החברים של ג'ורג'

להחזיר לפלסטינים את זכות ההגנה העצמית

פורעים יהודים תוקפים, שוב, את בורין, וחמושים ישראלים עומדים, שוב, מנגד. הגיע הזמן לאפשר לפלסטינים להגן על עצמם

קבוצה של כ-25 עד 30 פורעים ירדו אמש (א’) מהמאחז הבלתי חוקי גבעת רונן לעבר הכפר הפלסטיני בורין והחלו לידות אבנים על אחד הבתים המרוחקים שלו. לבורין יש את חוסר המזל יוצא הדופן להיות מוקף ביצהר, הר ברכה, וגבעת רונן. התוצאה היא התקפות בלתי פוסקות על הכפר. העיתוי המקובל הוא שבת או ערב שבת, כשהצאן הקדוש משועמם.

בנוהל, הפורעים היהודים הגיעו לבורין והחלו ליידות אבנים. בנוהל, כוחות הצבא והמשטרה הגיעו למקום בעצלתיים, הסתובבו בין מיידי האבנים ולא ניסו כלל לעצור אותם. בנוהל, החמושים הישראלים ירו גז על הפלסטינים שניסו להגן על בתיהם. לא כל כך בנוהל, כל זה תועד במצלמת הווידאו של רבנים לזכויות אדם.

ההתקפה של הפורעים היהודים הובילה לפציעה של שניים: תחקירן השטח של יש דין, מוניר קאדוס, ותחקירן השטח של רבנים לזכויות אדם, זכריה סדה. הפורעים פגעו גם ברכבו של סדה. מוניר הוא מושא קבוע להתקפות של מתנחלים ולעתים גם של חמושי צה”ל. הפורעים שבו מרוצים לביתם, מבלי שאיש מהם נעצר; קאדוס וסדה פינו את עצמם לטיפול בבית חולים.

בנוהל.

חובתם של חמושי צה”ל, על פי המשפט הבינלאומי ואלוהים יודעת כמה פסיקות בג”ץ, היא להגן על התושבים המוגנים, גם מפני מתנחלים. בעוד שבועיים, נציין 50 שנים לכיבוש הישראלי של הגדה. אחרי 50 שנה, אפשר לומר בבטחה שהחמושים הישראלים נכשלו במשימת ההגנה שלהם.

זה לא מפתיע, כי אף אחד לא מסביר להם שזו המשימה שלהם. הם שם כדי להגן על המתנחלים, וזה מה שהם עושים. כל קצין יודע, מנסיונם המר של בכירים ממנו, שאם הוא ינסה ברצינות להגן על פלסטינים, הקריירה שלו הלכה. במידת הצורך, יפגינו מול הבית שלו. ולא, אז לא תבוא המשטרה ותשבור את הידיים למפגינים. הפגנות כאלה מותרות. אחרי הכל, במדינה שמזמן איננה מדינת חוק אלא מתייחסת לשאלה האם המפגין הוא לנו או לצרינו, המפגינים האלה הם מאנ”ש.

להתקפות הללו על שטחים פלסטינים יש הגיון פשוט: הפעלת טרור לא רשמי. הפלסטינים אמורים לדעת שאם הם יצאו לשדותיהם ולשטחי המרעה שלהם, הם חשופים להתקפה של מתנחלים – ושהצבא לא יהיה שם כדי להגן עליהם. לכל היותר, כשישברו להם את העצמות, חייל יסתכל מהצד ויאמר לפורעים “זה מספיק.” התוצאה היא נטישת שטחים חקלאיים, ועליהם יכולים המתנחלים לומר אחר כך שמדובר בקרקע נטושה, והמנהל האזרחי יאשר את גזילתה.

זה המנגנון וכולם מכירים אותו. אפשר היה, למשל, לצפות שצבועים כמו יאיר לפיד, שטוענים שאין התנכלות שיטתית של חיילים לפלסטינים אלא רק “אירועים נקודתיים”, ידרשו הבוקר חקירה מיידית כנגד החיילים המעורבים. בפועל, הצבועים צוחקים, שום חקירה לא תהיה, ואם תהיה – היא תמוסמס.

שופטי בג”ץ אוהבים לדבר גבוהה-גבוהה על זכותם של הפלסטינים לבטחון, רכוש וכבוד. בפועל, מזה 50 שנים צה”ל מאפשר למתנחלים לרמוס אותן. הגיע הזמן לצעד דרסטי, שיפסיק את מסע הסיפוח הזוחל של ישראל: לאפשר להגנה עצמית לפלסטינים.

כפרים פלסטינים בשטחי סי וישובים פלסטיניים בשטחי בי יוכרזו כשטח אסור לכניסה לישראלים שלא יקבלו אישורים לכך מתושבי הכפר, והאיסור הזה ייאכף על ידי המשטרה הפלסטינית, שתוצב בהם. זה לא מסובך מדי לוגיסטית: אחרי הכל, הכניסה להתנחלויות אסורה על פלסטינים שאינם מחזיקים באישור דומה.

אם ישראל לא מוכנה לכך, תואיל נא להסביר מה היא עושה כדי להגן על התושבים הפלסטינים; תואיל להסביר מדוע איננה מפנה מאחזים פורי רוש ולענה, כשאפילו לשיטתה הם בלתי חוקיים; תואיל להסביר מדוע היא סוגרת בשיטתיות כל חקירה כנגד פורעים, ומדוע איננה מעמידה לדין חיילים שמועלים בחובתם להגן על פלסטינים. תואיל, בקצרה, להסביר איך הביטוי "צה"ל מחויב להגן על הפלסטינים" איננו אות מתה. יהיה מעניין.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשהאבן מתגיירת

מה אפשר ללמוד מאירועי יומיים בגדה על הטענה ש”אבנים הורגות”

ביום שישי הרגו חמושי צה”ל את סבא נידאל עובייד, בן 23, בהפגנה בנבי סלאח. על פי העדויות, צלף של הדיקטטורה הצבאית הישראלית ירה שוב ושוב לעבר צעירים שידו אבנים ולא היוו סכנה לחמושים בנשק מסוג רוגר. על פי נתוני בצלם, עובייד הוא ההרוג הפלסטיני השביעי בשנתיים האחרונות מירי של רובה רוגר.

זה לא מקרה, כי לפני שנתיים בערך שינה פושע המלחמה תא”ל תמיר ידעי את פקודות הפתיחה באש, והתיר שימוש בכוח חריג לפיזור הפגנות של פלסטינים. בהתאם להנחיות, הרוגר – רובה בקוטר קטן, אבל עדיין רובה – הפך לאמצעי לפיזור הפגנות. זו בחירה של צה”ל, שהתחיל להגדיר את ידוי האבנים כ”טרור עממי.”

אלא שיממה לאחר מכן הדגים לנו צה”ל שאבן יכולה להיות נשק קטלני, שמגיבים עליו באש חיה – אבל רק בתנאי שמי שמיידה אותה הוא פלסטיני. תחקירן שטח של ארגון יש דין צילם אתמול (ז’) בבורין קבוצה של פורעים יהודים מיידים אבנים לעבר פלסטינים, בעוד חמושי צה”ל מהלכים ביניהם בנחת ולא מנסים לבלום אותם.

פרעות השבת האלה הפכו להתנהלות קבועה, במיוחד – אלוהים יודעת למה – באזור יצהר. גם ההתנהלות של החמושים קבועה למדי. יש לתופעה הזו שם: עמידה מנגד. אפשר לקרוא עליה דו”ח כאן. ויש גם סרטון.

בתוך יומיים, אם כן, הרגו חמושי צה”ל צעיר פלסטיני בשל ידוי אבן ולא עשו שום דבר למתנחלים שביצעו אותה העבירה עצמה. אחת מן השתיים: או שחמושי צה”ל לא באמת מפחדים מאבנים והם משתמשים בידוי שלהן כתירוץ להריגת פלסטינים, או שאבן היא אכן נשק קטלני – אבל לחמושי צה”ל אין בעיה שמפעילים נשק קטלני בנוכחותם כנגד פלסטינים.

אגב, צה”ל טוען שעצם העמידה מנגד היא עבירה על פי הנהלים שלו.

מספר החיילים שהועמדו לדין על העבירה הזו? ניחשתם נכון. אפס.

כלומר, חייל יכול לעמוד לדין אם הוא לא צחצח את הנעליים, אבל לא אם הוא איפשר למתנחלים לתקוף פלסטינים במה שצה”ל טוען שהוא נשק שמצריך תגובה שעשויה להיות קטלנית. ידענו שחיי פלסטינים שווים פחות מחיי גמל, אבל פחות משפריץ של משחת נעליים?

עוד יום בצבא המוסרי בעולם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

דובר צה”ל לא מבין בתקשורת

וזה היה מביך אלמלא הכרנו את דו”צ

בפסטיבל הסרטים שערך השבוע ארגון בצלם (לצערי לא השתתפתי) כיכב סרטון, שזכה לפרסום גם בטורה של עמירה הס. רואים בו קצין צה”ל עוצר באלימות פלסטיני, אחמד זיאדה, שלא עשה דבר, שהיה על אדמתו הפרטית, ושנעצר כי לא בא לקצין טוב בעין. הקצין נובח שוב ושוב את המילים הבודדות שהוא יודע בערבית: “לך הביתה”. זיאדה שוב ושוב עונה לו: אני בביתי. מה אתה עושה פה? החמוש לא מבין, מתעצבן, ובשלב מסוים צועק “אמרתי לך ‘רוח’, נכון?” כאן מתחילה האלימות. מצד החמושים, כמובן. המטרה שלה, כרגיל, היא להגן על מתנחלים.

הסרטון, והטור של הס, גרמו מבוכה לצה”ל. אפשר היה לטפל בה בכל מיני צורות. אפשר היה לומר שהקצין הפעיל אלימות לא ראויה ועל כן הוא יועמד למשפט. רק שזה היה כנראה מוליד עוד מרד נוסח “דוד הנח”לאווי” ואלאור אזריה; החמושים של צה”ל מזמן לא חושבים שהם צריכים לתת דין וחשבון על מה שהם עושים לפלסטינים. אפשר היה, אם צה”ל אכן חשב שהאלימות כלפי זיאדה היתה מוצדקת, לנצל את הסרטון של החמושים עצמם: הקצין נושא על הקסדה שלו מצלמה. צה”ל בחר, מסיבותיו שלו – כנראה משום שהמצלמה של החמוש מתעדת את האלימות כלפי זיאדה אחרי שהמצלמה שלו נפלה – שלא לעשות זאת. אפשר היה להודיע שהנושא בבדיקה, ולסמוך על כך שאף עיתונאי ישראלי לא יטרח לברר מה קורה עם הבדיקה. זוכרים, אגב, את השופט הירדני שחמושינו המאוימים-תמיד הרגו? שמעתם משהו על החקירה בנושא? לא? וואלה.

וכמובן, דו"צ יכול היה לבחור לשתוק. אבל משום מה, צה”ל החליט להכנס בבצלם ראש בראש. העלוב מוטי אלמוז, דובר צה”ל, פרסם תגובה כאן. שווה לפרק אותה.

“לכל מוציאי דיבתנו רעה שלום.” לא ברור איך צילום בפני עצמו הוא הוצאת דיבה. האם אלמוז טוען שהאירוע לא התרחש? התרחש אחרת? מה?

“לא תמיד אנחנו מגיבים כיוון שלעיתים כל מבוקשכם הוא קמפיין ופרסום בחינם גם באמצעות פרובוקציה והחלטה שסרט או התבטאות חשובים יותר מכל, גם מהאמת.” ובכן, אם זה המצב, התפקיד שלך הוא להציג את האמת. בשביל זה משלמים לך. מהי האמת בתקרית הזו? אה, ובאותה הזדמנות, שפר את העברית שלך. אתה בתפקיד רשמי. זה מביך.

“בשבוע האחרון הופצו צילומים של קצין צה״ל במהלך פעילות מבצעית באזור הישוב יצהר.” כן, ו? אני לא רואה כאן הכחשה של המתועד.

“מפקדי צה״ל וחייליו עושים לילות כימים להגנה על אזרחי ישראל וימשיכו לעשות כך.” מה באירוע הזה קשור להגנה על אזרחי ישראל? נשמח לקבל פרטים. נזכיר לך שיש מצלמה של הקצין במקום. רוצה לחשוף את התוכן שלה, כדי שנדע יותר על מהות האיום? אה, לא?

“יש הבדל מהותי בין צילום אירוע בעודו מתרחש, לבין יצירת אירוע בעקבות הגעה לנקודה בשטח עם מצלמה.” תשמע, אתה אידיוט.

מצטער, אבל אין דרך אחרת לומר את זה. אתה שולף לי תירוץ משנות השמונים, שגם אז לא היה משהו, וזורק אותו 30 שנה קדימה, לתקופה שבה אין לו שום רלוונטיות. מכמה סיבות.

קודם כל, התיעוד הוא תיעוד של אירוע. הוא מתעד עימות בין חמוש ובין אדם. העימות הזה הוא אירוע בפני עצמו והוא ראוי לתיעוד.

שנית, אני לא יודע מתי בפעם האחרונה עברת קורס בתקשורת מודרנית, אבל כל בנאדם בעולם המערבי יוצא היום מהבית עם מצלמה ומצלמת וידאו. תבקש מפקידת הלשכה שלך להסביר לך איך עובד הסמארטפון שלך ומה הוא מסוגל לעשות. בקש מאחד הקצינים שלך להכין לך מצגת זריזה על תנועת Black Lives Matter ועל המושג של “האח הקטן” כדי להבין שמצלמות ניידות הפכו אלמנט מרכזי של כל עימות עם חמושים או כוחות בטחון לפני פאקינג חמש שנים. אולי כדאי שתעבור רענון כלשהו בתחום שאתה אמור להיות אחראי עליו.

“אתם לרוב בוחרים באפשרות השניה וגורמים לחיכוך שלא היה נוצר קודם לכן.” בצלם מתעדים על בסיס יומיומי את ההתנהלות של מתנחלים וחמושים ישראלים בגדה המערבית. לעתים קרובות הם יוצרים מבוכה לצה”ל, ובצדק. אגב, אם אתה רוצה למנוע חיכוך, אולי כדאי שלא תשלח חמושים לאדמות פרטיות של פלסטינים אלא אם יש סיבה מבצעית דוחקת לכך.

יתר על כן, היחידה שלך-עצמך מתחננת בפני חיילים, כבר 30 שנה, להתנהג כראוי מול מצלמות. הם לא מסוגלים לזה, ומכמה סיבות. קודם כל, הם לא מקצועיים. שנית, הם לא מודעים למשמעות החוקית של תפקידם. שלישית, הם כוחות כיבוש, קלגסים. זה מה שקלגסים עושים. והם אמרו במפורש שמצלמות הן ה”קריפונטייט” שלהם. אגב, הם אמרו את זה לפני חמש שנים. אולי באמת כדאי שתצא לרענון.

מצלמות, בקצרה, הן בדרך כלל המחסום היחיד בין פלסטינים ובין אלימות בלתי מוצדקת מצד חמושים. לא תמיד המחסום הזה עומד: הקצין בסרטון שלפנינו אומר שהמצלמה “לא מטרידה אותו יותר מדי”, ומיד לאחר מכן אכן מתחיל להפעיל אלימות כלפי זיאדה, תוך שזה מציין שוב ושוב שהוא מצולם. אפילו בן דרור ימיני נאלץ להודות ש”אין טעם להקצות 100 מיליוני ש”ח ל-Hasbara אם חיילי צה”ל מתקשים להבין שהם גם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל.” זה היה לפני שנתיים, אגב. אולי כדאי להפסיק להפנות את הזעם לאנשים שמתעדים את החמושים שלך ולהתחיל לנסות לחנך את החמושים? אה, רגע. אתה בעצם תומך בהם.

“הקצין המופיע בסרט פעל כמצופה בגיבוי מלא של מפקדיו.” וואלה. באמת? זה ממש מפתיע. אותם מפקדים שמיהרו להודיע, בתקרית השופט הירדני, שהוא ניסה לחטוף נשק? אותם המפקדים שלא העלו שום שאלות, כשחמוש צה”ל רצח את בני הדודים קוואריק, במה שתואר תחילה כ”פיגוע קלשון” ושונמך במהירות ל”פיגוע מזרק”? אותם המפקדים שגיבו את החיילים שהרגו את מחמוד מוחמד דראגמה, כי הוא החזיק בקבוק שתיה? אותם המפקדים שאמרו שהכל בסדר, כשהחמושים שלהם הרגו את עומאר אל קוואסמה בן ה-66 במיטתו, כי הוא הזדקף בה? אותם המפקדים, שבמשך חודש התעקשו שנדים נווארה ומוחמד סלאמה מתו סתם כך, ולא מירי של החמוש בן דרי? ה”גיבוי המלא” של המפקדים שלך הוא לא תעודת כבוד; הוא אישור טיוח.

“אתם תמשיכו לעשות סרטים כאילו בשם חופש הביטוי למרות שהביטוי מנותק מהמציאות ואנחנו נמשיך להגן על תושבי מדינת ישראל ולהבטיח את שלום אזרחיה בלי להכניס את צה״ל לויכוחים פוליטיים.” הבנתי שאתה בונה על להיות המירי רגב הבאה. לסרטון הזה אין, בפני עצמו, קשר רב לזכות הביטוי. הוא קשור הרבה יותר להפרת הזכויות היומיומית שהחמושים שלך מבצעים. הוא תיעוד של פשע ודרישה לצדק.

אבל רגע, שניה, באמת אמרת משהו על “ויכוחים פוליטיים”? מה פוליטי בקלגס שמכה אדם שלא עשה לו דבר, אלא רק התווכח איתו? אפילו אנשי ימין הגונים – אני יודע, בריה מיתולוגית כמו שלגיה, תא”ל חכם ורובי ריבלין – יאמרו שאף שצה”ל צריך לשלוט בשטחים, אין מקום לאלימות שרירותית כלפי אנשים שרק עומדים על זכויותיהם בדרכי שלום. מה שאמור להיות פה הוא לא “ויכוח פוליטי”: אין הצדקה לאלימות של נציג שלטון החוק (כן, תתעדכן, זה הג’וב של חיילים בגדה) כלפי אדם לא אלים. בשום מערכת פוליטית.

אז למה דובר צה”ל יצא לכל הטררם הזה? קודם כל, כי הוא מזמן הפסיק לנסות להשפיע על דעת הקהל הלא ישראלית. הוא מכוון לישראלים אובר-פטריוטים בלבד, והוא מיישר את עצמו לימין. יש לציין שבעוונותי, כמו כל משלם מסים ישראלי, גם אני משלם את המשכורת של אלמוז, והייתי מצפה לאיזושהי אובייקטיביות. אבל על זה אין מה לדבר בצבא שהכיבוש הוא מזמן המשימה העיקרית שלו.

ושנית, הזעם פה יוצא ככל הנראה על הפנים החשופות של החייל, על הקלוז-אפ עליהם. יש לקוות שלחייל הזה אכן יהיה קשה לצאת לחו”ל. אין, הרי, שום סנקציות אחרות שיוטלו עליו. צה”ל לא יעמיד אותו לדין, כמו שהוא לא מעמיד לדין את הרוב המוחלט של אנשיו שפוגעים בפלסטינים. מצד שני, צה”ל התרגל מזמן למצב שבו הוא יכול לומר ש”מצ”ח בודקת”, ולסמוך על זה שאף אחד לא יזכור שהיא “בודקת” כבר חמש שנים. המעבר לפעולה ישירה, לחשיפה של תמונות המעוולים עצמם, מטרידה אותו. היא מקלפת מעט את שכבת העוול החסין (impunity) שצה”ל מעניק לחמושיו מזה חמישים שנה.

הקריפטונייט צורב, כמסתבר. תנו לנו עוד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לבנת חינוך

מול הטענה של נתניהו שהפלסטינים אינם מחנכים את ילדיהם לשלום, צריך להזכיר את המציאות

ראש הממשלה לשלשת עופות תקף לאחרונה את יו”ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, וטען ש”הפלסטינים אינם מחנכים את ילדיהם לשלום.” הם משלמים למחבלים, התלונן, והם קוראים לבתי ספר על שם מחבלים. וואלה.

ישראלי שיפתח מפה, ימצא בנקל רחובות לא מעטים שנקראים על ידי מרזוק ועזר, או רחוחות הנקרים על שם “קדושי קהיר.” משה מרזוק ושמואל עזר היו שני יהודים מצרים, שהיו חברים בחוליית טרור שהפעיל אמ”ן במצרים. החוליה הפעילה מטענים בספריות האמריקניות בקהיר ואלכסנדריה ונלכדו כשמטען התלקח על גופו של אחד המחבלים, שניסה להטמין אותו בבית קולנוע. למה הספריות האמריקניות? אה, זה היה נסיון לשכנע את האמריקאים שמשטר הקצינים במצרים עוין אותם. הפרשה, שנודעה כ”עסק הביש”, גרמה לזעזועים בישראל – אבל לא בגלל העובדה שהיא הפעילה טרור מובהק נגד מטרות אזרחיות, אלא סביב השאלה מי נתן את ההוראה.

יש לא מעט רחובות גם על שמו של דוד רזיאל, מי שפיקד על האצ”ל כשזה יצא למסע טרור רצחני בשנים 1938-1939, תוך בחירה במטרות אזרחיות מובהקות כמו שווקים. בשיא גל הטרור, התגאה האצ”ל בכרוז שהוציא שהוא הרג יותר אזרחים פלסטינים משהפלסטינים הרגו יהודים. רזיאל מת לאחר מכן בשליחות בריטית בעיראק. הוא נחשב היום לגיבור לאומי. נהרות הדם ששפך לא מוזכרים. על שמו של רזיאל יש לא רק רחובות, אלא גם כפר נוער והמושב רמת רזיאל.

הגיבור הלאומי הראשון של האצ”ל, וכזה שגם על שמו יש לא מעט רחובות בישראל, הוא שלמה בן יוסף, מחבל יהודי איש האצ”ל שהשליך רימונים על אוטובוס של פלסטינים. הוא הוצא להורג בתליה על ידי המשטר הבריטי והפך לגיבור לאומי. במקום הפיגוע שניסה לבצע יש אנדרטה לזכרו.

ואשר ביחס לחינוך לשלום – נו. נתניהו הודיע כבר שהוא לא מתכוון לאפשר מדינה פלסטינית, כך שהדיקטטורה הצבאית בגדה המערבית תמשך עד קץ כל הדורות או עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים (אולי כדאי לשאול את הצבא האדום מה קורה כשמעצבנים פינלנדים). יש בישראל גיוס חובה, החינוך בישראל מוכוון לעבר גיוס החובה הזה, ותלמידים מתחנכים לכך שהם צריכים להיות חיילים. מי שמסרב, אלא אם כמובן הוא מהמגזר המיוחס של הכיפות הסרוגות, מוקע כבוגד ובדרך כלל יושב בכלא – זאת למרות שעיקר פעולתו של הצבא ב-40 השנה האחרונות היא דיכוי של אוכלוסיה אזרחית.

לישראל יש חטיבה יעודית לדיכוי פלסטינים, חטיבת כפיר. היא מפעילה דרך קבע נוהל של ענישה קולקטיבית, שנקרא “לבנת שיבוש.” החמושים מגיעים לכפר פלסטיני ומעירים את תושביו באמצעות רימוני הלם ורימוני גז, גם כשאין כל סיבה להשתמש בהם. כל חייל מכיר את הנוהל הזה, ופושע המלחמה איתי וירוב, בשעתו מפקד חטיבת כפיר, העיד על קיומו; אבל כשמצ”ח באו לרחרח, במפקדת האוגדה העמידו פנים שהם לא מכירים נוהל כזה.

על בסיס קבוע, שולח צה”ל את חייליו למשימות “מיפוי”: פולשים לבית של פלסטיני באמצע הלילה, מעירים את כולם, מצלמים אותם ורושמים איפה כל אחד ישן. כפי שיודעים בשוברים שתיקה, כל המידע הזה שחיילים מלאי התלהבות חושבים שיש בו צורך אמיתי נזרק אחר כך לפח. המטרה היא לא “מיפוי”: המטרה היא הטרדה והטלת אימה. משימות כאלה, כמו משימות “לבנת שיבוש”, מתבצעות מדי לילה.

וזה עוד המצב הטוב, כשחמוש צה”ל לא הורג פלסטטיני בלי שום סיבה. בשנה האחרונה הרג צה”ל למעלה מ-100 פלסטינים, רובם, כרגיל, בלתי מעורבים. המספר גדל מאז שפושע המלחמה תא”ל תמיר ידעי שינה את הוראות הפתיחה באש כך שיאפשרו ירי חי כנגד מפגינים. איכשהו, אף אחד לא טורח לבדוק איזה מין חינוך קיבלו החמושים שמבצעים את הפקודות הללו; איכשהו, איש לא תוהה האם החינוך ל”שלום” שראש הממשלה מתגאה בו בכלל חודר את העור של החמוש.

אדם שלא בטוח אפילו בביתו, שחמושים יכולים לפרוץ אליו כאוות נפשם, מבלי לתת דין וחשבון לאיש, ושאם ינסה למחות על כך עשוי למצוא את עצמו ירוי – החמושים יגידו אחר כך שהם “חשו בסכנה” – לא צריך “הסתה” של הרשות הפלסטינית כדי לשנוא חיילים ישראלים ואת אלה ששולחים אותם. הוא גם, סביר להניח, לא מעוניין ב”שלום”: הוא מעוניין בהרחקת הכובש, בכל דרך אפשרית. שלום? שיהיה. אבל אם במילה “שלום” ישראל מתכוונת להמשך הסטטוס קוו ולכך שהיא תקרא לעבאס בתואר מפוצץ בזמן שאין לו סמכות אפילו של ראש עיר ישראלי, אז מאבק.

וכן, מאבקי שחרור הם מלוכלכים מטבעם. הם, כמעט בהכרח, מערבים אוכלוסיה מתקוממת נגד צבא סדיר. השיטה העיקרית של כוחות גרילה לנצח צבא סדיר היא לגרור את הצבא לפעולות זוועה נגד האוכלוסיה; זה אמצעי הגיוס שלהם וזה הכלי לליכוד האוכלוסיה מאחוריהם. הצד המדכא תמיד מיילל על האלימות של המתקוממים, בזמן שהוא מנסה להציג את האלימות שלו כדרך הטבע.

פעם נהגו לשיר כאן שירי שלום נוגים, והשמאל הרדיקלי ציין שהשירים הללו מציגים את השלום לא כמשהו שניתן להשגה בפעולה אלא כמין משאת נפש בלתי מושגת, ובהתאם מרחיקים את השלום; הרי אנחנו כה רוצים בו ואם לא השגנו אותו, סימן שמישהו אחר אשם. בינתיים, הפסקנו לשיר אותם. המילה “שלום” הפכה לסיסמה ריקה שראש הממשלה פולט במאמץ לא להיחנק מצחוק.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלית ב': השבוע הסתיימה ההתקשרות ביני ובין ארגון "יש דין." תמיד השתדלתי לבצע הבחנה חדה בין מה שנכתב פה ובין מה שנכתב בבלוג של יש דין (כאן אפשר לקרוא את הפוסט האחרון בו); מעתה אין כל עוד קשר בין השניים, ולמותר לציין שכל מה שנכתב כאן לא מייצג את יש דין.

(יוסי גורביץ)

טול וקרא

ההתלהמות של ממשלת ישראל ביחס להחלטת אונסק”ו, בסיוע התקשורת הישראלית, מתעלמת מהמציאות

אונסק”ו, ארגון התרבות של האו”ם, קיבל אתמול (ג’) עוד החלטה ביחס לכיבוש הישראלי בירושלים. אפשר, ומומלץ, לקרוא אותה כאן. כי בינה ובין הדיווחים בתקשורת הישראלית אין כמעט כל קשר.

מה קבעה ההחלטה? מעט מאד, בעצם. היא חזרה על העמדה הקבועה של הקהילה הבינלאומית: שישראל היא כוח כובש בירושלים, ולא, כפי שהיא נוהגת להעמיד פנים, הריבון שם. אף מדינה בעולם לא מכירה בירושלים כבירת מדינת ישראל, וזו הסיבה שכל השגרירויות נמצאות בתל אביב. זה לא חדש: החלטת האו”ם מנובמבר 1947 קובעת שירושלים לא תהיה חלק לא מהמדינה היהודית ולא מהמדינה הערבית, אלא תהיה corpus separatum, גוף נפרד. לכיבוש הישראלי של ירושלים אין יותר תוקף משפטי מאשר לכיבוש הירדני של מזרח העיר: שניהם בלתי חוקיים. העובדה שישראלים לא יודעים את העובדות הללו מצערת, ובמידה ניכרת גם מסוכנת, אבל היא לא בעיה של אונסק”ו: היא בעייתם של הישראלים. העובדות הללו אינן חדשות; הן היו נכונות גם בסיבוב הקודם.

היו כבר דיווחים על כך שנציגים ישראלים שונים דרשו את גירוש נציגות אונסק”ו מישראל; הבעיה היא שאין כזו. העובדה שאין כזו, למרות בקשותיה של אונסק”ו, מופיעה בהחלטה עצמה (סעיף 8) – מה שמעיד על כך שרוב המגנים שלה כלל לא טרחו לקרוא אותה. השרה מירי רגב קראה היום לפינוי נציגות האו”ם מארמון הנציב, אבל שם לא יושבים נציגי אונסק”ו (כאמור, אין כאלה בארץ) אלא נציגי UNSCO, שהם ארגון אחר לגמרי. ראש הממשלה שלכם כבר הודיע שהוא יקצץ מיליון דולרים מהכספים שישראל חייבת לאו”ם.

כאן צריך לעמוד על נקודה קריטית: יבבני הימין נוהגים לומר ש”האו”ם עוין לישראל.” האו”ם הוא אכן ארגון, אבל הבעיה פה איננה בארגון עצמו (שלא חסרות לו בעיות.) הבעיה היא שהאו”ם הוא נציג העולם. לא העולם כפי שהיינו רוצים שיהיה, אלא העולם כפי שהוא. והעולם, מה לעשות, רואה ברובו המכריע את ישראל כגוף תוקפני ודיקטטורי. ההצבעות באו”ם הן ההצבעות על האופן שבו העולם רואה דברים: ורוב העולם, מה לעשות, הוא פוסט-קולוניאליסטי. והוא זוכר שמאז 1956, ישראל עומדת לצידן של המעצמות הקולוניאליסטיות.

בן דרור ימיני יכול להשביע את הדרום אפריקנים באותות ובמופתים שמה שישראל עושה איננו אפרטהייד, אבל למרבה החוצפה הם – שהכירו את האפרטהייד היטב – מסרבים להשתכנע. ולא, לא מדובר רק בנציגי מדינות שפועלות מתוך אינטרסים: ודאי שזה חלק מהעניין, אבל ישראל מופיעה שוב ושוב ברשימת המדינות השנואות בעולם. אפשר לטעון שמדובר באנטישמיות, אפשר לייבב שמדובר ב”תעשיית שקרים”, ואפשר להכיר במציאות: מדי יום מתקלפת עוד שכבה מהשקר הישראלי שמדובר במדינה מערבית, ובמערב – אפעס – עדיין לא השתחררו מהתפיסה הזו; ובהתאם הפשעים של ישראל נחשבים לחמורים יותר, משום שהיא לכאורה מערבית. בשנות החמישים והשישים המדינה המערבית שחטפה על הראש היתה צרפת, במהלך מלחמותיה בוויאטנם ואלג’יר; הבלגים זכו, בתחילת שנות השישים, לכמה דקות שנאה ראויה על ההתנהלות שלהם בקונגו; ואחר כך הגיע תורה של ארה”ב בוויאטנם. מה לעשות, ממערביים מצפים ליותר.

ובכל זאת יש בהחלטת אונסק”ו מאתמול נקודה אחת חשובה: היא מעגנת את החלטה 2334 של מועצת הבטחון, שקבעה שההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית כולן בלתי חוקיות. זו, כנראה, הסיבה המרכזית לפרכוס של ממשלת נתניהו. וגם ההחלטה הזו לא הולכת לשום מקום.

ישראל יכולה להחרים את האו”ם, כפי שהיא יכולה לתקוע סיכות וודו בשעיר לעזאזל. אבל הצבעות באו”ם הן הסימפטום. המחלה היא התנהגותה של ישראל. אם כל העולם אומר לך שאתה שיכור, כדאי שתלך לישון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מצור לאין קץ

מה אפשר ללמוד מדבריו של נתניהו על האין-מדיניות של ישראל כלפי רצועת עזה

רצועת עזה, שבה חיים כ-1.8 מיליוני בני אדם, נמצאת תחת מצור (”סגר”) ישראלי מזה 11 שנים. תחילתו, לא כנהוג לחשוב, לא בחטיפת גלעד שליט אלא בעליית חמאס ברצועה, מספר חודשים קודם לכן. ואם להסתמך על דבריו של הדיקטטור הצבאי של הפלסטינים, בנימין נתניהו, המצור לא יסתיים בעתיד הנראה לעין.

נתניהו נאלץ להופיע בכנסת ולהתייחס לדו”ח המבקר על מבצע “צוק איתן.” כדי להמנע מדיון ציבורי בנושא, הביא איתו נתניהו את משרתיו הנרצעים, דוד ביטן ומיקי זוהר; הללו הקפידו להתכסח עם הורים שכולים והעימות הזה תפס את כל תשומת הלב. השטיק עבד, כמו תמיד. ובכל זאת, צריך להתייחס לנושא – שאיננו הבריונות של ביטן, האפסות של קיומו של זוהר, או הפגיעה במעמדם המקודש מדי של הורים שכולים. הנושא הוא מדיניות כלפי מיני-מדינה בגבולה הדרומי של ישראל.

במערכת הבחירות של 2009, טען נתניהו שממשלתו תפיל את משטר החמאס. זה כמובן לא קרה, ומהסיבות שהבלוג הזה מנה מזמן: אין, אמר נתניהו, למי למסור את הרצועה. שימו לב לאופציה שהוא כלל לא העלה: שליטה ישראלית ישירה ברצועת עזה. למוטט את משטר חמאס יהיה קל יחסית. שליטה ישראלית בעזה היא בלתי אפשרית – הן מבחינה צבאית והן מבחינה דיפלומטית. יותר מהכל, נתניהו לא רוצה להחזיק את רצועת עזה כשזו תקרוס.

והיא תקרוס. על פי ההערכות של האו”ם, בשנת 2020 רצועת עזה לא תהיה עוד ראויה למגורי אדם. חלק הארי מהאחריות לכך נופל על ישראל: היא שלטה ברצועת עזה בין השנים 1967-2005, והקפידה שלא לפתח אותה. זמן קצר לאחר שיצאה ממנה, היא הטילה עליה מצור. סבבי הלחימה מול רצועת עזה פגעו שוב ושוב, בזדון מכוון, בתשתיות של רצועת עזה; מדיניותה של ישראל בין סבבי הלחימה מנעה שיקום.

נתניהו, כמובן, מוליך שולל בכל מה שקשור להתדרדרות למלחמה ב-2014. הוא אומר בנשימה אחת שהוא יצא למבצע נרחב נגד התשתיות של חמאס בגדה המערבית – ובו זמנית אומר שהוא רצה להמנע ממלחמה. נזכיר: המבצע נגד החמאס בגדה נוהל בטענה של “חיפוש” אחרי שלושת החטופים שהממשלה כבר ידעה שהם נרצחים. הציבור לא עודכן על כך שנתניהו ניצל את ההזדמנות כדי להכנס בחמאס – ושהמחיר של המבצע האופורטוניסטי הזה עשוי להיות מלחמה מול רצועת עזה. הממשלה, כזכור, ניסתה להפיל את החטיפה על החמאס ברצועת עזה, עד שהתברר בשלב מאוחר מאד שמדובר בפלג שפועל בכלל מטורקיה. אם נתניהו לא רצה במלחמה, הוא לא ידע איך לבלום אותה.

דו”ח המבקר מציין שנתניהו ויעלון (לא שמעתם מהנחש בנעליים הגבוהות לאחרונה? זה לא במקרה), שעה שמידרו את שאר הקבינט וניהלו את המלחמה בינם ובין עצמם, לא בחנו שום חלופה מדינית. נתניהו טען שחלופה מדינית היא “הזיה”. זה קשקוש והונאה.

לא צריך היה לפתוח נציגות ישראלית ברצועת עזה ולקבל שגריר של החמאס בירושלים. צריך היה להגיע למודוס ויוונדי מול הנהגת החמאס. נתניהו עצמו אומר שלחמאס היתה מטרה ביציאה למלחמה – הסרת המצור מעל הרצועה. מעבר לתהיה האם לא כדאי היה שגם לישראל יהיו מטרות בלחימה, הטענה הזו של נתניהו חותרת תחת הטענה שלו. הוא לא נדרש להכיר בחמאס; הוא נדרש לתת לאוכלוסיה העזתית לחיות. לאפשר תנועה חופשית של סחורות בין הרצועה ובין העולם ותנועה כלשהי של בני אדם. זה מה שרצה חמאס; נתניהו העדיף להעלות לקורבן 73 חיילי צה”ל (ואלפי עזתים, ביניהם כ-500 ילדים, אבל אותם אף אחד לא סופר פה) כדי להמנע מכך.

יש עוד קשקוש של נתניהו שראוי לתשומת לב: הדרישה שלו לפירוז של רצועת עזה. זה לא הולך לקרות משום שזה לא יכול לקרות. אף גוף לוחם לא הוריד את נשקו בלי ערובות, וישראל מסרבת לספק כאלה. החמאס יודע שהדבר היחיד שמונע מישראל להשתולל בעזה כאוות נפשה הוא החשש מתגובה שלו – זעומה ככל שתהיה. מעבר לשאלת הגאווה, מה יגן על החמאס מפני רצח של מנהיגיו על ידי ישראל, אם לא יהיה לו נשק? האם נתניהו יהיה מוכן לפרז את דרום ישראל כמחווה של רצון טוב עובר חמאס? הרעיון הזה נראה לכם מגוחך? הוא מגוחך כמו פירוז הרצועה.

שימו לב, אזרחי ישראל: המשך המצור על רצועת עזה שווה לממשלה שלכם 73 חיילים כל כמה שנים. מה המטרה? לכאורה, אין מטרה הגיונית. נתניהו הרי אוהב לדבר מדי פעם על כך שכלכלה יוצרת שלום. אז למה הוא לא מניח לכלכלה העזתית לפרוח? נניח עכשיו לשאלה של יבוא לעזה – נניח שנמל בעזה מצריך פיקוח. מדוע ממשלת ישראל עושה הכל, כולל שקרים בשם הבטחון, כדי למנוע יצוא מעזה? רגע, למה בעצם לא מנהלת הממשלה שום דיון על המדיניות כלפי רצועת עזה – והיא לא מנהלת דיון כזה מאז שנת 2009?

יש לכך שלוש סיבות עיקריות. קודם כל, זרועות הבטחון ובהתאם הממשלה התאהבו ברעיון של “כיסוח דשא”: שאין בעצם בעיה מדינית, יש רק בעיה של זרועות בטחון עוינות שמדי פעם צוברות כוח ואז צריך להוריד להן את הראש. זו תפיסה צבאית במהותה: כזו שמשמרת עימות, לא פותרת אותו. שנית, משום שאין מחיר ציבורי על המדיניות מול רצועת עזה. אף ממשלה לא תיפול בגלל שהיא גררה את המדינה לעוד מלחמה ששיתקה חצי ממנה במשך חודשיים. כל זמן שצה”ל יוכל להרוג יותר ילדים פלסטינים משהוא יאבד לוחמים, ובלהרוג ילדים צה”ל ממש טוב, הציבור לא יתלונן יותר מדי. כשאין מחיר על העדר מדיניות, התוצאה היא העדר מדיניות.

ושלישית, ישנה המטרה הסמויה של המשך המצור: להבדיל בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית, שני החלקים של המדינה הפלסטינית המיועדת. מדיניות הבידול, כפי שקרא לה צה”ל, לא מובילה לפתרון מול רצועת עזה – הרעיון שמצרים תקח מחדש אחריות על הרצועה צריך היה להביא לכליאת הגנרלים שהזו אותו, כי הם בעליל מעשנים חומרים אסורים בעודם במדים – אבל היא לכאורה מורידה את הלחץ הדמוגרפי על ישראל, היא מרגילה את העולם לקיומם של שני חלקים של פלסטין, והיא מאפשרת לישראל להמשיך את הכיבוש של רצועת עזה בעודה מעמידה פנים שאין כזה. זו העמדת פנים שפועלת רק כלפי אוכלוסייתה-שלה, כמובן, כי העולם לא מכיר בסיום הכיבוש ברצועה משום שזה רק שינה צורה. בקצרה, כרגיל, המטרה היא שימור ההתנחלויות בגדה המערבית על ידי העלאת מסך עשן כביכול אין בעיה דמוגרפית – עזה הרי, לכאורה, לא נספרת.

אבל יש 1.8 מיליוני עזתים, הם לא הולכים לשום מקום, והם חיים באזור ששועט לקראת אסון הומניטרי. ההחלטה של הרשות הפלסטינית להפסיק לממן את החשמל ברצועה (אגב, שמתם לב שהטענה שישראל מממנת את החשמל שם היא שקר מוחלט?) צפויה לדרדר את המשבר הזה מהר יותר. מה שאומר שיש לגמרי סיכוי שעוד חודשיים נהיה בעוד סיבוב מול הרצועה.

אלו מכם שצפויים לעלות ברולטה של ההרוגים, אותם כמה עשרות ישראלים שהממשלה מוכנה להקריב כדי שנמשיך לא לדבר על הרצועה, מתבקשים לעשות משהו במהירות.

ומילה אחת אחרונה: מדיניות המצור של ישראל על רצועת עזה היא פשע מלחמה שגובל בפשע נגד האנושות. מצור הוא כלי צבאי שיש לו מטרה: השגת הכרעה. ההנחה היא שלתושבים יהיה ממש רע אבל זה ייגמר תוך זמן קצר. המצור על עזה נמשך 11 שנים עד כה, ונתניהו הבהיר שככל שזה נוגע לו, הוא מתכוון להשאיר את האוכלוסיה העזתית תחת מצור כל עוד הוא יכול – ושאין לו כל כוונה להכריע את המערכה, כי המחיר של הכרעה יהיה גבוה מדי. גם את זה צריך לזכור, ולקוות שיגיעו ימי שפוט השופטים בעגלא ובזמן קריב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המדינה היהודית מעדיפה אלימות

החוק שקיבלה הכנסת אמש מראה שוב כיצד ישראל בוחרת, מרצונה ובמודע, בהתקוממות אלימה נגדה

כנסת ישראל הצביעה אמש (ב’) בעד מאבק אלים פלסטיני. הכנסת קיבלה בקריאה שניה ושלישית את הצעת החוק של רועי “מי” פולקמן (כולנו) ובצלאל סמוטריץ’, שקובעת כי שר הפנים לא יאשר את כניסתו לארץ של אדם התומך בחרם על ישראל, כמשמעותו ב”חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם.” את הצעת החוק אפשר לקרוא כאן.

ההתייחסות לחוק החרם קריטית, כי כך הגניב הימין היהודי את איסור התמיכה בחרם על תוצרת ההתנחלויות לספר החוקים הישראלי. החוק, כזכור, חל לא רק על מדינת ישראל אלא על “אזור שבשליטתה”, אותו אזור שהפך לבעל כוח משיכה משל עצמו שהמדינה שלכאורה שולטת בו סובבת סביבו. במילים ברורות יותר, אם אתה קורא לחרם על ההתנחלויות ואתה לא אזרח ישראלי, לא תוכל להכנס “לאזור שבשליטת” ישראל.

וזו, בסופו של דבר, המטרה של החוק. אנשים שקוראים לחרם על ישראל, אחרי הכל, לא מנסים להגיע לישראל. הם מנסים להגיע לשטחים הפלסטיניים הכבושים; השטחים, שמתוקף העובדה שהם נשלטים על ידי הדיקטטורה הצבאית הישראלית, הכניסה אליהם מותרת רק ברצונו של הכובש.

זו לא הפעם הראשונה שישראל מפגינה את העובדה שהיא ספרטה קטנה ומסריחה. בשנת 2008, מנעה המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה את כניסתו של ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין, בטענה המטומטמת שהוא מהווה סיכון בטחוני. בשנת 2010, מנעו המנגנונים שלנו את כניסתו של הליצן הספרדי איוון פראדו, שרצה לארגן פסטיבל ליצנים ברמאללה. באותה השנה, מנעה ישראל את כניסתו של נועם חומסקי לגדה המערבית. בשנת 2014, מנעו המנגנונים את כניסתו של אמן הקומיקס מקסימיליאן לה רוי.

אבל החלטת הכנסת אמש חורגת מגבולות צרות המוחין המקובלת, או ממסגרת הצנזורה על טקסטים שהפעילה ישראל ב”אזור” שבשליטתה עד הסכמי אוסלו. מה משמעותו של מאבק באמצעות חרם כנגד ישראל? משמעותו היא דחיה של השימוש באלימות. הבחירה בחרם היא בחירה מודעת בפעולה לא אלימה על פני מאבק אלים.

יש לכך סיבה טקטית טובה: מאבק אלים משחק לידיה של הדיקטטורה הצבאית. האלימות שהיא מסוגלת להפעיל גדולה עשרות מונים מהאלימות שמסוגלים הפלסטינים להפעיל, ואין לדיקטטורה כמעט שום מעצורים ביחס לטרור שהיא מפעילה – כל זמן שהיא יכולה לתרץ אותו באלימות פלסטינית, בלתי יעילה ככל שתהיה. איום הקסאמים, למשל, משמש כל כמה שנים כאצטלה לטבח של מאות מאזרחי רצועת עזה (על מדיניותה הכוללת של ישראל כלפי הרצועה, בתקווה בקרוב).

המאבק האלים הישראלי במאבק כלכלי איננו חדש. חלק מרכזי מהאינתיפאדה הראשונה היה מאבק כלכלי: שביתות כלליות וסירוב לרכוש מוצרים ישראלים. ישראל הגיבה באלימות ושלחה חמושים כדי לאלץ סוחרים לפתוח חנויות, ובאפיזודה טראגי-קומית אף הכריזה על עדר פרות של פלסטינים כסכנה לבטחון הלאומי. את ה”אינתיפאדה הלבנה”, ההפגנות העממיות בשורה של כפרים בגדה, כינתה הדיקטטורה “טרור עממי” ודיכאה אותה באש והרוגים.

אוכלוסיה כבושה ומדוכאת מתקוממת. זה הטבע האנושי, ומולו קצת קשה לטעון שהמתקוממים אינם קיימים, אינם בעצם עם, או שאיזה לורד בריטי ביטל פעם את זכויותיהם עד דור אחרון במשיכת קולמוס. ההתקוממות יכולה להיות שלווה או שהיא יכולה להיות אלימה; אתמול הבהירה הדיקטטורה הצבאית הישראלית – זו שאחד מבכיריה, מי שספר קלוריות לתושבי עזה, כבר הצהיר שהיא “לא טובה בגנדי” – שהיא בוחרת באלימות.

אז אנא, כשתגיע האלימות, אל תייללו. כשתדקרו ברחובות או תתפוצצו באוטובוסים – כל אחד מהמעשים האלה פשע מלחמה עד פשע נגד האנושות, ואף על פי כן הם יקרו, כי פשעי הדיקטטורה היומיומיים פשוט לא מגיעים לכותרות – זכרו שרועי פולקמן ובצלאל סמוטריץ’ חושבים שמותכם הוא מחיר מקובל כדי למנוע חרם על ההתנחלויות. הנציגים שבחרתם בחרו להעלות אתכם לקורבן. את התלונות נא להפנות אליהם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מעשה בחומר סודי

מה שווה ה”חומר הסודי” שמדינת הבטחון מגישה לבתי המשפט: דוגמא מהשבוע האחרון

בתחילת השבוע נערך בבג”ץ הדיון בעתירתה של משפחת יעקוב אלקיאען, שנורה למוות על ידי חמושי משטרת ישראל באום אל חיראן לפני כשבוע וחצי, בדרישה לאפשר לה לקבור את המנוח ללא הגבלות. המשטרה החזיקה את גופתו של אלקיאען וסירבה לשחרר אותה לקבורה אלא בתנאים מגבילים מאד. כשנערך הדיון, טענה המדינה שיש לה ראיות בדמות “חומר סודי” על סכנה לציבור שצפויה להתממש אם יאפשרו לקבור את אלקיאען לאור יום וללא הגבלת מספר המשתתפים. לרוע מזלה של המדינה, הקליפה הפורמלית של אזרחותו של אל קיאען עמדה בדרכה: אי אפשר להגיש “חומר סודי” כנגד אזרח ישראלי אלא בהסכמת בא כוחו.

ולמרות שהשופטים הפעילו לחץ בלתי מתון על בא כוח המשפחה, עו”ד חסן ג’בארין מעדאלה, תוך השמעת איומים שאם לא יסכים לאפשר להם – ורק להם; “חומר סודי” מוגש במעמד צד אחד בלבד – הוא מסתכן בכך שהם ידחו את העתירה כולה, ג’בארין עמד במבחן היטב ולא נכנע. אנחנו לא חיים במשטר צבאי, אמר לבית המשפט, אין מקום לחומר סודי.

בצר להם, נאלצו השופטים להכריע בעתירה מבלי שיוכלו לברוח אל חיקו הנוח של “המידע הסודי.” השופט עמית נאלץ “להזכיר את המובן מאליו. ההלוויה נערכת בנגב, בשטח ישראל; משפחתו של המנוח משתייכת לעדה הבדואית, שבניה הם אזרחי ישראל שומרי חוק וחלקם אף משרתים בכוחות הבטחון.” השופט סולברג, שתמיד מקבל את עמדת מערכת הבטחון, קבע בדעת מיעוט שאי אפשר לערוך ביקורת שיפוטית על החלטות כוחות הבטחון מבלי לעיין ב”חומר הסודי.”

למחרת נערכה ההלוויה. למרות התנכלויות של המשטרה, שהציבה מחסומים ואילצה – בין השאר – את ח”כ איימן עודה להגיע להלוויה בדרכים עוקפות, ולמרות התנהלות שנראה דומה מאד לחטיפה (שלושה פעילים נעצרו לאחר שרכב של כוחות הבטחון בלם את רכבם, הם נעלמו לכמה זמן והיה צורך בהגשת צו הביאס קורפוס לפני שהם שוחררו מ”שיחה” עם השב”כ), הגיעו להלוויה אלפי אנשים. היא התנהלה ללא כל אלימות. איש לא נפגע.

כך שאנחנו יכולים לראות, במבחן חי, מה שווה ה”חומר סודי” של כוחות הבטחון. אילו הוא היה מוגש לשופטים, הם היו נבהלים – כנדרש, זו מהותו – מרוחות הרפאים שהיו עולות ממנו: בדלי איומים, זנבות מעשנים של סכנות, אדי פרעות, רמיזות לפוגרום עם נגיעות פאניקה. אילו היה מוגש ה”חומר הסודי”, סביר להניח שהמדינה הקניבלית היהודית במזרח התיכון היתה ממשיכה להחזיק בגופתו של אלקיאען.

אבל עו”ד חסן ג’בארין הציל את כבודו של הצדק הישראלי מעוד כתם על כותנתו המרובבת, והכריח את השופטים להכריע על פי דין גלוי, לא על פי פחד נסתר; הוא אילץ את השופטים לחשוף את השדים שבתיבת “החומר הסודי” לאור יום – וראה זה פלא, הם התפוגגו כולם.

אמור מעתה: מהו “חומר סודי”? ספק-מידע ספק-הונאה, שמטרתו לצבוע את דעתם של השופטים על ידי רמיזות שאין כל אפשרות להפריך ואין כל אפשרות להתמודד איתן. אלה הקביים של מדינת הבטחון בבואה להסתיר את העובדה שאין לה ראיות. ראיה, כשמה כן היא: דבר הנראה, דבר שניתן להפוך בו ולדון בו.

זכרו את זה, בפעם הבאה שהמשטרה או השב”כ או הצבא יבואו עם “חומר סודי.” זכרו את המקרה של אלקיאען. לצפות שגם השופטים יזכרו אותו, זה כנראה יותר מדי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שבים ומרסנים את החיה

עם כל הבעיות, הפסיקה בתיק אזריה חשובה – משום שהיא משיבה סטנדרטים שאבדו

בית המשפט הצבאי הרשיע הבוקר (ד’) את אלאור אזריה בהריגה, ומדברי השופטים עולה הרושם המובהק שמדובר ברצח ולא בהריגה, ושאלמלא השתפנה התביעה הצבאית והעמידה לדין את אזריה בפשע הנכון, הוא גם היה מורשע בו.

קל לזלזל בפסיקה הזו, ולא חסרות לכך סיבות. הפסיקה הזו היא למרבה הצער החריג ולא הנורמה. אזריה הוא החמוש הישראלי הראשון שהורשע בהריגה מאז תייסיר אל היב, שרצח את תום הורנדל ביריה בראשו בזמן שהאחרון ניסה לסוכך על ילדים. אל היב הורשע ב-2005. עונשו הקצר גם כך קוצר עוד יותר.

בימים אלה מסתיים משפטו של בן דרי, חמוש מג”ב שרצח את נדים נאוורה בן ה-15 וככל הנראה גם את מוחמד אבו טאהר בביתוניה. כפי שציין הבלוג הזה בזמן אמת, הירי היה רצח ולא הרג  כי היורה החליף קליעי גומי בקליעים חיים – בזמן שצה”ל טען שטכנית ירי כזה בלתי אפשרי, ושכנע כתבים צבאיים לחזור על השקר הזה. ובכן, אף שדרי החליף את קליעי הגומי שלו בקליעים חיים, הוא לא הועמד לדין באשמת רצח אלא באשמת הריגה – והוא צפוי להיות מורשע ב”גרימת מוות ברשלנות”, כשבכתב האישום המתוקן ייכתב ש”כדור חי השתרבב למחסנית כדורי הגומי.”

אבל דרי הוא עדיין חריג: המקרה שלו נחקר והוא הועמד לדין. מנתוני יש דין לשנת 2015 עולה שכוחות הכיבוש הרגו 116 פלסטינים באותה השנה, אבל נפתחו רק 21 חקירות – בניגוד לעמדה הרשמית של הפרקליטות הצבאית, על פיה היא חוקרת כל הרג אלא ב”נסיבות מבצעיות.” מקרה דוגמא הוא מותה של סמאח עבד אללה, צעירה בת 18 שחייל צה”ל הרג אותה ביריה אחת לראשה כשישבה ברכב בין אחיה, אף שלא היתה מעורבת בשום תקרית. החמושים טענו אחר כך שהיא “נשאה סכין.” לאחרונה הודיעה הפרקליטות הצבאית, רק שנה וחודשיים אחרי התקרית, שהיא החליטה שלא לפתוח בחקירה. לא להמנע מהעמדה לדין – לא לחקור. (גילוי נאות: הח”מ מספק שירותי בלוג בתשלום ליש דין.)

כך שאי אפשר אפילו לטעון שמערכת הצדק הצבאית מתפקדת. ואף על פי כן, פסק הדין בפרשת אזריה חשוב.

[…]

ומכמה סיבות. קודם כל, פסק הדין מפרק את ההגנה העיקרית של חמושי צה”ל לדורותיהם – “תחושת הסכנה.” לכאורה, עצם העובדה שחמוש חש בסכנה די בה כדי להביא להריגה מצידו, ושעל ההרג הזה אי אפשר להעמיד אותו לדין. בית המשפט הצבאי ציין שתנאי לירי הוא סיכון “ממשי ומיידי” – בדגש על ממשי. העובדה שאזריה לא זיהה מטען על גופו של האיש שרצח – אפילו לא לטענתו-שלו, השקרית בעליל – שומטת את ההגנה שלו. כלומר, כדי שחייל יוכל לא רק “לחוש מאוים” אלא גם לפעול על סמך התחושה הזו, הוא צריך ראיות.

שנית, הדברים הנכוחים מאד של הרמטכ”ל איזנקוט אמש (ג’), על פיהם חיילי צה”ל אינם “ילדים.” אני חושב שהפעם האחרונה ששיבחתי רמטכ”ל היתה כשדיברתי על השתיקה המתמשכת של גבי אשכנזי, ואני מקווה שלא אקלל את הרגע הזה, אבל בפרשה הזו איזנקוט נהג היטב לאורך כל הדרך. הישראלים רגילים לראות בחיילים שלהם “ילדים”, וההתיילדות הזו מתירה לחמושים, מצד אחד, לעשות ככל העולה על רוחם ומצד שני מרגילה את הציבור הישראלי לתפיסה של פושעי מלחמה: התפיסה שכדי למנוע פגיעה בחיילים מותר לפגוע באזרחים לא מעורבים. התפיסה הזו חוזקה על ידי טיפוסים כמו אסא “פושט טלפיו ואומר ראו” כשר.

ושלישית, וכנראה חשוב מכל, תחושת “רוח הרפאים.” חמושים ישראלים מבצעים פשעים על בסיס יומיומי. רובם כמובן לא מגיעים לרצח או הריגה, אבל כולם מתודלקים בתפיסה שאין להם באמת ממה לפחד. התחושה הזו מאותגרת על ידי החשש מ”רוח הרפאים המתבוננת” – הפחד שדווקא אותך תתפוס מצלמה, שדווקא את הפשע שלך יראו בפריים טיים, והידיעה שברגע שזה יקרה הצבא יזרוק אותך לכלבים, שהקצינים שלך יעמדו מאחוריך עד לרגע שבו ההגנה עליך תסכן את הקריירה שלהם.

ולאור העובדה שמצ”ח והפרקליטות הצבאית לא עושים את העבודה שלהם – ואני מאד נדיב פה – בהרתעה של חמושים ישראלים בגדה; ולאור ההערה הנכונה כל כך של ציון נאנוס – שאלמלא הסרטון, אזריה היה חופשי ושחייל שהיה חושף את התקרית היה מוקע כמי שמכפיש את הצבא – רוח הרפאים הזו חשובה. היא בעליל עושה את העבודה שלה הרבה יותר ברצינות מאשר הפרקליטות הצבאית.

בדיוק מהסיבה הזו צריך לדחות על הסף את הרעיון של חנינה לאזריה – רעיון שמדהים בעיני ששלי יחימוביץ’ תמכה בו היום. המסר של חנינה יהיה הפוך: גם את יתפסו אותך, גם אם יהיו מצלמות, גם אם תגיע לבית המשפט עם ערימה של שקרים מטומטמים וחצי אפויים, גם אם תורשע – אתה לא תשב יום בכלא. להיפך, אתה תוכל לצאת מהצבא כגיבור של הימין היהודי.

וזה יהיה כנראה המסר הרצחני ביותר. חמושים, כפי שצריך להזכיר, הם חיות טרף. כדי לתפקד, צבא צריך לעבוד על הסרת המחסומים שיש לאזרחים טובים מפני רצח. אחרי הכל, הג’וב של צבא הוא השגת משימה באמצעות אלימות, לעתים קרובות מאד אלימות קטלנית (לאלימות פחות קטלנית יש לנו משטרה.) בו זמנית, הצבא חייב לוודא שכאשר הוא משחרר את החיה שבאדם, היא לא תסתובב ותנגוס בו. זה לא סנאריו בלתי סביר: דמוקרטיות או דמוקרטיות למחצה מחוסלות בדרך כלל על ידי הצבא שלהן. צבא חייב גם לוודא שהוא לא יהפוך לכנופיה – ולאור תרבות ה”רעות” הרעילה שלו, הוא מלכתחילה נמצא מרחק קצר משם.

מה שמונע מצבא להפוך לכנופיה הוא משמעת פלדה, שאומרת שכן, אנחנו מתירים לך להרוג אבל בתנאים מסוימים מאד; ואם תחרוג מהם, תחטוף, ותחטוף הרבה. בלי זה, אנחנו נשארים עם הדבר המסוכן ביותר למין האנושי – בן 19 שטוף הורמונים עם נשק ואפס אחריותיות (accountability). כשתומכי אזריה קוראים לחנון אותו, הם קוראים בעצם להפוך את צה”ל לכנופיה – אפילו לארגון טרור יש יותר משמעת.

כך שפסק הדין הזה הוא דבר חיובי, ועכשיו נשאר לראות איך סייעני פשעי המלחמה בכנסת, מלפיד עד בנט, ינסו למסמס אותו. וכשזה יקרה, וכשיגיע הרוצח הבא, צריך יהיה לזכור מי התיר מעליו את הרסן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

חמושים יקרים, אתם לא בשדה קרב

צה”ל ממשיך להתנהל בגדה המערבית כאילו היה כוח לוחם ולא כוח שיטור

בקרב חמושי צה”ל קמה לאחרונה סערה: סרטון הדרכה של חטמ”ר שומרון קרא למפקדים לאמן את כוחותיהם כך שיימנעו ככל האפשר מהריגתן של חשודות פלסטיניות בביצוע פיגועי דקירה. מעבר לשאלה האם כל פיגוע שעליו מדווח צה”ל הוא אכן כזה (יש יותר מדי מקרים שבהם זה איננו המצב, אבל הדיווח הראשוני מקשה מאד על חקירה אפקטיבית של התקרית), הסרטון מעלה – לראשונה ובהיסוס – את שאלת השימוש של החמושים בכוח לא קטלני כנגד תוקפים.

כמובן, חמושים אלמונים מיהרו לזעוק שמפקירים אותם ושופכים את דמם. “לוחם” מילואים אמר לנרג ש”אי אפשר לצפות מלוחם להסתער בשדה הקרב כאשר מעמיסים עליו ערימה של ספקות משפטיים או שיקולים של אווירה ברחוב. תפקידו של לוחם הוא להסתער בשדה הקרב ולמגר את האויב, כפי שלימדו בצה״ל מאז ומתמיד. בכלל, כדאי שבמקום להתעסק כל היום בשאלת מוסריותו של הצבא המוסרי בעולם, יתעסקו מידי פעם בחיזוק רוחם של הלוחמים בצדקת הדרך ובדבקות במשימה.”

כמה דברים. קודם כל, המשימה של החמושים היא לשמור על כמה שיותר שקט וכמה שפחות אלימות. הריגה לא הכרחית של אנשים מעוררת, בצדק, שנאה ותחושות נקם בקרב קרוביהם וידידיהם. תחושות אלו היו מתורגמות, במצב נורמלי, לפעולה משפטית כגון פעולה להעמדה לדין של החמוש שהפעיל כוח מוגזם או לתביעה אזרחית. הנתיבים האלה חסומים בפועל בפני האוכלוסיה הפלסטינית, אשר על כן היא פועלת להשיג סוג כלשהו של צדק – סוג מעוות ומזיק מאד של צדק – על ידי פגיעה בחמושים או בלתי חמושים ישראלים, שברוב מוחלט של המקרים אינם האדם שביצע את הפגיעה. בהנתן שהמשימה של צה”ל היא צמצום האלימות, אז “דבקות במשימה” היא בדיוק הפעלת אמצעים פחות קטלניים, וכן, היא “שיקולים של אווירה ברחוב.” חמוש אחר שדיבר עם נרג, גם הוא פחדן אנונימי, אמר ש"כל שיקול של 'עלול לעורר תחושות נקמה' הוא אידיוטי ומסוכן, ואני לא מוכן לסכן את החיים שלי בשביל תחושות.” ובכן, יקירי, אתה פועל כחלק מכוח רשמי של מדינת ישראל, ואתה תסכן את חייך עבור מה שיאמרו לך לסכן אותם. זה הג’וב. ואה, כן: כלובש מדים, מצפים ממך להסתכן כדי להשיג מטרות צבאיות ומדיניות. לא מתאים לך? סרב לשרת.

שנית, וחשוב הרבה-הרבה יותר: אתם לא בשדה קרב ואתם לא חיילים.

אני יודע, אני יודע. אמרו לכם שאתם חיילים. הלבישו אתכם במדים של חיילים. ארגנו אתכם במסגרת צבאית וגידלו אתכם על מסורת קרב. אבל אתם לא חיילים ואתם לא במצב של קרב. אתם שוטרים בקרב אוכלוסיה עוינת. אם אתם חיילים סדירים, הסבירות שמישהו מכם חווה קרב היא אפסית.

האשליה הזו – שאנחנו מפעילים חיילים ושהם צריכים לפעול במסגרת של דיני הלחימה – היא אולי הקטלנית ביותר מבין האשליות של הסכסוך עם הפלסטינים. דיני הלחימה מתירים פעולות קיצוניות מאד, בין השאר מתוך התפיסה הברורה שתבוסה במלחמה עשויה להיות קיצה של המדינה; ושיחד איתה יכולה האוכלוסיה של המדינה לחוות פשעים קיצוניים, מהגליה ועד השמדה.

לצה”ל ולמדינת ישראל תמיד נוח היה להפעיל בגדה וברצועה טענה כפולה: מצד אחד, לטעון שחמושי צה”ל נמצאים במצב של לחימה וככאלה, מותר להם לפעול לפי החוקים הקיצוניים מאד של לחימה; ובו זמנית, מצד שני, לא להכיר בצד השני כצד לוחם ולהתייחס אליו כאל פושע. אילו התייחסה ישראל ברצינות למצב בגדה כמצב של לחימה, היא לא יכלה להעמיד לדין פלסטינים בשל פעולות לחימה. כמובן, היא יכלה להעמיד לדין אנשים שביצעו לטענתה פשעים כנגד האנושות, כגון פגיעה מכוונת או אדישה באזרחים, אבל יש לצה”ל סיבות טובות מאד לא לפתוח את תיבת הפנדורה הזו.

וכמובן, העובדה שישראל טוענת שהיא במצב לחימה עם הפלסטינים מאשפרת לה לקשקש על “פעולות מבצעיות” ולהודיע שכאלה היא לא חוקרת. היא מאפשרת הרג או פציעה קשה של פלסטינים תחת חסות חוקי המלחמה.

אבל לא זה המצב. ישראל לא מתמודדת עם צבא. היא מתמודדת עם מצב הביניים של אוכלוסיה מתקוממת, לא חמושה ברובה. לא פשיעה פלילית, אבל גם לא לחימה. המצב מתבטא בשיאו הפרדוקסלי בחמושים מזוינים מכף רגל ועד ראש שלא מכירים שום פתרון לתוקף חמוש בסכין אלא להרוג אותו.

וזה לגמרי לא הכרחי. יש המון שיטות לניטרול תוקף כזה שלא מביאות למותו, החל מאקרחי טייזר ועד לימוד יעיל של קרב מגע. כן, במסגרת המיליטריזציה של המשטרה האמריקאית – שהיא כוח המשטרה שיותר מוכר לישראלים – התפיסה גם שם היא ששוטר הוא סוג של חייל ושאם הוא חש סכנה, אז התגובה הראשונה שלו צריכה להיות קטלנית. אבל בבריטניה, למשל, יודעים טוב מאד לנטרל תוקף שחמוש בסכין בלי להרוג אותו. זה לא כל כך מסובך. רק צריך לרצות.

גם בישראל עצמה, מג”ב טובים משמעותית יותר בהתמודדות עם אלימות נמוכה או לא קטלנית. שוב ושוב, אם אתה מסתכל על חקירות מצ”ח, אתה מוצא שקציני מג”ב מתגאים ביכולת שלהם לנטרל מצב מבלי להרוג אף אחד, בעוד שלטענתם חוסר האימון של צה”ל מביא לכך שהוא הורג הרבה יותר.

אבל זה לא חוסר אימון. זו בחירה מודעת, בחירה שסרטון ההדרכה של חטמ”ר שומרון עשה צעד מגושם ראשון אחורה ממנה. הסיבה לבחירה הזו ברורה: צה”ל הוא הגוף המכונן של ישראל. לרוע המזל, כבר שני עשורים בערך שהוא לא גוף לוחם אלא גוף שיטור אלים, גוף קלגסות. הפעם האחרונה שבה צה”ל נלחם בצבא קונבנציונלי אחר היתה ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, מול הצבא הסורי. וההצלחה שלו היתה מוגבלת מאד.

מלחמת 1982, צריך להזכיר, היתה מיועדת לשימור השליטה של ישראל בגדה וברצועה. המטרה היתה חיסול כוחו הצבאי ובהתאם הפוליטי של אש”ף, כדי לאלץ את הפלסטינים הכבושים להסכים לכל מיני תכניות שלטון עצמי לחצי ולרביע ששרון הגה. זה לא כל כך עבד. הכוח הצבאי של הפלסטינים בדרום לבנון נשבר, אבל ספק אם מישהו חשב אי פעם ברצינות שזה הכוח שישחרר את פלסטין או שיש לו סיכוי כלשהו מול צה”ל.

כלומר, עיקר פעילותו של צה”ל ב-40 השנים האחרונות, בשטחים הכבושים ומחוצה להם, מיועדת לשמר את הדיכוי של הפלסטינים. ואף על פי כן, מפקדיו נמנעו מלהפוך את צה”ל רשמית לכוח שיטור ולאמן אותו בהתאם.

למה? כי צה”ל הוא הגוף המרכזי של מדינת ישראל. בן גוריון בנה את המדינה סביב הצבא ומאז אין מוסד אחר שלה שזוכה להערכה כמוהו – אף שמדובר בבהמה גסה ודי כושלת. כולם מרשים לעצמם לרדת על המשטרה – בצדק – או על השב”ס (עוד יותר בצדק), אבל אם תצא נגד צה”ל, תהפוך למכחיש שואה.

להודיע רשמית שתפקידו של צה”ל הוא לא להדוף צבאות אויב, כי כבר לא נשארו כאלה, אלא שתפקידו הוא לשמר כיבוש; להודיע רשמית שכל אם עבריה צריכה לדעת שהיא שולחת את בנה להיות קלגס – זה משהו שלא הממשלה, לא הציבור וודאי לא הצבא לא מוכנים לו. הצבא לא רוצה לרדת למעמד של המשטרה.

התוצאה היא חמושים לא ערוכים, שמקבלים אימונים לא רלוונטיים לסוג מלחמה שכבר לא יקרה – הפעם האחרונה ששריון ישראלי נלחם בשריון היתה, שוב, ב-1982 – ושמגיבים בכוח יתר קטלני על אנשים שמהווים להם סכנה נמוכה מאד.

התגובה הזו, כאמור, פוגעת במשימה, שהיא הורדת האלימות, אבל יש דברים שהם מעבר למשימה: שימור מעמדו של הצבא, למשל. וכמובן, אם ישראל תהפוך את הצבא שלה לשוטרי ימ”מ ויס”מ, היא תצטרך להודות לא רק בפני עצמה אלא גם בפני העולם שהיא לא מנהלת כיבוש קצר, שאו טו טו נגמר, ועל כן לא צריך לדון בו יותר מדי “כי כולם יודעים מה יהיה הפתרון”, שאיכשהו לא מגיע – אלא סיפוח ואפרטהייד קבועים מאד.

אז נמשיך להעמיד פנים שילדות עם מספרים הן סיכון שווה ערך לחוליית חי”ר חמושה, ונהרוג איש לפצענו וילד לחבורתנו. רק לא להסתכל בראי.

הערה אישית: אני מתנצל על חוסר הכתיבה בחודש האחרון, הוא היה קשה למדי. אני מקווה שמחסום הכתיבה שלי נשבר ושיהיה פוסט נוסף בשבוע הקרוב.

(יוסי גורביץ)