החברים של ג'ורג'

רפובליקה, אם תבינו מה היא

המילה שראשי השב”כ ודורית בייניש גיששו אחריה לא מובנת מאליה

צפיתי אתמול (ג’) ב”נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית”, סרטו של שי גל. למרבה הצער, כמי שקרא את הספרים, הסרט לא הצליח להתעלות לרמתם של הטקסטים. היו בו מעט מדי דברים חדשים, אם כי למדנו שאנשי המחתרת האימתניים, אלה שהשב”כ לא הצליח לגלות במשך ארבע שנים, נפלו בשני תרגילי חקירה מטומטמים להפליא: בשני מקרים שונים נחקרים התבקשו לכתוב על פתק שמות של חברים במחתרת, ובשני המקרים הם הסכימו. עם זאת, מי שלא מסוגל לדקלם מתוך שינה מיהם יהודה עציון ומנחם לבני – בזבוז משווע של מקום במוח, תצטרכו להודות – ילמד כנראה הרבה, והסרט עשוי היטב. נקודה חשובה שיש לעמוד עליה היא שמטעמי זהירות משפטית, הרחיבו יוצרי הסרט תיאורים על חלקו של משה לוינגר, שלמרבה השמחה איננו עוד איתנו, ובהתאם צמצמו את חלקם של הרבנים האחרים, אלה שעדיין מסוגלים לתבוע דיבה.

יש בסרט נקודה שאני רוצה להתמקד בה: אחרי התיאור המותח של פעילות המחתרת והפעילות של השב”כ נגדה, מגיע האנטיקליימקס. זמן קצר לאחר המעצר מתחילה תנועה לחנינה של הרוצחים והפושעים; יהודה עציון, מרואיין עיקרי בסרט, צוחק שהתנועה לחנינה החלה עוד קודם למעצר של המפגעים. כזכור, הם נעצרו כשהם מטמינים מטעני חבלה באוטובוסים פלסטיניים. אנשי השב”כ – כרמי גילון ויעקב פרי – ודורית בייניש (אז התובעת ולימים נשיאת בית המשפט העליון) לא מצליחים להבין את האהדה הציבורית לרוצחים: הם מגששים אחרי מילים מתאימות לתאר את חומרת המעשים של הטרוריסטים, ונכשלים. הם שבים שוב ושוב לנקודה של הפרת חוק.

ובכן, כמובן, פושעים הם מפירי חוק. אבל מה חשיבותו של החוק? עציון, איש מבריק ונורא, מקפל את הטיעונים של השב”כניקים ובייניש בנחת ובקלות: כן, הוא הפר את החוק. כולם מפרים את החוק. עברת באור אדום? חשבת על זה יותר מדי? לא? יש שאלות חשובות הרבה יותר, הוא אומר בשלווה. השאלה האם להחליט לפגוע במכוון באדם אחר היא שאלה הרבה יותר חשובה מהשאלה אם תוך כדי כך הפרת את החוק.

וכמובן שהוא צודק. אלא אם אתה דמות סטריאוטיפית בנטיית Lawful Neutral ממשחק מו”ד, החוק לעולם איננו המטרה: הוא כלי להשגתה. החברה מעצבת את החוקים שהיא רוצה שישקפו את ערכיה ואת דמותה. אפילו בייניש לא תנסה לטעון שהפרקליטות אוכפת כל חוק וחוק. ומה שהשתקף מהאהדה הציבורית לרוצחים היה דבר פשוט למדי: החוק שאוסר על רצח מקובל על חלק ניכר באוכלוסיה, כל זמן שהוא לא מגן על פלסטינים. הרוצחים, אחרי הכל, לא הרגו רק “מחבלים”, כפי שהם ראו אותם, אלא גם קורבנות רנדומליים לגמרי במכללה האיסלמית ותכננו להרוג מאות נוספים באוטובוסים. (כאן, יש לציין, דעתו של עציון לא נוחה: הוא אומר שאנשי המחתרת, שאת חלקם הקפיד לא להכיר, החלו להרוג פלסטינים באשר הם פלסטינים ולא הקפידו על פגיעה במטרות ראויות.)

המילה שאנשי השב”כ מגששים אחריה כדי להסביר מה כל כך נורא ברוצחים לאומניים שיוצאים מהכלא אחרי שבע שנים בלבד (שאר חברי המחתרת שוחררו הרבה קודם), מה רע בשיתוף הפעולה האוהד איתם בכל הדרגים, מהסוהר עד ראש הממשלה שמיר והנשיא הרצוג, היא “רפובליקה.” רפובליקה, מילולית (res publica במקור), היא “ענייני הציבור.” משמעותה המינימלית ביותר היא משטר שבו האזרחים מוותרים על זכותם להפעיל אלימות ומעבירים אותה למדינה, בתקווה – לעתים קרובות, אמנם, תקוות שווא – שהיא תעשה בה שימוש נבון ומוגבל. מלכתחילה, וכאן אנחנו נמצאים לחלוטין בטריטוריית הגאונות הרומאית, הרפובליקה שייכת לאזרחיה, והמושג “אזרחות” איננו מוגבל אתנית. (אתונה היתה מדינה, אבל לתושביה לא היה מושג בפני עצמו של אתונה: בבואם לומר “הבה נלך לאתונה”, הם אמרו מילולית “הבה נלך אל האתונאים”).

למותר לציים שאין רפובליקה שעמדה בתנאי הזה ללא סייג, מהרומאים והלאה. קל היה, ולעתים תכופות אכן כך קרה, שמושג האזרחות שימש להדרה של אחרים וכסימון הגבול. ידוע לשמצה החוק של פריקלס, ששלל את אזרחותם של אתונאים שרק אחד מאבותיהם היה אתונאי (ולימים, כשיפרוץ בבכי בעת קבורת בנו החוקי האחרון, ייכנס האירוע לאגדה, משום שהיו שראו בכך נקמת הגורל על פגיעה מרושעת בזכויותיהם של רבים כל כך). אבל אזרחות היתה אידיאל, ומחוקקים וקיסרים טובים התגאו בכך שאינם מפלים בין אזרח וגר. התפיסה הזו חדרה אפילו אל התנ”ך, לפני שכותבי התלמוד חנקו אותה: “משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה; כי אני יהוה אלוהיכם.”

צורת המשטר הרפובליקנית התעוררה לחיים לתקופה קצרה בימי הביניים, ונחנקה שוב. היא שבה לחיים בארה”ב ובצרפת במאה ה-18. וכמובן, היא לא היתה נטולת בעיות; הדברים ידועים. ועדיין, מדינה שמעניקה צדק לכל היא אידיאל מערבי. “רפובליקה, אם תוכלו להחזיק בה”, אמר בנג’מין פרנקלין כשנשאל מה צורת המשטר שבחרה ועידת החוקה; ו-220 אחר כך יצטט ברק אובמה את הפתיחה של החוקה, שבה מוצהר שמטרתה היא a more perfect union, כדי להצביע על כך שארה”ב היא מדינה בהתהוות, שמשנה את עצמה כך שתתאים את עצמה למספר הגדול של אזרחיה. בתיאוריה, על כל פנים; יש יסוד להניח שבפועל היא נסוגה לאוליגרכיה פלוטוקרטית.

הבעיה של בייניש, גילון ופרי היא שביהדות אין מסורת רפובליקנית. במקרה הטוב, המסורת היא אוליגרכית (שלטון רבנים); במקרה הרע יותר, היא מלוכנית במובן ההלניסטי של המושג (ההלכה לא התפתחה משם.) המילה “דמוקרטיה” נעדרת ממגילת העצמאות; אין זה מקרה. גם אין זה מקרה שההבטחה שהיא “תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום” מוגבלת מיד באמירה “על פי חזונם של נביאי ישראל.” בהיסטוריה היהודית אין רפובליקה. ואכן אין כאן: יש כאן מדינה יהודית, היא מדינת ישראל. לא במקרה, ממשיכה המגילה וקוראת “אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד […] ולעמוד לימינו במערכה הגדולה של שאיפת הדורות לגאולת ישראל.” מדינה יהודית שמטרתה גאולה.

וגאולה היא בדיוק מה שיהודה עציון רוצה. וגאולה, כפי שהוא רואה אותה, בהתגלמה בבניית המקדש מחדש ושעבוד העמים הסובבים (”אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד”), נשענת על מסורת יהודית ארוכה. מסורת שמוכרת, ולו במעומעם, לכל יהודי החי בישראל.

ולכן, אנשי השב”כ יכולים להעמיד נגד עציון ותכניתו טיעונים טקטיים – הריסת אל אקצה תוביל למלחמת גוג ומגוג, עם מחיר מטורף – ובו זמנית נאלצים להודות בכך שהוא מודע לכך היטב, ושמלחמת גוג ומגוג איננה מבחינתו הבאג אלא הפיצ’ר.

מבין כל חולייה של תנועת ההשכלה היהודית הפגומה, היעדר מסורת רפובליקנית הוא כנראה הכשל הגדול ביותר. הכשל הגדול ביותר של הציונות הוא ההצמדות לתפיסה גאןלית, שעציון הוא תוצאה מתבקשת שלה. אחרי הכל, אם המטרה היא גאולה, ואם אנחנו מקימים פה מדינת אדונים יהודית, זו של עציון פשוט שורשית יותר. מי שמשחק במונחים האלה, ומי שנמנע מלהכניס את תושבי ישראל אל תוך ההיסטוריה, כרפובליקה, יכול כמובן להיראות נדהם מהתוצאות: אבל הוא נראה גם די מטופש.

ועוד דבר אחד: לא, לא סיימתי עם עזה. אבל דפיקת הראש בקיר הזה כואבת טיפה יותר מדי. אחזור אליה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

דולציניאה דוהרת שוב

יאיר לפיד מוכיח שוב עד כמה אין לו בסיס ערכי. ושהוא אידיוט נבוב. לא שזה חדש

יאיר לפיד, שמשחק שר חוץ בטוויטר תמורת משכורת של ח”כ נעדר, לא אהב את החלטתה של טורקיה להחזיר את השגריר שלה מישראל, ועל כן יצא בשורה של ציוצים בנושא. “ישראל צריכה לנתק מגע עם משטרו של ארדואן,” כתב, “לא הפוגה זמנית, אלא הורדה של דרג היחסים באופן קבוע, הכרה בשואה הארמנית וסיוע גלוי לכורדים. עלינו לוודא שארה”ב תתחיל להפעיל לחץ להוצאת תורכיה מנאט”ו.” הוא הוסיף ש”הסכם הפיוס שחתם איתם נתניהו היה טעות. עם אנטישמים כמו ארדואן לא מתפייסים. הגיע הזמן שהממשלה תגיד את מה שברור כבר הרבה זמן – ארדואן הוא חלק מציר הטרור האיסלאמי.”

כמובן, בשל נטייתו של לפיד לא לומר דבר עד שהוא לא בודק לאיפה נושבת הרוח, נמצא במהירות ציטוט סותר – לפיד תמך בעבר בעסקה עם טורקיה. על כך הוא הגיב באמירה ש”נהגתי כאופוזיציה אחראית כשההסכם נחתם,” כי אופוזיציה אחראית היא לתמוך בהסכם עם “חלק מציר הטרור האיסלאמי.”

למה, אגב, ארדואן הוא חלק מ”ציר הטרור האיסלמי”? כי הוא תומך בפלסטינים, כמובן, ומשום שהוא מוריד את דרג היצוג הישראלי לאחר שישראל שוב טובחת בעזתים. טורקיה הארדואנית מעורבת עד צוואר בפוילע שטיקים בסוריה, כולל – על פי שלל דיווחים – בתמיכה בדאע”ש לצרכי המלחמה שלה בכורדים; אבל כל זה לא עניין את לפיד, אם ידע על כך בכלל.

נניח עכשיו לחזיונות הגדלות של לפיד, כביכול ישראל יכולה להשפיע על נאט”ו להוציא חברה ממנה; כאילו לחברות נאט”ו יהיה אינטרס לשתף פעולה במהלך כזה עם נשיא אמריקאי שמסרב להכיר בחשיבותו של הארגון; כאילו מהלך כזה, אפילו אם יתרחש, לא ידחוק את טורקיה לזרועותיה של רוסיה. סביר גם להניח שלפיד לא הבין שהמשמעות של סיוע לכורדים תדרבן את טורקיה לנקוט צעדי נגד דומים, כמו חימחוש חמאס בנשק של ממש. אבל זה בסדר, הדוגמגיש איננו דיפלומט. הוא רק משחק כזה בטוויטר.

הנקודה הבעייתית באמת היא התפיסה של לפיד שכעת על ישראל להכיר בשואה הארמנית. זו, יש לציין, דרישה קבועה של הימין הישראלי בכל פעם שהיחסים עם טורקיה נקלעים למשבר. אני תומך לחלוטין בכך שישראל תפסיק את מדיניותה הנפסדת של הכחשת שואה ותעשה כמיטב יכולתה לעמוד על חשיבותה של השואה הארמנית כאבן דרך לשואה היהודית.

אבל, בניגוד ליאיר לפיד, אני אמרתי את זה גם לפני 20 שנים.

לפיד משתמש בהכרה בשואה כאמצעי טקטי: אם זה מועיל לישראל, יש לעשות זאת. אם לא, ובכן. מכאן נובע שגם הכחשת שואה היא פעולה טקטית במהותה. שניה, נחזור לזה. כמה מילים על שואות במאה ה-20.

השואה הארמנית בוצעה על ידי הצבא הטורקי בסיוע הצבא הגרמני. מספר הקורבנות לא ידוע, אבל נאמד ביותר ממיליון. ההשמדה בוצעה על ידי גירוש, הרעבה ומסעות מוות. ההשמדה היתה מתוכננת, וטורקיה אשכרה הוציאה פקידים בכירים להורג אחרי המלחמה בשל הפשע (באופן מסתורי, רישומי המשפטים הללו נעלמו לאחר מכן; הם היו מפלילים מדי כלפי המדינה הטורקית.) כידוע, רצח העם הארמני שימש כהשראה להיטלר לרצח העם היהודי: “מי זוכר את הארמנים?”, הוא שאל רטורית. העקרונות היו זהים: הרעבה, גירוש ל”מחנות במזרח” בחסות מלחמה, שימוש באוכלוסיה מקומית לביצוע הרצח בפיקוח צבאי (במקרה הארמני, חלק ניכר מהסייענים לרצח היו כורדים, עובדה שאפשר היה לחשוד בלפיד שהוא משמיט אותה אלמלא ידענו שאין לו מושג). התיעוש הגיע אחר כך.

מקרה מפורסם הרבה פחות של רצח עם, ככל הנראה הראשון במאה ה-20, בוצע בבני ההררו (Harero) שבנמיביה על ידי הצבא הגרמני. השיטה הראשונית היתה, שוב, גירוש למדבר ונסיון להשמדה באמצעות הרעבה והצמאה. אחר כך הגיע כינוסם במחנות ריכוז והמתה, שוב, באמצעות רעב ומחלות. הגרמנים לא היו הראשונים שהמציאו מחנות ריכוז (הבריטים עשו זאת במלחמת הבורים), אבל הם למדו מהר. תוך זמן קצר הם כבר ביצעו ניסויים רפואיים באסירים. מספר הקורבנות בקרב ההררו נאמד בכ-65,000; הגרמנים איבדו כ-1,400 איש, 676 בקרבות ו-689 ממחלות.

מסיבות ברורות, בישראל לא מדברים יותר מדי על רצח העם של ההררו, למרות שהגרמנים למדו לא מעט ממנו וסביר מאד שחלק ממה שנלמד שם יושם אחר כך במזרח אירופה. מביך משהו לדבר על גירוש ילידים למדבר וריכוזם במחנות ריכוז. כשלפיד עושה שימוש אינסטרומנטלי ברצח עם לצרכי hasbara, אם כן, הוא לגמרי לא לבד. גם במקרה רצח העם הארמני, ישראל היתה שותפה פעילה להכחשת השואה במשך עשרות שנים. ככה זה: כשזה רווחי, מדינת ה”לעולם לא עוד” תכחיש שואה.

מה שהופך את לפיד לחריג הוא חוסר המודעות העצמי והעדר הבסיס הערכי שלו. אנחנו מדברים, נזכיר, על בנאדם שרק לפני כמה חודשים תקף את פולין על חוק שנוי במחלוקת שאסר את האשמת העם הפולני ברצח העם הנאצי. לפיד יצא בבלגאן ההוא טמבל מהרגיל – בשלב מסוים, הוא טען שסבתא שלו נרצחה באושוויץ. בלוגרים פולנים גילו במהירות ששתי הסבתות שלו הגיעו לישראל. בתגובה טען האפס שהתגלם בבשר שהוא התבלבל עם סבתא-רבא שלו. האם אתם הייתם עושים טעות כזו?

אז מבחינת לפיד, רצח העם של היהודים הוא קודש הקודשים ואם פולין נכנסת לטריטוריה ברגל גסה צריך לגרש את השגריר שלה לטרבלינקה, אבל רצח העם של הארמנים הוא פשוט תחמושת, לשימוש על פי צורך. העיקר שהחליפה הנבובה הזו תמשיך לדבר על “ערכיות.”

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כי ילד הרגתי לפצעי

הטבח המתמשך ברצועת עזה והתת מודע הישראלי

חמושי צה”ל ירו אתמול (ו’) למוות בארבעה פלסטינים בשטח רצועת עזה, ביניהם מוחמד איוב בן ה-15 ואחמד נביל אבו עקל, בן 25. אבו עקל היה נכה שהסתייע בכסא גלגלים. לצלפי צה”ל, כמסתבר, יש חיבה לכאלה. כמו כן פצעו חמושי צה”ל 156 פלסטינים מירי חי. סביר להניח שרוב הישראלים לא היו שמים לב לנושא, אלמלא נטלי פורטמן.

מותו של איוב עורר סערה, במיוחד לאור העובדה שהוא צולם. בן כספית הגדיר זאת כ”אירוע רע, תמונה נוראה”, אבל ציין שמי שמתקרב לגדר דמו בראשו. למותר לציין שמה שהטריד את כספית הוא הנזק ל-hasbara, התמונה הנוראה. אבל כספית מהדהד כאן את העמדה הרשמית של צה”ל: מי שמתקרב לגדר דינו מוות, גם אם הוא ילד. חשוב לציין שאין כאן שום חידוש בעמדה של צה”ל: ילדים עזתים תמיד היו מטרה מבחינתו. לאחר שרצח סרן ר’, לפני 14 שנים, את אימאן אל המס בת ה-13 ועשרה חודשים, הוא הורה לחייליו “לירות בכל מי שנכנס למרחב, גם אם זה ילד בן שלוש.” צה”ל העמיד לדין את ר’ על שימוש בלתי חוקי בנשק, לא על מתן פקודה בלתי חוקית בעליל. הוא זוכה וקודם.

כלומר, העמדה הרשמית של ישראל – שמקודמת באהדה על ידי עיתונאים – היא שמותר לה לירות בילדים ממשיים מאד שחוצים קו דמיוני ובלתי נראה, מחשש שמפגינים תיאורטיים יחצו בעתיד את גדר המערכת. זה יצור “תמונות נוראות”, אבל ילדים עזתים נולדים ודמם בראשם. בעולם, עם זאת, סירבו לקבל בהבנה את האגביות שבה ישראל רוצחת ילדים, ובעקבות הערה זועמת של שליח האו”ם למזרח התיכון, ניקולאי מלאדנוב, הודיע מיודענו פיטר לרנר שהמצב “יוצא משליטה בשל ההתמקדות על התוצאות העגומות, לא על מבצעי המהומות.” כלומר, לרוע המזל העולם מתעקש להתמקד בעובדה שצה”ל יורה לילדים בראש, ולא בכך שחמאס שולט ברצועה. אחר כך הציע לרנר שהאו”ם יקים גדר חיה של עובדיו כדי למנוע התקרבות לגדר, וזה השלב שבו מלאדנוב יצא מכליו הדיפלומטיים: “הנה עוד רעיון. הפסיקו לירות בילדים.”

התמונה היתה כל כך נוראה, שהשליח האמריקאי ג’ייסון גרינבלט, הודיע שישראל מבצעת “חקירה מלאה” של מותו של מוחמד איוב – שזה מעניין, כי דובר צה”ל לא הודיע על שום דבר כזה, ושר הבטחון ליברמן התנער אתמול (ו’) מהצורך בחקירה. איך אמר את זה סאעב עריקאת? גרינבלט הוא דובר של ישראל. למעשה, דובר טוב יותר מזה שישראל יכולה להעמיד.

אבל לא על זה דיברו הישראלים בסוף השבוע. אחרי הכל, אף אחד כבר לא סופר הרוגים פלסטינים. אבל נטלי פורטמן זעזעה את הישראלים: היא הודיעה שלאור “האירועים האחרונים בישראל” היא לא תגיע לקבל איזשהו פרס של איזה אוליגרך ימני שמוענק לסלבריטאים יהודים – פרס ג’נסיס, שיחצ”ניו היו רוצים שנחשוב שהוא “הנובל היהודי.”

הציבור הישראלי התפוצץ, משרת התרבות ומטה. פורטמן לא אמרה מהם ה”אירועים האחרונים”, אבל לאף אחד לא היה ספק: מדובר ברצח הממוסד בגבול עזה. פורטמן הואשמה בחבירה לתנועת ה-BDS, בתמיכה בחמאס, במה לא. היו קריאות להחרמתה. רני רהב, הבבואה הנלעגת של הישראליות, הודיע שלא יסלח לה ושהוא מחרים אותה. המילים הקצרות הללו של פורטמן הוכיחו שבעצם, התת מודע הישראלי ער מאד למה שהוא עושה. הוא יודע שהוא שולח את חייליו להרוג ילדים, ואף שלא אכפת לו כלל מנציגי או”ם-שמום למיניהם, ברגע שמישהי “משלנו”, ישראלית לשעבר שהצליחה, מעיזה לרמוז לרצח, היא מוציאה את עצמה אל מחוץ למחנה. איך את מעזה לדבר על מה שהחלטנו להדחיק? איך את נוגעת בעצבים החשופים בזמן שאנחנו טוענים בעקשנות שאין שום בעיה?

הלילה (ז’) הודיעה פורטמן שהיא לא הובנה: אין לה בעיה עם ישראל אלא עם ממשלת ישראל. היא לא מוכנה לעמוד על במה אחת עם בנימין נתניהו. “ישראל הוקמה לפני כ-70 שנה כמקלט לפליטי השואה. אבל ההתעללות באלו שסובלים מהזוועות כיום פשוט לא עומדת בקנה אחד עם ערכי היהודיים. משום שאכפת לי מישראל, חובה עלי לעמוד נגד אלימות, שחיתות, חוסר שוויון וניצול לרעה של כוח.”

במילים הללו, הכניסה פורטמן ברכיה לאשכים של הימין הישראלי: זה לא אני, זה אתם. אתם אלה שמקדמים רדיפת פליטים ואלימות. אתם אלה שתומכים בראש ממשלה מושחת עם ניחוח ארדואני מובהק. אתם אלה ששכחו מה זה להיות יהודים.

ועל זה, על התזכורת שאפשר להיות פטריוט מבלי להיות לאומן חלאן, מבלי לתמוך ברצח ילדים ובסתימת פיות, כנראה שכבר לא יסלחו לה כאן.

עדכון: לאחר כתיבת הפוסט, הודיע צה”ל כי הוא יתחקר (לא יחקור) את הריגתו של מוחמד איוב. תחקיר, שוב, איננו חקירה. היחידה בודקת את עצמה ומעבירה את ממצאיה לפרקליטות הצבאית, שאז צריכה להחליט אם לפתוח בחקירה. בפועל, תחקיר צבאי הוא בעיקרו הזדמנות לתיאום עדויות, ומשך ההחלטה על פתיחה בחקירה מונע את האפשרות של חקירה אפקטיבית. כנראה שבצה”ל לא רצו להביך יותר מדי את גרינבלט, שהודיע על חקירה כ-24 שעות לפני שצה”ל הודיע על תחקיר. .

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

קצין חטיפות ראשי

על תרבות השקר וההסתה של אלוף יואב מרדכי

לפני מספר ימים, פרצו חמושי צה”ל לכפר נאבי סאלח וחטפו את מוחמד תמימי, בן 15, מביתו. תמימי, שנפצע בדצמבר בראשו מכדור מצופה גומי של חמוש צה”ל במהלך הדיכוי השיטתי שמבצע צה”ל בכפר, נלקח למתקן צה”לי ללא עורך דין או ליווי הורי; שם הופעל עליו לחץ כבד לחתום על מסמך שבו נטען שהוא לא נפצע מירי אלא מתאונת כידון אופניים. תמימי, שכבר נעצר בעבר על ידי החמושים ושבת דודתו המפורסמת יותר עאהד מוחזקת במעצר ומתנהל כנגדה משפט בדלתיים סגורות בניגוד לרצונה, ושיודע שהשיטה המקובלת של צה”ל היא החזקת קטינים במעצר עד תום ההליכים, חתם ושוחרר. זמן קצר לאחר מכן הודיע התועמלן הראשי של צה”ל, האלוף יואב “פולי” מרדכי שמכהן רשמית כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, על ההודאה שהוצאה מתמימי כעל המציאות, והכריז שבכך נחשפה “תרבות השקר וההסתה” הפלסטינית בכלל ושל משפחת תמימי בפרט.

הבעיה היא שלמרות מה שחושבים אשפי ה-hasbara, יש בכל זאת מציאות מעבר לשקרים של התעמולה הישראלית. תוך זמן קצר הציגה משפחת תמימי את מסמכי בית החולים שמעידים על הפציעה של תמימי מקליע, צילומי רנטגן של הקליע וצילומים של הקליע המזורגג עצמו, כמו גם את עדויותיהם של עדי הראיה. האדם החושב נאלץ, על כן, לבחור בין שני תיאורי מציאות:

א. תמימי נפל על כידון אופניים שצבר מהירות בליסטית והתנהל כמו קליע, ולאחר מכן שכנע שורה של עדים לשקר בנושא, כמו גם הוביל לזיוף מסמכי בית חולים וצילום רנטגן.

ב. תמימי נורה בראשו על ידי חמוש צה”ל, וצה”ל החליט לטייח את הנושא לצרכי hasbara.

רוב העולם בחר באופציה ב’. וקשה להאשים אותו, כי כעבור כמה שעות ביצע האלוף מרדכי נסיגה צרפתית והודיע שבעצם, הוא לא טען שמשפחת תמימי שיקרה אלא “רק הציג את שתי הגרסאות.” מסתבר שמרדכי לא יודע לקרוא את מה שהוא עצמו כתב, או על כל פנים מאמין שהציבור מטומטם מספיק כדי לא לזכור מה קרה יום קודם.

אז מה קרה פה? קודם כל, צריך להזכיר את האמת הבסיסית: צה”ל הוא ארגון טרור. הוא ארגון שתפקידו העיקרי הוא לדכא התקוממות של אוכלוסיה כבושה והוא עושה את זה על ידי הפעלת אלימות לשם הטלת אימה. שנית, בשנים האחרונות השתכנע צה”ל – הרבה כתוצאה מפעולה של תעשייני השקרים המכונים אנשי hasbara – ש”המאבק על הנראטיב” הוא מאבק צבאי לכל דבר, שהפגנה ודיבור הם כלי נשק, ושעל כן עליו להשליך את כל כוחו לשדה הקרב הזה. והוא עשה את זה כמו שהוא יודע: בטמטום ובבהמיות.

נעמוד על עוד נקודה בסיסית: תמימי לא נעצר, הוא נחטף. הוא לא נחשד בשום עבירה: הוא נלקח מביתו באישון לילה על ידי חמושים שמאמינים משום מה שהם שומרים על מדינת ישראל, הובא למתקן שבו היו שוטרים ואנשי מנהלת התיאום והקישור, ושם חתם על ההודאה שרצו שעליה יחתום. הוא לא הוחשד בשום עבירה והוא שוחרר לאחר שמסרו לאנשי ה-hasbara את מה שרצו. למעצר של אדם שלא חשוד בעבירה לצרכי הטלת אימה קוראים חטיפה.

שאלה נוספת שמתעוררת היא מה בעצם עושה פה האלוף מרדכי. הוח אלוף. למה הוא מתעסק במעצר מפוברק של נער בן 15? זה עבודה של מ”מ או של רכז מודיעין. מה עושה פה אלוף? או.

מרדכי הוא דובר צה”ל לשעבר, ולאחרונה הוא בונה לעצמו מוניטין של אסטרטג hasbara דגול, אלוף בשימוש בערבית. איך הוא יודע על חטיפתו של תמימי? לא בטעות ולא במקרה. אנחנו לא יודעים מי נתן את ההוראה לחטוף את תמימי, אבל אין ספק שמרדכי היה בשרשרת הפיקוד, וכנראה הבכיר ביותר בה. אם הוא לא נתן את הפקודה, הוא ודאי היה מודע לה.

צה”ל, כאמור, הוא ארגון טרור. מדי פעם הוא מקבל רשות לבצע טבח כמו שצריך, בדרך כלל ברצועת עזה. רוב הזמן, החמושים שלו – שאמרו להם שהם בשדה קרב, כי אף אחד פרט לסאדיסטים לא רוצה לבזבז את מיטב שנותיו על דיכוי אוכלוסיה – צריכים לפרוק את התסכול שלהם בעקיפין. יש להם עסקה שקטה עם הפיקוד: הם לא ידווחו על הרצח שהם מבצעים והפיקוד לא ישאל שאלות ואף יחפה עליהם. אפשר לראות את זה במקרה של יאסין אראדיח עליו כתבתי בסוף השבוע: למרות שנתיחה העלתה שהוא נורה, ולמרות שיש חור כניסה על האימונית שלו וסימני דם על גבו, בצה”ל מתעקשים לעמוד מאחורי הצוות הרפואי שלהם, שטוען שהוא לא ראה את פצעי הירי. בוויכוח בין מציאות פורנזית ובין עמדת החייל בשטח, צה”ל מאמץ את עמדת החייל.

כי די ברור מה יקרה לו אחרת: די ברור שאם הוא יעמיד עוד חיילים לדין, מורשת אזריה עשויה להתפתח למרד.

צה”ל צריך להתמודד עם כך שמדי פעם החיילים שלו רוצחים – לעולם לא נוכל לדעת מה קרה לכל ההרוגים בהפגנות – ושמדי פעם הפאשלות שלהם, כמו ירי בראש של בן 15 בנאבי סלאח, נחשפות. להעמיד את החיילים לדין זו לא באמת אופציה כי הציבור לא יסכים לכך, וגם במקרים מובהקים כמו זה בן דרי מביתוניה, שהחליף קליעים במחסנית הגומי שלו לקליעים חיים והרג שני נערים, צה”ל סגר את הרצח ב”הריגה ברשלנות.”

מה אפשר לעשות כשהמציאות לא מסתדרת עם ה-hasbara? להפעיל כוח כדי לנסות לשנות את המציאות. חוטפים נערים ומאלצים אותם לחתום אותם על אמירה שלא צה”ל הוא זה שריסק את הגולגולת שלהם. העובדה שאלוף בצה”ל טיפש כמו נעל, או אם לדייק כמו מייקל אורן, לא באמת מפתיעה אותי. צה”ל לא מקדם אנשים בשל תבונה. מה שקורה פה הוא שצה”ל הסתבך בתפיסת המציאות שלו, שהקשר בינה ובין המציאות רופף למדי. יואב מרדכי באמת ובתמים חושב שהוא יכול לאלץ נער לחתום על מסמך שקרי בעליל ושמישהו בעולם יחשוב שוואלה, יש כאן כנראה שני צדדים. הוא לא נכנס למלכודת ביודעין; הוא לא הבין שיש פה מלכודת. הוא אשכרה חשב שזה יעבוד.

אבל מרדכי צודק בדבר אחד: בציבור היהודי בישראל, זה דווקא עובד. התקשורת היהודית, מבוהלת מהחשש שהיא לא תיראה פטריוטית, ציטטה בחלק ניכר מהמקרים את דברי מרדכי ללא הסתייגות. וזו הבעיה המרכזית שלנו: קצין החטיפות הראשי של צה”ל מחזיק בחלק ניכר מהציבור. זה שהאחרון פיתח מצידו תסמונת שטוקהולם זן בעיה בפני עצמה.

עדכון: בצלם מצאו עוד סרטון שצה”ל היה מעדיף שלא תראו מפרשת הריגת יאסין אראדיח. הוא מראה הרבה יותר אלימות מצד החמושים כלפי הפצוע, ועל פניו נראה שלצה”ל היה את הסרטון המלא אבל, כרגיל, פרסם רק את החלק שנוח לו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מחנה ההשמדה דולצינאה

מה קורה כשטמטום פולני פוגש בבורות מרושעת ישראלית

הפרלמנט הפולני קיבל הצעת חוק שקובעת שהאשמתה של פולין בפשעים נגד האנושות שביצעו הנאצים היא פשע שעונשו מאסר, בכלל זה עצם השימוש בביטוי “מחנות השמדה פולניים.” כמו כן, החוק גוזר מאסר על אנשים שיכחישו את רצח העם הקטן שביצעו לאומנים אוקראינים (אנשי ה-UPA) בפולנים במהלך המלחמה.

הפולנים ניצבו בפני בעיה לא פשוטה ומצאו לה את הפתרון המטומטם ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אפשר להבין ללא מאמץ איך אומה שדמה נשפך כמים על ידי הנאצים והקומוניסטים כאחד, ששני הכוחות הללו קשרו נגדה במשותף ובנפרד, תתרעם על כך שמיוחסים לה פשעים שלא בוצעו. הפולנים היו קורבנות של הנאצים והקומוניסטים. פולין לא היתה שותפה לפתרון הסופי, ובמחנות ההשמדה שעל אדמת פולין נספו אינספור פולנים. ההתייחסות המתועדת הראשונה לאושוויץ כאל מחנה השמדה (Todtlager) מופיעה בדו”ח של וויטולד פילצקי (Witold Pilecki), במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים, שהתגנב לאושוויץ כאסיר כדי לדווח על המתרחש במחנה – בתקופה שעיקר קורבנותיו היו פולנים. פילצקי, שהחליט להשאר בפולין אחרי המלחמה ולהיאבק בקומוניסטים, נרצח כ”פאשיסט” על ידי המשטר.

או, במילים קצרות יותר: זה ממש מסובך. הפולנים היו קורבנות הכיבוש הכפול של הנאצים והקומוניסטים. האנס פראנק, המושל הגנרל גוברמנט, התבדח בשלב מסוים שאם הוא היה צריך להוציא כרוז על כל הוצאה להורג של שבעה פולנים, לא היו נותרים יערות בפולין. המטרה הגרמנית, זהה לזו הקומוניסטית, היתה להשמיד את כל ההנהגה הפולנית כדי להפוך את הפולנים לעדר בהמות מבוהלות שיצייתו לכל פקודה – אידיאלית, ללא יכולת קרוא וכתוב. הפשע הבולט ביותר בתחום בוצע דווקא על ידי הסובייטים, בטבח יער קאטין שבו נרצחו כ-10,000 קצינים פולנים שבויים; כחלק ממבצע הונאה סובייטי, הואשמו הגרמנים לאחר המלחמה באחריות לטבח קאטין. המדינה הפולנית רוסקה לחלוטין; על פי הצווים הגרמניים, מעולם לא היתה מדינה פולנית. ההיסטוריון טימותי סניידר (Snyder), בספרו Black Earth, מדגים יפה מדוע השמדת המדינה היתה תנאי הכרחי להשמדת אוכלוסיה.

החוק הפולני מרסק את כל הסיבוך הזה ברגל גסה. הוא הופך את הדיון, הוויכוח והפולמוס ההיסטורי לפלילי. הוא מגיע אחרי שורה של חשיפות של פשעים שביצעו פולנים נגד יהודים, בכללם המקרה הידוע מאד של טבח ידוובנה (Jedwabne). סניידר מציין צוננות שבמקום נכח מספר גדול למדי של חמושים גרמנים, ושבלעדיהם סביר להניח שלא היה מתרחש טבח; הוא מציין שבתקופת הטבח (יולי 1941) האיינזצגרופן נהגו שיטתית להגיע בכוחות גדולים ולאלץ פולנים להשתתף במעשי טבח, בנסיון – שתוך זמן קצר הודו הגרמנים שנכשל – לבצע מעין “מיקור חוץ” של הרג היהודים לידי הפולנים. (פה יש להשוות את האירועים לאלו שבליטא, שם “מיקור החוץ” הזה הצליח בצורה פנומנלית – רוב מוחלט של יהודי ליטא הושמדו על ידי לאומנים ליטאים).

אין שום ויכוח על כך שפולנים רבים הסגירו יהודים; שרבים עוד יותר היו אדישים לגורלם

(יש ורוח מגטו בוער

הביאה גווילים משחירים

ביעף רוכבי קרוסלה

תפסום בדהירה ההוללת.

בידר את שמלות הנערות

הרוח מגטו בוער.

מחק ההמון רווי נחת.

יום אלף, עיר וורשה צוהלת.)

ואף על פי כן, שיעור הפולנים שהיו מעורבים בהשמדה היה זעום. ומספר חסידי אומות העולם הפולנים הוא הגדול מכל המדינות הכבושות. הפולנים, במידת מה, היו במצבם של אנשי היודנראט או רוב אנשי הקאפו: הם היו קודם כל קורבנות, ואם פשעו, ברובם הגדול פשעם נבע מהיותם קורבנות.

ספק, בלשון המעטה, אם ממשלת פולין הועילה לעצמה ולזכר ההיסטורי של המלחמה בחוק המטומטם הזה. אלא שלתוך הוויכוח התפרץ הבור הלאומי, יאיר לפיד, והיה לו מה לומר. למרבה חוסר המול, הוא דיבר שטויות שגובלות בהכחשת שואה.

lapid

אוי. נתחיל מההתחלה. אלא אם מישהו ימצא מחנה השמדה חדש בשם דולצינאה, אין מחנות השמדה פולנים. מחנות ההשמדה נבנו ברובם על אדמת פולין (אם כי היה מחנה השמדה גם בבלארוס, ומחנה נוסף בסרביה). אבל הם לא נבנו על ידי פולנים, והם לא אוישו על ידי פולנים. הם נבנו על ידי גרמנים ופולנים היו לעתים קרובות קורבנותיהם של המחנות.

גם הטענה שמאות אלפי יהודים נרצחו על ידי פולנים היא מגוחכת. אפילו בידוובנה, כאמור, שתוארה על ידי ההיסטוריון יאן גרוס כעיירה שהשמידה את יהודיה סתם כך, היתה נוכחות גרמנית כבדה והגרמנים הם אלה שיזמו את הטבח. רוב מוחלט של יהודי פולין הושמדו במחנות השמדה גדולים – טרבלינקה, אושוויץ, סוביבור, בלזץ, חלמנו ומיידנק – והרצח בוצע על ידי גרמנים ושבויי מלחמה. כמעט אף אחד מהם לא היה פולני.

האם הפולנים היו נטולי אשמה? ודאי שלא. הם הניחו לגרמנים לפצל אותם לנוצרים ויהודים כמעט ללא מחאה. רובם הביטו הצידה כשהיהודים רוכזו בגטאות והמשיכו להתבונן הצידה כשהיהודים הושמדו. גרוע מכך, לא מעט פולנים הרוויחו מהרצח: כל הדירות האלה שפונו כשהיהודים גורשו לגטאות נתפסו תוך זמן קצר, והרכוש נבזז. היהודים, כפי שציין יאן גרוס, היוו שליש מהמעמד הבינוני הפולני. זה היה הרבה מאד רכוש. הגרמנים ידעו להניח לפולנים לבזוז אותו – כפי שהניחו לגרמנים לבזוז את רכושם של יהודים בגרמניה. (ההיסטוריון Gotz Ali כתב ספר מועיל מאד, Hitler’s Beneficiaries, על האופן שבו הפכה המדינה הנאצית את שוד היהודים – ואחר כך, את ביזת המדינות הכבושות – לבסיס מדיניות הרווחה שלה.) וכשיהודים המומים שבו הביתה, השכנים – אחרי שש שנות זוועה חסרות תקדים – לא שמחו, בלשון המעטה, לוותר על רכוש שכבר ראו כשלהם. מכאן הדרך לחיסולם של יהודים בפולין אחרי המלחמה היתה קצרה (גרוס כותב על כך היטב ב-Fear: Anti-Semitism in Poland after Auschwitz – לא לבעלי קיבות רגישות).

וכל זה, צריך להדגיש שוב, קרה כאשר פולין נמעכה בין גרמניה ורוסיה ונכבשה על ידי שתיהן, כששני הצדדים עושים כמיטב יכולתם כדי להשמיד את ההנהגה הפולנית, עד לרמת הכומר הכפרי.

ההיסטוריה המעונה של פולין עמוסה בפשעים. הסירוב הפולני להתמודד איתם רק מוודא שבתי הקברות שלה יהיו מלאים רוחות שרודפות את החיים. אבל צריך טמטום, בורות ורשעות נדירה כדי להאשים את קורבנות הנאצים באחריות לפתרון הסופי. למזלה של ישראל, יאיר לפיד התעלה לגודל השעה.

האמירה של לפיד מטומטמת ומנוולת בערך כמו האמירה של נתניהו שהמופתי הוא האחראי לשואה. לרוע המזל, כל כך התרגלנו שיש לנו עסק עם שרלטן נבוב שכנראה שישכחו לו אותה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: מחר (א’) אתייצב בבית הדין לתביעות קטנות בכפר סבא כדי להתמודד עם תביעת ההשתקה של שי גליק, שתובע ממני 30,000 ש”ח משום שציינתי את העובדה שהוא שרץ. אנא החזיקו לי אצבעות.

(יוסי גורביץ)

כמה מילים על זכות הביטוי

דברים שצריך להזכיר מדי פעם

הביצה הימנונית כמרקחה: ד”ר תומר פרסיקו (גילוי נאות: ידיד ומי שכתב בעבר בבלוג הזה) הודיע על הפסקת שיתוף פעולה שלו עם יואב שורק. האחרון תמך לאחרונה בתפיסת אדמות בירושלים תוך ניצול זונות לשם כך, ותומר הגיע למסקנה שזה קו אדום. מיד קפץ עליו רוגזו של גנב הקרקעות ומטייח השחיתויות יהודה “גילוי נאות” יפרח, שהודיע ש”מדובר בקריסת חופש הביטוי”, ועל כן הוא קורא לחרם על תומר.

טוב, אין מנוס וצריך להזכיר כמה דברים (עם תומר הסליחה על כך שאני משתמש בפרשיה הריקה הזו כעוגן).

ראשית, חופש הביטוי משמעו אך זאת: שלשלטון אין זכות לסתום את פיותיהם של מתנגדיו, ושאמירה שמעצבנת את השלטון לא תביא לסנקציה מצד השלטון. חופש הביטוי לא אומר שלא תהיה סנקציה חברתית על דבריך. אם אתה זמר כהניסט ומפיץ שנאה, לגמרי יתכן שממשלות זרות לא יתנו לך ויזה; בניגוד לממשלה שלך, הן לא חייבות לך כלום. אם אתה בריון שמשסה בריונים אחרים, אנשים הגונים לא ימכרו לך גלידה. אם אתה מלחך פנכה של ראש הממשלה, אנשים יאמרו לך מה הם חושבים עליך בפומבי. תחיו עם זה.

שנית, חופש הביטוי לא אומר שמגיעה לך במה. אם אתה גזען מזוהם, ולא משנה כמה תומכים יש לך, אנשים מכובדים – ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש – לא חייבים לך שום דבר. הם לא חייבים לתת לך לכתוב אצלם, לאפשר לך זכות תגובה, ועל אחת כמה וכמה שהם לא חייבים לעבוד איתך.

שלישית, חרם הוא צורה של מחאה ומכאן של חופש ביטוי. אני לא רוכש מוצרי התנחלויות, משום שאלה מוצרי גזל. בכך אני מביע את דעתי הן על הגזלנים, הן על המדינה שבלעדיה לא היו קיימים. הפעולות לביטול האפליה בדרום ארה”ב החלו בדיוק בכך: בחרמות. מקומות שהעדיפו במופגן לבנים גילו שהם מאבדים את הלקוחות השחורים – ולבנים שתמכו בהם. חרם, אגב, היה כלי שהמתנחלים אחזו בו לא מעט, וזו כמובן זכותם.

הבעיה של הימין היהודי היא לא העדר בחופש ביטוי. הם גם לא תומכים גדולים מדי שלו. זו, אחרי הכל, הקבוצה שהעבירה את חוק החרם, שקובע שעל הסירוב המופגן שלי לרכוש מוצרי גזל מההתנחלויות, אפשר לתבוע אותי. עד כה אף אחד לא ניסה, וזאת כנראה משום שתומכי החוק מבינים שנסיון לאכיפתו יהיה גול עצמי מובהק. אף על פי כן, הם העבירו את החוק הזה.

יש עוד דברים שעליהם אסור לדבר בישראל. מותר לך לומר שאתה רוצה בשינוי משטר וביטול המשטר הציוני – אבל אם תאמר דבר כזה, לגמרי יתכן שעתירה תמנע ממף מלהתמודד לכנסת. יש דברים שאפשר לומר, אבל לא מדוכן הכנסת. עצם קיומו של המשטר הוא מעל לדיון. אם תקרא לאנשים לסרב לשרת בצה”ל – אני ממליץ על כך בחום, ואם עוד לא התגייסתם, הנה טקסט שרצוי שתקראו – אתה יכול למצוא את עצמך תחת חקירה ואולי גם העמדה לדין. אבל ספרו לי עוד על חופש הביטוי המפורסם בישראל.

ואה, כן. זכותם המלאה של הלוזרים מהימין לקרוא לי בוגד. זה קצת משונה כשזה מגיע מאנשים שבחרו את אורי אריאל וזאב אלקין, אבל זו זכותם. באותה המידה, זכותי לומר שמדובר בחלאות שאיבדו צלם אדם וגזענים שאדם מכובד לא יושב איתם באותו החדר.

אבל אם וכאשר אומר את זה, הם נורא ייעלבו ויאמרו שאני סותם להם את הפה. אני לא: אני רק מביע את דעתי. אבל הם כבר התרגלו שמי שמעז לעמוד על דעתו ולהזכיר שמדובר בנבלות סרוחות שמפעילות משטר אפרטהייד שמבוסס על גזל ודיכוי חייב להם התנצלות כי הוא שולל את הלגיטימיות שלהם או משהו כזה. זכותם המלאה להיעלב; זכותי המלאה לגחך עליהם. הימין לא יכול לסבול סירוב להכיר בלגיטימיות שלו, משום שהוא יודע שהוא מצורע והוא חש מחויב להעביר את המגפה הלאה: הוא לא יכול לשאת אנשים שמסרבים להדבק בה. הוא חייב שיריביו יאמרו לו שהוא בעצם לגיטימי, והוא ממש נעלב כשאומרים לו שזה לא המצב.

או, במילה קצרה אחת: זדיינו. לא לפחד כלל.

(יוסי גורביץ)

הרצון לעוצמה של תומכי גבאי

לאן מוביל הרצון העיוור בהפלת נתניהו

אבי גבאי מתנהל בחודש האחרון כמי שמטרתו היא להרחיק את המצביעים הוותיקים של מפלגת העבודה. זה התחיל לפני כחודש וחצי, כשאימץ את התפיסה ש”השמאל שכח מה זה להיות יהודי”, כשהוא מסביר ש”להיות יהודי זה התורה שלנו, ההלכה שלנו.”

כשזה קרה שורה של תומכים עיוורים, שלא לומר חסידים שוטים, מיהרו לומר שמדובר במהלך טקטי מובהק: גבאי, אמרו לנו, לא חושב במונחים של המפלגה שלו אלא במובן מחנאי. הוא ירחיק את הבוחרים של העבודה, הם יילכו למרצ, ובתמורה הוא ייקח מצביעים מהליכוד, כולנו ויש לפיד, ויעביר אותם לעבודה. בכך הוא יגדיל את מחנה המרכז-שמאל ויגדיל את הסיכוי להדיח את נתניהו.

לפני שלושה שבועות, ביצע אבי גבאי מהלך נוסף בכיוון הזה, הפעם מהלך נפשע: הוא הורה לחברי הכנסת של העבודה להתעלם מהמצע של המפלגה, ובהתראה של חצי שעה הורה לסיעה שלו להצביע בעד גירוש מבקשי מקלט. הנימוק שלו להצבעה: זה לא ייראה טוב אם המפלגה תצביע, כפי שעשתה בעבר וכפי שכאמור קבע המצע שלה, להגן על מבקשי מקלט. כלומר, כדי לגרד איזה מנדט וחצי, גבאי מוכן לשלוח עשרות אלפי אנשים למקום שבו אין להם זכויות ושבו הם צפויים לרדיפה ולעתים אף למוות. דמו של כל אחד מהמגורשים הללו יהיה, בין השאר, בראשו של גבאי.

המהלך הזה, ייאמר לזכותם של תומכי עבודה רבים, גרם למחאות ולשבר. יש עדיין אנשים הגונים במפלגת העבודה, שלא מוכנים להגיע לשלטון על גופות וסבל. אבל עדיין היתה גווארדיה שיצאה להגנתו. אורי משגב כתב אז ש”אף על פי כן, רק גבאי יכול.”

זה הגיע, כמובן, אחרי שגבאי כבר אמר שהוא חושב על הסכם שלום שבו לא יפונו שום התנחלויות. אחר כך ניסה להבהיר, רמז שהוא מתכוון רק ל-80 אלף מתנחלים, אמר שהוא לא מתעסק בזכויות של הפלסטינים, ושלא כל מה שקרה בסיני צריך לקרות בגדה. אולי הוא לא קרא את הסכמי קמפ דיוויד: הם קובעים ש”לפיכך [הצדדים] מסכימים כי מסגרת זו, לפי המתאים, מכוונת מצדם להוות בסיס לשלום לא רק בין מצרים ובין ישראל אלא אף בין ישראל ובין כל אחת משכנותיה האחרות המוכנה לשאת ולתת בדבר שלום עם ישראל על בסיס זה.”

אתמול ביצע גבאי עוד צעד בכיוון: הוא אמר לסיון רהב מאיר ש”ירושלים מאוחדת יותר חשובה מהסכם שלום.” ספק אם בנט היה אומר את זה טוב יותר. אז על פי תכנית השלום – ככל שיש כזו – של גבאי, הפלסטינים יצטרכו לוותר על ירושלים ויצטרכו לחיות גם עם ההתנחלויות. אכן, ספק אם לתכנית כזו יימצא פרטנר פלסטיני.

עד אתמול, כאמור, היו לגבאי הרבה מאד תומכים קולניים, שהסבירו את ההתבטאויות שלו כצורך טקטי לקראת טקס גירוש השדים הגדול שיוציא מחיינו את בנימין נתניהו. אתמול נרשמה שתיקה. אני חושד שזה קרה לא משום שגבאי חצה איזה קו אדום, אלא משום שאחרי פיאסקו הפליטים, סקר הראה שהמחנ”צ מתכווצת ל-17 מנדטים. כלומר, אחרי כל ההליכה ימינה, גבאי “העממי” מאבד שבעה מנדטים ביחס למה שהצליח בוז’י לקושש. התומכים שלו כנראה הבינו שמהלימון הזה כבר לא ייצא מיץ. חבל רק שזה קורה לאחר שהם מכרו את נשמתם.

אורי משגב ראוי לתשומת לב מיוחדת. באפריל הוא כתב ש”רק גבאי יכול.” הוא חזר, כאמור, על האמירה הזו גם אחרי פרשת הפליטים. מצד שני, הוא גם התנבא בשעתו שבוז’י יביס את נתניהו. בוז’י, נזכיר, אמר שמפלגת העבודה לא צריכה להיראות כאוהבת ערבים שנים לפני שגבאי אמר שלזוהיר בהלול אין מקום במפלגה.

misgav

אני לא יודע מה גבאי רוצה. אני לא בטוח שהוא יודע מה הוא רוצה. אני מוכן להתנבא, עם זאת, שהמהלך הטקטי שלו ייכשל. גבאי אולי רוצה להיראות כעממי, אבל יש גבול ליכולת של מנכ”ל בזק לשעבר לעשות דבר כזה. וכאשר הוא מתחנף לימין, המצביעים של הימין מבינים שהבית מציע את המקור. את זה כבר כתבתי.

הבעיה, בהתאם, איננה גבאי. הוא פשוט עושה את מה שמפלגת העבודה עושה כבר 20 שנים. הבעיה היא התומכים שלו, שפעם אחר פעם מחפשים איזה משיח (כאן המילים של משגב, “אני מאמין”, אומרות המון) שידיח את נתניהו. האחרון, והליכוד איתו, נמצאים עכשיו במשבר של ממש, כך שיכול להיות שהוא אשכרה יודח.

אבל נתניהו הוא לא הבעיה. הוא הסימפטום. הוא סימפטום חריף במיוחד, אין ויכוח: הוא לא רק המסית הלאומי, הוא גם המשחית הלאומי. ראינו את זה בפארסת חוק השתקת המשטרה. אבל נניח שעננת הסרחון ששמה משטר נתניהו תחלוף מעלינו. האם המצב ישתפר אם הוא יוחלף על ידי גדעון סער או יאיר לפיד?

במובנים מסוימים, ברור שכן. שניהם מושחתים פחות. אבל בעיות היסוד של ישראל לא ישתנו. שתי המרכזיות שבהן היא ההתעקשות הישראלית לכפות דיקטטורה צבאית על הפלסטינים בתירוץ של “אין פרטנר”, וההחלטה המודעת של ממשלות ישראל ב-20 השנה האחרונות לבצע חלוקה מחדש של הרכוש כדי להעניק כמה שיותר ממנו לאוליגרכים. אזרחי ישראל הופכים לעניים יותר, והדרך להחזיק אותם עניים בזמן שמעמד צר מתעשר על חשבונם היא להפחיד אותם באיום בטחוני, מופרך בדרך כלל.

לא גבאי ולא לפיד מציעים פתרון לבעיה הראשונה; סער אפילו לא רואה כאן בעיה. ביחס לבעיה הכלכלית, אין שום הבדל בין סער, לפיד וגבאי. לאחרונה אמר גבאי שאין להגדיל את תקציב החינוך, למרות שההשקעה לתלמיד נמוכה מהממוצע של מדינות ה-OECD. כלומר, אם בימי שלי יחימוביץ’ קיפלה מפלגת העבודה את הדגל המדיני, גבאי מקפל גם את הדגל החברתי.

בקיצור, מי שיבחר גבאי יקבל סוג של לפיד, טיפה יותר מסורתי (אם כי לא אופתע לגלות שלפיד, אם יירד בסקרים, יגדל זקן ויפרוץ בשירת שטעטלע בעלז). בינתיים, מתוך הרצון להביס את נתניהו, השמאל מקפל את כל הדגלים שלו. מי שלא נאבק על העמדות שלו, יום יום ושעה שעה, מגלה שהן הופכות לדעות מיעוט. מי שמחקה את הימין, הופך לחלק מהימין. ובמקרה של ישראל, הימין הוא הבעיה; ומי שמצטרף אליו הופך לחלק מהבעיה. למי שעושה את זה מתוך חישוב ציני שעל ידי שקר לציבור הוא יגיע לשלטון, יגלה שכאשר יגיע לשלטון הוא חייב ליישם את המדיניות שבשמה נשבע. לאנשים האלה צריך להיות מדור מיוחד בגיהנום: האנשים שבשעת אסון למולדתם בחרו ביודעין להתייצב בצד שאינם מאמינים בו, ובכך הפכו את האסון לקשה הרבה יותר לתיקון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מי היה מאמין, היודו-נאצית גם אנטישמית

לציפי חוטובלי נפלטה היום אמירה אנטישמית מובהקת. איך זה קרה?

היודו-נאצית ציפי חוטובלי נמצאת בבעיה חמורה, שעשויה לשבש את הקריירה שלה: היא נתפסה אומרת באנגלית את מה שהיא אומרת בעברית, והשמיצה את יהודי ארה”ב בטענה שהם רכרוכיים, ושלא באמת אכפת להם מהכותל, ושהם לא לוחמים – אז שיצאו לנו מהוורידים.

מאחר וחוטובלי יידתה את האבן הזו ראשונה – ורק מהסיבה הזו – נציין שחוטובלי היא משתמטת. היא השתמשה בקומבינה של המגזר שלה, המכונה שירות לאומי, כדי להתחמק משירות צבאי. בזמן שבני גילה אכלו חול והיו נתונים למרותם של שיכורי כוח בני 20, חוטובלי עשתה תפקיד-כלום כ”מדריכה” בבית הרב קוק בירושלים. היום אמרה חוטובלי את המשפט הבלתי ייאמן, “שבוע מחיי הקרבתי על סיור בארה”ב”; אז נזכיר שכצעירה, חוטובלי “הקריבה” שנה שלמה מחייה בתפקיד כלשהו מטעם הסוכנות באטלנטה. שמעתי שממש מסוכן להחזיק שם קו.

אבל אלה הבוטנים. הדברים האלה רק מציגים את חוטובלי בנביבותה הנלעגת, מצבה הטבעי. הדברים החמורים באמת שאמרה הם אלה: “[יהודי ארה”ב הם] אנשים שמעולם לא שלחו את ילדיהם להלחם עבור ארצם. לרוב היהודים אין ילדים שמשרתים כחיילים, הולכים למארינס, לאפגניסטן או לעיראק.”

מבזק לחוטובלי: גיוס החובה בוטל בארה”ב בשנות השבעים. לרוב מוחלט של האמריקאים אין ילדים בכוחות המזוינים האמריקאים, וזו בעיה שעולה שוב ושוב בדיון על יחסם של האמריקאים לצבאם: פחות ופחות אמריקאים מכירים את הצבא, או אנשים שמשרתים בכלל. בצבא, מצידו, נוצרת בעיה של אתוס מתבדל מהאוכלוסיה הכללית, תפיסה שמזכירה את האמירה של בוגי יעלון שהחברה האזרחית היא החוליה החלשה. כשמשלבים את זה עם צבא מקצועי, עשויה לצמוח בעיה שצריכה להדאיג כל דמוקרטיה.

ושוב, זו לא הבעיה. מה שחוטובלי פלטה פה הוא האמירה האנטישמית הקלאסית: שליהודים לא אכפת מארצם ושהם לא משרתים אותה. הפעם הראשונה, ככל הנראה, שהטענה הזו הועלתה רשמית היתה ב”ספירת היהודים” של צבא הקייזר ב-1916, שהביכה את הצבא כשהסתבר ששיעור היהודים בצבא גדול משמעותית משיעורם באוכלוסיה. זה לא הפריע למפלגה הנאצית להפוך את המיתוס הרעיל הזה לחלק בסיסי מארסנל ה-hasbara שלה.

עובדתית, חוטובלי טועה. בפעם האחרונה שצבא ארה”ב פילח את חייליו על פי קטגוריה דתית – אמנם, לפני עשורים – שיעור היהודים בצבא ארה”ב היה גבוה משיעורם באוכלוסיה. זו, אגב, התנהגות קלאסית של מיעוטים: היכולת לומר ששירתת בצבא תשמש אותך אחר כך, כשתצטרך לדלג מעל משוכות בלתי נראות אך אמיתיות מאד של אפליה.

אז למה חוטובלי פלטה עלילה אנטישמית על יהודי ארה”ב? בדיוק משום שהיא יודו-נאצית.

התפיסה היודו-נאצית מתחברת עם התפיסה של הגל הלאומני העולה בעולם, שהוא במידה ניכרת אנטישמי. שימו לב לתכונות הבאות: נשיות, חוסר שורשים, חוסר נאמנות, הומוסקסואליות, קומוניזם, העדר אמונה באל, תאוות בצע בלתי מרוסנת, הנכונות למכור את ארצך לזרים עבור חופן דולרים, קוסמופוליטיות, אוהבי זרים/שחורים/ערבים/מוסלמים.

כל התכונות הללו שויכו בעבר ליהודים. כשהימין האנטישמי נאלץ להבליע את האנטישמיות שלו אחרי השואה, הוא ביצע העתקה של התארים הללו והעביר אותם לליברלים. אם אמרת “ליברל” בשנות ה-50 בארה”ב, זו היתה שריקה בוטה שאומרת שאתה מתכוון ליהודים או למי שמתרועע עם יהודים.

יהודי ארה”ב שמעצבנים את חוטובלי – בין השאר, שהם מסרבים להגיע לכאן ולשמש כבשר תותחים בתכנית הדמוגרפית שלה לסיפוח – הם בעיקרם ליברלים. בהתאם, היא מייחסת להם חוסר נאמנות, נהנתנות, חוסר שורשים. היא לא ידעה מה מספר היהודים שמשרתים בצבא ארה”ב או מה חלקם באוכלוסיה; זה גם לא היה חשוב. הטופוס האנטישמי פשוט היה במוחה, והחליק החוצה.

אנחנו יודעים כבר שנים שהיודו-נאצים נורא משתוקקים להיות נאצים, אבל מפחדים. השנתיים האחרונות חוללו שינוי ניכר: שני הצדדים קרובים הרבה יותר. זכרו את האושר של חוטובלי כשנבחר לנשיאות ארה”ב האיש שאמר שהוא רוצה שיהודים עם כיפה יספרו את הכסף שלו. כבר אי אפשר להבדיל בין החזירים ובין בני האדם.

או, כמו שאומרים אצלנו, משהו חדש מתחיל.

עדכון: מאז פרסום הפוסט, הדיילי שטורמר – בטאון הפלג הנאצי שלא מוכן לקבל יודו-נאצים – ציטט בהתלהבות את דבריה של חוטובלי. סביר להניח שזה מוריד את סיכויי הפיטורין שלה, כי אחרת תהיה לנתניהו בעיה בבית. הדיילי סטורמר פרסם בהתלהבות גם את גמאל נתניהו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ואותיות פורחות

שר החינוך חושב שרעיונות אפשר “לנטרל” בכדור אקדח. צריך להזכיר לו שלא כך

מאיר שלו, בטורו ביום שישי ב”ידיעות”, הביא ציטוט מדהים מפי שר החינוך, נפתלי בנט: הלז, כמסתבר, אמר לתלמידים על רצח רבין ש”אדם שחלק על דעותיו ירה בו כדי לנטרל את רעיונותיו.” שלו הזדעזע מהסטריליות של הביטוי, אבל יש דברים אחרים שצריך לומר עליו.

ראשית, אם שר החינוך אכן חושב שאפשר לנטרל רעיונות באמצעות כמה קליעים, הוא מביע חוסר הבנה מצער בהיסטוריה – ועל כך, בהרחבה, מיד – אבל ראשית כל במורשת שהוא מתיימר להנחיל לתלמידי ישראל. האגדה על רבי חנינא בן תרדיון מספרת שהרומאים הרגו אותו בשל לימוד התורה שלו בהוצאה להורג בשריפה, כשהוא כרוך בספר תורה; ושהוא אמר על המוקד ש”גווילין נשרפין, ואותיות פורחות.” אפשר לשרוף את הספר, אבל לא את הרעיונות שבו.

תפיסה דומה משמיע בולגאקוב ב”האמן ומרגריטה”: “כתבי יד אינם נשרפים.” האמירה בפני עצמה, כמובן, אבסורדית. כתבי יד הם כנראה הדבר הדליק ביותר בעולם. הספריה הגדולה של אלכסנדריה נשרפה לפחות שלוש פעמים. דבריו של בולגאקוב עצמם נכתבו באחת התקופות היותר אפלות של הספרות הרוסית, שבה נהוג היה לא רק לשרוף את הטקסט, אלא גם לירות ליתר בטחון במחברו. אוסיפ מנדלשטם הוא מקרה מוכר, אבל רחוק מלהיות יחיד. מעטים זוכרים את “ליל המשוררים הנרצחים”, ה-12 באוגוסט 1952, שבו רצח המשטר 13 כותבים יהודים, והם רחוקים מלהיות היחידים. בולגאקוב עצמו “זכה” שסטאלין ישתעשע בו; הטקסט שלו היה מחתרתי ושרד בשל הרבה מאד מזל. כתבי יד אינם נשרפים? הם נשרפים, אבל האותיות פורחות באוויר. קשה מאד להשמיד רעיונות, מרגע שנהגו ונלחשו הלאה.

ההיסטוריה מכירה מספר נסיונות לדכא רעיונות. ספק אם הרומאים אכן ניסו לדכא את הדת היהודית – ואם ניסו, אין לכך זכר מחוץ לגבולות פלסטינה – אבל הם ניסו בכל הרצינות להשמיד את הדת הנוצרית. הנסיון העקשני ביותר היה בימיו של דיוקלטיאנוס, והוא העניק לנו את המושג traitor: מקורו במילה הלטינית traditor, מילולית “מוסר”, כינוי גנאי לכמרים שתחת לחץ הרדיפה הגדולה הסגירו לרשויות את כתבי הקודש לשריפה. בשנה שבה מת דיוקלטיאנוס, הפכה הנצרות לדת מותרת; 90 שנה אחר כך, והיא כבר הדת הרשמית היחידה באימפריה.

אירונית, הנצרות המנצחת מיישמת שורה של נסיונות לדכא תנועות מינות. אחד הידועים שבהם היה ההתקפה של הקתוליות במאה ה-12 וה-13 על הקתרים/אלביגנזים. במובן מסוים נרשמה כאן הצלחה: האלביגנזים הומתו ונהרגו ונשרפו ונחנקו, והאחרונים שבהם נרדפו במערות בגבול צרפת-ספרד במאה ה-14. אף אחד מהטקסטים שלהם לא שרד. הפרפקטוס האחרון, ככל הנראה, נרצח משפטית בתחילת המאה ה-14.

אבל הרעיונות שלהם הונצחו על ידי המנצחים, בתיקי האינקוויזיציה. והרעיון הבסיסי שלהם – שהכנסיה מושחתת ושאיננה מאפשרת גאולה – נבט בשקט, עד שהתפוצץ ברפורמציה של לותר. במאה השנים האחרונות צמחה התפיסה שהכנסיה היא מקור כל הרוע ותפסה לה אחיזה – לא מעט בשל השמדת האלביגנזים והאינקוויזיציה. האלביגנזים עצמם הפכו למעין גיבורי תרבות נגד, אף שספק כבד אם אכן היו כאלה (הם היו שמרנים מאד ודחו את העולם הזה); ההתייצבות נגד הממסד הפכה אותם, מאות שנים לאחר השמדתם, לגיבורים ולקדושים מעונים (מה שחלקם אכן היה.) זכרם הפך, באירוניה יוצאת דופן, למוקד משיכה לתיירים בדרום צרפת. (אם מוכרים לכם שם חפץ אלביגנזי כלשהו, הוא כנראה מזויף כמו רליקה.)

אז לא, בנט, אי אפשר להרוג רעיונות באמצעות קליעי אקדח. גם לא (לתשומת ליבו של בן דרור ימיני) באמצעות רדיפת מינים ותנועות מינות. תצטרכו להביס אותם בשדה הקרב של הרעיונות. אנא השתדלו להגיע חמושים. ולמינים , לאנוסים, שמבוהלים ממה שעשוי להיות מופנה נגדם: הגווילים נשרפים, אבל האותיות פורחות; ובסופו של דבר, האש אוחזת במציתים. ואם לצטט את יוחנן פאולוס השני, בלילה האפל של דעיכת הקומוניזם ששחרו הגיע כגנב בלילה: לא לפחד כלל.

(יוסי גורביץ)

הגברת מוחה יותר מדי

בצלאל סמוטריץ’ שונא לא רק לא יהודים, אלא גם נשים. לא שזה צריך להפתיע

בתחילת השבוע החל בארה”ב קמפיין ספונטני, שהתפשט כאש בשדה קוצים בטרשות החברתיות: בעקבות פרשת המפיק המטריד ווינשטיין, השחקנית אליסה מילאנו כתבה בטוויטר על כך שגם היא הוטרדה מינית, וקראה לנשים שהוטרדו גם הן להגיב לציוץ שלה עם ההאשתג #metoo. ביממה שלאחר מכן, נרשמו בטוויטר חצי מיליון ציוצים עם ההאשתג הזה; למחרת התופעה הגיעה לפייסבוק וגרפה תוך יממה 12 מיליוני האשתגים. ביום רביעי יצא ידיעות אחרונות בכותרת ראשית, שהביאה את סיפורן של שש נשים ידועות – ביניהן לימור לבנת, איילה חסון ויעל ארד – שדיברו על סיפור ההטרדה המינית שלהן. ביום חמישי, פרסם ידיעות – שוב בשער הראשי – את סיפורן של חמש נשים שנאנסו.

כמי שכיסה את התופעה כשהחלה, בטור הטכנולוגי, היא נראתה לי מופלאה: שבירת שתיקה המונית אחרי שנים של השפלה ופחד. כמובן, הדברים לא נראו כך לבצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’. אמש (ה’) כתב סמוטריץ’ ש”צריך לומר את האמת: קמפיין #metoo הוא שקרי מגמתי ומסוכן, שנועד להציג את כל הגברים כמטרידים ואנסים ואת כל הנשים כקרבנות, לסכסך בין המינים (פמיניזם רדיקלי) ולפרק את המשפחה והזוגיות. מציע לכולנו לא להתרשם מההתגייסות של נשים רבות, חלקן במודע וחלקן בתמימות.”

נפרק. סמוטריץ’ טוען שמדובר ב”קמפיין”, אבל לא אומר מי מארגן אותו – כי אין ארגון כזה. הוא אומר שהוא “שקרי” ו”מגמתי”, אבל בו זמנית נאלץ לומר שחלק מהנשים התגייסו אל הקמפיין “בתמימות.” כלומר, בעוד שחלק מהנשים משקרות, חלקן אומרות את האמת, אבל לא יודעות מי מנצל אותן. אז רגע, אם הטרדה מינית ואונס הן תופעות רווחות מספיק כדי שהרבה נשים ידווחו עליהן גם מבלי להשתתף במודע במזימה מתוך הפרוטוקולים של זקנות הפמיניזם, אולי יש צורך דוחק לדבר על הנושא?

אף אחד לא אומר, בהמת נפץ חביבה, שכל הגברים הם אנסים או מטרידים. הטרדה ואונס הם רצידיביסטיים. אם נקח את המקרה של הארווי ווינשטיין, בפעם האחרונה שבדקתי 13 נשים התלוננו כלפיו. כלפי המטריד המיני שבבית הלבן יש 15 מתלוננות. כלפי שוכן קודם במקום עם עבר דומה, ביל קלינטון, יש כעשר מתלוננות. כנגד הנשיא לשעבר קצב היו שבע. בפרשת האונס בקולג’ים בארה”ב התברר בסופו של דבר שמספר קטן של טורפים מיניים ביצע שיעור עצום של העבירות. לא, לא כל הגברים תוקפים מינית ואנסים; מדובר בשיעור קטן מתוכם. אבל.

אבל חלק גדול מדי מהאוכלוסיה הגברית, במיוחד בחברות שמרניות, עדיין חי בתחושה שהטרדה של נשים במרחב הציבורי היא סוג של חיזור לגיטימי. תחושה שלא צריך לקחת ברצינות נשים, כי דעתן קלה; שלא צריך להתייחס למחאה שלהן, כי זו בסך הכל טקטיקה של מישהי שמנסה לשחק אותה קשה להשגה; כל התפיסה של “כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת.” ומאחר וברוב מוחלט של מקרי האונס, הקורבן מכירה את התוקף, קל לקפוץ למסקנה שהיו יחסי מין בהסכמה, או בהסכמה למחצית או לרביע. אחרת למה היא היתה איתו, למה היא היתה שם, למה לבשה מה שלבשה. בתורה היהודית התפיסה היא שאם אשה נאנסת בעיר ואיננה צועקת, זו אשמתה, בעוד שבשדה צריך להניח לה את חזקת הספק; אבל אפילו לטקסט התנ”כי הנתעב חודרת האימה: “ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מוות; כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן המקרה זה.”

עד לפני עשרות שנים בלבד, התפיסה המשפטית היתה שלבעל מותר לאנוס את אשתו. עד היום, החוק מבדיל בין גברים שרצחו את בנות זוגם ורואה בכך סוג נמוך יותר של רצח, רצח מתוך קנאה. עד היום, אשה שבוחרת בני זוג רבים נחשבת לפרוצה, בעוד שגבר שעושה את אותו הדבר נחשב לגבר-גבר. זו תוצאה של אלפי שנים של שעבוד גברי של נשים, שלדת שסמוטריץ’ מקדם יש חלק מרכזי. התפיסה שנשים אינן שוות ערך, שהן רכוש, שפגיעה בהן היא פגיעה בגברים ששולטים בהן כי אי אפשר לפגוע בהן ישירות היא עדיין חלק מהקודים החברתיים שהדת של סמוטריץ’ מקדמת. כפי שאני לא נלאה לומר, כשבהמת הנפץ קמה בבוקר, היא אומרת “ברוך שלא עשני גוי” ו”ברוך שלא עשני אשה.” כשהיא פותחת את ספרי החוק הדתיים, היא מגלה שאשה נקנית בשלושה דברים.

וכן, יש קשר בין הדברים. בסופה של דבר התפיסה של סמוטריץ’ היא תפיסה של אדנות הגבר הלבן, שמבוססת על אמונה מיסטית. כל מה שלא מסתדר עם האמונה הזו מצריך קונספירציה: אם נשים מעיזות לדבר על כך שנמאס להן להיות מוטרדות על ידי דומיו של סמוטריץ’, מדובר בקנוניה. אם פלסטינים מעיזים לשבש את התכנית האלוהית בעצם קיומם, והרי ברור שהם עם מומצא שנמצא פה רק כדי לדפוק את האחים היהודים, צריך להשמיד אותם. סמוטריץ’ הכריז על עצמו בעבר כהומופוב גאה. אני לא יודע מה הוא מתכנן לעשות עם גאים, אבל יש לי מושג ברור מה אומר החוק ההלכתי שלו: בערך מה שקורה עכשיו בצ’צ’ניה.

אז נעשה השוואה קצרה למשטרים אפלים בשנות השלושים (TM) ובין התפיסה היהודית אליבא דסמוטריץ’:

שנאת קבוצות אתניות אחרות, יהיו אשר יהיו – צ’ק.
שנאת הומוסקסואלים – צ’ק.
שנאת נשים – צ’ק.
קידום רצח עם – צ’ק.

אבל את זה שבהמת הנפץ יודו-נאצית אנחנו כבר יודעים. לא בדיוק הסוד השמור ביותר במדינה. זה כמובן לא מקרה שבהמת הנפץ מתייצבת בראש מתקפת הנגד השובניסטית: סמוטריץ’ יודע שיש גל אנטי-נשי עולה ברחבי העולם והוא רוצה לרכב עליו. הוא פשוט מפעיל כאן את הטקטיקה שהצליחה כל כך למחנה שלו אחרי רצח רבין: תבצע פשע, ואז כשיעלה קול מחאה, תטען שמכלילים כלפיך ושזה עוול יותר גרוע מהעוול המקורי. אחר כך תלך לקדם את רצח העם בשכנים, כי לך מותר להכליל. זה חטא נורא רק כשהוא מופנה כלפי המגזר שלך.

ואחרי כל זה, זה לגמרי לא מקרה שבצלאל סמוטריץ’ ניצב בצד של המטרידים מינית. הוא עושה את זמן רב. אחרי ההשפרצה האחרונה של בהמת הנפץ, ציינה דנה גת שחבר של סמוטריץ’, בכיר בבית היהודי, חובש כיפה, ניסה לנשק אותה בכוח. כשנחשפו חשדות ההטרדה המינית נגד ניסן סלומינסקי, מיהר סמוטריץ’ להתייצב לצידו. על המטריד המיני ינון מגל, אמר סמוטריץ’ שהוא “ערכי מאד” ומיהר לרמוז ש”הרי ראינו בעבר תלונות שווא.”

בקיצור, מתקבל הרושם שכשסמוטריץ’ קורא להפסיק לדבר על הטרדות מיניות, ומכנה את הדיווח עליהן קנוניה שקרית, הוא לא רק רוצה להחזיר את הנשים לימים הטובים שבהן הם היו במטבח ויחפות; הוא לא רק יודו נאצי; הוא גם מנסה לסגור את קופת השרצים של המגזר שלו. ולשם כך, למה לא להאשים נשים בשקרים? אלה רק נשים. זה לא שהן בני אדם או משהו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)