החברים של ג'ורג'

ואותיות פורחות

שר החינוך חושב שרעיונות אפשר “לנטרל” בכדור אקדח. צריך להזכיר לו שלא כך

מאיר שלו, בטורו ביום שישי ב”ידיעות”, הביא ציטוט מדהים מפי שר החינוך, נפתלי בנט: הלז, כמסתבר, אמר לתלמידים על רצח רבין ש”אדם שחלק על דעותיו ירה בו כדי לנטרל את רעיונותיו.” שלו הזדעזע מהסטריליות של הביטוי, אבל יש דברים אחרים שצריך לומר עליו.

ראשית, אם שר החינוך אכן חושב שאפשר לנטרל רעיונות באמצעות כמה קליעים, הוא מביע חוסר הבנה מצער בהיסטוריה – ועל כך, בהרחבה, מיד – אבל ראשית כל במורשת שהוא מתיימר להנחיל לתלמידי ישראל. האגדה על רבי חנינא בן תרדיון מספרת שהרומאים הרגו אותו בשל לימוד התורה שלו בהוצאה להורג בשריפה, כשהוא כרוך בספר תורה; ושהוא אמר על המוקד ש”גווילין נשרפין, ואותיות פורחות.” אפשר לשרוף את הספר, אבל לא את הרעיונות שבו.

תפיסה דומה משמיע בולגאקוב ב”האמן ומרגריטה”: “כתבי יד אינם נשרפים.” האמירה בפני עצמה, כמובן, אבסורדית. כתבי יד הם כנראה הדבר הדליק ביותר בעולם. הספריה הגדולה של אלכסנדריה נשרפה לפחות שלוש פעמים. דבריו של בולגאקוב עצמם נכתבו באחת התקופות היותר אפלות של הספרות הרוסית, שבה נהוג היה לא רק לשרוף את הטקסט, אלא גם לירות ליתר בטחון במחברו. אוסיפ מנדלשטם הוא מקרה מוכר, אבל רחוק מלהיות יחיד. מעטים זוכרים את “ליל המשוררים הנרצחים”, ה-12 באוגוסט 1952, שבו רצח המשטר 13 כותבים יהודים, והם רחוקים מלהיות היחידים. בולגאקוב עצמו “זכה” שסטאלין ישתעשע בו; הטקסט שלו היה מחתרתי ושרד בשל הרבה מאד מזל. כתבי יד אינם נשרפים? הם נשרפים, אבל האותיות פורחות באוויר. קשה מאד להשמיד רעיונות, מרגע שנהגו ונלחשו הלאה.

ההיסטוריה מכירה מספר נסיונות לדכא רעיונות. ספק אם הרומאים אכן ניסו לדכא את הדת היהודית – ואם ניסו, אין לכך זכר מחוץ לגבולות פלסטינה – אבל הם ניסו בכל הרצינות להשמיד את הדת הנוצרית. הנסיון העקשני ביותר היה בימיו של דיוקלטיאנוס, והוא העניק לנו את המושג traitor: מקורו במילה הלטינית traditor, מילולית “מוסר”, כינוי גנאי לכמרים שתחת לחץ הרדיפה הגדולה הסגירו לרשויות את כתבי הקודש לשריפה. בשנה שבה מת דיוקלטיאנוס, הפכה הנצרות לדת מותרת; 90 שנה אחר כך, והיא כבר הדת הרשמית היחידה באימפריה.

אירונית, הנצרות המנצחת מיישמת שורה של נסיונות לדכא תנועות מינות. אחד הידועים שבהם היה ההתקפה של הקתוליות במאה ה-12 וה-13 על הקתרים/אלביגנזים. במובן מסוים נרשמה כאן הצלחה: האלביגנזים הומתו ונהרגו ונשרפו ונחנקו, והאחרונים שבהם נרדפו במערות בגבול צרפת-ספרד במאה ה-14. אף אחד מהטקסטים שלהם לא שרד. הפרפקטוס האחרון, ככל הנראה, נרצח משפטית בתחילת המאה ה-14.

אבל הרעיונות שלהם הונצחו על ידי המנצחים, בתיקי האינקוויזיציה. והרעיון הבסיסי שלהם – שהכנסיה מושחתת ושאיננה מאפשרת גאולה – נבט בשקט, עד שהתפוצץ ברפורמציה של לותר. במאה השנים האחרונות צמחה התפיסה שהכנסיה היא מקור כל הרוע ותפסה לה אחיזה – לא מעט בשל השמדת האלביגנזים והאינקוויזיציה. האלביגנזים עצמם הפכו למעין גיבורי תרבות נגד, אף שספק כבד אם אכן היו כאלה (הם היו שמרנים מאד ודחו את העולם הזה); ההתייצבות נגד הממסד הפכה אותם, מאות שנים לאחר השמדתם, לגיבורים ולקדושים מעונים (מה שחלקם אכן היה.) זכרם הפך, באירוניה יוצאת דופן, למוקד משיכה לתיירים בדרום צרפת. (אם מוכרים לכם שם חפץ אלביגנזי כלשהו, הוא כנראה מזויף כמו רליקה.)

אז לא, בנט, אי אפשר להרוג רעיונות באמצעות קליעי אקדח. גם לא (לתשומת ליבו של בן דרור ימיני) באמצעות רדיפת מינים ותנועות מינות. תצטרכו להביס אותם בשדה הקרב של הרעיונות. אנא השתדלו להגיע חמושים. ולמינים , לאנוסים, שמבוהלים ממה שעשוי להיות מופנה נגדם: הגווילים נשרפים, אבל האותיות פורחות; ובסופו של דבר, האש אוחזת במציתים. ואם לצטט את יוחנן פאולוס השני, בלילה האפל של דעיכת הקומוניזם ששחרו הגיע כגנב בלילה: לא לפחד כלל.

(יוסי גורביץ)

הגברת מוחה יותר מדי

בצלאל סמוטריץ’ שונא לא רק לא יהודים, אלא גם נשים. לא שזה צריך להפתיע

בתחילת השבוע החל בארה”ב קמפיין ספונטני, שהתפשט כאש בשדה קוצים בטרשות החברתיות: בעקבות פרשת המפיק המטריד ווינשטיין, השחקנית אליסה מילאנו כתבה בטוויטר על כך שגם היא הוטרדה מינית, וקראה לנשים שהוטרדו גם הן להגיב לציוץ שלה עם ההאשתג #metoo. ביממה שלאחר מכן, נרשמו בטוויטר חצי מיליון ציוצים עם ההאשתג הזה; למחרת התופעה הגיעה לפייסבוק וגרפה תוך יממה 12 מיליוני האשתגים. ביום רביעי יצא ידיעות אחרונות בכותרת ראשית, שהביאה את סיפורן של שש נשים ידועות – ביניהן לימור לבנת, איילה חסון ויעל ארד – שדיברו על סיפור ההטרדה המינית שלהן. ביום חמישי, פרסם ידיעות – שוב בשער הראשי – את סיפורן של חמש נשים שנאנסו.

כמי שכיסה את התופעה כשהחלה, בטור הטכנולוגי, היא נראתה לי מופלאה: שבירת שתיקה המונית אחרי שנים של השפלה ופחד. כמובן, הדברים לא נראו כך לבצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’. אמש (ה’) כתב סמוטריץ’ ש”צריך לומר את האמת: קמפיין #metoo הוא שקרי מגמתי ומסוכן, שנועד להציג את כל הגברים כמטרידים ואנסים ואת כל הנשים כקרבנות, לסכסך בין המינים (פמיניזם רדיקלי) ולפרק את המשפחה והזוגיות. מציע לכולנו לא להתרשם מההתגייסות של נשים רבות, חלקן במודע וחלקן בתמימות.”

נפרק. סמוטריץ’ טוען שמדובר ב”קמפיין”, אבל לא אומר מי מארגן אותו – כי אין ארגון כזה. הוא אומר שהוא “שקרי” ו”מגמתי”, אבל בו זמנית נאלץ לומר שחלק מהנשים התגייסו אל הקמפיין “בתמימות.” כלומר, בעוד שחלק מהנשים משקרות, חלקן אומרות את האמת, אבל לא יודעות מי מנצל אותן. אז רגע, אם הטרדה מינית ואונס הן תופעות רווחות מספיק כדי שהרבה נשים ידווחו עליהן גם מבלי להשתתף במודע במזימה מתוך הפרוטוקולים של זקנות הפמיניזם, אולי יש צורך דוחק לדבר על הנושא?

אף אחד לא אומר, בהמת נפץ חביבה, שכל הגברים הם אנסים או מטרידים. הטרדה ואונס הם רצידיביסטיים. אם נקח את המקרה של הארווי ווינשטיין, בפעם האחרונה שבדקתי 13 נשים התלוננו כלפיו. כלפי המטריד המיני שבבית הלבן יש 15 מתלוננות. כלפי שוכן קודם במקום עם עבר דומה, ביל קלינטון, יש כעשר מתלוננות. כנגד הנשיא לשעבר קצב היו שבע. בפרשת האונס בקולג’ים בארה”ב התברר בסופו של דבר שמספר קטן של טורפים מיניים ביצע שיעור עצום של העבירות. לא, לא כל הגברים תוקפים מינית ואנסים; מדובר בשיעור קטן מתוכם. אבל.

אבל חלק גדול מדי מהאוכלוסיה הגברית, במיוחד בחברות שמרניות, עדיין חי בתחושה שהטרדה של נשים במרחב הציבורי היא סוג של חיזור לגיטימי. תחושה שלא צריך לקחת ברצינות נשים, כי דעתן קלה; שלא צריך להתייחס למחאה שלהן, כי זו בסך הכל טקטיקה של מישהי שמנסה לשחק אותה קשה להשגה; כל התפיסה של “כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת.” ומאחר וברוב מוחלט של מקרי האונס, הקורבן מכירה את התוקף, קל לקפוץ למסקנה שהיו יחסי מין בהסכמה, או בהסכמה למחצית או לרביע. אחרת למה היא היתה איתו, למה היא היתה שם, למה לבשה מה שלבשה. בתורה היהודית התפיסה היא שאם אשה נאנסת בעיר ואיננה צועקת, זו אשמתה, בעוד שבשדה צריך להניח לה את חזקת הספק; אבל אפילו לטקסט התנ”כי הנתעב חודרת האימה: “ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מוות; כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן המקרה זה.”

עד לפני עשרות שנים בלבד, התפיסה המשפטית היתה שלבעל מותר לאנוס את אשתו. עד היום, החוק מבדיל בין גברים שרצחו את בנות זוגם ורואה בכך סוג נמוך יותר של רצח, רצח מתוך קנאה. עד היום, אשה שבוחרת בני זוג רבים נחשבת לפרוצה, בעוד שגבר שעושה את אותו הדבר נחשב לגבר-גבר. זו תוצאה של אלפי שנים של שעבוד גברי של נשים, שלדת שסמוטריץ’ מקדם יש חלק מרכזי. התפיסה שנשים אינן שוות ערך, שהן רכוש, שפגיעה בהן היא פגיעה בגברים ששולטים בהן כי אי אפשר לפגוע בהן ישירות היא עדיין חלק מהקודים החברתיים שהדת של סמוטריץ’ מקדמת. כפי שאני לא נלאה לומר, כשבהמת הנפץ קמה בבוקר, היא אומרת “ברוך שלא עשני גוי” ו”ברוך שלא עשני אשה.” כשהיא פותחת את ספרי החוק הדתיים, היא מגלה שאשה נקנית בשלושה דברים.

וכן, יש קשר בין הדברים. בסופה של דבר התפיסה של סמוטריץ’ היא תפיסה של אדנות הגבר הלבן, שמבוססת על אמונה מיסטית. כל מה שלא מסתדר עם האמונה הזו מצריך קונספירציה: אם נשים מעיזות לדבר על כך שנמאס להן להיות מוטרדות על ידי דומיו של סמוטריץ’, מדובר בקנוניה. אם פלסטינים מעיזים לשבש את התכנית האלוהית בעצם קיומם, והרי ברור שהם עם מומצא שנמצא פה רק כדי לדפוק את האחים היהודים, צריך להשמיד אותם. סמוטריץ’ הכריז על עצמו בעבר כהומופוב גאה. אני לא יודע מה הוא מתכנן לעשות עם גאים, אבל יש לי מושג ברור מה אומר החוק ההלכתי שלו: בערך מה שקורה עכשיו בצ’צ’ניה.

אז נעשה השוואה קצרה למשטרים אפלים בשנות השלושים (TM) ובין התפיסה היהודית אליבא דסמוטריץ’:

שנאת קבוצות אתניות אחרות, יהיו אשר יהיו – צ’ק.
שנאת הומוסקסואלים – צ’ק.
שנאת נשים – צ’ק.
קידום רצח עם – צ’ק.

אבל את זה שבהמת הנפץ יודו-נאצית אנחנו כבר יודעים. לא בדיוק הסוד השמור ביותר במדינה. זה כמובן לא מקרה שבהמת הנפץ מתייצבת בראש מתקפת הנגד השובניסטית: סמוטריץ’ יודע שיש גל אנטי-נשי עולה ברחבי העולם והוא רוצה לרכב עליו. הוא פשוט מפעיל כאן את הטקטיקה שהצליחה כל כך למחנה שלו אחרי רצח רבין: תבצע פשע, ואז כשיעלה קול מחאה, תטען שמכלילים כלפיך ושזה עוול יותר גרוע מהעוול המקורי. אחר כך תלך לקדם את רצח העם בשכנים, כי לך מותר להכליל. זה חטא נורא רק כשהוא מופנה כלפי המגזר שלך.

ואחרי כל זה, זה לגמרי לא מקרה שבצלאל סמוטריץ’ ניצב בצד של המטרידים מינית. הוא עושה את זמן רב. אחרי ההשפרצה האחרונה של בהמת הנפץ, ציינה דנה גת שחבר של סמוטריץ’, בכיר בבית היהודי, חובש כיפה, ניסה לנשק אותה בכוח. כשנחשפו חשדות ההטרדה המינית נגד ניסן סלומינסקי, מיהר סמוטריץ’ להתייצב לצידו. על המטריד המיני ינון מגל, אמר סמוטריץ’ שהוא “ערכי מאד” ומיהר לרמוז ש”הרי ראינו בעבר תלונות שווא.”

בקיצור, מתקבל הרושם שכשסמוטריץ’ קורא להפסיק לדבר על הטרדות מיניות, ומכנה את הדיווח עליהן קנוניה שקרית, הוא לא רק רוצה להחזיר את הנשים לימים הטובים שבהן הם היו במטבח ויחפות; הוא לא רק יודו נאצי; הוא גם מנסה לסגור את קופת השרצים של המגזר שלו. ולשם כך, למה לא להאשים נשים בשקרים? אלה רק נשים. זה לא שהן בני אדם או משהו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לצאת מספירלת היאוש

ההתחנפות לימין של אבי גבאי בנושא אונסק”ו לא תעזור לו לקושש קולות, רק תעמוד לו לרועץ. יומרץ גבאי

דונלד טראמפ המתחרפן והולך הכריז אתמול (חמישי. על כל פנים, אני חושב שזה היה חמישי. או אתמול) על הפסקת פעילותה של ארה”ב באונסק”ו, ונימק זאת בין השאר בהטיה האנטי-ישראלית של הארגון. ספק אם אכן יש כזו, אבל כמובן שנתניהו ושריו מיהרו לקפוץ על העגלה. נתניהו הורה “להיערך” לפרישה ישראלית מאונסק”ו, ככל הנראה כדי לקושש זמן לנהל משא ומתן עם אוכל החינם כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, השגריר שם, כדי למצוא לו ג’וב אחר.

עד כה, בנוהל. מה שהיה לא צפוי היתה ההכרזה של ראש מפלגת העבודה, אבי גבאי: הוא מיהר לברך על ההחלטה האמריקאית, והוסיף ש”אונסק”ו לא עוסק בתרבות אלא בעיוות ההיסטוריה היהודית ובפוליטיקה של סמלים.” בכך אימץ גבאי אחד לאחד את הטיעון השקרי של ממשלת נתניהו.

למה? מה יצא לו מזה? ישנה, כמובן, האפשרות שגבאי אכן מאמין בכך כי הוא לא מכיר את העובדות. מביך, אבל לגיטימי: גבאי הוא הרי איש ימין רך, שנתפס משקר בשאלה האם הוא מצביע ליכוד לשעבר, והגיע לפוליטיקה על כנפיו של משה כחלון. גם אז הטענה ש”אונסק”ו לא עוסק בתרבות” משונה.

אבל גבאי הוא לא רק האדם הפרטי גבאי, אלא גם ראש מפלגת העבודה. והקפיצה שלו על עגלת ממשלת נתניהו אתמול מריחה יותר מדי כמו ההתנהלות של מפלגת העבודה בשני העשורים האחרונים: התחנפות לימין כדי לקושש קולות. גבאי כנראה מיהר להודיע שהוא תומך בנתניהו – ובפועל, משמש כינור שני שלו – כדי להקדים את יאיר לפיד.

יש כאן אספקט פוליטי-מפלגתי, שגם הוא לא מרנין: לפיד וגבאי רבים על אותם הקולות, בתוך אותו המחנה – מחנה השמאל-מרכז. הם לא מושכים מצביעים מן הימין. אבל יש לפיד היא ענן פורח. מפלגת העבודה היא בכל זאת מפלגה בעלת היסטוריה ומשקל. נכון, ב-30 השנים האחרונות היא מתפקדת על תקן ערפד שמסרב למות ולפנות את מקומו, אבל בכל זאת.

מה שגבאי עשה אתמול הוא מה שמפלגת העבודה עושה מאז 1996 לפחות וכנראה מאז 1992: מעמידה פנים שהיא יותר ימנית ממה שהיא כדי למשוך קולות של אנשי ימין. זה עבד לרבין, ב-1992 – ואז התחילה הנפילה. רבין נבחר בעקבות האינתיפאדה הראשונה, שבה הוא היה מר “לשבור להם את הידיים והרגליים”, ושנה לאחר מכן הוא כבר היה במו”מ על החזרת הגולן ובדרך להסכם אוסלו. בדרך, ניהל שר החוץ שלו, שמעון פרס, מו”מ חשאי עם הפלסטינים בנושא ירושלים, שיקר לכנסת בנושא ונתפס. לרבין היה רוב םרלמנטרי ועל פי הסקרים בתקופה, רוב ניכר להסכמים שביצע – אבל פה נוצרה התפיסה שמפלגת העבודה תשקר לימין כדי למשוך מצביעים ממנו, ואחר כך תפנה לנתיב שמאלי יותר.

ימי הקריסה המבוהלים של אהוד ברק, כנראה הפוליטיקאי הכושל בתולדות ישראל – הוא איבד את הקואליציה שלו תוך פחות משנה, וצלע שבעה חודשים עם ממשלת מיעוט שהפסידה בהצבעות אי אמון – רק חיזקו את התפיסה הזו. כשברק ראה שהוא עומד להיות מובס על ידי אריק שרון (והיום קשה להבין עד כמה הרעיון של שרון כמועמד רציני לראשות הממשלה היה ביזארי בתחילת ימיו של ברק), הוא ניסה להעניק לפלסטינים ויתורים שסירב לבצע קודם לכן, כדי להפסיק את האלימות. הוא נכשל, כי הפלסטינים הבינו שאין לו שום סמכות לבצע את הוויתורים הללו ושעל כל פנים, הממשלה שתבוא אחריו לא תהיה מחויבת להם; אבל הזכרון של ימי טאבה נשאר.

ולא במקרה, מפלגת העבודה לא מצליחה לחזור לשלטון מאז. היא נתפסת, בצדק היסטורי, כמי שתרמה את המצביעים שהיא תמשוך מן הימין. אבל יש לה בעיה אחרת: ככל שהיא מנסה להתחזות יותר לליכוד, אנשים אומרים לעצמם שרגע, אם כבר, יש לנו כבר ליכוד. ואפשר לסמוך עליו יותר בנושאי בטחון. (נניח עכשיו לעובדה שבניגוד למפלגת העבודה, הליכוד פינה את סיני ואת רצועת עזה; אף אחד לא זוכר את הפינוי הראשון, ונתניהו הצליח לנטוע בלב רוב המצביעים את האמונה השקרית שמי שביצע את ההתנתקות היתה קדימה.)

הסטיה היחידה מהקו הזה, ב-20 השנים האחרונות, היתה של עמיר פרץ ב-2006, כשהוא דיבר על כך שכפי שילדי שדרות כמהים לשקט, כך גם ילדי עזה. אבל פרץ חטף סכין בגב משמעון פרס והגזענים הלבנים הזקנים של העבודה, ולמרות שהביא קולות חדשים רבים, לא הצליח להזניק את המפלגה קדימה. אחר כך באה הטרגדיה של מינויו כשר בטחון ומלחמת לבנון. אבל חשוב להזכיר: פרץ משך קולות חדשים בדיוק כאשר חלק במפורש על המדיניות של שרון והציע קו שמאלי יותר.

ברק, שהחליף את פרץ, היה אותו הברק. שהדי במרומים שאני לא מבין מדוע אנשים עדיין חושבים על האיש הזה כעל תקווה כלשהי. הוא זחל לממשלת נתניהו – למרות הבטחות שלא יעשה זאת – ואחר כך פרש והקים את מפלגת עצמאות, אותה כינה בלעג איסתכלל; זו כלל לא העמידה את עצמה לבחירה. אחר כך באה שלי יחימוביץ’, וביצעה פחות או יותר את ההימור של גבאי: מדיניות סוציאליסטית לאומית. לשפר את מצבן של השכבות הנמוכות תוך כדי הסכמה בשתיקה עם “ניהול הסכסוך” של נתניהו. זה לא עבד, ואין סיבה טובה לחשוב שזה יעבוד בהמשך.

כרגע, מה שגבאי מציע הוא אותה מדיניות בתחום המדיני-צבאי של נתניהו, תוך שיפורים בתחום הכלכלי. ספק אם מי מנהל בכיר בבזק הוא האיש המתאים לשפר את הכלכלה הישראלית, כלומר לשפר את מצב רוב העובדים בה. אבל זו הבחירה של חברי העבודה, וזה עניינם. אלא שכשגבאי לא חולק על תפיסת המציאות של נתניהו – היאוש, האמונה בלנצח תאכל חרב, הטענה שכך דברים יכולים להמשך – הוא מעניק לו את הנצחון במו ידיו. אם אנחנו אכן על סף השמדה וכל העולם נגדנו, אז – לפחות עד שנרגיש את הסנקציות – באמת שהנושא הכלכלי זניח. אם התפיסה הצבאית-מדינית שלך היא אכן זו של נתניהו, תפיסת “החיים עצמם” לפני הכלכלה, תותחים והתנחלויות לפני חמאה, אתה לא יכול לנצח אותו. נתניהו טוב ממך בזה. הוא המקור. אתה החיקוי. ובך, כזכור, חושדים שוב ושוב שאתה מרמה.

רוצה לנצח, או לפחות לנסות? לך בנתיב האבוד של פרץ. כן, זה יעצבן הרבה אנשים. התקשורת, שהיא במחנה המרכז-ימין, תעשה לך מצנע. זה בסדר. למד מנתניהו ועקוף אותה. יש לך טוויטר ופייסבוק ואתה נפגש עם הרבה מצביעים. אלץ את השמאל הישראלי לנהל את הדיון בשאלה שזמנה הגיע ב-2002: מה עושים ביום שאחרי אוסלו. הקפד להביא פלסטינים לדיון הזה. לא בטוח שתנצח בבחירות הקרובות, כי קשה לשנות כיוון של ספינה, אבל זה בסדר. לא מנצחים בחירות בסיבוב אחד. זה לוקח זמן. קח אוויר. אבל לא תנצח אם לא תהיה אופוזיציה.

נכון, זה לא בגנים של מפלגת העבודה. בעסה. לא אמרנו שיהיה קל. בחרת להנהיג? יש לזה מחיר. הבחירה בפניך: לנסות לשנות כיוון או לריב עם יאיר לפיד על רבע מנדט. את הקול שלי לא תקבל – קונם אם לבוקר אשוב לסורי, ומאום לא אלמד גם הפעם – אבל יהיה נחמד להיות בקואליציה שלך.

ועוד דבר אחד: חמושינו האמיצים ביצעו היום ענישה קולקטיבית ומנעו מלקוחות להכנס למאפיה בעמק הירדן, בתואנה שמישהו זרק באזור אבן אתמול. טוב לדעת שישראל לומדת מההיסטוריה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לא שמרני, פרימיטיביסטי

למה להתנגד להכנסת המשפט העברי לחוק הלאום? כי אנחנו מכירים את נפש בהמותינו

ידידיה שטרן ובני פורת פרסמו אתמול (ג’) ב”הארץ” מאמר שתומך בהכנסת סעיף המשפט העברי לחוק הלאום. יצוין לזכותם שהם מתנגדים לחוק כפי שהוא, ומציינים שהמטרה שלו היא “להעדיף את הערכים הפרטיקולריים היהודיים על פני הערכים האוניברסליים הדמוקרטיים.” עם זאת, הם לא רואים בעיה עם הכנסת המשפט העברי לחוק הלאום. הם טועים טעות מסוכנת.

שטרן ופורת כותבים ש”ההצעה הנוכחית מעתיקה (בשינויים קוסמטיים שלהערכתנו משמעותם זניחה) את הנוסח הקיים זה כבר בחוק יסודות המשפט משנת 1980, אשר לא הותיר כל חותם על המשפט הישראלי.” הם צודקים. מה שמעלה את השאלה למה מחזירים את הסעיף הזה דווקא עכשיו, שאלה שמיד אתייחס אליה. אבל קודם כל יש להתייחס לשאלה עקרונית יותר.

המשפט העברי, אליבא דשטרן ופורת, הוא “שמרני באופן קיצוני, ומתקשה לעדכן את כלליו ולערוך רפורמות מעת לעת. בבואו להציע חלופה לשיטות משפט מערביות, הוא משול לאצן המבקש להתחרות עם יריבים קלי רגליים כשרגליו אסורות בנחושתיים.” שטרן ופורת עשו לעצמם חיים קלים – לא רק בפתרון המשונה שלהם לבעיה, שלפיה “המשפט העברי מאריך חיים”; מה זה עוזר לנו? – אלא גם בעצם הצגת הבעיה.

כל שיטת משפט, להוציא “משפט מהפכני” – מושג שבמידה ניכרת נמצא בסתירה עצמית, ומטרתו להשוות אצטלה חוקית לאי החוקיות המובנית של מהפכה – היא שמרנית. היא מייצגת את הנורמות כפי שנקבעו בעבר. המשפט תמיד מתייחס לנורמות כפי שהיו, לא כפי שהן. זה לא בהכרח דבר שלילי. המשפט צריך להשתנות כשהחברה השתנתה, לא במהלך השינוי עצמו. המשפט צריך להיות מוכר וידוע לאלה שהוא חל עליהם; כדי שיהיה כזה, יש צורך במידה של שמרנות. משפט, כמו חוקה, לא אמור להשתנות בקלות.

אבל המשפט העברי איננו שמרני, הוא פרימיטיביסטי. לא פרימיטיבי, נדגיש, אלא פרימיטיביסטי: משפט שפונה במפורש ובמודגש לתקופת זוהר שלא התקיימה מעולם ומנסה לקבע אותה. ההלכה, שהיא גוף-גופו של המשפט העברי – במידה ניכרת, המונח “משפט עברי” הוא שם מסווה ל”חוק ההלכתי” – סגרה את שעריה. היא קבעה שהתורה, שלכאורה היא מייצגת, איננה בת שינוי; שכותבי התלמוד, שכתבו את עקרונות היסוד של ההלכה, אינם מסוגלים לשגות; ושאין אפשרות לחלוק עליהם. כלומר, קבוצה של שמרנים במאה השישית קבעו שדרכם היא הדרך ואין בלתה, ושמי שלא מקבל אותם יוצא מגדר היהדות. היסטורית, רוב היהודים העדיפו לצאת, אבל לא זה הנושא עכשיו.

למשפט העברי יש נקודת פתיחה אחת: ימות המשיח. אז אפשר יהיה לשנות את ההלכה. עד אז, יש רק לשמור על כלליה ולהתאים את המצב המשתנה אליהם. יש רכב מונע בערה? השאלה היא האם בהפעלתו יש עבירה על אחת מל”ט המלאכות האסורות בשבת, או שיש בכך אפשרות של מראית עין של עבירה כזו.

אנחנו לא חיים יותר במאה השישית. המשפט העברי היה שמרני אפילו ביחס לתקופתו – בשורה של שאלות, כמו שאלת העבדות ומעמד הנשים, המשפט הרומאי מתקדם יותר – אבל למשפט העברי אין אפשרות לעדכן את עצמו. הוא לא יכול לומר, כמו המשפט המערבי, שהתפיסה שראתה בנשים “קלות דעת” היתה שגויה. בהתאם, הוא לא יכול לומר שנשים כשירות לעדות או, חס וחלילה, לדין. ועל היחס שלו ללא-יהודים ולהומוסקסואלים מיותר להרחיב את הדיון. כשרבנים מתקשים להתיר לנשים ללמוד גמרא, גם כשהם בחוגים עאלק-מתקדמים, הסיבה לכך היא שההלכה איננה מסוגלת להשתנות; שעצם השינוי מוציא אותך מגדר ההלכה.

חשוב להזכיר שוב שהמהפכה במעמד האדם – התפיסה שנשים הם אדם, שלא-לבנים הם אדם, התפיסה שגם אנשים עניים יכולים להיות בעלי זכות הצבעה, ההבנה שהמדינה צריכה להוציא את עצמה מחדר המיטות – היא צעירה מאד במונחים היסטוריים. לשחורים יש בפועל זכות הצבעה כ-50 שנה; לנשים, כ-100 שנים; והומוסקסואליות היתה עבירה פלילית רק לפני 30 שנים. המשפט המערבי השתנה, כי הוא תמיד נתפס ככלי של החברה. החברה השתנתה, ואחרי שעבר קצת זמן גם המשפט הלך בעקבותיה. זה משפט שמרני.

המשפט העברי מסרב להשתנות. הוא מנהל מלחמת מאסף נגד הקידמה. הוא לא שמרני; הוא מנסה להחזיר אותנו אחורה, למאה השישית המדומיינת. הוא משמש בעיקרו ככלי פוליטי של מי שרוצה לבצע ריאקציה בחברה היהודית.

וזו בדיוק הסיבה שאסור להכניס אותו לחוק יסוד. אנחנו מכירים את הבהמות הרלוונטיות, ואנחנו מכירים היטב את נפשותיהן. כשאיילת שקד רוצה, אחרי 40 שנים שבו המשפט העברי היה אות מתה, להכניס אותו בדלת הראשית, היא שורקת שריקת כלבים לשופטים חובשי הכיפה שנמצאים במערכת.

החוק אומר שהוא יחול רק על מקרים שבהם אין תשובה במשפט הישראלי הקיים לשאלה שניצבת בפני השופט. קשה לחשוב על שאלה שאין לה תשובה אלא במשפט העברי – ואז אתה נזכר שרגע, יש לנו מושג למה הוא משמש. בשנת 2009, בא לפני השופט חובש הכיפה מקרה פשוט: אברך מיוחס דרס קופאית אתיופית, שניסתה למנוע ממנו לצאת מחניון מבלי לשלם. לא חסרים תקדימים במשפט הישראלי לבעיה שגרתית כזו. אף שהתקדימים היו לעיני השופט דרורי, הוא החליט לנצל את המשפט העברי. הוא פסק שמאחר והאברך התנצל בפני הנדרסת, ומאחר והרמב”ם אומר שחרטה כנה והתנצלות די בהם, הוא לא יעניש את הדורס ואף לא ירשיע אותו.

השערוריה שהגיעה בעקבות פסק הדין של דרורי מנעה ממנו את המינוי המיוחל לבית המשפט העליון, שגם כך יש בו יצוג יתר לשופטים אורתודוקסים. זו הסיבה ששקד ודומיה דוחפים עכשיו את המשפט העברי לגרוננו: הם רוצים ששופטים כמו דרורי יוכלו להתקדם ושפסקי הדין שלהם ייחשבו ללגיטימיים. המטרה של הכנסת המשפט העברי היא להפוך את המדינה עוד יותר לאורותודוקסית.

חשוב להדגיש שוב: כשדרורי ישב בדין, עמד בפניו המשפט הישראלי כולו. הוא זרק אותו הצידה וחזר למחוקק מהמאה ה-12. דרורי עדיין יושב בבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא לא ננזף ולא הודח. הלגיטימיות של משפט עברי, ועוד הכנסתו בחוק “הלאום”, תעודד שופטים אחרים ללכת בעקבותיו. זה יכול להתחיל בדברים קטנים – מזכיר בית משפט שיוודא ששופטים לא יהודים לא ישבו בדינם של יהודים, כי ההלכה אוסרת על כך – ויכול להגיע למקומות מסוכנים הרבה יותר, כמו העדפה של יהודים אורתודוקסים על פני חילונים או לא יהודים.

לא, תודה. אנחנו מכירים את נפש הבהמה הפרטיקולרית הזו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הנטיה למשמעת של יועז הנדל

נער הפוסטר של “הימין המתון” לא רק תומך באלימות של “כוחותינו,” במובנים רבים הוא לא יצא מתיאוריות הגזע של המאה ה-19

צריכים לחזור ולדבר על יועז הנדל, ראש המכון לאסטרטגיה ציונית שהוא גם פרשן פופולרי. הנדל בונה את עצמו על המודל של יאיר לפיד, רק טיפה יותר ימינה: אם לפיד הוא “הכי ישראלי”, הנדל הוא “הכי מילואימניק.” והלוואי שזו היתה הבעיה העיקרית איתו.

לפני כשבועיים, התקלגסה משטרת ישראל באופן חריג על מפגינים חרדים. אני לא יודע אם המפגינים היו אלימים, אבל אני יודע שהמשטרה תועדה כשהיא מפעילה אלימות גם על אנשים שלא היו אלימים. באחד המקרים, תועד קצין משטרה כשהוא תופס את משקפיו של מפגין, מחזיק אותם באוויר, ואז שובר אותם ומנפץ אותם על הקרקע בהתרסה.

קמה זעקה, בעיקר מצד החרדים ואנשי השמאל. יועז הנדל נשאל איפה הוא בעצם, והתשובה שלו היתה “אני מגבה את כוחותינו תמיד. אנחנו לא בפולין זו המשטרה שלנו. בחריגות יש לטפל אבל אין אלימות של מפגינים שלא גוררת אלימות. לא משנה מי הם”. צריך להתעכב על ה”מגבה את כוחותינו תמיד.” ברגע שהגדרת את המשטרה כ”כוחותינו”, כבר הגדרת את המפגינים כאויב, כצד השני, כמי שאוטומטית "נגדנו." זו סיבה טובה לא להשתמש במילה הזו לעולם, לא ביחס לצה”ל ועל אחת כמה וכמה לא ביחס למשטרה. התפקיד של המשטרה הוא לא להתייחס לאזרחים כאל אויב.

ביחס ל”חריגות” – נו. זו הטענה הקבועה של כל ממסד נפשע. השימוש הקלאסי הוא זה של המפלגה הקומוניססית: בזמן סטאלין היו “חריגות.” צה”ל העתיק את המושג וקרא לו “אירוע נקודתי.” כשאתה מסתתר מאחורי התירוץ של “חריגות", אתה נותן לעצמך תירוץ להגן על הממסד שבו, איכשהו, תמיד קורות ה”חריגות”; אתה מגן עליו מפני חקירת עומק. בדרך כלל אתה גם משאיר את חקירת ה”חריגות” בידיו, ובכך מוודא שהן יחזרו על עצמן.

לא המשטרה ולא הצבא הם “כוחותינו”: הם מוסדות ציבור שניתן בידיהם כוח להפעיל אלימות, ומאחר והוענק להם כוח כזה הם צריכים להיות תחת הביקורת ההדוקה ביותר שבאפשר. הכוחות הללו ידועים – בכל מקום – בתרבות החיפוי הפנימית שלהם. בדיוק בשל כך אסור לתת להם שום הנחות. התפיסה הדמוקרטית הבסיסית חשדנית מאד כלפי כל כוחות הבטחון: אין דבר שמסוכן יותר למדינה חופשית מאשר כוחות הבטחון שלה. משטרה שיצאה משליטה מסוכנת לאזרחים הרבה יותר מפושעים. התירוץ הלאומני – “כוחותינו” – הוא בדיוק מה שמאפשר לכוחות בטחון להשתולל: גם אם הם “חרגו”, גם אם הם פשעו, הם קודם כל “כוחותינו.” ההתמחות ההיסטורית של “כוחותינו” היא ביבבות שכובלים את ידיהם. הם לא יכלו לעשות את זה בלי סיוע מאינטלקטואלים מסוגו של יועז הנדל.

יתר על כן, באנלוגיית “המשטרה הפולנית” של הנדל, מי הפולנים? נראה שהנדל התכוון לומר שבפולין, ליהודים היתה סיבה טובה שלא לסמוך על המשטרה, כי היא היתה מורכבת מקבוצה אתנית/מעמדית עוינת. עד כה, הגיוני. אבל מיהם “הפולנים” פה, כלומר האנשים שהמשטרה אוטומטית לצידם? התשובה היא יהודים אנשי מרכז שלא יוצאים להפגין. גם הם, כמובן, חשופים להתפרצויות של שוטר רנדומלי: עבדכם הנאמן רץ פעם לאוטובוס, נעצר על ידי שוטר באקדח שלוף, ונחשד בהשתתפות בשוד יהלומים; שוחררתי רק לאחר שהשוטר חיטט בכלי ולא מצא בהם שום דבר מחשיד יותר מחוברת D&D. למזלי היתה עלי תעודת זהות והיה לי המבטא הנכון.

אז הנדל סמכותני. לא יוצא דופן במיוחד בתחום ה”מרכז/ימין” הישראלי. זוכרים את יאיר לפיד ו”אני מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון” שלו? אותה סמכותנות, שאומרת שהממסד תמיד צודק. אבל יש עוד בעיות עם החבר הנדל.

בטור האחרון שלו בידיעות, התייחס הנדל לטיול שערך לאחרונה ברומניה ונתן סקירה שטחית להדהים של ההיסטוריה הרומנית. יש משהו בטבע הרומני, הוא כתב, שגורם לרומניה להתקדם בקצב של שני צעדים קדימה-צעד אחורה. אחר כך הגיע הדבר האמיתי.

“יש,” כותב הנדל, “כאלה שאין להן סיכוי. אומות שאין להן יכולת לאומית לחשוב או למרוד, להתחרט או לפעול. הצפון קוריאנים נועדו לחיי סבל. הנטיה המסורתית למשמעת, דיכוי מוחלט ושושלת של עריצים לא מאפשרים להם לבחון את עצמם.”

yoaz1

בום! במשפט אחד מחזיר אותנו הנדל לתפיסה המהותנית של המאה ה-19, על עמים שנועדו לגדולה ומצד אחד עמים שנועדו לשעבוד. כמובן, התפיסה הזו נכתבה על ידי העמים שבאותה העת עמדו בגדולתם והיו צריכים להסביר למה זה שהם משעבדים עמים אחרים זה דווקא לגמרי בסדר. לא סתם סדר: הסדר הטבעי.

הסדר הטבעי הוא שהילידים האמריקאים יפנו את מקומם למפותחים מהם, ואם הם לא הבינו את מה שההיסטוריה רומזת להם צריך להסביר להם בקול גדול. הסדר הטבעי הוא שהילידים האפריקנים יהיו תחת שלטונם של אדונים פחות פראיים. ועל הודו – נו, ידוע שההודים הם נשיים ולא מסוגלים לשלוט בעצמם. ככה זה. זה הטבע הלאומי שלהם. הרוסים אוהבים עריצות, והם לא יהיו מסוגלים להתקומם נגדה; ככה זה, הם מונגולים בטבעם.

ואתם אפילו לא רוצים לדעת מה הטבע הלאומי של היהודים. עם נשי, שתמיד יש בו משהו מעורר סלידה; עם תלוש, נטול שורשים, חסר כל יכולת לחשיבה לאומית או להעזה לאומית; זר בכל מקום, צועני אורבני, לא מסוגל לגלות נאמנות לאומית משום שאיננו חלק משום אומה. גלות ארוכה הפכה את היהודים לחנפנים שאינם מסוגלים לומר אמת ובהתאם, גם לא מסוגלים לתור אחריה; ומאחר ואינם מסוגלים לחפש אחר האמת, גם אינם מסוגלים לחפש אחר היופי. בקצרה, אומה מנוונת, מת-חי בקרב החיים, שמגיבים אליו בסלידה ואלימות אינסטינקטיבית.

סלחו לי, עלובי עולם, אלוהיכם עני כמוכם,

עני הוא בחייכם וקל וחומר במותכם,

כי תבואו מחר על שכרכם ודפתקם על דלתי –

אפתחה לכם, בואו וראו: ירדתי מנכסי!

(בין מי שמסוגל להפריד בין הסטריאוטיפים האנטישמיים לציוניים יוגרל מנוי ל”מידה”.)

וזו היתה התפיסה כלפי היהודים רק לפני 120 שנים ופחות מכך. אני מניח שהנדל לא בנקל יסכים לקבל את התפיסה ש”היהודים נועדו לחיי סבל, הנטיה המסורתית למשמעת, דיכוי מוחלט של הרוח ושושלת של רבנים עריצים לא מאפשרים להם לבחון את עצמם.” היהודים, לגבי דידו, הם בין העמים בני המזל. מזל שנוצר רק ב-100 השנים האחרונות.

אני מניח שהנדל לא נתן את הדעת על העובדה שחלוקת קוריאה היא בת 70 שנים בערך, שהיא נעשתה בלי לשאול את הקוריאנים ובוצעה על ידי שני פקידים – רוסי ואמריקאי – שמתחו קו שרירותי (קו הרוחב ה-38) על מפה. האם “הנטיה המסורתית למשמעת ודיכוי מוחלט” התפתחה קודם לחלוקה או אחריה? אם אחריה, מה “מסורתי” בה? אם לפניה, איך קרה שדרום קוריאה השילה מעליה את הרודנות, אמנם רק לפני 30 ומשהו שנה? האם “הנטיה המסורתית למשמעת ולדיכוי מוחלט” היא זו שהובילה את מייסד שושלת קים להפוך לאחד מלוחמי הגרילה המסוכנים ביותר לשלטון היפני, והעניקה לו בשל כך את הסמכות העממית להקים את צפון קוריאה? מה חלקו של השלטון היפני הרצחני ב”נטיה המסורתית לדיכוי מוחלט”?

ורגע, אם צפון קוריאה הוקמה על ידי מורדים חמושים נגד יפן, איך היא הפכה לדיקטטורה ידועה כל כך לשמצה? היתכן שלתפיסה של “כוחותינו”, התפיסה שלמשטרה ולמשטר יש לציית ויהי מה, משום שהם שלנו – הם גאלו אותנו מהשעבוד היפני – היה חלק בכך? גם הרומנים, הרי, גדלו על התפיסה שאין לחלוק על עמדת מערכת הבטחון, משום שיש בכך סיכון מובהק לבריאותך. ויום אחד הם התפוצצו, וחיסלו את העריצים שלהם כנדרש – בכיתת יורים מאולתרת, מבלי לחכות לפקודת ירי. מי שחחוה את רומניה בשנות השישים והשבעים ודאי היה מתאר אותה כמדינה שיש בה “נטיה למשמעת ולדיכוי מוחלט.”

ואולי, אולי, מתגנבת המחשבה, אולי ה”נטיה” הזו היא תוצאה של משטרה שיצאה משליטה? אולי אין זו נטיה כלל? אחרי הכל, בשלב מסוים כל העמים כמעט שהיו נתונים לכיבוש קולוניאליסטי התקוממו. זה קרה לאחר שהם ראו את השולטים בהם מושפלים: את צרפת, הולנד ובלגיה נכבשות על ידי גרמניה; את בריטניה על סף תבוסה, פושטת רגל. ופתאום השליט היה מפחיד פחות. רצחני ומסוכן, בעליל – הגנרל הוויאטנמי דיאפ, שהביס את הצרפתים, איבד את אשתו, אביו ואחיו לטרור הצרפתי – אבל סרה מעליו הילת הבלתי המנוצח. ויחד איתה התנדפה גם “הנטיה המסורתית למשמעת ולדיכוי” שיוחסה לכל כך הרבה עמים.

וביותר מדי מקרים, המאבק הלאומי נאלץ להסתייע בכוחות שיטור אכזריים, עם לא מעט “חריגות”, כוחות שיטור שצברו כל כך הרבה כוח ששוב אי אפשר היה להחזיר אותם אחר כך לשליטה אזרחית.

אז לפני שעל הרפובליקה הישראלית יתחילו לומר שלבניה יש “נטיה מסורתית” שנולדה שלשום לדיכוי מוחלט (ספק אם מישהו יטען אי פעם שיש להם נטיה למשמעת), אולי כדאי שנשתלט מחדש על כוחות השיטור שלנו, נדכא “חריגות” ביד ברזל לפני שהיא תאחז בצווארנו, ונממן ליועז הנדל קורס בהיסטוריה מודרנית.

ספק, עם זאת, אם הפתרון הזה יגאל את הנדל מפנטזיות ילדותיות – כל הטענה על ה"נטיה" של הצפון קוריאנים נועדה לתמוך בשינוי משטר שם שיתבצע באמצעות מתקפת פתע אמריקאית נועזת. אם אתה מחזיק בהן בגילו, כנראה שזה אבוד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אנטי ציוני, לא אנטישמי

נסיון לעשות סדר בבלגאן שכופה עלינו מערכת ה-hasbara. או: עוד מעוף מעל קן הקוקיה של בן דרור ימיני

ארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, נאלץ הבוקר (ו’) להתמודד עם בעיה: המציאות לא מסתדרת עם הדוֹגמה שלו. ימיני הוא כידוע מאמין אדוק בכת המדינה היהודית והדמוקרטית, ומכחיש בזעם את המציאות: שהשתיים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הבוקר אין לו מנוס אלא להודות בקול ענות חלושה שאם פני ה”יהדות” האידיאלית שלו כפני היהדות הממשית ששולטת בישראל, אז יש לנו בעיה – כי זו אכן לא יכולה להיות גם דמוקרטית.

ben dror_judaism

ימיני ממהר למצוא תירוץ: “הרוב רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית, לא יהודית וקלריקלית.” כלומר, יש רוב מסכן שמיעוט קטן רוכב עליו וכופה עליו זהות לא-לו. יש לימיני נקודה: רוב הציבור היהודי אכן רוטן כאשר מראים לו איך נראים פניה של המדינה היהודית ואומר שזה ממש לא בסדר. אממה, זה לא מספיק חשוב לו. הוא מתנגד, אבל זו התנגדות ריקה. הוא לא יודע איך להתנגד ליהדות “קלריקלית”, כפי שקורא לה ימיני, משום שאין לו זהות יהודית אחרת. כשימיני ביקר לפני כמה שנים בארה”ב ונכח באירועים דתיים רפורמיים, הוא לא מצא את עצמו שם והודה שזה לא מדבר אליו. בית הכנסת שהיהודי הישראלי לא נכנס אליו, כידוע, הוא בית כנסת אורתודוקסי. והאורתודוקסיה מטבעה, בלשונו של ימיני, “קלריקלית.” הביטוי הזה לא נכון: קלירקליות היא התביעה של שלטון כוהני הדת במדינה. ליהדות אין מדרג קלריקלי פר סה. הדרישה היא לשליטה של םרשנות אורתודוקסית לדת במדינה.

וזו דרישה שלימיני אין דרך להתמודד איתה בלי למרוד בכתבי הדת. אז מה הוא עושה? הוא ממציא מציאות לא קיימת, כזו של “יהדות לא קלירקלית”. כפי שנראה, המצאת מציאות כדי להסתיר את המציאות בפועל תוך שימוש באידיאות בלתי קיימות היא דפוס קבוע אצל ציונים מסוגו של ימיני.

הלאה. בהמשך הטור, מדבר ימיני בהערכה על מוסלמים שיוצאים נגד הקנאות של הרדיקלים שבבני דתם. הוא מציין שחלק ניכר מהם הם ג’יהאדיסטים לשעבר, שמכירים היטב את דפוס השנאה של אנשי הג’יהאד. אני לגמרי בעד. יש רק בעיה קטנה: אם היה מדובר ביוצאים בשאלה שמצביעים על דפוסי הג’יהאד של האחים היהודים, ימיני היה קורא להם אוטו-אנטישמים. סיעד האיחוד הלאומי אימצה השבוע את “תכנית ההכרעה” של בצלאל סמוטריץ’, שקובעת שבשטחים הפלסטיניים הכבושים יש להפעיל מדיניות של אפרטהייד, טרנספר או רצח עם. לימיני המציאות הזו מפריעה, אז הוא עובר להתקפה הקבועה על השמאל.

ben dror_anti jihad

עמירה הס כתבה על מדיניות חדשה של כוחות הכיבוש בגדה המערבית, שבמסגרתה מונעת המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון איחוד משפחות בין פלסטינים ובין בנות זוג זרות שלהם. עמוס שוקן, העורך הראשי של הס, תהה בטוויטר “האם ישראל מדינת רשע, או שרק מדובר בטיהור אתני שגרתי?” טליה ששון, נשיאת הקרן החדשה, ענתה לו “שניהם.” ימיני ממהר להגדיר את ההתבטאות הזו “אוטו-אנטישמית.”

ben dror_anti semitism

בהמשך, שופך ימיני תילי-תילים של מילים על כך שלא מדובר במדיניות של “מדינת רשע” כי גם למדינות אחרות יש מדיניות הגירה נוקשה. הוא מקפיד, כהרגלו, להתעלם מכך שזו איננה מדיניות הגירה לתוך גבולותיה של ישראל אלא לתוך הגדה המערבית, ושזו חתיכת שאלה האם לישראל מותר בכלל לקבוע מדיניות הגירה שם. אין ספק, על כל פנים, שהיכולת של ישראל לשלוט בכניסה והיציאה מהגדה שומטת את הקרקע מתחת לשקר קבוע של ימיני, זה שעל פיו “הפלסטינים שולטים בעצמם.”

אבל לא זה הנושא. דעתי על “אוטו-אנטישמיות” – שמדובר בהמצאה של יהודים ימנים שמטרתה להפוך את הדעות של מתנגדיהם ללא לגיטימיות – ידועה. האם בשאלה של עמוס שוקן, האם המדיניות בגדה מצביעה על כך שישראל היא מדינת רשע או שמדובר בטיהור אתני, יש איזושהי אנטישמיות?

לא, ודאי שלא.

ראשית, לנפנף את הזבוב הימני הקבוע: אני לא הייתי קורא למדיניות הזו “טיהור אתני” פשוט משום שזו טענה כבדה שמצריכה ראיות כבדות, והמאמר של הס – לטעמי – לא מעלה די ראיות לטענת טיהור אתני. מי שרוצה לראות טיהור אתני, עם זאת, לא צריך ללכת רחוק: בימים אלה עומדת ישראל לבצע טיהור אתני בח’אן אל אחמר. בבצלם מציינים שעל פניו מדובר בפשע מלחמה.

אבל, שוב, האם האמירה שישראל מבצעת טיהור אתני – במחסום אלנבי או בח’אן אל אחמר – היא אנטישמיות?

לא, ודאי שלא.

אנטישמיות היא התפיסה שיהודים נחותים אינהרנטית ביחס לבני קבוצות אחרות. עצם טבעם הופך אותם לגרועים יותר. יש גרסאות של אנטישמיות שאומרות שהטבע הזה הוא קללת אלוהים שניתנת לתיקון באמצעות התנצרות, ויש גרסאות שאומרות שמדובר בפגם גנטי שאין לו תיקון.

אבל ביקורת על מדינת ישראל איננה אנטישמיות. למדינת ישראל יש מדיניות, שלעתים קרובות היא נפשעת ועל בסיס יומי מפרה זכויות אדם. על המדיניות הזו מותר למתוח ביקורת. הביקורת איננה טוענת שיש משהו אינהרנטי ביהדותם של מבצעי הפשעים; היא מופנית כלפי הפשעים עצמם.

וכן, חלק ניכר מהביקורת אכן מונע מאנטי-ציונות. אנטי-ציונות היא התפיסה שמדינת ישראל, כפי שהיא בנויה כרגע – הרעיון ה”יהודי ודמוקרטי”, שמצריך בפועל אתנוקרטיה דמוגרפית, כפי שהודתה לאחרונה שרת המשפטים – תהיה בהכרח מדינת עוול, שלא תהיה לה ברירה אלא להמשיך ולצמצם את זכויות האדם של מיעוטים לא יהודיים, ולעולם תאלץ לנקוט במדיניות הפרעונית של “הבה נתחכמה לו, פן ירבה.”

ציונים כמו בן דרור ימיני נוטים לאחרונה לטעון שהציונות היא “זכויות אדם”, משום שהיא מיישמת את רעיון ההגשמה העצמית של היהודים. ובכן, אם נקבל את הטענה שהיהודים הם עם – טענה שאין לה בסיס, אבל נקבל אותה לצורך הדיון – הרי שתיאורטית, יש להם זכות להגדרה עצמית. אממה, ההגדרה העצמית הזו היתה אמורה להיות במולדתם. לאף עם אין זכות להגדרה עצמית על אדמתו של עם אחר. היתה, למעשה, תנועה יהודית ששאפה לאוטונומיה יהודית במזרח אירופה: קראו לה הבונד, והיא היתה האויב המר ביותר של הציונות. למזלה של הציונות, היטלר השמיד את הבונד.

הבונד הועלם בישראל, כפי שהועלמה השפה שלו, האידיש. הסיבה לכך היתה פשוטה: בחינה הוגנת של ההיסטוריה תעלה שאנטי ציוניות היא במקורה עמדה יהודית. כמעט בלי יוצא מן הכלל, כל ההתנגדות לציונות עד הקמת מדינת ישראל הגיעה מצד יהודים. רובם התנגדו לה משום שהיה להם מושג טוב מאד מה יצא ממנה.

הלורד רוטשילד – במכתב שהתנועה הציונית השתדלה להסתיר – כתב להרצל ש”אומר לך בגילוי לב, שאני רואה באימה הקמת ישוב יהודי, והנימוק הוא פשוט וברור. ישוב כזה יהיה מתנשא בבחינת אני ואפסי עוד. זה יהיה גטו עם כל הדעות הקדומות של גטו. זו תהיה מדינה יהודית קטנה, אורתודוקסית ולא ליברלית, שתבודד ותפלה לרעה את הגויים ואת הנוצרים [ושתפעל] … על פי העקרון ‘עשה לאחרים את שנעשה לך’.” לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה שנאבק נגד הצהרת בלפור, כתב לפני יותר ממאה שנים שמדינה יהודית “לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים, ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת.”

לוסיאן וולף והלורד רוטשילד היו אנטי ציונים, אבל נראה שאפילו בן דרור ימיני יצטרך להודות בחירוק שיניים שאי אפשר לקרוא להם אנטישמים. אנטי ציונות היא מסורת יהודית ארוכה ומכובדת, מסורת שנשענת על תפיסת תיקון העולם שהיא מרכזית לענף הליברלי של היהדות – שלגמרי לא במקרה, לא הגיע לכאן. אם הרצל הוא חוזה המדינה היהודית, הלורד רוטשילד חזה את עליית של “היהדות הקלריקלית” כפי שמכנה אותה ימיני, ו-וולף כינה אותה “חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות.” שווה ערך, פלוס מינוס, ל”מדינת הרשע” של שוקן.

אז למה בכל זאת ימיני וחבר מרעיו מתייחסים לאנטי ציונים כאל אנטישמים? כי ככה אפשר להתחמק מוויכוח. מי צריך להתווכח איתך אם אפשר פשוט להגדיר אותך כשונא יהודים? ועל כן צריך להזכיר שוב ושוב: עד שהיטלר השמיד את רוב מתנגדי הציונות, רוב היהודים היו אנטי-ציונים – ועד היום, רובם מסרבים להגר אליה. בבסיסה, הציונות מבוססת על עוול. אדם הגון צריך להתנגד לה גם היום. ואם המחיר הוא שבן דרור יקרא לך “אוטו-אנטישמי” – נו, טוב, נישאהו בגאווה, את הטלאי הצהוב.

ben_dror_sasson

ואה, כן. יש המשך לטקסט של ימיני. הוא מאמין משום מה שהפעילים של ארגוני זכויות האדם מתיישרים על פי פקודה לקיים את דבריה של נשיאת הקרן החדשה. ולא סתם פקודה, אלא כזו שמתבטאת בציוץ של שתי מילים, “גם וגם.” בתפיסה של ימיני, טליה ששון “שולטת” בארגונים האלה.

הייתי בעוונותי פעיל של ארגון זכויות אדם ואני מכיר את ההתנהלות של כמה ארגונים אחרים, ואם יש משהו שאי אפשר לומר עליהם הוא שהם מקבלים פקודות. אין שום דבר שלא מתווכחים עליו. ארגוני זכויות האדם הם לא זקני ציון שימיני מדמיין שהם. הם יותר כמו קבוצת חתולים: שיהיה לכם בהצלחה עם הנסיון לרעות אותם. יש לכך יתרונות עצומים, כמו הרתימה של היכולות של כל המעורבים, כמו גם תסכולים עצומים – שהדי במרומים שיצאתי מכמה ויכוחים שם עצבני יותר מאי פעם. הרעיון שיש מישהו עם שאלטר שיכול לומר לאנשים הברוכים אך דעתניים האלה מה לעשות, או שהוא יכול להתוות קו מפלגה, צריך לעורר “פחחחחחחח” ארוך. ככה זה, בן דרור: החיים הם לא תיאוריית קונספירציה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, כמו גם לאנשים שטרחו לשלוח הודעות תמיכה במייל. אני קורא וזה מחזיק אותי. תודה.

(יוסי גורביץ)

מה יש לאחים היהודים עם פנטזיות אונס?

שמואל אליהו, רב שמושך משכורת מהמדינה, קורא לאנוס שבויות

כנראה שאחרי פרשת רב האונס אייל קרים, זה כנראה לא צריך היה להפתיע, אבל זה מזעזע כל פעם מחדש. רוחמה וייס חשפה היום (א’) פסיקה ישנה (מ-2002) של שמואל אליהו, שבה הוא מצדיק אונס שבויות ולמעשה מחייב אותו. עמכם הסליחה, אבל יהיו הרבה ציטוטים בהמשך; וכנראה שצריך להוסיף אזהרת טריגר אונס.

תלמיד ישיבה התייסר בשאלת אשת יפת תואר, וכל העסק של אונס נראה לו בלתי מוסרי. מיד התייצב שמואל אליהו כדי לנזוף בו ולומר שאין דבר מוסרי יותר מאונס בזמן מלחמה. הנה חלק מדבריו (העלגות במקור):

“כך הוא החייל הזה? בוער לו כשהוא רואה יפת תואר!!

לא יפה לחשוב על יפת תואר – אבל הוא כזה.

עכשיו הוא צריך להלחם ואתה לא צריך להטיף לו מוסר!! תעשה את זה בבית לפני הלחימה ולא עכשיו באמצע הלחימה. אל תחליש את רוחו!!

אם תאסור עליו יפת תואר והוא יהיה שבוי בקסמה החיצוני הוא יהרהר בה ועלול להגיע למצב שבו עם ישראל יכשל. מה תרוויח? שאלפי נשים יהודיות ייאנסו על ידי רשעים ארורים.”

כלומר, יש כאן מדרון חלקלק. אם לא נניח לחייל היהודי החרמן לאנוס את האשה שהוא שובה, זו רק שאלה של זמן עד שהאויב יאנוס לא אשה אחת אלא אלפי נשים יהודיות. שהדי במרומים שלא הצלחתי להבין את ההיקש הלוגי הזה, כמו גם את ההנחה שחייל שלא אונס הוא בהכרח חייל גרוע יותר.

אחר כך מסביר אליהו שבעצם, לגמרי יתכן שהשבויה פיתתה את האנס שלה:

“אם מתברר ללוחם שלנו שהוא נפל בשבי של יפת התואר (שאולי התקשטה במיוחד להפיל אותו ולהפליל אותו ואולי לא).”

אליהו כנראה חושב כאן על פרשת נשות מדין ופנחס הכהן. כידוע, חזקה היא שנשים לא יהודיות זוממות להפיל יהודים כשרים ולגרום להם לחטוא – מעין דמות ראי של התפיסה שיהודי תמיד שואף לאנוס נשים אריות.

ואז אליהו מציין שמצבה של השבויה מעולה בעצם:

“שים לב חייה ניצלו במלחמה!!

היא אפילו לא שבויית חרב!!

הוא לא יכול לחיות איתה חיי אישות ואחר כך למכור אותה לשפחה!!

הוא משחרר אותה!!

חופשי חופשי!!

איפה שמעת על חוקים כאלה באיזו מדינה בעולם?”

אליהו משקר. והוא יודע שהוא משקר.

קודם כל, השפחה הזו עוברת אונס ראשוני. הנה הרמב”ם בנושא:

“וכן בועל אשה בגיותה [כלומר, בזמן שהיא גויה], אם תקפו יצרו; אבל לא יבעל אותה ויילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו […] ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שיישאנה.” ההדגשה שלי.

אליהו טוען ש”הוא משחרר אותה!! חופשי חופשי!!”. לא ממש. הנה הרמב”ם בהמשך הפרק:

“יפת תואר שלא רצת להניח עבודה זרה לאחר השנים עשר חודש, הורגין אותה […] שכל גוי שלא קיבל מצוות שנצטוו בני נוח, הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו.”

שוב, ההדגשה שלי. כלומר, לאחר שהשבויה עוברת אונס, חטיפה והשפלה במשך חודש, היא נאלצת להמיר את דתה. אם תסרב, תירצח.

“חופשי חופשי!!”, כן? כנראה שאליהו מניח שהתלמיד שלו בור כמו החילוני הממוצע ועל כן הוא יכול, כמו אח יהודי טוב, פשוט לשקר לו.

“חייה ניצלו!” – ניצלו ממי? מהחייל שאנס אותה? וואלה, תודה. טוב לדעת שהמוסר היהודי המהולל נמצא בערך בשורה אחת עם המוסר של הצבא האדום במלחמת העולם השניה.

“היא אפילו לא שבויית חרב!!” – יש לך הגדרה אחרת ל”שבויית חרב” מאשר “אשה שנאנסת בשדה, נחטפת ומוחזקת בניגוד לרצונה, ואז נדרשת להמיר את דתה, שאם לא כן תירצח”?

“איפה שמעת על חוקים כאלה באיזו מדינה בעולם?” רוב המדינות אוסרות על אונס ועל עבדות. רוב מוחלט שלהן, למעשה.

אליהו ממשיך לשקר:

“הרי בארצות הברית המהוללה היה נהוג עד לפני מאה שנה (בערך) שכל אדון יכול לבעול את שפחותיו הכושיות כמה שרק רצה, ברצון או באונס – הכל חוקי!!

אחר כך הן המשיכו להיות שפחותיו המושפלות. אחר כך הוא היה יכול להתעמר בהן ולמכור אותן כמו בהמות בשוק העבדים עם הילדים או בלי. גם את הילדים לבד בלי לשים לב לבכיותיהן. והן לא נשבו במלחמה!!

כך בארצות הברית הדמוקרטית לפני כמאה שנה, וכך בתורה לפני שלושת אלפים שנים.

“זה מה שמלמדת התורה: או אשה או שפחה!!

אם שפחה – לא שפחת מין.

אם שפחה – שתעבוד בכבוד.

אם הכתה [צ”ל היכית] אותה והפלת לה שן אחת (למשל) מיד היא משתחררת לחירות שמעת?!?”

הנה הרמב”ם בדיני עבדים כנענים:

“ישראל שבא על שפחה כנענית – אף על פי שהיא שפחתו, הרי זה הוולד עבד כנעני לכל דבר, ונמכר ונקנה ומשתמשים בו לעולם, כשאר העבדים […] וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני; וכל המשחררו, עובר בעשה. […] מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך.”

מסתבר שעל פי הדין – ששמואל אליהו, כרב, אמור להכיר טוב יותר ממני – מותר ליהודי לאנוס שפחה כנענית, וילדיה עבדים לכל דבר. יתר על כן, בניגוד למתוקנים שבעמים, שהתירו בימי העבדות לאדונים לשחרר את עבדיהם ואף ראו בכך דבר צדקה, היהדות אוסרת על שחרור עבד כנעני.

“והן לא נשבו במלחמה!!” – כנראה שאליהו לא יודע יותר מדי היסטוריה. איך הוא חושב שהגיעו העבדים לאמריקה? גדלו על העצים? דורות של שבויות מלחמה, בנות-בנותיהן של שבויות מלחמה. כנראה שהוא מניח פה שיש אשמה כלשהי בהיותה של אשה שבוית מלחמה; כלומר, שסביר לנהוג כך בשבויות מלחמה, אבל לא בבנותיהן.

“ארה”ב הדמוקרטית” – כנראה שאליהו לא ממש סגור על מה זו דמוקרטיה. משטר שמתיר שעבודם של אחרים איננו משטר דמוקרטי. עם זאת, טוב לדעת שאליהו איננו מכחיש שזהו המשטר הרצוי בעיניו: המשטר שראוי להתקיים בישראל בעתיד.

ואחרי שהקאנו, נזכור: שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, הוא משרת ציבור בישראל. הוא רב העיר צפת, והוא ידוע בשנאת האדם שלו. פעמים מספר כבר חמק מן הדין. בשנת 2013 היה מועמד לרב הראשי הספרדי, ונחשב כמועמד הבית היהודי מול מועמדה של ש”ס, מהשמו יוסף, שנבחר בסופו של דבר. הוא חי כל ימיו על חשבון הציבור. הוא ידוע בעמדותיו האנטי-אנושיות, במיוחד האנטי-נשיות. ואחרי שהסיפור הזה יקבל תהודה, יצוצו מיד כל מיני אפסים ויתחילו לתרץ. דבריו הוצאו מהקשרם, הם לא מובנים למי שלא למד בישיבה, וכל הבלה בלה הרגיל. אז לא, לא צריך לדעת יותר מדי על מה הוא מדבר. הזבל הרוחני ההלכתי הוא לא מדע טילים.

ונזכור עוד דבר: חוק ההסתה הישראלי לא חל על ציטוט דברי דת או דיון הלכתי – אלא אם, כמובן, ציטוט דברי הדת מתבצע על ידי שייח’ או קאדי. מה שאליהו מטיף לו כאן הוא לביצוע פשעי מלחמה – והחוק הישראלי לא מכיר בפשעי מלחמה כקטגוריה נפרדת, על אחת כמה וכמה שהוא לא מכיר בהסתה להם כפשע. שמואל אליהו מתמחה בהפצת שנאה מוגנת בחוק. אני לא חסיד גדול של הדת היהודית-אורתודוקסית, אבל אני משוכנע שאפילו היא תוכל להעמיד רב עיר גרוע פחות מאליהו. כפי שניתן היה למצוא רב צבאי ראשי גרוע פחות מקרים. ואף על פי כן, המערכת מקדמת שוב ושוב דווקא את האנשים הללו. אולי זה לא באג אלא פיצ’ר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

האוטו-אנטישמיות כמפלטו של הנבל

שר החינוך מבהיר שוב שאנטישמיות ו”שנאה עצמית” הפכו לביטוי ריק

אמש (ה’) העלה שר החינוך, נפתלי בנט, ציוץ זועם. אפשר לראות אותו כאן וליתר בטחון, למקרה שהשקרן יעלים את הציוץ, צירפתי צילום מסך. בקצרה, בנט רואה בביקורת עליו ועל תופעת ההדתה בבתי הספר “אוטו-אנטישמיות.”

bennet

נפרק את הסיפור. לפני כמה ימים הבחין כתב “הארץ” ברק רביד בקטע משונה בספר לימוד של ילדיו, שנכתב ב-2011 אבל עדיין מופץ על ידי משרד החינוך: בהסבר על פעולות החקלאי, נאמר שהוא בין השאר “מתפלל לגשם.” המדובר בספר שמופץ לתלמידי בית הספר החילוני. כתב הארץ ניר גונטז’, כחלק מהמדור שבו הוא עורך ראיונות חסרי רחמים שכבר לא עושים היום, ראיין את כותבת הספר, ד”ר שרה קלצ’קו. זו תיארה כיצד קיבלה הנחיות להכניס נושאים דתיים לספרי מדע לילדים כבר בשנת 2011. שמו של בנט לא נזכר בידיעה כלל; השר האחראי הוא גדעון פלוגות-סער. אבל כן, בנט הוא לרוע מזלו שר החינוך בתקופה שבה כולם התעוררו לתופעת ההדתה-הלאמנה שמשרד החינוך מבצע כבר שנים. ולבנט יש עור דק. היה יכול להיות גרוע יותר מבחינתו: בראיון, אומרת קלצ’קו שמבחינת ההדתה, המצב כעת במערכת החינוך גרוע משמעותית משהיה תחת פלוגות-סער.

בקיצור, כפי שכתב עמוס שוקן בתגובה לבנט, האחרון הוא-הוא השקרן. אבל זה פחות מעניין. איך יודעים שאח יהודי משקר? השפתיים שלו זזות, ובמקרה של בנט – גם האצבעות. זוכרים איך לפני כמה חודשים, תמך בנט בתקיפתם הפיזית של משתתפים בטקס יום זכרון אלטרנטיבי? זוכרים איך טען אחר כך ש”הסטודנט” שלו אחראי לכך? אז מישהו – אני לא זוכר מי, עמו הסליחה – טרק לבדוק, להתקטנן ולברר – ומצא שאין סטודנט כזה.

מה שמעניין פה הוא הקפיצה האוטומטית של בנט ל”אוטו-אנטישמיות.” מהי אוטו-אנטישמיות? התפיסה הידועה גם כ”שנאה עצמית.” זו תפיסה קבועה של הימין היהודי מימים ימימה: אם יש יהודים שמתנגדים לעמדות שלו, אין זה משום שיש להם דעה נוגדת משלהם אלא משום שהם לוקים ב”שנאה עצמית.” זה יופי של טריק רטורי: אתה יודע שאני צודק, זה מדבר מעומקי נשמתך, אבל אתה שונא את עצמך ולכן אתה מתנגד לי.

יש למהלך הזה שני חלקים. הראשון הוא הנחה מוקדמת של אחדות. כל היהודים מסכימים לכמה מוסכמות בסים, למרבה הנוחות בדיוק אלו שהדובר מחזיק בהן – למשל, הצורך לדחוף תפילות לספר מדע. ואם אתה נחשב בעיני הדובר כיהודי, אבל מסרב לקבל את הנחות היסוד הללו, סימן שאתה אוטו-אנטישמי ושונא את עצמך. כמובן, אם הדובר לא רואה בך יהודי, אתה סתם אנטישמי.

אבל רגע, מה בעצם אנטישמי בתפיסה שספר מדע לא צריך ללמד תלמידי כיתה א’ אמונה בדמון יהוה? אנטישמיות היא התפיסה שיהודים נחותים, אינהרנטית, לעומת עמים אחרים; שיש בהם משהו נפסד, שמקורו בעצם יהדותם. האנטישמיות הנוצרית הקלאסית, שראתה ביהודים עם שקולל על ידי אלוהים בשל רצח האל, חשבה שאת הזוהמה של החטא הקדמון הזה אפשר לטהר על ידי התנצרות וקבלת האל הנרצח (למרבה הנוחות, היא לא נאלצה לענות על השאלה האם יהודים שחיו מחוץ ליהודה בזמן מותו של ישוע אחראים למעשי יהודי ירושלים – טענה שהועלתה בוויכוח טורטוסה, כאשר הרבנים טענו שכיהודים ספרדים, הם צאצאי יהודים שישבו בספרד עוד קודם ללידתו של ישוע.)

לעומתה, האנטישמיות הלאומנית/גזענית (שהתפתחה לאחר דרווין) טענה שיהדות היא לא אמונה אלא משהו מיסטי, קדמוני, תורשתי; משהו כה בסיסי ששום פעולה של הפרט לא תמחה אותו. וזה שורש הפילוג בין הכנסיות הלותרניות, שהסגירו את היהודים המתנצרים שהיו חברים בהן לנאצים, ובין הכנסיה הקתולית, שסירבה בכל תוקף לעשות זאת.

אבל מה אנטישמי בתפיסה שספר מדע אמור להיות נקי מאמונות תפלות?

מה שמוביל אותנו לתשובה: ברוב מוחלט של המקרים, כשיהודי ימני טוען לאנטישמיות הוא מתכוון לומר “מישהו שמתנגד למדיניות ממשלת הימין של ישראל.” אוטו-אנטישמי, או יהודי שונא עצמו, הוא יהודי שמעז לא לקבל את האמיתות המובנות מאליהן של האחים היהודים.

אבל הן לא מובנות מאליהן. יש חלק חילוני גדול בציבור היהודי. הוא אולי לא מגובש, והוא ודאי לא מאורגן כמו האחים היהודים – אלה שהצליחו לשדוד את הקופה הציבורית, כדי שילדיהם יקבלו יותר כסף ממשרד החינוך מאשר ילדים חילונים – והוא סובל לעתים קרובות מנוסטלגיה קטלנית ליהדות; הוא אולי לא יודע לנסח את הדרך לשם, אבל הוא יודע שהוא לא רוצה שהילדים שלו יתחנכו כמו הילדים של בנט, שלא לומר, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שלא יקבלו את החינוך של ילדיו של סמוטריץ’. ומי שמתעב את בנט וסמוטריץ’ לא שונא את עצמו.

לא, נפתלי, אנחנו לא שונאים את עצמנו. אנחנו שונאים אותך. אנחנו שונאים את מה שאתה מייצג. אנחנו שונאים את היהדות שאתה מייצג, על פני הרב געייר שלה. אני אתאיסט, ואפילו אנטי-תאיסט, ואני רואה בחינוך הממלכתי הישראלי gateway drug לדתיות לאומיות; אני מודע היטב לכך שרוב הציבור החילוני לא נמצא במקום שבו אני עומד; אבל די ברור לי שהוא גם סולד מסמוטריץ’ ובנט, ונמאס לו שדוחפים לו יהדות מטומטמת לגרון. לא בטוח אם הציבור הזה יכול לנסח לעצמו יהדות אחרת; היא לא חשובה לו מספיק כדי שישקיע בה מחשבה. אבל למרות רגשי הנחיתות שלו, הוא יודע מה הוא לא רוצה. והוא לא שונא את עצמו.

ולא, השנאה לאחים היהודים היא לא שנאת חינם. ספק אם אי פעם היה למושג הזה – שנטבע, יש להזכיר, על ידי המשת”פים של הרומאים כנגד אלו שהתקוממו נגד הכובש הזר – משמעות. אבל ודאי שאין לו משמעות במצב שבו אדם חש שקבוצה ערמומית מנסה להרעיל את מוח ילדיו בתפיסה שזרה לו; זרה לו עד כדי כך שהוא לא טרח לארגן לעצמו ולילדיו נוגדנים נגדה, והוא לא יודע איך. (המממ. אולי יש מקום לחוג בית: “גמילה מיהדות – שאל אותי כיצד.”)

לבנט אין תשובות למתנגדי ההדתה, משום שהתשובה של המגזר שלו היא שיש לו כל זכות להמיר את הילדים החילונים. אחד הרבנים של המגזר, שמואל אליהו, אף קרא אחרי ההתנתקות “לנקום בחילונים… להסתער עליהם, לטחון להם את הראש, להחזיר להם את הילדים בתשובה.” (בהערת אגב על השקרנות השיטתית של האחים היהודים, אתר כיפה הסיר את ההערות של אליהו מהאתר שלו לאחר שנחשפו.)

יש להניח שחלק ניכר מהאחים היהודים יחושו שלא בנוח עם הטון של שמואל אליהו – אבל רק עם הטון. עם המסר הם מסכימים לגמרי. הם הרי משוכנעים שתלמידים חילונים הם תינוקות שנשבו שיש להראות להם את האור שיוצא מאש קודש. הדברים של אליהו לא נשמעים טוב; הם מעוררים אנטגוניזם, או כמו שהמגזר היה מעדיף לקרוא לזה, “שנאת חינם.”

אז מה עושים האחים היהודים כשאין להם תשובה? מאשימים את היריבים ב”שנאת עצמם” או “אוטואנטישמיות.” אז בפעם הבאה שיזרקו לכם את הטיעון הזה, אל תהססו: תוריד את הטלפיים שלך מהילדים שלי. אני לא שונא את עצמי. אני שונא אותך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הציונים שכחו מה זה להיות יהודים

תומך נאצים יושב בבית הלבן, וציונים מספקים לו תירוצים. הגענו לשלב האד היטלרי של הציונות

סר רונלד סיים (Syme) ניסח, ב-The Roman Revolution שלו, כלל היסטורי פשוט: יש לשפוט אנשים על פי מעשיהם, לא על סמך הכוונות המיוחסות להם. אף אחד לא יכול לדעת מה בליבו של אדם. יש לשפוט אותו על פי דבריו ומעשיו. כל העולם, פחות או יותר, הבין אחרי השבוע האחרון שבבית הלבן יושב תומך נאצים. ובאופן בלתי נתפס, המדינה שחרתה על דגלה את הסיסמה “לעולם לא עוד” מגמגמת.

כמה דברים מצריכים הבהרה. קודם כל, לא מעניין אותי למה טראמפ התייצב לצד הנאצים. לא מעניין אותי אם הוא עשה זאת משום שהוא לא מסוגל פסיכולוגית להודות בטעות, או – מה שסביר הרבה יותר, לאור ההיסטוריה שלו – משום שהוא תמיד היה לאומן לבן. אין לי מושג מה טראמפ חושב – בדיוק כמו לכל אחד אחר – ואני שופט אותו רק על סמך מה שהוא אומר ועושה. אני משווה את הדברים שהוא אומר ועושה עכשיו לדברים שאמר ועשה כאשר היו, למשל, התקפות טרור מוסלמי.

טראמפ גם לא כל כך מעניין אותי. כלומר, אתה יושב ובוהה בדבר הזה כמו בתאונת דרכים ומחשב לאחור את קיצה של תקוותו (הבעייתית מאד, אני יודע) של העולם החופשי. טראמפ הוא לא הבעיה שלי. הוא הבעיה של האמריקאים. בהתאם, אני גם לא מאשים את נתניהו על ההצהרה החיוורת שלו בנושא. בסופו של יום, נתניהו – כפי שמעשיו מוכיחים – הוא לא ראש הממשלה של יהודי העולם, הוא ראש הממשלה של ישראל. וישראל, שנשענת לקיומה על תמיכה דיפלומטית, פיננסית וצבאית של ארה”ב, לא יכולה להרשות לעצמה להתנגש בנשיא ארה”ב. בוודאי כשמדובר במנהיג שלא נראה כמוהו, במקרה הטוב, מאז ווילהלם השני ובמקרה הרע מאז נירון קיסר. כן, נתניהו הרשה לעצמו ללכת ראש בראש עם הנשיא הקודם, אבל אני לא מתכוון לגנות אותו כשלשם שינוי הוא נוקט בזהירות.

וזה אומר שאת הרטוריקה על כך שישראל היא מדינת כל היהודים צריך לאפסן. במקרה המבחן, כאשר נאצים צעדו עם דגלי צלב קרס והצדיעו במועל יד מול בית כנסת, ממשלת ישראל הקפידה לשמור על האינטרסים שלה, לא על שלהם. שוב, אני לא יכול למתוח ביקורת על ההחלטה הזו, אבל יש לה משמעות ביחס לצורה שבה ישראל מדברת וחושבת על עצמה. למשל, חוק הלאום שמקדמת הממשלה קובע ש”המדינה תפעל למתן עזרה לבני העם היהודי הנתונים בצרה ובשבי בשל יהדותם.” את הסעיף הריק הזה אפשר לגנוז אחרי השבוע.

עד כאן ביחס לראש הממשלה ולממשלת ישראל עצמה. אבל מה שקרה השבוע מבחינת הימין הישראלי היה הרבה יותר חשוב. לדוברי הימין יש את החופש שאין לנתניהו או לממשלה. ופעם אחר פעם, הם התייצבו לצד הנאצים. כלומר, תוך איזה גינוי רפה, אבל מיד אחריו הגיע ה-what aboutism: אבל מה ביחס לשמאלנים. בדיוק מה שאמר טראמפ. לא כולם הגיעו לשפל המוסרי שאליו הגיע אריאל שנבל, כותב בתקשורת האדלסונית, שטען א. שהיתה אלימות שמאל בווירג’יניה וב. שהנאצים פעלו כחוק כי מותר בארה”ב להניף דגל נאצי. צריך לב מושחת ועין עיוורת, במיוחד מצד יהודי, כדי לתמוך בנאצים מול המפגינים נגדם מתוך איזה לגאליזם ריק.

אבל שנבל הוא עבד נרצע של נתניהו, ושל תנועת הימין שגורסת שלמען עמונה מותר להקריב את העם היהודי לנאצים. במןסף השבת של ידיעות היום (ו’) כתבו שני אנשי ימין, בן דרור ימיני ויועז הנדל, שנחשבים בדרך כלל ל”מרכזיים” יותר. שניהם כתבו בערך אותו הדבר: נאצים זה נורא, אבל אנטיפה ו-Black Lives Matter.

כלומר, מילה במילה מה שאמר טראמפ.

ימיני, כרגיל זהיר ומושקע יותר מהשניים, מיהר כמובן להביע הסתייגות מלאה מטראמפ בעודו כותב בדיוק את אותו הדבר. כדי לחפות על עצמו, הוא מיהר להזכיר את העובדה שרוב פיגועי הטרור בארה”ב (74%) מבוצעים על ידי ניאו נאצים, ומיד לאחר מכן תקף בשצף קצף את BLM ואת Jewish Voices for Peace. מספר המילים שהקדיש לשני הארגונים האלה דומה למספר המילים שהקדיש לגינוי הניאו נאצים.

מה עשו Black Lives Matter? ובכן, ימיני לא הקדיש תשומת לב למאבק שהם מנהלים על הזכות הבסיסית שלא להיירות בידי שוטרים משום שהם שחורים; זה לא מעניין אותו, הומניסט שכמותו. לא, מה שמטריד אותו הוא העובדה ש-BLM אומרים שישראל היא מדינת אפרטהייד, ושהם קובעים שישראל מבצעת בפלסטינים ג’נוסייד. כלומר, מול המעשים של הניאו נאצים – מאות הרוגים מפעולות טרור – העמיד ימיני מילים שלא מצאו חן בעיניו (אפשר להתווכח על שאלת הג’נוסייד, לא על שאלת האפרטהייד). JVP אירחו פעילה פלסטינית שלא נושאת חן בעיני ימיני, ושנטען שיש לה עבר טרוריסטי. שוב, מילים לעומת מעשים.

זה לא צריך להפתיע יותר מדי: ימיני מוביל בעשור האחרון את התפיסה המתעתעת שמילים יכולות להיות טרור, וש”דה לגיטימציה” מסוכנת בדיוק כמו פעולות מלחמתיות. בהתאם, העובדה שמישהו אומר משהו שימיני ממש לא אוהב שקולה בעיניו לאלימות. הוא אפילו לא חושב על זה יותר.

ימיני נוטה להגדיר את עצמו כאיש מרכז. הוא לא, כמובן. הוא איש ימין. כבר מזמן. והוא הסמן שמראה לנו איך נכנסה הציונות לשלב האד היטלרי שלה: הרגע שבו היא סוגרת שורות סביב נאצים. הציונים עוד לא משתתפים בהפגנות שלהם, כמובן, לא נעים והכל, אבל הם לגמרי מספקים להם תחמושת תעמולתית. תראו, בלאק לייב מאטרז! תראו, להפגנת הנגד לא היה רשיון! תראו, זה לגמרי חוקי לצעוד עם דגל נאצי! חוקי בדיוק כמו חוקי נירנברג!

אה, רגע.

הסיבה פשוטה ותוארה לעייפה. ישראל היא מדינה גזענית שמנהלת מדיניות גזענית ומדיניות של טיהור אתני מרגע קיומה. המדיניות הזו הופכת לבלתי לגיטימית מיום ליום, אז צריך למצוא בעלי ברית שיהיו בסדר עם זה. בעלי הברית האלה הם, מה לעשות, נאצים. הם צריכים לגיטימציה, והציונים יספקו להם אותה בתנאי שהם יספקו להם לגיטימציה למדיניות הטיהור האתני. שני הצדדים מתמזגים בשנאת המוסלמים שלהם ובשנאת הליברליות והקידמה שלהם.

או, כפי שנתניהו היה מנסח את זה, הציונים שכחו מה זה להיות יהודים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אובייקטיביות, שובי הביתה, סלחנו על הכל

הגיע הזמן להשתחרר מאשליית ה”אובייקטיביות”. היא משרתת רק את השליטים

ממשלת ישראל החליטה להשתלב במרחב, והיא מתכוונת להפסיק את פעילותה של רשת אל ג’זירה. או, למצער, להעיק עליה – כי בכלל לא בטוח שיש לה סמכות חוקית להפסיק את פעילותה. משרד החוץ, אגב, חושב שזה רעיון ממש לא מוצלח, אבל מבחינת שר החוץ אם המדינה תשרף וזה יקושש לו עוד שני מנדטים, אז נלך על זה. בהתאם, הודיע אתמול (ד’) ניצן חן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, שלע”מ תשלול את תעודת העיתונאי של אליאס כראם, כתב אל ג’זירה. לחן היה נימוק מעניין: כראם לא אובייקטיבי.

מדוע כראם איננו אובייקטיבי? משום שהוא אמר בראיון שהעבודה העיתונאית שלו היא חלק מהמאבק שלו למען שחרור העם הפלסטיני. חן אמר, כחלק מהנימוקים שלו, שדבריו של כראם ”מעמידים בסימן שאלה את יכולתו לסקר כעיתונאי מקצועי, נציג רשת זרה, את הסכסוך הישראלי פלשתיני בו לדבריו הוא נוטל חלק פעיל.”

איזו ערימה של צואת פרים מהבילה.

אם השם ניצן חן אומר לכם משהו, זה משום שפעם הוא היה עיתונאי. אתם עשויים לזכור אותו מתקרית ה”תצא בחוץ.” לאחר סיום עבודתו כעיתונאי עבר חן, תוך שמירה על אובייקטיביות כמובן, לשרת בשלל תפקידים ממשלתיים. המוסדות הלאומיים שלו, כמובן, לא הפריעו לו לעשות עבודה אובייקטיבית כעיתונאי.

הכתב הממוצע בישראל הוא מצביע מרכז, לפיד/קדימה כזה, והוא יוצא צה”ל. הוא מגיע עם מטען יוצא דופן לעבודה שלו: ההנחה הבסיסית שצה”ל הוא מהטובים, ההנחה השקופה לחלוטין שציונות היא דרך החיים הנכונה, היעדר יכולת בסיסית לתקשר עם פלסטינים, אמונה מובהקת שהדברים של צה”ל הם מובנים מאליהם אלא אם יש מידע שבעליל סותר אותם. הוא מאמין, בלי אפילו לדעת שהוא מאמין, בתפיסת שוק חופשי; וכמובן, הוא מאמין שליהודים יש זכויות יתר היסטוריות בשטח שהיה פעם פלסטינה המנדטורית.

אף אחת מהאמונות הללו איננה “אובייקטיבית.” כולן נקיטת עמדה מובהקת. אבל זו העמדה של השלטון, אז אף אחד לא שם לכך לב.

בכל בוקר, מדווחים שלל כלי התקשורת הישראליים על שלל הציד הלילי של חמושינו האמיצים: 6ק3 עצורים פלסטינים, חלקם קטינים, שמכונים אוטומטית “מבוקשים” ושמיד מועברים “לחקירת שירותי הבטחון.” אף אחד לא שואל האם הם אכן מבוקשים, למה בעצם עצרו אותם, האם הצבא יביא אי פעם ראיות גלויות נגדם, ומה ניצב מאחורי המושג “חקירת שירותי הבטחון.” האם מדובר בעינויים אקטיביים? פסיביים? מכות? סטירות? סתם מניעת שינה? איומים? איומים על בני משפחה? אין מה לראות פה, לכו הביתה. אנחנו “אובייקטיביים.”

לפני שבוע רעשה הארץ כאשר חקיין כלשהו ניסה להפיל בפח את אמנון אברמוביץ’, ולגרום לו לומר שהוא חותר תחת בנימין נתניהו. ודאי שאברמוביץ’ ישמח לראות את נתניהו נופל. למישהו יש ספק בכך? יש לנו מושג ברור מהן עמדותיו של אברמוביץ’, אבל בשל הקשקוש ה”אובייקטיבי” אסור לו לומר מהן. מישהו חושב ברצינות שקלמן ליבסקינד אובייקטיבי? נחום ברנע? בן כספית?

אדם הופך להיות עיתונאי, בהנחה שהוא לא ציניקן מושלם או ניהיליסט, משום שהוא מאמין שהעולם מצריך תיקון; שחשיפת העוולות תוביל לתיקונן, או לפחות לפעולה לעבר תיקון; ושהציבור צריך לדעת מה נעשה בשמו. עיתונאי יעסוק במה שמטריד אותו ומציק לו. ברגע שבחרת לתאר נושא מסוים ולא אחר, האובייקטיביות שלך עפה מהחלון. עצם המסגור של האירוע המתועד כבר מנטרל את האובייקטיביות.

כשעיתונאי ישראלי מתאר משהו, הוא תמיד מביא איתו את השקפת עולמו. לעתים קרובות הוא אפילו לא מודע לה. כשאתה מתאר הפגנה פלסטינית כ”הפרת סדר”, המילה עצמה חסרת אובייקטיביות: היא אומרת שיש סדר טבעי, זה של כיבוש, ויש מי שמפר אותו. אנחנו אפילו לא חושבים עליה. כשעיתונאי ישראלי כותב, בלי מחשבה יתרה, את המילה “התבוללות”, הוא מדבר על המצב שבו בן העם הנבחר מוותר מרצונו החופשי על הניצוץ האלוהי שבו ובוחר להיעלם בעמים. אין שום דבר אובייקטיבי בביטוי הזה: הוא אוטומטית מכפיף את אושרו של הפרט לצורך של הקהילה היהודית-אורתודוקסית לשרוד עוד דור. העובדה שהביטוי הזה הוא הכל חוץ מאובייקטיבי לא מפריעה לו להיות בכל מקום.

היסטורית, התפיסה שעיתונות צריכה להיות "אובייקטיבית" היא צעירה ביחס. היא תולדה של שנות ה-50 בארה"ב. לא בטוח שהיא הועילה במשהו לחיינו. הפוליטיקאים למדו תוך זמן קצר איך לנצל אותה: פוליטיקאי אומר שקר מובהק כלשהו – הדוגמא שהוציאה אותי בשעתו מהכלים היתה כשנתניהו אמר שהוא יורשו של שרון, שבועיים לאחר שהגדיר אותו כדיקטטור – ואתה צריך לדווח על השקר הזה כאילו הוא תלוי באוויר. אם תכתוב את האמת לצד הציטוט השקרי, אתה "לא אובייקטיבי."

אז לא, אליאס כראם איננו “אובייקטיבי.” הוא בן לעם שחי תחת כיבוש והוא מתאר את המצב כפי שהוא רואה אותו, לא כפי שהקונסנסוס הציוני היה רוצה שיראו אותו. בכך הוא עושה עבודה עיתונאית מהמדרגה הראשונה: אומר את מה שהשלטון שתחתיו הוא פועל היה מאד רוצה שלא נשמע. עיתונות, אמר אורוול, היא לכתוב משהו שמישהו לא רוצה שיתפרסם; כל השאר הוא יחסי ציבור. וכשאתה בוחר לפרסם משהו שמישהו לא רוצה שיתפרסם, אתה “לא אובייקטיבי” כלפיו.

לכולנו ייטב אם נפסיק לדרוש מעיתונאים אובייקטיביות בלתי אפשרית, ונתחיל לדרוש מהם לדבר על ההטיות שלהם בגלוי. הם לא יהיו טובים פחות או מוטים יותר. אנחנו נדע עם אילו הטיות אנחנו צריכים להתמודד. ואשר לניצן חן – טוב, יש שמות לעיתונאים שחוצים את הקו והופכים לצנזורים.

ועוד דבר אחד: אתמול הודיע חיל האוויר בקול תרועה וחצוצרות שהוא תקף שיירות של חיזבאללה בסוריה כ-100 פעמים בחמש השנים האחרונות. אני מבין שהחיל צריך להצדיק את התקציבים שלו. מעבר לכך שההודעה הזו מפרקת לגורמים את הטענה הישראלית שהיא לא מתערבת במלחמת האזרחים הסורית, ציין יפה יוסי מלמן שבמשך שנים אסור היה לכתוב את זה אלא רק לייחס את הדיווחים על התקיפות ל”מקורות זרים.” לפעם הבאה שיגידו לכם שמאחורי הצנזורה יש שיקולי בטחון.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)