החברים של ג'ורג'

ז’דנוביזם

מירי רגב היא קומיסר תרבות מהזן הישן. הרבה יותר ישן ממה שהיא חושבת

אחת הסערות בשבועות האחרונים היתה ההכרזה של מירי רגב, קומישרת התרבות שלנו, שיש פסול בכך שהסופר מאיר שלו לא הכניס דמויות מזרחיות ל”רומן רוסי” שלו. מגדל העמק, טענה רגב בזעם קדוש, הגנה על נהלל.

מעבר לשאלה העובדתית האם מגדל העמק מסוגלת להגן על משהו, ומעבר לעובדה המציקה – שרבים מיהרו לציין – שנהלל הוקמה 30 שנה בערך לפני מגדל העמק, יש משהו הרבה יותר בעייתי בדרישה של רגב. נניח לצורך הדיון שמגדל העמק הוקמה בימי הקיסר טיבריוס ושהיא היתה מיושבת ללא הפרעה אך ורק על ידי שיבוטים של מירי רגב (בלי פרדוקסי זמן עכשיו, בבקשה). למה לעזאזל שמאיר שלו יהיה מחויב לכתוב על המקום המשונה הזה? יש לו סיפור לספר, סיפור שמעניין אותו לכתוב, למה הוא צריך להכניס אליו דמויות מופרכות כמו מירי רגב? מאיפה בכלל מגיעה התפיסה שאיזה קומישר יכול להחליט על מה ראוי לכתוב?

מירי רגב, כמובן, לא לבד פה. לפני כשנה ומשהו פרצה שערוריה כשהמתחזה לשר החינוך, נפתלי בנט, יצא בחרון אף כנגד הספר “גדר חיה” של דורית רביניאן. בטענה שהוא מציג את חיילי צה”ל כפושעי מלחמה סאדיסטים. מאוחר יותר נאלץ בנט שהוא לא קרא את הספר. אילו קרא, היה יודע שהתיאור הזה מגיע מדמות של פלסטיני – שמה לעשות, יש לה סיבות לא רעות בכלל לראות בחמושי צה”ל פושעי מלחמה סאדיסטים.

לפני רגב ובנט, היתה לנו בעוונותינו שרת תרבות בשם לימור לבנת. משום מה, יש לאחרונה רהביליטציה של לבנת, אולי כנראה משום שבעקבות רגב הכל נראה טוב יותר. אבל יש לזכור שלבנת התחילה את הקריירה שלה בהתפרעויות בתיאטרון חיפה, שהציג הצגות שלא היו פטריוטיות מספיק לטעמה; ושהיא המשיכה אותה בסטירה לפניו של מפגין שמאל. אנחנו ממהרים לשכוח, אבל דברים כאלה אסור שיישכחו. אף אחד לא זוכר את לבנת כשרת תרבות, אם כי יש דור של בורים עלגים שהם תוצאות השנים שלה במשרד החינוך, אבל גולת הכותרת של כהונתה שם היתה הפרס ל”יצירה ציונית.” כמובן, בהתחשב בהיסטוריה של לבנת – שהעבירה כספים לעמותה ששילמה משכורת נאה לאמה בהיותה שרת החינוך – אף אחד לא יתפלא אם יסתבר שגם “פרס היצירה הציונית” הוא בעיקר מסלקה להעברת כספים לאנ”ש, אבל הוא עדיין חשוב.

הוא חשוב כי הוא שובר את מעטה השקיפות של הציונות. ישראל היא לכאורה מדינה נטולת אידיאולוגיה – עד כמה שקפיטליזם לא מרוסן איננו אידיאולוגי. אבל בפועל, כמובן, יש לה אידיאולוגיה: הציונות. המדינה קיימת כדי לקדם את הציונים ולהביט בזעף על כל השאר. הציונות, כמובן, היא יצור משנה צורה; היסוד הקבוע היחיד בו הוא שהוא איננו יכול לכלול את האוכלוסיה הילידה.

דיכוי אמנות על ידי הממסד הוא לחלוטין לא דבר חדש פה. הציונות אוהבת להתהדר בליברליות, אבל העובדות לא מתיישבות עם האידיאולוגיה. בתקופה שבה החלה לבנת להתפרע בתיאטראות, עדיין היתה צנזורה על סרטים ומחזות. לא תמיד היה צורך בצנזורה: חלק מהמחזות של חנוך לוין הורדו מהבמה באלימות פטריוטית. כשמשטר האופל של בן גוריון לא רצה שספרו של אורי אבנרי, “הצד השני של המטבע” – שתיאר את זוועות מלחמת 1948 – לא יופיע, הוא פשוט הודיע שאין די נייר להדפסתו.

אלימות פטריוטית כנגד מאמרים או אמנות שלא מצאו חן בעיני הפטריוטים בעיני עצמם תמיד היתה, בכל מקום. הדרישה שאמן יכפיף את עצמו למה שהמשטר רוצה שיכתוב היא משהו חריג בהרבה, דרישה של משטרי אופל. הידוע שבהם הוא המשטר הסובייטי, ואחד מבכירי פקידיו – אנדריי ז’דאנוב – נתן את שמו למושג “ז’דנוביזם”: הכפפת האמת האישית של הכותב לרצונו של השליט.

כמובן, לרשותו של ז’דאנוב עמדו כלים משמעותית חריפים משמעותית מאלה שעומדים בינתיים לרשותה של רגב: הוא יכול היה להגלות אנשים, לשלוח אותם למחנה ריכוז (גולאג), או אף להוציא אותם להורג. אבל הכלי הנפוץ ביותר היה דיכוי יצירה ואובדן היכולת של היוצר להתקיים. רגב כבר נמצאת על המשעול הזה, וכמעט אף אחד לא שם לב.

ככה זה כשמתרגלים.

עוד דבר אחד: הבנתי שבמגזר הערכי בעיני עצמו מזועזעים, מ ז ו ע ז ע ים, מכך שיוסי קליין כתב עליהם בהכללה. זה היה אמין יותר אלמלא היו הברנשים האלה רגילים לומר מדי בוקר “ברוך שלא עשני אשה” ו”ברוך שלא עשני גוי.” עוד על פרשת קליין, בתקווה בקרוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קים יונג בנט, הפרת האמונים הנמשכת של שרי המפז”ל, והערה על נתניהו ופרס: שלוש הערות על המצב

קים יונג בנט: תלמידים ישראלים שירצו להשתתף במשלחות שיוצאות לחו”ל יידרשו לענות על שאלון בנושא הסברה ומאבק ב-BDS. הם יידרשו לשמש כ”שגרירים” ישראלים בחו”ל. המבחן שהם נדרשים לענות עליו מצטט בהרחבה את שר החינוך בנט (כולל השאלה מה לדעתו של בנט היא הצורה הנכונה לנהל דיון בנושא hasbara). תלמידים שלא יענו נכונה על השאלות בבחינת האינדוקטרינציה (האנטישמיות התחילה בתקופת התנ”ך, האנטישמיות בעולם מכוונת כלפי מדינת ישראל, ישראל מתמודדת עם איום ארגוני טרור ממערב (!) ועוד בולשיט) לא יקבלו אישור להשתתף בתדריך בטחוני שנדרש לפני היציאה לחו”ל.

אמור מעתה, אם אתה חולק על התפיסה שונאת הזרים ותוקעת-הראש-בתחת של האחים היהודים, תשכח מלצאת לחו”ל עם בית הספר שלך. אתה אמור להיות רובוט מתוכנת שמדקלם את המסרים של שר האינדוקטרינציה שלך (לא לבלבל עם שר התעמולה, זהו גלעד “השקרן” ארדן).

ככה נראית היום הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה, תוצאה של בלבול ארוך שנים בין המדינה ובין הממשלה. עם זאת, לא הכל אבוד. כשהסיפור הזה יתחיל לחלחל בחו”ל – כנראה אחרי סרטון של כמה בוטים במדי בית ספר ישראלי – יבינו איזה סוג של דמוקרטיה יש פה. תלמידים אינטליגנטיים יבינו מהר מאד מה מנסים לעשות להם, וינצלו את הביקור בחו”ל להסנפה חשאית של חומרים מסוכנים כגון BDS; אחרים יתחילו להתנהג כמו בדיקטטורות הקומוניסטיות בשנותיהן האחרונות, לצטט בציניות את שקרי המשטר כדי שיניחו להם.

אה, כן – יש סוג אחד של נסיעה לחו”ל שבו אין צורך במבחני hasbara – נסיעות הטמעת הטראומה לפולין. כנראה שבנט הבין שהתלמידים ממילא חוזרים משם כשמאכלת בליבם.

הפרת אמונים: מי שעוקב אחרי ההתנהלות של שרי המפז”ל/האיחוד הלאומי/תקומה/האחים היהודים (או כל שם אחר שהמפלגה בוחרת לעצמה) למד מזמן שאסור לתת להם משרד ממשלתי. הם ינצלו אותו כדי לתקוע את הציבור ולהיטיב עם המגזר שלהם. ממצא התביעה מס’ 1 הוא, כמובן, התקצוב העודף של תלמידים במוסדות “ממלכתיים”-דתיים לעומת התקצוב של תלמידים בחינוך הממלכתי; אבל השבוע האחרון סיפק לנו עוד דוגמאות.

משרד המשפטים של איילת שקד מממן בכ-100,000 שיקום של מעיין בגדה המערבית. למי שתמה מה לעזאזל למשרד המשפטים ולשיקום מעיינות, נאמר שאין להם מה לדאוג: המעיין לא קיים ובנייתו בכל מקרה בלתי חוקית. המטרה היא להעביר כספים לאנשי שלומנו ותו לא.

המנהלת לזהות יהודית במשרד הדתות, בייבי של נפתלי בנט, תעביר 18 מיליוני שקלים לארגון “השומר החדש”, מעין סניף של “אם תרצו” שרואה את מטרתו כהגנה על אדמות המולדת. הארגון הזה, שעוסק באינדוקטרינציה “לחידוש הקשר שנחלש לאדמה ולקרקע”, גם מקבל מצה”ל דחיית שירות לצעירים שמשרתים בו. אין לו שום קשר לדת, אתם אומרים? לא כל כך חשוב. הארגון הוא מאנ”ש, אז בנט מסדר שיעבירו לו כספי ציבור.

מצד שני, מסתבר שכל שניה שבה בנט לא עוסק בחינוך היא רווח נקי. אולי זה שווה לנו 18 מיליונים.

מיתולוגיה מעל להיסטוריה: ראש ממשלתנו היקר ניסה להפחיד השבוע תלמידים, עם פרוס חג הפורים, בכך שהאיראנים רוצים להשמיד אותנו, וציטט את סיפור מגילת אסתר כהוכחה לכך.

נו. לכך שנתניהו הוא מנוע שמצידו אחד נכנס סיגר יקר ובצינו השני יוצא ענן שנאה אנחנו כבר די רגילים. מה שמטריד בסיפור הזה הוא העלאת המיתולוגיה מעל ההיסטוריה. סיפור מגילת אסתר תמיד הביך חוקרים, משום שהוא מופרך היסטורית: לא רק שאין לו שום ראיות, בממלכה מתועדת יחסית, גם הרעיון שממלכה שמבוססת כולה על סובלנות דתית תבצע רדיפה עד כדי השמדה של קבוצה דתית חסר כל תקדים בהיסטוריה הפרסית.

ההיסטוריה, מצד שני, מספרת סיפור אחר לגמרי. לגמרי לא בטוח שבכלל היתה יהדות היום אלמלא התיר כורש הגדול, מייסד הממלכה הפרסית, לקבוצה של גולי יהודה לשוב ולהקים את המקדש בירושלים. מותר להתווכח אם האנושות הפסידה או הרוויחה מהמהלך הזה, אבל די ברור שבלעדיו היהדות והיהודים כפי שאנחנו מכירים אותם לא היו מתקיימים. התנ"ך מכיר בכך מפורשות: ישעיהו קורא לכורש משיח. "כה אמר יהוה למשיחו, לכורש, אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גויים ומותני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתיים, ושערים לא ייסגרו; אני לפניו אלך, והדורים איישר; דלתות נחושה אשבר, ובריחי ברזל אגדע; ונתתי לך אוצרות חושך ומטמוני מסתרים, למען תדע כי אני יהוה הקורא בשמך."

השנים הארוכות של השלטון הפרסי ביהודה שקטות להדהים: יש לנו רק הד אחד של אירוע עימותי בין היהודים ובין הפרסים, בערפילי ההיסטוריה – אירוע שבו כהן גדול שחביב על הפחה המקומי נרצח על ידי הכהנים האחרים והפחה נכנס לבית המקדש כדי להוציא את הגופה. יוספוס, שמביא את האירוע הזה, נמצא בצד הפרסי: כשהכהנים מוחים על כניסתו של גוי למקדש, וטוענים שמדובר בטומאה, הפחה מפטיר בזעם “האם אני מטמא את המקדש יותר מן הגופה?”, ומוציא את ידידו לקבורה.

יהודים חיו בשלווה תחת האימפריה הפרסית במשך מאות שנים, חיו ושגשגו. הן בימי האימפריה הפרסית הראשונה, הן בימי הפרתים, הן בימי האימפריה הססאנית, הן בימי האימפריה לאחר שהתאסלמה. במהלך הפלישות של הפרסים לפלסטינה/יהודה, עד המאה השביעית לספירה, הם זוכים בעקביות לסיוע מצד האוכלוסיה היהודית – וכאשר הרומאים כובשים חלק מהשטחים הפרסיים, פורץ מרד יהודי הגולה ששובר את הכיבושים של טרייאנוס.

צריך כשרון מיוחד בהפצת שנאה כדי לקחת היסטוריה חיובית במהותה של 2,600 שנה ולהפוך אותה, במחי מיתוס שאף אחד לא לקח יותר מדי ברצינות אי פעם, להיסטוריה של שנאה. טוב לדעת שלראש הממשלה שלנו עדיין יש את זה.

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה האשים השבוע עיתונאית ישראלית-פלסטינית בכך שהיא תומכת בטרור. רצוי להזכיר שזה אותו ראש הממשלה שהעסיק בתשלום את הקדוש החדש של המגזר הסרוג, אורי אליצור, למרות שזה קרא לתקוף את חיילי צה”ל – אבל רק בנשק קר! – במהלך ההתנתקות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשהמורסה פוקעת

פרשת יגאל לוינשטיין מאפשרת לנו לקבל מבט טוב יותר על מה מלמד המגזר הערכי בעיני עצמו את תלמידיו

אפשר להתחיל במה שמוסכם על הכל: יגאל לוינשטיין ממכינת עלי הוא חלאת המין האנושי. השבוע שוב פתחה האתון הזו את פיה, והפעם היא תקפה לא את “הסוטים” – ספק אם לוינשטיין היה מעז לקרוא כך, נניח, לעבריין המין מרדכי אלון – אלא את הנשים המתגייסות לצה”ל. ספציפית, את הנשים הדתיות המתגייסות לצה”ל.

אני לא תומך בהתגייסות לצה”ל בשום צורה, ויש לי ספקות רציניים ביחס ליכולת של הגל הפמיניסטי החדש בקרב הציבור הדתי לגלות הומניזם מעבר לו עצמו; וכל ז’אנר המשוררות המתנחלות הרגישות מעלה בי קבס. אבל ביחס לדברים של לוינשטיין, צריך קודם כל לומר שהזעקה שלו ש”הם מגייסים לנו את הבנות” היא אולי אחד השקרים המצחינים ביותר שנאמרו פה לאחרונה.

בניגוד לגברים חילונים ונשים חילוניות, שאנוסות להתגייס אלא אם הן עושות שקר בנפשן, לנשים דתיות יש פטור מובנה מגיוס: הן רק צריכות להצהיר על דתיותן, והופ, הביתה. הזכות הבסיסית הזו לחופש מצפון לא מוענקת לנשים חילוניות, ושלוש מהן – תמר אלון, עתליה בן-אבא ותמר זאבי – מרצות בימים אלה מאסר בכלא צבאי בשל סירובן לשרת בצבא. הן ביקשו להמיר את השירות הצבאי בשירות לאומי – צעירות דתיות, נזכיר, לא חייבות אפילו בכך – אבל צה”ל העדיף לכלוא אותן. נשים דתיות שמגיעות לצה”ל עושות זאת מרצונן. לא בטוח, כאמור, שהרצון הזה חיובי במיוחד, אבל הן לא אנוסות מכוח חוק – והסיבה שהן מתגייסות היא לא מעט פעמים מתוך התרסה כלפי טיפוסים כמו לוינשטיין.

הנקודה השניה שראויה לציון היא שלוינשטיין אומר את הדברים, כפי שרבנים רגילים לומר דברים כאלה, בפני קהל של “אנשי שלומנו”, ולמרות שהוא מזהה את המצלמות, ומעיר שבגללן הוא לא יאמר כל מה שהוא רוצה לומר, הוא בכל זאת פוער את לועו. למרות העובדה שהוא כבר הסתבך, לא כל כך מזמן, בהתבטאויות שצולמו. אם זה מה שהוא אומר על נשות המחנה שלו כשהוא מודע לקיומן של מצלמות, נסו לחשוב מה הוא אומר על סתם חילונים או, חלילה, לא-יהודים כשהוא חושב שאין מצלמות בסביבה ושהוא יכול לשחרר כל רסן. זוכרים את “פורים שמח, יהודים” של חנן פורת? זה ייראה בערך כך, רק רע יותר.

המכינה של עלי מקבלת מימון בעשרות מיליונים ממשרד החינוך, והיא נחשבת לספינת דגל של החינוך הדתי. המבוכה, על כן, היתה רבה. בתגובה, ניסה המייסד האחר של המכינה, אלי סדן, להגן על המוסד שלו. ראוי להתייחס לדברים שלו.

אם לפרק את דבריו של סדן, אפשר לראות בהם שתי מגמות. קודם כל, ריכוך הטון של לוינשטיין תוך עמידה על הדברים עצמם. לוינשטיין אמר ששירות צבאי של נשים הוא לא טבעי (אולי חשב על דבריו של בוגר ישיבה אחר, העלוב במיל’ גרשון הכהן, ש”מקדמת דנא היו הגברים לוחמים והנשים זונות”); סדן אומר ש”לאשה יש תפקיד מיוחד, עם העדינות שלה, עם האמפתיה שלה, לא להילחם. אני סבור שלכתחילה זה לא מקום שאשה צריכה למצוא את עצמה לא בגלל שהיא לא יכולה, היא יכולה. השאלה אם זו החברה שאנחנו רוצים לבנות. אנחנו רוצים שנשים יישארו עם רצון להביא חיים ולא לגמור חיים." ואת התפקיד המיוחד הזה אפשר לתמצת במילים “כל כבודה בת מלך פנימה”, או בביטוי הגרמני הישיר יותר “Kinder, Kirche, Kuche” – מקומה של האשה הוא ב(טיפול) ב(ילדים), בכנסיה ובמטבח.

להוציא, כמובן, העובדה שסדן היה מזדעזע מעצם הרעיון שלאשה יהיה תפקיד בבית הכנסת.

מבחינת סדן ושותפו לוינשטיין, לנשים יש תפקידים מוגדרים, שהוגדרו על ידי הטבע, וכל נסיון לחריגה מהם הוא סטיה מן הטבע. כמובן, מי שהגדיר את התפקידים האלה היו גברים. אנחנו יודעים שהם שונאים הומוסקסואלים (”סוטים,” בלשון האתון; “בעלי נטיה הפוכה” בלשונו של סדן), ואם למישהו היה ספק, יש להם בעיה גם עם נשים. וכמובן, עם לא יהודים. ויהודים חוטאים. או, במילים אחרות, עם 99.97% מהמין האנושי.

הרובד המעניין האחר בדבריו של סדן הוא התפיסה הקונספירטיבית. לדעתו, וכפי שציין ישראל הראל זו תפיסה רווחת בחוגי “המגזר”, כל הרעיון של קידום נשים בצה”ל הוא מזימה של “הקרן לישראל חדשה” (כלשונו) כדי לערער את הצבא. כלומר, לא נסיון של נשים לצאת מהארון שאליו הוא ולוינשטיין (ופחות או יותר כל רב אורתודוקסי) תוחמים אותן, אלא נסיון של גופים מרושעים ועלומים למוטט את הצבא תוך שימוש בזכויות נשים ככלי.

כפי שציינתי, אני סקפטי ביחס לתפיסה של פמיניזם שמוצא את ביטויו בהריגת ילדים עזתים, אבל אני לגמרי מבין את התפיסה שאם נשים רוצות להתקדם בחברה הישראלית, הן חייבות לצאת מהמסגרות שאליהן הן נדחקו על ידי גברים; ומאחר וכוח בחברה הישראלית מגיע, בין השאר, מדרגות על הכתפיים, ומאחר והשאלה (הלא חוקית) “מה עשית בצבא” עדיין רווחת בקרב מעסיקים, לגיטימי שנשים ינסו להגשים את עצמן דרך המוסד המרכזי ביותר במדינה.

סדן לא רואה זאת כך; נשים שרוצות כוח צבאי מאיימות עליו כגבר, זה עוד מוסד שעומד להפסיק להיות נחלה גברית. מה עושים? אומרים שזה מנוגד לטבע שלהן. רק גברים צריכים להרוג ולהיהרג, רק גברים צריכים לחוות את הטראומה של קרב, רק גברים צריכים לחזור מצולקים ולשתוק על מה שראו ועשו במשך שנים. כאן, כמובן, משתלבת העמדה של סדן עם העמדה של קהלני – ומאחר ויש לי אפס אמון בתום הלב של רבנים כמו סדן, אני חושד שבכוונה הוא מעביר את השיח לשם, מקום נוח לו יותר, כך שלא יצטרך לדבר על כך שמבחינתו נשים פסולות לא רק ללחימה, אלא גם לשפיטה ואפילו לעדות.

ונקודה שלישית, וחשובה לא פחות: סדן מדבר אל התלמידים שלו. הוא מדבר איתם פוליטיקה נקיה. הוא מתעמת עם החלטה של הפיקוד הצבאי והוא מגדיר אותה כתוצאה של קנוניה של כוחות אפלים. זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה זאת. הדברים שהוא כותב לתלמידיו ערב ההתנתקות מאלפים מאד (וכרגיל, הוא כנראה לא חשב שאיזה חילוני ימצא אותם): הוא עושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס, הוא מכריז שהוא מתנגד לסרבנות ואז קורא ברמיזה לתלמידים שלו לסרב (”איש לא יוכל לשלול את האמיתיות והכנות של חייל הטוען שזה למעלה מכוחותיו, ‘לא אוכל לבצע זאת אלא אם כן תשתילו לי לב אחר’”). לאורך כל ה”מכתב” שלו לתלמידיו הוא תוקף את צה”ל ואת הממשלה הנבחרת (על הצביעות הרגילה של הטענה שסרבנות משמאל פסולה בעוד שסרבנות מימין לגיטימית אדלג הפעם; בכל זאת, מדובר ברב אורתודוקסי, לדרוש ממנו יושר אינטלקטואלי זו גזירה שאין הציבור עומד בה).

מנהל בית ספר שהיה כותב כך כלפי הצבא או הממשלה היה עף מתפקידו לפני שנפתלי בנט היה מספיק לכתוב “מטפל **”; קצין בדרגת אלוף משנה שהיה תוקף כך את הממשלה או את הפיקוד, היה במקרה הטוב עף מהצבא ובמקרה הרע יושב קצת זמן בכלא. לקצינים ולמורים אסור להטיף פוליטית. סדן הוא גם מורה וגם קצין. הוא מכשיר תלמידים ששנה אחר כך יהיו חיילים. ועל התכנים שלו אף אחד לא מפקח. הוא נמצא בעמדה שבה אף אחד אחר לא נמצא: גם מטיף לסירוב פקודה (אבל רק “בגלל חוסר יכולת”, כמובן), גם מקבל על כך בתמורה את כספי משרד הבטחון, וגם מקבל את הזכות להרעיל את המחזור הבא של מתגייסים.

העובדה שישיבות ההסדר והמכינות הדתיות הן סוס טרויאני שמטרתו, מצד אחד, לספק שירות נוח לבני “המגזר” הנעלה מכולם ושנית לקדם את העמדות הפוליטיות של המגזר בתוך הצבא היא לא בדיוק סוד צבאי. המדינה מממנת את ה”לימודים” האלה, שהליבה שלהם היא הטפת שנאה כנגד רוב האוכלוסיה (כן, רוב!) בעשרות מיליונים מדי שנה. אם ה”מכינה” של סדן ולוינשטיין היתה מדרסה, והיו נאמרים בה רבע מהדברים שהשניים משפריצים על הציבור הישראלי, היא כבר היתה נסגרת, וגלעד ארדן היה מכריז שהוא מצא שם עיתון ושלכן מדובר בזרוע של דאע”ש.

הגיע הזמן לסגור את ישיבות ההסדר והמכינות. לא ירצו להתגייס? סבבה. רווח ציבורי נקי. הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא אנשים שאולפו לתפיסות אנטי-דמוקרטיות במקום שבו הם יכולים להפעיל נשק.

הסיכוי שזה יקרה לא משהו, כי לחטיבה האנטי-דמוקרטית בישראל יש כוח פוליטי ניכר. בנט כבר הספיק להודיע שהוא ידון בסגירת המכינה בעלי אחרי שליברמן יחסל את הניה. אבל בינתיים, אפשר לעשות צעדי מנע. בתור התחלה, לנהל את הדיון. ראשת מרצ, זהבה גלאון, הגישה הצעת חוק (גילוי נאות: היה לי הכבוד לסייע בהכנתה) שקוראת לשלול את המימון ממכינות שרבנים בהן קוראים לסירוב פקודה או מפיצים שנאה כלפי אוכלוסיות שלמות; הקטגוריה הזו מעיפה גם את סדן וגם את לוינשטיין, ובדיוק בשל כך היא תעמיד את המגזר העליון בעיני עצמו על הטלפיים האחוריות. כתבו לחברי הכנסת מהמפלגה שבה תמכתם ובקשו מהם לתמוך בהצעת החוק המינימליסטית הזו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שתי נקודות על אותו הספקטרום

מה משותף לאיש “מרכז” כמו דן מרגלית ולמחבר “תורת המלך”: הציונות האכזרית

יהדות ארה”ב חווה גל חריף של אנטישמיות: עשרות מרכזים קהילתיים יהודיים חוו איומי פצצה טלפוניים, ולפחות בית קברות אחד הושחת. הנשיא המועדף על הניאו נאצים )זה שהשמיט במכוון את אזכור היהודים בצהלך ציון יום השואה) עשה כמיטב יכולתו להתעלם מהבעיה, עד כדי התפוצצות בשידור חי על כתב חרדי – אוהד, יש לציין – שהעז להעלות את הבעיה. יממה קודם לכן ביקר ראש הממשלה לשלשת עופות בוושינגטון, וסיפק לטראמפ חיפוי ארטילרי, שטראמפ שמח לצטט אחר כך.

לא מסובך לדמיין מה היה קורה אם התפרצויות כאלה היו נרשמות בימי אובמה. ממשלת נתניהו היתה נעמדת על טלפיה האחוריות ומגנה את חוסר הפעילות של הנשיא. אחרי הכל, נתניהו עדיין מעסיק רועץ – רן ברץ – שהסתבך עם ממשל אובמה משום שקרא לאובמה “אנטישמי” כי זה העז לתמוך בתכנית שתי המדינות, מנוחתה עדן. ממשלת ישראל, בקצרה, עושה שימוש אינסטרומנטלי באנטישמיות לצרכיה, בדיוק כפי שהיא עושה בשואה הארמנית: כל זמן שטורקיה היתה בעלת ברית, ישראל הרשמית עשתה כמיטב יכולתה למנוע אזכור של רצח העם השני במאה ה-20 (הראשון היה של בני ההרארו בנמיביה), עד וכולל הפעלת הלובי היהודי בארה”ב כדי למנוע החלטות קונגרס שמציינות אותו. ברגע שטורקיה חדלה להיות בעלת ברית, החלו פתאום הפוליטיקאים מהימין להזכיר בשיטתיות את רצח העם הארמני.

אבל הבעיה פה היא לא שימוש ציני באנטישמיות כנשק פוליטי והמנעות מהתייחסות אליה כשהיא מקודמת על ידי משטר שנתפס ידידותי; הבעיה עמוקה יותר. לשם כך, ראוי לציין שתי התבטאויות בנושא מהשבוע האחרון.

הראשונה היא של דן מרגלית, פרשן מוכר ואיש “מרכז” או מרכז-ימין. בחשבון הטוויטר שלו, כתב מרגלית ש”גם יהודי ארה”ב מוזמנים לעלות למולדת ולא לייבב על האנטישמיות שמעבר לאוקיינוס.” מרגלית מביע פה את התפיסה הציונית הקלאסית: מולדתם האמיתית של היהודים היא ישראל, ואם הם בוחרים לחיות מחוץ למולדתם, אין להם מה להתלונן על אנטישמיות. כציוני, מרגלית לא יכול להבין את התפיסה שיהודי אמריקאי רואה בארה”ב את מולדתו ושהגירה לישראל – ודאי הגירה שלא מרצון – היא מבחינתו גלות.

הציטוט השני הוא של הרב יוסי אליצור. הלז הוציא לאחרונה את הכרך השני של “תורת המלך,” וכשנשאל האם יחס מפלה כלפי זרים איננו גזענות, ענה “מותר למדינה ולמלכות לשמור על צביון, מאד סביר, מתבקש וכך נהוג בהרבה מקומות, בדומה לבית של משפחה בו יש הבדל בין בעלי הבית ובין אורחים מבחוץ. האמת שבהרבה מדינות, בעיקר בעולם המערבי, מתלבטים כיום בסוגיא הזו, של בני הבית לעומת אורחים, וכמובן שלתורה יש מה לומר בה. אגב, תתפלא לשמוע שמקור הדין הוא בשולחן ערוך, המתיר להפלות גם נגד יהודים. אם המלך בחוץ לארץ אומר שיהודים צריכים לשלם יותר מסים, זה לגיטימי.”

עם נתעלם לרגע מהתפיסה המלוכנית הארכאית של אליצור – ההלכה, אחרי הכל, מעולם לא התקדמה מעבר לתפיסת המשטר ההלניסטית של מלך עם מועצה – הוא אומר דבר פשוט למדי: אם מדינות אחרות מחליטות להפלות לרעה את האוכלוסיה היהודית שלהן, זה לגיטימי. היהודים במדינות העולם הם אורחים, לא בעלי בית.

אליצור, נזכיר, נמצא בקצה הימני-קיצוני של הפריזמה, זה שמימינו יש רק גדר תיל מחושמלת. ואף על פי כן, מה שהוא אומר נשמע בדיוק כמו שאומר איש ה”מרכז-ימין” דן מרגלית. ושניהם נשמעים כמו אנטישמים מהשורה: היהודים הם נטע זר ברוב מולדותיהם, וככאלה אל להם להתאונן על שנאה או אף אפליה כלפיהם. זה גורלם.

מה שורש התפיסה הזו? במקורה, כמובן, זו “שלילת הגלות” של הציונות, התפיסה שאימצה את ההנחות האנטישמיות: שהקיום היהודי בגולה תלוש, מנוון, נשי, לא יצרני; שקיומם של היהודים בין האחרים מחליש את היהודים ומחליש את האחרים; שנסיון של יהודים להשתלב בחברה הכללית הוא “בלתי טבעי” או “מנוגד לטבע”; ושהיהודים יוכלו לשוב למלוא אונם רק בשובם כאיכרים-לוחמים (כמו האנטישמיות, גם הציונות תיעבה את העירונות ואת העירוניים) אל אדמתם המיתולוגית.

אבל כאן יש עוקץ ארסי יותר, זה שכינה שבתאי בית-צבי ב”הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה” המופתי שלו (בהצלחה לשים יד על עותק, הממסד ממש לא אהב את הספר) כ”הציונות האכזרית.” בית-צבי התחקה בתמיהה על העוינות הציונית המובהקת לכל הנסיונות להציל את יהודי אירופה בתחילת ימי השואה: הנסיונות לטרפד את ועידת אוויאן, שכינס הנשיא רוזוולט כדי לטפל במשבר הפליטים אחרי הסיפוח הנאצי של אוסטריה, והחרדה שאחזה בהנהגה הציונית מחשש שהוועידה תצליח; ההתנגדות הארסית לתכניתו של שליט סנטו דומינגו לקליטת 100 אלף פליטים יהודים; וגרוע מכל, מבחינתו של בית-צבי, העובדה שבמה שהוא כינה המאבק בין גבלס ובין שמואל זיגלבוים, שבו ניסה זיגלבוים – נציג הבונד בממשלת פולין הגולה – לחשוף את השמדת יהודי פולין, התייצבה התקשורת הציונית לצד גבלס (!) והכחישה את השואה, תוך שהיא מצטטת את ההצהרות של גבלס וממעיטה בערכן של החשיפות של זיגלבוים. זיגלבוים שלח יד בנפשו במחאה על השמדת יהודי פולין ב-12 במאי 1943.

המסקנה של בית-צבי היתה שהבעיה בציונות החלה עוד קודם, והיא החלה במשבר אוגנדה. צריך לזכור: ההחלטה לקבל את אוגנדה כמדינה יהודית נועדה לשמש כ”מקלט לילה”, כביטויו של נורדאו, להמוני היהודים הרוסים שהיו חשופים לפוגרומים בעידוד הממשלה הרוסית. אבל “ציוני ציון” התנגדו לתכנית בחירוף נפש, משום שמדינה יהודית שאיננה בפלסטינה היתה מונעת הקמה מדינה יהודית בפלסטינה. הדברים הגיעו עד כדי ההתנקשות הראשונה בתולדות הציונות: לוזר כלשהו ניסה לירות בנורדאו (וזה, על פי האגדה, אמר אחר כך את המילים “עם קטן, אבל מאוס”). קודם לתכנית אוגנדה, הציונות היתה במהותה תנועה טריטוריאליסטית: היא רצתה פיסת מולדת, לא כל כך משנה איפה, עבור היהודים. אחרי קריסת אוגנדה, תנועות טריטוריאליסטיות – כמו זו של ישראל זנגוויל – נחשבו כמינות בקרב הציונים והוחרמו. הציונות היתה מעתה תנועה להקמת מדינה בפלסטינה.

וכפי שבית-צבי זיהה, למען המדינה הזו היא היתה מוכנה להקריב את העם היהודי, או למצער חלקים ניכרים ממנו. יהודים שלא היו ציונים נחשבו פחותים. בן גוריון, כידוע, אמר בסוף שנות השלושים שאם הוא היה צריך לבחור בין הצלת חצי מיליון ילדים יהודים על ידי הבאתם לפלסטינה ובין הצלת מיליון מהם על ידי הבאתם לבריטניה, הוא היה בוחר להציל חצי מיליון. הדברים לא היו ערטילאיים: הם נאמרו בזמן שבו הומניסטים בריטים ארגנו את הקינדרטרנספורט, הצלתם של כ-10,000 ילדים יהודים (ועוד אלפיים ילדים “לא אריים”) על ידי העברתם מגרמניה לבריטניה.

הציונות, אז והיום, לא רואה ביהודים בפני עצמם ערך. היא רואה בהם רק בשר תותחים שישרת את מטרתה: מדינה יהודית, על חשבונם של היהודים שאינם רואים בהם ציונים. מכאן המאבק הציוני ב”התבוללות”, כלומר החשש שהמדינה הציונית תאבד מגויסים פוטנציאליים משום שאלה יוציאו את עצמם ואת צאצאיהם מן היהדות; מכאן השימוש הבלתי נתפס בביטוי “השואה השקטה” – גם מפי נציגי ממשלת ישראל – כתיאור לבחירתם האישית של יהודים להפסיק להיות כאלה. היהודים, מבחינת הציונות, הם לא פרטים; הם גוש אחד שתפקידו לשמש את האומה.

מבחינה זו, אנטישמיות היא כלי שימושי. היא עשויה לגרום ליהודים בניכר לבצע את תפקידם ההיסטורי, אליבא דציונים, ולהגר לישראל. העובדה שבכך נגרם להם אסון טראומטי היא משנית; החיים שלהם ממילא היו לכל היותר הוויה כוזבת. לכן אנחנו לא צריכים להיות מופתעים כשציונים – מדן מרגלית ועד יוסי אליצור – מגיבים על אנטישמיות בסוג של התרוממות רוח.

הציונות והאנטישמיות, בסופו של דבר, הינן נקודות על אותו הספקטרום; הן מתקיימות מצוין זו עם זו ומזינות זו את זו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תשמור מפלצת הספגטי המעופפת ותציל

שני הזלוטי שלי על ויכוח האתאיזם המתחדש

לאור העובדה שמעל דפי “הארץ” מתרגשת מזה כמה שבועות מלחמה בין אתאיסטים נטולי רגישות לדבילים עם רגישות יתר דתית, נראה שאין מנוס אלא לחזור בזמן 25 שנה אחורה ולהזכיר מושכלות ראשונות – בתקווה לעשות זאת ביתר דקות. לצרכי הוויכוח שוודאי יבוא, נעשה את זה בנקודות.

1. השאלה החשובה היא לא קיומו או אי קיומו של “אלוהים” כמושג מופשט. השאלה הזו היא אכן כזו שאי אפשר להכריע בה, פשוט מעצם חוסר היכולת להוכיח שלילה. השאלה היא למה אנחנו מתכוונים ב”אלוהים.”

2. אם המושג הוא “אלוהים” דאיסטי, כזה שבנה את העולם, קבע את חוקי הטבע ואז הסתלק – מין בונה שעונים שכזה – אז קיומו או קיומו לא מטריד אותי ולא צריך להטריד אף אדם אחר. אין לו השפעה על העולם, אין לו קשר עם ברואיו, ולצורך העניין – מאחר והשאלה האמיתית שמסתתרת מאחורי השאלה “האם יש אלוהים” היא “מה צריך להיות יחסינו לאלוהים ואיך אנו, כבני אדם, צריכים להנהיג את חיינו” – אין לקיומו שום משמעות לכאן או לכאן. חבל על בזבוז האנרגיה.

3. אם המושג שעליו אנחנו מדברים הוא האל המונותאיסטי – בורא העולם, שמנהל השגחה פרטית ומכוון את ההיסטוריה לעבר קץ הימים, שבו ישפוט סופית בין הטובים והרעים – אז השאלה מסתבכת, ועדיין אפשר לענות עליה בקלות יחסית.

3א. הבעיה העיקרית בתיאור האל בעל ההשגחה הפרטית היא שאין כל אפשרות להבחין בינו ובין השטן. התפיסה אומרת שמדובר בישות שהיא א. כל יכולה, ב. כל יודעת, ג. טובה. אתם יכולים לבחור שניים מתוך שלושת האטריבוטים הנ”ל, אבל לא את שלושתם. הישות שמניחה למולקולה של אייג’נט אורנג’ לעוות ולאמלל ילד בטרם נולד, שכל חטאו הוא שנולד במקום שבו פעם התנהלה מלחמה שנגמרה מזמן, לא יכולה להיות טובה – על כל פנים, לא בערכים אנושיים של “טוב.” אם האל הוא כל יכול וכל יודע, אבל בוחר לגרום לאדם חף מפשע לגווע ביסורים, הוא לא טוב. הנסיונות המונותאיסטיים להתמודד עם בעיית הרוע נכשלו קשות. יש שני תירוצים מקובלים: א. אנחנו לא יודעים הכל ולכן יתכן שלסבל יש מטרה – אבל אם אנחנו לא יודעים הכל, מדוע אנחנו מניחים שמקור הסבל הוא טוב? וב. הסבל מיועד לכפר על חטא לא ידוע. בהנתן שהחטא לא ידוע, והעונש נופל לעתים קרובות על האדם הלא נכון, אנחנו מניחים ישות כל יכולה וכל יודעת שמענישה אנשים שלא חטאו. מכאן, בין השאר, התפיסה המניכאית שהעולם הנוכחי נשלט על ידי השטן; אין יכולת אחרת לומר שיש אלוהים, שהוא כל יכול, ושהוא טוב. תירוץ נוסף הוא זה של הבחירה החופשית – אבל, שוב, ישות כל יכולה שמניחה לאחרים לגרום סבל אולי נייטרלית, אבל לא יכולה להיחשב טובה. מה גם שאי אפשר לדבר על בחירה חופשית כשלהיסטוריה יש מטרה. תהיה מלחמת גוג ומגוג, יהיו רשעים בצד הלא נכון שלה, וכדי שההיסטוריה הקדושה תתממש אין להם באמת יכולת בחירה.

כלומר, הבעיה האמיתית שניצבת בפני מונותאיסטים איננה האם האל קיים או לא, אלא האם הם עובדי שטן או לא. הם יכולים כמובן לטעון שהערכים של האל שונים, ובלתי מובנים בתפיסה המוגבלת של בני אדם – אבל בהנתן התפיסה המוגבלת של בני אדם, אין לנו אלא היכולת לשפוט בכלים שיש בידינו. אי אפשר לוגית לטעון שמשהו הוא בהכרח טוב אם הוא, בהכרח, גם בלתי מובן.

3ב. התפיסה המונותאיסטית המקובלת נשענת על כתבי קודש למיניהם. הם נחרשו לאורך השנים על ידי חוקרים, וכדי להאמין שהם נוצרו על ידי ישות עילאית, או על ידי בני אדם שהושפעו על ידי ישות עילאית, צריך לגלות בורות מודעת ומכוונת בתחום. יהודים שמחים לעמוד על כל שגיאה בברית החדשה, אבל מאד לא אוהבים לשמוע את מה שיש לחוקרים לומר על ספרי הקודש שלהם. נסו לדבר עם אנשים דתיים על בראשית ו’ א’-ד’. יהיה כיף.

4. התפיסה היהודית, שאומרת שרק העם היהודי הוא העם הנבחר (ואם לדייק, רק גברים אורתודוקסים שמקיימים את המצוות הם עם נבחר) מכריזה למעשה על רוב מוחלט של האנושות כעל מיועד להשמדה או לשעבוד בדרגות שונות. שוב, אנחנו צריכים לתהות האם הערכים שלנו של “טוב” מסוגלים להתיישב עם התפיסה הזו, ש(להבדיל למשל מנצרות אקומנית) מציגה אל גחמני, נקמני ואויב של רוב מוחלט של המין האנושי.

5. השאלה הדתית כשאלה ציבורית איננה, במהותה, שאלה תיאולוגית: אילו היתה רק עניין למומחים בטקסטים, היא היתה מעניינת רק את הדתיים עצמם. השאלה היא במהותה שאלה חברתית ופוליטית: מה תפקידה של הדת בחיים הציבוריים. משהיא נוכחת בציבור, צריך לציין את העובדה שציבורית, דת היא ברוב גדול של המקרים גורם מאמלל – מוסיפה סבל לעולם. הסיבה היא שמאמינים קיצוניים – אלה שממילא דוחפים את הדת לספירה הציבורית – אינם יכולים לקבל את הלגיטימיות של תפיסות דתיות אחרות, ובהכרח מנסים לדחוק אותן אחורה. זה נכון לא רק לדתות המונותאיסטיות, אם כי הן מספקות יופי של דוגמאות: מי שעוקב אחרי מה שקורה לרוהינגה בבורמה או להתכתשויות בהודו בין לאומנים הינדים ומוסלמים יודע שהדת, בהופעתה הפומבית, בדרך כלל נושאת בכנפיה אסון לבני האדם.

בעשורים האחרונים, הרבה בהשפעת הימין האמריקאי, הנוכחות הציבורית של הדת מתבטאת בהתנגדות למדע. מתח בין המדע לדת כמובן איננו דבר חדש, אבל מי שרואה בהשתאות איך נוצרים בישראל יש מאין ויכוחים שלא היו קיימים קודם – בשאלת ההפלות, בשאלת ההתחממות הגלובלית – יראה את השפעת הימין האמריקאי. ספק אם יש שאלה שבה נוכחותה של הדת מזיקה יותר מאשר בשאלת ההתחממות הגלובלית: זו כנראה תקבור, או ליתר דיוק תטביע, את כולנו – אבל הימין הדתי מתעקש שאין התחממות גלובלית, כי אלוהים מלמל משהו על קשת ומבול. כאן אפשר לראות איך הדת לא רק משחיתה את החיים הציבוריים, אלא איך היא מושחתת על ידי אינטרסים כלכליים.

מכאן נובע שיש צורך לנהל מאבק כדי לצמצם עד כמה שאפשר את נוכחותה של הדת בחיים הציבוריים, כדי להקטין את הסבל שהיא גורמת. והמשמעות של מאבק בדת היא גם התקפה על היסודות שלה.

6. האם זה אומר ש”כל הדתיים מטומטמים”? כמובן שלא. צריך להיות מטומטם כדי להעלות את הטענה הזו. אנשים נולדים לתוך מסורת מסוימת והם מנהלים איתה ויכוח – בעוצמה שונה – לאורך כל ימי חייהם. היה עדיף, כמובן, שכולנו היינו נולדים לבית חילוני הומניסטי טוב, אבל זה לא הולך לקרות בימי חיינו. המציאות של חילונים ואתאיסטים, בישראל ובמקומות רבים אחרים, היא מאבק לא פשוט – ולהגדיר מראש את היריב שלך כמטומטם זו טעות חמורה. זה לא רק זלזול ביריב, זה גם אובדן ניכר של יכולת השכנוע. העובדה שאנשים לא יודעים דברים מסוימים לא הופכת אותם למטומטמים, ודאי לא במקומות כמו ישראל שבה יש מערכת חינוך שכל מטרתה היא לשכנע אותם באמיתותה של הדת – או, בגרסת בתי הספר הממלכתיים, בתפיסה של “אין אלוהים אבל הוא בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את הארץ.”

7. תאמרו, יש דתיים מעודנים, דתיים שמכירים בכך שכתבי הקודש בעייתיים, שמנסים למצוא גשר לדתות אחרות. יש הרבה מהם באירופה, אכן, וגם בארה”ב. הם לא כל כך מעניינים מבחינתי, ראשית משום שהנוכחות שלהם בישראל שולית, וחשוב מכך – משום שבעצם ההכנסה של ספק למסגרת הדתית מנוטרל במידה ניכרת יסוד הפנאטיות שבדת. קשה לצאת למסע צלב או לטעון שמישהו נחות אינהרנטית בהשענות על כתבי קודש שאתה מכיר בכך שהם פגומים או בהסתמכות על אל שאתה מפקפק ביכולתו להנכיח את עצמו בעולם.

זהו. נרד לבונקר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חוזרים אל ההיסטוריה

כמה הערות על החלטה 2334

מכון ויזנטל פרסם לפני מספר ימים את רשימת התקריות האנטישמיות הבולטות של שנת 2016. במקום הראשון, טוען המכון, נמצאת החלטת מועצת הבטחון 2334 (הטקסט שלה כאן, מומלץ מאד לקרוא): הסיבה לכך היא שהחלטת מועצת הבטחון “מוחקת את ההיסטוריה היהודית.”

ראש הממשלה, לשלשת עופות, נשא דברים דומים: “לפי החלטת האו”ם, המכבים לא שחררו את ירושלים אלא ‘כבשו שטח פלסטיני’. לפי החלטת האו”ם הכפרים שהם יצאו מהם באזור מודיעין וסביבתו הם ‘שטח פלסטיני כבוש’. כמובן שהפלסטינים הגיעו הרבה יותר מאוחר ואנחנו היינו במקומות האלה.”

החלטה 2334 לא אומרת שום דבר על ההיסטוריה היהודית. אבל כשנתניהו ומכון עאלק-למלחמה-באנטישמיות מדברים על “השכחת ההיסטוריה” הם חושפים את נקודת התורפה של הציונות העכשווית: הא-היסטוריות שלה.

הציונות, במקורה, התיימרה “להשיב את העם היהודי אל ההיסטוריה”, כביכול יצא ממנה אי פעם. כביכול ההיסטוריה מתמצה בריבונות ולאומנות. כדי “לחזור אל ההיסטוריה” היא היתה צריכה למחוק את ההיסטוריה: לקבוע שכל מה שהתרחש בפלסטינה אחרי שנת 70 הוא לא חלק מההיסטוריה. כאילו לא היה המקום המעונה הזה מוקד להרבה יותר מדי היסטוריה ולהרבה יותר מדי כובשים. כל מה שקרה אחרי שנת 70, על פי התפיסה הציונית, פשוט לא משנה מבחינה היסטורית. היו בעלי בית, הם גורשו, הם חוזרים, וכל השאר מתבקשים לזוז.

זו תפיסה מדהימה בחוצפת הא-היסטוריות שלה. קשה להעלות על הדעת אף תנועה לאומית שדרשה זכויות אל המקום שבו היא חושבת שישבו אבותיה, תוך מחיקת כל מה שנמצא שם בפועל. הדרישה הציונית לא היתה רק דרישה מיתית: היא היתה דרישה חוקית. עד היום, התפיסה הציונית היא למצער להעניק זכות יתר לבני העם היהודי מבחינה לאומית ובשיאה, דריסה של כל זכויותיהם של מי שאינם יהודים, בדגש על זכויות הקניין שלהם. התפיסה ש”עם איננו יכול להיות כובש בארצו” משמשת את הציונים לנישול לא של צללים במחזה מוסר, אלא של אנשים אמיתיים, עם שמות ושאיפות.

התפיסה הזו חלחלה אל מחוץ לקבוצות יהודיות: כשג’ון קרי נשא את נאומו ביום רביעי, הוא דיבר על ההיסטוריה של ישראל ופלסטין, אבל פתח בקונגרס הציוני, המשיך בהחלטה 181 של האו”ם, ועבר להסכמי אוסלו. הפלסטינים הם לכל היותר צד סביל בסיפור הזה.

כמובן שהאו”ם לא טען שהמכבים “כבשו שטח פלסטיני”; התיילדות מטומטמת כל כך יכולה לעלות רק במוחו של מנהיג ציוני. מה שהוא אמר פשוט הרבה יותר: עם כל הכבוד למיתולוגיה הציונית, יש גם היסטוריה. והיסטורית, יושב כאן עם אחר. אפשר להתווכח על השאלה מתי הוא התגבש לעם, אבל זה לא כל כך משנה: לבני העם הזה יש זכויות והכיבוש הישראלי שולל את הזכויות האלה. על כן על הפגיעה בזכויותיהם של הפלסטינים להתבטל. יכול להיות שפעם יהודים היו הרוב בגדה המערבית, אבל רבאק, זה לא משנה. זה לא משנה כי זה היה מזמן, וזכויותיהם של החיים גוברות על זכויותיהם של המתים.

ההתעקשות של נתניהו ודומיו להעלות שוב את הנושא רק חותרת תחת זכותה של מדינת ישראל – מדינה שהוקמה בחטא ופשע, כמו רבות מהמפלצות הקרות הללו – לחיות חיים נורמליים. הדרישה להפוך את ישראל למדינה על-היסטורית פוגעת קודם כל באנשים שחיים בה. אנשים צריכים נורמליות, לא ממשלה שנמצאת במסע אל המשיח, לא מדינה שמנהלת מסע נקמה נגד ההיסטוריה, לא כיבוש של “שטחי אבות” שדורש 55% מהסד”כ של צבאה.

[…]

המפסיד העיקרי מהחלטה 2334 היה, עם זאת, המרכז הרדיקלי. במשך 15 שנה בערך טיפוסים כמו יאיר לפיד ובן דרור ימיני אמרו לנו ש”כל העולם יודע” שישראל תשמור על גושי ההתנחלויות. לפיד אמר ב-2012 ש”אין מפה שבה אריאל איננה במדינת ישראל”; על מעלה אדומים אמר ב-2015 ש”תמיד תהיה חלק ממדינת ישראל.”

כלומר, המרכז מכר לעצמו סיפור כאילו ישראל יכולה לספח שטחים מהגדה המערבית ושהנושא הזה כבר סגור. החלטה 2334, שהיא חוק בינלאומי מחייב, סותמת את הגולל על התפיסה הזו: כל ההתנחלויות, כולל אלו במזרח ירושלים, הן בלתי חוקיות. הן יוכלו להשאר שם רק בהסכמה פלסטינית. שיטת הפיצה של ישראל (כפי שניסח אותה עלי אבו נימה) היא לנהל משא ומתן על פיצה בעודה אוכלת חתיכות ממנה. הסיפור שהמרכז סיפר לעצמו, כביכול “כולם מסכימים לכך” נתקל בחומת המציאות: אף מדינה איננה מסכימה לשטיק הזה.

כמובן, בין סירובן של מדינות להכיר בפשעים של ישראל כלגיטימיים ובין היכולת או הרצון שלהן להפעיל את הכוח הנדרש על ישראל כדי שזו תפסיק את הכיבוש יש פער ניכר; ובכל זאת אנחנו לא היום איפה שהיינו לפני שבוע.

[…]

הימין הופך לאחרונה את דונלד טראמפ למשיח שלו. אריה דרעי הצהיר שבחירתו של טראמפ היא “ימות המשיח.” הציפיות לטראמפ עלו במיוחד בשבוע האחרון, כביכול הוא יוכל להושיע את ימני ישראל מגורלם ההיסטורי. אז זה המשיח של הימין המודרני: גזען בוטה עם נגיעות אנטישמיות מובהקות, משפיל סדרתי של נשים, שקרן שגורם לנתניהו להוריק מקנאה, בריון עם היסטוריה של התעללויות, ואדם שלא מוכן לחשוף את מסמכי המסים שלו.

זה האיש שאמור להושיע אותם, כנראה משום שעל הכמיהה לפוטין ולפוטיניזם אסור עדיין לדבר. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שהם יאמרו לכם שהם בסך הכל שמרנים. הם משיחיים ניהיליסטים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

תכלה שנה וקללותיה.

(יוסי גורביץ)

הציונות, צרת היהודים (מהדורת בחירות 2016)

נצחונו של טראמפ בבחירות הראה בדיוק איפה עומדת הציונות המודרנית: בצד של האנטישמים

לפני כשלושה ימים הוכרז דונלד טראמפ כמנצח בבחירות בארה”ב, הפתעה מרעישה לכמעט כולם. בימין היהודי, כאן ובארה”ב, מיהרו לחגוג את הנצחון. נפתלי בנט הכריז שהגיע העת להודיע על סוף המדינה הפלסטינית. טוקבקיסטים אנונימיים מיהרו לרקוד על הדם של הליברלים שעמדו בהלם מול התוצאות.

עבדכם הנאמן לא היה מופתע – הערכתי מזמן שקלינטון בלתי בחירה ושהיא כנראה המועמד היחיד שמסוגל להפסיד לטראמפ, אם כי אחרי קלטת ה”תפוס אותן בכוס” של טראמפ אשכרה האמנתי שיש לה סיכוי – אבל זה עדיין היה אגרוף בבטן. כמו 1996: ללכת לישון עם פרס (מציאה קטנה מאד בפני עצמה) ולהתעורר עם נתניהו.

הפוסט הזה לא עוסק בפוליטיקה אמריקאית, ראשית משום שאני לא מבין בנושא מספיק (אני עוקב פחות) ושנית משום שיש כאן נקודה חשובה יותר: איפה מציבות הבחירות האלה את הימין היהודי.

הקמפיין של טראמפ נשען, לאורך כל הדרך, על שריקות כלבים לימין הגזעני, מה שמכונה היום alt-right. טראמפ סירב להתנער מהתמיכה של דיוויד דיוק, איש הקו קלוקס קלאן הוותיק, ושחרר שורה של מודעות אנטישמיות או אנטישמיות למחצה. הוא השתמש בחומרים של ארגונים אנטישמיים בפרסומים שלו – למשל, במודעה הידועה לשמצה שבה הופיע מגן דוד על רקע כסף. טראמפ טען אחר כך שמדובר ב”כוכב שריף” ולמרבה התדהמה התומכים היהודים שלו החלו לפמפם את התפיסה הזו. בקרב יהודי ארה”ב, המודעה האחרונה של טראמפ נתפסת כאנטישמית או למצער כמכילה שריקות כלבים אנטישמיות. לאורך הקמפיין, תקפו תומכי טראמפ עיתונאים שנתפסו כיהודים, בין השאר על ידי סימונם בתגי “הד”, וחלקם זכו לאיחולי רצח במחנות השמדה, עם תמות נאציות. הקמפיין של טראמפ לא עשה כל מאמץ להתנער מהתומכים הללו. הוא נזקק להם.

יהודים אמריקאים לא מעטים כתבו שלראשונה בחייהם, הם חשים מהי אנטישמיות. טראמפ הוציא אותה מהמרתפים. אחרי הבחירות, שבהן היהודים הצביעו נגד טראמפ במספרים גדולים (68% מהם תמכו בקלינטון, 28% בטראמפ; יהודים הצביעו עבור קלינטון יותר מכל קבוצה אתנית אחרת, להוציא שחורים), הביעו כותבים יהודים רבים חשש מהצפוי להם בארה”ב.

מי שהפיד שלו מכיל הרבה יהודים אמריקאים, שמע את קריאות השבר שלהם בימים האחרונים – במקביל לצהלות השמחה של הימין היהודי. הרבה מאנשי הימין היהודי ציינו את העובדה שבתו של טראמפ יהודיה; היהודים הגאים האלה מוכנים עכשיו לתלות את זכויות האזרח של יהודי ארה”ב בכמה יהודי חצר שמקורבים לשליט. למה שמחו אנשי הימין? כי הם חושבים שטראמפ יאפשר להם, כפי שהציע בנט, לחסל את פלסטין.

כדי לקבל את זה, הם מוכנים להעלים עין ממועמד עם רקורד אנטישמי ותומכים ניאו-נאציים. הברית בין הניאו נאצים ליודו נאצים לא חדשה. הימין היהודי בישראל הביע הערצה למנהיג הניאו נאצי האוסטרי שטראכה, סגן השר איוב “אונסק”ו גורם רעידות אדמה” קרא נפגש איתו, ואתר “מידה” קידם במשך שנים את השרלטן משה טל חרותי, שתחת שם העט “וילהלם רוט” עשה רבות כדי להלבין את המפלגה הניאו נאצית האוסטרית. העורך של מידה דאז, רן ברץ, הוא היום מסבירן בכיר בלשכת ראש הממשלה.

כלומר, כדי לשמור על הקולוניות בגדה המערבית, הימין היהודי מוכן לזרוק את יהודי העולם מתחת לאוטובוס. האנשים שכל כך רגישים לאנטישמיות שהם רואים אותה במקום שאיננה מעלימים עין מאנטישמים מובהקים. הם מעריצים גזענים כי כרגע הגזענים הללו ממקדים את השנאה שלהם במוסלמים. הם תומכים בפוטין כי הוא “מנהיג חזק.”

ויהודי העולם? כאן נכנסת הציונות לתפקיד הישן שלה: להיות השוטר הטוב לעומת השוטר הרע שהוא האנטישמי הנפוץ. גם האנטישמים וגם הציונים חושבים שליהודים אין מקום באירופה או בארה”ב. הציונים היו מאד שמחים אם התנאים של יהודי ארה”ב ואירופה יורעו עד כדי כך שהם יהגרו לישראל, כי יש לנו מאבק דמוגרפי לנהל; וראה זה פלא – זה גם מה שהאנטישמים רוצים. יסודה של הציונות, אחרי הכל, בתפיסה של שלילת הגלות; בתפיסה, שהאנטישמים חלקו בשמחה (כתבי נורדאו, למשל, שימשו את הנאצים) שהקיום היהודי מחוץ למדינה יהודית הוא קיום חולני. שני הצדדים חשבו שהיהודים לא לאומיים מספיק. או, במילים אחרות, תמיד היה בהם יסוד ליברלי חזק מאד.

הגיע הזמן שיהודי העולם יבינו שישראל איננה בעלת ברית שלהם: היא נעה בין טפיל, ששואב את הכסף שלהם אבל לא מוכן לקבל את השפעתם, ובין יריב שאין לו שום בעיה לשתף פעולה עם אויביהם הממשיים מאד של היהודים. צרת היהודים, מבחינת מדינת ישראל, היא יופי של נחמה.

[..]

אה, ואגב טראמפ? הוא דפק את החזיונות של בנט והודיע היום שהוא רוצה הסכם בין ישראל לפלסטינים. לא ברור אם מילה של טראמפ שווה משהו, אבל הוא הצליח להוציא את הימין היהודי אידיוט. גם זה משהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לרווחת כל תושביה

 

על הבלבול המכוון שעושים ציונים בין דרישה לשינוי המשטר בישראל ובין תמיכה בשלילת זכות קיומה

בן דרור ימיני, בטורו ב”ידיעות” שלשום (ו’) שצף וקצף. לטעמו, החוק נגד העמותות שהעבירה ממשלת הימין לא מספק משום שהוא מופנה כנגד עמותות שמקבלות תמיכה ממדינות זרות, אבל לא אוסר על עמותות שמקבלות תרומות פרטיות ששוללות, לדבריו, את “זכות קיומה” של מדינת ישראל. ב”שלילת זכות קיומה” הוא מכליל, למשל, את שוברים שתיקה, הקרן החדשה לדמוניזציה, ואת זוכרות. איך זוכרות בעסק? ובכן, הם תומכים בזכות השיבה. וזה נותן לנו את המפתח.

בן דרור, כתועמלן ציוני מנוסה, יוצר ביד אמן בלבול מכוון בין כמה מושגים:

1. פירוקה של המסגרת המכונה מדינת ישראל.

2. שינוי המאזן הדמוגרפי בישראל (באמצעות זכות השיבה).

3. שינוי המשטר של מדינת ישראל, שהוא משטר ציוני.

כמו תועמלנים ציונים רבים, הוא רוצה שקוראיו יבלבלו בין מס’ 2 ו-3 ובין מס’ 1.

כדי לעשות את המהלך הזה, הוא נשען על המהלך הציוני השקוף ביותר: התפיסה שפירוק זהותה הציונית של המדינה הוא השמדתה או פירוקה של המדינה. מהי זהותה הציונית של המדינה? ובכן, לציונות התיאורטית יש המון משמעויות אפשרויות. חלקן עשויות להיראות חיוביות, כל זמן שאתה לא בוחן אותן על רקע המציאות.

אבל יש לנו מדינה ציונית – למרבה המזל, רק אחת – ואנחנו יכולים, במקום לתעות בין ערפילי התיאוריה שבין הציונות הסינתטית, הציונות הלאומית, הציונות הדתית וכל השאר, לבחון את הפרקטיקה כפי שהיא מתבטאת בפעולות המדינה הציונית בפועל, בכמעט 70 שנות קיומה.

והפרקטיקה הזו אומרת דבר אחד: ציונות היא מדינת האדונים היהודית. היא מדינה שבה ליהודים יש זכויות יתר. ימיני עצמו כתב זאת כמה וכמה פעמים: הוא אמר שלפלסטינים ומיעוטים אחרים צריכות להיות זכויות פרט, אבל לא זכויות לאומיות. אלו שמורות רק ליהודים. האפשרות שכל תושביה של המדינה יהיו בני אותו הלאום היא מבחינתו אסון: זו הרי מדינת כל אזרחיה המושמצת.

הציוני יאמר לכם שיהודים הם עם, שלכל עם מגיעה מדינה, ושהשלילה של זכות הלאום מיהודים בלבד היא אנטישמיות. ובכן, זה משמעותית יותר מסובך. יהודים הם עם, אתה אומר? איך נכנסים אליו? רק באמצעות טקס של המרת דת, כשהמדינה הציונית הקיימת כבר 68 מכירה רק בזן האורתודוקסי שלו? הממממ. איך יוצאים מהעם הזה? על ידי המרת דת, כפי שפסק הבג”ץ הציוני כבר 55 שנים בערך? אההה. אז בעצם אנחנו מדברים על קבוצה דתית, לא על עם? שימו לב: זו לא ההגדרה שלי. זו ההגדרה של המדינה הציונית.

לא, לא, יענה הציוני; אצלנו זה מעורבב. הדת היא העם. וואלה. אז בשם הגדרה מאד לא מקובלת של המושג “עם”, אתם דורשים את הזכויות שניתנות לעמים מוכרים? מעניין.

רגע, למה בעצם אתם פה? אם אני זוכר נכון, הציעו לכם בשעתו את אוגנדה. אה, אתה אומר, הקונגרס הציוני דחה את ההצעה ומי שקיבל אותה הפך בעצם ללא-ציוני, כי ארץ ישראל היא מצד אחד המולדת הקדומה של העם ומצד שני המקום שבו אמורה להתממש הגאולה? כלומר, אתם בעצם מנסים להגשים את הרעיון המשיחי על ידי הקמת מדינה מודרנית, תוך שימוש בכסות המודרנית של מושגים כמו “עם” ו”ריבונות”? ורגע, ארץ ישראל היא מולדתו של העם? כי רוב היהודים מעולם לא חיו בה. אז המיעוט הקטן שחי בה הוא בעצם החלק החשוב של העם? למה? זה נוגע, אולי, לעובדה שהם חיו במקומות קדושים?

עכשיו, המקום הזה שבאתם אליו, הוא היה נטוש, נכון? לא? אתה רוצה לומר לי שבמפקד הטורקי של 1890, שבע שנים לפני הקונגרס הציוני ושמונה שנים אחרי העליה הראשונה, חיו בפלסטינה 43 אלף יהודים, 57 אלף נוצרים, ו-432 אלף מוסלמים? מה קרה לרוב המוסלמי הזה?

אה, גירשתם אותם. אני מתחיל להבין. השתלטתם על המון שטחים וגירשתם את התושבים שלהם בכוח החרב או העט – הסיסמה היתה “מקסימום אדמה עם מינימום ערבים,” אני מצטט נכון? ואז בניתם מדינה שהתפקיד שלה הוא לשרת את הרוב החדש ולדרוס את המיעוט?

תשמע, אני יכול להבין למה אנשים יכולים להתנגד לחיות במשטר כזה. למה הם עשויים לרצות לפרק אותו. אתה מבין, בן דרור, התפיסה שלך – של זכויות יהודיות מעל לכל – היא לא בדיוק תפיסה דמוקרטית. זה הרי מקור האובססיה עם הדמוגרפיה, מפה החשש משיבת פליטים, מכאן הצורך הנואש לטעון שאין דבר מוסרי יותר מסטאלין במזרח אירופה ב-1946. הרי, בפועל, היהודים אינם רוב. כי הם שולטים על הפלסטינים בגדה וברצועה.

לא, לא, אל תתחיל עם הקשקוש הזה. זה לא “כיבוש”, כי במצב של כיבוש אסור להעביר אוכלוסיה לשטח הנכבש ואתם העברתם משהו כמו 400,000, והוא לא זמני. הוא יהיה בן 50 ביוני הקרוב, ארוך יותר מהשליטה האמריקאית בפיליפינים. כדי לחזור לכיבוש ארוך יותר, צריך באמת לעבור לתקופה הקולוניאליסטית. אתם מחזיקים מיליוני תושבים בלי זכויות בסיס, ואם הבנתי נכון את מה שאתה כותב בשנה האחרונה, ככה זה צריך גם להמשך כי “אין פתרון”, ומה לעשות – הפלסטינים יצטרכו לשלם את מחיר קיומה של המדינה הציונית.

כן, כן – אני יודע. מדי פעם אתה זורק איזה עצם לשמאל הישן ואומר כמה ההתנחלויות זה רע, ואיך הן הופכות אותנו למדינה דו לאומית. ב”מדינה דו לאומית”, אתה מתכוון לומר משטר אפרטהייד פורמלי במקום משטר האפרטהייד דה פקטו. אבל את הלהט והזעם שלך אתה מפנה כלפי האנשים שמנסים לפרק את משטר האפרטהייד הזה, שדורשים זכויות שוות לכל תושבי הארץ שבפועל נמצאת תחת שלטונה של ישראל. מהים עד הירדן, ומהגליל עד עזה.

אגב, שמתי לב לאי תאימות מסוימת מצידך. אתה טוען שישראל לא צריכה לפצות את הפליטים הפלסטינים, וודאי שלא לקבל אותם – אפילו לא את אותם ה-100,000 שישראל של בן גוריון התחייבה לקבל – אבל בו זמנית אתה דורש שיהודים שגורשו מארצות האיסלם יפוצו על כך. אני לא כל כך מבין את זה, כי אם המודל הנכון הוא סטאלין ב-1946, אז אף פולני שנעקר מאדמותיו, שלא לדבר על המזרח פרוסים או הגרמנים הסודטים, לא קיבל שום פיצוי. אתה הרי כותב שוב ושוב שטיהור אתני – סליחה, הומוגניה אתנית – היא המצב הנדרש, המתבקש. אז למה דווקא היהודים של ארצות האיסלם, שמבחינת מדינת ישראל הם תושביה בכוח ושהיא הפעילה מתוכם מרגלים ומחבלים, זכאים לפיצויים?

כי, כמובן, התפיסה הציונית היא שליהודים יש זכויות-יתר. בפלסטינה, וגם מחוצה לה. זה הכל.

ואת המשטר הזה, את משטר ה”שלי שלי שלך שלי”, את משטר הגזל והליסטום ברשות החוק, אנחנו רוצים לפרק. כי אנחנו יודעים שמשטר כזה לעולם יצטרך לחיות על חרבו, לעולם יצטרך להקצין, ולעולם לא יוכל לאפשר לתושביו חיי רגיעה, רווחה ופיתוח. המשטר הציוני רע לא רק לפלסטינים, אם כי אין שום שאלה שלהם הוא רע הרבה יותר; הוא רע גם ליהודים שהם צאצאיהם של אלו שמתוקף אסון היסטורי הפכו מקורבנות למקרבנים. הוא מאלץ אותם להיות מעין רוסיה: לאומנות חמושה ואטומה, זעווה לכל רואיה.

אפשר גם אחרת. אבל כדי שזה יקרה, המשטר של סוס ורוכבו חייב לחלוף מן העולם, והרוכב יצטרך להכיר באנושיותו של הסוס. ולא, זו לא “שלילת קיומה של מדינת ישראל”: זו הדרישה שהיא תתקיים לרווחת כל תושביה. אלו שכיום מוכרים ככאלה ואלו שלא.

ולא, הסיכויים לכך לא רבים. מה הסיכויים של אלבמה מודל 1954 – עם העוני והבערות הנלווים – להתקיים בכוחות עצמה עוד 30 שנה? 50 שנה? כן, יש (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) נשק גרעיני – התגלמות הסיוט של טום לרר. אתה באמת חושב, בן דרור, שצפון קוריאה שלחופי הים התיכון היא חזון ציוני שיש לתמוך בו?

בואו נדבר על מציאות, לא על הזיות הפחדה. והמציאות היא מדינת אדונים, והאדון איננו יכול לישון מפחד העבד. שחרור תמיד קשה לאדון, ולא תמיד הוא קל לעבד. אבל, אחרי דור או שניים, ישנים טוב יותר.

ציפיות צנועות, אכן. עדיין עדיפות, לדעתי, על חזון נשגב של מלחמת נצח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים הרבים מדי שחלפו מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עלילה וצילה

התקשורת הישראלית חזרה בלי למצמץ על עלילה שהפיץ יואב אליאסי, כי היא הפנימה את העלילה

יואב אליאסי, הידוע בשם הפשע שלו “הצל”, התפקד השבוע לליכוד. הגיוני, כשחושבים על זה. מי שפקד אותו היה אורן חזן. בליכוד נאלמו דום. אף אחד שם לא רוצה להסתבך עם האספסוף של אליאסי, שמונה כ-250,000 איש. לך תדע כמה מהם יצביעו, לך תדע כמה מהם יתפקדו בעקבותיו, לך תדע כמה מהם תפגוש בשביעיות. היחיד שהעז לומר משהו, בנוהל, היה בני בגין. אליאסי הפעיל מיד את הנוהל שלו, שפעם היה מכונה “ויקום המלפפון ויכה את הגנן”, והודיע שמי זה בכלל בני בגין, שהרי הוא שמאלן ידוע שהבן שלו זורק אבנים על חיילי צה”ל בבילעין והבת שלו התאסלמה.

שתי האמירות הללו היו שקריות, אבל התקשורת היהודית התייחסה רק לשניה שבהן כשקרית. אחרי הכל, כאמונה על טוהר הגזע, היא נרתעה מהאפשרות של האשמת בתו של חברת כנסת בחילול הגזע ללא ראיות, אבל את העלילה על ידוי אבנים על חמושי צה”ל מצד פעילי שמאל היא בלעה כמו כלום.

למה? כי מאז שהחלה, לפני יותר מעשור, ההתנגדות העממית בכפרים הפלסטיניים לכיבוש הישראלי בגדה, ההתנגדות הזו זכתה לסיוע של פעילי שמאל ישראלים. הם התייצבו לצד פלסטינים, חטפו את הגז שהם חוטפים, לעתים נורו גם הם על ידי חיילי צה”ל. הם נתפסו אוטומטית, מעצם ההתייצבות מול החיילים, כאויביהם. ואם אתה אויב, אם חצית את הקווים, מה, לא תרים אבן?

אבינדב בגין מיהר לציין שהוא מעולם לא יידה אבנים על חיילי צה”ל. את זה ציטטה התקשורת היהודית באיחור, כמשהו חריג. הליכוד נאלם דום אחרי הדברים של הצל, ונאמר על כך לא מעט; הועלתה גם הטענה שמי זה בכלל הצל, שיפתח את הפה על אב שכול. לשטות הזו נניח עכשיו.

ההליכה להפגנה מול חיילי צה”ל, מבחינתי ומבחינת כמעט כל מי שדיברתי איתו, היתה חוויה משנה מציאות. הרבה מהאנשים שעומדים מול החמושים בירוק עמדו פעם ביניהם. הם בלעו במשך שנים את כל האמירות על כך שזה צבא מוסרי, שלא יורה סתם, לא יורה בלי סיבה.

והנה, הוא יורה עליהם. בלי סיבה. אתה עומד במרחק, מתעד את מה שאתה רואה, אולי מניף שלט, אולי צועק איזו סיסמה. אתה לא מעורב בשום צורה באלימות – ומישהו יורה בכיוון שלך רימון גז. למה? כי הוא יכול. כי ככה עושים. כי הוא יודע שהוא לא ייענש. גם אם הוא יהרוג פלסטיני. גם אם ההרג הזה יתועד בכמה מצלמות.

אבל המפגינים הישראלים לא מיידים אבנים. למרות העלילה. לפני כמה שנים, ב-2012 אני חושב, הייתי בנאבי סלאח. עמדתי על גג של בית וצילמתי איך הבואש מציף בתים בנוזל מסריח ואיך יורים גז מדמיע לתוך בתים. אחר כך, כשהחמושים הסתלקו וירדתי מהגג, השבאב התחילו להתגרות בי: אם אתה גבר, בוא איתנו לזרוק אבנים. אמרתי להם שאני לא יכול להגיד כלום בנושא, אבל אני לא יכול לידות אבנים. למה, שאל אחד. כי אני ישראלי ולזרוק אבן על הצבא זה סוג של בגידה. הם התקשו לבלוע את זה, אבל ככה זה.

מי שהתחיל עם העלילה הזו, כמובן, הוא צה”ל. הוא טען בשנים המוקדמות של ההפגנות שמפגינים ישראלים מיידים אבנים ושחמוש איבד את עינו כתוצאה מכך. כמקובל כשצה”ל רוצה לשקר, הציטוט היה מפי “קצין בכיר.” לא משהו שאפשר יהיה אחר כך להצמיד לו כתובת. למה התקשורת בלעה את זה בלי לברר? בלי לשאול, רגע, מה הראיות שלכם? יש עצורים? הגשתם כתב אישום? אין עצורים? אין כתב אישום? אז על מה זה מתבסס?

כי התקשורת ברובה המכריע היא מיליטריסטית. היא תומכת בצבא. היא לא אוהבת לדווח על כל הבלגאן הזה של הכיבוש. הוא משבש את התמונה שבה אנחנו צודקים. במידה רבה זה נובע מפחד: אתה יכול למתוח ביקורת פחות או יותר על כל חלק של הממשלה בלי לקבל ריקושטים מהציבור, אבל אם תמתח ביקורת על מה שהצבא עושה, תקבל התקוממות עממית. והתקשורת גם ככה מפרפרת. אז בוגדים במקצוע ונותנים לאספסוף לקרוא את מה שהוא רוצה לקרוא. הנה, עוד כתבה על עיוורת מלידה שהגשימה את חלומה להיות מדריכת צליפה למרות הכל. יש בתחום גבולות גזרה מעורפלים: הציבור אוהב את האידיאה של צה”ל ודי מתעב את המציאות; אתה יכול לכתוב בלי יותר מדי בעיה על כך שקצינים מקבלים משכורות מוגזמות ושצה”ל הוא בור שומן, אבל לא למתוח ביקורת (אלא אם זו ביקורת זהירה על כשלון טקטי) על פעולות מבצעיות, גם כאשר שמן, במקרה, רציחה.

האם הפעילים שהולכים להפגנות הללו לא עוברים רדיקליזציה? ודאי שכן. המקרה שאולי ידוע לשמצה מכולם הוא זה של נועה שיינדלנגר, שלפני מספר שנים הביעה שמחה על מות שני חמושים מעופפים של צה”ל בתאונה. היא הותקפה מכל עבר, בעיקר משמאל. שבמידה מסוימת חש שהוא צריך לשאת עכשיו עוד צלב שהוא בכלל לא ביקש.

ויש ימים, צריך להודות, שאני מרגיש כמו שיינדלינגר. אתה קורא את חומר הגלם של הדבר הזה, למשל, והדם עולה לראש. ואז צריך להירגע. אבל צריך לזכור: אלימות של ישראלים כלפי חמושי צה”ל מגיעה רק מימין. רק מתנחלים מרשים לעצמם לידות אבנים על חמושים ישראלים. רק ביצהר הרשו לעצמם לשרוף מוצב של צה”ל ורק יצהר ערכה הצבעה בשאלה האם להסגיר את הפורעים היהודים לצה”ל (והחליטה שלא). רק מתנחלים נהרו באוטובוסים והסתערו באופן מאורגן על בסיס של צה”ל, תוך שהם רוגמים באבנים את המח”ט. נועה שיינדלינגר משכה הרבה אש – אבל הדברים שאמר הלל וייס, דמות בעלת משקל בקהילת המתנחלים, למח”ט (”אנחנו נעלה לשלטון ונשפוט אותך בדיוק כמו במשפטי נירנברג. אנחנו נהרוג אותך ונתלה אותך על עץ גבוה, שכולם יראו. אמך תהיה שכולה, אשתך אלמנה וילדיך יתומים”) פשוט נעלמו מהזכרון הציבורי. זאת למרות שהמשטר עשה הכל כדי שיזכרו אותם, בכך שהעמיד לדין את וייס בסעיף נלעג של איומים והעלבת עובד ציבור.

למה האלימות הממשית של מתנחלים כלפי חמושי צה”ל לא נמצאת בתודעה שלנו, בעוד שהאלימות המדומיינת של שמאלנים כלפיהם נוכחת מאד? למה זוכרים היטב את נועה שיינלדינגר, אבל לא את וייס? כי צד אחד מתאים לנראטיב שמקודם בכל הכוח, גם על ידי התקשורת השמאלנית-לכאורה, הנראטיב של “שמאלנים בוגדנים”, בעוד הצד האחר יבהיר שהבוגדים מגיעים, כמו כמעט תמיד, מצד ימין; כי הפניית הזרקור אל המתנחלים האידיאולוגים תראה שהם בכלל לא פטריוטים ישראלים, שהם רוצים להחליף את המשטר הדמוקרטי במשטר אחר. שמתם לב, אני מקווה, שהם אף פעם לא מדברים על ישראליות ואזרחות – אלא אם אפשר להשתמש במושגים האלה כדי לנגח את חברי הכנסת הפלסטינים?

וכך התקשורת היהודית, מפחד מפני האספסוף של אליאסי ודומיו, משתפת פעולה עם קו מחשבתי שחותר תחת עצם קיומה שלה. כשהיא עושה זאת, היא בזויה אף יותר מחברי הליכוד שמילאו את פיהם מים אחרי ההתקפה של אליאסי על בגין.

ועוד דבר אחד: צחוקים. תחקיר של גדעון דוקוב חשף את העובדה שמומחה ה-hasbara בעיני עצמו, “ווילהלם רוט”, הוא בעצם מתחזה ישראלי בשם משה טל חרותי; שהמכון שלו לא באמת קיים ושהפגישות שערך לכאורה עם פוליטיקאים אירופאים לא התקיימו. כפי שציינה יפה טל שניידר, פעם אנשים היו מתחזים לטייסים; היום הם מתחזים לאנשי hasbara. אתר מידה, שבעבר נתן במה למצדיקי שואה, נתן לו במה רחבה ובסוף השבוע מחק בעליבות את כל המאמרים שלו. העורך שפרסם את כתביו של “רוט” בלי לברר שאדם כזה בכלל קיים, רן ברץ, מונה לאחרונה לתפקיד הסברה בכיר במשרד ראש הממשלה למרות שנציבות המדינה מצאה שהוא איננו כשיר לתפקיד. אם היו חסרים לנו סימני שאלה ביחס לשיקול הדעת של ברץ, הפרסום של כתבי “רוט”, שההתמחות שלו היתה בקידום המפלגה הניאו נאצית האוסטרית של שטראכה, מציב סימן שאלה גדול במיוחד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי

שוב משתפת התקשורת פעולה עם מניפולציה, כביכול אנשים מתים הם “בנים” חיים

אחד מרגעי השפל בהיסטוריה של ישראל, ובפרט של התקשורת שלה, היה הרגע בשנת 2008 שבו השיב החיזבאללה את גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב. עד הרגע האחרון, ממשלת אולמרט והתקשורת פמפמו את התקווה השקרית ש”הבנים” שבים הביתה – כלומר, שמה שמגיע הוא לא ארון עם שרידי גופה מג’יפ שחטף פגיעה ישירה מטיל, אלא שבויים שאיכשהו שרדו.

אנחנו יודעים היום שאולמרט ידע, שבוע לתוך מלחמת לבנון, את מה שצה”ל הסתיר ממנו אף שידע זאת מיום החטיפה עצמו: שגולדווסר ורגב נהרגו במקום. מובן מאליו למה אולמרט תמך בהצגה הדוחה הזו – הוא היה צריך לקושש איכשהו תמיכה ציבורית ובציבור הנקרופילי הישראלי, החזרת גופות היא איכשהו שווה ערך להחזרת אנשים חיים.

הגבולות בין חיים ומוות התטשטשו כל כך, הסגידה לחלקי גופות עלתה כל כך, שבשניים מאירועי הדמים בציר פילדלפי (זוכרים אותו? לא? מצוין. מתנגדי ההתנתקות מעדיפים את זה כך) חמושי צה”ל זחלו בחול של רפיח, כשהם נוברים בו במסרקות, בחיפוש אחרי חתיכות בשר אדם. כלומר, סיכנו את חייהם הממשיים, האמיתיים, כדי להציל פיסות בשר נטולות חיים. ולציבור הישראלי זו נראתה משימה סבירה לחלוטין.

עכשיו אנחנו זוכים לחזרה גנרלית על גרוטסקת הגופות של אולמרט. משפחותיהם של חללי צה”ל שמקום קבורתם לא נודע, אורון שאול והדר גולדין, האשימו אמש (ב’) את נתניהו בכך שהוא הפר את הבטחתו להם ביחס להסכם הטורקי ודרשו את השבת “הבנים” הביתה, גם במחיר עיכוב או שיבוש ההסכם.

אם מישהו אומר שנתניהו שיקר לו, אני אקבל את הטענה בלי חקירה ודרישה. ואף על פי כן, שתי המשפחות מבצעות מניפולציה בדעת הקהל – כרגיל, בסיוע מתמסר של התקשורת המסחרית. שאול וגולדין מתים. אין שום ראיה לכך שהם בחיים, ובמקרה גלעד שליט (למשל), החמאס שיחרר כל כמה חודשים הוכחות לכך שהוא אכן חי. גם ההיסטריה סביב שליט היתה מוגזמת, אבל מה שהולך פה פורץ גבולות.

חיילים הם רכוש הציבור. הם נשלחים למות ולהרוג כדי לקדם את המטרות שבהם בחר הציבור. בלובשם מדים הם מקבלים על עצמם את הסיכונים הללו. הם מקבלים על עצמם גם סיכונים אחרים, שאנחנו מעדיפים לא לדבר עליהם בפומבי: את הסיכון שיהפכו לנכים לשארית ימי חייהם, את הסיכון שיסבלו מפוסט טראומה ולא יצאו לעולם מהקרבות שאליהם שלחנו אותם, את הסיכון שהם יישבו ואת הסיכון שהם ייעדרו. כלומר, את הסיכון שמשפחתם לעולם לא תדע מה גורלם.

זה המחיר של החזקת צבא. מי שלא רוצה לשלם אותו, ואני לגמרי מבין את הרצון הזה, מוזמן לפעול לביטולו של גיוס החובה ולשכנע את ילדיו לא להתגייס. אבל הוא לא יכול לכפוף את כל הציבור לצורך הפרטי שלו.

אילו אלו היו אכן שבויים, ניחא. יש אנשים, הם בחיים, אפשר להחזיר אותם והם יוכלו להשתקם. ממשלה צריכה לעשות הרבה – לא הכל, אבל הרבה – כדי להשיב שבויים. גולדין ושאול אינם שבויים. הם פיסות בשר.

והקלות שבה מחליקים פה מהמצב ששרידי גופה מקבלים מעמד של חיים, היא גם הקלות שבה עוברים לקיצוניות ההפוכה: מצב שבו אנחנו רוצחים, בנוהל קרונוס, את החיילים שלנו-עצמנו כדי שלא יהפכו לשבויים. בימים אלה יש דיווחים על כך שהרמטכ”ל מבטל בשקט את הנוהל, ויש לקוות שהם נכונים. בינתיים, צריך להחזיר סוג של שפיות: אנחנו נעשה הרבה עבור אנשים חיים ולא ניתן דבר תמורות גופות.

רק שספק אם הציבור היהודי מסומם הדת, או ליתר דיוק אדי השמועות על הדת, שמשוכנע שאם לא נאספו כל חלקי הגופה אז האל היוצמח שלו – זה שעובדים עליו כל פסח ומשכנעים אותו שאם הקפנו עיר בחוט, אז היא בית אחד – יהיה בכלל מסוגל להבין מהי שפיות.

אגב, על פי הדיווחים מוחזקים בעזה שני ישראלים: הישאם א סייד ואברה מנגיסטו. אנחנו לא מדברים עליהם מכמה סיבות: הם לא חיילים, והם משתייכים לשתי קבוצות שוליים כל אחד – מנגיסטו הוא יוצא אתיופיה הלוקה בנפשו וא סייד הוא בדואי הלוקה בנפשו. החברה הישראלית כבר התרגלה לזרוק את האנשים האלה לכלבים, אז לא אכפת לה יותר מדי. אבל גופות של חיילים? זה משהו אחר לגמרי. זה מביא את התקשורת.

ועוד דבר אחד: אני לגמרי בעד השינוי שביצע נתניהו בנהלי הקבינט, ועל כך שהוא אשכרה מעדכן את השרים שלו לפני הסכם (בניגוד, למשל, להסכם הפסקת האש אחרי צוק איתן) כך שהם יוכלו להתייחס אליו ברצינות. אבל, אם יורשה לי, שאלה: מה עם לעדכן את הציבור? יכול להיות שגם לו יש משהו לומר על הסכם בין ישראל וטורקיה. אולי כדאי שגם הוא יידע על מה הקבינט יצביע, כדי שיוכל להביע את דעתו בפני הקבינט כל זמן שיש לה ערך? אתם יודעים, התפיסה הזו שהציבור משתתף בדמוקרטיה? מצד שני, נתניהו הוביל את הליכוד לשתי מערכות בחירות ללא מצע ועדיין ניצח, אז כנראה שאני מגזים בתפיסה שהציבור רוצה לדעת – על כל פנים, ציבור מצביעיו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)