנשי מרכז או “שמאל ציוני.”

או, במילים אחרות, המחנה של טאוב עצמו. שמגלגל את הפתולוגיות של המחנה שלו על השמאל.

אני לא מתיימר להיות נביא ואין לי מושג איך תיראה המדינה הפלסטינית, אם תהיה מדינה פלסטינית. אני לגמרי לא בטוח שהיא תיראה כמו עריצות של חמאס. היא יכולה להיראות כמו טוניסיה, למשל. וכדי לטעון שהיא בהכרח תהיה גרועה יותר מהדיקטטורה הצבאית הישראלית, צריך לא להכיר את הדיקטטורה הצבאית הישראלית. או, אם לדייק, לרצות אקטיבית לא להכיר אותה.

למשל, בחודשים האחרונים יוצאת ישראל למסע הרס נרחב בשטחי סי, וערב שנת הלימודים הפלסטינית היא החריבה את בית הספר בכפר ג’יב א דיב (זוכרים אותו?). עוד פורסם לאחרונה שישראל מחזיקה כ-800 קטינים במעצר, חלקם במעצר מנהלי, עליה ביחס למספר הקבוע של שני עצורים קטינים בלילה. וכמובן, ישנה השגרה הקבועה של ענישה קולקטיבית, הריסת בתים, התעמרות סתם כך באנשים שרוצים לצאת למלאכת יומם, עינויים של עצירים (בכללם קטינים), וחוסר הוודאות של משטר קיום שבו עצם קיומך ועצם פרנסתך תלוי ברצון הטוב של המשטרה החשאית הישראלית.

ספק אם יש משטרים באזורנו שעוצרים כל לילה שני קטינים, לעתים לא על סמך מה שעשו אלא על סמך מה שהאלגוריתמים של המשטרה החשאית חושבים שיעשו. על כל פנים, אף שהם מושחתים במידה – אם כי נראה שיש להם מה ללמוד מדוד שמרון ומיקי גנור – משטר שיהרוס שרירותית את בתי הספר של נתיניו, או ימנע מהם שרירותית חשמל, לא ישרוד זמן רב. משטר צריך להיראות כאילו יש לו ולו עניין מינימלי בטובת הנשלטים.

ישראל אפילו לא מנסה. הסיבה לכך פשוטה למדי: ישראל מעוניינת לנשל את הנשלטים ולהמאיס עליהם את חייהם עד שיעזבו. זה חזונה. זה מה שהיא מקדמת יותר מ-50 שנים. לשם כך, המחיר של התקוממות פלסטינית הוא מחיר נסבל מבחינתה. היא לא מעוניינת בפלסטינים כנתיניה, על אחת כמה וכמה לא כאזרחיה. היא, בתמצית, מעוניינת לא בניצולם (כמו קלפטוקרטיה צבאית מהסוג שרווח עד לאחרונה במזרח התיכון) אלא בהתפוגגותם. במידת הצורך, באיונם.

ומה לעשות, משטר ששואף לכך שתיעלם כמעט תמיד יהיה גרוע יותר מ”סתם” דיקטטורה צבאית.

וכמובן, מעבר לשאלה של עתידם של הפלסטינים – שעליו לא טאוב ולא אני יודעים לומר דבר ודאי – ישנה שאלת אנושיותם של הפלסטינים. אנושיות משמעה יכולת פעולה והשפעה על גורלך (agency, בלעז). טאוב מניח שהפלסטינים אינם בני אדם, שהם אינם מסוגלים לשלוט בעצמם, ושעל כן לטובתם שלהם תמיד יהיה כדאי שישראל תשלוט בהם.

זו גישה פטרנליסטית, בלשון המעטה; הגישה הקיפלינגית הישנה של

Go bind your sons to exile

To serve your captives’ need….

Your new-caught, sullen people,

Half-devil and half-child.

רק שהפלסטינים כבר מזמן לא יכולים להיחשב new caught, ואם אפשר – בדוחק – לומר שהבריטים הביאו תועלת לקולוניות שלהם, ואם אפשר לומר (במאמץ ובספק) שהתועלת שהביאו עלתה על הנזק, ואם צריך להצביע על כך שאמירה על קידום הילידים היתה כסות צבועה לשוד פשוט, הרי שישראל אפילו לא מנסה לעשות את זה. 50 שנה לאחר כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה, היא לא פיתחה שם דבר. כל שתיקנה, לצורך עצמה תיקנה: דרכים ליטול מהן מכס, מחצבות לקחת מהן אדמות, שווקים כדי להושיב בהן זונות שישמשו את טאוב.

הבריטים יכלו לומר, אחרי היציאה האסונית שלהם מהודו, שהם הותירו למשוחררים הטריים רכבות, כבישים ומערכת משפט. מה בנתה ישראל? כבישים עוקפים וחוקי שעת חירום, שגם הם ירושה בריטית?

כל מה שטאוב יכול לומר להגנת הכיבוש הוא שאחריו יבוא אסון גדול יותר ועל כן יש להקפיא את המצב בפורמלין, עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים. יכול להיות שהפלסטינים ימיטו אסון על עצמם; בהתחשב בהיסטוריה של העמים המשוחררים במאה השנים האחרונות, זה סביר לגמרי. ואף על פי כן, צדקו הוויאטנמים המתקוממים ולא הצרפתים המדכאים, צדקו המתקוממים ההודים ולא הבריטים, צדקו האלג’יראים ולא הצרפתים, צדקו אחרוני הלוחמים הפולנים הנואשים נגד הפלישה הסובייטית ב-1944-1945, צדקו ההונגרים שהתקוממו ב-1956, צדקו האפגנים שבמלחמת קודש בעטו את הפולש הרוסי חזרה לארצו.

הם צדקו, למרות שכל אחד מהמאבקים הללו היה בעייתי בדרכו-שלו, כי הם זינקו לעבר החירות. הם ניסו לתפוס הזדמנות אחרת, הזדמנות לצאת ממעגל הדיכוי. בחלק ניכר מהמקרים הם נכשלו, והדיכוי הזר הוחלף בדיכוי מקומי. אבל ההיסטוריה איננה קופאת במקום; גם 1848 היתה כשלון, וגם 1789 הולידה עריצות אכזרית במידה ניכרת מקודמתה. ואף על פי כן, הנסיון הכושל להגיע לחירות מותיר אחריו זרעים, שלעתים הם מניצים בצורה מופלאה.

קשה לחשוב על עם כלשהו שהגיע לחירותו מבלי לעבור דרך עריצות. נהוג היה לדבר על ארצות הברית כדוגמת הנגד, אבל מעטים יעזו להשתמש בה היום, כשאנחנו יודעים שהחירות הזו היתה כרוכה בהשמדתם ושעבודם של עמים שלמים ושהיא היתה תלויה בדיכויים של דורות של עבדים. למעשה, טאוב מגיע אל היחודיות היהודית בדרכו העקומה שלו: הפלסטינים, מכל העמים בעולם, הם אלה שאין לתת להם את זכות ההגדרה העצמית – לא בגלל ההשלכות של זו על ישראל, אלא בשל השלכתה על אושרם של הפלסטינים עצמם.

שנאמר, ישראל רחמנים בני רחמנים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)