החברים של ג'ורג'

אנטי ציוני, לא אנטישמי

נסיון לעשות סדר בבלגאן שכופה עלינו מערכת ה-hasbara. או: עוד מעוף מעל קן הקוקיה של בן דרור ימיני

ארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, נאלץ הבוקר (ו’) להתמודד עם בעיה: המציאות לא מסתדרת עם הדוֹגמה שלו. ימיני הוא כידוע מאמין אדוק בכת המדינה היהודית והדמוקרטית, ומכחיש בזעם את המציאות: שהשתיים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הבוקר אין לו מנוס אלא להודות בקול ענות חלושה שאם פני ה”יהדות” האידיאלית שלו כפני היהדות הממשית ששולטת בישראל, אז יש לנו בעיה – כי זו אכן לא יכולה להיות גם דמוקרטית.

ben dror_judaism

ימיני ממהר למצוא תירוץ: “הרוב רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית, לא יהודית וקלריקלית.” כלומר, יש רוב מסכן שמיעוט קטן רוכב עליו וכופה עליו זהות לא-לו. יש לימיני נקודה: רוב הציבור היהודי אכן רוטן כאשר מראים לו איך נראים פניה של המדינה היהודית ואומר שזה ממש לא בסדר. אממה, זה לא מספיק חשוב לו. הוא מתנגד, אבל זו התנגדות ריקה. הוא לא יודע איך להתנגד ליהדות “קלריקלית”, כפי שקורא לה ימיני, משום שאין לו זהות יהודית אחרת. כשימיני ביקר לפני כמה שנים בארה”ב ונכח באירועים דתיים רפורמיים, הוא לא מצא את עצמו שם והודה שזה לא מדבר אליו. בית הכנסת שהיהודי הישראלי לא נכנס אליו, כידוע, הוא בית כנסת אורתודוקסי. והאורתודוקסיה מטבעה, בלשונו של ימיני, “קלריקלית.” הביטוי הזה לא נכון: קלירקליות היא התביעה של שלטון כוהני הדת במדינה. ליהדות אין מדרג קלריקלי פר סה. הדרישה היא לשליטה של םרשנות אורתודוקסית לדת במדינה.

וזו דרישה שלימיני אין דרך להתמודד איתה בלי למרוד בכתבי הדת. אז מה הוא עושה? הוא ממציא מציאות לא קיימת, כזו של “יהדות לא קלירקלית”. כפי שנראה, המצאת מציאות כדי להסתיר את המציאות בפועל תוך שימוש באידיאות בלתי קיימות היא דפוס קבוע אצל ציונים מסוגו של ימיני.

הלאה. בהמשך הטור, מדבר ימיני בהערכה על מוסלמים שיוצאים נגד הקנאות של הרדיקלים שבבני דתם. הוא מציין שחלק ניכר מהם הם ג’יהאדיסטים לשעבר, שמכירים היטב את דפוס השנאה של אנשי הג’יהאד. אני לגמרי בעד. יש רק בעיה קטנה: אם היה מדובר ביוצאים בשאלה שמצביעים על דפוסי הג’יהאד של האחים היהודים, ימיני היה קורא להם אוטו-אנטישמים. סיעד האיחוד הלאומי אימצה השבוע את “תכנית ההכרעה” של בצלאל סמוטריץ’, שקובעת שבשטחים הפלסטיניים הכבושים יש להפעיל מדיניות של אפרטהייד, טרנספר או רצח עם. לימיני המציאות הזו מפריעה, אז הוא עובר להתקפה הקבועה על השמאל.

ben dror_anti jihad

עמירה הס כתבה על מדיניות חדשה של כוחות הכיבוש בגדה המערבית, שבמסגרתה מונעת המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון איחוד משפחות בין פלסטינים ובין בנות זוג זרות שלהם. עמוס שוקן, העורך הראשי של הס, תהה בטוויטר “האם ישראל מדינת רשע, או שרק מדובר בטיהור אתני שגרתי?” טליה ששון, נשיאת הקרן החדשה, ענתה לו “שניהם.” ימיני ממהר להגדיר את ההתבטאות הזו “אוטו-אנטישמית.”

ben dror_anti semitism

בהמשך, שופך ימיני תילי-תילים של מילים על כך שלא מדובר במדיניות של “מדינת רשע” כי גם למדינות אחרות יש מדיניות הגירה נוקשה. הוא מקפיד, כהרגלו, להתעלם מכך שזו איננה מדיניות הגירה לתוך גבולותיה של ישראל אלא לתוך הגדה המערבית, ושזו חתיכת שאלה האם לישראל מותר בכלל לקבוע מדיניות הגירה שם. אין ספק, על כל פנים, שהיכולת של ישראל לשלוט בכניסה והיציאה מהגדה שומטת את הקרקע מתחת לשקר קבוע של ימיני, זה שעל פיו “הפלסטינים שולטים בעצמם.”

אבל לא זה הנושא. דעתי על “אוטו-אנטישמיות” – שמדובר בהמצאה של יהודים ימנים שמטרתה להפוך את הדעות של מתנגדיהם ללא לגיטימיות – ידועה. האם בשאלה של עמוס שוקן, האם המדיניות בגדה מצביעה על כך שישראל היא מדינת רשע או שמדובר בטיהור אתני, יש איזושהי אנטישמיות?

לא, ודאי שלא.

ראשית, לנפנף את הזבוב הימני הקבוע: אני לא הייתי קורא למדיניות הזו “טיהור אתני” פשוט משום שזו טענה כבדה שמצריכה ראיות כבדות, והמאמר של הס – לטעמי – לא מעלה די ראיות לטענת טיהור אתני. מי שרוצה לראות טיהור אתני, עם זאת, לא צריך ללכת רחוק: בימים אלה עומדת ישראל לבצע טיהור אתני בח’אן אל אחמר. בבצלם מציינים שעל פניו מדובר בפשע מלחמה.

אבל, שוב, האם האמירה שישראל מבצעת טיהור אתני – במחסום אלנבי או בח’אן אל אחמר – היא אנטישמיות?

לא, ודאי שלא.

אנטישמיות היא התפיסה שיהודים נחותים אינהרנטית ביחס לבני קבוצות אחרות. עצם טבעם הופך אותם לגרועים יותר. יש גרסאות של אנטישמיות שאומרות שהטבע הזה הוא קללת אלוהים שניתנת לתיקון באמצעות התנצרות, ויש גרסאות שאומרות שמדובר בפגם גנטי שאין לו תיקון.

אבל ביקורת על מדינת ישראל איננה אנטישמיות. למדינת ישראל יש מדיניות, שלעתים קרובות היא נפשעת ועל בסיס יומי מפרה זכויות אדם. על המדיניות הזו מותר למתוח ביקורת. הביקורת איננה טוענת שיש משהו אינהרנטי ביהדותם של מבצעי הפשעים; היא מופנית כלפי הפשעים עצמם.

וכן, חלק ניכר מהביקורת אכן מונע מאנטי-ציונות. אנטי-ציונות היא התפיסה שמדינת ישראל, כפי שהיא בנויה כרגע – הרעיון ה”יהודי ודמוקרטי”, שמצריך בפועל אתנוקרטיה דמוגרפית, כפי שהודתה לאחרונה שרת המשפטים – תהיה בהכרח מדינת עוול, שלא תהיה לה ברירה אלא להמשיך ולצמצם את זכויות האדם של מיעוטים לא יהודיים, ולעולם תאלץ לנקוט במדיניות הפרעונית של “הבה נתחכמה לו, פן ירבה.”

ציונים כמו בן דרור ימיני נוטים לאחרונה לטעון שהציונות היא “זכויות אדם”, משום שהיא מיישמת את רעיון ההגשמה העצמית של היהודים. ובכן, אם נקבל את הטענה שהיהודים הם עם – טענה שאין לה בסיס, אבל נקבל אותה לצורך הדיון – הרי שתיאורטית, יש להם זכות להגדרה עצמית. אממה, ההגדרה העצמית הזו היתה אמורה להיות במולדתם. לאף עם אין זכות להגדרה עצמית על אדמתו של עם אחר. היתה, למעשה, תנועה יהודית ששאפה לאוטונומיה יהודית במזרח אירופה: קראו לה הבונד, והיא היתה האויב המר ביותר של הציונות. למזלה של הציונות, היטלר השמיד את הבונד.

הבונד הועלם בישראל, כפי שהועלמה השפה שלו, האידיש. הסיבה לכך היתה פשוטה: בחינה הוגנת של ההיסטוריה תעלה שאנטי ציוניות היא במקורה עמדה יהודית. כמעט בלי יוצא מן הכלל, כל ההתנגדות לציונות עד הקמת מדינת ישראל הגיעה מצד יהודים. רובם התנגדו לה משום שהיה להם מושג טוב מאד מה יצא ממנה.

הלורד רוטשילד – במכתב שהתנועה הציונית השתדלה להסתיר – כתב להרצל ש”אומר לך בגילוי לב, שאני רואה באימה הקמת ישוב יהודי, והנימוק הוא פשוט וברור. ישוב כזה יהיה מתנשא בבחינת אני ואפסי עוד. זה יהיה גטו עם כל הדעות הקדומות של גטו. זו תהיה מדינה יהודית קטנה, אורתודוקסית ולא ליברלית, שתבודד ותפלה לרעה את הגויים ואת הנוצרים [ושתפעל] … על פי העקרון ‘עשה לאחרים את שנעשה לך’.” לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה שנאבק נגד הצהרת בלפור, כתב לפני יותר ממאה שנים שמדינה יהודית “לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים, ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת.”

לוסיאן וולף והלורד רוטשילד היו אנטי ציונים, אבל נראה שאפילו בן דרור ימיני יצטרך להודות בחירוק שיניים שאי אפשר לקרוא להם אנטישמים. אנטי ציונות היא מסורת יהודית ארוכה ומכובדת, מסורת שנשענת על תפיסת תיקון העולם שהיא מרכזית לענף הליברלי של היהדות – שלגמרי לא במקרה, לא הגיע לכאן. אם הרצל הוא חוזה המדינה היהודית, הלורד רוטשילד חזה את עליית של “היהדות הקלריקלית” כפי שמכנה אותה ימיני, ו-וולף כינה אותה “חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות.” שווה ערך, פלוס מינוס, ל”מדינת הרשע” של שוקן.

אז למה בכל זאת ימיני וחבר מרעיו מתייחסים לאנטי ציונים כאל אנטישמים? כי ככה אפשר להתחמק מוויכוח. מי צריך להתווכח איתך אם אפשר פשוט להגדיר אותך כשונא יהודים? ועל כן צריך להזכיר שוב ושוב: עד שהיטלר השמיד את רוב מתנגדי הציונות, רוב היהודים היו אנטי-ציונים – ועד היום, רובם מסרבים להגר אליה. בבסיסה, הציונות מבוססת על עוול. אדם הגון צריך להתנגד לה גם היום. ואם המחיר הוא שבן דרור יקרא לך “אוטו-אנטישמי” – נו, טוב, נישאהו בגאווה, את הטלאי הצהוב.

ben_dror_sasson

ואה, כן. יש המשך לטקסט של ימיני. הוא מאמין משום מה שהפעילים של ארגוני זכויות האדם מתיישרים על פי פקודה לקיים את דבריה של נשיאת הקרן החדשה. ולא סתם פקודה, אלא כזו שמתבטאת בציוץ של שתי מילים, “גם וגם.” בתפיסה של ימיני, טליה ששון “שולטת” בארגונים האלה.

הייתי בעוונותי פעיל של ארגון זכויות אדם ואני מכיר את ההתנהלות של כמה ארגונים אחרים, ואם יש משהו שאי אפשר לומר עליהם הוא שהם מקבלים פקודות. אין שום דבר שלא מתווכחים עליו. ארגוני זכויות האדם הם לא זקני ציון שימיני מדמיין שהם. הם יותר כמו קבוצת חתולים: שיהיה לכם בהצלחה עם הנסיון לרעות אותם. יש לכך יתרונות עצומים, כמו הרתימה של היכולות של כל המעורבים, כמו גם תסכולים עצומים – שהדי במרומים שיצאתי מכמה ויכוחים שם עצבני יותר מאי פעם. הרעיון שיש מישהו עם שאלטר שיכול לומר לאנשים הברוכים אך דעתניים האלה מה לעשות, או שהוא יכול להתוות קו מפלגה, צריך לעורר “פחחחחחחח” ארוך. ככה זה, בן דרור: החיים הם לא תיאוריית קונספירציה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, כמו גם לאנשים שטרחו לשלוח הודעות תמיכה במייל. אני קורא וזה מחזיק אותי. תודה.

(יוסי גורביץ)

מה יש לאחים היהודים עם פנטזיות אונס?

שמואל אליהו, רב שמושך משכורת מהמדינה, קורא לאנוס שבויות

כנראה שאחרי פרשת רב האונס אייל קרים, זה כנראה לא צריך היה להפתיע, אבל זה מזעזע כל פעם מחדש. רוחמה וייס חשפה היום (א’) פסיקה ישנה (מ-2002) של שמואל אליהו, שבה הוא מצדיק אונס שבויות ולמעשה מחייב אותו. עמכם הסליחה, אבל יהיו הרבה ציטוטים בהמשך; וכנראה שצריך להוסיף אזהרת טריגר אונס.

תלמיד ישיבה התייסר בשאלת אשת יפת תואר, וכל העסק של אונס נראה לו בלתי מוסרי. מיד התייצב שמואל אליהו כדי לנזוף בו ולומר שאין דבר מוסרי יותר מאונס בזמן מלחמה. הנה חלק מדבריו (העלגות במקור):

“כך הוא החייל הזה? בוער לו כשהוא רואה יפת תואר!!

לא יפה לחשוב על יפת תואר – אבל הוא כזה.

עכשיו הוא צריך להלחם ואתה לא צריך להטיף לו מוסר!! תעשה את זה בבית לפני הלחימה ולא עכשיו באמצע הלחימה. אל תחליש את רוחו!!

אם תאסור עליו יפת תואר והוא יהיה שבוי בקסמה החיצוני הוא יהרהר בה ועלול להגיע למצב שבו עם ישראל יכשל. מה תרוויח? שאלפי נשים יהודיות ייאנסו על ידי רשעים ארורים.”

כלומר, יש כאן מדרון חלקלק. אם לא נניח לחייל היהודי החרמן לאנוס את האשה שהוא שובה, זו רק שאלה של זמן עד שהאויב יאנוס לא אשה אחת אלא אלפי נשים יהודיות. שהדי במרומים שלא הצלחתי להבין את ההיקש הלוגי הזה, כמו גם את ההנחה שחייל שלא אונס הוא בהכרח חייל גרוע יותר.

אחר כך מסביר אליהו שבעצם, לגמרי יתכן שהשבויה פיתתה את האנס שלה:

“אם מתברר ללוחם שלנו שהוא נפל בשבי של יפת התואר (שאולי התקשטה במיוחד להפיל אותו ולהפליל אותו ואולי לא).”

אליהו כנראה חושב כאן על פרשת נשות מדין ופנחס הכהן. כידוע, חזקה היא שנשים לא יהודיות זוממות להפיל יהודים כשרים ולגרום להם לחטוא – מעין דמות ראי של התפיסה שיהודי תמיד שואף לאנוס נשים אריות.

ואז אליהו מציין שמצבה של השבויה מעולה בעצם:

“שים לב חייה ניצלו במלחמה!!

היא אפילו לא שבויית חרב!!

הוא לא יכול לחיות איתה חיי אישות ואחר כך למכור אותה לשפחה!!

הוא משחרר אותה!!

חופשי חופשי!!

איפה שמעת על חוקים כאלה באיזו מדינה בעולם?”

אליהו משקר. והוא יודע שהוא משקר.

קודם כל, השפחה הזו עוברת אונס ראשוני. הנה הרמב”ם בנושא:

“וכן בועל אשה בגיותה [כלומר, בזמן שהיא גויה], אם תקפו יצרו; אבל לא יבעל אותה ויילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו […] ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שיישאנה.” ההדגשה שלי.

אליהו טוען ש”הוא משחרר אותה!! חופשי חופשי!!”. לא ממש. הנה הרמב”ם בהמשך הפרק:

“יפת תואר שלא רצת להניח עבודה זרה לאחר השנים עשר חודש, הורגין אותה […] שכל גוי שלא קיבל מצוות שנצטוו בני נוח, הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו.”

שוב, ההדגשה שלי. כלומר, לאחר שהשבויה עוברת אונס, חטיפה והשפלה במשך חודש, היא נאלצת להמיר את דתה. אם תסרב, תירצח.

“חופשי חופשי!!”, כן? כנראה שאליהו מניח שהתלמיד שלו בור כמו החילוני הממוצע ועל כן הוא יכול, כמו אח יהודי טוב, פשוט לשקר לו.

“חייה ניצלו!” – ניצלו ממי? מהחייל שאנס אותה? וואלה, תודה. טוב לדעת שהמוסר היהודי המהולל נמצא בערך בשורה אחת עם המוסר של הצבא האדום במלחמת העולם השניה.

“היא אפילו לא שבויית חרב!!” – יש לך הגדרה אחרת ל”שבויית חרב” מאשר “אשה שנאנסת בשדה, נחטפת ומוחזקת בניגוד לרצונה, ואז נדרשת להמיר את דתה, שאם לא כן תירצח”?

“איפה שמעת על חוקים כאלה באיזו מדינה בעולם?” רוב המדינות אוסרות על אונס ועל עבדות. רוב מוחלט שלהן, למעשה.

אליהו ממשיך לשקר:

“הרי בארצות הברית המהוללה היה נהוג עד לפני מאה שנה (בערך) שכל אדון יכול לבעול את שפחותיו הכושיות כמה שרק רצה, ברצון או באונס – הכל חוקי!!

אחר כך הן המשיכו להיות שפחותיו המושפלות. אחר כך הוא היה יכול להתעמר בהן ולמכור אותן כמו בהמות בשוק העבדים עם הילדים או בלי. גם את הילדים לבד בלי לשים לב לבכיותיהן. והן לא נשבו במלחמה!!

כך בארצות הברית הדמוקרטית לפני כמאה שנה, וכך בתורה לפני שלושת אלפים שנים.

“זה מה שמלמדת התורה: או אשה או שפחה!!

אם שפחה – לא שפחת מין.

אם שפחה – שתעבוד בכבוד.

אם הכתה [צ”ל היכית] אותה והפלת לה שן אחת (למשל) מיד היא משתחררת לחירות שמעת?!?”

הנה הרמב”ם בדיני עבדים כנענים:

“ישראל שבא על שפחה כנענית – אף על פי שהיא שפחתו, הרי זה הוולד עבד כנעני לכל דבר, ונמכר ונקנה ומשתמשים בו לעולם, כשאר העבדים […] וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני; וכל המשחררו, עובר בעשה. […] מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך.”

מסתבר שעל פי הדין – ששמואל אליהו, כרב, אמור להכיר טוב יותר ממני – מותר ליהודי לאנוס שפחה כנענית, וילדיה עבדים לכל דבר. יתר על כן, בניגוד למתוקנים שבעמים, שהתירו בימי העבדות לאדונים לשחרר את עבדיהם ואף ראו בכך דבר צדקה, היהדות אוסרת על שחרור עבד כנעני.

“והן לא נשבו במלחמה!!” – כנראה שאליהו לא יודע יותר מדי היסטוריה. איך הוא חושב שהגיעו העבדים לאמריקה? גדלו על העצים? דורות של שבויות מלחמה, בנות-בנותיהן של שבויות מלחמה. כנראה שהוא מניח פה שיש אשמה כלשהי בהיותה של אשה שבוית מלחמה; כלומר, שסביר לנהוג כך בשבויות מלחמה, אבל לא בבנותיהן.

“ארה”ב הדמוקרטית” – כנראה שאליהו לא ממש סגור על מה זו דמוקרטיה. משטר שמתיר שעבודם של אחרים איננו משטר דמוקרטי. עם זאת, טוב לדעת שאליהו איננו מכחיש שזהו המשטר הרצוי בעיניו: המשטר שראוי להתקיים בישראל בעתיד.

ואחרי שהקאנו, נזכור: שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, הוא משרת ציבור בישראל. הוא רב העיר צפת, והוא ידוע בשנאת האדם שלו. פעמים מספר כבר חמק מן הדין. בשנת 2013 היה מועמד לרב הראשי הספרדי, ונחשב כמועמד הבית היהודי מול מועמדה של ש”ס, מהשמו יוסף, שנבחר בסופו של דבר. הוא חי כל ימיו על חשבון הציבור. הוא ידוע בעמדותיו האנטי-אנושיות, במיוחד האנטי-נשיות. ואחרי שהסיפור הזה יקבל תהודה, יצוצו מיד כל מיני אפסים ויתחילו לתרץ. דבריו הוצאו מהקשרם, הם לא מובנים למי שלא למד בישיבה, וכל הבלה בלה הרגיל. אז לא, לא צריך לדעת יותר מדי על מה הוא מדבר. הזבל הרוחני ההלכתי הוא לא מדע טילים.

ונזכור עוד דבר: חוק ההסתה הישראלי לא חל על ציטוט דברי דת או דיון הלכתי – אלא אם, כמובן, ציטוט דברי הדת מתבצע על ידי שייח’ או קאדי. מה שאליהו מטיף לו כאן הוא לביצוע פשעי מלחמה – והחוק הישראלי לא מכיר בפשעי מלחמה כקטגוריה נפרדת, על אחת כמה וכמה שהוא לא מכיר בהסתה להם כפשע. שמואל אליהו מתמחה בהפצת שנאה מוגנת בחוק. אני לא חסיד גדול של הדת היהודית-אורתודוקסית, אבל אני משוכנע שאפילו היא תוכל להעמיד רב עיר גרוע פחות מאליהו. כפי שניתן היה למצוא רב צבאי ראשי גרוע פחות מקרים. ואף על פי כן, המערכת מקדמת שוב ושוב דווקא את האנשים הללו. אולי זה לא באג אלא פיצ’ר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

האוטו-אנטישמיות כמפלטו של הנבל

שר החינוך מבהיר שוב שאנטישמיות ו”שנאה עצמית” הפכו לביטוי ריק

אמש (ה’) העלה שר החינוך, נפתלי בנט, ציוץ זועם. אפשר לראות אותו כאן וליתר בטחון, למקרה שהשקרן יעלים את הציוץ, צירפתי צילום מסך. בקצרה, בנט רואה בביקורת עליו ועל תופעת ההדתה בבתי הספר “אוטו-אנטישמיות.”

bennet

נפרק את הסיפור. לפני כמה ימים הבחין כתב “הארץ” ברק רביד בקטע משונה בספר לימוד של ילדיו, שנכתב ב-2011 אבל עדיין מופץ על ידי משרד החינוך: בהסבר על פעולות החקלאי, נאמר שהוא בין השאר “מתפלל לגשם.” המדובר בספר שמופץ לתלמידי בית הספר החילוני. כתב הארץ ניר גונטז’, כחלק מהמדור שבו הוא עורך ראיונות חסרי רחמים שכבר לא עושים היום, ראיין את כותבת הספר, ד”ר שרה קלצ’קו. זו תיארה כיצד קיבלה הנחיות להכניס נושאים דתיים לספרי מדע לילדים כבר בשנת 2011. שמו של בנט לא נזכר בידיעה כלל; השר האחראי הוא גדעון פלוגות-סער. אבל כן, בנט הוא לרוע מזלו שר החינוך בתקופה שבה כולם התעוררו לתופעת ההדתה-הלאמנה שמשרד החינוך מבצע כבר שנים. ולבנט יש עור דק. היה יכול להיות גרוע יותר מבחינתו: בראיון, אומרת קלצ’קו שמבחינת ההדתה, המצב כעת במערכת החינוך גרוע משמעותית משהיה תחת פלוגות-סער.

בקיצור, כפי שכתב עמוס שוקן בתגובה לבנט, האחרון הוא-הוא השקרן. אבל זה פחות מעניין. איך יודעים שאח יהודי משקר? השפתיים שלו זזות, ובמקרה של בנט – גם האצבעות. זוכרים איך לפני כמה חודשים, תמך בנט בתקיפתם הפיזית של משתתפים בטקס יום זכרון אלטרנטיבי? זוכרים איך טען אחר כך ש”הסטודנט” שלו אחראי לכך? אז מישהו – אני לא זוכר מי, עמו הסליחה – טרק לבדוק, להתקטנן ולברר – ומצא שאין סטודנט כזה.

מה שמעניין פה הוא הקפיצה האוטומטית של בנט ל”אוטו-אנטישמיות.” מהי אוטו-אנטישמיות? התפיסה הידועה גם כ”שנאה עצמית.” זו תפיסה קבועה של הימין היהודי מימים ימימה: אם יש יהודים שמתנגדים לעמדות שלו, אין זה משום שיש להם דעה נוגדת משלהם אלא משום שהם לוקים ב”שנאה עצמית.” זה יופי של טריק רטורי: אתה יודע שאני צודק, זה מדבר מעומקי נשמתך, אבל אתה שונא את עצמך ולכן אתה מתנגד לי.

יש למהלך הזה שני חלקים. הראשון הוא הנחה מוקדמת של אחדות. כל היהודים מסכימים לכמה מוסכמות בסים, למרבה הנוחות בדיוק אלו שהדובר מחזיק בהן – למשל, הצורך לדחוף תפילות לספר מדע. ואם אתה נחשב בעיני הדובר כיהודי, אבל מסרב לקבל את הנחות היסוד הללו, סימן שאתה אוטו-אנטישמי ושונא את עצמך. כמובן, אם הדובר לא רואה בך יהודי, אתה סתם אנטישמי.

אבל רגע, מה בעצם אנטישמי בתפיסה שספר מדע לא צריך ללמד תלמידי כיתה א’ אמונה בדמון יהוה? אנטישמיות היא התפיסה שיהודים נחותים, אינהרנטית, לעומת עמים אחרים; שיש בהם משהו נפסד, שמקורו בעצם יהדותם. האנטישמיות הנוצרית הקלאסית, שראתה ביהודים עם שקולל על ידי אלוהים בשל רצח האל, חשבה שאת הזוהמה של החטא הקדמון הזה אפשר לטהר על ידי התנצרות וקבלת האל הנרצח (למרבה הנוחות, היא לא נאלצה לענות על השאלה האם יהודים שחיו מחוץ ליהודה בזמן מותו של ישוע אחראים למעשי יהודי ירושלים – טענה שהועלתה בוויכוח טורטוסה, כאשר הרבנים טענו שכיהודים ספרדים, הם צאצאי יהודים שישבו בספרד עוד קודם ללידתו של ישוע.)

לעומתה, האנטישמיות הלאומנית/גזענית (שהתפתחה לאחר דרווין) טענה שיהדות היא לא אמונה אלא משהו מיסטי, קדמוני, תורשתי; משהו כה בסיסי ששום פעולה של הפרט לא תמחה אותו. וזה שורש הפילוג בין הכנסיות הלותרניות, שהסגירו את היהודים המתנצרים שהיו חברים בהן לנאצים, ובין הכנסיה הקתולית, שסירבה בכל תוקף לעשות זאת.

אבל מה אנטישמי בתפיסה שספר מדע אמור להיות נקי מאמונות תפלות?

מה שמוביל אותנו לתשובה: ברוב מוחלט של המקרים, כשיהודי ימני טוען לאנטישמיות הוא מתכוון לומר “מישהו שמתנגד למדיניות ממשלת הימין של ישראל.” אוטו-אנטישמי, או יהודי שונא עצמו, הוא יהודי שמעז לא לקבל את האמיתות המובנות מאליהן של האחים היהודים.

אבל הן לא מובנות מאליהן. יש חלק חילוני גדול בציבור היהודי. הוא אולי לא מגובש, והוא ודאי לא מאורגן כמו האחים היהודים – אלה שהצליחו לשדוד את הקופה הציבורית, כדי שילדיהם יקבלו יותר כסף ממשרד החינוך מאשר ילדים חילונים – והוא סובל לעתים קרובות מנוסטלגיה קטלנית ליהדות; הוא אולי לא יודע לנסח את הדרך לשם, אבל הוא יודע שהוא לא רוצה שהילדים שלו יתחנכו כמו הילדים של בנט, שלא לומר, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שלא יקבלו את החינוך של ילדיו של סמוטריץ’. ומי שמתעב את בנט וסמוטריץ’ לא שונא את עצמו.

לא, נפתלי, אנחנו לא שונאים את עצמנו. אנחנו שונאים אותך. אנחנו שונאים את מה שאתה מייצג. אנחנו שונאים את היהדות שאתה מייצג, על פני הרב געייר שלה. אני אתאיסט, ואפילו אנטי-תאיסט, ואני רואה בחינוך הממלכתי הישראלי gateway drug לדתיות לאומיות; אני מודע היטב לכך שרוב הציבור החילוני לא נמצא במקום שבו אני עומד; אבל די ברור לי שהוא גם סולד מסמוטריץ’ ובנט, ונמאס לו שדוחפים לו יהדות מטומטמת לגרון. לא בטוח אם הציבור הזה יכול לנסח לעצמו יהדות אחרת; היא לא חשובה לו מספיק כדי שישקיע בה מחשבה. אבל למרות רגשי הנחיתות שלו, הוא יודע מה הוא לא רוצה. והוא לא שונא את עצמו.

ולא, השנאה לאחים היהודים היא לא שנאת חינם. ספק אם אי פעם היה למושג הזה – שנטבע, יש להזכיר, על ידי המשת”פים של הרומאים כנגד אלו שהתקוממו נגד הכובש הזר – משמעות. אבל ודאי שאין לו משמעות במצב שבו אדם חש שקבוצה ערמומית מנסה להרעיל את מוח ילדיו בתפיסה שזרה לו; זרה לו עד כדי כך שהוא לא טרח לארגן לעצמו ולילדיו נוגדנים נגדה, והוא לא יודע איך. (המממ. אולי יש מקום לחוג בית: “גמילה מיהדות – שאל אותי כיצד.”)

לבנט אין תשובות למתנגדי ההדתה, משום שהתשובה של המגזר שלו היא שיש לו כל זכות להמיר את הילדים החילונים. אחד הרבנים של המגזר, שמואל אליהו, אף קרא אחרי ההתנתקות “לנקום בחילונים… להסתער עליהם, לטחון להם את הראש, להחזיר להם את הילדים בתשובה.” (בהערת אגב על השקרנות השיטתית של האחים היהודים, אתר כיפה הסיר את ההערות של אליהו מהאתר שלו לאחר שנחשפו.)

יש להניח שחלק ניכר מהאחים היהודים יחושו שלא בנוח עם הטון של שמואל אליהו – אבל רק עם הטון. עם המסר הם מסכימים לגמרי. הם הרי משוכנעים שתלמידים חילונים הם תינוקות שנשבו שיש להראות להם את האור שיוצא מאש קודש. הדברים של אליהו לא נשמעים טוב; הם מעוררים אנטגוניזם, או כמו שהמגזר היה מעדיף לקרוא לזה, “שנאת חינם.”

אז מה עושים האחים היהודים כשאין להם תשובה? מאשימים את היריבים ב”שנאת עצמם” או “אוטואנטישמיות.” אז בפעם הבאה שיזרקו לכם את הטיעון הזה, אל תהססו: תוריד את הטלפיים שלך מהילדים שלי. אני לא שונא את עצמי. אני שונא אותך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הציונים שכחו מה זה להיות יהודים

תומך נאצים יושב בבית הלבן, וציונים מספקים לו תירוצים. הגענו לשלב האד היטלרי של הציונות

סר רונלד סיים (Syme) ניסח, ב-The Roman Revolution שלו, כלל היסטורי פשוט: יש לשפוט אנשים על פי מעשיהם, לא על סמך הכוונות המיוחסות להם. אף אחד לא יכול לדעת מה בליבו של אדם. יש לשפוט אותו על פי דבריו ומעשיו. כל העולם, פחות או יותר, הבין אחרי השבוע האחרון שבבית הלבן יושב תומך נאצים. ובאופן בלתי נתפס, המדינה שחרתה על דגלה את הסיסמה “לעולם לא עוד” מגמגמת.

כמה דברים מצריכים הבהרה. קודם כל, לא מעניין אותי למה טראמפ התייצב לצד הנאצים. לא מעניין אותי אם הוא עשה זאת משום שהוא לא מסוגל פסיכולוגית להודות בטעות, או – מה שסביר הרבה יותר, לאור ההיסטוריה שלו – משום שהוא תמיד היה לאומן לבן. אין לי מושג מה טראמפ חושב – בדיוק כמו לכל אחד אחר – ואני שופט אותו רק על סמך מה שהוא אומר ועושה. אני משווה את הדברים שהוא אומר ועושה עכשיו לדברים שאמר ועשה כאשר היו, למשל, התקפות טרור מוסלמי.

טראמפ גם לא כל כך מעניין אותי. כלומר, אתה יושב ובוהה בדבר הזה כמו בתאונת דרכים ומחשב לאחור את קיצה של תקוותו (הבעייתית מאד, אני יודע) של העולם החופשי. טראמפ הוא לא הבעיה שלי. הוא הבעיה של האמריקאים. בהתאם, אני גם לא מאשים את נתניהו על ההצהרה החיוורת שלו בנושא. בסופו של יום, נתניהו – כפי שמעשיו מוכיחים – הוא לא ראש הממשלה של יהודי העולם, הוא ראש הממשלה של ישראל. וישראל, שנשענת לקיומה על תמיכה דיפלומטית, פיננסית וצבאית של ארה”ב, לא יכולה להרשות לעצמה להתנגש בנשיא ארה”ב. בוודאי כשמדובר במנהיג שלא נראה כמוהו, במקרה הטוב, מאז ווילהלם השני ובמקרה הרע מאז נירון קיסר. כן, נתניהו הרשה לעצמו ללכת ראש בראש עם הנשיא הקודם, אבל אני לא מתכוון לגנות אותו כשלשם שינוי הוא נוקט בזהירות.

וזה אומר שאת הרטוריקה על כך שישראל היא מדינת כל היהודים צריך לאפסן. במקרה המבחן, כאשר נאצים צעדו עם דגלי צלב קרס והצדיעו במועל יד מול בית כנסת, ממשלת ישראל הקפידה לשמור על האינטרסים שלה, לא על שלהם. שוב, אני לא יכול למתוח ביקורת על ההחלטה הזו, אבל יש לה משמעות ביחס לצורה שבה ישראל מדברת וחושבת על עצמה. למשל, חוק הלאום שמקדמת הממשלה קובע ש”המדינה תפעל למתן עזרה לבני העם היהודי הנתונים בצרה ובשבי בשל יהדותם.” את הסעיף הריק הזה אפשר לגנוז אחרי השבוע.

עד כאן ביחס לראש הממשלה ולממשלת ישראל עצמה. אבל מה שקרה השבוע מבחינת הימין הישראלי היה הרבה יותר חשוב. לדוברי הימין יש את החופש שאין לנתניהו או לממשלה. ופעם אחר פעם, הם התייצבו לצד הנאצים. כלומר, תוך איזה גינוי רפה, אבל מיד אחריו הגיע ה-what aboutism: אבל מה ביחס לשמאלנים. בדיוק מה שאמר טראמפ. לא כולם הגיעו לשפל המוסרי שאליו הגיע אריאל שנבל, כותב בתקשורת האדלסונית, שטען א. שהיתה אלימות שמאל בווירג’יניה וב. שהנאצים פעלו כחוק כי מותר בארה”ב להניף דגל נאצי. צריך לב מושחת ועין עיוורת, במיוחד מצד יהודי, כדי לתמוך בנאצים מול המפגינים נגדם מתוך איזה לגאליזם ריק.

אבל שנבל הוא עבד נרצע של נתניהו, ושל תנועת הימין שגורסת שלמען עמונה מותר להקריב את העם היהודי לנאצים. במןסף השבת של ידיעות היום (ו’) כתבו שני אנשי ימין, בן דרור ימיני ויועז הנדל, שנחשבים בדרך כלל ל”מרכזיים” יותר. שניהם כתבו בערך אותו הדבר: נאצים זה נורא, אבל אנטיפה ו-Black Lives Matter.

כלומר, מילה במילה מה שאמר טראמפ.

ימיני, כרגיל זהיר ומושקע יותר מהשניים, מיהר כמובן להביע הסתייגות מלאה מטראמפ בעודו כותב בדיוק את אותו הדבר. כדי לחפות על עצמו, הוא מיהר להזכיר את העובדה שרוב פיגועי הטרור בארה”ב (74%) מבוצעים על ידי ניאו נאצים, ומיד לאחר מכן תקף בשצף קצף את BLM ואת Jewish Voices for Peace. מספר המילים שהקדיש לשני הארגונים האלה דומה למספר המילים שהקדיש לגינוי הניאו נאצים.

מה עשו Black Lives Matter? ובכן, ימיני לא הקדיש תשומת לב למאבק שהם מנהלים על הזכות הבסיסית שלא להיירות בידי שוטרים משום שהם שחורים; זה לא מעניין אותו, הומניסט שכמותו. לא, מה שמטריד אותו הוא העובדה ש-BLM אומרים שישראל היא מדינת אפרטהייד, ושהם קובעים שישראל מבצעת בפלסטינים ג’נוסייד. כלומר, מול המעשים של הניאו נאצים – מאות הרוגים מפעולות טרור – העמיד ימיני מילים שלא מצאו חן בעיניו (אפשר להתווכח על שאלת הג’נוסייד, לא על שאלת האפרטהייד). JVP אירחו פעילה פלסטינית שלא נושאת חן בעיני ימיני, ושנטען שיש לה עבר טרוריסטי. שוב, מילים לעומת מעשים.

זה לא צריך להפתיע יותר מדי: ימיני מוביל בעשור האחרון את התפיסה המתעתעת שמילים יכולות להיות טרור, וש”דה לגיטימציה” מסוכנת בדיוק כמו פעולות מלחמתיות. בהתאם, העובדה שמישהו אומר משהו שימיני ממש לא אוהב שקולה בעיניו לאלימות. הוא אפילו לא חושב על זה יותר.

ימיני נוטה להגדיר את עצמו כאיש מרכז. הוא לא, כמובן. הוא איש ימין. כבר מזמן. והוא הסמן שמראה לנו איך נכנסה הציונות לשלב האד היטלרי שלה: הרגע שבו היא סוגרת שורות סביב נאצים. הציונים עוד לא משתתפים בהפגנות שלהם, כמובן, לא נעים והכל, אבל הם לגמרי מספקים להם תחמושת תעמולתית. תראו, בלאק לייב מאטרז! תראו, להפגנת הנגד לא היה רשיון! תראו, זה לגמרי חוקי לצעוד עם דגל נאצי! חוקי בדיוק כמו חוקי נירנברג!

אה, רגע.

הסיבה פשוטה ותוארה לעייפה. ישראל היא מדינה גזענית שמנהלת מדיניות גזענית ומדיניות של טיהור אתני מרגע קיומה. המדיניות הזו הופכת לבלתי לגיטימית מיום ליום, אז צריך למצוא בעלי ברית שיהיו בסדר עם זה. בעלי הברית האלה הם, מה לעשות, נאצים. הם צריכים לגיטימציה, והציונים יספקו להם אותה בתנאי שהם יספקו להם לגיטימציה למדיניות הטיהור האתני. שני הצדדים מתמזגים בשנאת המוסלמים שלהם ובשנאת הליברליות והקידמה שלהם.

או, כפי שנתניהו היה מנסח את זה, הציונים שכחו מה זה להיות יהודים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אובייקטיביות, שובי הביתה, סלחנו על הכל

הגיע הזמן להשתחרר מאשליית ה”אובייקטיביות”. היא משרתת רק את השליטים

ממשלת ישראל החליטה להשתלב במרחב, והיא מתכוונת להפסיק את פעילותה של רשת אל ג’זירה. או, למצער, להעיק עליה – כי בכלל לא בטוח שיש לה סמכות חוקית להפסיק את פעילותה. משרד החוץ, אגב, חושב שזה רעיון ממש לא מוצלח, אבל מבחינת שר החוץ אם המדינה תשרף וזה יקושש לו עוד שני מנדטים, אז נלך על זה. בהתאם, הודיע אתמול (ד’) ניצן חן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, שלע”מ תשלול את תעודת העיתונאי של אליאס כראם, כתב אל ג’זירה. לחן היה נימוק מעניין: כראם לא אובייקטיבי.

מדוע כראם איננו אובייקטיבי? משום שהוא אמר בראיון שהעבודה העיתונאית שלו היא חלק מהמאבק שלו למען שחרור העם הפלסטיני. חן אמר, כחלק מהנימוקים שלו, שדבריו של כראם ”מעמידים בסימן שאלה את יכולתו לסקר כעיתונאי מקצועי, נציג רשת זרה, את הסכסוך הישראלי פלשתיני בו לדבריו הוא נוטל חלק פעיל.”

איזו ערימה של צואת פרים מהבילה.

אם השם ניצן חן אומר לכם משהו, זה משום שפעם הוא היה עיתונאי. אתם עשויים לזכור אותו מתקרית ה”תצא בחוץ.” לאחר סיום עבודתו כעיתונאי עבר חן, תוך שמירה על אובייקטיביות כמובן, לשרת בשלל תפקידים ממשלתיים. המוסדות הלאומיים שלו, כמובן, לא הפריעו לו לעשות עבודה אובייקטיבית כעיתונאי.

הכתב הממוצע בישראל הוא מצביע מרכז, לפיד/קדימה כזה, והוא יוצא צה”ל. הוא מגיע עם מטען יוצא דופן לעבודה שלו: ההנחה הבסיסית שצה”ל הוא מהטובים, ההנחה השקופה לחלוטין שציונות היא דרך החיים הנכונה, היעדר יכולת בסיסית לתקשר עם פלסטינים, אמונה מובהקת שהדברים של צה”ל הם מובנים מאליהם אלא אם יש מידע שבעליל סותר אותם. הוא מאמין, בלי אפילו לדעת שהוא מאמין, בתפיסת שוק חופשי; וכמובן, הוא מאמין שליהודים יש זכויות יתר היסטוריות בשטח שהיה פעם פלסטינה המנדטורית.

אף אחת מהאמונות הללו איננה “אובייקטיבית.” כולן נקיטת עמדה מובהקת. אבל זו העמדה של השלטון, אז אף אחד לא שם לכך לב.

בכל בוקר, מדווחים שלל כלי התקשורת הישראליים על שלל הציד הלילי של חמושינו האמיצים: 6ק3 עצורים פלסטינים, חלקם קטינים, שמכונים אוטומטית “מבוקשים” ושמיד מועברים “לחקירת שירותי הבטחון.” אף אחד לא שואל האם הם אכן מבוקשים, למה בעצם עצרו אותם, האם הצבא יביא אי פעם ראיות גלויות נגדם, ומה ניצב מאחורי המושג “חקירת שירותי הבטחון.” האם מדובר בעינויים אקטיביים? פסיביים? מכות? סטירות? סתם מניעת שינה? איומים? איומים על בני משפחה? אין מה לראות פה, לכו הביתה. אנחנו “אובייקטיביים.”

לפני שבוע רעשה הארץ כאשר חקיין כלשהו ניסה להפיל בפח את אמנון אברמוביץ’, ולגרום לו לומר שהוא חותר תחת בנימין נתניהו. ודאי שאברמוביץ’ ישמח לראות את נתניהו נופל. למישהו יש ספק בכך? יש לנו מושג ברור מהן עמדותיו של אברמוביץ’, אבל בשל הקשקוש ה”אובייקטיבי” אסור לו לומר מהן. מישהו חושב ברצינות שקלמן ליבסקינד אובייקטיבי? נחום ברנע? בן כספית?

אדם הופך להיות עיתונאי, בהנחה שהוא לא ציניקן מושלם או ניהיליסט, משום שהוא מאמין שהעולם מצריך תיקון; שחשיפת העוולות תוביל לתיקונן, או לפחות לפעולה לעבר תיקון; ושהציבור צריך לדעת מה נעשה בשמו. עיתונאי יעסוק במה שמטריד אותו ומציק לו. ברגע שבחרת לתאר נושא מסוים ולא אחר, האובייקטיביות שלך עפה מהחלון. עצם המסגור של האירוע המתועד כבר מנטרל את האובייקטיביות.

כשעיתונאי ישראלי מתאר משהו, הוא תמיד מביא איתו את השקפת עולמו. לעתים קרובות הוא אפילו לא מודע לה. כשאתה מתאר הפגנה פלסטינית כ”הפרת סדר”, המילה עצמה חסרת אובייקטיביות: היא אומרת שיש סדר טבעי, זה של כיבוש, ויש מי שמפר אותו. אנחנו אפילו לא חושבים עליה. כשעיתונאי ישראלי כותב, בלי מחשבה יתרה, את המילה “התבוללות”, הוא מדבר על המצב שבו בן העם הנבחר מוותר מרצונו החופשי על הניצוץ האלוהי שבו ובוחר להיעלם בעמים. אין שום דבר אובייקטיבי בביטוי הזה: הוא אוטומטית מכפיף את אושרו של הפרט לצורך של הקהילה היהודית-אורתודוקסית לשרוד עוד דור. העובדה שהביטוי הזה הוא הכל חוץ מאובייקטיבי לא מפריעה לו להיות בכל מקום.

היסטורית, התפיסה שעיתונות צריכה להיות "אובייקטיבית" היא צעירה ביחס. היא תולדה של שנות ה-50 בארה"ב. לא בטוח שהיא הועילה במשהו לחיינו. הפוליטיקאים למדו תוך זמן קצר איך לנצל אותה: פוליטיקאי אומר שקר מובהק כלשהו – הדוגמא שהוציאה אותי בשעתו מהכלים היתה כשנתניהו אמר שהוא יורשו של שרון, שבועיים לאחר שהגדיר אותו כדיקטטור – ואתה צריך לדווח על השקר הזה כאילו הוא תלוי באוויר. אם תכתוב את האמת לצד הציטוט השקרי, אתה "לא אובייקטיבי."

אז לא, אליאס כראם איננו “אובייקטיבי.” הוא בן לעם שחי תחת כיבוש והוא מתאר את המצב כפי שהוא רואה אותו, לא כפי שהקונסנסוס הציוני היה רוצה שיראו אותו. בכך הוא עושה עבודה עיתונאית מהמדרגה הראשונה: אומר את מה שהשלטון שתחתיו הוא פועל היה מאד רוצה שלא נשמע. עיתונות, אמר אורוול, היא לכתוב משהו שמישהו לא רוצה שיתפרסם; כל השאר הוא יחסי ציבור. וכשאתה בוחר לפרסם משהו שמישהו לא רוצה שיתפרסם, אתה “לא אובייקטיבי” כלפיו.

לכולנו ייטב אם נפסיק לדרוש מעיתונאים אובייקטיביות בלתי אפשרית, ונתחיל לדרוש מהם לדבר על ההטיות שלהם בגלוי. הם לא יהיו טובים פחות או מוטים יותר. אנחנו נדע עם אילו הטיות אנחנו צריכים להתמודד. ואשר לניצן חן – טוב, יש שמות לעיתונאים שחוצים את הקו והופכים לצנזורים.

ועוד דבר אחד: אתמול הודיע חיל האוויר בקול תרועה וחצוצרות שהוא תקף שיירות של חיזבאללה בסוריה כ-100 פעמים בחמש השנים האחרונות. אני מבין שהחיל צריך להצדיק את התקציבים שלו. מעבר לכך שההודעה הזו מפרקת לגורמים את הטענה הישראלית שהיא לא מתערבת במלחמת האזרחים הסורית, ציין יפה יוסי מלמן שבמשך שנים אסור היה לכתוב את זה אלא רק לייחס את הדיווחים על התקיפות ל”מקורות זרים.” לפעם הבאה שיגידו לכם שמאחורי הצנזורה יש שיקולי בטחון.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הנחש שמכיש את עצמו

גמאל נתניהו יוכל להאשים את אביו בתביעת הדיבה שחטף

יורש העצר המיועד, גמאל נתניהו, ספג אתמול (ג’) תביעת דיבה מארגון מולד, לאחר שכתב סטטוס בפייסבוק שבו טען שמולד היא “ארגון אנטי ציוני” שממומן על ידי “הקרן להשמדת ישראל.” גמאל העלה כאן לפחות טענה אחת שהיא דיבתית במובהק: אפשר להתווכח על ה”אנטי ציוני”, אבל אין ספק שמולד לא ממומנת על ידי גוף בשם “הקרן להשמדת ישראל”, גם משום שגוף כזה איננו קיים וגם משום שמולד מעולם לא היתה מסכימה לקבל כסף מארגון כזה. בניגוד לאם תרצו, למשל, ארגון שבית משפט קבע שאין מניעה לקרוא לו ארגון פאשיסטי, שהדובר שלו הודיע בעבר שהוא ייקח כסף גם מהיטלר.

אני מזכיר את אם תרצו לא במקרה: היא החוליה המחברת. גמאל לא היה מסוגל להעלות על דעתו את הביטוי “הקרן להשמדת ישראל” אלמלא פועלה של אם תרצו. זו יצאה בקמפיין השמצות מטורף כנגד הקרן החדשה לישראל בשנת 2010, בסיוע נלהב של התקשורת הימנית – אבל אף אחד מחוץ לעולם העמותות לא שמע על הקרן קודם. היא לא היתה חלק מהשיח. אם תרצו הפכה אותה לשעיר לעזאזל של כל מה שרע בישראל.

נניח עכשיו לפאשלה הגדולה של הקרן ב-2010 – היא לא נכנסה באמאמא של רונן “סוחר בעקיפין עם איראן” שובל וגנב האמל”ח ארז תדמור, והיה לה על מה – ונעבור לסיבה שהתביעה של גמאל היא תוצאה של פעילותו של אביו.

אם תרצו, בניגוד לתעמולה שלה (שמלכתחילה היתה מלווה בבריונות, כמו האיום בתביעה על ויקיפדיה אם תעז לכתוב שהיא ארגון ימין) היתה זרוע ביצועית של לשכת נתניהו. היא היתה הפיקציה שמאחורי מחאת המילואימניקים. היא קיבלה כסף מאיש לשכתו של נתניהו, יואב הורוביץ, ב-2008; והיה חשוב לה עד כדי כך להעלים את המידע הזה, שהיא הסתירה את הדו”חות הכספיים של אותה השנה עד שרשם העמותות איים לסגור אותה. בשנת 2007, כפי שחשף רביב דרוקר, רונן שובל כתב לנתניהו מסמך אסטרטגי על הדרך להשתמש במחאת המילואימניקים כנגד אולמרט. הבוקר (ד’) חשפו אורי בלאו וחיים לוינסון שארי הרו, איש הכספים של נתניהו, קיבל תשלום גבוה ומשונה – 105,000 דולרים – מעמותה שקשורה לנתניהו. היא היתה ידועה בשם One Jerusalem, ואחר כך שינתה את שמה ל-Americans for . Jerusalem. בשנת 2012 היא ועמותה אחרת תרמו לאם תרצו מיליוני דולרים.

בקיצור, אבא של גמאל הוא שהפיץ – באמצעות זרוע שה-plausible deniabilty שלה הופרכה – את כל הבדותות על “הקרן להשמדת ישראל.” הוא זה שהפך את המושג הזה לרווח בשיח – על כל פנים, בשיח של תא התהודה הימני. הוא זה שהפיץ את התפיסה על ארגונים שרוצים ישראל אחרת כעל “ארגונים אנטי ציוניים” (לא שאני נגד ארגונים אנטי ציוניים, חלילה). זו האווירה שגמאל ספג בבית. זו האווירה שהוא התחנך עליה. אנחנו יודעים שהוא היה גזען קטן גם קודם, קשה להניח שהחיים בבית התהודה בבלפור שיפרו את יכולת החשיבה או הביטוי שלו.

לנתניהו האב יש אובססיה ארוכת שנים עם ארגוני זכויות אדם. הוא רואה בהם – במידה של צדק – את המחסום האחרון בפני שלטונו. אחרי הכל, כשראשי האופוזיציה לפיד והרצוג מתחרים על מי יחזיק בתואר “האפס שהתגלם בבשר” כל מה שנשאר הוא קבוצה קטנה, נחושה, אמיצה של אנשים שמעזים לומר שיכול להיות פה אחרת וטוב יותר, משהו שהוא לא היאוש הבלתי נגמר של לנצח נחיה על חרבנו, לא השמיר והשית של ביבילנד. אז הוא הפעיל מבצע ארוך שנים נגד הארגונים הללו, במימון כסף שחור מחו"ל, במטרה לבצע להם דה-לגיטימציה מוחלטת, לחסל את היכולת שלהם להעביר מידע לחלק של הציבור שעוד רוצה בו.

ואז בנו יקירו הועלה על המוקש שהאב עצמו טמן: גמאל כל כך ספג את האוויר של “הקרן להשמדת ישראל”, שהוא פתח את עצמו לתביעת דיבה. שמגיעה חודשים ספורים אחרי שהמשפחה הקדושה תבעה את יגאל סרנה. ולרוע מזלו של נתניהו ג’וניור, הפעם לא ניצבים מולו אנשים מבוהלים, אלא אנשים נחושים, מחושלים באש השנאה שהופנתה אליהם בשנים האחרונות, והם מכים חזרה.

שייקספיר היה עושה מזה טרגדיה. אני, אמון על "באבוד רשעים רינה", הולך לשים יד על פופקורן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

קול דממה דקה

התקשורת היהודית בישראל מתעלמת מהמסקנות של מחלקת המדינה האמריקאית על הסיבות להתנגדות הפלסטינית

לפני כשבועיים, דרש הארגון היהודי-ימני האמריקאי, Zionist of America, את פיטוריו של מזכיר המדינה האמריקאי, רקס טילרסון. יש לא מעט סיבות סבירות לדרישה כזו: טילרסון, יחד עם הנשיא טראמפ, מחריב את מחלקת המדינה (חלק ניכר מהמשרות הבכירות במשרד עדיין לא מאוישות ושורה של עובדים בכירים התפטרו), אין לו שום רקע דיפלומטי, ויש מקום לחשד שהוא קרוב הרבה יותר מדי למשטר פוטין. אבל לא אלו הסיבות שבשלן דרש ה-ZOA את הדחתו של טילרסון.

בתחילת חודש יולי פרסמה מחלקת המדינה את הדו”ח השנתי שלה בנושא טרור בעולם (זהירות, מסמך). העמוד שעליו יצא קצפו של מורטון קליין הוא עמ’ 194, שבו מנתחת מחלקת המדינה את הרשות הפלסטינית. על הסיבות לטרור הפלסטיני אומרת מחלקת המדינה כך:

“הזרזים המתמשכים לאלימות כוללים העדר תקווה להשגת עצמאות (statehood, במקור) פלסטינית, בניית התנחלויות בגדה המערבית, אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים בגדה המערבית, התפיסה שהממשלה הישראלית משנה את הסטטוס קוו בחראם אל שריף/הר הבית, וטקטיקות של צה”ל שהפלסטינים רואים כאגרסיביות מדי.”

את הטענה הישראלית שהאלימות נובעת מ”הסתה” פלסטינית, מנפנפת מחלקת המדינה בכמה משפטים קצרים וחדים, והיא מציינת שהרשות הפלסטינית מנעה מאות פיגועים (את זה היא מבססת, בין השאר, על הצהרותיהם של בכירים ישראלים.) אפילו המדיניות של תשלום לאסירים משוחררים, שישראל אוהבת כל כך להטפל אליה, זוכה לשבחים: המטרה שלה, מציינת מחלקת המדינה, היא להביא לשילובם מחדש של המשוחררים בחברה הפלסטינית ולמנוע מהם להגרר שוב לגיוס על ידי כוחות קיצוניים. בעמ’ 191, מציינת מחלקת המדינה שב-2016 נרשמו 101 תקריות אלימות מצד מתנחלים, ומביאה את נתוני יש דין על 19 תקריות אלימות מצד מתנחלים כלפי פלסטינים במהלך מסיק הזיתים של 2016. נקודה שאיכשהו לא נכנסה לדו”ח היא העדר הענישה של אלימות מתנחלים מצד הרשויות הישראליות.

בקיצור, בכמה עמודים קצרים ריסקה מחלקת המדינה את הטענות הנוכחיות של הימין הישראלי: שהאלימות הפלסטינית נובעת מתקווה שיש להכחיד, שלהתנחלויות אין השפעה על האלימות, שאלימות מתנחלים היא תופעה זניחה ולא חשובה, שהכל בסדר עם פעולות צה”ל בגדה, ושלא קורה שום דבר בחראם אל שריף. הדו”ח, יש לציין, פורסם לפני סיבוב האלימות האחרון שם.

במילים אחרות, הימין היהודי בארה”ב התחרפן משום שמחלקת המדינה הצביעה על המציאות כפי שהיא, ולא על המציאות כפי שממשלת ישראל ושלל דובריה – הגלויים והסמויים – היו רוצים שנדמיין אותה. וזו, יש לציין, מחלקת המדינה של דונלד טראמפ. המסמך הזה עבר את אישורו של טילרסון, בהנחה שהוא עושה את עבודתו. היא מאמצת כמעט בלי כחל ושרק את הסיבות שנותנים הפלסטינים להתנגדות האלימה שלהם.

אפשר היה לצפות שהמסמך הזה יעשה קצת רעש בישראל. בכל זאת, לא בכל יום מסמך רשמי של ממשלת ארה”ב, הפטרון של ממשלת ישראל וספקית הנשק העיקרית שלה, קובע שעמדותיה הרשמיות של ממשלת ישראל ביחס לסכסוך המרכזי שלה הן עורבא פרח. אבל למרות שהוא העיר את הימנים בארה”ב מרבצם, בישראל הוא צלל כאבן במים אדירים. למה?

כי התקשורת היהודית בישראל הפנימה את הכיבוש הישראלי. יש לה בעיות פה ושם עם ניהולו, מה שאוהבים לכנות “תקריות מבודדות”, והיא אוהבת להציג עאלק-דרמות נוסח משפטו של אלאור אזריה, אבל בעקרון היא בלעה את הגיון הכיבוש ולא נודע כי בא אל קרבה. היא לא מדווחת עליו, בתור התחלה. הוא פשוט קורה. 55% מהצבא הישראלי, שהוא ההוצאה הציבורית הגדולה ביותר, משקיע את פעולתו בניהול הכיבוש, אבל התקשורת לא מדווחת על זה. זה פשוט נורמלי. בשנות השבעים החזקנו את הגדה המערבית עם כתריסר פלוגות ועיקר פעולתו של הצבא היתה בהתמודדות עם צבאות אמיתיים או בהכנות להתמודדות כזו. הצבא הנוכחי הוא צבא בט”ש, צבא של עוצרי ילדים בלילה, אבל זה לא חדשות. זה תוצאה של תהליך והתקשורת לא טובה במעקב אחרי תהליכים.

וישנו, כמובן, המרכיב הכלכלי. התקשורת המסחרית השתכנעה שאסור לה לעצבן את הימין, ששלטונו צפוי להיות נצחי. אם תגידו דברים לא נעימים לאוזן על מה שקורה בגדה, על כך שהצעירים המיואשים שנוטלים סכין ויוצאים להרוג את הישראלי הראשון שהם רואים הם תוצאה ישירה של מדיניות “דיכוי התקווה” של הימין, יהיה בלגאן. אולי אפילו חרמות. מי רוצה להסתבך עם הקוראים, במיוחד כשהימין כל כך טוב בלאגד את עצמו כדי להטביע את השיח האחר בטוקבקים? הרי מי שקורא אותם ישתכנע בקלות שרוב מוחלט של תושבי המדינה מצביעים עבור הבית היהודי או הליכוד, בעוד שאלה מהווים בקושי שליש מקהל הבוחרים.

ומעל לכל, מרחפת האימה. לכולם ברור שאנחנו שטים אל תוך קרחון. הוא שם. אנחנו יודעים שהוא שם. אנחנו יודעים שיום אחד אבו מאזן ימות, ואז הרשות הפלסטינית צפויה לקרוס. ואז אלוהים יודעת מה יקרה, אבל כנראה שיישפך הרבה מאד דם. בצה”ל נערכים לאפשרות הזו. הממשלה לא דנה בה. מה שאומר שכאשר הדברים יתרחשו, התגובה היחידה שתהיה מוכנה היא תגובה צבאית. אחרי הכל, משרד החוץ שלנו הוא בדיחה גרועה יותר אפילו ממחלקת המדינה של רקס טילרסון.

כולם יודעים שפתרון שתי המדינות נשם את נשמתו האחרונה, ואף אחד לא מעז לדבר על מה שצריך לבוא עכשיו. כולם יודעים שהנסיון הימני לדכא את ה”תקווה הפלסטינית” יכול להגמר רק בהרבה מאד דם. כולם יודעים שבשלב מסוים יימאס לאנשי הבטחון הפלסטיני לשמש קלגסים בשלט רחוק של ישראל; בוקר יבוא והם יצטרכו להביט במראה. כולם יודעים שהאסון מגיע. אנחנו לא יודעים מתי, לא יודעים איפה, לא יודעים מה יהיה הניצוץ. אבל כולם יודעים ששנות נתניהו היו פשוט שנים של דחיסת יותר אבק שריפה למטען.

יודעים, ומדחיקים.

תפקידה של התקשורת הוא להתריע בפני הציבור מפני הסכנות האורבות לו. זו המהות של קיומה. זו הסיבה שהיא יכולה לדרוש זכויות יתר כגון חסיון מקורות: תפקידה החיוני בעדכון הציבור, תפקידה לצלצל בפעמון ההתראה לפני האסון. אחרי מלחמת יום הכיפורים, שלפניה שימשה התקשורת פשוט כשופר של כוחות הבטחון, נשבע דור של עיתונאים שבמשמרת שלו זה לא יקרה. אבל המלחמה ההיא היתה לפני 44 שנים והדור ההוא פרש, מת או התעייף. הדור הנוכחי חוזר על הטעות ההיא, כלומר אלו ממנו שטרם התקרנפו.

וכרגיל, מי שישלם את המחיר יהיה הציבור. הוא לא חף מפשע: הוא עסוק באותה העמדת פנים שהכל בסדר בדיוק כמו התקשורת. אבל ממנה, מתוקף מעמדה, דורשים יותר. תפקידה הוא לא לעשות לעם נעים בגב. אחרי שיסתיים האסון, אם יישאר כאן משהו, יהיו פאנלים פופולריים על השאלה למה שתקנו ולמה לא עשינו כלום.

למתים זה לא ישנה. גם לא לפצועים. גם לא לפצועי הנפש, ששוב יישלחו לצרוח במקום שבו לא נוכל לשמוע אותם, ששוב יידרשו לשלם מחיר ולשתוק.

הקרחון שם איפשהו. והספינה שטה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על לוחם הסייבר לפיד

התקפת הסייבר על ארה”ב היתה בעיקרה התקפת פייק ניוז. האם אנחנו רוצים מפיץ פייק ניוז מדופלם כמו לפיד בתפקיד?

יאיר לפיד, האפס שהתגלם בבשר, צץ בתחילת השבוע עם תכנית ללחימה בהתקפות סייבר: הוא הציע להקים צוות שילחם בהתקפות סייבר על הבחירות ושידווח ישירות לנשיא, כי אי אפשר לסמוך על הפוליטיקאים בנושא. לפיד הוא פוליטיקאי, אז מי אנחנו שנשבור לו את המילה על כך שאי אפשר לסמוך על שכמותו; אבל, כפי שציין בעדינות חיים לוינסון, הבחירות בישראל – בניגוד לאלו בארה”ב – מתבצעות בהצבעת נייר. הרבה יותר מסובך – לא בלתי אפשרי, אבל הרבה יותר מסובך – להשפיע עליהן באמצעות התקפת סייבר. אבל המילה “סייבר” מושכת כותרות, אז לפיד השתמש בה.

והסתבך, כרגיל. בשבוע שעבר דיווח הוושינגטון פוסט מפי שורה של פקידים לשעבר בממשל אובמה שעיקר ההתקפה שחטפה ארה”ב היתה מתקפה של חדשות מזויפות. הם נערכו בקדחתנות להתקפות סייבר על מערכות, אבל הרוסים העדיפו לבצע מתקפת תעמולה ולא מתקפת סייבר. עד כמה עבדה מתקפת התעמולה הזו, כשזוכרים את המועמדת הגרועה שעמדה מול טראמפ, את הזחיחות שלה, ואת ההתנהלות הלא ברורה של ג’יימס קומי, קשה לדעת; אבל אין להוציא מכלל אפשרות שהיא העבירה 20-30 אלף קולות מפה לשם בכמה מדינות מפתח והעניקה למי שהפסיד בקול העממי בהפרש של שלושה מיליונים את הנשיאות.

הבעיה, בקצרה, היא החדשות המזויפות. ואיך לומר, יש בעייתיות בהעמדה של לפיד כלוחם בהן, משום שהוא יצרן ראשי של הזבל. הבה נתייחס לרגע לביקור שערך שר החוץ בעיני עצמו בספרד השבוע.

עיתון הבית של לפיד, טמקא, דיווח ש”יאיר לפיד קיים אתמול (ד’) ישיבה מיוחדת בפרלמנט הספרדי” ושהוא “חשף“ דו”ח שטוען שספרד העבירה מיליוני דולרים ל-BDS וארגוני טרור. הדו”ח שלפיד “חשף” הוא מסמך של NGO Monitor, ומי שמכיר את הרשלנות, ההונאה והכזבים של הארגון כבר יודע למה לצפות.

צריך מאמץ ניכר כדי להתעלות על השקרים של נגו”מ, אבל ללפיד יש את זה. הוא הרעים בקולו הבריטוני ש

“לחזית העממית לשחרור פלסטין יש ארגוני משנה כאן בספרד. הם קיבלו 199,988 יורו מספרד. אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין ביצעו את הטבח בבית הכנסת הר נוף בירושלים לפני שלוש שנים. הם פשוט נכנסו לבית תפילה, ורצחו אנשים בזמן שהם מתפללים. אני משוכנע שזה עומד בסתירה לכל מה שהאנשים סביב השולחן מאמינים בו ויש לכם את האפשרות לעצור את זה.”

כל טענה בפסקה הזו שקרית.

המספר 199,988 מתייחס, בדו”ח של נגו”מ, לארגון זכויות האסירים הפלסטיני אדאמיר (Adameer) – ראו העמוד הראשון במסמך של נגו”מ. אם להתקטנן, מי שהעביר לאדאמיר את הכסף היתה הסוכנות הבאסקית לתיאום פיתוח ולא ממשלת ספרד, אבל נניח לזה עכשיו. לפיד אומר ש”לחזית העממית יש ארגוני משנה כאן בספרד”; נגו”מ בסך הכל אמרו שאדאמיר (שפועלת בשטחים הפלסטיניים הכבושים) היא ארגון מסונף לחזית העממית ושהיא קיבלה כסף מספרד. אבל רגע, מאיפה בכלל צצה הטענה שאדאמיר – ארגון זכויות אסירים מוכר, שעד כה לא נסגר על ידי המשטר הצבאי בגדה – הוא ארגון של החזית העממית?

בדו”ח עצמו אין הסבר, אז הלכתי לעמוד אדאמיר באתר של נגו”מ. שם נאמר בפסקנות שאדאמיר היא ארגון מסונף רשמי של החזית העממית. לא מצאתי שום אזכור אחר לטענה המשונה הזו, כי מי שמכיר את אדאמיר מדבר עליה בתור ארגון רשמי למחצה של משרד האסירים הפלסטיני שקרוב דווקא לפתח, אז נכנסתי לקישור שהציבה נגו”מ. אממה, הקישור הזה מוביל לעמוד שהוא ככל הנראה עמוד של מסמכי היסוד של החזית העממית – כולם משנות השישים – אבל אין בו כל אזכור לאדאמיר. מה שהגיוני, בהתחשב בכך שאדאמיר הוקם בכלל ב-1992. חזרתי לעמוד אדאמיר של נגו”מ. מה עוד יש שם?

קודם כל, אפשר לשים לב שבניגוד ללפיד – לא ברור מה מגן עליו יותר, חסינותו או בורותו – נגו”מ נזהרים מלקבוע שאדאמיר היא ארגון טרור; הם אומרים שיש לה “קשרים לכאורה” עם ארגוני טרור. מעבר לטענה שהיא מסונפת לחזית העממית, שלא מוכחת בשום צורה, מספרים לנו שבכירה באדאמיר הואשמה על ידי ישראל – לאחר שהוחזקה במעצר מנהלי – בכך שהיא בכירה בחזית העממית; שיוסף חבש, שמשמש כיחצ”ן של איגוד ועדי עובדי הבריאות הפלסטיני, הוא “ככל הנראה” אחיין של מייסד החזית העממית, ג’ורג’ חבש, שהוא תומך ב-NDS, שישראל מנעה ממנו לצאת מהגדה, והוא גם חבר בחבר המנהלים של אדאמיר. אהה. חוקר של אדאמיר נעצר על ידי חמושינו העליזים בשנת 2012, ובבית דין צבאי הוא הורשע בחברות וסיוע לחזית העממית. עובדת של הארגון היא בתו של המזכ”ל של החזית העממית, אחמד סאדאת; והגזברית של אדאמיר היא אשתו של “מי שנטען שהוא” חבר בחזית העממית.

די קלוש. בין זה ובין “לחזית העממית יש ארגוני משנה כאן בספרד” יש פער ניכר. כנראה שלפיד הבין – אם הבין – שהמסמך של נגו”מ חלול, אז היה צריך לעבות אותו קצת. הלאה, לטענה הבאה: “אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין ביצעו את הטבח בבית הכנסת בהר נוף בירושלים לפני שלוש שנים.”

אה, לא.

הזרוע הצבאית של החזית העממית אכן לקחה על עצמה את האחריות לפיגוע הזה, אבל חזרה בה תוך מספר שעות. ראש הממשלה נתניהו הטיל את האחריות לפיגוע על חמאס ועל הרשות הפלסטינית, לא על החזית העממית. קשה להאמין שלפיד לא יודע את זה, כי באותה העת הוא היה חבר ממשלה.

אז מה היה לנו? לפיד ניפח טקסט מנופח גם כך של נגו”מ, קישר בין ארגון לזכויות אסירים ובין פיגוע (שלא בוצע על ידי הארגון שלכאורה מסונף אליו אפילו על ידי ראש הממשלה שבה שירת לפיד), והאשים את הספרדים.

ואה, כן. לקראת סוף נאומו, הוסיף לפיד עוד שקר: “הממשלה הספרדית מעניקה כספים לקבוצות שתולות הומואים מעמודי טלפון בעזה.” נגו”מ אפילו לא ניסו להעלות את הטענה הזו, שהיא שקרית בעליל, אבל ללפיד לא היה אכפת לשקר לספרדים. אחרי הכל, אנחנו מדברים על האיש שאמר אחרי המרמרה שמה שישראל היתה צריכה לעשות הוא להציג נשק ולהעמיד פנים שהוא נתפס על המרמרה. שקרים הם חלק מהארסנל המוצהר שלו. ו-hasbara, בסופו של דבר, היא שקרים שמיועדים לא כל כך לגויים הטפשים, אלא לישראלים. במיוחד לאלה שמצביעים ללפיד.

עד כמה היו השקרים של לפיד אפקטיביים? לא משהו. לפיד פרסם תמונה עם מזכיר המדינה הספרדי, אילדפונסו קסטרו לופז, והצהיר ש”גם הוא יעזור לנו להעביר חקיקה בפרלמנט נגד ה-BDS ושונאי ישראל.”

או שלא.

התמונה של לפיד עם קסטרו לופז פורסמה ב-29 ביוני. יומיים קודם לכן, העבירה מפלגת פודמוס בוועדת שיתוף הפעולה של הקונגרס הספרדי החלטה שקובעת ש”יש להגן על זכותם של פעילי זכויות אדם מפלסטין, ישראל והשטחים הכבושים לעסוק בפעולות חוקיות ושלוות, כגון הזכות לקדם קמפיינים למען חרם, משיכה השקעות וסנקציות (BDS).” ההחלטה, יש לציין, התקבלה פה אחד. (אני רוצה להודות לפרופ’ רון ברקאי על הפניית תשומת הלב לכך.)

אופס.

איכשהו, הידיעה על מה שקרה בפועל בפרלמנט הספרדי נשמטה מכתבת היח”ץ על דון קיחוטה הרוכב על רוזיננטה ונאומו המרשים שם. מעניין איך זה קרה. ושוב: האם אנחנו רוצים את האביר בעל דמות היגון של החדשות המזויפות, עם הכישורים הדיפלומטיים המוכחים, כמישהו שיש לו איזושהי אחריות לגורלנו?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הדחף הטוטליטרי של אסא כשר

מה אפשר ללמוד מהרגע שבו אסא כשר נתקל בביקורת

אסא כשר לא קיבל את הביקורת על ה”קוד האתי” שלו בשלווה פילוסופית. בחדשות ערוץ 2, הוא תיעל את תאלס היווני וקבע ש”הכל זבל.” הוא ניצל את ההזדמנות להשתלח בחבר הכנסת עופר שלח (יש לפיד) וכינה אותו “פרשן כדורסל”, ובאותה הזדמנות טען ש”פוליטיקאים אכפת להם ממשהו? פוליטיקאים מדברים כשבא להם.” בכנס באוניברסיטת בר אילן, הרחיב כשר ואמר שהמטרה של הקוד שלו היא “לשמור על הפעילות האקדמית מפני הזוהמה הפוליטית.”

הוא אמר עוד דברים מעניינים. ביניהם אפשר לציין את העובדה שאו שכשר חושב שאנחנו מטומטמים, או שאין לו מושג איך נראית המציאות: הוא טוען שהוא בכלל לא קיבל את הג’וב של כתיבת הקוד האתי מבנט שר החינוך אלא מבנט יו”ר המל”ג – ועל ההבחנה הזו, שספק אם היא קיימת מחוץ למוחו של כשר, אפשר רק לומר שהישועים איבדו תלמיד מצטיין. בנקודה מקפיאה אחרת, אמר כשר שאם אכן יצליח החרם האקדמי על ישראל, “אז הם [המרצים שקוראים לחרם – יצ”ג] גרמו נזק ונשלח אליהם את המשטרה, לא רק דין משמעתי.” כשר סבור שאנשים שקוראים לחרם בלתי אלים צריכים להכלא; ראוי גם לשים לב ל”נשלח” שלו, שבו הוא מזדהה לחלוטין עם הרעיון ועם מבצעיו העתידיים. כשר כנראה לא יודע, ואם הוא יודע לא אכפת לו, שאין שום חוק בישראל על פיו אפשר לכלוא אנשים שקוראים לחרם; ויש להניח שהמומחה לאתיקה לא נתן את דעתו להשלכות הרחבות מאד של התפיסה שאפשר לכלוא אדם כי הוא פגע בפרנסתו של אחר.

אבל אני רוצה להתמקד בתפיסת “הזוהמה הפוליטית” והבוז של כשר לפוליטיקאים. זה לא סוד שיש לי ביקורת ניכרת על עופר שלח מאז שנבחר לכנסת, ושמבחינתי הוא אכזבה איומה – אבל הוא אכזבה איומה בדיוק בגלל הפער בין הידע שלו, ההבנה הרחבה שלו, והעדר הפעולה שלו. לא יהיה מוגזם לומר שבשאלה מי מבין השניים מבין יותר את המציאות הישראלית, שלח ייקח את כשר לא בנקודות אלא בנוקאאוט. מבחינת כשר זה לא משנה: שלח פגע בסמכות שלו, ועל כן הוא פרשן כדורסל ותו לא.

הבעיה היא לא שכשר עושה לעצמו חיים קלים כשהוא מתאר את מבקריו כפרשני ספורט. היא גם לא הקלות שבו מאיים על אנשים שמותחים עליו ביקורת (בעיני ראיתי) בתביעת דיבה. הבעיה היא המסורת הפילוסופית-פוליטית שכשר בחר להסתפח אליה.

אנחנו צריכים לחזור הרבה זמן אחורה, ליוון של המאה החמישית לפני הספירה ואל סוקרטס ובני חוגו. הימים ימי המלחמה הגדולה בין הדמוקרטיה האתונאית, על כל כשליה – נער יספרם – ובין האוליגרכיה הרצחנית של ספרטה. באתונה פועלים שורה של תומכי ספרטה; הקומדיות מציינות שתומך סוקרטס הממוצע לובש “מעיל ספרטני.” האנשים הללו היו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, חברי הסיעה האוליגרכית האתונאית.

מבלי להכנס עכשיו לכל הפרשה הסבוכה של משפטו של סוקרטס, יש לעמוד על כמה עובדות ביחס אליו. סוקרטס היה מקורב כמעט לכל בוגד באתונה. הוא היה ידיד קרוב (ועל פי שמועות עקשניות, המאהב) של אלקיביאדס, הפוליטיקאי שהוביל את אתונה למלחמת שולל ולאחר מכן מכר אותה לספרטנים; הוא תמך, או על כל פנים היה מקורב למנהיגי הקשר של ה-400; וכשניצחה ספרטה במלחמה, והציבה על העיר את משטר ה-30 הרצחני, לפחות שניים מהם היו מתלמידיו. כשהוא סירב פקודה לבצע רצח – במשפטו, יבחין היטב שהשלושים, כמו כל רודן, שאפו לערב כמה שיותר אזרחים בפשעיהם, כדי שאיש לא יוכל לומר שהוא נקי – לא אונה לו כל רע.

הדמוקרטיה שבה על כנה ב-401, וסוקרטס שב להטפה האנטי-דמוקרטית שלו – ושנתיים אחר כך, הדמוקרטיה האתונאית איבדה את סבלנותה והוציאה אותו להורג. עיקרה של ההטפה, בהפשטה גסה אך נדרשת, היה שמשטר דמוקרטי הוא בלתי אפשרי, משום שהוא מעמיד את השלטון בידי אנשים שאין להם הכשרה בו. אף אדם, טען סוקרטס, לא היה מניח לאדם שאיננו מבין בהנדסה לבנות את ביתו, או למי שמעולם לא אחז במפוח לפרזל את סוסיו; אבל האתונאים משימים על עצמם שליטים שאין להם כל נסיון בתחום.

ברמה המעשית, זו שכשר מקפיד להתעלם ממנה, הטענה הזו היא בולשיט מזוקק. האתונאים בחרו מנהיגים לאחר שהללו הצליחו בשלבים מוקדמים של תפקידם. מעטים ביחס היו הבלתי יוצלחים שנבחרו. למרות המוניטין המאיים של הספרטנים, בפועל האתונאים הביסו אותם כמעט בכל שדה קרב. הטענה שפריקלס, קימון, מיליטיאדס, ניקיאס, דמוסתנס או תמיסטוקלס היו בלתי כשירים לתפקידם פשוט לא עומדת. חלקם כשלו, כמובן – ניקיאס החולה, שאיבד את עשתונותיו בסיקיליה, לא מסוגל לפקד אלא מהאפיריון שלו, הוא דוגמא שאוהבים לצטט – אבל גם יוליוס קיסר הובס פה ושם, ואוקטביינוס, קודם שהפך לאוגוסטוס, הובס שוב ושוב והוציא לעצמו שם של פחדן. המדינאים שסוקרטס כה בז להם בנו אימפריה. לא בטוח שלאורך זמן, האימפריה הזו היתה לתועלתם של האתונאים, ואין ספק שהיא ניסתה לחרוג מעבר ליכולותיהם; אבל האתונאים רצו בה.

ברמה התיאורטית, סוקרטס מעדיף את שלטונם של המעטים – למרות שהוא לא מצליח להעמיד אף פעם טיעון מדוע למה שלטון זה טוב יותר, ולא מסוגל להעלות את השאלה למי הוא טוב יותר. ממשיכו של סוקרטס הוא אפלטון, ועליו אפשר לומר בבטחה שהוא הסתובב עם יותר עריצים מאשר סוחר נשק ישראלי ממוצע. בפרחיהם תדע אותם: אם חצי מהפמליה שלך היא עריצים בפועל או בפוטנציה, אפשר להניח שאתה מטפח עריצות.

והו, איך אפלטון טיפח אותה! הוא עשה יותר מכל אדם אחר כדי לטפח את האגדה הספרטנית, ובמשך אלפי שנים המודל השלטוני שלו – שלטונם של החכמים בעיני עצמם, שיודעים יותר מאחרים מה הם צריכים – שימש לתמיכה בכל סוג של דיקטטורה. אלפי שנים לפני אסא כשר, במדינה האפלטונית היו מגרשים את כל המשוררים, מחזיקים את כל האוכלוסיה רגועה באמצעות “שקר אציל” על כך שכל אחד נולד למעמדו, ואם מישהו היה מעז להעלות ספק על המשטר הקיים (כלומר, לעסוק בגלוי בפוליטיקה), המשטרה החשאית כבר היתה מטפלת בו. את המשטרה החשאית, אגב, הוא העתיק מספרטה, שם המטרה שלה היתה למנוע התקוממות של האוכלוסיה המשועבדת על ידי סיכולים ממוקדים.

(ואם אנחנו כבר מדברים על ספרטה, היה לה עוד מנהג שאסא כשר ודאי היה מעריך: מדי שנה, המנהיגים שלה היו מכריזים מלחמה על האוכלוסיה המשועבדת, ההלוטים, כדי שהריגתם תהיה כשרה ולא תביא את זעם האלים. למותר לציין שהיכולת של ההלוטים לנהל מלחמה נגד ספרטה, בלי התערבותה של רעידת אדמה מבורכת, היתה בלתי קיימת.)

כשאסא כשר יוצא נגד “זוהמת הפוליטיקה”; כשהוא תוקף את עצם הרעיון שפוליטיקאים עשויים להבין במשהו יותר משמבין בו אתיקאי מדופלם; כשהוא מתפייט על הודו וקדושתו של השכול; כשהוא מתייצב, פעם אחר פעם, בעד הצבא ובעד מלחמה, ובעד כמה שפחות הגבלות על המלחמה – הוא צועד במסורת ארוכה מאד של פילוסופים שהצדיקו את העריצות, תקפו את החירות, ויצאו נגד עצם התפיסה שלעם יש יכולת להחליט על עתידו.

הדמוקרטיה, כמובן, איננה מושלמת. דורות של פילוסופים – שרבים מהם, כמו כשר, התפרנסו מן הממסד – מנו את כל חולייה. יש לה, עם זאת, יתרון אחד על כל השיטות האחרות: היא מסוגלת לתיקון בדרכי שלום. במשטר דמוקרטי, אדם יכול להצביע על פגמי המשטר ואם ישכנע מספיק אנשים, יוכל להביא גם לשינוי. לצורך כך, אנחנו צריכים את הדיון הפרוע ביותר, העז ביותר, החריף ביותר שאפשר להעלות על הדעת. חלק – אולי אפילו חלק ניכר – מהרעיונות שנשמע יהיו הבל. וכן, חלק ניכר מהפוליטיקאים שנבחר יהיו דמגוגים, במובן הרע של המילה.

אבל באוליגרכיה – שהיא הצורה הנפוצה יותר של דיקטטורה; מעט מאד משטרים אכן נשענו על עריץ אחד כל יכול – אין שום אפשרות שינוי אלא באמצעות אלימות ושפיכות דמים. אין כל אפשרות לדיון ציבורי. אין אקדמאים שעוסקים בדבר הנעלה ביותר שהם יכולים לעסוק בו: לא הסתגרות במגדלי שן מנותקים, אלא בתיקון החברה עצמה, על ידי ערעור על המושכלות השגויות שלה.

כשאסא כשר נוטל מהם את החירות הזו; כשהוא מנסה לשים רסן על פיותיהם של המערערים; כשהוא תוקף בשצף קצף את נבחרי העם, הוא שר לנו את שיר הסירנות הישן של העריצים – וכרגיל, הוא עושה את זה מבלי לדעת שהם מגחכים עליו מאחורי גבו.

תנו לי יותר פוליטיקה, יותר דיונים, יותר צעקות. נחיה ונאהב, לסביה שלי, ואת טרוניותיהם של זקנים נרגנים נחשיב כפחות משווה פרוטה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: העם אמר את דברו, ונושא ההרצאה יהיה ב’ – ההיסטוריה של היהדות כפי שבנט לא היה רוצה שתכירו אותה. מתחיל לברר על מקום שיארח את כולנו. עדכונים בקרוב.

(יוסי גורביץ)

הקוד האתי של השטינקרים של אם תרצו

שתי הערות על מצב הדמוקרטיה הישראלית

לפני 25 שנים בערך, ב-1993 או 1994, למדתי באוניברסיטת תל אביב ולקחתי כמה קורסים בפילוסופיה. יום אחד, לקראת קורס באולם המרכזי של גילמן שהעביר יוסף אגסי, הגיעו כמה סטודנטים נרעשים מאד. לדבריהם, הם יצאו הרגע מקורס של אסא כשר, שבו הציג להם שאלה פילוסופית: האם מותר להעניק טיפול רפואי לאריאל שרון. הטיעון של כשר – ואני חייב להודות שאני לא זוכר מה היו המסקנות שלו – היה שמאחר ויש ודאות קרובה שאריאל שרון יוביל למותם של חפים מפשע, הרי שלגמרי לא ברור שיש ערך לשימור החיים שלו.

לשם הבהרה, אני סבור שכל אדם ראוי לטיפול רפואי. אפילו אסא כשר – למרות שזה האחרון, כמו שרון בשעתו, אחראי בוודאות קרובה למותם של רבים. בשנים האחרונות, כשר מפתח את התיאוריה שחיילים מסתכנים מספיק מעצם היותם חיילים ואשר על כן אין סיבה שהם יסתכנו סיכון נוסף על מנת שלא לפגוע באזרחי אויב. אני מאד מקווה שיום אחד אסא כשר יצטרך להסביר את הדברים שלו בבית דין בינלאומי, כפי שנאלץ אלפרד רוזנברג, כי כשאתה שומט את העובדה שאזרחי אויב הם קודם כל אזרחים, אתה פותח את השער לרצח עם נוסח סמוטריץ’. (מעניינת כאן במיוחד הצורה שבה כשר, שאיננו משפטן, נתן לעצמו פטור מהמשפט הבינלאומי.)

(לידיעת חמושי צה”ל: אסא כשר הוא גם זה שניסח את נוהל חניבעל, שמתיר למפקדים שלכם להרוג אתכם אם יש חשש שתשבו (הוא טוען שמפקדי צה”ל לא הבינו אותו), וזה שאישר לעשות בכם ניסויים ואפילו להסתיר ממכם את המידע שיאפשר לכם לקבל החלטה מושכלת בשאלת הניסויים.)

בימים אלה, סיים כשר לנסח “קוד אתי” לאקדמיה. המשמעות של הקוד האתי של כשר היא חיסול החופש האקדמי, כלומר החופש של מרצים להעלות לדיון דברים שמקוממים את הציבור. החופש האקדמי הוא זה שמאפשר לשיח האנושי לנוע קדימה ולא להתקבע. כשר, שכבר שנים משרת את המערכת המסתאבת של המדינה הציונית, ממש לא אוהב את הרעיון.

סעיף ג’ בהגדרה “פעילות פוליטית” של כשר קובע ש”כל פעילות שיש בה תמיכה ישירה בעמדה מסוימת במחלוקת ציבורית מוכרת, הבאה לידי ביטוי מתמשך בכנסת ובשיח הציבורי, בזיקה ברורה למפלגה או למפלגות, בכנסת או מחוצה לה, או התנגדות ישירה לעמדה כזו, באופן מפורש.” הטקסט לא בהיר: ניסוח זהיר יותר היה מציב, לפני “בזיקה ברורה למפלגה או מפלגות”, תנאי: “ו/או” או “ובתנאי שיש.” מהטקסט כפי שהוא כעת – אולי רצוי היה שידרשו מכשר יותר דיוק במסמכים שהוא כותב עבור המדינה – משתמע שכל “תמיכה ישירה או התנגדות ישירה” ל”עמדה מסוימת במחלוקת ציבורית מוכרת” היא עשיה פוליטית בלתי ראויה מצד חבר אקדמיה. בסעיף ב’ של “פעילות אקדמית” קובע כשר שפעילות אקדמית היא פעילות המתבצעת על ידי חבר אקדמיה גם מחוץ לכותליה, ובלבד שהוא מציג את עצמו כמבר המוסד.

במילים אחרות, כשהפרופסור מאוניברסיטת תל אביב אסא כשר דן בשאלה האם מותר להעניק טיפול רפואי לאריאל שרון, הוא עובר על כללי האתיקה שלו-עצמו. לרוע המזל, בישראל השאלה למי להעניק טיפול רפואי היא שאלה שנמצאת בדיון ציבורי סוער. האם כשר יפסול את עצמו בעתיד מתפקיד אקדמי כלשהו?

כמובן שלא. האתיקן המכובד הוא חזיר שפורש טלפיו ואומר “כשר אני.” לקוד האתי שלו יש מטרה אחת: להקל על השטינקרים של אם תרצו לחסל את הדיון בישראל. מרצה שידון בשאלת הטיהור האתני שביצעה ישראל ב-1948 – וזו עובדה שאין עליה מחלוקת רצינית – יגלה שסטודנטים זועמים ילשינו עליו. מרצה שיעסוק בשאלת הקיפוח של הפלסטינים הישראלים, כנ”ל. מרצה שידבר על השסע החברתי בישראל יקבל תזכורת לא נעימה לכך שאם תרצו השתתפה בהפגנות נגד המחאה החברתית ב-2011. יהיה מעניין כשטרולים דתיים יתחילו להתלונן על לימודי אבולוציה וידרשו להציג מנגד את התפיסה הבריאתנית, וכשטרולים ליברטריאניים יסתמו את הפה למרצים שידברו על התחממות גלובלית. שטינקרים מטיבי לכת יוכלו לארוב בפקולטות לאסטרונומיה ולזעוק שלא יעלה על הדעת שלא מעלים לדיון את האסטרונומיה התלמאית, שהרי היא מגובה בתנ”ך וב”שמש בגבעון דום.” וכמובן, מרצים למשפטים שיעזו לומר שישראל מנהלת כיבוש בשטחים ייגררו לפני ועדות אתיקה.

אפשר להתנחם בכך שסביר להניח, כמו שקורה כמעט תמיד, שהמהפכה הזו תטרוף את בניה ותוך זמן לא רב כשר עצמו יידרש להסביר את דבריו לוועדת אתיקה, אבל זה הומור גרדומים.

האקדמיה נעמדת על הרגלים האחוריות, אם כי כפי שציינה היטב תמר רוטמן היא לא עשתה זאת כאשר הוכרז שמרצות הן אקדמאים סוג ב’. בכל זאת, אנחנו מדברים פה על זכויותיהם של גברים. סביר להניח שאם הקוד האתי של כשר יתקבל, תוך זמן קצר מרצים לא יוכלו לעמוד על הנקודה הזו, שהרי היא שנויה במחלוקת ציבורית. אוניברסיטה שמכבדת את עצמה ואת המסורת של חופש אקדמי תכנס את הסנאט שלה ותפטר את כשר, כמי שחותר לשלול את החופש האקדמי של שאר חברי המוסד. אבל ספק אם עוד נותר בה האומץ.

[…]

השבוע השתתפו השר ישראל כץ וחברי הכנסת דוד ביטן ומיקי זוהר, כולם מהליכוד, בכנס לכבוד הספר “הנסתר והגלוי בערביי ישראל.” כץ נאם, ביטן וזוהר השתתפו בפאנלים. הספר, שנכתב על ידי אחד רפי ישראלי, תוהה מדוע בעצם הפלסטינים הישראלים לא מוחזקים במחנות ומדוע מותר להם לדבר בציבור. במהלך הכנס נשמעו קריאות להחזרת המשטר הצבאי על ערביי ישראך.

כאן יש להזכיר שחרות (לימים גח”ל, לימים הליכוד) היתה אחת המפלגות שבעקביות הצביעה עם המפלגות הערביות בעד ביטול המשטר הצבאי, עד לביטולו ב-1966; להזכיר שהתפיסה הז’בוטינסקאית הבסיסית דיברה על מדינה דו לאומית ועל שוויון זכויות בין אזרחיה – תפיסה שהנשיא ריבלין מחזיק בה עד היום; ולומר שלמראה יורשיהם הרוחניים, סביר להניח שמנחם בגין ויוחנן באדר, שלהם יש מניות יסוד בדמוקרטיה (פגומה ככל שתהיה) הישראלית, מתהפכים בקברם.

אפשר להתווכח עם ישראלי, למשל על טענת העוני של ערביי ישראל. אפשר לתהות איך באמת קרה שאוכלוסיה שלמה הפכה לעניה, ואז להזכיר – בקרוב, לא תוכלו לעשות זאת באוניברסיטה – שמדינת ישראל הלאימה את רוב הקרקעות של ערביי ישראל ואז חילקה אותם ליהודים; שהיא מקפידה לא לספק לעיירות ערביות שטחים לפיתוח, או אפילו תכנית מתאר; שהיא הקפידה להזניח את החינוך של אזרחיה הפלסטינים, ושקצת קשה להקים חברות הייטק למי שבתי הספר לא מספקים לו את הכלים ללמוד את התחום, ושעיקר ההייטק הישראלי צומח מן הצבא ומיחידה 8200, ושלשם עיסוק בו צריך לעתים קרובות סיווג בטחוני; אבל באמת חבל על הזמן המוקדש לאנשי הקש האלה.

מה שאנחנו רואים פה הוא את שר המודיעין של מדינת ישראל ושני ח”כים במפלגת השלטון משתתפים בכנס שמטרתו המוצהרת היא הדרה – בשלל תירוצים – של 20% מאוכלוסיית המדינה, כמו גם השאיפה לכלוא אותם במחנות, שאיפה שכרגיל מנומקת בפשע של מעצר היפנים-אמריקאים במהלך מלחמת העולם השניה.

אלה פעמוני אזהרה לקראת טיהור אתני או השמדה. נוכחות של בכירים במפלגת השלטון בכנס כזה היא לגיטימציה לשלילת זכויות של אוכלוסיה לא בשל מעשים של פרטים מתוכה, אלא בשל עצם השתייכותם אליה. בקצה הדרך ניצבים סמוטריץ’ וספר יהושע, אבל את המסילה אליה מניח ישראל כץ.

[…]

בטורו השבועי, כמו בכל טור שבועי, כתב אתמול (ו’) בן דרור ימיני שמצב הדמוקרטיה הישראלית שפיר והכל טוב ותראו, יש ימין קיצוני בשוודיה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)