החברים של ג'ורג'

מסתובבים בינינו עשרות אנשים שעוד לא יודעים שהם יהיו קורבנותיו.

יקראו לו ברוך, או מאיר, או יגאל, או שלמה. או אולי עדן, או אשר, או אלירן. הוא לא מוכר לאף אחד מאיתנו כרגע, סביר שהוא לא מוכר אפילו לאלה שיהיו לימיו לסוגדיו, אבל השם שלו ייחקק באותיות של דם ועשן בעוד כמה חודשים. כרגע הוא עדיין חושב על זה, שוקל את שיקוליו; אולי כבר קיבל את ההכרעה ועכשיו הוא בוחן את השיקולים הטקטיים. במחלקה היהודית עובדים מסביב לשעון, כוססים ציפורניים, ומפעילים לשווא מודיעים קטנים וחסרי ערך בנסיון חסר סיכוי, שהם יודעים שהוא חסר סיכוי, להגיע אליו מראש.

מפעל ההתנחלויות עומד להוציא מקרבו רוצח המוני נוסף. הם עושים את זה בדייקנות של שעון.

* * * *

השנה היא 1981. ישראל עומדת לסגת מסיני. התמיכה במהלך בציבור הישראלי רחבה מאד; יותר מ-90 חברי כנסת תמכו בהסכם השלום עם מצרים. החשש, אם כבר, הוא חשש שהמצרים לא יעמדו בהסכמים.

אבל בקרב המתנחלים האידיאולוגיים, החשש עמוק הרבה יותר. סיני אמנם לא נמצאת בגבולות ההבטחה – אלא אם אתה חושב, וזו אינה דעת הרוב, ש"נהר מצרים" הוא הנילוס – אבל עצם הרעיון של נסיגה עומד בניגוד לאידיאולוגיה של התנועה. אחרי הכל, על פי התיאולוגיה של הרבנים לבית קוק, אין נסיגות בגאולה. אם יש נסיגות, זו איננה הגאולה.

קבוצה של מחבלים יהודים מתארגנת לפעולה. חגי סגל, היום משום מה עיתונאי ואז אחד הקושרים, יקרא לימים לספרו עליהם "אחים יקרים." הקושרים באים מלב לבה של תנועת ההתנחלות. אחת הסיבות לנסיונות לפיצוץ המסגדים על הר הבית היא לעורר ג'יהאד עולמי כנגד ישראל, שייאלץ את מצרים לסגת מהסכם השלום ולמנוע בכך את הנסיגה.

הנסיון הזה נכשל. אבל הקושרים הופכים לגיבורי תנועת ההתנחלות. כולם זוכים לחנינה. אף אחד מהם לא יושב בכלא יותר משבע שנים. אף אחד לא מזכיר לחגי סגל את חלקו בעיוורו של חבלן מג"ב, סלימאן חירבאווי. הוא אמנם איש כוחות הבטחון, אבל קודם כל הוא ערבי.

* * * *

סוף שנת 1993, פלוס מינוס. חודשיים-שלושה אחרי הסכם אוסלו. המשורר והמתנחל הצעיר אליעז כהן מחליט, יחד עם עוד כמה חברים, להקים מחתרת שתפגע במנהיגות הפלסטינית ותחסל את הסכמי אוסלו. הוא לוקח את הרעיון שלו לניסן סלומיאנסקי, היום חבר כנסת מטעם סיעת האחים היהודים ואז קמב"ץ מועצת יש"ע. סלומיאנסקי מוריד אותו מהרעיון בעדינות. סלומיאנסקי לא עושה את הדבר המתבקש ופונה למשטרה או לשב"כ. אחרי הכל, זה הדבר הטבעי לעשות, וסלומיאנסקי לא רוצה להיחשב ל"מוסר." אליעז כהן התבגר מאז והפך לאדם שפוי. החברים שלו – אלוהים יודעת.

* * * *

אנחנו בפברואר, 1994. כחצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו. ביום חג הנקמה היהודי, פורים, פוסע ברוך גולדשטיין, נציג תנועת כך במועצת קריית ארבע, לתוך "אולם אברהם" במערת המכפלה. גולדשטיין לובש את מדי צה"ל שלו ונושא רובה סער מדגם גליל. הוא חובש אוזניות ירי. יומיים קודם לכן הוא שינה את ביטוח החיים שלו והגדיל אותו באופן משמעותי.

גולדשטיין פותח באש לעבר הקהל הצפוף – כ-800 איש היו במקום. אוזניות הירי מחרישות את זעקות הפצועים. הוא יורה עד שאוזלת התחמושת שלו. הוא הורג 29 בני אדם ופוצע 125 מהם. כשהוא חדל לירות, מסתערים עליו כמה מן המתפללים ומנקים את העולם מנוכחותו. על פי דיווחים ראשוניים באותו היום, חיילים שנזעקו למקום למשמע הירי ראו מוסלמים מסתערים על חייל ופתחו גם הם באש – בדיוק כפי שתכנן.

שעות ספורות לאחר מכן, קרית ארבע צהלה ושמחה. חנן פורת, מהאידיאולוגים של גוש אמונים והפנים החביבות של התנועה, נתפס כשהוא קורא בעליצות "פורים שמח, יהודים." אחר כך יגיעו תיאוריות הקונספירציה. בדקות הראשונות, יש בעיקר שמחה.

לא רק על ההרג: גם על מה שברור שיבוא אחריו. שורה של פיגועים שמבצע החמאס בישראל, 40 יום לאחרי הטבח, מחסלים את האופטימיות שאחרי הסכמי אוסלו ואיתם את ההסכם כולו. בהיסטוריה של הטרור, גולדשטיין הוא מהמוצלחים שבטרוריסטים. בהתאם, הוא הופך לקדוש מעונה של תנועת ההתנחלות, שבונה אחוזת קבר מפוארת לאיש שהציל אותה.

ישראל החופשית מהססת: רבין שוקל לזמן קצר לפנות בתגובה את מתנחלי חברון, וחוזר בו. רחוב השוהאדה נותר סגור לתנועת פלסטינים.

* * * *

בשנים 1994-1995 מסתובב באוניברסיטת בר אילן סטודנט למשפטים נמוך קומה, שנוהג לבחור את המועמדות שלו לדייטים על פי תשובתן על השאלה הבאה: מה הן חושבות על ברוך גולדשטיין. זו התנהלות סבירה לגמרי בבר אילן, כמסתבר.

יחד עם שורה של בוגרי ישיבות הסדר אחרים, הסטודנט – יגאל עמיר שמו – מתכנן ללכת בעקבותיו של גולדשטיין ולבצע פיגועים כנגד פלסטינים. שמותיהם של הקושרים הללו – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – נבלעו בעלטת השכחה שהישראלים אוהבים להעטות על עצמם. הפיגועים בפלסטינים לא יצאו אל הפועל, משום שעמיר מוצא מטרה מוצלחת הרבה יותר: ראש הממשלה יצחק רבין. הוא מנסה להתנקש בו שלוש פעמים. ברביעי בנובמבר, 1995, הוא גם מצליח.

התגובה הראשונית, האמיתית, בקרב המתנחלים ותומכיהם היא חגיגות: בתפוח פותחים בקבוקי יין, משלחת "בני עקיבא" לפולין פוצחת בריקודים ספונטניים. כעבור כשעה, מבינה הנהגת המתנחלים שיש כאן בעיה מסוימת, אז היא מוציאה הודעת גינוי – שחלק ניכר מהטקסט שלה מוקדש לגינויו של הנרצח. הטרוריסט חגי סגל כותב למחרת הרצח טור שכותרתו היא "מה עשית, מטורף," שמוקדש לגינוי השיקולים הטקטיים של עמיר ולנזק שעשוי להגרם לתנועת ההתנחלות כתוצאה מהרצח.

בתגובה, מנסה ראש הממשלה שמעון פרס לשכנע את המפד"ל להכנס לממשלתו.

* * * *

אוגוסט 2005. בעוד ימים ספורים צפויה להתחיל ההתנתקות. העריק מצה"ל עדן נתן-זאדה, ששרץ בחודשים האחרונים במעוז הכהניסטי כפר תפוח, עולה על קו 165. התאריך הוא השלישי באוגוסט. נתן-זאדה, במדים, בוחן את מסלול הקו. הוא מגיע עד התחנה האחרונה. הוא האחרון על האוטובוס. נהג האוטובוס, תושב שפרעם, חומל עליו ומסיע אותו עד למקום שנתן-זאדה טוען שהוא ביתו.

למחרת, הרביעי באוגוסט, עולה נתן-זאדה שוב על קו 165. הפעם הוא פותח באש. הוא רוצח ארבעה אזרחים ישראלים פלסטינים, ופוצע תשעה. הנוסעים משתלטים עליו, ומתארגן המון לינץ'. משטרת ישראל נזכרת שיש לה דברים דחופים יותר לעשות, והאספסוף המשולהב רוצח את נתן-זאדה, כשהוא כפות ובלתי חמוש.

בכיסו נמצא פתק, "יהודי לא מגרש יהודי." מטרת הטבח: שיבוש ההתנתקות. במערכות כלי התקשורת התלבטות: כיצד יש להגדיר את נתן-זאדה. ראש הממשלה שרון, שחש בסכנה למהלך הפוליטי הגדול היחיד שהוביל עד אז, ממהר לספק את התיוג הנכון: הוא קורא לו "מחבל יהודי," הפעם הראשונה שטרוריסט יהודי זוכה לכינוי הזה, וכלי התקשורת ממהרים, ברווחה, להשתמש בו.

הציבור היהודי זוכר את נתן-זאדה, אם בכלל, בתור מישהו שעשו בו לינץ'.

* * * *

17 באוגוסט, 2005. ההתנתקות התחילה רשמית לפני יומיים. הפינוי הפיזי החל בבוקר. בצהרים, מגיע אשר וייזגן, מתנחל משבות רחל שעבד כנהג הסעות לעובדים, לאזור התעשיה שילה. וייזגן חוטף את נשקו של מאבטח במקום, ורוצח את ארבעת העובדים הפלסטינים שהסיע. הוא אומר שהוא ביצע את הטבח כדי למנוע את ביצוע ההתנתקות.

וייזגן מנקה את העולם מנוכחותו על ידי התאבדות ב-22 בדצמבר 2006. הוא נשכח לגמרי, לא מעט בשל ההתאבדות.

* * * *

אנחנו עדיין ב-17 באוגוסט. ילנה בוסינובה, ילידת אודסה בת 54 שהיגרה לישראל ובחרה להתגורר בקדומים, מגיעה למחסום המשטרה בנתיבות, שממנו אי אפשר היה לעבור הלאה לעבר הרצועה. היא שופכת על עצמה בנזין ומציתה את עצמה. התקשורת הישראלית בוחרת להתעלם מאקט המחאה הזה, שלא צולם. הממסד המתנחלי לא יודע איך להגיב לאקט האלימות הזה, שבניגוד לאתוס שלו מופנה לא כלפי פלסטינים אלא כלפי המתנחל עצמו. שתיקת מבוכה יורדת על המגזר.

* * * *

אנחנו יומיים לאחר מכן, 19 באוגוסט. מתנגדי ההתנתקות מציתים צובר גז ברחובות, כשהם מרססים כתובת לידו: "צריך לרצוח את שרון." התערבות מהירה של הכבאים והמשטרה מונעת מההצתה להפוך לפיגוע המוני – כנגד אזרחים ישראלים. אם המבצעים נתפסו, הם לא זכו לשום תשומת לב. האירוע עצמו – נשכח.

* * * *

אנחנו כעבור שבועיים, ה-31 באוגוסט 2005. ברוך בן מנחם, מהגר טרי מארה"ב, מצית את עצמו במחאה על ההתנתקות, שנמצאת כבר בשלביה הסופיים. הוא נפטר כשבוע לאחר מכן. ממסד המתנחלים לא יודע איך לאכול אדם שבמקום להרוג פלסטינים הורג את עצמו, והוא שוקע בתהומות הנשיה. בתקשורת הוא היה שמועה ותו לא: בחודשים הראשונים אחרי ההתנתקות, כשניסיתי לעשות כתבה בנושא, אף אחד לא ידע אפילו את שמו. ידעו שהיה עוד מתאבד חוץ מבוסינובה, אבל לא ידעו מיהו. האקט עצמו נשכח. לבוסינובה יש ערך בוויקיפדיה העברית; לבן מנחם אין.

* * * *

2008, תאריך מדויק לא ידוע. המקום: המאחז הבלתי חוקי הידוע לשמצה חוות גלעד. ההיסטוריה הארוכה של טרור מתנחלים עוברת זיקוק וגיבוש לכדי אידיאולוגיה. המונח "תג מחיר" בא לעולם. המשמעות: על כל פעולה שתבצע הממשלה כנגד מתנחלים, תבוא פעולת טרור נגד פלסטינים. הרעיון אולי עובר גיבוש בחוות גלעד, אבל מאומץ תוך זמן קצר על ידי הנהגת המתנחלים, בדמותם של בני קצובר וגרשון מסיקה.

* * * *

הכלי הראשון של המתנחלים, בנסיונותיהם למנוע פינוי, הוא לחץ פוליטי. זה לגיטימי, גם אם זה גורר חריקת שיניים, וברוב המקרים זה גם עובד. הבעיה היא שהכלי השני בארסנל שלהם הוא טרור. הטרור הזה מתגלם, פעם אחר פעם, בהרג של פלסטינים שמיועד להוביא לפיגועי נגד בישראל. בחלק מהמקרים, המפגע מאומץ על ידי הקהילה; במקרים אחרים, הוא זוכה לשתיקה. אני חושד, אבל זה מצריך מחקר מעמיק יותר, שהדחיה או הקבלה נובעות יותר ממעמדו של המפגע קודם לפיגוע מאשר לפעולה שהוא ביצע. וייזגן ונתן-זאדה לא היו מוכרים, ונעלמו; ברוך גולדשטיין הפך לקדוש מעונה בקהילה קטנה אך מתרחבת; חגי סגל ומפגעי המחתרת היהודית הראשונה זוכים לחיבוק ממסדי הדוק. היחס ליגאל עמיר דו משמעי, אבל היחס לבת אצולת ההתנחלות מרגלית הר שפי הרבה יותר חיובי ומחבק. המקרים של השכחה מכוונת הם בדרך כלל מקרים של התאבדות; היהדות מכירה, במקרים קיצוניים במיוחד, בלגיטימיות של התאבדות. מחאה איננה חלק מהם.

בשום מקרה אין גינוי חד משמעי, בלי קריצה ובלי "אבל", של מעשי הטבח, מצד הנהגת המתנחלים. יתר על כן, כאמור, הנהגת המתנחלים אימצה את נהלי "תג מחיר." קצובר, בקישור שהובא למעלה, אומר ש"לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות." מועצת יש"ע לא גירשה את קצובר משורותיה ולא התנערה מהדברים.

המשמעות היא שאם וכאשר ינסה נתניהו להגיע לאיזשהו הסכם מוגבל עם הפלסטינים, וינסה לפנות אפילו מאחז, אנחנו צפויים לגל של רצחנות כלפי פלסטינים. שימו לב למקבץ יוצא הדופן של אירועי טרור סביב ההתנתקות: שרון היה איש של פלדה. נתניהו, כידוע, רופס הרבה יותר. המתנחלים יודעים שהם יוכלו לכופף אותו. והפעם, אחרי הכל, אנחנו לא מדברים על עזה. אנחנו מדברים על לב-לבה של המולדת היהודית. אם כאן תהיה נסיגה, דוקטרינת ה"אין נסיגה בגאולה" – שכבר ספגה מכה איומה עם כשלון נבואת השקר של "היה לא תהיה" – תמצא את עצמה במשבר שעשוי להיות סופני.

וכדי למנוע את זה, הוכיחו המתנחלים פעם אחר פעם, אין להם בעיה לשפוך דם פלסטיני. המקרה החריג של נסיון פיצוץ הצובר עשוי להעיד שגם המעצורים מפני רצח יהודים חלשים משהיו בעבר. כשזוכרים את העובדה שמאז ההתנתקות, יותר ויותר יהודים נתפסים כעובדי אלילים במקרה הטוב או ערב רב במקרה הרע משום שהם לא תומכים באחים היקרים שלהם, זה צריך להדאיג מאד.

מה שצריך להדאיג יותר הוא העובדה שפעם אחר פעם, פיגועים שמגיעים מן הימין הדתי גוררים הלם קצר וזמני – "כרעם ביום בהיר," כינה אהוד ברק את הטבח במערת המכפלה – ואחר כך מגיעה כניעה בפני הטרוריסטים, שמלווה בשכחה מהירה של הפיגוע ושל הכניעה. זה אומר, והמתנחלים הבינו את זה, שהטרור עובד. שרון, שוב, היה החריג; ונתניהו, שוב, הוא לא שרון.

וזה לא רק שהטרור עובד: במקרים רבים, רצח מעניק לרוצח הון תרבותי ניכר. פעם אחר פעם, קם לו "שליח ציבור" ועושה את מה שהוא יודע שהציבור שלו משתוקק שייעשה, קונה לו בכך לעתים שם עולם, על כל פנים חורג מאלמוניותו. להרבה יותר מדי לוזרים, הפיתוי גדול מדי והמעצורים חלשים מדי.

יהיה רע יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אירוע ראשון: בסוף השבוע שעבר עצרו קלגסינו החביבים קבוצה של פעילי תעאיוש שהגיעו לכפר סוסיא. הגעתם של הפעילים למקום נבעה, בין השאר, מביקור קצר של פוגרומצ'יקי נוער הגבעות, שהשאירו בסוסיא את הכתובות "תג מחיר" ו"מוות לערבים." המנהל האזרחי, מסיבות שוודאי תויקו בארכיוניו במקביל תחת "רשעות" ו"טמטום", סירב לאפשר לתושבים למחוק את הכתובות. פעילי תעאיוש הספיקו למחוק את הכתובת "תג מחיר", ועמדו בעיצומה של הפעולה המסוכנת של מחיקת הכתובת "מוות לערבים", כששוטרינו האמיצים הסתערו עליהם ועצרו אותם. התביעה המשטרתית מיהרה להגיש כתב אישום, כשהיא טוענת שמחיקת הכתובות הללו מהווה סכנה לשלום הציבור כמו כתובות הנאצה שכתב מישהו ב"יד ושם."

עכשיו, עבדכם הנאמן לא התרשם מכתיבת כתובות הנאצה על "יד ושם." כלומר, אני חושב שמדובר בשטויות שמטרתן להרעיש את דעת הקהל, שמזמן סיפחה את "יד ושם" כשטח קדוש, וככאלה הן לא רק "מסוכנות לשלום הציבור", אלא להיפך – מועילות לו. הן עוד עלולות, אבוי, לגרום למישהו לחשוב מחדש על מה שלימדו אותו. הן פגעו ברגשות הציבור, בוודאי, וזה בפני עצמו רווח נקי; והן גרמו נזק זניח למבנה ציבורי. שזה לא נחמד, אבל זה מחיר שמדינה דמוקרטית אמורה להיות מסוגלת לעמוד בו. בשום מקרה לא היה "איום על שלום הציבור" בפרשת הכתובות ב"יד ושם."

מילא זה: המשטרה פספסה את העובדה שהמצב הוא הפוך. פעילי תעאיוש מחקו כתובות נאצה, לא כתבו אותן – כתובות נאצה, אגב, שעצם כתיבתן היא עבירה על החוק. המשטרה מיהרה להגיש כתבי אישום לא נגד כותבי כתובות הנאצה – את אלה, כמו את הרוב המוחלט של פוגרומצ'יקי תג מחיר, היא לא תמצא וגם לא רוצה למצוא – אלא כנגד האנשים שעמדו לצד המותקפים.

אירוע שני: ערב ההתנתקות ביצעו מתנחלים ועוזריהם מספר פיגועים, בעיקר כנגד פלסטינים, בנסיון להביא להתלקחות בשטחים שתמנע את ביצוע ההתנתקות. כלומר, לקנות את המשך שהייתם על אדמה גנובה באמצעות דם חפים מפשע. אחד הפיגועים הבולטים ביותר בוצע על ידי הבוגד והעריק מצה"ל עדן נתן-זאדה. הלז ניצל את כלי הנשק שקיבל מצבא ישראל ואת האימון שקיבל, ותוך הפרת שבועתו להגן על אזרחי ישראל רצח ארבעה אזרחים ישראלים (לא יהודים) בשפרעם. בין האנשים שרצח נתן-זאדה היה נהג האוטובוס, שערב קודם לכן – מבלי שידע שנתן-זאדה על האוטובוס משום שהוא מתכנן את הטבח שלו – חמל על החייל הבודד והסיע אותו מרחק רב לעבר ביתו. זמן קצר לאחר מכן נרצח נתן-זאדה על ידי ההמון הזועם, אחרי שהמשטרה הפקירה אותו ונמלטה מהמקום. כעת מתנהל משפטם של כמה מהחשודים בביצוע הלינץ' בו.

עם הטבח שביצע נתן-זאדה, מיהר ראש הממשלה דאז אריאל שרון להגדיר אותו כ"מחבל יהודי", והכניס בכך את הביטוי לשפה המדוברת. בימים אלה, טוענת הפרקליטות בבית המשפט שהפיגוע של נתן-זאדה היה "אירוע פלילי."

לא היה שום דבר פלילי ברצח של נתן-זאדה. הוא היה מעשה של טרור פוליטי מובהק מתחילתו ועד סופו. נתן-זאדה לא בזז את קורבנותיו, לא ניסה להרוויח מהרצח, ולא הכיר אף אחד מהם אישית. הרצח כוון כלפי אזרחים ישראלים שאינם יהודים. במכתבים שהשאיר אחריו הבוגד הוא הבהיר שבכוונתו לבלום את ההתנתקות. אבל, מבחינת הפרקליטות בישראל, אין מחבלים יהודים. אין פיגועים שמבצעים יהודים. אין טרור יהודי. טרור ופיגועים מגיעים רק מצד אחד.

אירוע שלישי: הפרקליטות סגרה את תיקי ההסתה כנגד שמואל אליהו, אולי המסית המסוכן ביותר הפועל כעת. הטענה שלה, הסבירה ביחס, היא שיתכן שדבריו של אליהו סולפו או הוצאו מהקשרם. היא כנראה לא מכירה את הנאום שנשא אליהו בהתנחלות איתמר אחרי הטבח שבוצע שם. אליהו דרש שם על "מצוות נקמה" – טקסט אהוב על מאיר מרטין כהנא – וקרא "לא לרחם על הגידולים הסרטניים." אליהו אוהב להקליט את עצמו. ספק אם הפרקליטות לא יכלה לשים יד על הקלטה.

אבל בהתחשב בהחלטה שקיבלה הפרקליטות בפרשת "תורת המלך", ובהתחשב בכך שהיא סגרה בנובמבר האחרון את התיק נגד אליהו, כשהלז הוציא פסקי הלכה שאוסרים על מכירת דירות ללא יהודים בצפת עירו, כנראה שבפרקליטות של וינשטיין ושר המשפטים יעקב "חוקי התורה" נאמן החליטו פשוט להרוג את עבירת ההסתה, לפחות זו שבאה מימין. אחרי הכל, ההגיון של סגירת התיק נגד "תורת המלך" חל גם על ההסתה לגזענות של אליהו: גם היא נשענת לחלוטין על נימוקים דתיים. עכשיו תשאלו את עצמכם אם סלחנות כזו היתה מופעלת גם כלפי תאומו הרוחני של אליהו, ראעד סאלח.

אירוע רביעי: משרד המשפטים של נאמן והיועץ המשפטי וינשטיין הציג השבוע הצעת חוק שתאסור על פליטים אפריקנים להוציא כספים מישראל. מבקשי מקלט שינסו להוציא כסף מישראל למשפחותיהם באפריקה יהיו צפויים לקנס של 29,200 ₪ או חצי שנת מאסר. כלומר, משרד המשפטים של ממשלה קפיטליסטית במוצהר רוצה לאסור על פליטים לעשות את מה שעובדים זרים עושים בכל רחבי העולם – לקחת את הכסף שהרוויחו בזיעתם ולשלוח אותו הביתה. על פניו, פליט שיעביר כסף מישראל לסיני – שטח שנמצא בריבונותה הרופפת של מדינה זרה – בכדי להציל את חייו של קרוב משפחה שמוחזק ומעונה על ידי כנופיה בדואית, יסתכן בחצי שנת מאסר.

בהצעת החוק נכתב בלשון חלקות שהיא לא תחול על מי שישראל תכיר בו כפליט, וזה נשמע נחמד עד שזוכרים שישראל לא מכירה באנשים כפליטים ומתחמקת מחובתה לברר מי הוא פליט. כך זה נוח לה: אחרי הכל, אם היא תברר, היא עשויה להיאלץ להכיר בכ-88% מהאריתראים הנמצאים בישראל כפליטים. זה השיעור של מקבלי המקלט האריתראים באירופה.

עוד נקבע בהצעת החוק שכאשר יעזוב הפליט את ישראל, הוא לא יוכל לקחת איתו סכום כסף שעולה על מחצית שכר המינימום כפול מספר החודשים שבהם עבד. המחוקק חומד לצון ואומר שאם מבקש המקלט ירצה לקחת יותר כסף, כל מה שעליו לעשות הוא להביא הוכחות מהמעסיק שלו, על פיהן קיבל ממנו יותר כסף. זה נשמע נחמד, עד שזוכרים שחלק ניכר מהפליטים לא מקבלים תלושי שכר מסודרים – ושלמעסיקים הישראלים יש מנהג לא לתת להם את המשכורת האחרונה שלהם. בחסדיהם של אלה תלויים עכשיו אנשים שנמלטו ממדינות אכולות חרב, ושבסך הכל רוצים לקחת איתם את הכסף שהרוויחו.

יש לי הצעה קצרה יותר ומסודרת יותר, שתבהיר לכולם איך נראית ישראל ותעזור לראש הממשלה ביוזמת ה-hasbara החדשה שלו, זו שמיועדת לשכנע אפריקאים לא לברוח לישראל. אפשר לקרוא לה "תקנת כאן סדום 2012", וזה לשונה: כל פליט שיגיע לישראל יתבקש להמדד במיטה מיוחדת. אם הוא יהיה ארוך מדי, יקצצו את גפיו. אם יהיה קצר מדי, ימתחו אותו. נשות שמאל מדממות מהלב שיאכילו את הפליטים בחשאי יימרחו בדבש וייקשרו לכוורת דבורים. קל, מהיר, ויש לכך תקדימים במסורת היהודית. לא חיוביים, זה נכון, אבל כנראה שבמדינה שפעם התיימרה להיות אור לגויים המשפטנים כבר מזמן שכחו את "לא תתעב מצרי" ואת "לא תסגיר עבד אל אדוניו."

העיתונות הישראלית רחשה השבוע הרבה ביקורת לפרקליטות על כשלונה בפרשת אולמרט. על כך יש לומר שני דברים: קודם כל, שמי שרואה כל תיק שלא נגמר בהרשעה ככשלון מוזמן לוותר על כל הקטע הזה של משפט. ממילא שיעור ההרשעה קרוב ל-100% גם כך. שנית, כל הפרשות שהוזכרו בפוסט הזה, בצירופן יחדיו ובתמונה שהן מציירות של ישראל כפי שהיא נראית בעיני תובעיה ומשפטניה, צריכות להטריד הרבה, הרבה יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)