החברים של ג'ורג'

מי צריך הפיכה צבאית?

המועצה להשכלה גבוהה החליטה שנשים הן מרצות סוג ב’, ושהן צריכות ללכת לחלק האחורי של האוטובוס

אחת הסדרות המדוברות ביותר לאחרונה, ובצדק, היא The Handmaid’s Tale (”מעשה השפחה”), שמבוססת על ספרה המוצלח עוד יותר בשם זה של מרגרט אטווד (Atwood). בקצרה ובמינימום ספוילרים, הספר והסדרה דנים בעולפ דיסטופי, אפוקליפטי-כמעט, שבו חברה פטריארכלית שוברת את זכויות הנשים ומשעבדת אותן, ויוצרת מעמד של שפחות המבוססות על הסיפור המקראי של בלהה וזלפה. השעבוד הפתאומי הוא תוצאה של מגפה שפוגעת אנושות בפוריות, שעל הרקע שלה פורצת הפיכה צבאית פונדמנטליסטית בארה”ב.

אטווד כתבה את ספרה כעשרים שנים בלבד לאחר שתנועת זכויות הנשים פרצה לתודעה, ונשים קיבלו לראשונה את הזכות לשוויון בתעסוקה. כל שנה שעברה מאז הפחיתה את האפשרות של הפיכה צבאית כזו: כל שנה העמיקה את התפיסה של נשים כשוות בזכויותיהן, וכל שנה שלחה לקבריהם עוד גברים ונשים שהאמינו ב”סדר הישן” (ואטווד מקדישה מקום מצמרר בספרה לנשים שהיו שותפות מלאות לשעבוד אחיותיהן). כל שנה חולפת הפכה את הרעיון של שוויון נשים – במובן הפורמלי, על כל פנים – למשהו שהוא חלק מהסדר הקיים, שהפיכתו בלתי נתפסת כמעט.

כמובן, נשים עדיין אינן שוות. מספר עצום של גברים עדיין חושב שמותר לו להכות אותן, להשפיל אותן, במקרים קיצונים לרצוח אותן, משום שהן לא פועלות כרצונם. המושג המחליא “רצח על רקע רומנטי” או “רצח על כבוד המשפחה” עדיין קיים איתנו. נשים עדיין מפחדות ללכת ברחוב, במיוחד בלילה; השיעור של נשים שעברו תקיפה מינית או הטרדה מינית הוא בלתי נתפס. שאלו את בת הזוג שלכם. יש סיכוי סביר מאד שתופתעו לרעה ממה שתשמעו.

אבל נסיון של הפיכה צבאית לזרוק אחורה מחצית מהאוכלוסיה אל עבר מדומיין, גרוע משמעותית מימי הביניים, היה נתקל בתגובה אלימה לא פחות – במיוחד בארצות חמושות כמו ארה”ב. התוצאה הסבירה של הפיכה צבאית תהיה מלחמת אזרחים (ובספרה של אטווד, כזו אכן מתרחשת ברקע המרוחק מאד והלא ברור).

אבל מי צריך הפיכה צבאית?

המועצה להשכלה גבוהה הורתה אתמול (ג’) על הרחבת תוכנית ההשכלה הגבוהה לחרדים כך שתכלול גם דתיים לאומיים. מה המשמעות של התכנית הזו? חרדים לא מוכנים ללמוד מנשים. עכשיו גם דתיים לאומיים מקבלים את ה"זכות" הזו, ואם עד כה התכנית הזו פעלה מחוץ לאקדמיה, כעת יהיו כיתות חופשיות מנשים גם בין כתלי האקדמיה עצמה.

וטראח! בהחלטה קצרה של גוף רשמי ומשעמם, שרוב האנשים כמעט לא ישימו אליה לב, נאמר לכל אשה שטרחה ויגעה ועמלה והגיעה לתפקיד מרצה, שהיא מרצה מסוג ב’. היא לא תוכל להרצות בפני חלק מהגברים שלומדים באוניברסיטה. ומאחר והאוניברסיטה זקוקה להכנסות, היא תעדיף תוך זמן קצר לקדם מרצים על פני מרצות. השקעת עשר שנים והגעת לתואר דוקטור? הוא שווה עכשיו פחות, בגלל מה שיש לך בין הרגליים.

ותוך כמה זמן, כמובן, יתחיל לחץ על האוניברסיטה להרחיב יותר ויותר את הכיתות שמקבלות רק מרצים גברים. הממשלה הרי רוצה להוציא כמה שיותר חרדים לשוק העבודה, ובצדק. אבל בדרך, אין לה בעיה – כמסתבר – לרמוס את זכויות הנשים.

שימו לב: התהליך הזה התחיל בצה”ל. הוא התחיל לא מהחרדים, אלא מהחרד”לים. הם אלה שעשו את כל הבלגאנים סביב שירת נשים, והם אלה שלא מוכנים לשרת עם נשים, והם אלה שלא מוכנים לקבל פקודות מנשים. ההרחבה של ה”פטור” מנשים לדתיים לאומיים לא מקרית: היא חלק מנסיון מודע של החרד”לים להסיג את זכויות הנשים אחור. הוא מתרחש, לא במקרה, בדיוק כאשר נשים במגזר הדתי-לאומי דורשות יותר זכויות. זו הריאקציה.

המל”ג כפופה, כידוע, לשר החינוך. זהו נפתלי בנט, איש שמדי פעם מדבר על זכויות אדם אבל עד כה לא הראה כל יכולת או רצון להתמודד עם הפלג החרד”לי במפלגה שלו. זה האיש שלא פצה את פיו כאשר חבר במפלגתו תמך ברצח עם ונעלם אל מתחת לאדמה כאשר חבר אחר בזז את קופת המדינה בעשרות מיליונים וחילק לפעילי מפלגתו. אם בנט היה רוצה למנוע את ההחלטה הזו, הוא יכול היה לצאת למאבק ציבורי בנושא, לשים שם את כל כובד משקלו ולבנות לעצמו שם של מנהיג ראוי – אבל, כרגיל, במקרה הטוב הוא מפחד מהפלג החרד”לי ובמקרה הרע הוא סוס טרויאני שלו.

ההגנה על זכויות נשים מפני הדרתן נמצאת, במידה ניכרת, באחריותו של משרד המשפטים. אבל בראשו עומדת עוד אחות יהודיה, איילת שקד. אטווד, כזכור, ציינה את חלקן של נשים בבגידה באחיותיהן ובשעבודן. אם מישהו חושב שאיילת שקד תשחק תפקיד אחר בטרגדיה הזו, הוא מתבקש להסביר למה, ומה בשקד גורם לו לחשוב שהיא תצא נגד הלך הרוח של המפלגה שלה.

אז התחלנו בהדרת נשים בצבא. המשכנו עם האקדמיה. במערכת החינוך הממלכתית התחילו פתאום, על פי דיווחים בשבועות האחרונים, לדרוש מנערות להמנע מלהגיע עם מכנסיים קצרות. השלב הבא, יש להניח, יהיה במקומות העבודה. יש לך עובד חרד”לי. הוא לא מוכן לעבוד עם נשים. תשכור אשה, או שתעדיף גבר פחות מוצלח ומקום עבודה שקט יותר?

ככה עושים את זה. לא בהפיכה צבאית דרמטית, שתגרור תגובה דרמטית לא פחות ותחדד את קווי המאבק, אלא בהסגה איטית אך מתמשכת של זכויות. לא ייקח זמן רב, ונשים יבינו שאין טעם לבחור בקריירה אקדמית, כי אם עכשיו המאבק נגד אפליה שקטה קשה, המאבק נגד אפליה רשמית יהיה קשה הרבה יותר. והם ילמדו, בסיועם הנדיב של כוחות השוק, שאין טעם להתחרות על משרה מול גבר חובש כיפה. ולאט לאט, כפי שתיאר מרטין לותר קינג את בתו הקטנה, הן יחושו את “העננה המדכאת של תחושת הנחיתות מתחילה להיווצר בשמי מוחה הקטנים, ויתחילו לעוות את אישיותה הקטנה על ידי פיתוח מרירות בלתי מודעת כלפי” גברים. כל זה קורה בסיוע ממשלתי שקט. ראש הממשלה “הדי פמיניסטי” שלנו לא נעמד על טלפיו האחוריות, אולי כי הוא עסוק בהכנסת מטריד המין המקורב אליו, נתן אשל, לארוחה עם נשיא ארה”ב.

ומול המסע השקט הזה של אפליה שיטתית, צריך לומר מילה אחת: זדיינו.

לא מתכוונים לשתוק. לא מתכוונים להסכים. לא נעמוד מן הצד. אוניברסיטה שתתחיל להצר את רגלי המרצות שלה, תמצא שמרצים בעלי שם נוטשים אותה ותמצא חרם אקדמי מתארגן עליה. עסקים שיתחילו להדיר נשים, ימצאו את עצמם מול חרם. שניהם כאחד ימצאו את עצמם תחת מאבק נחוש, בכל כלי חוקי ובכל כלי בלתי אלים, עד שהחרפה הזו תעבור מן הארץ. מי שחושב שזה רק מאבק של נשים, בעצם לא מקבל את הנשים כחלק בלתי נפרד ושווה מן המין האנושי. התורה של החרדים והחרד”לים לא מאפשרת להם לעבוד עם נשים? אז שיצאו הם מן הקהל, שיזחלו אל המאורות שלהם ויישארו שם. לא נעוות את החיים שלנו למענם, לא נגזור על 51% מהאוכלוסיה – רוב, אגב – מצב של נחיתות.

זדיינו. לא הפעם. לא עוד.

אנא קדמו את הפוסט הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשהנבל מתעטף בהמנון

אם תרצו וגרורותיה מסחררים את המדינה בחדשות מזויפות, ומזכירים שוב את חוסר תום הלב של הימין היהודי

אחד הארגונים הממשלתיים היותר ידועים לשמצה, אם תרצו – הארגון שעליו קבע בית המשפט העליון שאין זו דיבה לקרוא לו ארגון נאצי – סחרר את כל המדינה בפיסה של חדשות מפוברקות הבוקר (ד’). אנשי הארגון הפילו את גל”צ בפח, ושכנעו אותו לפרסם ידיעה שקרית על כך שהאוניברסיטה העברית ביטלה את שירת ההמנון בטקס הענקת תעודות מוסמך, וזאת לכאורה כדי שלא לפגוע ברגשותיהם של הסטודנטים הפלסטינים.

מי שעקב אחרי הסיפור מראשיתו, יכול היה להבין שיש כאן הונאה: תגובת האוניברסיטה הראשונית היתה שאין שום חוק או הנחיה של המועצה להשכלה גבוהה ביחס לשירת המנון בטקסים אקדמאיים. זה לא הפריע לשורה של פוליטיקאים ועיתונאית, ביניהם הלוזרים הקבועים ממפלגת העבודה (שלום, איילת נחמיאס-ורבין!), לצאת בצווחות. אפילו ראש הממשלה, שלא אמר דבר כשנחפשה העובדה שחבר בממשלתו גנב מאות מיליונים מהציבור לטובת מקורבים (על הבוגד והגנב אורי אריאל, בקרוב), הגיח ממחילתו והשמיע גינוי חריף.

והאמת, זה היה סיפור מושלם, מועתק ישירות מספר ההפעלה של פוקס ניוז: קבוצה של ליברלים תלושים, יושבים במגדל השן שלהם, מחליטים להתעלם מהרגשות של הרוב למען רגשות של מיעוט מדוכא ומנוונים את הרגש הלאומי.

רק שהסיפור, כפי שחשפה ראשת מרצ זהבה גלאון, היה מפוברק מראשיתו ועד סופו. מעולם לא שרו את ההמנון בטקסי קבלת תארים באוניברסיטה העברית. הידיעה המפוברקת הזו צצה לראשונה לפני חמש שנים, ביחס לאוניברסיטת חיפה. אם תרצו עשתה פה שטיק קלאסי: הוציאה מכתב שמוחה על ביטול המנון שלא היה ולא נברא, והפכה את המכתב המקושקש שלה לידיעה שכל המדינה מגיבה עליו.

יש לציין ששירת ההמנון איננה מובנת מאליה. הימין (והמרכז לכאורה) מזדעקים על כך שב”כל מדינה נורמלית” אף אחד לא היה מעז לחלוק על ההמנון. ובכן, ישראל איננה מדינה נורמלית. היא הוקמה, בטווח זכרונם של מייסדיה, על טיהור אתני ועל גירוש רוב תושביה. את אלה מהם שנותרו היא החזיקה במשטר צבאי כמעט 20 שנה לאחר מכן. עד היום היא מפלה אותם לרעה ומדי פעם טובחת בהם. ההמנון שלה, יותר מכך, איננו נייטרלי. לא מדובר ב”אל, נצור המלכה” או במרסלייז. אי אפשר לצפות ברצינות מצאצאיהם של המגורשים לשיר את “נפש יהודי הומיה.” הפיכה של טקס אזרחי לגמרי לטקס שכולל את שירת ההמנון מאלצת את הלא-יהודים שבקהל לעשות שקר בנפשם, לא לשיר, או לצאת. כל אחת מהפעולות הללו תנוצל לרעה על ידי ארגוני הימין.

זה לא חייב להיות כך, כמובן. לפני כ-25 שנים הצהירה מבקרת המדינה דאז, מרים בן פורת, שמן הראוי ליצור המנון שיכיל בו את כל תושביה של ישראל. נוצר דיון, סוער אמנם, אבל לא מקהלת הגינויים הצווחנית שנשמעה עכשיו. בן פורת, אגב, היתה רוויזיוניסטית גאה. אתם יודעים, מאלה שלקחו ברצינות את “שם ירוה לו משפע ואושר/ בן ערב, בן נצרת ובני” של ז’בוטינסקי.

אפשר וצריך לתהות כמה צריכה ללכת מדינה לקראת אזרחיה, כמה היא צריכה להתאים את סמליה אליהם. אבל זה דיון שצריך לנהל עם אנשים כנים, שבאים אליו ברצון טוב. כפי שהוכיח הימין גם הפעם, קשה מאד למצוא בו (ואני מבקש שוב את סליחתו של נשיאנו) אנשים כנים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רק שהחילונים לא יחללו שבת

מה שווה החינוך ה”ממלכתי” אם אנחנו לא שולטים בו?

מחר (א’) ל”ג בעומר, יום שיש לו משמעויות הלכתיות מסוימות (לאשכנזים מותר להתגלח לפני שבועות), אבל מוכר בישראל בעיקר כיום המדורות. ומאחר ול”ג בעומר חל מחר, והיום שבת, החליט שר החינוך שלכם לדחות את החג למחרתיים, כדי שהמוני התלמידים החילונים ידליקו את האש מחר ולא יחללו את השבת.

במגזר החרדי, מצד שני, שם עיקר הבלגאן של היום הזה הוא לא הדלקת מדורות אלא דרישה אל המתים סמוך למה שהם חושבים שהוא קבר שמעון בר יוחאי, לא שמים קצוץ על החלטת שר החינוך והם יערכו את ההילולה שלהם הערב. זו, יש לציין, תהיה כרוכה בחילול שבת המוני מצד כוחות הבטחון, אבל החרדים הרי יודעים שלמדינה הלכתית של ממש אין יכולת קיום.

לא מסובך, אם אתה מקים מדורה קטנה, להמנע מחילול שבת. אוספים את הקרשים מראש, מגיעים אחרי ההבדלה, מדליקים וזהו. זה לא כל כך שינה לבנט. השינוי, שבוצע ברגע האחרון, הוביל לכך שצריך יהיה לדחות בחינת בגרות, אבל גם זה לא הזיז לשר החינוך יותר מדי. בימים האחרונים התבשרנו שחברות האוטובוסים מתריעות שאלפי תלמידים לא יוכלו להגיע לבתי הספר שלהם, משום שהאוטובוסים שלהם יהיו עסוקים – כפי שנקבע מראש – בשינוע של מאות אלפי סוגדים למתים ממירון ובחזרה. במשרד החינוך ענו בשלווה שרק שני אחוזים מהתלמידים יושפעו מכך ועל כל פנים, יש קווים עירוניים שהם יכולים להשתמש בהם.

על פי נתוני 2014/2015, יש בישראל 1,660,925 תלמידים בבתי הספר; יש להניח שהמספר עלה מאז. אפילו אם המספר נשאר קפוא, אנחנו מדברים על כ-33,000 תלמידים שבמקרה הרע לא יוכלו להגיע לבתי הספר שלהם וחזרה, ובמקרה הטוב יעמיסו עוד יותר על מערכת התחבורה הציבורית שהיא שכיב-מרע גם בימים כתיקונם. יש להניח עוד שהבלגאן התחבורתי יורגש במיוחד בישובים עניים יותר ובאזורים הכפריים.

יודגש: החינוך החרדי לא רואה את ההנחיות של בנט אפילו כבדיחה לא מחייבת. על תלמידים בחינוך הממלכתי-דתי ניתן לסמוך, יש להניח, שהם לא יחללו את השבת – זה לא כל כך מסובך, כאמור. המסקנה המתבקשת היא שכל השינוי הזה נועד למנוע מתלמידים חילונים לעשות משהו שמבחינתם לא קיים. לתלמיד חילוני, אין משמעות לביטוי “חילול שבת.” לביטוי הזה יש משמעות רק אם אתה יהודי אורתודוקסי מאמין. אבל האח היהודי בנט מוכן לשבש את החיים שלהם, לדחות להם את הבחינות ולסבך את מערך התחבורה שלהם, לבזבז את כספי הציבור שלהם (מורים שתכננו מראש חופשה ביום ראשון יקבלו יום חופש, ובצדק) ובלבד שלא יעברו על האמונות שלו.

וכל זה מה? כנראה למען היום הפחות חשוב בלוח השנה הליטורגי היהודי, להוציא אולי צום גדליה. ככה מחנכים את התלמידים החילונים – אלה שגם כך מערך הלימודים שלהם לא קרוב להיות חילוני אלא דתי-לייט – מי מחזיק בערכים הנכונים ועל פי אילו ערכים צריך להתיישר.

עוד יום במדינה היהודית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עובדות? לא בבית ספרנו

מה גרוע מהצהרת החוק החדשה של ישראל ביתנו? הצנזורה של אוניברסיטת חיפה

חבר הכנסת עודד פורר – יש כזה, מישראל ביתנו – הגיש היום (ג’) הצהרת חוק שקובעת שאוניברסיטאות שבהן ייערכו אירועים שבהן יישלל “קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”, פעילויות “המסיתות לגזענות, אלימות וטרור”, ו(כאן עילת הצהרת החוק) “ציון יום העצמאות כיום אבל” יספגו סנקציות. תנועת אם תרצו, ששוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, בירכה בהתלהבות את הצהרת החוק.

הסיכוי של החוק הזה לעבור לא משהו, הסיכוי למימוש שלו עוד פחות מכך. מה שהוא מסמן הוא את המשך הצטמצמות הדיון במרחב העאלק-דמוקרטי הישראלי. במדינה דמוקרטית, מותר לדון בדרכי שלום בשינוי המשטר: מותר לדון במעבר למשטר סוציאליסטי, קומוניסטי, או, כפי שעושים ברוב בתי הספר של המגזר הדתי, בשינוי המשטר לתיאוקרטיה מלוכנית. אבל ההצהרה של פורר – ויש, למרבה הצער, אלפים כמוה מצד נבחרי ציבור – מצמצמת את הדיון ל”יהודית ודמוקרטית.” מי שמתעקש על היהודית, בדרך כלל לא ממש רוצה את הדמוקרטית.

אבל יש דברים גרועים יותר מהצהרות חוק של חברי כנסת שלא שמעתם עליהם, ובדין. אוניברסיטת חיפה הודיעה לתנועת חד”ש שהיא אמנם תאפשר לה לערוך אירוע לזכר הנכבה, אך לא תאפשר חלוקת עלון שבו מתוארת הנכבה כ”טיהור אתני.” הסיבה לכך? “מדובר בביטוי, על הקונוטציה החמורה שבו, שעובר את סף הסיבולת גם במוסד המכבד את חופש הביטוי והוא עשוי, בוודאות קרובה, לזעזע את אמות הסיפים של הסדר הציבורי והסובלנות ההדדית בקהיליית האוניברסיטה.”

הביטוי “טיהור אתני” חדש ביחס. הוא נכנס לשפה בתחילת שנות התשעים, בעקבות הזוועות שבוצעו במהלך מלחמות יוגוסלביה. הח”מ עדיין זוכר סטריפ של מגזין MAD משנת 1992 או 1993, שבו מתהדרות דמויות סרביות בכך שהן מבצעות את הפשעים של אירופה הישנה, אבל מה, הן מדברות בשפת ה-PC. הדוגמא שהובאה שם היתה “טיהור אתני.”

טיהור אתני משמעו פעולה, לרוב צבאית או צבאית למחצה, שמטרתה היא שינוי אלים של מצב דמוגרפי: גירוש, הגליה או הכחדה של אוכלוסיה, כדי לרשת את מקומה. בתחומי מה שהיום הוא ישראל, חיו כ-1.18 מיליוני מוסלמים, כ-143 אלף נוצרים, וכ-600,000 יהודים בשנת 1947. שנתיים לאחר מכן, רוב המוסלמים וחלק ניכר מהנוצרים גורשו, נמלטו או נהרגו. ישראל אמדה את מספר הפליטים בכ-700,000; ההערכות הבריטיות היו גבוהות יותר. בכל מקום שבו עבר החייל הציוני, כפרים ועיירות פלסטיניות חדלו להתקיים. בתים נהרסו, שדות נחרשו, שמות הרחובות נמחקו.

בספרו “לידתה של בעיית הפליטים” עמד בני מוריס על כך שבפועל, הפעולה החשובה של הנכבה לא היתה הגירוש עצמו – וברוב מוחלט של המקרים זה היה גירוש. בתום הלחימה, פליטים נוטים לחזור הביתה. אלא שהפליטים הללו לא יכלו לשוב, כי המדינה הציונית אכפה מדיניות של ירי בפליטים שבים.

השאלה שפולמוסנים ציונים אוהבים להסתובב סביבה, האם רוב התושבים גורשו או ברחו, מניחה הנחה סמויה שרוב הקוראים לא מודעים לה: התפיסה שאומרת שאם אתה פליט שנמלט ממלחמה שהתקרבה למקום מגוריו, איבדת את זכויותיך. נניח – אני לא מקבל את ההנחה הזו, אבל נעלה אותה לצורך הדיון – שרוב הפליטים הפלסטינים אכן נמלטו, לא גורשו; שהאימה המכוונת גרמה להם לעזוב את ביתם עוד לפני שראו חמוש. מתי הם הפכו לפליטים, לא כמצב ארעי אלא כמצב קבוע? ברגע שחמושים ציונים החלו לירות בהם כשהם ניסו לשוב. כך שהשאלה של “גירוש או בריחה” היא בעיקרה הסחת דעת.

כמובן, המדינה הציונית מיהרה להעביר חוקי עוול שמטרתם לבזוז את האדמות שתושביהן ברחו מהם. הביזה המאורגנת החלה בעצם ימי הלחימה ונמשכת עד ימינו אנו: בדואים שיושבים על אדמות בנגב שמוחזקות על ידיהם במשך דורות עדיין מגורשים על ידי חמושים ציונים. וכמובן, את מה שקורה בגדה מיותר לתאר.

המונח “טיהור אתני” הוא מונח מדויק להגלייתה/גירושה של קהילה – במקרה שלנו, קהילת הרוב – מטריטוריה, ניכוס הרכוש שלה על ידי המגלים, מחיקת ההיסטוריה שלה ועצם קיומה. ישראל של אמצע שנות החמישים לא מזכירה הרבה את פלסטין של אמצע שנות הארבעים; השינוי היה דרסטי ומהיר מאד. כשאוניברסיטת חיפה אומרת שהתיאור המדויק הזה לא יכול להשמע בין כתליה, היא מעידה על כך שיש תחום אחד לפחות שאי אפשר לדון בו בכנות בה: ההיסטוריה של הקמת ישראל וחורבנה של פלסטין. מוסד אקדמי שלא מעז לומר לסטודנטים שלו את מה שהם לא רוצים לשמוע מאבד הרבה מאד מהיומרה האקדמית שלו; למעשה, הוא מקדם חרם אקדמי על עצמו. קשה להעלות על הדעת אוניברסיטה אמריקאית שתתכחש לטיהור האתני של הילידים האמריקאים. אבל צדק, כידוע, הוא דבר אחד; לנו, כמו שאמרה גולדה, יש צדק יהודי. שהקשר בינו ובין צדק הוא כמו הקשר בין מוזיקה צבאית ומוזיקה.

לא ברור מה גרוע יותר: שהאוניברסיטה חוששת מן הממשלה או שהיא חוששת מן הסטודנטים שלה. כך או כך, יש המאבד עולמו בשעה אחת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האפטרצ’יק הסובייטי אדלשטיין

תזכורת קצרה על מיהו יו"ר הכנסת

יולי אדלשטיין, בעוונותינו יו”ר הכנסת, נשא אמש (ב’) את הנאום השנתי בטקס הדלקת המשואות. הטקסט היה אומלל באופן כללי, ונראה כאילו נכתב על ידי תלמיד לא מבריק במיוחד, אבל משפט אחד משך את תשומת הלב: “לא כל ימין הוא ימין פאשיסטי, ולא כל שמאל הוא שמאל בוגדני.”

המשמעות הלוגית של המשפט הזה היא שרוב הימין הוא ימין פאשיסטי, ורוב השמאל הוא שמאל בוגדני. כפי שהבחין היטב תומר פרסיקו, אילו רצה אדלשטיין לבצע הנגדה פוליטית, הוא היה אומר ש”לא כל הימין פאשיסטי ולא כל השמאל הוא קומוניסטי.” הרי אי אפשר לחשוד באדלשטיין שאיננו מכיר את הקומוניזם. אדלשטיין בחר, במודע, להשתמש בטקס החשוב ביותר בשנה האזרחית כדי להפיץ שנאה כלפי השמאל, הכל תוך מתק שפתיים על הצורך באחדות ודיאלוג.

למה נכנס אדלשטיין לשדה המוקשים הזה? הרי העובדות נגדו. הפלג הבוגדני בישראל הוא הפלג הימני. זה הפלג שהפך את הבוגדים אורי אריאל וזאב אלקין, שהעבירו מידע פנימי של צה”ל לידי קנאים יהודים, לשרים; אחד מהם הוא חבר מפלגתו של אדלשטיין. הקנאים שלהם הם העבירו את המידע היו מאיר אטינגר ואחרים; אטינגר הוחזק חודשים ארוכים במעצר מנהלי, ושוחרר ללא כתב אישום, ועל כן חובה עלינו לראות בו זכאי; אבל הוא נחשד בתכנון מרד כנגד המשטר הדמוקרטי, ואטינגר לא התכחש לטקסט שכתב, שבו קרא להפיכה אמונית. אטינגר, שאסף מידע על תנועות צה”ל לפינוי מאחזים, הורשע ב”קשירת קשר לאיסוף ידיעות בעלות ערך צבאי”; המודיעים שלו, אריאל ואלקין, לא הועמדו לדין. בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ נעצר במהלך ההתנתקות לתקופה ארוכה בחשד לתכנון פיגוע עם 700 ליטרים של דלק. ב-2015, נעצר יעקב סלע – מתנחל מבת עין – בחשד לכך שהדליף לחשודים בטרור יהודי מידע על התכניות של צה”ל נגדם. בהתנחלות יצהר סירבו מציתים של עמדה של צה”ל, ואחר כך ערכו הצבעה בשאלה האם מותר לפגוע בחיילי צה”ל. ועוד, ועוד.

בקיצור, כנציג פרלמנטרי של מחנה הלא-כולם-בוגדים, המחנה ששואף (לא כולם!) להפיל את הדמוקרטיה הישראלית כדי להחליף אותה בתיאוקרטיה (אדלשטיין, חשוב לציין, תומך בהקמת בית מקדש), במקום אדלשטיין לא הייתי פותח את הפה בנושאי בגידה.

אבל הוא פתח, כמובן. ואת זה הוא עשה פחות משבוע לאחר שהודיע קוממיות שהכנסת היא של אבא שלו וטעל כן הוא לא ייתן לחברי כנסת לערוך שם כנס לציון 50 שנה לכיבוש כי זה “עלבון אישי” מבחינתו. אחר כך, כמובן, התקפל לפני שזה יגיע לבג”ץ, אבל קושש את הכותרת הלאומנית שלו לקראת הפריימריז. זה אומר כל מה שצריך לדעת על מה חושב אדלשטיין על גבולות הדמוקרטיה.

יש מעט מאד משטרים שבהם המשטר מכנה את האופוזיציה “בוגדת” דרך קבע, ואדלשטיין הוא יוצא אחת מהן; הוא הומו סובייטיקוס קלאסי. ההיסטוריה שלן, בדרך כלל חסרת עניין, מעלה כמה וכמה דוגמאות בנושא. כשפרצה שערוריית בנימין בן אליעזר, מקבל השוחד שרצה להיות נשיא, מה שעצבן את אדלשטיין לא היה השוחד, לא החשדות, לא המצב שבו מישהו שמובארק תיאר כמי שקיבל ממנו כסף על בסיס קבוע כמעט הפך לנשיא; לא, מה שהטריד את אדלשטיין היו ההדלפות על כך. כלומר, החשש שהציבור יידע והמשטרה תצטרך לעשות משהו בנידון.

בשנת 2011, שיבשו כמה מבני משפחת שליט את טקס הדלקת המשואות. אדלשטיין, שהיה אז שר התעמולה – סליחה, hasbara – הורה לכלי התקשורת לא לדווח על כך בזמן אמת ולא לתעד את השיבוש. שלושה ערוצי טלוויזיה צייתו לו, וכל קומיסר סובייטי היה מתרשם.

האיש שאמש הפליג במילים על הצורך להמנע מפלגנות, קונן באותה השנה על גזענות כנגד מהגרים מברה”מ לשעבר, מה שלא הפריע לו להודיע באותו הנאום עצמו ש”האומה הערבית היא אומה נפסדת.” הדובר שלו הבהיר אחר כך שכן, הוא התכוון לכל הערבים. כמה חודשים לאחר מכן, הצביע מי שהיום הוא יו”ר הכנסת נגד הצעת חוק שאסרה על גזענות בדיור. על האופן שבו הוא משמש כחותמת גומי של בנימין נתניהו, ומבזה את קודמיו בתפקיד שידעו לעמוד מול ראשי ממשלה, מיותר להרחיב את הדיבור.

וכל זה בא לומר שכמו אנטולי שרנסקי, גם יולי אדלשטיין מוכיח שוב ושוב שהעובדה שאתה יוצא דיקטטורה, שבה נאבקת, לא אומרת שלא הפנמת אותה ולא תפעיל אותה על אחרים. ככה זה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המחנק

רוב השנה הציונות מצליחה להיות שקופה. בימים שבין פסח ויום העצמאות, האלימות שלה עולה מעל פני השטח

כ-4,000 בני אדם השתתפו אמש (א’) בטקס יום הזכרון האלטרנטיבי, שנערך מזה השנה ה-12. הפגנות נגד הטקס תמיד היו; לפני מספר שנים ראיתי כמה עלובי נפש של “אם תרצו” שצרחו מחוץ לאירוע. זה היה פאתטי למדי. אתמול זה היה שונה: באי הטקס, ובמיוחד היוצאים ממנו, הותקפו על ידי אספסוף של כ-200 אנשי ימין ביריקות, השלכת מים ודחיפות. כוחות ניכרים של משטרת ישראל נכחו במקום; איש לא נעצר.

האלימות לא פסחה גם על שלושה מחברי הכנסת של מרצ – זהבה גלאון, עיסאווי פריג’ ומיכל רוזין – שהותקפו במקלות שהושלכו לעברם. שוב, איש לא נעצר. זהותם של מארגני ההפגנה ידועה: פעיל מפלגת השלטון, יואב אליאסי (שהעמיד פעם פני ראפר תחת הכינוי “הצל”) היה בין המארגנים שלה. לאליאסי יש היסטוריה ארוכה של עידוד אלימות כלפי מפגיני שמאל, אבל – בניגוד, למשל, למני נפתלי או ברק כהן – הוא לא נחקר ולא נעצר. האלימות כלפי חברי הכנסת היתה אמורה לזעזע את הציבור, אבל חברי כנסת מהשמאל הם מזמן מחוץ לקונסנסוס. משטרת ישראל ירתה כדור ספוג או גומי בעינו של יו”ר הרשימה המשותפת, ח”כ איימן עודה, במהלך ההשתוללות שלה באום אל ח’יראן. התקשורת היהודית, כהרגלה, בלעה את העלילה של הנער לעניינים מלוכלכים ארדן על כך שעודה “הסית” ועברה הלאה, בלי לשאול איזה סוג של “הסתה” מצדיק ירי בחבר כנסת.

סיימתי לקרוא לאחרונה את הרומן הפוליטי Z. של וואסיליס וואסיליקוס; הוא מוכר יותר בגרסת הסרט שלו. הוא מתאר את רציחתו של חבר הפרלמנט היווני גריגוריס לאמבראקיס במאי 1963, ואת הקשר סביבו. למאבראקיס נרצח על ידי שני עלובי נפש, אבל הקשר לרציחתו הגיע עד הרמות העליונות של המשטרה והממשל הימני ביוון. לתת לשמאלנים להפגין, היתה ההנחיה, אבל בו זמנית לתת ל”אלמנטים הבריאים” בחברה להשתולל ולהוכיח מהי הרוח הלאומית האמיתית.

סביר להניח שהשוטרים שלנו לא היו צריכים הנחיות ישירות ממפקד המחוז בנושא. הם הרי מבינים את רוח המפקד. הם יודעים שאף אחד לא הועמד לדין על הירי בעודה ושאף שוטר מעולם לא נתן את הדין על כך שאיפשר לאספסוף ימני להשתולל. והם אולי לא ראו מה כתב על כך ראש האחים היהודים, שר החינוך בנט, אבל הם ודאי יכלו לנחש.

Screenshot_050117_042745_PM

בנט, אגב, ניסה היום להפיל את התיק על “סטודנט בלשכה” שלו. אתם רשאים להאמין לו אם אין לכם דברים טובים יותר לעשות. אבל גינוי לאלימות הוא לא הוציא. אתם יודעים, למה להסתבך עם הבסיס הפוליטי כשאפשר לקרוץ לו? גם הוא יודע שהוא לא ישלם מחיר.

אבל, במידה ניכרת, רוח המפקד היא הימים עצמם: הימים הלאומניים, שכל שנה מתרחבים עוד יותר, שבין פסח ויום העצמאות. מיד חזקה וזרוע נטויה לשבוע השואה ויום הזכרון – הם מזמן לא יום – ואז לאקסטזה של יום העצמאות. אי אפשר לנשום במרחב הציבורי בתקופה הזו. אם רוב השנה הציונות מנסה להיראות שקופה, אי אפשר להתחמק ממנה: כל העולם נגדנו, ואין לנו על מי לסמוך אלא על טייסינו שבשמיים.

ככל שהאירועים עצמם מתרחקים – הרצח ההמוני נגמר לפני 70 שנים כמעט, הקרבות בעלי המשמעות האחרונים היו לפני 34 שנים – כך ההתרפקות עליהם מתחזקת. בתקשורת היהודית לא תוכלו למצוא כמעט שום ידיעה אחרת בימים הללו: היא מצווה עליך, באלימות כמעט, לחוש את מה שהעורכים שלה חושבים שהרוב רוצה שתחוש. היה עצוב! היה שמח!

הדגש הוא שוב ושוב על מסכנות מעורבת בגבורה. והימים האלה לא יכולים יותר להשאיר מקום לנראטיב אחר, נראטיב שאומר שיש שני עמים במולדת המעונה הזו, נראטיב שאומר שיש כאן התנגשות של צדק, כלומר טרגדיה. עצם ההתעקשות להזכיר שמלחמה היא כמעט תמיד בחירה, שמלחמה איננה ברוב המקרים כורח המציאות, נתפסת כפרובוקציה. ובישראל של ימינו, כמו ביוון של לאמבראקיס, דיבור נתפס כסוג של נשק – הפרחים לבן דרור ימיני – ובהתאם מזמין אלימות.

הרוב, כמובן, לא בעד אלימות, אבל לא מסוגל להבין את ה"פרובוקציות" – אבל מבין הרבה יותר את אלה שמגיבים עליהן, ומשכנע את עצמו שהם פועלים באופן "ספונטני", כמובן; כאילו הם אינם מאורגנים, כאילו אין מאחוריהם פוליטיקאים, כאילו מדובר בזעם עממי ולא באספסוף שקיבל הזדמנות לפרוק את תאוות האלימות שלו.

ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה.

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: לאחר תקופה ארוכה של הזנחה של הבלוג (על כך, בתקווה, בהמשך), אני מנסה לחזור למשטר כתיבה. בהתאם, אני חוזר למסורת הישנה של פרויקט 300: בכל יום במהלך חודש מאי, אשתדל לכתוב 300 מילים.

(יוסי גורביץ)

ז’דנוביזם

מירי רגב היא קומיסר תרבות מהזן הישן. הרבה יותר ישן ממה שהיא חושבת

אחת הסערות בשבועות האחרונים היתה ההכרזה של מירי רגב, קומישרת התרבות שלנו, שיש פסול בכך שהסופר מאיר שלו לא הכניס דמויות מזרחיות ל”רומן רוסי” שלו. מגדל העמק, טענה רגב בזעם קדוש, הגנה על נהלל.

מעבר לשאלה העובדתית האם מגדל העמק מסוגלת להגן על משהו, ומעבר לעובדה המציקה – שרבים מיהרו לציין – שנהלל הוקמה 30 שנה בערך לפני מגדל העמק, יש משהו הרבה יותר בעייתי בדרישה של רגב. נניח לצורך הדיון שמגדל העמק הוקמה בימי הקיסר טיבריוס ושהיא היתה מיושבת ללא הפרעה אך ורק על ידי שיבוטים של מירי רגב (בלי פרדוקסי זמן עכשיו, בבקשה). למה לעזאזל שמאיר שלו יהיה מחויב לכתוב על המקום המשונה הזה? יש לו סיפור לספר, סיפור שמעניין אותו לכתוב, למה הוא צריך להכניס אליו דמויות מופרכות כמו מירי רגב? מאיפה בכלל מגיעה התפיסה שאיזה קומישר יכול להחליט על מה ראוי לכתוב?

מירי רגב, כמובן, לא לבד פה. לפני כשנה ומשהו פרצה שערוריה כשהמתחזה לשר החינוך, נפתלי בנט, יצא בחרון אף כנגד הספר “גדר חיה” של דורית רביניאן. בטענה שהוא מציג את חיילי צה”ל כפושעי מלחמה סאדיסטים. מאוחר יותר נאלץ בנט שהוא לא קרא את הספר. אילו קרא, היה יודע שהתיאור הזה מגיע מדמות של פלסטיני – שמה לעשות, יש לה סיבות לא רעות בכלל לראות בחמושי צה”ל פושעי מלחמה סאדיסטים.

לפני רגב ובנט, היתה לנו בעוונותינו שרת תרבות בשם לימור לבנת. משום מה, יש לאחרונה רהביליטציה של לבנת, אולי כנראה משום שבעקבות רגב הכל נראה טוב יותר. אבל יש לזכור שלבנת התחילה את הקריירה שלה בהתפרעויות בתיאטרון חיפה, שהציג הצגות שלא היו פטריוטיות מספיק לטעמה; ושהיא המשיכה אותה בסטירה לפניו של מפגין שמאל. אנחנו ממהרים לשכוח, אבל דברים כאלה אסור שיישכחו. אף אחד לא זוכר את לבנת כשרת תרבות, אם כי יש דור של בורים עלגים שהם תוצאות השנים שלה במשרד החינוך, אבל גולת הכותרת של כהונתה שם היתה הפרס ל”יצירה ציונית.” כמובן, בהתחשב בהיסטוריה של לבנת – שהעבירה כספים לעמותה ששילמה משכורת נאה לאמה בהיותה שרת החינוך – אף אחד לא יתפלא אם יסתבר שגם “פרס היצירה הציונית” הוא בעיקר מסלקה להעברת כספים לאנ”ש, אבל הוא עדיין חשוב.

הוא חשוב כי הוא שובר את מעטה השקיפות של הציונות. ישראל היא לכאורה מדינה נטולת אידיאולוגיה – עד כמה שקפיטליזם לא מרוסן איננו אידיאולוגי. אבל בפועל, כמובן, יש לה אידיאולוגיה: הציונות. המדינה קיימת כדי לקדם את הציונים ולהביט בזעף על כל השאר. הציונות, כמובן, היא יצור משנה צורה; היסוד הקבוע היחיד בו הוא שהוא איננו יכול לכלול את האוכלוסיה הילידה.

דיכוי אמנות על ידי הממסד הוא לחלוטין לא דבר חדש פה. הציונות אוהבת להתהדר בליברליות, אבל העובדות לא מתיישבות עם האידיאולוגיה. בתקופה שבה החלה לבנת להתפרע בתיאטראות, עדיין היתה צנזורה על סרטים ומחזות. לא תמיד היה צורך בצנזורה: חלק מהמחזות של חנוך לוין הורדו מהבמה באלימות פטריוטית. כשמשטר האופל של בן גוריון לא רצה שספרו של אורי אבנרי, “הצד השני של המטבע” – שתיאר את זוועות מלחמת 1948 – לא יופיע, הוא פשוט הודיע שאין די נייר להדפסתו.

אלימות פטריוטית כנגד מאמרים או אמנות שלא מצאו חן בעיני הפטריוטים בעיני עצמם תמיד היתה, בכל מקום. הדרישה שאמן יכפיף את עצמו למה שהמשטר רוצה שיכתוב היא משהו חריג בהרבה, דרישה של משטרי אופל. הידוע שבהם הוא המשטר הסובייטי, ואחד מבכירי פקידיו – אנדריי ז’דאנוב – נתן את שמו למושג “ז’דנוביזם”: הכפפת האמת האישית של הכותב לרצונו של השליט.

כמובן, לרשותו של ז’דאנוב עמדו כלים משמעותית חריפים משמעותית מאלה שעומדים בינתיים לרשותה של רגב: הוא יכול היה להגלות אנשים, לשלוח אותם למחנה ריכוז (גולאג), או אף להוציא אותם להורג. אבל הכלי הנפוץ ביותר היה דיכוי יצירה ואובדן היכולת של היוצר להתקיים. רגב כבר נמצאת על המשעול הזה, וכמעט אף אחד לא שם לב.

ככה זה כשמתרגלים.

עוד דבר אחד: הבנתי שבמגזר הערכי בעיני עצמו מזועזעים, מ ז ו ע ז ע ים, מכך שיוסי קליין כתב עליהם בהכללה. זה היה אמין יותר אלמלא היו הברנשים האלה רגילים לומר מדי בוקר “ברוך שלא עשני אשה” ו”ברוך שלא עשני גוי.” עוד על פרשת קליין, בתקווה בקרוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קים יונג בנט, הפרת האמונים הנמשכת של שרי המפז”ל, והערה על נתניהו ופרס: שלוש הערות על המצב

קים יונג בנט: תלמידים ישראלים שירצו להשתתף במשלחות שיוצאות לחו”ל יידרשו לענות על שאלון בנושא הסברה ומאבק ב-BDS. הם יידרשו לשמש כ”שגרירים” ישראלים בחו”ל. המבחן שהם נדרשים לענות עליו מצטט בהרחבה את שר החינוך בנט (כולל השאלה מה לדעתו של בנט היא הצורה הנכונה לנהל דיון בנושא hasbara). תלמידים שלא יענו נכונה על השאלות בבחינת האינדוקטרינציה (האנטישמיות התחילה בתקופת התנ”ך, האנטישמיות בעולם מכוונת כלפי מדינת ישראל, ישראל מתמודדת עם איום ארגוני טרור ממערב (!) ועוד בולשיט) לא יקבלו אישור להשתתף בתדריך בטחוני שנדרש לפני היציאה לחו”ל.

אמור מעתה, אם אתה חולק על התפיסה שונאת הזרים ותוקעת-הראש-בתחת של האחים היהודים, תשכח מלצאת לחו”ל עם בית הספר שלך. אתה אמור להיות רובוט מתוכנת שמדקלם את המסרים של שר האינדוקטרינציה שלך (לא לבלבל עם שר התעמולה, זהו גלעד “השקרן” ארדן).

ככה נראית היום הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה, תוצאה של בלבול ארוך שנים בין המדינה ובין הממשלה. עם זאת, לא הכל אבוד. כשהסיפור הזה יתחיל לחלחל בחו”ל – כנראה אחרי סרטון של כמה בוטים במדי בית ספר ישראלי – יבינו איזה סוג של דמוקרטיה יש פה. תלמידים אינטליגנטיים יבינו מהר מאד מה מנסים לעשות להם, וינצלו את הביקור בחו”ל להסנפה חשאית של חומרים מסוכנים כגון BDS; אחרים יתחילו להתנהג כמו בדיקטטורות הקומוניסטיות בשנותיהן האחרונות, לצטט בציניות את שקרי המשטר כדי שיניחו להם.

אה, כן – יש סוג אחד של נסיעה לחו”ל שבו אין צורך במבחני hasbara – נסיעות הטמעת הטראומה לפולין. כנראה שבנט הבין שהתלמידים ממילא חוזרים משם כשמאכלת בליבם.

הפרת אמונים: מי שעוקב אחרי ההתנהלות של שרי המפז”ל/האיחוד הלאומי/תקומה/האחים היהודים (או כל שם אחר שהמפלגה בוחרת לעצמה) למד מזמן שאסור לתת להם משרד ממשלתי. הם ינצלו אותו כדי לתקוע את הציבור ולהיטיב עם המגזר שלהם. ממצא התביעה מס’ 1 הוא, כמובן, התקצוב העודף של תלמידים במוסדות “ממלכתיים”-דתיים לעומת התקצוב של תלמידים בחינוך הממלכתי; אבל השבוע האחרון סיפק לנו עוד דוגמאות.

משרד המשפטים של איילת שקד מממן בכ-100,000 שיקום של מעיין בגדה המערבית. למי שתמה מה לעזאזל למשרד המשפטים ולשיקום מעיינות, נאמר שאין להם מה לדאוג: המעיין לא קיים ובנייתו בכל מקרה בלתי חוקית. המטרה היא להעביר כספים לאנשי שלומנו ותו לא.

המנהלת לזהות יהודית במשרד הדתות, בייבי של נפתלי בנט, תעביר 18 מיליוני שקלים לארגון “השומר החדש”, מעין סניף של “אם תרצו” שרואה את מטרתו כהגנה על אדמות המולדת. הארגון הזה, שעוסק באינדוקטרינציה “לחידוש הקשר שנחלש לאדמה ולקרקע”, גם מקבל מצה”ל דחיית שירות לצעירים שמשרתים בו. אין לו שום קשר לדת, אתם אומרים? לא כל כך חשוב. הארגון הוא מאנ”ש, אז בנט מסדר שיעבירו לו כספי ציבור.

מצד שני, מסתבר שכל שניה שבה בנט לא עוסק בחינוך היא רווח נקי. אולי זה שווה לנו 18 מיליונים.

מיתולוגיה מעל להיסטוריה: ראש ממשלתנו היקר ניסה להפחיד השבוע תלמידים, עם פרוס חג הפורים, בכך שהאיראנים רוצים להשמיד אותנו, וציטט את סיפור מגילת אסתר כהוכחה לכך.

נו. לכך שנתניהו הוא מנוע שמצידו אחד נכנס סיגר יקר ובצינו השני יוצא ענן שנאה אנחנו כבר די רגילים. מה שמטריד בסיפור הזה הוא העלאת המיתולוגיה מעל ההיסטוריה. סיפור מגילת אסתר תמיד הביך חוקרים, משום שהוא מופרך היסטורית: לא רק שאין לו שום ראיות, בממלכה מתועדת יחסית, גם הרעיון שממלכה שמבוססת כולה על סובלנות דתית תבצע רדיפה עד כדי השמדה של קבוצה דתית חסר כל תקדים בהיסטוריה הפרסית.

ההיסטוריה, מצד שני, מספרת סיפור אחר לגמרי. לגמרי לא בטוח שבכלל היתה יהדות היום אלמלא התיר כורש הגדול, מייסד הממלכה הפרסית, לקבוצה של גולי יהודה לשוב ולהקים את המקדש בירושלים. מותר להתווכח אם האנושות הפסידה או הרוויחה מהמהלך הזה, אבל די ברור שבלעדיו היהדות והיהודים כפי שאנחנו מכירים אותם לא היו מתקיימים. התנ"ך מכיר בכך מפורשות: ישעיהו קורא לכורש משיח. "כה אמר יהוה למשיחו, לכורש, אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גויים ומותני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתיים, ושערים לא ייסגרו; אני לפניו אלך, והדורים איישר; דלתות נחושה אשבר, ובריחי ברזל אגדע; ונתתי לך אוצרות חושך ומטמוני מסתרים, למען תדע כי אני יהוה הקורא בשמך."

השנים הארוכות של השלטון הפרסי ביהודה שקטות להדהים: יש לנו רק הד אחד של אירוע עימותי בין היהודים ובין הפרסים, בערפילי ההיסטוריה – אירוע שבו כהן גדול שחביב על הפחה המקומי נרצח על ידי הכהנים האחרים והפחה נכנס לבית המקדש כדי להוציא את הגופה. יוספוס, שמביא את האירוע הזה, נמצא בצד הפרסי: כשהכהנים מוחים על כניסתו של גוי למקדש, וטוענים שמדובר בטומאה, הפחה מפטיר בזעם “האם אני מטמא את המקדש יותר מן הגופה?”, ומוציא את ידידו לקבורה.

יהודים חיו בשלווה תחת האימפריה הפרסית במשך מאות שנים, חיו ושגשגו. הן בימי האימפריה הפרסית הראשונה, הן בימי הפרתים, הן בימי האימפריה הססאנית, הן בימי האימפריה לאחר שהתאסלמה. במהלך הפלישות של הפרסים לפלסטינה/יהודה, עד המאה השביעית לספירה, הם זוכים בעקביות לסיוע מצד האוכלוסיה היהודית – וכאשר הרומאים כובשים חלק מהשטחים הפרסיים, פורץ מרד יהודי הגולה ששובר את הכיבושים של טרייאנוס.

צריך כשרון מיוחד בהפצת שנאה כדי לקחת היסטוריה חיובית במהותה של 2,600 שנה ולהפוך אותה, במחי מיתוס שאף אחד לא לקח יותר מדי ברצינות אי פעם, להיסטוריה של שנאה. טוב לדעת שלראש הממשלה שלנו עדיין יש את זה.

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה האשים השבוע עיתונאית ישראלית-פלסטינית בכך שהיא תומכת בטרור. רצוי להזכיר שזה אותו ראש הממשלה שהעסיק בתשלום את הקדוש החדש של המגזר הסרוג, אורי אליצור, למרות שזה קרא לתקוף את חיילי צה”ל – אבל רק בנשק קר! – במהלך ההתנתקות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשהמורסה פוקעת

פרשת יגאל לוינשטיין מאפשרת לנו לקבל מבט טוב יותר על מה מלמד המגזר הערכי בעיני עצמו את תלמידיו

אפשר להתחיל במה שמוסכם על הכל: יגאל לוינשטיין ממכינת עלי הוא חלאת המין האנושי. השבוע שוב פתחה האתון הזו את פיה, והפעם היא תקפה לא את “הסוטים” – ספק אם לוינשטיין היה מעז לקרוא כך, נניח, לעבריין המין מרדכי אלון – אלא את הנשים המתגייסות לצה”ל. ספציפית, את הנשים הדתיות המתגייסות לצה”ל.

אני לא תומך בהתגייסות לצה”ל בשום צורה, ויש לי ספקות רציניים ביחס ליכולת של הגל הפמיניסטי החדש בקרב הציבור הדתי לגלות הומניזם מעבר לו עצמו; וכל ז’אנר המשוררות המתנחלות הרגישות מעלה בי קבס. אבל ביחס לדברים של לוינשטיין, צריך קודם כל לומר שהזעקה שלו ש”הם מגייסים לנו את הבנות” היא אולי אחד השקרים המצחינים ביותר שנאמרו פה לאחרונה.

בניגוד לגברים חילונים ונשים חילוניות, שאנוסות להתגייס אלא אם הן עושות שקר בנפשן, לנשים דתיות יש פטור מובנה מגיוס: הן רק צריכות להצהיר על דתיותן, והופ, הביתה. הזכות הבסיסית הזו לחופש מצפון לא מוענקת לנשים חילוניות, ושלוש מהן – תמר אלון, עתליה בן-אבא ותמר זאבי – מרצות בימים אלה מאסר בכלא צבאי בשל סירובן לשרת בצבא. הן ביקשו להמיר את השירות הצבאי בשירות לאומי – צעירות דתיות, נזכיר, לא חייבות אפילו בכך – אבל צה”ל העדיף לכלוא אותן. נשים דתיות שמגיעות לצה”ל עושות זאת מרצונן. לא בטוח, כאמור, שהרצון הזה חיובי במיוחד, אבל הן לא אנוסות מכוח חוק – והסיבה שהן מתגייסות היא לא מעט פעמים מתוך התרסה כלפי טיפוסים כמו לוינשטיין.

הנקודה השניה שראויה לציון היא שלוינשטיין אומר את הדברים, כפי שרבנים רגילים לומר דברים כאלה, בפני קהל של “אנשי שלומנו”, ולמרות שהוא מזהה את המצלמות, ומעיר שבגללן הוא לא יאמר כל מה שהוא רוצה לומר, הוא בכל זאת פוער את לועו. למרות העובדה שהוא כבר הסתבך, לא כל כך מזמן, בהתבטאויות שצולמו. אם זה מה שהוא אומר על נשות המחנה שלו כשהוא מודע לקיומן של מצלמות, נסו לחשוב מה הוא אומר על סתם חילונים או, חלילה, לא-יהודים כשהוא חושב שאין מצלמות בסביבה ושהוא יכול לשחרר כל רסן. זוכרים את “פורים שמח, יהודים” של חנן פורת? זה ייראה בערך כך, רק רע יותר.

המכינה של עלי מקבלת מימון בעשרות מיליונים ממשרד החינוך, והיא נחשבת לספינת דגל של החינוך הדתי. המבוכה, על כן, היתה רבה. בתגובה, ניסה המייסד האחר של המכינה, אלי סדן, להגן על המוסד שלו. ראוי להתייחס לדברים שלו.

אם לפרק את דבריו של סדן, אפשר לראות בהם שתי מגמות. קודם כל, ריכוך הטון של לוינשטיין תוך עמידה על הדברים עצמם. לוינשטיין אמר ששירות צבאי של נשים הוא לא טבעי (אולי חשב על דבריו של בוגר ישיבה אחר, העלוב במיל’ גרשון הכהן, ש”מקדמת דנא היו הגברים לוחמים והנשים זונות”); סדן אומר ש”לאשה יש תפקיד מיוחד, עם העדינות שלה, עם האמפתיה שלה, לא להילחם. אני סבור שלכתחילה זה לא מקום שאשה צריכה למצוא את עצמה לא בגלל שהיא לא יכולה, היא יכולה. השאלה אם זו החברה שאנחנו רוצים לבנות. אנחנו רוצים שנשים יישארו עם רצון להביא חיים ולא לגמור חיים." ואת התפקיד המיוחד הזה אפשר לתמצת במילים “כל כבודה בת מלך פנימה”, או בביטוי הגרמני הישיר יותר “Kinder, Kirche, Kuche” – מקומה של האשה הוא ב(טיפול) ב(ילדים), בכנסיה ובמטבח.

להוציא, כמובן, העובדה שסדן היה מזדעזע מעצם הרעיון שלאשה יהיה תפקיד בבית הכנסת.

מבחינת סדן ושותפו לוינשטיין, לנשים יש תפקידים מוגדרים, שהוגדרו על ידי הטבע, וכל נסיון לחריגה מהם הוא סטיה מן הטבע. כמובן, מי שהגדיר את התפקידים האלה היו גברים. אנחנו יודעים שהם שונאים הומוסקסואלים (”סוטים,” בלשון האתון; “בעלי נטיה הפוכה” בלשונו של סדן), ואם למישהו היה ספק, יש להם בעיה גם עם נשים. וכמובן, עם לא יהודים. ויהודים חוטאים. או, במילים אחרות, עם 99.97% מהמין האנושי.

הרובד המעניין האחר בדבריו של סדן הוא התפיסה הקונספירטיבית. לדעתו, וכפי שציין ישראל הראל זו תפיסה רווחת בחוגי “המגזר”, כל הרעיון של קידום נשים בצה”ל הוא מזימה של “הקרן לישראל חדשה” (כלשונו) כדי לערער את הצבא. כלומר, לא נסיון של נשים לצאת מהארון שאליו הוא ולוינשטיין (ופחות או יותר כל רב אורתודוקסי) תוחמים אותן, אלא נסיון של גופים מרושעים ועלומים למוטט את הצבא תוך שימוש בזכויות נשים ככלי.

כפי שציינתי, אני סקפטי ביחס לתפיסה של פמיניזם שמוצא את ביטויו בהריגת ילדים עזתים, אבל אני לגמרי מבין את התפיסה שאם נשים רוצות להתקדם בחברה הישראלית, הן חייבות לצאת מהמסגרות שאליהן הן נדחקו על ידי גברים; ומאחר וכוח בחברה הישראלית מגיע, בין השאר, מדרגות על הכתפיים, ומאחר והשאלה (הלא חוקית) “מה עשית בצבא” עדיין רווחת בקרב מעסיקים, לגיטימי שנשים ינסו להגשים את עצמן דרך המוסד המרכזי ביותר במדינה.

סדן לא רואה זאת כך; נשים שרוצות כוח צבאי מאיימות עליו כגבר, זה עוד מוסד שעומד להפסיק להיות נחלה גברית. מה עושים? אומרים שזה מנוגד לטבע שלהן. רק גברים צריכים להרוג ולהיהרג, רק גברים צריכים לחוות את הטראומה של קרב, רק גברים צריכים לחזור מצולקים ולשתוק על מה שראו ועשו במשך שנים. כאן, כמובן, משתלבת העמדה של סדן עם העמדה של קהלני – ומאחר ויש לי אפס אמון בתום הלב של רבנים כמו סדן, אני חושד שבכוונה הוא מעביר את השיח לשם, מקום נוח לו יותר, כך שלא יצטרך לדבר על כך שמבחינתו נשים פסולות לא רק ללחימה, אלא גם לשפיטה ואפילו לעדות.

ונקודה שלישית, וחשובה לא פחות: סדן מדבר אל התלמידים שלו. הוא מדבר איתם פוליטיקה נקיה. הוא מתעמת עם החלטה של הפיקוד הצבאי והוא מגדיר אותה כתוצאה של קנוניה של כוחות אפלים. זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה זאת. הדברים שהוא כותב לתלמידיו ערב ההתנתקות מאלפים מאד (וכרגיל, הוא כנראה לא חשב שאיזה חילוני ימצא אותם): הוא עושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס, הוא מכריז שהוא מתנגד לסרבנות ואז קורא ברמיזה לתלמידים שלו לסרב (”איש לא יוכל לשלול את האמיתיות והכנות של חייל הטוען שזה למעלה מכוחותיו, ‘לא אוכל לבצע זאת אלא אם כן תשתילו לי לב אחר’”). לאורך כל ה”מכתב” שלו לתלמידיו הוא תוקף את צה”ל ואת הממשלה הנבחרת (על הצביעות הרגילה של הטענה שסרבנות משמאל פסולה בעוד שסרבנות מימין לגיטימית אדלג הפעם; בכל זאת, מדובר ברב אורתודוקסי, לדרוש ממנו יושר אינטלקטואלי זו גזירה שאין הציבור עומד בה).

מנהל בית ספר שהיה כותב כך כלפי הצבא או הממשלה היה עף מתפקידו לפני שנפתלי בנט היה מספיק לכתוב “מטפל **”; קצין בדרגת אלוף משנה שהיה תוקף כך את הממשלה או את הפיקוד, היה במקרה הטוב עף מהצבא ובמקרה הרע יושב קצת זמן בכלא. לקצינים ולמורים אסור להטיף פוליטית. סדן הוא גם מורה וגם קצין. הוא מכשיר תלמידים ששנה אחר כך יהיו חיילים. ועל התכנים שלו אף אחד לא מפקח. הוא נמצא בעמדה שבה אף אחד אחר לא נמצא: גם מטיף לסירוב פקודה (אבל רק “בגלל חוסר יכולת”, כמובן), גם מקבל על כך בתמורה את כספי משרד הבטחון, וגם מקבל את הזכות להרעיל את המחזור הבא של מתגייסים.

העובדה שישיבות ההסדר והמכינות הדתיות הן סוס טרויאני שמטרתו, מצד אחד, לספק שירות נוח לבני “המגזר” הנעלה מכולם ושנית לקדם את העמדות הפוליטיות של המגזר בתוך הצבא היא לא בדיוק סוד צבאי. המדינה מממנת את ה”לימודים” האלה, שהליבה שלהם היא הטפת שנאה כנגד רוב האוכלוסיה (כן, רוב!) בעשרות מיליונים מדי שנה. אם ה”מכינה” של סדן ולוינשטיין היתה מדרסה, והיו נאמרים בה רבע מהדברים שהשניים משפריצים על הציבור הישראלי, היא כבר היתה נסגרת, וגלעד ארדן היה מכריז שהוא מצא שם עיתון ושלכן מדובר בזרוע של דאע”ש.

הגיע הזמן לסגור את ישיבות ההסדר והמכינות. לא ירצו להתגייס? סבבה. רווח ציבורי נקי. הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא אנשים שאולפו לתפיסות אנטי-דמוקרטיות במקום שבו הם יכולים להפעיל נשק.

הסיכוי שזה יקרה לא משהו, כי לחטיבה האנטי-דמוקרטית בישראל יש כוח פוליטי ניכר. בנט כבר הספיק להודיע שהוא ידון בסגירת המכינה בעלי אחרי שליברמן יחסל את הניה. אבל בינתיים, אפשר לעשות צעדי מנע. בתור התחלה, לנהל את הדיון. ראשת מרצ, זהבה גלאון, הגישה הצעת חוק (גילוי נאות: היה לי הכבוד לסייע בהכנתה) שקוראת לשלול את המימון ממכינות שרבנים בהן קוראים לסירוב פקודה או מפיצים שנאה כלפי אוכלוסיות שלמות; הקטגוריה הזו מעיפה גם את סדן וגם את לוינשטיין, ובדיוק בשל כך היא תעמיד את המגזר העליון בעיני עצמו על הטלפיים האחוריות. כתבו לחברי הכנסת מהמפלגה שבה תמכתם ובקשו מהם לתמוך בהצעת החוק המינימליסטית הזו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שתי נקודות על אותו הספקטרום

מה משותף לאיש “מרכז” כמו דן מרגלית ולמחבר “תורת המלך”: הציונות האכזרית

יהדות ארה”ב חווה גל חריף של אנטישמיות: עשרות מרכזים קהילתיים יהודיים חוו איומי פצצה טלפוניים, ולפחות בית קברות אחד הושחת. הנשיא המועדף על הניאו נאצים )זה שהשמיט במכוון את אזכור היהודים בצהלך ציון יום השואה) עשה כמיטב יכולתו להתעלם מהבעיה, עד כדי התפוצצות בשידור חי על כתב חרדי – אוהד, יש לציין – שהעז להעלות את הבעיה. יממה קודם לכן ביקר ראש הממשלה לשלשת עופות בוושינגטון, וסיפק לטראמפ חיפוי ארטילרי, שטראמפ שמח לצטט אחר כך.

לא מסובך לדמיין מה היה קורה אם התפרצויות כאלה היו נרשמות בימי אובמה. ממשלת נתניהו היתה נעמדת על טלפיה האחוריות ומגנה את חוסר הפעילות של הנשיא. אחרי הכל, נתניהו עדיין מעסיק רועץ – רן ברץ – שהסתבך עם ממשל אובמה משום שקרא לאובמה “אנטישמי” כי זה העז לתמוך בתכנית שתי המדינות, מנוחתה עדן. ממשלת ישראל, בקצרה, עושה שימוש אינסטרומנטלי באנטישמיות לצרכיה, בדיוק כפי שהיא עושה בשואה הארמנית: כל זמן שטורקיה היתה בעלת ברית, ישראל הרשמית עשתה כמיטב יכולתה למנוע אזכור של רצח העם השני במאה ה-20 (הראשון היה של בני ההרארו בנמיביה), עד וכולל הפעלת הלובי היהודי בארה”ב כדי למנוע החלטות קונגרס שמציינות אותו. ברגע שטורקיה חדלה להיות בעלת ברית, החלו פתאום הפוליטיקאים מהימין להזכיר בשיטתיות את רצח העם הארמני.

אבל הבעיה פה היא לא שימוש ציני באנטישמיות כנשק פוליטי והמנעות מהתייחסות אליה כשהיא מקודמת על ידי משטר שנתפס ידידותי; הבעיה עמוקה יותר. לשם כך, ראוי לציין שתי התבטאויות בנושא מהשבוע האחרון.

הראשונה היא של דן מרגלית, פרשן מוכר ואיש “מרכז” או מרכז-ימין. בחשבון הטוויטר שלו, כתב מרגלית ש”גם יהודי ארה”ב מוזמנים לעלות למולדת ולא לייבב על האנטישמיות שמעבר לאוקיינוס.” מרגלית מביע פה את התפיסה הציונית הקלאסית: מולדתם האמיתית של היהודים היא ישראל, ואם הם בוחרים לחיות מחוץ למולדתם, אין להם מה להתלונן על אנטישמיות. כציוני, מרגלית לא יכול להבין את התפיסה שיהודי אמריקאי רואה בארה”ב את מולדתו ושהגירה לישראל – ודאי הגירה שלא מרצון – היא מבחינתו גלות.

הציטוט השני הוא של הרב יוסי אליצור. הלז הוציא לאחרונה את הכרך השני של “תורת המלך,” וכשנשאל האם יחס מפלה כלפי זרים איננו גזענות, ענה “מותר למדינה ולמלכות לשמור על צביון, מאד סביר, מתבקש וכך נהוג בהרבה מקומות, בדומה לבית של משפחה בו יש הבדל בין בעלי הבית ובין אורחים מבחוץ. האמת שבהרבה מדינות, בעיקר בעולם המערבי, מתלבטים כיום בסוגיא הזו, של בני הבית לעומת אורחים, וכמובן שלתורה יש מה לומר בה. אגב, תתפלא לשמוע שמקור הדין הוא בשולחן ערוך, המתיר להפלות גם נגד יהודים. אם המלך בחוץ לארץ אומר שיהודים צריכים לשלם יותר מסים, זה לגיטימי.”

עם נתעלם לרגע מהתפיסה המלוכנית הארכאית של אליצור – ההלכה, אחרי הכל, מעולם לא התקדמה מעבר לתפיסת המשטר ההלניסטית של מלך עם מועצה – הוא אומר דבר פשוט למדי: אם מדינות אחרות מחליטות להפלות לרעה את האוכלוסיה היהודית שלהן, זה לגיטימי. היהודים במדינות העולם הם אורחים, לא בעלי בית.

אליצור, נזכיר, נמצא בקצה הימני-קיצוני של הפריזמה, זה שמימינו יש רק גדר תיל מחושמלת. ואף על פי כן, מה שהוא אומר נשמע בדיוק כמו שאומר איש ה”מרכז-ימין” דן מרגלית. ושניהם נשמעים כמו אנטישמים מהשורה: היהודים הם נטע זר ברוב מולדותיהם, וככאלה אל להם להתאונן על שנאה או אף אפליה כלפיהם. זה גורלם.

מה שורש התפיסה הזו? במקורה, כמובן, זו “שלילת הגלות” של הציונות, התפיסה שאימצה את ההנחות האנטישמיות: שהקיום היהודי בגולה תלוש, מנוון, נשי, לא יצרני; שקיומם של היהודים בין האחרים מחליש את היהודים ומחליש את האחרים; שנסיון של יהודים להשתלב בחברה הכללית הוא “בלתי טבעי” או “מנוגד לטבע”; ושהיהודים יוכלו לשוב למלוא אונם רק בשובם כאיכרים-לוחמים (כמו האנטישמיות, גם הציונות תיעבה את העירונות ואת העירוניים) אל אדמתם המיתולוגית.

אבל כאן יש עוקץ ארסי יותר, זה שכינה שבתאי בית-צבי ב”הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה” המופתי שלו (בהצלחה לשים יד על עותק, הממסד ממש לא אהב את הספר) כ”הציונות האכזרית.” בית-צבי התחקה בתמיהה על העוינות הציונית המובהקת לכל הנסיונות להציל את יהודי אירופה בתחילת ימי השואה: הנסיונות לטרפד את ועידת אוויאן, שכינס הנשיא רוזוולט כדי לטפל במשבר הפליטים אחרי הסיפוח הנאצי של אוסטריה, והחרדה שאחזה בהנהגה הציונית מחשש שהוועידה תצליח; ההתנגדות הארסית לתכניתו של שליט סנטו דומינגו לקליטת 100 אלף פליטים יהודים; וגרוע מכל, מבחינתו של בית-צבי, העובדה שבמה שהוא כינה המאבק בין גבלס ובין שמואל זיגלבוים, שבו ניסה זיגלבוים – נציג הבונד בממשלת פולין הגולה – לחשוף את השמדת יהודי פולין, התייצבה התקשורת הציונית לצד גבלס (!) והכחישה את השואה, תוך שהיא מצטטת את ההצהרות של גבלס וממעיטה בערכן של החשיפות של זיגלבוים. זיגלבוים שלח יד בנפשו במחאה על השמדת יהודי פולין ב-12 במאי 1943.

המסקנה של בית-צבי היתה שהבעיה בציונות החלה עוד קודם, והיא החלה במשבר אוגנדה. צריך לזכור: ההחלטה לקבל את אוגנדה כמדינה יהודית נועדה לשמש כ”מקלט לילה”, כביטויו של נורדאו, להמוני היהודים הרוסים שהיו חשופים לפוגרומים בעידוד הממשלה הרוסית. אבל “ציוני ציון” התנגדו לתכנית בחירוף נפש, משום שמדינה יהודית שאיננה בפלסטינה היתה מונעת הקמה מדינה יהודית בפלסטינה. הדברים הגיעו עד כדי ההתנקשות הראשונה בתולדות הציונות: לוזר כלשהו ניסה לירות בנורדאו (וזה, על פי האגדה, אמר אחר כך את המילים “עם קטן, אבל מאוס”). קודם לתכנית אוגנדה, הציונות היתה במהותה תנועה טריטוריאליסטית: היא רצתה פיסת מולדת, לא כל כך משנה איפה, עבור היהודים. אחרי קריסת אוגנדה, תנועות טריטוריאליסטיות – כמו זו של ישראל זנגוויל – נחשבו כמינות בקרב הציונים והוחרמו. הציונות היתה מעתה תנועה להקמת מדינה בפלסטינה.

וכפי שבית-צבי זיהה, למען המדינה הזו היא היתה מוכנה להקריב את העם היהודי, או למצער חלקים ניכרים ממנו. יהודים שלא היו ציונים נחשבו פחותים. בן גוריון, כידוע, אמר בסוף שנות השלושים שאם הוא היה צריך לבחור בין הצלת חצי מיליון ילדים יהודים על ידי הבאתם לפלסטינה ובין הצלת מיליון מהם על ידי הבאתם לבריטניה, הוא היה בוחר להציל חצי מיליון. הדברים לא היו ערטילאיים: הם נאמרו בזמן שבו הומניסטים בריטים ארגנו את הקינדרטרנספורט, הצלתם של כ-10,000 ילדים יהודים (ועוד אלפיים ילדים “לא אריים”) על ידי העברתם מגרמניה לבריטניה.

הציונות, אז והיום, לא רואה ביהודים בפני עצמם ערך. היא רואה בהם רק בשר תותחים שישרת את מטרתה: מדינה יהודית, על חשבונם של היהודים שאינם רואים בהם ציונים. מכאן המאבק הציוני ב”התבוללות”, כלומר החשש שהמדינה הציונית תאבד מגויסים פוטנציאליים משום שאלה יוציאו את עצמם ואת צאצאיהם מן היהדות; מכאן השימוש הבלתי נתפס בביטוי “השואה השקטה” – גם מפי נציגי ממשלת ישראל – כתיאור לבחירתם האישית של יהודים להפסיק להיות כאלה. היהודים, מבחינת הציונות, הם לא פרטים; הם גוש אחד שתפקידו לשמש את האומה.

מבחינה זו, אנטישמיות היא כלי שימושי. היא עשויה לגרום ליהודים בניכר לבצע את תפקידם ההיסטורי, אליבא דציונים, ולהגר לישראל. העובדה שבכך נגרם להם אסון טראומטי היא משנית; החיים שלהם ממילא היו לכל היותר הוויה כוזבת. לכן אנחנו לא צריכים להיות מופתעים כשציונים – מדן מרגלית ועד יוסי אליצור – מגיבים על אנטישמיות בסוג של התרוממות רוח.

הציונות והאנטישמיות, בסופו של דבר, הינן נקודות על אותו הספקטרום; הן מתקיימות מצוין זו עם זו ומזינות זו את זו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)