החברים של ג'ורג'

הדחף הטוטליטרי של אסא כשר

מה אפשר ללמוד מהרגע שבו אסא כשר נתקל בביקורת

אסא כשר לא קיבל את הביקורת על ה”קוד האתי” שלו בשלווה פילוסופית. בחדשות ערוץ 2, הוא תיעל את תאלס היווני וקבע ש”הכל זבל.” הוא ניצל את ההזדמנות להשתלח בחבר הכנסת עופר שלח (יש לפיד) וכינה אותו “פרשן כדורסל”, ובאותה הזדמנות טען ש”פוליטיקאים אכפת להם ממשהו? פוליטיקאים מדברים כשבא להם.” בכנס באוניברסיטת בר אילן, הרחיב כשר ואמר שהמטרה של הקוד שלו היא “לשמור על הפעילות האקדמית מפני הזוהמה הפוליטית.”

הוא אמר עוד דברים מעניינים. ביניהם אפשר לציין את העובדה שאו שכשר חושב שאנחנו מטומטמים, או שאין לו מושג איך נראית המציאות: הוא טוען שהוא בכלל לא קיבל את הג’וב של כתיבת הקוד האתי מבנט שר החינוך אלא מבנט יו”ר המל”ג – ועל ההבחנה הזו, שספק אם היא קיימת מחוץ למוחו של כשר, אפשר רק לומר שהישועים איבדו תלמיד מצטיין. בנקודה מקפיאה אחרת, אמר כשר שאם אכן יצליח החרם האקדמי על ישראל, “אז הם [המרצים שקוראים לחרם – יצ”ג] גרמו נזק ונשלח אליהם את המשטרה, לא רק דין משמעתי.” כשר סבור שאנשים שקוראים לחרם בלתי אלים צריכים להכלא; ראוי גם לשים לב ל”נשלח” שלו, שבו הוא מזדהה לחלוטין עם הרעיון ועם מבצעיו העתידיים. כשר כנראה לא יודע, ואם הוא יודע לא אכפת לו, שאין שום חוק בישראל על פיו אפשר לכלוא אנשים שקוראים לחרם; ויש להניח שהמומחה לאתיקה לא נתן את דעתו להשלכות הרחבות מאד של התפיסה שאפשר לכלוא אדם כי הוא פגע בפרנסתו של אחר.

אבל אני רוצה להתמקד בתפיסת “הזוהמה הפוליטית” והבוז של כשר לפוליטיקאים. זה לא סוד שיש לי ביקורת ניכרת על עופר שלח מאז שנבחר לכנסת, ושמבחינתי הוא אכזבה איומה – אבל הוא אכזבה איומה בדיוק בגלל הפער בין הידע שלו, ההבנה הרחבה שלו, והעדר הפעולה שלו. לא יהיה מוגזם לומר שבשאלה מי מבין השניים מבין יותר את המציאות הישראלית, שלח ייקח את כשר לא בנקודות אלא בנוקאאוט. מבחינת כשר זה לא משנה: שלח פגע בסמכות שלו, ועל כן הוא פרשן כדורסל ותו לא.

הבעיה היא לא שכשר עושה לעצמו חיים קלים כשהוא מתאר את מבקריו כפרשני ספורט. היא גם לא הקלות שבו מאיים על אנשים שמותחים עליו ביקורת (בעיני ראיתי) בתביעת דיבה. הבעיה היא המסורת הפילוסופית-פוליטית שכשר בחר להסתפח אליה.

אנחנו צריכים לחזור הרבה זמן אחורה, ליוון של המאה החמישית לפני הספירה ואל סוקרטס ובני חוגו. הימים ימי המלחמה הגדולה בין הדמוקרטיה האתונאית, על כל כשליה – נער יספרם – ובין האוליגרכיה הרצחנית של ספרטה. באתונה פועלים שורה של תומכי ספרטה; הקומדיות מציינות שתומך סוקרטס הממוצע לובש “מעיל ספרטני.” האנשים הללו היו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, חברי הסיעה האוליגרכית האתונאית.

מבלי להכנס עכשיו לכל הפרשה הסבוכה של משפטו של סוקרטס, יש לעמוד על כמה עובדות ביחס אליו. סוקרטס היה מקורב כמעט לכל בוגד באתונה. הוא היה ידיד קרוב (ועל פי שמועות עקשניות, המאהב) של אלקיביאדס, הפוליטיקאי שהוביל את אתונה למלחמת שולל ולאחר מכן מכר אותה לספרטנים; הוא תמך, או על כל פנים היה מקורב למנהיגי הקשר של ה-400; וכשניצחה ספרטה במלחמה, והציבה על העיר את משטר ה-30 הרצחני, לפחות שניים מהם היו מתלמידיו. כשהוא סירב פקודה לבצע רצח – במשפטו, יבחין היטב שהשלושים, כמו כל רודן, שאפו לערב כמה שיותר אזרחים בפשעיהם, כדי שאיש לא יוכל לומר שהוא נקי – לא אונה לו כל רע.

הדמוקרטיה שבה על כנה ב-401, וסוקרטס שב להטפה האנטי-דמוקרטית שלו – ושנתיים אחר כך, הדמוקרטיה האתונאית איבדה את סבלנותה והוציאה אותו להורג. עיקרה של ההטפה, בהפשטה גסה אך נדרשת, היה שמשטר דמוקרטי הוא בלתי אפשרי, משום שהוא מעמיד את השלטון בידי אנשים שאין להם הכשרה בו. אף אדם, טען סוקרטס, לא היה מניח לאדם שאיננו מבין בהנדסה לבנות את ביתו, או למי שמעולם לא אחז במפוח לפרזל את סוסיו; אבל האתונאים משימים על עצמם שליטים שאין להם כל נסיון בתחום.

ברמה המעשית, זו שכשר מקפיד להתעלם ממנה, הטענה הזו היא בולשיט מזוקק. האתונאים בחרו מנהיגים לאחר שהללו הצליחו בשלבים מוקדמים של תפקידם. מעטים ביחס היו הבלתי יוצלחים שנבחרו. למרות המוניטין המאיים של הספרטנים, בפועל האתונאים הביסו אותם כמעט בכל שדה קרב. הטענה שפריקלס, קימון, מיליטיאדס, ניקיאס, דמוסתנס או תמיסטוקלס היו בלתי כשירים לתפקידם פשוט לא עומדת. חלקם כשלו, כמובן – ניקיאס החולה, שאיבד את עשתונותיו בסיקיליה, לא מסוגל לפקד אלא מהאפיריון שלו, הוא דוגמא שאוהבים לצטט – אבל גם יוליוס קיסר הובס פה ושם, ואוקטביינוס, קודם שהפך לאוגוסטוס, הובס שוב ושוב והוציא לעצמו שם של פחדן. המדינאים שסוקרטס כה בז להם בנו אימפריה. לא בטוח שלאורך זמן, האימפריה הזו היתה לתועלתם של האתונאים, ואין ספק שהיא ניסתה לחרוג מעבר ליכולותיהם; אבל האתונאים רצו בה.

ברמה התיאורטית, סוקרטס מעדיף את שלטונם של המעטים – למרות שהוא לא מצליח להעמיד אף פעם טיעון מדוע למה שלטון זה טוב יותר, ולא מסוגל להעלות את השאלה למי הוא טוב יותר. ממשיכו של סוקרטס הוא אפלטון, ועליו אפשר לומר בבטחה שהוא הסתובב עם יותר עריצים מאשר סוחר נשק ישראלי ממוצע. בפרחיהם תדע אותם: אם חצי מהפמליה שלך היא עריצים בפועל או בפוטנציה, אפשר להניח שאתה מטפח עריצות.

והו, איך אפלטון טיפח אותה! הוא עשה יותר מכל אדם אחר כדי לטפח את האגדה הספרטנית, ובמשך אלפי שנים המודל השלטוני שלו – שלטונם של החכמים בעיני עצמם, שיודעים יותר מאחרים מה הם צריכים – שימש לתמיכה בכל סוג של דיקטטורה. אלפי שנים לפני אסא כשר, במדינה האפלטונית היו מגרשים את כל המשוררים, מחזיקים את כל האוכלוסיה רגועה באמצעות “שקר אציל” על כך שכל אחד נולד למעמדו, ואם מישהו היה מעז להעלות ספק על המשטר הקיים (כלומר, לעסוק בגלוי בפוליטיקה), המשטרה החשאית כבר היתה מטפלת בו. את המשטרה החשאית, אגב, הוא העתיק מספרטה, שם המטרה שלה היתה למנוע התקוממות של האוכלוסיה המשועבדת על ידי סיכולים ממוקדים.

(ואם אנחנו כבר מדברים על ספרטה, היה לה עוד מנהג שאסא כשר ודאי היה מעריך: מדי שנה, המנהיגים שלה היו מכריזים מלחמה על האוכלוסיה המשועבדת, ההלוטים, כדי שהריגתם תהיה כשרה ולא תביא את זעם האלים. למותר לציין שהיכולת של ההלוטים לנהל מלחמה נגד ספרטה, בלי התערבותה של רעידת אדמה מבורכת, היתה בלתי קיימת.)

כשאסא כשר יוצא נגד “זוהמת הפוליטיקה”; כשהוא תוקף את עצם הרעיון שפוליטיקאים עשויים להבין במשהו יותר משמבין בו אתיקאי מדופלם; כשהוא מתפייט על הודו וקדושתו של השכול; כשהוא מתייצב, פעם אחר פעם, בעד הצבא ובעד מלחמה, ובעד כמה שפחות הגבלות על המלחמה – הוא צועד במסורת ארוכה מאד של פילוסופים שהצדיקו את העריצות, תקפו את החירות, ויצאו נגד עצם התפיסה שלעם יש יכולת להחליט על עתידו.

הדמוקרטיה, כמובן, איננה מושלמת. דורות של פילוסופים – שרבים מהם, כמו כשר, התפרנסו מן הממסד – מנו את כל חולייה. יש לה, עם זאת, יתרון אחד על כל השיטות האחרות: היא מסוגלת לתיקון בדרכי שלום. במשטר דמוקרטי, אדם יכול להצביע על פגמי המשטר ואם ישכנע מספיק אנשים, יוכל להביא גם לשינוי. לצורך כך, אנחנו צריכים את הדיון הפרוע ביותר, העז ביותר, החריף ביותר שאפשר להעלות על הדעת. חלק – אולי אפילו חלק ניכר – מהרעיונות שנשמע יהיו הבל. וכן, חלק ניכר מהפוליטיקאים שנבחר יהיו דמגוגים, במובן הרע של המילה.

אבל באוליגרכיה – שהיא הצורה הנפוצה יותר של דיקטטורה; מעט מאד משטרים אכן נשענו על עריץ אחד כל יכול – אין שום אפשרות שינוי אלא באמצעות אלימות ושפיכות דמים. אין כל אפשרות לדיון ציבורי. אין אקדמאים שעוסקים בדבר הנעלה ביותר שהם יכולים לעסוק בו: לא הסתגרות במגדלי שן מנותקים, אלא בתיקון החברה עצמה, על ידי ערעור על המושכלות השגויות שלה.

כשאסא כשר נוטל מהם את החירות הזו; כשהוא מנסה לשים רסן על פיותיהם של המערערים; כשהוא תוקף בשצף קצף את נבחרי העם, הוא שר לנו את שיר הסירנות הישן של העריצים – וכרגיל, הוא עושה את זה מבלי לדעת שהם מגחכים עליו מאחורי גבו.

תנו לי יותר פוליטיקה, יותר דיונים, יותר צעקות. נחיה ונאהב, לסביה שלי, ואת טרוניותיהם של זקנים נרגנים נחשיב כפחות משווה פרוטה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: העם אמר את דברו, ונושא ההרצאה יהיה ב’ – ההיסטוריה של היהדות כפי שבנט לא היה רוצה שתכירו אותה. מתחיל לברר על מקום שיארח את כולנו. עדכונים בקרוב.

(יוסי גורביץ)

הקוד האתי של השטינקרים של אם תרצו

שתי הערות על מצב הדמוקרטיה הישראלית

לפני 25 שנים בערך, ב-1993 או 1994, למדתי באוניברסיטת תל אביב ולקחתי כמה קורסים בפילוסופיה. יום אחד, לקראת קורס באולם המרכזי של גילמן שהעביר יוסף אגסי, הגיעו כמה סטודנטים נרעשים מאד. לדבריהם, הם יצאו הרגע מקורס של אסא כשר, שבו הציג להם שאלה פילוסופית: האם מותר להעניק טיפול רפואי לאריאל שרון. הטיעון של כשר – ואני חייב להודות שאני לא זוכר מה היו המסקנות שלו – היה שמאחר ויש ודאות קרובה שאריאל שרון יוביל למותם של חפים מפשע, הרי שלגמרי לא ברור שיש ערך לשימור החיים שלו.

לשם הבהרה, אני סבור שכל אדם ראוי לטיפול רפואי. אפילו אסא כשר – למרות שזה האחרון, כמו שרון בשעתו, אחראי בוודאות קרובה למותם של רבים. בשנים האחרונות, כשר מפתח את התיאוריה שחיילים מסתכנים מספיק מעצם היותם חיילים ואשר על כן אין סיבה שהם יסתכנו סיכון נוסף על מנת שלא לפגוע באזרחי אויב. אני מאד מקווה שיום אחד אסא כשר יצטרך להסביר את הדברים שלו בבית דין בינלאומי, כפי שנאלץ אלפרד רוזנברג, כי כשאתה שומט את העובדה שאזרחי אויב הם קודם כל אזרחים, אתה פותח את השער לרצח עם נוסח סמוטריץ’. (מעניינת כאן במיוחד הצורה שבה כשר, שאיננו משפטן, נתן לעצמו פטור מהמשפט הבינלאומי.)

(לידיעת חמושי צה”ל: אסא כשר הוא גם זה שניסח את נוהל חניבעל, שמתיר למפקדים שלכם להרוג אתכם אם יש חשש שתשבו (הוא טוען שמפקדי צה”ל לא הבינו אותו), וזה שאישר לעשות בכם ניסויים ואפילו להסתיר ממכם את המידע שיאפשר לכם לקבל החלטה מושכלת בשאלת הניסויים.)

בימים אלה, סיים כשר לנסח “קוד אתי” לאקדמיה. המשמעות של הקוד האתי של כשר היא חיסול החופש האקדמי, כלומר החופש של מרצים להעלות לדיון דברים שמקוממים את הציבור. החופש האקדמי הוא זה שמאפשר לשיח האנושי לנוע קדימה ולא להתקבע. כשר, שכבר שנים משרת את המערכת המסתאבת של המדינה הציונית, ממש לא אוהב את הרעיון.

סעיף ג’ בהגדרה “פעילות פוליטית” של כשר קובע ש”כל פעילות שיש בה תמיכה ישירה בעמדה מסוימת במחלוקת ציבורית מוכרת, הבאה לידי ביטוי מתמשך בכנסת ובשיח הציבורי, בזיקה ברורה למפלגה או למפלגות, בכנסת או מחוצה לה, או התנגדות ישירה לעמדה כזו, באופן מפורש.” הטקסט לא בהיר: ניסוח זהיר יותר היה מציב, לפני “בזיקה ברורה למפלגה או מפלגות”, תנאי: “ו/או” או “ובתנאי שיש.” מהטקסט כפי שהוא כעת – אולי רצוי היה שידרשו מכשר יותר דיוק במסמכים שהוא כותב עבור המדינה – משתמע שכל “תמיכה ישירה או התנגדות ישירה” ל”עמדה מסוימת במחלוקת ציבורית מוכרת” היא עשיה פוליטית בלתי ראויה מצד חבר אקדמיה. בסעיף ב’ של “פעילות אקדמית” קובע כשר שפעילות אקדמית היא פעילות המתבצעת על ידי חבר אקדמיה גם מחוץ לכותליה, ובלבד שהוא מציג את עצמו כמבר המוסד.

במילים אחרות, כשהפרופסור מאוניברסיטת תל אביב אסא כשר דן בשאלה האם מותר להעניק טיפול רפואי לאריאל שרון, הוא עובר על כללי האתיקה שלו-עצמו. לרוע המזל, בישראל השאלה למי להעניק טיפול רפואי היא שאלה שנמצאת בדיון ציבורי סוער. האם כשר יפסול את עצמו בעתיד מתפקיד אקדמי כלשהו?

כמובן שלא. האתיקן המכובד הוא חזיר שפורש טלפיו ואומר “כשר אני.” לקוד האתי שלו יש מטרה אחת: להקל על השטינקרים של אם תרצו לחסל את הדיון בישראל. מרצה שידון בשאלת הטיהור האתני שביצעה ישראל ב-1948 – וזו עובדה שאין עליה מחלוקת רצינית – יגלה שסטודנטים זועמים ילשינו עליו. מרצה שיעסוק בשאלת הקיפוח של הפלסטינים הישראלים, כנ”ל. מרצה שידבר על השסע החברתי בישראל יקבל תזכורת לא נעימה לכך שאם תרצו השתתפה בהפגנות נגד המחאה החברתית ב-2011. יהיה מעניין כשטרולים דתיים יתחילו להתלונן על לימודי אבולוציה וידרשו להציג מנגד את התפיסה הבריאתנית, וכשטרולים ליברטריאניים יסתמו את הפה למרצים שידברו על התחממות גלובלית. שטינקרים מטיבי לכת יוכלו לארוב בפקולטות לאסטרונומיה ולזעוק שלא יעלה על הדעת שלא מעלים לדיון את האסטרונומיה התלמאית, שהרי היא מגובה בתנ”ך וב”שמש בגבעון דום.” וכמובן, מרצים למשפטים שיעזו לומר שישראל מנהלת כיבוש בשטחים ייגררו לפני ועדות אתיקה.

אפשר להתנחם בכך שסביר להניח, כמו שקורה כמעט תמיד, שהמהפכה הזו תטרוף את בניה ותוך זמן לא רב כשר עצמו יידרש להסביר את דבריו לוועדת אתיקה, אבל זה הומור גרדומים.

האקדמיה נעמדת על הרגלים האחוריות, אם כי כפי שציינה היטב תמר רוטמן היא לא עשתה זאת כאשר הוכרז שמרצות הן אקדמאים סוג ב’. בכל זאת, אנחנו מדברים פה על זכויותיהם של גברים. סביר להניח שאם הקוד האתי של כשר יתקבל, תוך זמן קצר מרצים לא יוכלו לעמוד על הנקודה הזו, שהרי היא שנויה במחלוקת ציבורית. אוניברסיטה שמכבדת את עצמה ואת המסורת של חופש אקדמי תכנס את הסנאט שלה ותפטר את כשר, כמי שחותר לשלול את החופש האקדמי של שאר חברי המוסד. אבל ספק אם עוד נותר בה האומץ.

[…]

השבוע השתתפו השר ישראל כץ וחברי הכנסת דוד ביטן ומיקי זוהר, כולם מהליכוד, בכנס לכבוד הספר “הנסתר והגלוי בערביי ישראל.” כץ נאם, ביטן וזוהר השתתפו בפאנלים. הספר, שנכתב על ידי אחד רפי ישראלי, תוהה מדוע בעצם הפלסטינים הישראלים לא מוחזקים במחנות ומדוע מותר להם לדבר בציבור. במהלך הכנס נשמעו קריאות להחזרת המשטר הצבאי על ערביי ישראך.

כאן יש להזכיר שחרות (לימים גח”ל, לימים הליכוד) היתה אחת המפלגות שבעקביות הצביעה עם המפלגות הערביות בעד ביטול המשטר הצבאי, עד לביטולו ב-1966; להזכיר שהתפיסה הז’בוטינסקאית הבסיסית דיברה על מדינה דו לאומית ועל שוויון זכויות בין אזרחיה – תפיסה שהנשיא ריבלין מחזיק בה עד היום; ולומר שלמראה יורשיהם הרוחניים, סביר להניח שמנחם בגין ויוחנן באדר, שלהם יש מניות יסוד בדמוקרטיה (פגומה ככל שתהיה) הישראלית, מתהפכים בקברם.

אפשר להתווכח עם ישראלי, למשל על טענת העוני של ערביי ישראל. אפשר לתהות איך באמת קרה שאוכלוסיה שלמה הפכה לעניה, ואז להזכיר – בקרוב, לא תוכלו לעשות זאת באוניברסיטה – שמדינת ישראל הלאימה את רוב הקרקעות של ערביי ישראל ואז חילקה אותם ליהודים; שהיא מקפידה לא לספק לעיירות ערביות שטחים לפיתוח, או אפילו תכנית מתאר; שהיא הקפידה להזניח את החינוך של אזרחיה הפלסטינים, ושקצת קשה להקים חברות הייטק למי שבתי הספר לא מספקים לו את הכלים ללמוד את התחום, ושעיקר ההייטק הישראלי צומח מן הצבא ומיחידה 8200, ושלשם עיסוק בו צריך לעתים קרובות סיווג בטחוני; אבל באמת חבל על הזמן המוקדש לאנשי הקש האלה.

מה שאנחנו רואים פה הוא את שר המודיעין של מדינת ישראל ושני ח”כים במפלגת השלטון משתתפים בכנס שמטרתו המוצהרת היא הדרה – בשלל תירוצים – של 20% מאוכלוסיית המדינה, כמו גם השאיפה לכלוא אותם במחנות, שאיפה שכרגיל מנומקת בפשע של מעצר היפנים-אמריקאים במהלך מלחמת העולם השניה.

אלה פעמוני אזהרה לקראת טיהור אתני או השמדה. נוכחות של בכירים במפלגת השלטון בכנס כזה היא לגיטימציה לשלילת זכויות של אוכלוסיה לא בשל מעשים של פרטים מתוכה, אלא בשל עצם השתייכותם אליה. בקצה הדרך ניצבים סמוטריץ’ וספר יהושע, אבל את המסילה אליה מניח ישראל כץ.

[…]

בטורו השבועי, כמו בכל טור שבועי, כתב אתמול (ו’) בן דרור ימיני שמצב הדמוקרטיה הישראלית שפיר והכל טוב ותראו, יש ימין קיצוני בשוודיה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

משהו מוזר קרה לימין היהודי בדרך אל הבנק

רוב מוחלט של המדענים, והעולם, מודע להתחממות הגלובלית. למה דווקא הימין היהודי מכחיש אותה?

לימין היהודי יש לא מעט תכונות משונות. חלק מאנשיו, לדוגמא, עסוקים בגידול פרות אדומות. אחרים עוסקים בזעף בהכחשה של קיומם של פלסטינים או את קיומה של פלסטין. ובכל זאת, כנראה שהאמונה המשונה ביותר של הימין היהודי היא ההתעקשות על כך שאין התחממות גלובלית.

מי שהיה המסבירן הלאומי לכמה דקות, רן ברץ, פרסם לאחרונה מאמר שטוען שכדור הארץ דווקא הופך לירוק יותר. נדב אייל הוציא אותו לשחיטה, אז אני לא אטרח. עיון באתר שערך ברץ בשעתו, “מידה” – אתר שלמרבה הגיחוך היה בימה מרכזית של השרלטן טל חרותי, “וילהלם רוט”, שהשתמש בבימה שניתנה לו כדי לקדם מפלגה ניאו נאצית – מגלה שיש שם לא מעט מאמרים שיוצאים למלחמה ומכחישים את תופעת שינוי האקלים. אחד היותר זועפים שבהם נכתב על ידי אדם שמתואר כ”מנכ”ל ‘המרכז לפיתוח תעשייתי’ בוושינגטון ומחבר הספר ‘הטיעון המוסרי בעד דלקים מאובנים.” יש להדגיש כי “החברים של ג’ורג’” איננו לוקח אחריות על הקריאה ב”מידה”, וכל הנזקים הנגרמים לתבונת הקוראים הם על אחריותם בלבד.

“מידה” לא לבד בתחום. יש ברנש בשם ד”ר גבי אביטל, שהעובדה שהוא דוקטור לאווירונאוטיקה הספיקה לגדעון סער כדי למנות אותו לתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך. אביטל נאלץ להתפטר מתפקידו לאחר שהתברר שכחובש כיפה הוא מתנגד לכך שתלמידי ישראל ילמדו את תיאוריית האבולוציה, אבל בדרך הוא גם הביע עמדות נחרצות נגד התחממות גלובלית.

לימין האמריקאי יש פטיש משונה עם ההתחממות הגלובלית, פטיש שעלה שוב לכותרות לאחר שדונלד טראמפ הודיע שהוא יסוג מהסכם פאריס. כולם יודעים שטראמפ כתב בעבר שהתחממות גלובלית היא קונספירציה סינית; שדולות אמריקאיות השקיעו סכומים עצומים כדי למנוע מאבק אמריקאי בהתחממות הגלובלית, וטענו – טענה שאתר “מידה” תמך בה – שיש קנוניה עולמית של מדעני אקלים. מסתבר שאם אתה מדען אקלים, אתה ממש שונא את התעשיה האמריקאית, ולא משנה איפה אתה חי.

או, לחילופין, שאתה מזועזע מהאפשרות של התחממות גלובלית ושהקנוניה היא פרי מוחם הקודח של האנשים שהביאו לכם את ה"מחלוקת" בשאלת הנזק שבעישון .

יש המון תנועות ימין בעולם. באופן משונה, פרט לאלה שבארה”ב ובישראל, הן לא מכחישות שינוי אקלים. בגרמניה, צרפת ובריטניה המפלגות השמרניות לא מכחישות את שינוי האקלים. הודו, שנמצאת בשליטה לאומנית, הודיעה בעקבות טראמפ שהיא תעמוד ביעדי פאריס ואף מעבר לכך. סין, שבשני העשורים האחרונים הפכה למובילה בתחום הזיהום ובהתאם בעליית גזי החממה, שבה והודיעה שהיא מחויבת ליעדי הצמצום של פאריס. הקונסנסוס המדעי בנושא מוחלט.

אז למה דווקא הימין היהודי מכחיש אקלים? פה צריך לזכור מה עוד הוא מכחיש: כפי שראינו במקרה של אביטל, הוא גם מכחיש אבולוציה. אפילו הכנסיה הקתולית לא מכחישה יותר את האבולוציה; היא טוענת שהבריאה בוצעה באמצעות אבולוציה (מה שמטיל צל מצמרר על הטענה שהאל הוא טוב, אם כדי ליישם את הבריאה צריכים מיליארדי ברואים למות ביסורים). אבל הנצרות הפרוטסטנטית, ערש הימין האמריקאי, מעולם לא יכלה לקבל אותה.

בשלושים השנים האחרונות, הזרים הימין האמריקאי לישראל כמויות כסף אדירות. את חלקן אתם רואים בתרומות לבנימין נתניהו (100% תרומות זרות), נפתלי בנט וטיפוסים דומים. אבל חלק ניכר מהן הוטבע בנסיונות ליצור תשתית אינטלקטואלית לימין הישראלי, כזו שתהיה בצלמם ובדמותם של מכונים אמריקאים מקבילים. זה לא כל כך עבד. אם לשמרנים האמריקאים יש את ג’ורג’ וויל, אנחנו נתקענו עם רן ברץ. אם להם יש צ’ארלס קראוטהמר, לנו קיבלנו את הגרשוניז (אם אתם לא יודעים, אל תשאלו. חראם על תאי המוח שלכם).

מסד אינטלקטואלי ימני לא נבנה פה, בין השאר משום שכזה מצריך יושרה, והימין היהודי לא יכול להיות ישר. אם יהיה ישר, הוא יצטרך לומר מה הוא יעשה בפלסטינים, ואז כנראה יצא לו סמוטריץ’. המהות של הימין היהודי היא חוסר יושר, התחמקות, קריצה, התפתלות, טיעוני אבל-הוא-התחיל ותראה, סוריה.

אז מסד אינטלקטואלי הכסף של הימין האמריקאי לא קנה, אבל הסייענים המקומיים שלו שתו, יחד עם הכסף, את התעמולה של הימין האמריקאי, כולל השגעונות של המקור. רוב הישראלים, ככל שהם מקדישים מחשבה לשאלת האקלים, לא נראה שמדובר בקנוניה סינית; הימין הקנוי ממשיך לפמפם את התפיסה הזו. רוב הישראלים לא עוסקים בשאלת ההפלות, כי בישראל היא נפתרה בפשרה עקומה, כמקובל – הנשים משקרות לוועדה והוועדה מעמידה פנים כאילו היא לא יודעת שמשקרים לה. אבל מבחינת הימין הקנוי, הפלות הן נושא. למה? כי הן נושא אצל מי שמממן אותם. כי השוחד יעוור עיני חכמים – ורבאק, אנחנו מתעסקים פה עם אנשים בקליבר של ארז תדמור ורן ברץ. גם כן חכמים.

לפעם הבאה שהם יאמרו לכם ששמאלנים עושים דברים כי מישהו שילם להם. הפוסל במומו פוסל.

הערה מנהלתית: בעקבות הפוסט האחרון, התקבלו תרומות רבות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ולא פחות מכך – קיבלתי פניות מעודדות מקוראים רבים, חלקן אישית (בהפגנה אמש.) אני רוצה להודות לכל מי שתמך; כתיבת הפוסט הזה היתה אחד הדברים הקשים שעשיתי בשנה האחרונה. אני מתכוון לעמוד, בעתיד הנראה לעין, בקצב של שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע.

כמו כן, הייתי רוצה לדעת האם יהיה עניין בהרצאה פומבית, שתיערך בתשלום סמלי (20 או 25 שקלים). אם כן, אנא בחרו באחד מהנושאים הבאים:

א. ימי הביניים כהיסטוריה פוסט אפוקליפטית

ב. ההיסטוריה של היהדות כפי שמשרד החינוך לא היה רוצה שתכירו אותה

ג. מלחמת האזרחים האמריקאית

ד. מלחמת העולם הראשונה.

את הערותיכם בנושא אנא שלחו לכתובת המייל ygurvitz בשירות המייל של גוגל.

(יוסי גורביץ)

מי צריך הפיכה צבאית?

המועצה להשכלה גבוהה החליטה שנשים הן מרצות סוג ב’, ושהן צריכות ללכת לחלק האחורי של האוטובוס

אחת הסדרות המדוברות ביותר לאחרונה, ובצדק, היא The Handmaid’s Tale (”מעשה השפחה”), שמבוססת על ספרה המוצלח עוד יותר בשם זה של מרגרט אטווד (Atwood). בקצרה ובמינימום ספוילרים, הספר והסדרה דנים בעולפ דיסטופי, אפוקליפטי-כמעט, שבו חברה פטריארכלית שוברת את זכויות הנשים ומשעבדת אותן, ויוצרת מעמד של שפחות המבוססות על הסיפור המקראי של בלהה וזלפה. השעבוד הפתאומי הוא תוצאה של מגפה שפוגעת אנושות בפוריות, שעל הרקע שלה פורצת הפיכה צבאית פונדמנטליסטית בארה”ב.

אטווד כתבה את ספרה כעשרים שנים בלבד לאחר שתנועת זכויות הנשים פרצה לתודעה, ונשים קיבלו לראשונה את הזכות לשוויון בתעסוקה. כל שנה שעברה מאז הפחיתה את האפשרות של הפיכה צבאית כזו: כל שנה העמיקה את התפיסה של נשים כשוות בזכויותיהן, וכל שנה שלחה לקבריהם עוד גברים ונשים שהאמינו ב”סדר הישן” (ואטווד מקדישה מקום מצמרר בספרה לנשים שהיו שותפות מלאות לשעבוד אחיותיהן). כל שנה חולפת הפכה את הרעיון של שוויון נשים – במובן הפורמלי, על כל פנים – למשהו שהוא חלק מהסדר הקיים, שהפיכתו בלתי נתפסת כמעט.

כמובן, נשים עדיין אינן שוות. מספר עצום של גברים עדיין חושב שמותר לו להכות אותן, להשפיל אותן, במקרים קיצונים לרצוח אותן, משום שהן לא פועלות כרצונם. המושג המחליא “רצח על רקע רומנטי” או “רצח על כבוד המשפחה” עדיין קיים איתנו. נשים עדיין מפחדות ללכת ברחוב, במיוחד בלילה; השיעור של נשים שעברו תקיפה מינית או הטרדה מינית הוא בלתי נתפס. שאלו את בת הזוג שלכם. יש סיכוי סביר מאד שתופתעו לרעה ממה שתשמעו.

אבל נסיון של הפיכה צבאית לזרוק אחורה מחצית מהאוכלוסיה אל עבר מדומיין, גרוע משמעותית מימי הביניים, היה נתקל בתגובה אלימה לא פחות – במיוחד בארצות חמושות כמו ארה”ב. התוצאה הסבירה של הפיכה צבאית תהיה מלחמת אזרחים (ובספרה של אטווד, כזו אכן מתרחשת ברקע המרוחק מאד והלא ברור).

אבל מי צריך הפיכה צבאית?

המועצה להשכלה גבוהה הורתה אתמול (ג’) על הרחבת תוכנית ההשכלה הגבוהה לחרדים כך שתכלול גם דתיים לאומיים. מה המשמעות של התכנית הזו? חרדים לא מוכנים ללמוד מנשים. עכשיו גם דתיים לאומיים מקבלים את ה"זכות" הזו, ואם עד כה התכנית הזו פעלה מחוץ לאקדמיה, כעת יהיו כיתות חופשיות מנשים גם בין כתלי האקדמיה עצמה.

וטראח! בהחלטה קצרה של גוף רשמי ומשעמם, שרוב האנשים כמעט לא ישימו אליה לב, נאמר לכל אשה שטרחה ויגעה ועמלה והגיעה לתפקיד מרצה, שהיא מרצה מסוג ב’. היא לא תוכל להרצות בפני חלק מהגברים שלומדים באוניברסיטה. ומאחר והאוניברסיטה זקוקה להכנסות, היא תעדיף תוך זמן קצר לקדם מרצים על פני מרצות. השקעת עשר שנים והגעת לתואר דוקטור? הוא שווה עכשיו פחות, בגלל מה שיש לך בין הרגליים.

ותוך כמה זמן, כמובן, יתחיל לחץ על האוניברסיטה להרחיב יותר ויותר את הכיתות שמקבלות רק מרצים גברים. הממשלה הרי רוצה להוציא כמה שיותר חרדים לשוק העבודה, ובצדק. אבל בדרך, אין לה בעיה – כמסתבר – לרמוס את זכויות הנשים.

שימו לב: התהליך הזה התחיל בצה”ל. הוא התחיל לא מהחרדים, אלא מהחרד”לים. הם אלה שעשו את כל הבלגאנים סביב שירת נשים, והם אלה שלא מוכנים לשרת עם נשים, והם אלה שלא מוכנים לקבל פקודות מנשים. ההרחבה של ה”פטור” מנשים לדתיים לאומיים לא מקרית: היא חלק מנסיון מודע של החרד”לים להסיג את זכויות הנשים אחור. הוא מתרחש, לא במקרה, בדיוק כאשר נשים במגזר הדתי-לאומי דורשות יותר זכויות. זו הריאקציה.

המל”ג כפופה, כידוע, לשר החינוך. זהו נפתלי בנט, איש שמדי פעם מדבר על זכויות אדם אבל עד כה לא הראה כל יכולת או רצון להתמודד עם הפלג החרד”לי במפלגה שלו. זה האיש שלא פצה את פיו כאשר חבר במפלגתו תמך ברצח עם ונעלם אל מתחת לאדמה כאשר חבר אחר בזז את קופת המדינה בעשרות מיליונים וחילק לפעילי מפלגתו. אם בנט היה רוצה למנוע את ההחלטה הזו, הוא יכול היה לצאת למאבק ציבורי בנושא, לשים שם את כל כובד משקלו ולבנות לעצמו שם של מנהיג ראוי – אבל, כרגיל, במקרה הטוב הוא מפחד מהפלג החרד”לי ובמקרה הרע הוא סוס טרויאני שלו.

ההגנה על זכויות נשים מפני הדרתן נמצאת, במידה ניכרת, באחריותו של משרד המשפטים. אבל בראשו עומדת עוד אחות יהודיה, איילת שקד. אטווד, כזכור, ציינה את חלקן של נשים בבגידה באחיותיהן ובשעבודן. אם מישהו חושב שאיילת שקד תשחק תפקיד אחר בטרגדיה הזו, הוא מתבקש להסביר למה, ומה בשקד גורם לו לחשוב שהיא תצא נגד הלך הרוח של המפלגה שלה.

אז התחלנו בהדרת נשים בצבא. המשכנו עם האקדמיה. במערכת החינוך הממלכתית התחילו פתאום, על פי דיווחים בשבועות האחרונים, לדרוש מנערות להמנע מלהגיע עם מכנסיים קצרות. השלב הבא, יש להניח, יהיה במקומות העבודה. יש לך עובד חרד”לי. הוא לא מוכן לעבוד עם נשים. תשכור אשה, או שתעדיף גבר פחות מוצלח ומקום עבודה שקט יותר?

ככה עושים את זה. לא בהפיכה צבאית דרמטית, שתגרור תגובה דרמטית לא פחות ותחדד את קווי המאבק, אלא בהסגה איטית אך מתמשכת של זכויות. לא ייקח זמן רב, ונשים יבינו שאין טעם לבחור בקריירה אקדמית, כי אם עכשיו המאבק נגד אפליה שקטה קשה, המאבק נגד אפליה רשמית יהיה קשה הרבה יותר. והם ילמדו, בסיועם הנדיב של כוחות השוק, שאין טעם להתחרות על משרה מול גבר חובש כיפה. ולאט לאט, כפי שתיאר מרטין לותר קינג את בתו הקטנה, הן יחושו את “העננה המדכאת של תחושת הנחיתות מתחילה להיווצר בשמי מוחה הקטנים, ויתחילו לעוות את אישיותה הקטנה על ידי פיתוח מרירות בלתי מודעת כלפי” גברים. כל זה קורה בסיוע ממשלתי שקט. ראש הממשלה “הדי פמיניסטי” שלנו לא נעמד על טלפיו האחוריות, אולי כי הוא עסוק בהכנסת מטריד המין המקורב אליו, נתן אשל, לארוחה עם נשיא ארה”ב.

ומול המסע השקט הזה של אפליה שיטתית, צריך לומר מילה אחת: זדיינו.

לא מתכוונים לשתוק. לא מתכוונים להסכים. לא נעמוד מן הצד. אוניברסיטה שתתחיל להצר את רגלי המרצות שלה, תמצא שמרצים בעלי שם נוטשים אותה ותמצא חרם אקדמי מתארגן עליה. עסקים שיתחילו להדיר נשים, ימצאו את עצמם מול חרם. שניהם כאחד ימצאו את עצמם תחת מאבק נחוש, בכל כלי חוקי ובכל כלי בלתי אלים, עד שהחרפה הזו תעבור מן הארץ. מי שחושב שזה רק מאבק של נשים, בעצם לא מקבל את הנשים כחלק בלתי נפרד ושווה מן המין האנושי. התורה של החרדים והחרד”לים לא מאפשרת להם לעבוד עם נשים? אז שיצאו הם מן הקהל, שיזחלו אל המאורות שלהם ויישארו שם. לא נעוות את החיים שלנו למענם, לא נגזור על 51% מהאוכלוסיה – רוב, אגב – מצב של נחיתות.

זדיינו. לא הפעם. לא עוד.

אנא קדמו את הפוסט הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשהנבל מתעטף בהמנון

אם תרצו וגרורותיה מסחררים את המדינה בחדשות מזויפות, ומזכירים שוב את חוסר תום הלב של הימין היהודי

אחד הארגונים הממשלתיים היותר ידועים לשמצה, אם תרצו – הארגון שעליו קבע בית המשפט העליון שאין זו דיבה לקרוא לו ארגון נאצי – סחרר את כל המדינה בפיסה של חדשות מפוברקות הבוקר (ד’). אנשי הארגון הפילו את גל”צ בפח, ושכנעו אותו לפרסם ידיעה שקרית על כך שהאוניברסיטה העברית ביטלה את שירת ההמנון בטקס הענקת תעודות מוסמך, וזאת לכאורה כדי שלא לפגוע ברגשותיהם של הסטודנטים הפלסטינים.

מי שעקב אחרי הסיפור מראשיתו, יכול היה להבין שיש כאן הונאה: תגובת האוניברסיטה הראשונית היתה שאין שום חוק או הנחיה של המועצה להשכלה גבוהה ביחס לשירת המנון בטקסים אקדמאיים. זה לא הפריע לשורה של פוליטיקאים ועיתונאית, ביניהם הלוזרים הקבועים ממפלגת העבודה (שלום, איילת נחמיאס-ורבין!), לצאת בצווחות. אפילו ראש הממשלה, שלא אמר דבר כשנחפשה העובדה שחבר בממשלתו גנב מאות מיליונים מהציבור לטובת מקורבים (על הבוגד והגנב אורי אריאל, בקרוב), הגיח ממחילתו והשמיע גינוי חריף.

והאמת, זה היה סיפור מושלם, מועתק ישירות מספר ההפעלה של פוקס ניוז: קבוצה של ליברלים תלושים, יושבים במגדל השן שלהם, מחליטים להתעלם מהרגשות של הרוב למען רגשות של מיעוט מדוכא ומנוונים את הרגש הלאומי.

רק שהסיפור, כפי שחשפה ראשת מרצ זהבה גלאון, היה מפוברק מראשיתו ועד סופו. מעולם לא שרו את ההמנון בטקסי קבלת תארים באוניברסיטה העברית. הידיעה המפוברקת הזו צצה לראשונה לפני חמש שנים, ביחס לאוניברסיטת חיפה. אם תרצו עשתה פה שטיק קלאסי: הוציאה מכתב שמוחה על ביטול המנון שלא היה ולא נברא, והפכה את המכתב המקושקש שלה לידיעה שכל המדינה מגיבה עליו.

יש לציין ששירת ההמנון איננה מובנת מאליה. הימין (והמרכז לכאורה) מזדעקים על כך שב”כל מדינה נורמלית” אף אחד לא היה מעז לחלוק על ההמנון. ובכן, ישראל איננה מדינה נורמלית. היא הוקמה, בטווח זכרונם של מייסדיה, על טיהור אתני ועל גירוש רוב תושביה. את אלה מהם שנותרו היא החזיקה במשטר צבאי כמעט 20 שנה לאחר מכן. עד היום היא מפלה אותם לרעה ומדי פעם טובחת בהם. ההמנון שלה, יותר מכך, איננו נייטרלי. לא מדובר ב”אל, נצור המלכה” או במרסלייז. אי אפשר לצפות ברצינות מצאצאיהם של המגורשים לשיר את “נפש יהודי הומיה.” הפיכה של טקס אזרחי לגמרי לטקס שכולל את שירת ההמנון מאלצת את הלא-יהודים שבקהל לעשות שקר בנפשם, לא לשיר, או לצאת. כל אחת מהפעולות הללו תנוצל לרעה על ידי ארגוני הימין.

זה לא חייב להיות כך, כמובן. לפני כ-25 שנים הצהירה מבקרת המדינה דאז, מרים בן פורת, שמן הראוי ליצור המנון שיכיל בו את כל תושביה של ישראל. נוצר דיון, סוער אמנם, אבל לא מקהלת הגינויים הצווחנית שנשמעה עכשיו. בן פורת, אגב, היתה רוויזיוניסטית גאה. אתם יודעים, מאלה שלקחו ברצינות את “שם ירוה לו משפע ואושר/ בן ערב, בן נצרת ובני” של ז’בוטינסקי.

אפשר וצריך לתהות כמה צריכה ללכת מדינה לקראת אזרחיה, כמה היא צריכה להתאים את סמליה אליהם. אבל זה דיון שצריך לנהל עם אנשים כנים, שבאים אליו ברצון טוב. כפי שהוכיח הימין גם הפעם, קשה מאד למצוא בו (ואני מבקש שוב את סליחתו של נשיאנו) אנשים כנים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רק שהחילונים לא יחללו שבת

מה שווה החינוך ה”ממלכתי” אם אנחנו לא שולטים בו?

מחר (א’) ל”ג בעומר, יום שיש לו משמעויות הלכתיות מסוימות (לאשכנזים מותר להתגלח לפני שבועות), אבל מוכר בישראל בעיקר כיום המדורות. ומאחר ול”ג בעומר חל מחר, והיום שבת, החליט שר החינוך שלכם לדחות את החג למחרתיים, כדי שהמוני התלמידים החילונים ידליקו את האש מחר ולא יחללו את השבת.

במגזר החרדי, מצד שני, שם עיקר הבלגאן של היום הזה הוא לא הדלקת מדורות אלא דרישה אל המתים סמוך למה שהם חושבים שהוא קבר שמעון בר יוחאי, לא שמים קצוץ על החלטת שר החינוך והם יערכו את ההילולה שלהם הערב. זו, יש לציין, תהיה כרוכה בחילול שבת המוני מצד כוחות הבטחון, אבל החרדים הרי יודעים שלמדינה הלכתית של ממש אין יכולת קיום.

לא מסובך, אם אתה מקים מדורה קטנה, להמנע מחילול שבת. אוספים את הקרשים מראש, מגיעים אחרי ההבדלה, מדליקים וזהו. זה לא כל כך שינה לבנט. השינוי, שבוצע ברגע האחרון, הוביל לכך שצריך יהיה לדחות בחינת בגרות, אבל גם זה לא הזיז לשר החינוך יותר מדי. בימים האחרונים התבשרנו שחברות האוטובוסים מתריעות שאלפי תלמידים לא יוכלו להגיע לבתי הספר שלהם, משום שהאוטובוסים שלהם יהיו עסוקים – כפי שנקבע מראש – בשינוע של מאות אלפי סוגדים למתים ממירון ובחזרה. במשרד החינוך ענו בשלווה שרק שני אחוזים מהתלמידים יושפעו מכך ועל כל פנים, יש קווים עירוניים שהם יכולים להשתמש בהם.

על פי נתוני 2014/2015, יש בישראל 1,660,925 תלמידים בבתי הספר; יש להניח שהמספר עלה מאז. אפילו אם המספר נשאר קפוא, אנחנו מדברים על כ-33,000 תלמידים שבמקרה הרע לא יוכלו להגיע לבתי הספר שלהם וחזרה, ובמקרה הטוב יעמיסו עוד יותר על מערכת התחבורה הציבורית שהיא שכיב-מרע גם בימים כתיקונם. יש להניח עוד שהבלגאן התחבורתי יורגש במיוחד בישובים עניים יותר ובאזורים הכפריים.

יודגש: החינוך החרדי לא רואה את ההנחיות של בנט אפילו כבדיחה לא מחייבת. על תלמידים בחינוך הממלכתי-דתי ניתן לסמוך, יש להניח, שהם לא יחללו את השבת – זה לא כל כך מסובך, כאמור. המסקנה המתבקשת היא שכל השינוי הזה נועד למנוע מתלמידים חילונים לעשות משהו שמבחינתם לא קיים. לתלמיד חילוני, אין משמעות לביטוי “חילול שבת.” לביטוי הזה יש משמעות רק אם אתה יהודי אורתודוקסי מאמין. אבל האח היהודי בנט מוכן לשבש את החיים שלהם, לדחות להם את הבחינות ולסבך את מערך התחבורה שלהם, לבזבז את כספי הציבור שלהם (מורים שתכננו מראש חופשה ביום ראשון יקבלו יום חופש, ובצדק) ובלבד שלא יעברו על האמונות שלו.

וכל זה מה? כנראה למען היום הפחות חשוב בלוח השנה הליטורגי היהודי, להוציא אולי צום גדליה. ככה מחנכים את התלמידים החילונים – אלה שגם כך מערך הלימודים שלהם לא קרוב להיות חילוני אלא דתי-לייט – מי מחזיק בערכים הנכונים ועל פי אילו ערכים צריך להתיישר.

עוד יום במדינה היהודית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עובדות? לא בבית ספרנו

מה גרוע מהצהרת החוק החדשה של ישראל ביתנו? הצנזורה של אוניברסיטת חיפה

חבר הכנסת עודד פורר – יש כזה, מישראל ביתנו – הגיש היום (ג’) הצהרת חוק שקובעת שאוניברסיטאות שבהן ייערכו אירועים שבהן יישלל “קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”, פעילויות “המסיתות לגזענות, אלימות וטרור”, ו(כאן עילת הצהרת החוק) “ציון יום העצמאות כיום אבל” יספגו סנקציות. תנועת אם תרצו, ששוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, בירכה בהתלהבות את הצהרת החוק.

הסיכוי של החוק הזה לעבור לא משהו, הסיכוי למימוש שלו עוד פחות מכך. מה שהוא מסמן הוא את המשך הצטמצמות הדיון במרחב העאלק-דמוקרטי הישראלי. במדינה דמוקרטית, מותר לדון בדרכי שלום בשינוי המשטר: מותר לדון במעבר למשטר סוציאליסטי, קומוניסטי, או, כפי שעושים ברוב בתי הספר של המגזר הדתי, בשינוי המשטר לתיאוקרטיה מלוכנית. אבל ההצהרה של פורר – ויש, למרבה הצער, אלפים כמוה מצד נבחרי ציבור – מצמצמת את הדיון ל”יהודית ודמוקרטית.” מי שמתעקש על היהודית, בדרך כלל לא ממש רוצה את הדמוקרטית.

אבל יש דברים גרועים יותר מהצהרות חוק של חברי כנסת שלא שמעתם עליהם, ובדין. אוניברסיטת חיפה הודיעה לתנועת חד”ש שהיא אמנם תאפשר לה לערוך אירוע לזכר הנכבה, אך לא תאפשר חלוקת עלון שבו מתוארת הנכבה כ”טיהור אתני.” הסיבה לכך? “מדובר בביטוי, על הקונוטציה החמורה שבו, שעובר את סף הסיבולת גם במוסד המכבד את חופש הביטוי והוא עשוי, בוודאות קרובה, לזעזע את אמות הסיפים של הסדר הציבורי והסובלנות ההדדית בקהיליית האוניברסיטה.”

הביטוי “טיהור אתני” חדש ביחס. הוא נכנס לשפה בתחילת שנות התשעים, בעקבות הזוועות שבוצעו במהלך מלחמות יוגוסלביה. הח”מ עדיין זוכר סטריפ של מגזין MAD משנת 1992 או 1993, שבו מתהדרות דמויות סרביות בכך שהן מבצעות את הפשעים של אירופה הישנה, אבל מה, הן מדברות בשפת ה-PC. הדוגמא שהובאה שם היתה “טיהור אתני.”

טיהור אתני משמעו פעולה, לרוב צבאית או צבאית למחצה, שמטרתה היא שינוי אלים של מצב דמוגרפי: גירוש, הגליה או הכחדה של אוכלוסיה, כדי לרשת את מקומה. בתחומי מה שהיום הוא ישראל, חיו כ-1.18 מיליוני מוסלמים, כ-143 אלף נוצרים, וכ-600,000 יהודים בשנת 1947. שנתיים לאחר מכן, רוב המוסלמים וחלק ניכר מהנוצרים גורשו, נמלטו או נהרגו. ישראל אמדה את מספר הפליטים בכ-700,000; ההערכות הבריטיות היו גבוהות יותר. בכל מקום שבו עבר החייל הציוני, כפרים ועיירות פלסטיניות חדלו להתקיים. בתים נהרסו, שדות נחרשו, שמות הרחובות נמחקו.

בספרו “לידתה של בעיית הפליטים” עמד בני מוריס על כך שבפועל, הפעולה החשובה של הנכבה לא היתה הגירוש עצמו – וברוב מוחלט של המקרים זה היה גירוש. בתום הלחימה, פליטים נוטים לחזור הביתה. אלא שהפליטים הללו לא יכלו לשוב, כי המדינה הציונית אכפה מדיניות של ירי בפליטים שבים.

השאלה שפולמוסנים ציונים אוהבים להסתובב סביבה, האם רוב התושבים גורשו או ברחו, מניחה הנחה סמויה שרוב הקוראים לא מודעים לה: התפיסה שאומרת שאם אתה פליט שנמלט ממלחמה שהתקרבה למקום מגוריו, איבדת את זכויותיך. נניח – אני לא מקבל את ההנחה הזו, אבל נעלה אותה לצורך הדיון – שרוב הפליטים הפלסטינים אכן נמלטו, לא גורשו; שהאימה המכוונת גרמה להם לעזוב את ביתם עוד לפני שראו חמוש. מתי הם הפכו לפליטים, לא כמצב ארעי אלא כמצב קבוע? ברגע שחמושים ציונים החלו לירות בהם כשהם ניסו לשוב. כך שהשאלה של “גירוש או בריחה” היא בעיקרה הסחת דעת.

כמובן, המדינה הציונית מיהרה להעביר חוקי עוול שמטרתם לבזוז את האדמות שתושביהן ברחו מהם. הביזה המאורגנת החלה בעצם ימי הלחימה ונמשכת עד ימינו אנו: בדואים שיושבים על אדמות בנגב שמוחזקות על ידיהם במשך דורות עדיין מגורשים על ידי חמושים ציונים. וכמובן, את מה שקורה בגדה מיותר לתאר.

המונח “טיהור אתני” הוא מונח מדויק להגלייתה/גירושה של קהילה – במקרה שלנו, קהילת הרוב – מטריטוריה, ניכוס הרכוש שלה על ידי המגלים, מחיקת ההיסטוריה שלה ועצם קיומה. ישראל של אמצע שנות החמישים לא מזכירה הרבה את פלסטין של אמצע שנות הארבעים; השינוי היה דרסטי ומהיר מאד. כשאוניברסיטת חיפה אומרת שהתיאור המדויק הזה לא יכול להשמע בין כתליה, היא מעידה על כך שיש תחום אחד לפחות שאי אפשר לדון בו בכנות בה: ההיסטוריה של הקמת ישראל וחורבנה של פלסטין. מוסד אקדמי שלא מעז לומר לסטודנטים שלו את מה שהם לא רוצים לשמוע מאבד הרבה מאד מהיומרה האקדמית שלו; למעשה, הוא מקדם חרם אקדמי על עצמו. קשה להעלות על הדעת אוניברסיטה אמריקאית שתתכחש לטיהור האתני של הילידים האמריקאים. אבל צדק, כידוע, הוא דבר אחד; לנו, כמו שאמרה גולדה, יש צדק יהודי. שהקשר בינו ובין צדק הוא כמו הקשר בין מוזיקה צבאית ומוזיקה.

לא ברור מה גרוע יותר: שהאוניברסיטה חוששת מן הממשלה או שהיא חוששת מן הסטודנטים שלה. כך או כך, יש המאבד עולמו בשעה אחת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האפטרצ’יק הסובייטי אדלשטיין

תזכורת קצרה על מיהו יו"ר הכנסת

יולי אדלשטיין, בעוונותינו יו”ר הכנסת, נשא אמש (ב’) את הנאום השנתי בטקס הדלקת המשואות. הטקסט היה אומלל באופן כללי, ונראה כאילו נכתב על ידי תלמיד לא מבריק במיוחד, אבל משפט אחד משך את תשומת הלב: “לא כל ימין הוא ימין פאשיסטי, ולא כל שמאל הוא שמאל בוגדני.”

המשמעות הלוגית של המשפט הזה היא שרוב הימין הוא ימין פאשיסטי, ורוב השמאל הוא שמאל בוגדני. כפי שהבחין היטב תומר פרסיקו, אילו רצה אדלשטיין לבצע הנגדה פוליטית, הוא היה אומר ש”לא כל הימין פאשיסטי ולא כל השמאל הוא קומוניסטי.” הרי אי אפשר לחשוד באדלשטיין שאיננו מכיר את הקומוניזם. אדלשטיין בחר, במודע, להשתמש בטקס החשוב ביותר בשנה האזרחית כדי להפיץ שנאה כלפי השמאל, הכל תוך מתק שפתיים על הצורך באחדות ודיאלוג.

למה נכנס אדלשטיין לשדה המוקשים הזה? הרי העובדות נגדו. הפלג הבוגדני בישראל הוא הפלג הימני. זה הפלג שהפך את הבוגדים אורי אריאל וזאב אלקין, שהעבירו מידע פנימי של צה”ל לידי קנאים יהודים, לשרים; אחד מהם הוא חבר מפלגתו של אדלשטיין. הקנאים שלהם הם העבירו את המידע היו מאיר אטינגר ואחרים; אטינגר הוחזק חודשים ארוכים במעצר מנהלי, ושוחרר ללא כתב אישום, ועל כן חובה עלינו לראות בו זכאי; אבל הוא נחשד בתכנון מרד כנגד המשטר הדמוקרטי, ואטינגר לא התכחש לטקסט שכתב, שבו קרא להפיכה אמונית. אטינגר, שאסף מידע על תנועות צה”ל לפינוי מאחזים, הורשע ב”קשירת קשר לאיסוף ידיעות בעלות ערך צבאי”; המודיעים שלו, אריאל ואלקין, לא הועמדו לדין. בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ נעצר במהלך ההתנתקות לתקופה ארוכה בחשד לתכנון פיגוע עם 700 ליטרים של דלק. ב-2015, נעצר יעקב סלע – מתנחל מבת עין – בחשד לכך שהדליף לחשודים בטרור יהודי מידע על התכניות של צה”ל נגדם. בהתנחלות יצהר סירבו מציתים של עמדה של צה”ל, ואחר כך ערכו הצבעה בשאלה האם מותר לפגוע בחיילי צה”ל. ועוד, ועוד.

בקיצור, כנציג פרלמנטרי של מחנה הלא-כולם-בוגדים, המחנה ששואף (לא כולם!) להפיל את הדמוקרטיה הישראלית כדי להחליף אותה בתיאוקרטיה (אדלשטיין, חשוב לציין, תומך בהקמת בית מקדש), במקום אדלשטיין לא הייתי פותח את הפה בנושאי בגידה.

אבל הוא פתח, כמובן. ואת זה הוא עשה פחות משבוע לאחר שהודיע קוממיות שהכנסת היא של אבא שלו וטעל כן הוא לא ייתן לחברי כנסת לערוך שם כנס לציון 50 שנה לכיבוש כי זה “עלבון אישי” מבחינתו. אחר כך, כמובן, התקפל לפני שזה יגיע לבג”ץ, אבל קושש את הכותרת הלאומנית שלו לקראת הפריימריז. זה אומר כל מה שצריך לדעת על מה חושב אדלשטיין על גבולות הדמוקרטיה.

יש מעט מאד משטרים שבהם המשטר מכנה את האופוזיציה “בוגדת” דרך קבע, ואדלשטיין הוא יוצא אחת מהן; הוא הומו סובייטיקוס קלאסי. ההיסטוריה שלן, בדרך כלל חסרת עניין, מעלה כמה וכמה דוגמאות בנושא. כשפרצה שערוריית בנימין בן אליעזר, מקבל השוחד שרצה להיות נשיא, מה שעצבן את אדלשטיין לא היה השוחד, לא החשדות, לא המצב שבו מישהו שמובארק תיאר כמי שקיבל ממנו כסף על בסיס קבוע כמעט הפך לנשיא; לא, מה שהטריד את אדלשטיין היו ההדלפות על כך. כלומר, החשש שהציבור יידע והמשטרה תצטרך לעשות משהו בנידון.

בשנת 2011, שיבשו כמה מבני משפחת שליט את טקס הדלקת המשואות. אדלשטיין, שהיה אז שר התעמולה – סליחה, hasbara – הורה לכלי התקשורת לא לדווח על כך בזמן אמת ולא לתעד את השיבוש. שלושה ערוצי טלוויזיה צייתו לו, וכל קומיסר סובייטי היה מתרשם.

האיש שאמש הפליג במילים על הצורך להמנע מפלגנות, קונן באותה השנה על גזענות כנגד מהגרים מברה”מ לשעבר, מה שלא הפריע לו להודיע באותו הנאום עצמו ש”האומה הערבית היא אומה נפסדת.” הדובר שלו הבהיר אחר כך שכן, הוא התכוון לכל הערבים. כמה חודשים לאחר מכן, הצביע מי שהיום הוא יו”ר הכנסת נגד הצעת חוק שאסרה על גזענות בדיור. על האופן שבו הוא משמש כחותמת גומי של בנימין נתניהו, ומבזה את קודמיו בתפקיד שידעו לעמוד מול ראשי ממשלה, מיותר להרחיב את הדיבור.

וכל זה בא לומר שכמו אנטולי שרנסקי, גם יולי אדלשטיין מוכיח שוב ושוב שהעובדה שאתה יוצא דיקטטורה, שבה נאבקת, לא אומרת שלא הפנמת אותה ולא תפעיל אותה על אחרים. ככה זה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המחנק

רוב השנה הציונות מצליחה להיות שקופה. בימים שבין פסח ויום העצמאות, האלימות שלה עולה מעל פני השטח

כ-4,000 בני אדם השתתפו אמש (א’) בטקס יום הזכרון האלטרנטיבי, שנערך מזה השנה ה-12. הפגנות נגד הטקס תמיד היו; לפני מספר שנים ראיתי כמה עלובי נפש של “אם תרצו” שצרחו מחוץ לאירוע. זה היה פאתטי למדי. אתמול זה היה שונה: באי הטקס, ובמיוחד היוצאים ממנו, הותקפו על ידי אספסוף של כ-200 אנשי ימין ביריקות, השלכת מים ודחיפות. כוחות ניכרים של משטרת ישראל נכחו במקום; איש לא נעצר.

האלימות לא פסחה גם על שלושה מחברי הכנסת של מרצ – זהבה גלאון, עיסאווי פריג’ ומיכל רוזין – שהותקפו במקלות שהושלכו לעברם. שוב, איש לא נעצר. זהותם של מארגני ההפגנה ידועה: פעיל מפלגת השלטון, יואב אליאסי (שהעמיד פעם פני ראפר תחת הכינוי “הצל”) היה בין המארגנים שלה. לאליאסי יש היסטוריה ארוכה של עידוד אלימות כלפי מפגיני שמאל, אבל – בניגוד, למשל, למני נפתלי או ברק כהן – הוא לא נחקר ולא נעצר. האלימות כלפי חברי הכנסת היתה אמורה לזעזע את הציבור, אבל חברי כנסת מהשמאל הם מזמן מחוץ לקונסנסוס. משטרת ישראל ירתה כדור ספוג או גומי בעינו של יו”ר הרשימה המשותפת, ח”כ איימן עודה, במהלך ההשתוללות שלה באום אל ח’יראן. התקשורת היהודית, כהרגלה, בלעה את העלילה של הנער לעניינים מלוכלכים ארדן על כך שעודה “הסית” ועברה הלאה, בלי לשאול איזה סוג של “הסתה” מצדיק ירי בחבר כנסת.

סיימתי לקרוא לאחרונה את הרומן הפוליטי Z. של וואסיליס וואסיליקוס; הוא מוכר יותר בגרסת הסרט שלו. הוא מתאר את רציחתו של חבר הפרלמנט היווני גריגוריס לאמבראקיס במאי 1963, ואת הקשר סביבו. למאבראקיס נרצח על ידי שני עלובי נפש, אבל הקשר לרציחתו הגיע עד הרמות העליונות של המשטרה והממשל הימני ביוון. לתת לשמאלנים להפגין, היתה ההנחיה, אבל בו זמנית לתת ל”אלמנטים הבריאים” בחברה להשתולל ולהוכיח מהי הרוח הלאומית האמיתית.

סביר להניח שהשוטרים שלנו לא היו צריכים הנחיות ישירות ממפקד המחוז בנושא. הם הרי מבינים את רוח המפקד. הם יודעים שאף אחד לא הועמד לדין על הירי בעודה ושאף שוטר מעולם לא נתן את הדין על כך שאיפשר לאספסוף ימני להשתולל. והם אולי לא ראו מה כתב על כך ראש האחים היהודים, שר החינוך בנט, אבל הם ודאי יכלו לנחש.

Screenshot_050117_042745_PM

בנט, אגב, ניסה היום להפיל את התיק על “סטודנט בלשכה” שלו. אתם רשאים להאמין לו אם אין לכם דברים טובים יותר לעשות. אבל גינוי לאלימות הוא לא הוציא. אתם יודעים, למה להסתבך עם הבסיס הפוליטי כשאפשר לקרוץ לו? גם הוא יודע שהוא לא ישלם מחיר.

אבל, במידה ניכרת, רוח המפקד היא הימים עצמם: הימים הלאומניים, שכל שנה מתרחבים עוד יותר, שבין פסח ויום העצמאות. מיד חזקה וזרוע נטויה לשבוע השואה ויום הזכרון – הם מזמן לא יום – ואז לאקסטזה של יום העצמאות. אי אפשר לנשום במרחב הציבורי בתקופה הזו. אם רוב השנה הציונות מנסה להיראות שקופה, אי אפשר להתחמק ממנה: כל העולם נגדנו, ואין לנו על מי לסמוך אלא על טייסינו שבשמיים.

ככל שהאירועים עצמם מתרחקים – הרצח ההמוני נגמר לפני 70 שנים כמעט, הקרבות בעלי המשמעות האחרונים היו לפני 34 שנים – כך ההתרפקות עליהם מתחזקת. בתקשורת היהודית לא תוכלו למצוא כמעט שום ידיעה אחרת בימים הללו: היא מצווה עליך, באלימות כמעט, לחוש את מה שהעורכים שלה חושבים שהרוב רוצה שתחוש. היה עצוב! היה שמח!

הדגש הוא שוב ושוב על מסכנות מעורבת בגבורה. והימים האלה לא יכולים יותר להשאיר מקום לנראטיב אחר, נראטיב שאומר שיש שני עמים במולדת המעונה הזו, נראטיב שאומר שיש כאן התנגשות של צדק, כלומר טרגדיה. עצם ההתעקשות להזכיר שמלחמה היא כמעט תמיד בחירה, שמלחמה איננה ברוב המקרים כורח המציאות, נתפסת כפרובוקציה. ובישראל של ימינו, כמו ביוון של לאמבראקיס, דיבור נתפס כסוג של נשק – הפרחים לבן דרור ימיני – ובהתאם מזמין אלימות.

הרוב, כמובן, לא בעד אלימות, אבל לא מסוגל להבין את ה"פרובוקציות" – אבל מבין הרבה יותר את אלה שמגיבים עליהן, ומשכנע את עצמו שהם פועלים באופן "ספונטני", כמובן; כאילו הם אינם מאורגנים, כאילו אין מאחוריהם פוליטיקאים, כאילו מדובר בזעם עממי ולא באספסוף שקיבל הזדמנות לפרוק את תאוות האלימות שלו.

ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה.

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: לאחר תקופה ארוכה של הזנחה של הבלוג (על כך, בתקווה, בהמשך), אני מנסה לחזור למשטר כתיבה. בהתאם, אני חוזר למסורת הישנה של פרויקט 300: בכל יום במהלך חודש מאי, אשתדל לכתוב 300 מילים.

(יוסי גורביץ)

ז’דנוביזם

מירי רגב היא קומיסר תרבות מהזן הישן. הרבה יותר ישן ממה שהיא חושבת

אחת הסערות בשבועות האחרונים היתה ההכרזה של מירי רגב, קומישרת התרבות שלנו, שיש פסול בכך שהסופר מאיר שלו לא הכניס דמויות מזרחיות ל”רומן רוסי” שלו. מגדל העמק, טענה רגב בזעם קדוש, הגנה על נהלל.

מעבר לשאלה העובדתית האם מגדל העמק מסוגלת להגן על משהו, ומעבר לעובדה המציקה – שרבים מיהרו לציין – שנהלל הוקמה 30 שנה בערך לפני מגדל העמק, יש משהו הרבה יותר בעייתי בדרישה של רגב. נניח לצורך הדיון שמגדל העמק הוקמה בימי הקיסר טיבריוס ושהיא היתה מיושבת ללא הפרעה אך ורק על ידי שיבוטים של מירי רגב (בלי פרדוקסי זמן עכשיו, בבקשה). למה לעזאזל שמאיר שלו יהיה מחויב לכתוב על המקום המשונה הזה? יש לו סיפור לספר, סיפור שמעניין אותו לכתוב, למה הוא צריך להכניס אליו דמויות מופרכות כמו מירי רגב? מאיפה בכלל מגיעה התפיסה שאיזה קומישר יכול להחליט על מה ראוי לכתוב?

מירי רגב, כמובן, לא לבד פה. לפני כשנה ומשהו פרצה שערוריה כשהמתחזה לשר החינוך, נפתלי בנט, יצא בחרון אף כנגד הספר “גדר חיה” של דורית רביניאן. בטענה שהוא מציג את חיילי צה”ל כפושעי מלחמה סאדיסטים. מאוחר יותר נאלץ בנט שהוא לא קרא את הספר. אילו קרא, היה יודע שהתיאור הזה מגיע מדמות של פלסטיני – שמה לעשות, יש לה סיבות לא רעות בכלל לראות בחמושי צה”ל פושעי מלחמה סאדיסטים.

לפני רגב ובנט, היתה לנו בעוונותינו שרת תרבות בשם לימור לבנת. משום מה, יש לאחרונה רהביליטציה של לבנת, אולי כנראה משום שבעקבות רגב הכל נראה טוב יותר. אבל יש לזכור שלבנת התחילה את הקריירה שלה בהתפרעויות בתיאטרון חיפה, שהציג הצגות שלא היו פטריוטיות מספיק לטעמה; ושהיא המשיכה אותה בסטירה לפניו של מפגין שמאל. אנחנו ממהרים לשכוח, אבל דברים כאלה אסור שיישכחו. אף אחד לא זוכר את לבנת כשרת תרבות, אם כי יש דור של בורים עלגים שהם תוצאות השנים שלה במשרד החינוך, אבל גולת הכותרת של כהונתה שם היתה הפרס ל”יצירה ציונית.” כמובן, בהתחשב בהיסטוריה של לבנת – שהעבירה כספים לעמותה ששילמה משכורת נאה לאמה בהיותה שרת החינוך – אף אחד לא יתפלא אם יסתבר שגם “פרס היצירה הציונית” הוא בעיקר מסלקה להעברת כספים לאנ”ש, אבל הוא עדיין חשוב.

הוא חשוב כי הוא שובר את מעטה השקיפות של הציונות. ישראל היא לכאורה מדינה נטולת אידיאולוגיה – עד כמה שקפיטליזם לא מרוסן איננו אידיאולוגי. אבל בפועל, כמובן, יש לה אידיאולוגיה: הציונות. המדינה קיימת כדי לקדם את הציונים ולהביט בזעף על כל השאר. הציונות, כמובן, היא יצור משנה צורה; היסוד הקבוע היחיד בו הוא שהוא איננו יכול לכלול את האוכלוסיה הילידה.

דיכוי אמנות על ידי הממסד הוא לחלוטין לא דבר חדש פה. הציונות אוהבת להתהדר בליברליות, אבל העובדות לא מתיישבות עם האידיאולוגיה. בתקופה שבה החלה לבנת להתפרע בתיאטראות, עדיין היתה צנזורה על סרטים ומחזות. לא תמיד היה צורך בצנזורה: חלק מהמחזות של חנוך לוין הורדו מהבמה באלימות פטריוטית. כשמשטר האופל של בן גוריון לא רצה שספרו של אורי אבנרי, “הצד השני של המטבע” – שתיאר את זוועות מלחמת 1948 – לא יופיע, הוא פשוט הודיע שאין די נייר להדפסתו.

אלימות פטריוטית כנגד מאמרים או אמנות שלא מצאו חן בעיני הפטריוטים בעיני עצמם תמיד היתה, בכל מקום. הדרישה שאמן יכפיף את עצמו למה שהמשטר רוצה שיכתוב היא משהו חריג בהרבה, דרישה של משטרי אופל. הידוע שבהם הוא המשטר הסובייטי, ואחד מבכירי פקידיו – אנדריי ז’דאנוב – נתן את שמו למושג “ז’דנוביזם”: הכפפת האמת האישית של הכותב לרצונו של השליט.

כמובן, לרשותו של ז’דאנוב עמדו כלים משמעותית חריפים משמעותית מאלה שעומדים בינתיים לרשותה של רגב: הוא יכול היה להגלות אנשים, לשלוח אותם למחנה ריכוז (גולאג), או אף להוציא אותם להורג. אבל הכלי הנפוץ ביותר היה דיכוי יצירה ואובדן היכולת של היוצר להתקיים. רגב כבר נמצאת על המשעול הזה, וכמעט אף אחד לא שם לב.

ככה זה כשמתרגלים.

עוד דבר אחד: הבנתי שבמגזר הערכי בעיני עצמו מזועזעים, מ ז ו ע ז ע ים, מכך שיוסי קליין כתב עליהם בהכללה. זה היה אמין יותר אלמלא היו הברנשים האלה רגילים לומר מדי בוקר “ברוך שלא עשני אשה” ו”ברוך שלא עשני גוי.” עוד על פרשת קליין, בתקווה בקרוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)