החברים של ג'ורג'

לפרטצ’יה יש משטרת מחשבות

רעידת האדמה שלא קרתה

בסוף השבוע, אמר עמי איילון – לשעבר ראש השב”כ – ש”שירות [ה]בטחון [ה]כללי הופך לבעיה של הדמוקרטיה.” איילון אמר את הדברים ביחס לתשאולים שעוברים אזרחים ישראלים וזרים במעברי הגבול בחודשים האחרונים; הוא כינה את המצב “לא מדרון חלקלק, אלא מדרון תלול מאד […] ברגע ששירות הבטחון הכללי עוצר אדם שלצורך העניין השתתף בהפגנה, או בסיור של שוברים שתיקה, אבל לא עשה שום דבר חשאי, השירות טעה והפר קו עדין של איזון והופך לבעיה ולא לפתרון.”

המצב שבו ראש משטרה חשאית יוצא בפומבי נגד השירות שלו-נדיר למדי. דיים סטלה רמינגטון, לשעבר ראשת שירות הבטחון (MI-5) הבריטי, תקפה לפני כעשור את ממשלתה על כך שהיא הופכת את בריטניה למדינת משטרה כחלק מהמאמצים למלחמה בטרור – ובכך עושה את עבודתם של הטרוריסטים. הדברים של איילון היו צריכים לעורר רעידת אדמה ולפתוח כל מהדורה, אילו היתה ישראל חברה חופשית.

אילו.

משטרה חשאית מהווה סכנה חמורה לכל חברה חופשית, אולי אף את הסכנה הגדולה ביותר לה. אין דבר מסוכן יותר לחופש הביטוי והפעולה הפוליטי מאשר החשש שכל מעשיך בספר נכתבים, ששפיונים קטנים עוקבים אחרי כל מה שאתה עושה, רושמים את הכל, ושיום אחד זה יחזור אליך. שיום אחד יעכבו אותך בגבול. שהילדים שלך יהיו חשופים להטרדה. שטיפוסים מפוקפקים עם תספורת קצוצה, דיבור קצוץ ושכל קצוץ יתפסו את הבוס שלך לשיחה קצוצה. הפחד הזה מהווה אפקט מצנן לכל מי שרוצה לעסוק בפעילות פוליטית שהיא לצנינים בעיני המשטר. כיום, יש למשטרה החשאית המון אפיקי פעולה אחרים: היא יכולה, למשל, לשלב מידע עם גופים מפוקפקים שלא ברור מי הקים אותם כדי לארגן קמפיין שיימינג ברשת. היא יכולה אחר כך להעמיד פנים שהיא שואבת את אותו המידע מאותם גופים מפוקפקים. התוצאה תהיה שפטריוטים שרוצים לשנות את המסלול שמוביל לדעתם את ארצם לתהום יהססו לפעול, וששוק הדעות יהדהד בעוז רק דעה אחת.

וזה יהיה הרגע שבו החברה החופשית מתה. על כן, מצווה על כל חברה חופשית להחזיק את המשטרה החשאית שלה מרוסנת היטב; ולהעניש את אנשיה בחריפות ובחוסר רחמים על כל חריגה מהשורה. אחרי מה שקרה במעברי הגבול בחודשים האחרונים, ראשים בשב”כ היו צריכים לעוף ואנשים היו צריכים ללכת לכלא, למען יראו וייראו.

מה שכמובן לא קרה, כי ישראל לא מפקחת על המשטרה החשאית שלה. התוצאה, כמתבקש, היא זליגה של המשטרה החשאית לכל מרווח שמתפנה. בסוף השבוע התבשרנו שגם אמ”ן בוחש בקלחת, והוא עוקב אחרי אזרחים ישראלים, ביניהם הבלוג הזה. בצה”ל מיהרו להתנצל בפני ח”כ שלי יחימוביץ’ ולהודיע לה שהמעקב אחריה ייפסק; לא טרחו להתנצל שם בפני כל האזרחים האחרים שמצאו את עצמם על תקן מטרות איסוף של הצבא שלהם.

עצם הרעיון שהצבא יאסוף מידע על אזרחים צריך לסמר שיער. לצבא אין ואסור שיהיו כל סמכויות מעקב פנימיות. אבל, כאמור, ישראל לא יודעת לרסן את המשטרה החשאית שלה. וכשזה מה שקורה, כל שמנדריק רוצה משטרה חשאית – וכל מה שמגן עליך הוא היכולת של המשטרה החשאית הרשמית, במקרה שלנו השב”כ, לנהל מלחמת הגנה על הטריטוריה שלה. מעצם העובדה שאמ”ן הצליח להכנס לזירה אנחנו למדים שהיכולת של השב”כ בתחום מוגבלת.

הבעיה המרכזית פה היא תפיסת “צריבת התודעה”, שאומרת שזירה מרכזית של המלחמה מתרחשת במוחותיהם של האזרחים והאזרחים הזרים. ברגע שהקרב הוא לא על מה שאתה עושה, אלא על מה שאתה חושב או אומר, כמעט בהכרח תיווצר משטרת מחשבות.

זה לא חדש: הצבענו כאן ב-2010 על כך שמשרד החוץ הורה לשלוחיו לגייס כאלף שכירי עט ולהפעיל אותם במערכה על התודעה – תוך שהם מסתירים את זהותם האמיתית ואת הזהות של מממניהם, שאם לא כן הם יאבדו את אמינותם. ב-2011, הבחנתי בהקמת מדור ה”דה לגיטימציה” של אמ”ן, הצבעתי על כך שאין לו בעצם מטרה מוגדרת – והערכתי שתוך זמן לא רב הוא יתחיל לאסוף מידע לא רק על זרים אלא גם על ישראלים. הפתעה!

במקביל, פועלות זרועות חשאיות של המשרד לעניינים אסטרטגיים, בראשות הנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן. מה הם עושים, לא ממש ברור; אבל די ברור שיש להם השפעה על עיכובים באזורי הגבול, מה שהיה בעבר נתון לחלוטין בתחומו של השב”כ. בין השאר, הקים ארדן את “קלע שלמה”, זרוע מסתורית שמקבלת כספים מהארגונים האמריקאים שמממנים את אם תרצו, ושהיעוד שלה הוא לוחמה פסיכולוגית (”פעילויות תודעת המונים,” בלשון השושואיסטים) – כנראה גם נגד אזרחי ישראל. הממשלה תממן את התענוג הזה בכ-128 מיליוני דולרים.

כמו כל דבר שלגלעד “השקרן” ארדן יש בו יד ורגל, משטרת המחשבות שלנו היא פארטץ’. המערכת נקלעה למבוכה ונאלצה להתנצל לאחר שעיכבה לחקירה עיתונאי אמריקאי בכיר, פיטר ביינארט. ברגעים אלה ממש מחזיקה המשטרה החשאית של ארדן במעצר את לארה אל קאסם, פעילה אמריקאית שקיבלה ויזה ללימודים בישראל. השפיונים של ארדן, בהתבסס על האתר האמריקאי (שצוין למעלה) קנארי פרוג’קט, שסביר להניח שהוא אתר חזית של ארדן או גוף ישראלי אחר, מנעו את כניסתה לארץ של אל קאסם בטענה שהיא פעילת BDS.

אל קאסם מכחישה. אצל ארדן הדליפו שהיא אכן היתה פעילת BDS ושהיא מחקה את חשבונות המדיה החברתית שלה. יכול להיות. מצד שני, אם היית בסביבה של גוף שמאלני כלשהו בארה”ב בשנים האחרונות, מומלץ גם לך למחוק את חשבונות המדיה החברתית שלך לפני כניסה לישראל, כי הרישומים של קנארי פרוג’קט לא ידועים בדיוק שלהם. וכך יש לנו סטודנטית אמריקאית, עם אישור כניסה ועם תמיכה של האוניברסיטה העברית הזועמת, שמוחזקת במעצר כי מישהו אמר שפעם היא אמרה דברים לא יפים על ישראל ואולי אפילו החרימו אותה. אל קאסם מסתמנת כזוכה השנתית של המלגה הגול העצמי על שם עאהד תמימי, ועם עוד קצת מאמץ מצידם של השפיונים של ארדן היא תגיע גם היא לשער של Vogue.

בצר לו, הנפיק היום ארדן הודעה ראויה לציון. נביא אותה כלשונה:

“הודעתי הבוקר, בתיאום עם שר הפנים אריה דרעי, שאם לארה אל קאסם תצהיר באופן ברור ומפורש, שהיא טעתה בעבר והיא מאמינה כיום שתמיכה בחרם על ישראל וב-bds היא טעות והיא אינה לגיטימית ושהיא מתחרטת על כהונתה בעבר כראש סניף של ארגון חרם- אנו נשקול מחדש את עמדתנו לגבי כניסתה לישראל.”

בקיצור, הנער לעניינים מלוכלכים מכין אוטו דה פה. המינה המוחזקת בכלוב תדרש, לקול תשואות הקהל, לחזור בה ממינותה הממארת, לומר שהיא מאמינה שכל האמת האלוהית טמונה בכנסיה האורתודוקסית והאוניברסלית של ממשלת ישראל, שאין ישועה מחוץ לממשלת ישראל, ושהיא חוזרת בה מכל סוג מינות שבו החזיקה ושכל סוג מינות שבו החזיקה איננו מחלוקת לגיטימית אלא שלוח הסיטרא אחרא.

או, במילים אחרות, ארדן רוצה מאל קסאם וידוי על פשע מחשבה. היא תצטרך לעמוד בפומבי ולהכריז שגם אם אובייקטיבית היא צדקה בפרשנותה למהפכה, הרי שסובייקטיבית היא טעתה וכל יציאה נגד סטאלין היא יציאה נגד המהפכה. לאחר מכן המפלגה רבת החסד תמחל לה.

חשוב לציין מה אין פה: פשע כלשהו או פעולה מסוכנת כלשהי מצד אל קסאם. היא לא הטמינה מטען, היא לא הגניבה חומרי נפץ, היא לא העבירה כספים לעמותות צדקה עם קו צדדי בסיוע למחבלים. לכל היותר היא נקטה בחרם לא אלים. או, במילים פשוטות יותר, היא לא עשתה כלום. הפשע שלה הוא פשע מחשבה. מכאן המצוקה של ארדן: מכאן הצורך שלו לגרום לה לחזור בה. כל יום שהיא במעצר הוא נזק למדינת ישראל, שמתיימרת להיות מדינה חופשית.

ארדן טוען שהוא פועל על פי חוק: חוק החרם. רק שחוק החרם, ארור שכמותו, לא מסביר מה לעשות עם אנשים שפעם תמכו בחרם אבל עכשיו לא. אין לו תקנות בנושא. כנראה שמישהו לא חשב עליו עד הסוף לפני שהעביר אותו בכנסת, וכנראה שבג”ץ לא השקיע בו יותר מדי מחשבה כשאישר אותו.

אז החתום מטה לא מפחד. כבר הייתי בחקירת הפחדה. השפיונים של ארדן בעיקר מצחיקים אותי. אם אעוכב על ידי אחד, אדרוש ממנו להזדהות. אם יסרב להזדהות, אומר לו שהוא כנראה לא מייצג את ממשלת ישראל שכן הוא מפחד להזדהות, ואדרוש שיביא למקום שוטר. אם יזדהה, אבהיר לו בנחת שבדעתי לתבוע אותו על כל שקל אחרון שקיבל מכספי המסים שלי ושמעבר לכך אין לי מה לומר לו. אולי, אם תנוח עלי הרוח והלוזר יסרב להזדהות, אבצע עבירה של העלבת עובד ציבור באופן יצירתי, ואציין אחר כך בשלווה שמאחר והוא סירב להזדהות, הוא לא היה עובד ציבור. זה יהיה כאב ראש, כן, אבל ככה זה במדינת משטרת מחשבות.

אבל ארדן והשב”כ בונים על כך שרוב האזרחים דווקא כן יפחדו. שאין להם את הנסיון. שכמו כל אדם חף מפשע, הם יהיו חשופים הרבה יותר לאיום שבחקירה מאשר העבריינים, שכבר מורגלים בה. שבהתאם, הם יצמצמו את פעילותם הפוליטית. מי צריך את זה. לך תסביר לבוס למה התעכבת ביום בנתב”ג.

וככה דמוקרטיות מתות. או, במקרה הספציפי שלנו, מפרפרות את נשימתן האחרונה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הביאו את היום

למה אנחנו חייבים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ

בסוף המאה ה-19 פעלה בארה”ב עיתונאית ופעילת זכויות אדם בשם איידה ב. וולס (Ida B. Wells). היא היתה חריג בכל קנה מידה: היא נולדה עדיין כשפחה, בשנת 1863, ובנתה את עצמה בשתי ידיה. בגיל 29 היא היתה עורכת העיתון השחורה הראשונה בארה”ב. ואז עולמה התפוצץ: כמה מידידיה נרצחו בלינץ’ בעירה, ממפיס שבטנסי, והיא לא הסכימה לשתוק. היא הפכה לחוקרת המקצועית הראשונה של תופעת הלינץ’.

המסקנות שלה היו מדהימות: בניגוד למיתוס המקובל – שהופץ שוב ושוב ועדיין מקובל היום – לינץ’ לא היה “תגובה ספונטנית” למצב של אונס אשה לבנה על ידי גבר שחור. רק כשליש ממקרי הלינץ’ בכלל עירבו יחסי מין בין אנשים משני הגזעים – על כל פנים, עד שהתחילו לטוות סביבם את המיתוס של תגובה לאונס, שהעניק לגיטימציה ללינץ’. ברוב המקרים, לינץ’ – קרי רציחתו של אדם שחור ללא הליך משפטי על ידי אספסוף, בסיוע אקטיבי או בעמידה מן הצד של הרשויות – היה תוצאה של נסיון של גבר שחור לעמוד על זכויותיו, או כאשר הוא הצליח כלכלית יותר מדי.

גם במקרים שבהם היה מעורב מין, מצאה וולס, ברוב המקרים לא היה מדובר באונס אלא ביחסי מין בהסכמה – שהיו, כמובן, בלתי חוקיים למשעי בדרום. משכך, משעה שנחשפו, לא היתה ברירה לקרוביה של האשה הלבנה אלא לארגן לינץ’, כדי לשמור על כבוד המשפחה. בחלק מהמקרים הללו, האשה התעקשה שלא היתה כפיה. זה לא עזר לה או לאהובה.

וולס כתבה סדרה של מאמרים בנושא. היא היתה חלוצה בתחום. את המאמר האחרון שלה בממפיס היא חתמה בשורה לגלגנית, על כך שאם הגברים הלבנים היו מסתכלים מבעד לרטוריקה שלהם על “כבוד האשה הדרומית” הם היו מגלים מציאות שכלל לא נעימה לעיניהם. זה היה יותר מדי. יומיים אחר כך אספסוף לבן שרף את המערכת של העיתון שלה. למזלה היא היתה בניו יורק כשזה קרה. היא לא חזרה לממפיס מעולם; זה היה מסוכן מדי. השנה היתה 1892 והיא היתה בת 29 בלבד.

אם הגברים-גברים של ממפיס חשבו שבכך הם ישתיקו אותה, הם טעו. היא הפכה את המאבק בלינצ’ים למאבק של חייה. הכל היה נגדה: היא היתה שחורה, אישה, ובוטה. תענוג לקרוא אותה, ממרחק הזמן, אבל היא בולטת במיוחד על רקע האיסטניסיות שבה התקשורת האמריקאית עסקה בלינצ’ים – אם עסקה בהם בכלל.

ההצלחה של וולס בתחילת הקריירה שלה היתה מוגבלת: המידע שלה הופיע בכמה עיתונים שחורים, ובשוליים של הרדיקליות הלבנה, אבל לא חדר את שורות העיתונות האמריקאית הלבנה. הסיבה לכך היתה פשוטה: העסקה של הצפון המותש ממלחמת אזרחים שהפכה למלחמת גרילה. הצפון הניח ללבנים בדרום לעשות במדינותיהם כרצונם, כל זמן שהוא לא יצטרך להקדיש משאבים לדיכוי בלתי פופולרי של התקוממות. הקורבנות של העסקה הזו, כמובן, היו השחורים הדרומיים שלהם הובטחה אזרחות. לינצ’ים היו הכלי של הדרום להבטיח ששחורים לא יחרגו מהמסגרת שהוקצתה להם. בשני הצדדים היה רצון לשמור על שקט תעשייתי. כמה עשרות נרצחים מדי שנה, שלטון טרור על מיליוני אנשים, מה הם ביני ובינך? לא מדברים על זה בחברה מנומסת. זה יוצר חיכוך.

ואז וולס סיבכה את הסיפור. היא נסעה לבריטניה, והחלה להפיץ שם את הידיעות על תופעת הלינצ’ים. את החברה הבריטית המהוגנת היא הצליחה לזעזע בקלות. כמה לינצ’ים ברבריים מהרגיל שהתרחשו בדיוק בתקופת המסע שלה שם רק סייעו להפצת המסר שלה. היא נפגשה עם חברי פרלמנט, שרים ולורדים. דוכס אנגלי לקח על עצמו להוביל את הקמפיין המקומי נגד לינצ’ים.

וכך, רק כך, היא הצליחה לפרוץ את חומות השתיקה של התקשורת הלבנה. הניו יורק טיימס כינה אתה בזעם “A nasty-minded mulatress”, קרי בת תערובת מרושעת. מה היה חטאה? היא אמרה את האמת בעידן של הולכת שולל כללית. זה היה מעשה מהפכני.

והוא נחל תוצאות. יותר ויותר מדינות נאלצו להעביר חוקים נגד לינצ’ים (אם כי חוק פדרלי מעולם לא נחקק), ומדי פעם לחץ ציבורי אילץ את הממשלה לפעול. מקור לחץ קבוע היה חששה של הממשלה האמריקאית לתדמיתה בחו”ל: בתחילת שנות ה-60, ניסה הנשיא ג’ון קנדי – כנראה הנשיא המודרני עם היחס ההפוך ביותר בין תועלת ויח”צ – להפעיל לחץ על מרטין לותר קינג ומנהיגי תנועת שחרור השחורים להוריד את עוצמת המאבק שלהם: הסובייטים מסתכלים, הוא אמר, הם משתמשים בכם לתעמולה שלהם. הם סירבו.

בצדק.

[…]

וכמובן, עם כל העניין שיש באיידה ב. וולס (ובכלל, בחריגה מההיסטוריה האמריקאית הלבנה), הדברים הללו נכתבים כאן לא כשעת היסטוריה. היכולת של עוולות הכיבוש לחדור את החומות של התקשורת היהודית כמעט ולא קיימת יותר. העיתונות היהודית, כמו העיתונות הלבנה של ארה”ב בסוף המאה ה-19, אימצה את התפיסה שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית פנימה – שם קוד להערמת הכביסה הזו בפינה והעמדת פנים שהיא לא בעצם שם.

וולס היתה דיסידנטית, כנראה לפני שהמושג הזה נוצר. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היא היתה תחת מעקב של לא פחות משלוש זרועות ממשלתיות – ההתעקשות שלה על זכויות שוות לחיילים שחורים היו לצנינים בעיני הממשלה. בסופו של דבר נאלצו הסוכנים שעקבו אחרי התיק שלה להודות שהיא לא עוברת על החוק – פחות או יותר המילים שאומרים נציגי המשטרה החשאית שלנו לאנשים שהם מעכבים לשיחת הטלת אימה בנתב”ג על שוברים שתיקה: זה לא בלתי חוקי. אבל אנחנו מסתכלים עליך.

מבחינה זו, שוברים שתיקה מהווים את האיידה וולס של זמננו. הם מתעקשים להציג בפני התקשורת היהודית, והציבור היהודי, את מה שהם לא רוצים לראות. באופן חיוני במיוחד, שוברים שתיקה (ובצלם) מדברים לא מעט עם קהל זר. רוב הפעילות של שוברים שתיקה היא מול קהל ישראלי, אבל לא במקרה ההתעקשות שלהם לומר את האמת גם בחו”ל מביאה ליהודים הימנים, ולליברלים טובים בעיני עצמם, בישראל את הסעיף: הם מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

בצדק.

אם המחויבות של השמאל הישראלי היא, בלשון השיר, “אל תשירו יום יבוא – הביאו את היום”, הרי שהמשמעות היא שאי אפשר להיות נחמד למרכז הרדיקלי. העובדה שיש הסכמה נוחה מצד 80% מהציבור היהודי לא לדבר על מה שאנחנו עושים בשטחים אומרת שאת ההסכמה הזו חייבים לשבור. בבוטות. בגסות. בקול גדול. המרכז הרדיקלי חושש לדמותה של ישראל בחו”ל? מצוין. בדיוק את התדמית הזו צריך לשבור.

אנחנו דופקים ראש בקיר. אם אנחנו רוצים להיות יעילים, אם אנחנו רוצים שמה שיישבר הוא הקיר ולא הראש, צריך למצוא את הסדקים בו ולנצל אותם. הסדק הבולט ביותר הוא החשש לתדמיתה של ישראל. מאחר וספק אם אפשר יהיה לשכנע את רוב הישראלים לא רק לשנות את דעתם, אלא בכלל לחשוב על המצב, ומאחר והיהודים בישראל לא משלמים מחיר על הכיבוש ועל כן הוא נראה להם נסבל – צריך להעלות את המחיר. צריך שישראלים ירגישו לא נוח מחוץ לבית. שהכיבוש שהם מנסים כל כך להדחיק יחזור אליהם מכל פינה.

לא מקבל את הכרעת העם, יזעק המרכז הרדיקלי? וואלה. גם מתנגדי הלינצ’ים לא קיבלו את הכרעת הציבור הדרומי. לפלסטינים, יש להזכיר, אין זכות בחירה. העוול שנעשה להם הוא לא עניין ישראלי. הוא עולמי. רוצים לסדוק את הקיר? העבירו פתק החוצה.

עוד דבר אחד: חמושינו האמיצים רצחו אתמול (ו’) את אחמד אבו טיור, בן 16. אבו טיור נורה למוות כשהפגין את התרסתו בגבול הרצועה, מבלי שהיווה כל סיכון לחמושים. במונחים דרומיים, הוא היה uppity: חרג ממקומו. במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים. עוד לא ברור איך צה”ל יטייח את הרצח, אבל תוכלו להיות בטוחים שכשזה יקרה, זה יהיה בסיוע נמרץ של התקשורת היהודית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חוסר תום לב

הערה על המעשה המגונה בשפה שמבצעים המתנחלים ועוזריהם

השופט המאולף ארנון דראל, מבית המשפט המחוזי בירושלים, עשה את רצון שולחיו והכשיר לפני מספר ימים את המאחז מצפה כרמים, בטענה שהוא נבנה בתום לב.

לא היה שום תום לב בבניה של המאחז הזה, או בבניה של כל התנחלות אחרת. השטיק היה, כמקובל בדיקטטורה הצבאית הישראלית, הפקעת קרקע של פלסטינים “לצרכים צבאיים”, ולאחר זמן להגניב אותה למתנחלים באמצעות הלבנת השטחים על ידי העברתם לאפוטרופוס הממונה על נכסי נפקדים, שבתורו העביר אותה להסתדרות הציונית, שהקפיצה אותו לפולשים היהודים. דא עקא, המהלך היה רשלני מהמקובל, והשטח שהעבירה ההסתדרות הציונית לפולשים לא היה השטח שנתפס בצו; אליבא דכולי עלמא, הוא היה קרקע של אזרחים פרטיים. לא משנה, קבע השופט; המדינה פעלה ב”תום לב”, ועל כן פעולתה תקפה.

אפשר לומר הרבה, ונאמר הרבה, על השיטה הזו. אני רוצה להתמקד במילים “תום לב.” היא מציינת כאן משהו הפוך לגמרי: שטיק מסריח, קריצה משותפת לשני גנבים, נבלה ברשות החוק. אבל מיד הפכה המילה למילה רווחת בקרב המתנחלים ועוזריהם: תום לב, תום לב.

המעשה המגונה שעושים המתנחלים ב”תום לב” מזכיר את זה שהם עשו במילה “בית”: לשיטתם, “בית” הוא כל מקום שאפשר לפלוש אליו ולגזול אותו. ברגע שפלשת למקום, הוא נקרא בית, לא מאורת שודדים. ואיך אפשר לפנות אנשים מבתיהם?

כל מעשי הדיקטטורה הצבאית מתכסים במילים שאיבדו את משמעותן: לרצח קוראים “וידוא הריגה”, פלישה לבתים לצרכי הטלת אימה תכונה “מיפוי”, לשיבוש החיים של האוכלוסיה הכבושה קוראים “מרקם חיים”. כשלעתים מתגנב ביטוי שאכן מחווה על המציאות, כגון “תחושת נרדפות” (התוצאה הרצויה של פעולות צה”ל בקרב אוכלוסיה פלסטינית) היא יורדת במהירות מהדיון. עכשיו קוראים למרמה בין שני שותפים “תום לב.” בקרוב יהיה פה “חוק נאמנות”, שמשמעותו תהיה כמובן חוק שלילת האזרחות.

המחשבה, כתב אורוול ב-Politics and the English Language – מאמר שכולו על הצורך של משטר עוול בהשחתת השפה – משחיתה את השפה, משום שהיא צריכה להסתיר את מעשה העוול מאחורי אשד מילים רכות; אבל גם השפה יכולה להשחית את המחשבה. אם חוזרים על “תום לב” מספיק פעמים, אפשר בהחלט להאמין שהוא מייצג הונאה – והמילה “תום לב” תאבד את משמעותה המקורית. וכך, צעד אחר צעד, הדיקטטורה הופכת למובן מאליו, זה שאין בלתו, מצב ברירת המחדל.

ככה זה נמשך. אז, בכל מקום שהמתנחלים אומרים “תום לב”, זכרו: מדובר במרמה ומעשה נבלה בחסות השלטון. מתנחלים אינם מסוגלים, מעצם קיומם כמתנחלים, לתום לב.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני, אפרטהיידיסט

אחרי שמנפנפים את היסטריית ה-Hasbara של בן דרור ימיני, נשארים עם תמיכה – אף פעם לא בגלוי, כמובן – באפרטהייד

לארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, קרה משהו מצער בדרך לטור השבועי: מה שמכונה באנגלית gaffe, פליטת פה, קרי מצב שבו אמן אשלייות – בדרך כלל פוליטיקאי – אומר בטעות בפומבי את מה שהוא חושב.

bendror2

במשך שנים, יוצא ימיני בשצף קצף נגד ההאשמה שישראל היא משטר אפרטהייד. הוא אפילו טען שהוא יודע יותר טוב מיוצאי משטר האפרטהייד מהו אפרטהייד. והנה, בטורו האחרון, מבכה ימיני את האפשרות שישראל תהפוך למדינה דו לאומית, אפשרות שאותה הצליח לראות אפילו נרקיסיסט גמור, שראייתו איננה מרחיקה מאפו, כמו דונלד טראמפ.

אפשר היה, על כן, להניח שימיני יקרא למדינת ישראל בדחיפות לצאת מהשטחים הכבושים. אבל זה לא מה שקרה. ימיני לא רוצה לאבד קוראים. מה הפתרון של ימיני לבעיית המדינה הדו לאומית המתקדמת, שאותה הוא מכנה לא פחות מאשר “פיגוע זוחל”? ובכן, הוא קורא לממשלה לאמץ את הפתרון של העב”מ הרשמי שלה, מייקל אורן: לומר לטראמפ “כן, אבל”, ולהניח לפלסטינים לסרב להצעת טראמפ. ימיני מניח שזה מה שיקרה אוטומטית.

שיטת ה”כן, אבל” היא שיטה ישראלית ותיקה: להעמיד פנים שאתה תומך במשא ומתן, אבל להעמיד תנאים בלתי אפשריים לקיומו. ניתן להניח שימיני, כהרגלו, מפחד פחד מוות מתבוסה בקרב ה-hasbara: אם ישראל תאמר לטראמפ “לא” מובהק, היא לא תוכל יותר להעמיד פנים שהיא רוצה שלום בזמן שהיא הופכת אותו לבלתי אפשרי.

ימיני יודע שהיכולת של ממשלה ישראלית לומר “כן” לכל תכנית נסיגה לא קיימת. הוא שולח אותה לומר “כן, אבל”, כדי להסיח את הדיון: שהפלסטינים ייראו כמכשילי השיחות. נניח עכשיו לשורה של בעיות – הראשונה שבהן היא באיזה מובן משטר אבו מאזן בכלל מייצג את הפלסטינים – ונניח שבן דרור ינצח בקרב ה-hasbara שלו.

מה עכשיו?

אחרי הכל, מעבר לקרב על התודעה ישנה גם מציאות. הקרב על התודעה, אחרי הכל, מטרתו לטשטש את המציאות. אבל היא, יימח שמה, מתעקשת להשאר במקומה למרות הנסיון להסתיר אותה בסדין אטום. ברגע שישראל תגיע למצב שבו עוד הצעת שלום נדחית, ולא משנה על ידי מי ובאיזה תירוץ, היא עדיין תשאר היכן שהיא עכשיו: מיעוט יהודי ששולט ברוב לא יהודי, שלחלק ניכר ממנו אין זכות הצבעה. או, במילים אחרות, אפרטהייד. מדינה דו לאומית, רק מוכחשת. מדינה דו לאומית, שלכ-40% עד 45% מתושביה אין זכויות פוליטיות.

הבעיה של ימיני איננה עם העדר זכויות לפלסטינים: הוא התרגל. מה שיש למנוע הוא ההכרה הרשמית במדינה אחת, מדינה אחת שבה יש זכות הצבעה לכולם, מדינה שבה ראש הממשלה ייקרא מוחמד. אז עם מה נשארנו? עם מדינה אחת שבה אין זכויות שוות. או, אם להשתמש במילה שבן דרור לא מרשה לומר, אפרטהייד.

עד מתי? השאלה הזו לא עולה. לימיני אין תשובה. הוא יודע שהרוב הישראלי, שעוסק יותר מאי פעם בהכחשת המציאות – ומכאן הפטפטת הנואשת, הבלתי פוסקת, על hasbara; מכאן מניעת כניסתם לישראל של זרים שיכולים להביע דעות שכבר לא חודרות את חומת ההדחקה הישראלית – לא מעוניין לשמוע. עכשיו הוא צריך לומר לנו האם גם לו אין עניין בזכויות פוליטיות לפלסטינים, או שהוא פשוט מפחד לומר את דעתו, שמא יתהפך עליו האספסוף.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שחקי, שחקי: וריאציות על ישראל שטרם נולדה

למה דגלי פלסטין לא מפחידים אותי, ולמה הם יכולים להיות חלק מתיקון גדול

השתתפתי בהפגנה הגדולה במוצאי השבת האחרונה. תחילה לא התלהבתי ממנה: לא היתה לה את רוח ההפגנות שאני מכיר. התופים היו חסרים לי, והשירה. הקהל שנאסף בכיכר רבין נראה לי קטן מדי. ראיתי פה ושם כמה דגלי פלסטין, אבל גם כמה וכמה דגלי ישראל. ואז הגענו לפינת אבן גבירול-שאול המלך, ופתאום אי אפשר היה לזוז. האוטובוסים מהצפון והדרום הגיעו ישר לרחבת המוזיאון. היו הרבה, הרבה יותר אנשים משחשבתי. ובכל מקום קריאות “יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים.” כמובן, כבר באותו הערב – וביתר שאת למחרת – התקשורת היהודית והפוליטיקאים היהודים עסקו בדגלי פלסטין ובכמה קריאות “בדם וברוח נפדה אותך פלסטין” שנשמעו שם.

המסקנה המהירה שלי, כפי שנכתבה באותו הערב, היא שהציבור היהודי צריך יותר חשיפה לערבית ולדגלי פלסטין.

הדגלים לא מפחידים אותי, ולא רק בגלל שראיתי אותם נישאים בהפגנות בגדה. הם לא מפחידים אותי משום שהם יצטרכו להיות חלק מהתיקון שהמדינה תצטרך לעבור. ישראל היא המדינה הקולוניאליסטית האחרונה. היא מורכבת מרוב של אנשים שגירשו את הילידים, וממיעוט ילידי גדול. אפילו אם נניח לרגע לשאלת השטחים הפלסטיניים הכבושים, שם הקולוניאליסטים שולטים על מספר גדול מאד של ילידים, שמתקרב מאד אם אינו כבר עולה על מספרם של היהודים; אפילו אם נתייחס לתחומי ישראל הריבונית – מושג שמאבד כל יום ממשמעותו, ככל שהמדינה היהודית מפסיקה להעמיד פנים שהיא מסגרת על-אתנית שאזרחיה שווים – שיעורם של צאצאי הילידים הנכבשים באוכלוסיה הוא כ-22%.

בימים אלה אנחנו נשלטים על ידי אנשים שמבחינתם מדינה יהודית היא מדינה שבה יהודי הוא האדון על פני לא יהודים. במובנים רבים זה תמיד היה המצב, והמדינה היהודית תמיד נקטה אלימות, לעתים אלימות רצחנית (כפר קאסם, יום האדמה, מהומות אוקטובר 2000) ולרוב מנהלתית (שוד האדמות הגדול של ראשית ימי המדינה, המשטר הצבאי, הסירוב המתמשך להקים ישובים פלסטיניים חדשים ולהעניק תכניות מתאר לישובים הקיימים) כנגד האנשים שהזכירו לה שפעם היו כאן 400 כפרים וכמה ערים שאינם עוד כאן. אבל בשעתו היתה תקווה, שפרחה בעיקרה בשנות ה-80 וה-90, שהמצב הזה הוא תהליף חולף, כואב, במידה ניכרת מביש; ושיום אחד יהודים ופלסטינים ישראלים יוכלו שוב להסתכל בפני אלה באלה ולהבין שהם אזרחים של כברת ארץ משותפת; שגורלם קשור זה בזה; שאם יהיה רע לאחד, יהיה רע גם לאחר

(I and the public know

What all schoolchildren learn:

Those to whom evil is done

Do evil in return)

ושעל כן, אנחנו צריכים למצוא את הדרך לגשר על ההיסטוריה המדממת והאכזרית שלנו, שאם לא כן נידונו לחיות אותה שוב לנצח.

ניתנה לנו האפשרות: מגילת העצמאות הכילה פסקת שוויון מרשימה. המייסדים לא התכוונו אליה כלל, כמובן. הם בסך הכל זרו קצת חול בעיני האומות

(בן גוריון אסף אבק/

אדם – לזרוע לאויב בעיניים.

על עצמות נערים מן השואה/

סללנו את הדרך העוקפת/

העולה לירושלים)

אבל בסופו של דבר, הטקסט יוצא מידי מחברו. מגילת העצמאות עומדת לא רק כמסמך של הרגע בו נכתבה, אלא גם כמסמך מכונן. אפשר היה להשען עליו. ומגילת העצמאות איננה המסמך היחיד שאפשר היה לבנות ממנו, במאמץ, משהו משותף. היתה התנועה העברית החזקה של שנות הארבעים והחמישים – אמנם, לא נטולת בעיות משלה – ששאפה לצאת מן היהדות וניסתה להתאהב בנופים ובתרבות המקומית. היה הלל קוק, שהתפטר מהכנסת במחאה כשזו יישמה את הפוטש של בן גוריון והפכה את עצמה מהאסיפה המכוננת – שתפקידה לכתוב חוקה – לכנסת הראשונה, שדחתה את החוקה לדורות. קוק היה רוויזיוניסט: הוא האמין, כמו ז’בוטינסקי, שכאשר ראש הממשלה יהיה יהודי, סגנו יהיה פלסטיני – ולהיפך.

והיה טשרניחובסקי, הדרך הגדולה שהציונות זנחה: האיש הסקרן, הפגאני והיהודי בו זמנית, שיכול לכתוב היה כריעה מול פסל אפולו

(הנני הראשוו לשבים אליך,

רגע בו קצתי בגסיסה לדורות,

במועד בו אשבור אזיקי הנפש […]

אכרע לחיים, לגבורה וליופי,

אכרע לכל שכיות החמדה, ששדדו

פגרי אנשים ורקב זרע אדם,

מורדי החיים מידי צור שדי,

אל אלוהי מדבריות הםלי,

אל אלוהי כובשי כנען בסופה –

ויאסרוהו ברצועות של תפילין),

ושיכול היה גם לחזור אל פולחן הבעל. הוא הועלם מחיינו כי לא היה משורר לאומי מאולף כמו ביאליק, ומשום שמאחר וקודם כל היה אדם, נשא אשה אהובה, נוצריה רוסית אורתודוקסית אדוקה, ולא אבה להקשיב לדרישות שיכפה עליה גיור. על כן, נגזר דינו להשכח; ורק לאחרונה, כשלא היתה בו עוד סכנה, ראינו את דמותו על שטר. (וכמה שמחתי לראות את השטרניחובסקי.)

במשך שנים דיברו ב”שחקי, שחקי” (כשמו הפופולרי של “אני מאמין” של טשרניחובסקי) כהמנון תחליפי אפשרי ל”תקווה”, שלא יכלה לשמש את אזרחיה הלא יהודים של ישראל. בשנות התשעים, מרים בן פורת, בנאום הפרישה שלה כמבקרת המדינה, יכלה להציע להחליף את “התקווה” ב”שחקי, שחקי.” קריאה מהירה בשיר מראה שאין בו, בעצם, שום דבר יהודי. הוא מדבר על תחיה לאומית נטו:

אאמינה גם בעתיד,

אף אם ירחק זה היום,

אך בוא יבוא – ישאו שלום

אז וברכה לאום מלאום.

ישוב יפרח אז גם עמי,

ובארץ יקום דור,

ברזל-כבליו יוסר מנו,

עין בעין יראה אור.

השיר, יש להדגיש, נכתב באודיסה תחת שלטון הצארים, ב-1892. ה”ארץ” שעליה מדבר טשרניחובסקי איננה בהכרח פלסטינה-ישראל. ברזל-הכבלים הונח על רגלי תושביה של רוסיה כולם. השיר, מבחינה זו, הוא אוניברסלי: ככל שיש בו משהו ציוני, הוא מדבר על מדינה שתושביה חיים בשלום ובשוויון.

באופן משונה, זה גם מה שהרצל מנסה לנסח ב”אלטנוילנד.” תנועה פאשיסטית מוכרת בארץ לקחה את שמה, “אם תרצו”, משורות הסיום של אלטנוילנד; אבל על הספר עצמו היא איננה ממליצה ברשימת הקריאה הציונית שלה, משום שהנבל בספר הוא רב גזעני שרוצה לשלול את זכותם של תושבי הארץ שאינם יהודים לאזרחות. זה קצת מעורר אי נוחות, אני מניח.

אבל הציונות איננה מה שיכלה להיות; היא מה שהיא. Zionists will Zionate. אם על המולדת שלנו לחיות, על הציונות למות, משום שתוצאתה הבלתי נמנעת היא – כפי שזיהה אורוול כבר בשנות הארבעים – לאומנות יהודית. אנחנו צריכים לאמץ פטריוטיות, לא ציונות. הציונות היא פטריה רעילה על הפטריוטיות הישראלית.

מה שמחזיר אותנו לדגלי פלסטין. הפלסטינים הישראלים הם פלסטינים וישראלים. הם מחזיקים בשתי זהויות, לעתים יותר מאחת. כולנו כך. הישראלים היהודים הם ישראלים ויהודים. לעתים, פלסטינים כיהודים, הם קודם כל חובבי כדורגל; לעתים, קודם כל חובבי אום כולתום. לעתים הזהות המובילה שלהם היא נשיות, לעתים הומוסקסואליות, לעתים חיבת בישול. הרבה יותר משני גויים מתרוצצים בבטננו, ואין אחד מהם שאין לו שעה.

הישראלי הפלסטיני לא יוכל לשכוח, לא בדורות הבאים, את הנכבה, חורבן המולדת ואת הגלות. הם חלק בלתי נפרד מזהותו כפי שחוויות החיים כמיעוט נרדף היו ככוויה בבשרם של מקימי המדינה הזו. הלבנים והשחורים בדרום האמריקאי עוד לא סיימו את הדין והחשבון עם תקופת העבדות והלינצ’ים

(העבר איננו מת, הוא אפילו איננו עבר)

ולא נראה שיסיימו אותו בקרוב. מה שקרה כאן ב-1929-1949 לא יישכח בדורות הקרובים. כולנו נצטרך לחיות עם זה.

וכדי לחיות עם זה, כדי לא למות עם זה, כדי לא להרוג עם זה, כדי לא לצלק ולהצטלק עם זה, כדי לשחרר את המסה המעיקה של היסטוריה מדממת שתקועה בגרון של כולנו, נצטרך להכיל את הטרגדיה של האחר. נצטרך להכיר בחלקנו בטרגדיה שלו. נצטרך להבין שהדגל הפלסטיני – כמו דגל הפסים ומגן הדוד – הוא דגל אתני, וישראל תצטרך להיות מדינה על אתנית. העובדה שדגלי פלסטין מתנופפים בתל אביב היא חיובית: היא מעידה על כך שהחברה הישראלית עמידה מספיק כדי להסתכל עליו.

בעובדה שהדגלים האלה מונפים בתל אביב, בצעדה משותפת של יהודים ופלסטינים, טמונה תקווה: שיהודים ופלסטינים יוכלו לראות את הדגלים זה של זה ולא לראות דם בעיניים. להבין שכל קבוצה נושאת את אסונה, ושבסופו של דבר האדמה לא מבדילה בין דמו של האחד לדמו של האחר. אם אנחנו רוצים לחיות כאן, צריך להיות מקום לדגל הפלסטיני לצד דגל הפסים ומגן הדוד. עד שיום אחד, כשהחצוצרות הישנות יחלידו לבלי שוב, נוכל לדבר על דגל אחר, שיאפשר את העברת שני דגלי הדמים למקום מכובד במוזיאון. אבל ראשית כל, עלינו להכיר בדגל האחר, להכיר בכאב שהוא מייצג, להכיר בכך שבהנפתו לצד דגל כחול לבן יש השלמה, לא בהכרח מריבה.

שחקי, שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח;

שחקי כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך.

(יוסי גורביץ)

חוק הסכין בגב

הימין הישראלי מודיע לחיילים הישראלים שהם צריכים לשרת ולשתוק, ואם הם ידברו על מה שהם נאלצו לעשות חברי כנסת יקראו להם בוגדים

אתמול (ב’) נערך סיור בחברון של שוברים שתיקה, שבאופן יוצא דופן הצטרפו אליו יהודיות אמריקאיות שפרשו מסיור התעמולה של תגלית. בשבועות האחרונים מדווחים פעילי שוברים שתיקה על התנכלויות שהופכות אלימות יותר ויותר בחברון; אתמול הותקף הסיור כשהושלך צבע על פניה של מדריכת הסיור. משליך הצבע, כמיטב המסורת של המתנחלים, היה קטין מוסת. החיילים שהיו במקום לא עשו כלום. בנוהל. ומה שמתרחש בחברון, מקבל את רוח המפקד שלו מהכנסת.

הכנסת העבירה אמש (ב’) את החוק שמכונה חוק שוברים שתיקה, שכאן אפשר לראות את הנוסח שלו (זהירות, מסמך. שימו לב להסתייגות של אוחנה, שהפכה לחלק מהחוק.) האחות היהודיה שולי מועלם, מיוזמות החוק, צהלה הבוקר ש”השתקנו את שוברים שתיקה!”. לצד האחות היהודיה מועלם ניצבו, בין השאר, האח היהודי סמוטריץ’ והאח יאיר לפיד. האחרון, כמובן, לא נראה במליאה בזמן ההצבעה, אבל זה שגרתי אצלו.

בחינה מדוקדקת של החוק מראה ש, ובכן, לא ממש. החוק קובע שחוק חינוך ממלכתי יקרא “לחנך לשירות משמעותי בצבא ההגנה לישראל או לשירות לאומי-אזרחי.” הוא מתיר לשר לקבוע כללים שימנעו כניסה לבתי ספר של ארגון “שפעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית” למטרות החינוך כפי שצוינו לעיל, וכללים “למניעת פעילות במוסד חינוך של גורם חיצוני הפועל באופן יזום לנקיטת הליכים משפטיים מחוץ לישראל נגד חיילי צבא הגנה לישראל.”

שוברים שתיקה לא עונים על אף אחד מהתנאים הללו. הארגון לא תומך בסרבנות (וסופג בשל כך ביקורת משמאל), ולא פועל בשום צורה להעמדת חיילי צה”ל לדין – בישראל או מחוצה לה. יש לחוק השלכות מעניינות שהמחוקקים (*) לא חשבו עליהן עד הסוף.

למשל, לא יהיה מסובך מדי לעורך דין עקשן למנוע את כניסתו של נפתלי בנט לבתי ספר בישראל, משום שהוא הצהיר במפורש על תמיכה בסרבנות. כלומר, סביר להניח שבסופו של דבר בג”ץ יעשה את מה שהוא טוב בו ויטאטא את הכל מתחת לשטיח, אבל בינתיים יהיה קצת כיף לראות את בנט מתפתל בבתי משפט (**). עורכי דין ערמומיים יותר יתחילו לדרוש שבתי ספר חילוניים יפסיקו ללמד על צה”ל ולשתף איתו פעולה, ויקדישו זמן להסביר לתלמידים על האופציה שיש להם ללכת לשירות לאומי.

אה, רגע, אין לכם אופציה כזו? זו לטיפונדיה פרטית של האחים היהודים, עוד אחת מהקומבינות שלהם להתחמקות מגיוס? אופס. מאחר וחוק חינוך חובה שונה, בהכרח יש צורך לשנות את חוק גיוס החובה, כדי להמנע מאפליה כלפי הציבור החילוני.

ואה, כן, באותה הזדמנות: מאחר וכל רב אורתודוקסי מתנגד לגיוס נשים, יש למנוע את כניסתם של רבנים אורתודוקסיים לבתי ספר חילוניים משום שהם תומכים בסרבנות. יתר על כן, הם מחנכים נשים שהן לא יכולות לעסוק בשירות צבאי משמעותי. במשך שנים ארוכות הפכו בתי הספר החילוניים לפח הזבל שאליו האחים הוהודים דוחפים כל סוג של צואה מחשבתית – בדרך כלל תוך שהם מממנים אותה, בזמן שהם פוגעים בתקציבים של בתי הספר החילוניים. אם החוק הזה יועיל למנוע את הזרימה החד צדדית של שופכין, כבר יצאנו ברווח.

ואחרי שצחקנו – כי לכולם ברור באיזה כיוון הולכת המדינה היהודית – נאמר דברים מכאיבים יותר. לחוק הזה אין יכולת למנוע משוברים שתיקה להכנס לבתי ספר. המטרות שלו הן אחרות. המטרה הראשונה, כמובן, היא לעודד את הבריונים בחברון ובמקומות אחרים: לומר להם שהממשלה איתם, לקרוץ להם שהם יכולים להפעיל אלימות ושלא יקרה להם כלום. הטרוריסט בעיני עצמו שי גליק (***), למשל, יוכל להמשיך לשלוח למשטרה איומים מפוברקים על אלימות ובכך לתת לה תירוץ לבטל אירועים של שוברים שתיקה.

האפקט השני לא מיועד לעודד את הבריונים. הוא מיועד להפחיד את חיילי צה”ל שעוד נשארו בהם שאריות מצפון. הוא אומר להם: דעו, אנחנו נשלח אתכם למשימות שאין להן דבר עם שירות צבאי. אתם תהיו קלגסים. אתם תעצרו ילדים. אתם תכנסו בלילות לבתים ותעירו משפחות. אתם תעשו מעשים שירדפו אתכם שנים אחר כך. אתם תתעוררו בלילות, משוכנעים שאתם שומעים דפיקות קת על דלת. מה שעשיתם יצרוב אתכם ויצלק אתכם. אנחנו, השולחים אתכם, נקפיד לא לומר לכם שום דבר מראש על זה, ונקפיד למנוע ממכם מידע על מה שאתם אמורים לעשות ומה שיקרה לכם.

ואחר כך, אחרי שנשתמש בכם ונזרוק אתכם, נצפה שתסתמו את הפה. שלא תדברו. שתתמודדו לבד עם הזכרונות, עם הספקות המציקים. תקענו לכם סכין בגב כדי לשמור על נדל”ן גזול, אבל אם תצביעו עליה, אנחנו נקרא לכם בוגדים, שונאי עמם, אנרכיסטים. כבר תקענו לכם סכין בגב; אתם באמת רוצים שנסובב אותה? שכחו מכל זה. זה היה, זה נגמר. זה קורה לכולם. אתם חושבים שאתם משהו מיוחד? לכו להודו או לדרום אמריקה, קחו את הסמים ונסו לשכוח. כשתחזרו, נקפיד לא לשאול אתכם מה עבר עליכם, בצה”ל ושם.

אבל אם תתעקשו לדבר על הסכין, תגלו שלאחים יאיר לפיד, שולי מועלם ובצלאל סמוטריץ’ אין שום בעיה לדקור אתכם שוב. טוב, חוץ מיאיר. הוא לא יהיה שם, הוא יהיה בנתב”ג או במטוס לאנשהו. אבל אתם מבינים את העקרון.

לשתוק, כן? גב יפה יש לכם. יהיה חבל אם יקרה לו משהו.

(*) להוציא לפיד, שחשיבה איננה ממנהגו.

(**) עורכי דין עם עודף זמן פנוי וחיבה להטרלות ולמאבקים אבודים מתבקשים לפנות אל הבלוג ב-@ygurvitz בטוויטר.)

(***) גילוי נאות: הח”מ נתבע ע”י גליק תביעת דיבה, שעודנה בהליכים, משום שקרא לשי גליק שרץ. אני עומד מאחורי הדברים וההגנה שלי נשענת בין השאר על הגנת אמת דיברתי. בשבוע שעבר דחה בית המשפט את תביעת הדיבה של גליק כנגד שוברים שתיקה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשמדינת טרור מממנת את צה”ל וה-hasbara

“ניקח אפילו את הכסף של היטלר”, הגרסה המעשית

בשנת 2010, הודיע רכז המדיה והמחשוב של אם תרצו אייל אשכול ש“משום מה יש צדקנים שחושבים שמקור תרומות חשוב יותר ממה עושים עם תרומות כאלה. אם היטלר בכבודו ובעצמו היה נותן לנו כסף היינו לוקחים בשמחה ומשתמשים בו למען הציונות.” אשכול כנראה לא ידע את זה (והמשפט הראשון שלו סותר את כל המהות של פעילות אם תרצו), אבל הוא עמד על עקרון היסוד של הימין החדש.

השבוע חשף ברק רביד לציבור הישראלי עובדות מביכות: חמושים בכירים בצה”ל טסו לחו”ל על חשבונה של ממשלת קטאר. יש ארגון Hasbara בשם Our Soldiers Speak שקיבל תרומה של 100,000 מממשלת קטאר לצרכי Hasbara. ממשלת ישראל טוענת לעתים קרובות שממשלת קטאר תומכת בטרור באמצעות תמיכתה בחמאס. מסתבר שזה לא מפריע לארגוני ימין לקחת את הכסף שלה.

הידיעה של רביד נשענה על ידיעה שפורסמה במקור ב-Mother Jones האמריקאי, שהיתה מביכה אפילו יותר: מסתבר שממשלת קטאר העבירה תרומה של כ-100,000 דולר לארגון היהודי הנצי Zionist Organization of America, כמו גם 50,000 דולר לתומך ישראל הידוע מייק הקאבי, מהשרצים היותר מתועבים בימין האמריקאי שבתו משמשת כיום כשקרנית הרשמית של ממשל טראמפ. בנוסף, ממשלת קטאר גם מימנה טיולים מפנקים והרצאות לאלן דרשוביץ, עורך דין ידוע לשמצה שתומך בישראל, דונלד טראמפ, עינויים ופדופילים עם יותר מדי כסף. דרשוביץ, מעבר להיותו מיצג מס’ 1 לטענה ש-99% מעוכרי הדין מוציאים שם רע לשאר (*), הוא גם יקיר ה-hasbara הישראלית ואף כתב ספר בנושא. לזכות ZOA ייאמר שהם התחייבו להחזיר את הכסף ברגע שהסתבר להם מה מקורו; הקאבי ו-Our Soldiers Speak שמרו על שלהם. דרשוביץ טוען שהוא לא קיבל כסף, אבל מודה שאין לו מושג מי מימן את הנסיעות וההרצאות שלו.

מה, לעזאזל? הכתבה של מ’תר ג’ונס מסובכת למדי, אז נתמצת אותה.

א. למוסד הדוחה ביותר במזרח התיכון, משפחת המלוכה הסעודית, נמאס מנסיכות קטאר, והם ניסו לחסל אותה, בין השאר באמצעות דונלד טראמפ ויהודי החצר שלו, ג’ארד קושנר. שליטי קטאר נכנסו ללחץ מוצדק, והחליטו שיש צורך בקמפיין שיציל אותה מהסעודים.

ב. לשם כך, הגיעה ממשלת קטאר למסקנה שהדרך הטובה ביותר היא לממן ציונים.

ג. בהתאם, היא העבירה 100,000 דולר לארגון hasbara שעובד בצמוד לדובר צה”ל, כמו גם את הסכומים האמורים ל-ZOA והאקבי; היא מצ’פרת את דרשוביץ ובכירים בארגונים ציוניים אחרים; כל זה נעשה בהעברות מפוקפקות על ידי אנשי עסקים מפוקפקים עוד יותר, תוך מה שנראה כעבירות על החוקים האמריקאיים בנושא.

ד. התכנית מצליחה: דרשוביץ מפרסם מאמר נלהב שמשבח את קטאר, ואחר כך נפגש באופן תמוה עם טראמפ “לדיון על מדיניות המזרח התיכון” בדיוק באותו היום שבו אמיר קטאר הגיע לפגישה (בערב) עם טראמפ. האחרון נסוג מהתוכנית לתמיכה במצור על קטאר.

קטאר הוציאה על כל הבלגאן הזה 300,000 דולר; שני שליש מהם הלכו ל-Our Soldiers Speak ו-ZOA. לא ברור אם טראמפ חזר בו כתוצאה מההשפעה של דרשוביץ, או שמא האמיר עצמו השפיע עליו; בכירים בממשל אומרים שוב ושוב שטראמפ מושפע מהאדם האחרון שהוא מדבר איתו. אבל דרשוביץ הוא אחד האנשים החביבים על טראמפ. כך או כך, מבחינת קטאר המשחק הזה ב”שמור לי ואשמור לך” עם מה שהם ודאי ראו כזקני ציון הוכיח את עצמו. ו-300,000 דולר הם מבחינתם כסף כיס.

כמה מילים על Our Soldiers Speak: על פניו, הוא נראה כארגון מפוברק. בחינה של הנתונים הכספיים שלו (נדרש רישום כדי להכנס למסמכים) מראה שאין לו כל עובדים. האיש היחיד שמקושר איתו הוא אחד בנג’מין אנתוני, סמל לשעבר בצה”ל. איך הצליח ארגון כזה לשים יד על 100,000 דולרים של קטאר? למה דובר צה”ל משתף איתו פעולה? מאליה עולה התהיה שמא מדובר בארגון חזית של ממשלת ישראל לצרכי Hasbara, שלכאורה איננו קשור כלל לממשלה אבל בפועל מופעל על ידיה. זה יכול להסביר מדוע ממשלת קטאר חשבה שהוא חשוב כל כך עד שהוא שווה שליש מהכספים שהיא הוציאה על קמפיין אמריקאי שהיה קריטי מבחינתה ושלא הועיל לה בשום צורה אחרת. מצד שני, יכול להיות שאנתוני פשוט הבין ש-hasbara היא אחלה תעשיה.

כך או כך, העבירות על חוקי המימון של ארה”ב הן עניין לאמריקאים; מה שצריך לעניין אותנו הוא התגובה של הימין היהודי לכך שארגוני Hasbara לוקחים כסף ממדינת טרור. יש ארגון בשם NGO Monitor, שעיקר התמחותו היא התחזות ושקרים אפויים למחצה כלפי ארגוני זכויות אדם וארגונים הומניטריים; הוא מתלונן שוב ושוב על כך שתרומות של מדינות אירופאיות לארגוני זכויות אדם הן “התערבות בפוליטיקה הפנימית” (**) של ישראל. מה היתה תגובתו של נגו”מ לידיעה על כך שדובר צה”ל וארגוני hasbara ממומנים על ידי מדינה שתומכת בחמאס? הם מעמידים פנים שאין פה חדשות ואין על מה לדבר.

התעלה עליהם אבישי עברי, שטען הוא לא מבין מה הבעיה עם קמפיין קטארי בישראל, ובציוץ אחר טען שהאיחוד האירופי מסוכן לישראל יותר מקטאר. זה מעניין במיוחד, כי עברי לא היסס לקחת את 30 שקלי הכסף של האיחוד האירופי כדי לשמש כפרזנטור שלו למרות שלכאורה הוא נחשב לעיתונאי.

ivri

וכן, השתמשתי בדימוי האחרון בכוונת מכוון. הימין היהודי הוא אנטישמי, ולחם חוקו הוא האשמת אנשי שמאל בכך שהם פועלים נגד מדינתם עבור בצע כסף. והנה, עברי אומר בגלוי שהוא חושב שהאיחוד האירופי מסוכן לישראל יותר מקטאר – אבל כיהודון תלוש ונטול כל כבוד עצמי הוא מוכן לקחת את כספן של המדינות שלדבריו-שלו מסוכנות למולדתו יותר מקטאר.

כמובן, יכול להיות שעברי הוא לא יהודון שמוכר את המולדת, אלא סתם ליצן ניהיליסטי שאין להתייחס ברצינות לשום דבר שהוא אומר ושמעמיד פני ימני חולה כלבת כי הוא מעריך שבפוזיציה הזו יש יותר פרנסה. ישפוט הקורא.

על כל פנים, נראה שלא מעט אנשי ימין הפכו את העקרון של “לקיחת כסף מהיטלר” לפרקטיקה של ממש. הכל, כמובן, בעודם מקרינים את תחושת האשם והשנאה העצמית שלהם על אנשי השמאל.

ברוח זו צריך לראות את דבריו של בנימין נתניהו, שהאשים השבוע את האיחוד האירופי בבחישה בפוליטיקה הישראלית משום ששגריר האיחוד הזהיר חברי כנסת שלחוק הלאום תהיינה השלכות. אנחנו מדברים, אחרי הכל, על האיש שהתגאה ביכולתו להפעיל את הקונגרס האמריקאי נגד הנשיא האמריקאי, שכל הפריימריז שלו מומנו מחו”ל ושקיומו הפוליטי תלוי במימון יומיומי מצד הקריקטורה האנטישמית (והאזרח הזר) שלדון אדלסון.

ובידיעה לא נטולת הקשר: בזמן שהחינגה הימנית של כסף זר ועוין משתוללת פה, הדירוג הדמוקרטי של ישראל ירד מדמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה אלקטורלית. זה קורה לא מעט בשל הפצת השנאה מבוססת השקרים של נתניהו ושלוחיו, ביניהם NGO Monitor ועברי. ולא, זה לא באג. זה פיצ'ר.

(*) כמה מידידיו הטובים של הח”מ הם עוכרי דין.

(**) נזכיר שוב שמה שמתרחש בשטחים הפלסטיניים הכבושים איננו בשום פנים “עניין פנימי” של מדינת ישראל.

הערה מנהלתית: מsאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המלבין הרשמי של הכיבוש

התנהלותו של יאיר לפיד מדגימה כיצד המרכז הציוני לא רק הפנים את הכיבוש, אלא גם מקדם אותו

ביצת ה-hasbara כמרקחה: שלשום (ה’) הודיעו חמש משתתפות בסיור Birthright (שמשווק בישראל תחת השם התמים הרבה יותר, “תגלית”) שהן פורשות ממנו ומצטרפות לסיור של שוברים שתיקה. זו היתה פרובוקציה פוליטית מתוכננת היטב, שמטרתה היתה לפוצץ את בלון הא-פוליטיות ש-Birthright מתהדרת בו, והיא הצליחה.

יאיר לפיד, האיש שמשחק בתפקיד שר החוץ בעמוד הפייסבוק שלו, מיהר לגנות: “הנסיון הבזוי של ‘שוברים שתיקה’ לפגוע ב’תגלית’ הוא הוכחה נוספת לכך שהם חלק מתנועת ה-BDS ומנסים לפגוע במדינת ישראל והעם היהודי.” שוין.

שמע, יאיר’קה, אתה משתמש המון במילה BDS. נסה פעם לברר מה המשמעות שלה: פירוק המשטר הציוני באמצעות חרם, משיכת השקעות והטלת סנקציות על המשטר. חלק מתומכי ה-BDS רוצים חרם מלא על כל מדינת ישראל, בטענה שאי אפשר להפריד בין המדינה ובין גרורותיה בשטחים; אחרים מאמינים בחרם על ההתנחלויות בלבד.

ואף אחת מהתפיסות הללו, שאני מתנדנד בין שתיהן, לא קשורה לשוברים שתיקה. שו”ש באו כדי להראות לצעירים יהודים את מה שיאיר לפיד וממסד ענק מנסים להסתיר מהם: את המציאות של שליטה ישראלית, דיקטטורה צבאית ישראלית, במיליוני פלסטינים ואת המשמעות שיש לכך על חייהם של הפלסטינים. הם עושים זאת באמצעות הדגמה של המציאות על ידי סיורים בשטח ועל ידי עדויות של חיילים לשעבר שמתארים את מה שנאלצו לעשות. שו”ש לא תומכים ב-BDS ואין להם דעה על איך צריך הכיבוש להסתיים – רק שהוא צריך להסתיים.

וזה מה שלפיד לא רוצה שתשמעו. הוא המלבין הרשמי של הכיבוש. מבחינת הליכוד וימינה, הכיבוש הוא לא הבעיה: יש בעיה עם כל הפלסטינים האלה שצריך להפטר מהם איכשהו, אבל אין בעיה עם השליטה בהם. לפיד מייצג את המרכז הקיצוני: זה שקיומו של הכיבוש כל כך מפריע לו לשנ”צ ולשתות משהו טוב בערב, שהוא משקיע כמויות עצומות של מאמצים בהדחקתו והכחשתו.

למחנה שלפיד מייצג נמאס לשמוע על הכיבוש. נמאס לו לראות את הכביסה המלוכלכת של המדינה. זה מחנה גדול למדי. השוו את רמת הדיווח היומית על המתרחש בשטחים הכבושים היום לזו של לפני עשור. פעם היו כתבים לענייני שטחים. היום יש כתבים לענייני התנחלויות. גדר ענקית מנסה להעיף אותם מהעיניים שלנו. וכמה שלפיד ודומיו מנסים להדחיק אותם, הפלסטינים מתעקשים לפרוץ לתודעה. במידת הצורך, באמצעות עפיפונים.

תמיכה במדינה היהודית היתה, ב-51 השנים האחרונות לפחות, תמיכה בדיכויו של עם אחר. הימין מדבר בגלוי על כך שהפלסטינים ינוצחו רק אחרי שתאבד תקוותם, אחרי שהם יושפלו עד עפר והחברה שלהם תפורק לאטומים. לפיד לא רוצה לחשוב על המחיר, אז הוא מעדיף לתקוע אצבעות באוזניים.

הבעיה היא שלפיד אולי עדיין מוזמן לכנסים של הנהגת יהודי ארה”ב, אבל ההנהגה איבדה את צעיריה. במשך עשורים, כתב פטר ביינרט, דרשה הנהגת יהודי ארה”ב, בבואם אל הציונות, להשאיר את הליברליות שלהם בכניסה. הם בחרו לוותר על הציונות שלהם. ארגון IfNotNow – שספק אם לפיד היה מזהה את המשמעות של שמו (ומאליו מתנגנת, אם כי לא אצל לפיד, הרישא: אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מי אני?) – הוא ארגון של צעירים יהודים שקצו בכך שדיקטטורה צבאית מזרח תיכונית מדברת בשמם. הצהרת המשימה שלהם אומרת ש”הגיע הזמן לסיים את התמיכה של הקהילה שלנו בכיבוש. אנחנו נהיה הדור שיסיים אותו.”

לא “פגיעה במדינת ישראל”. לא פגיעה ב”עם היהודי”: קריאה ליהודים להפסיק את תמיכתם בכיבוש. מבחינה זו, Birthright היא מטרה שנבחרה בקפידה: שהרי מה מטרתה? להלבין את הכיבוש. לנרמל את הדיקטטורה הצבאית הישראלית בפני מי שיכול לסיים אותה. לשכנע אנשים צעירים שהם צריכים לחבק את ישראל ולשמש כשגריריה למרות מה שהיא עושה בשמם.

או, במילים מנומסות פחות, להפוך את יהודי העולם לסייענים שנושאים באחריות לפשעיה של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. הארגון שמביא אותם לסיורים מלוקקים כאן נקרא Birthright, כאמור: הוא מתיימר לומר שיש להם זכות בארץ, אף אם מעולם לא נולדו בה. ואשר לתושבים המקוריים של המקום, ובכן, בואו לא נדבר על זה.

מדובר בפרויקט תעמולה שאיש ימין מובהק כשלדון אדלסון הטביע בו יותר מ-100 מיליוני דולרים. ואם אתם חושבים שאדלסון יטביע סכום כזה בלי כל כוונה פוליטית, יש לי מערכת בחירות למכור לכם. Birthright היא קמפיין תעמולה ימני נקי.

כמובן, הוא לא יכול היה להציג את עצמו ככזה בארה”ב. צריך הרי לרמות את הקורבנות המיועדים. ולכן, אם אתה נכנס לאתר של Birthright, הוא אומר שאתה יכול להשתתף בפרויקט אם יש לך הורה יהודי או שהמרת את דתך ליהדות, ואם אתה בטווח גילאים מסוים. אין שלט “הכניסה לשמאלנים אסורה,” אין איסור על דיבור על הכיבוש. פשוט… לא מדברים על זה. (אם כי, היה והנער לעניינים מלוכלכים, השר לענייני BDS, יחליט בקרוב לסנן את הנכנסים לישראל באמצעות Birthright על ידי השוואת הנכנסים לרשימת מתנגדי כיבוש, זה כבר לא יפתיע אף אחד.)

מובן למה הימין מתעצבן כשחושפים את התעמולה הכמעט שקופה שלו. המרכז הרדיקלי, קצת פחות – עד שאתה נזכר שמדובר בפחדנים מושבעים. אנשים שניצבים מול שורה של דילמות איומות במשך עשרות שנים, ופעם אחר פעם בוחרים לא להחליט. אנשים שטוב להם, ושמקווים שימשיך להיות טוב להם, ומאד לא רוצים לטלטל את הסירה. אנשים שטוב להם, והם לא רוצים לחשוב על מי שמשלם את המחיר.

(מישהו תמיד משלם את המחיר. בכל דף נצחון; מי בישל את סעודת המנצחים? כל עשר שנים איש גדול; מי שילם את החשבון?)

כי בסופו של דבר, הם יודעים, תצטרך להתקבל הכרעה. אבל הם מפחדים ממנה. היא תדרוש מאמץ וכנראה לא מעט דם. ומשום שהם פחדנים ומפונקים, הם מוסרים את המדינה לימין. ובישראל אין ימין אלא ימין קיצוני.

אפשר היה לצפות שלפיד, שמתיימר להיות ציוני, יקדיש את מירב זמנו ומרצו לצמצום הכיבוש, שמכרסם את הסיכוי שישראל תוכל להתקיים. אבל הוא מעדיף להוציא את האנרגיות על ארגונים שמתנגדים לכיבוש. זה פחות מכעיס, פחות שנוי במחלוקת, הרבה יותר קל.

וכשאתה מתנגד למתנגדים לכיבוש, אתה מלבין אותו. ללפיד זה בא טבעי: אנחנו מדברים, אחרי הכל, על חשוד בפשעי מלחמה שהיה מעורב בהחלטות הקבינט במהלך צוק איתן. כשהוא רודף את שוברים שתיקה, הוא רודף את מי שחושפים את פשעי המלחמה שבהם היה מעורב.

ללפיד זה בא טבעי, כן. אבל לתומכים שלו? הם לא מבינים שבתמיכה בלפיד הם מוכרים את המדינה לנתניהו ולבנט? אם זה המצב, אין מנוס מהמסקנה שהם מקדישים לעתיד מולדתם פחות מחשבה, דאגה ועניין משמשקיעים הצעירים של IfNotNow. יש לזכור שבשעת צרתה של ישראל הדמוקרטית, הם זכרו את דבר אבותיהם: במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רפובליקה, אם תבינו מה היא

המילה שראשי השב”כ ודורית בייניש גיששו אחריה לא מובנת מאליה

צפיתי אתמול (ג’) ב”נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית”, סרטו של שי גל. למרבה הצער, כמי שקרא את הספרים, הסרט לא הצליח להתעלות לרמתם של הטקסטים. היו בו מעט מדי דברים חדשים, אם כי למדנו שאנשי המחתרת האימתניים, אלה שהשב”כ לא הצליח לגלות במשך ארבע שנים, נפלו בשני תרגילי חקירה מטומטמים להפליא: בשני מקרים שונים נחקרים התבקשו לכתוב על פתק שמות של חברים במחתרת, ובשני המקרים הם הסכימו. עם זאת, מי שלא מסוגל לדקלם מתוך שינה מיהם יהודה עציון ומנחם לבני – בזבוז משווע של מקום במוח, תצטרכו להודות – ילמד כנראה הרבה, והסרט עשוי היטב. נקודה חשובה שיש לעמוד עליה היא שמטעמי זהירות משפטית, הרחיבו יוצרי הסרט תיאורים על חלקו של משה לוינגר, שלמרבה השמחה איננו עוד איתנו, ובהתאם צמצמו את חלקם של הרבנים האחרים, אלה שעדיין מסוגלים לתבוע דיבה.

יש בסרט נקודה שאני רוצה להתמקד בה: אחרי התיאור המותח של פעילות המחתרת והפעילות של השב”כ נגדה, מגיע האנטיקליימקס. זמן קצר לאחר המעצר מתחילה תנועה לחנינה של הרוצחים והפושעים; יהודה עציון, מרואיין עיקרי בסרט, צוחק שהתנועה לחנינה החלה עוד קודם למעצר של המפגעים. כזכור, הם נעצרו כשהם מטמינים מטעני חבלה באוטובוסים פלסטיניים. אנשי השב”כ – כרמי גילון ויעקב פרי – ודורית בייניש (אז התובעת ולימים נשיאת בית המשפט העליון) לא מצליחים להבין את האהדה הציבורית לרוצחים: הם מגששים אחרי מילים מתאימות לתאר את חומרת המעשים של הטרוריסטים, ונכשלים. הם שבים שוב ושוב לנקודה של הפרת חוק.

ובכן, כמובן, פושעים הם מפירי חוק. אבל מה חשיבותו של החוק? עציון, איש מבריק ונורא, מקפל את הטיעונים של השב”כניקים ובייניש בנחת ובקלות: כן, הוא הפר את החוק. כולם מפרים את החוק. עברת באור אדום? חשבת על זה יותר מדי? לא? יש שאלות חשובות הרבה יותר, הוא אומר בשלווה. השאלה האם להחליט לפגוע במכוון באדם אחר היא שאלה הרבה יותר חשובה מהשאלה אם תוך כדי כך הפרת את החוק.

וכמובן שהוא צודק. אלא אם אתה דמות סטריאוטיפית בנטיית Lawful Neutral ממשחק מו”ד, החוק לעולם איננו המטרה: הוא כלי להשגתה. החברה מעצבת את החוקים שהיא רוצה שישקפו את ערכיה ואת דמותה. אפילו בייניש לא תנסה לטעון שהפרקליטות אוכפת כל חוק וחוק. ומה שהשתקף מהאהדה הציבורית לרוצחים היה דבר פשוט למדי: החוק שאוסר על רצח מקובל על חלק ניכר באוכלוסיה, כל זמן שהוא לא מגן על פלסטינים. הרוצחים, אחרי הכל, לא הרגו רק “מחבלים”, כפי שהם ראו אותם, אלא גם קורבנות רנדומליים לגמרי במכללה האיסלמית ותכננו להרוג מאות נוספים באוטובוסים. (כאן, יש לציין, דעתו של עציון לא נוחה: הוא אומר שאנשי המחתרת, שאת חלקם הקפיד לא להכיר, החלו להרוג פלסטינים באשר הם פלסטינים ולא הקפידו על פגיעה במטרות ראויות.)

המילה שאנשי השב”כ מגששים אחריה כדי להסביר מה כל כך נורא ברוצחים לאומניים שיוצאים מהכלא אחרי שבע שנים בלבד (שאר חברי המחתרת שוחררו הרבה קודם), מה רע בשיתוף הפעולה האוהד איתם בכל הדרגים, מהסוהר עד ראש הממשלה שמיר והנשיא הרצוג, היא “רפובליקה.” רפובליקה, מילולית (res publica במקור), היא “ענייני הציבור.” משמעותה המינימלית ביותר היא משטר שבו האזרחים מוותרים על זכותם להפעיל אלימות ומעבירים אותה למדינה, בתקווה – לעתים קרובות, אמנם, תקוות שווא – שהיא תעשה בה שימוש נבון ומוגבל. מלכתחילה, וכאן אנחנו נמצאים לחלוטין בטריטוריית הגאונות הרומאית, הרפובליקה שייכת לאזרחיה, והמושג “אזרחות” איננו מוגבל אתנית. (אתונה היתה מדינה, אבל לתושביה לא היה מושג בפני עצמו של אתונה: בבואם לומר “הבה נלך לאתונה”, הם אמרו מילולית “הבה נלך אל האתונאים”).

למותר לציים שאין רפובליקה שעמדה בתנאי הזה ללא סייג, מהרומאים והלאה. קל היה, ולעתים תכופות אכן כך קרה, שמושג האזרחות שימש להדרה של אחרים וכסימון הגבול. ידוע לשמצה החוק של פריקלס, ששלל את אזרחותם של אתונאים שרק אחד מאבותיהם היה אתונאי (ולימים, כשיפרוץ בבכי בעת קבורת בנו החוקי האחרון, ייכנס האירוע לאגדה, משום שהיו שראו בכך נקמת הגורל על פגיעה מרושעת בזכויותיהם של רבים כל כך). אבל אזרחות היתה אידיאל, ומחוקקים וקיסרים טובים התגאו בכך שאינם מפלים בין אזרח וגר. התפיסה הזו חדרה אפילו אל התנ”ך, לפני שכותבי התלמוד חנקו אותה: “משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה; כי אני יהוה אלוהיכם.”

צורת המשטר הרפובליקנית התעוררה לחיים לתקופה קצרה בימי הביניים, ונחנקה שוב. היא שבה לחיים בארה”ב ובצרפת במאה ה-18. וכמובן, היא לא היתה נטולת בעיות; הדברים ידועים. ועדיין, מדינה שמעניקה צדק לכל היא אידיאל מערבי. “רפובליקה, אם תוכלו להחזיק בה”, אמר בנג’מין פרנקלין כשנשאל מה צורת המשטר שבחרה ועידת החוקה; ו-220 אחר כך יצטט ברק אובמה את הפתיחה של החוקה, שבה מוצהר שמטרתה היא a more perfect union, כדי להצביע על כך שארה”ב היא מדינה בהתהוות, שמשנה את עצמה כך שתתאים את עצמה למספר הגדול של אזרחיה. בתיאוריה, על כל פנים; יש יסוד להניח שבפועל היא נסוגה לאוליגרכיה פלוטוקרטית.

הבעיה של בייניש, גילון ופרי היא שביהדות אין מסורת רפובליקנית. במקרה הטוב, המסורת היא אוליגרכית (שלטון רבנים); במקרה הרע יותר, היא מלוכנית במובן ההלניסטי של המושג (ההלכה לא התפתחה משם.) המילה “דמוקרטיה” נעדרת ממגילת העצמאות; אין זה מקרה. גם אין זה מקרה שההבטחה שהיא “תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום” מוגבלת מיד באמירה “על פי חזונם של נביאי ישראל.” בהיסטוריה היהודית אין רפובליקה. ואכן אין כאן: יש כאן מדינה יהודית, היא מדינת ישראל. לא במקרה, ממשיכה המגילה וקוראת “אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד […] ולעמוד לימינו במערכה הגדולה של שאיפת הדורות לגאולת ישראל.” מדינה יהודית שמטרתה גאולה.

וגאולה היא בדיוק מה שיהודה עציון רוצה. וגאולה, כפי שהוא רואה אותה, בהתגלמה בבניית המקדש מחדש ושעבוד העמים הסובבים (”אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד”), נשענת על מסורת יהודית ארוכה. מסורת שמוכרת, ולו במעומעם, לכל יהודי החי בישראל.

ולכן, אנשי השב”כ יכולים להעמיד נגד עציון ותכניתו טיעונים טקטיים – הריסת אל אקצה תוביל למלחמת גוג ומגוג, עם מחיר מטורף – ובו זמנית נאלצים להודות בכך שהוא מודע לכך היטב, ושמלחמת גוג ומגוג איננה מבחינתו הבאג אלא הפיצ’ר.

מבין כל חולייה של תנועת ההשכלה היהודית הפגומה, היעדר מסורת רפובליקנית הוא כנראה הכשל הגדול ביותר. הכשל הגדול ביותר של הציונות הוא ההצמדות לתפיסה גאןלית, שעציון הוא תוצאה מתבקשת שלה. אחרי הכל, אם המטרה היא גאולה, ואם אנחנו מקימים פה מדינת אדונים יהודית, זו של עציון פשוט שורשית יותר. מי שמשחק במונחים האלה, ומי שנמנע מלהכניס את תושבי ישראל אל תוך ההיסטוריה, כרפובליקה, יכול כמובן להיראות נדהם מהתוצאות: אבל הוא נראה גם די מטופש.

ועוד דבר אחד: לא, לא סיימתי עם עזה. אבל דפיקת הראש בקיר הזה כואבת טיפה יותר מדי. אחזור אליה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

דולציניאה דוהרת שוב

יאיר לפיד מוכיח שוב עד כמה אין לו בסיס ערכי. ושהוא אידיוט נבוב. לא שזה חדש

יאיר לפיד, שמשחק שר חוץ בטוויטר תמורת משכורת של ח”כ נעדר, לא אהב את החלטתה של טורקיה להחזיר את השגריר שלה מישראל, ועל כן יצא בשורה של ציוצים בנושא. “ישראל צריכה לנתק מגע עם משטרו של ארדואן,” כתב, “לא הפוגה זמנית, אלא הורדה של דרג היחסים באופן קבוע, הכרה בשואה הארמנית וסיוע גלוי לכורדים. עלינו לוודא שארה”ב תתחיל להפעיל לחץ להוצאת תורכיה מנאט”ו.” הוא הוסיף ש”הסכם הפיוס שחתם איתם נתניהו היה טעות. עם אנטישמים כמו ארדואן לא מתפייסים. הגיע הזמן שהממשלה תגיד את מה שברור כבר הרבה זמן – ארדואן הוא חלק מציר הטרור האיסלאמי.”

כמובן, בשל נטייתו של לפיד לא לומר דבר עד שהוא לא בודק לאיפה נושבת הרוח, נמצא במהירות ציטוט סותר – לפיד תמך בעבר בעסקה עם טורקיה. על כך הוא הגיב באמירה ש”נהגתי כאופוזיציה אחראית כשההסכם נחתם,” כי אופוזיציה אחראית היא לתמוך בהסכם עם “חלק מציר הטרור האיסלאמי.”

למה, אגב, ארדואן הוא חלק מ”ציר הטרור האיסלמי”? כי הוא תומך בפלסטינים, כמובן, ומשום שהוא מוריד את דרג היצוג הישראלי לאחר שישראל שוב טובחת בעזתים. טורקיה הארדואנית מעורבת עד צוואר בפוילע שטיקים בסוריה, כולל – על פי שלל דיווחים – בתמיכה בדאע”ש לצרכי המלחמה שלה בכורדים; אבל כל זה לא עניין את לפיד, אם ידע על כך בכלל.

נניח עכשיו לחזיונות הגדלות של לפיד, כביכול ישראל יכולה להשפיע על נאט”ו להוציא חברה ממנה; כאילו לחברות נאט”ו יהיה אינטרס לשתף פעולה במהלך כזה עם נשיא אמריקאי שמסרב להכיר בחשיבותו של הארגון; כאילו מהלך כזה, אפילו אם יתרחש, לא ידחוק את טורקיה לזרועותיה של רוסיה. סביר גם להניח שלפיד לא הבין שהמשמעות של סיוע לכורדים תדרבן את טורקיה לנקוט צעדי נגד דומים, כמו חימחוש חמאס בנשק של ממש. אבל זה בסדר, הדוגמגיש איננו דיפלומט. הוא רק משחק כזה בטוויטר.

הנקודה הבעייתית באמת היא התפיסה של לפיד שכעת על ישראל להכיר בשואה הארמנית. זו, יש לציין, דרישה קבועה של הימין הישראלי בכל פעם שהיחסים עם טורקיה נקלעים למשבר. אני תומך לחלוטין בכך שישראל תפסיק את מדיניותה הנפסדת של הכחשת שואה ותעשה כמיטב יכולתה לעמוד על חשיבותה של השואה הארמנית כאבן דרך לשואה היהודית.

אבל, בניגוד ליאיר לפיד, אני אמרתי את זה גם לפני 20 שנים.

לפיד משתמש בהכרה בשואה כאמצעי טקטי: אם זה מועיל לישראל, יש לעשות זאת. אם לא, ובכן. מכאן נובע שגם הכחשת שואה היא פעולה טקטית במהותה. שניה, נחזור לזה. כמה מילים על שואות במאה ה-20.

השואה הארמנית בוצעה על ידי הצבא הטורקי בסיוע הצבא הגרמני. מספר הקורבנות לא ידוע, אבל נאמד ביותר ממיליון. ההשמדה בוצעה על ידי גירוש, הרעבה ומסעות מוות. ההשמדה היתה מתוכננת, וטורקיה אשכרה הוציאה פקידים בכירים להורג אחרי המלחמה בשל הפשע (באופן מסתורי, רישומי המשפטים הללו נעלמו לאחר מכן; הם היו מפלילים מדי כלפי המדינה הטורקית.) כידוע, רצח העם הארמני שימש כהשראה להיטלר לרצח העם היהודי: “מי זוכר את הארמנים?”, הוא שאל רטורית. העקרונות היו זהים: הרעבה, גירוש ל”מחנות במזרח” בחסות מלחמה, שימוש באוכלוסיה מקומית לביצוע הרצח בפיקוח צבאי (במקרה הארמני, חלק ניכר מהסייענים לרצח היו כורדים, עובדה שאפשר היה לחשוד בלפיד שהוא משמיט אותה אלמלא ידענו שאין לו מושג). התיעוש הגיע אחר כך.

מקרה מפורסם הרבה פחות של רצח עם, ככל הנראה הראשון במאה ה-20, בוצע בבני ההררו (Harero) שבנמיביה על ידי הצבא הגרמני. השיטה הראשונית היתה, שוב, גירוש למדבר ונסיון להשמדה באמצעות הרעבה והצמאה. אחר כך הגיע כינוסם במחנות ריכוז והמתה, שוב, באמצעות רעב ומחלות. הגרמנים לא היו הראשונים שהמציאו מחנות ריכוז (הבריטים עשו זאת במלחמת הבורים), אבל הם למדו מהר. תוך זמן קצר הם כבר ביצעו ניסויים רפואיים באסירים. מספר הקורבנות בקרב ההררו נאמד בכ-65,000; הגרמנים איבדו כ-1,400 איש, 676 בקרבות ו-689 ממחלות.

מסיבות ברורות, בישראל לא מדברים יותר מדי על רצח העם של ההררו, למרות שהגרמנים למדו לא מעט ממנו וסביר מאד שחלק ממה שנלמד שם יושם אחר כך במזרח אירופה. מביך משהו לדבר על גירוש ילידים למדבר וריכוזם במחנות ריכוז. כשלפיד עושה שימוש אינסטרומנטלי ברצח עם לצרכי hasbara, אם כן, הוא לגמרי לא לבד. גם במקרה רצח העם הארמני, ישראל היתה שותפה פעילה להכחשת השואה במשך עשרות שנים. ככה זה: כשזה רווחי, מדינת ה”לעולם לא עוד” תכחיש שואה.

מה שהופך את לפיד לחריג הוא חוסר המודעות העצמי והעדר הבסיס הערכי שלו. אנחנו מדברים, נזכיר, על בנאדם שרק לפני כמה חודשים תקף את פולין על חוק שנוי במחלוקת שאסר את האשמת העם הפולני ברצח העם הנאצי. לפיד יצא בבלגאן ההוא טמבל מהרגיל – בשלב מסוים, הוא טען שסבתא שלו נרצחה באושוויץ. בלוגרים פולנים גילו במהירות ששתי הסבתות שלו הגיעו לישראל. בתגובה טען האפס שהתגלם בבשר שהוא התבלבל עם סבתא-רבא שלו. האם אתם הייתם עושים טעות כזו?

אז מבחינת לפיד, רצח העם של היהודים הוא קודש הקודשים ואם פולין נכנסת לטריטוריה ברגל גסה צריך לגרש את השגריר שלה לטרבלינקה, אבל רצח העם של הארמנים הוא פשוט תחמושת, לשימוש על פי צורך. העיקר שהחליפה הנבובה הזו תמשיך לדבר על “ערכיות.”

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)