או: אמירת האמת איננה אנטישמיות
“מכאן היה רבי שמעון בר יוחאי אומר: ‘טוב שבגויים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו’”
(מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דויהי בשלח, פ”א)
בזמן האחרון הופתעתי לגלות שבשל סרטון שבו התראיינתי לדיוויד שין לפני כשנתיים, קפץ עלי רוגזם של לא מעט יהודים שחיים מחוץ לישראל, במיוחד בארה”ב. הם מיהרו להאשים אותי באנטישמיות. דיון עם אלו מהם שהיו מוכנים להתייחס לדברים שנאמרו ולא רק לדברים שהם חשבו שנאמרו, גילה כמה דברים. קודם כל, בשורה של מקרים הם התבררו כיהודים לא אורתודוקסים ולעתים אף אתאיסטים. שנית, הם באמת לא הכירו את הטקסטים שעליהם דיברתי. יהדות ארה”ב, בניגוד לאחותה הקנאית בישראל, לא מדגישה את הטקסטים שונאי האדם שביהדות. אחת המתדיינות טענה בלהט שאין איסור על הצלת לא יהודי בשבת וציטטה לשם כך רב יהודי אמריקאי. הבאתי לה את דברי עובדיה יוסף רק לפני שנתיים.
“אם זה דאורייתא, התורה לא התירה לחלל שבת בשביל גוי, אסור ליהודי לטפל בו. גוי ששמר שבת חייב מיתה. יש דתיים (רופאים) שמטפלים בחולים גויים בשבת, מחללים שבת, ודינם כדין מחללי שבת. אבל המציאות היא שמביאים אותם לבית חולים, חייבים לטפל בהם. ברישיון שלהם כתוב, ללא הבדל דת וגזע. חייבים לטפל, אם לא, יקחו לו את הרישיון וגם ייענש. מה יעשו מסכנים?”
היא טענה בתגובה שעובדיה יוסף הוא רב לא חשוב וקיצוני. כאן התברר שהיא לא ידעה בעצם במי מדובר. עדכנתי אותה שמדובר כנראה בפוסק ההלכה הגדול ביותר בדור האחרון, שמותו השבית חלקים ניכרים מישראל. יוסף, כמובן, סיפק לנו לא מעט ציטוטים אחרים.
“לא נולדו הגויים רק בשביל לשמש אותנו, לשרת אותנו. אם לא, אין להם מקום בעולם. רק בשביל לשרת את עם ישראל.”
למותר לציין, מאחר והיא לא שמעה על עובדיה יוסף, היא לא ידעה שהוא העמיד בראש מעייניו את קבלת סמכותו של יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, כמרא דאתרא של ארץ ישראל. את האיסור לרפא לא יהודים בשבת שאב, כמובן, יוסף מקארו. אבל לקארו היו דברים חריפים יותר לכתוב:
“עובדי גלולים משבעה העממין, בעת שלא היה בינינו וביניהם מלחמה, ורועי בהמה דקה מישראל בארץ ישראל בזמן שהיו רוב השדות של ישראל וכיוצא בהן, אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים, אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר. לפיכך אסור לרפאותן, אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה.” שו”ע, יורה דעה, קנח’ א’
ואיכשהו, כשמתחילים דיונים כאלה, הצד השני תמיד יביא את הרמב”ם כדוגמא לחכם יהודי שנערץ גם על לא-יהודים. זה נכון, רק שהרמב”מיסטים האלה בדרך כלל לא מכירים את הטקסטים שלו. אילו היו מכירים, היו כנראה מתחלחלים עד עמקי נשמתם.
“גוי הבא על בת ישראל–אם אשת איש היא, נהרג עליה; ואם פנויה היא, אינו נהרג. [י] אבל ישראל שבא על הגויה–בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד–כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת: מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה. ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר ‘הן הנה היו לבני ישראל . . . וכל אישה, יודעת איש למשכב זכר–הרוגו’.” (משנה תורה, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, יב’ ט’. כאן.)
ומאחר והם לא מכירים את הפוסקים הגדולים של העבר, היהודים האמריקאים – רבים מהם ליברלים טובים, בלי שמץ של ציניות – ודאי שאינם מכירים את העציצים הקטנים שפרחו בערוגות הרעל של האורתודוקסיה הישראלית. למשל, הרב הראשי הצבאי לשעבר אביחי רונצקי, שבהסתמך על קארו והרמב”ם והרבה פוסקים אחרים, קבע לגבי טיפול בשבוי לא יהודי בשבת ש”
אם אפשר להתחמק ולא לטפל בו (אין הכוונה שיהודי אחר יעשה זאת, אלא שלא יטופל כלל בתואנות שונות), חייבים לעשות זאת.”
יצוין שרונצקי אומר שברוב המקרים יש להציל את השבוי – אבל משום שיתכן שיש לו מודיעין בעל ערך או משום שהשמועה על המתתו תתפשט ותביא לפגיעה בשבויים יהודיים. כזכור, קארו – והרמב”ם – קובעים שאסור לרפא לא יהודי אפילו בשכר “אלא משום איבה,” כלומר מהחשש שהתוצאה תהיה אלימות כלפי יהודים.
לא רק המתתם של הלא יהודים מותרת הלכתית; בזמן מלחמה, כך גם אונס נשותיהם ובנותיהם. זה מה שהיה לקולונל הרב אייל קרים, מתלמידיו של רונצקי, לומר כשנשאל מפורשות על מצוות האונס במלחמה, מצוות “אשת יפת תואר”:
“כשם שבמלחמה "נפרצים" גדרי ההסתכנות למען אחרים, כך גם "נפרצים" במלחמה גדרי הצניעות והכשרות. יין נסך שלא הותר בזמני שלום, הותר במלחמה, כדי לשמור על הרגשתם הטובה של הלוחמים. מאכלות אסורים הותרו במלחמה (ולשיטות אחדות גם כשיש מזון כשר), כדי לשמור על כושרם של הלוחמים, אף שבתנאי שלום הם אסורים.
כך גם דוחה המלחמה צדדים מסוימים של גילוי עריות, אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל.”
כתוצאה מהחשיפה בבלוג הזה, נאלץ קרים כמה ימים לאחר מכן לחזור בו פומבית מהפסיקה שלו – בטענה שהוא לא הובן. זו לא היתה הפעם היחידה: אחרי שמסמך של קרים קבע, לפני כשנה, ש”ממילא התפישה הרואה את הגויים כשקולים לישראל בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה,” רונצקי יצא בזעף נגד הפסיקה. לא בשל עצם הדברים, אלא בשל פרסומם. רונצקי כתב אז ש”מן הראוי היה שלא לפרסם את הדברים כפי שהובאו בחוברת, זאת מתוך העיקרון של 'חכמים היזהרו בדבריכם', ומתוך הערכה שדברים מעין אלה יעוררו גלים ודיונים הנועדים לייצר מראית עין לפיה התורה נגד גויים.[…] עקרונות הלכתיים כדוגמת זה שהועלה בחוברת דינם להישאר בבית המדרש שכן קשה להסבירם לכלל הציבור.”
אין לחשוד ברונצקי שהוא לא יודע מה עמדת ההלכה כלפי לא יהודים. הוא היטיב לבטא אותה בעבר. הוא פשוט שומר על עמדת ההלכה הקלאסית, שאומרת שלא צריך לפרסם דברים כאלה במקום שכולם יכולים לראות. ויש הרבה מאד מה להסתיר.
“פשט הדברים מלמד על איסור לחון ולחמול על שבעת העממים, שהרי המצווה היא להכריתם מן הארץ. עם זאת, חז"ל הבינו שמדובר בציווי לדורות בעל משמעויות קונקרטיות. אך מכיוון שבהרחבת האיסור אין אפשרות להישאר בהבנה של איסור חמלה בלבד, נפסקו להלכה שלושה איסורים, המתבססים על שלוש קריאות שונות של המילה 'תחנם':
לא תַחֲנֵם – "לא תיתן להם חניה בקרקע"; איסור על מכירה או השכרה של קרקע ארץ ישראל לגויים.
לא תְחִנֵּם – "לא תיתן להם מתנת חינם"; איסור על נתינת מתנות לגויים.
לא תְחָנֵּם – "לא תיתן להם חן"; איסור לספר בשבחם של גויים.”
ויקיפדיה העברית, “לא תחנם”
כן, היהדות האורתודוקסית אוסרת לומר דברים טובים על לא יהודים. העקרון הזה לא נשאר רק בספרים: לפני מספר שנים ערך שר המשפטים נאמן – ההוא שאמר שצעד אחר צעד, ההלכה תהפוך לחוקת ישראל – סימפוזיון שעסק בשאלת “לא תחנם” מנקודה אקטואלית יותר: האיסור למכור אדמות ללא יהודים.
בפועל, רונצקי ודומיו נוקטים בדוקטרינה המקבילה לדוקטרינה השיעית של תקיה. האחרונה, שהתפתחה בשל היותםפ של השיעים מיעוט מדוכא, קובעת שבמקום שבו אמירת אמת על דתו של השיעי יכולה לסכן אותו, מותר לו לשקר. היהודים היו מדוכאים לא פחות מהשיעים, והם פיתחו שיטה דומה. בוויכוח הגדול הראשון בין יהודים לנוצרים, ויכוח פאריס מ-1240, הנציג היהודי רבי יחיאל שיקר ללא הרף, פשוט כי לא היתה לו ברירה: זה לא היה ויכוח הוגן. אפילו בוויכוח היחיד שהיה הוגן למחצה, זה של הרמב”ן מול פאבלו כריסטיאנו, הרמב”ן נקט בשורה של הטעיות, ובין השאר הכריז שאף יהודי לא מחויב להאמין במדרשים אלא רק בהלכות – עמדה שהוא לא היה מעז לחזור עליה כפוסק הלכה, ועמדה שרבני ספרד לא שבו אליה 150 שנה אחר כך, בוויכוח טורטוסה הנורא (שבסופו התנצרו כמה מהרבנים שהשתתפו בו.) הלחץ החיצוני גרר כמה צעדים. קודם כל, נוצרו כמה שקרים מוסכמים. הבולט שבהם הוא זה שישוע המוזכר בתלמוד איננו ישוע ההיסטורי. ודאי שמדובר היה באותו אדם, כפי שעיון ב”תולדות ישו”, שחלקים ממנו מהדהדים בתלמוד, יעיד. אבל פשוט אי אפשר היה לומר את זה.
הצעד השני היה צנזורה עצמית. שורה של טקסטים צונרו מהתלמוד, למשל הקטע על הוצאתם להורג של תלמידי ישוע. אולי הצנזורה הבוטה ביותר הוא שינוי שנה של הקללה נגד הנוצרים – “למינים אל תהי תקווה” – שיהודים אורתודוקסים אומרים שלוש פעמים ביום ל”ברכת המלשינים.” אין יהודי אורתודוקסי שלא מכיר את השינוי הזה.
התוצאה היא שיהודים אורתודוקסים התרגלו לשקר על עיקרי האמונה שלהם. יהודים שאינם אורתודוקסים כלל אינם מכירים אותם, ולכן כשהאמת מוצגת בפניהם – קרי, שהאורתודוקסיה היהודית היא דת חולה וחולנית – הם מתקוממים בזעם. אם אתה לא יהודי, הם יאשימו אותך באנטישמיות. אם אתה יהודי, הם עשויים – במידה והם ציונים – להאשים אותך בשנאה עצמית, ואם אינם ציונים, אז בכך שאינך מכיר את החומר.
אבל החומר ברור, הוא לא מסובך, הוע כתוב בשפה פשוטה יחסית – וכפי שאפשר לראות מיוסף, רונצקי, קרים ונאמן, הרעל של שנאת האדם האורתודוקסית חי ופועם בישראל של המאה ה-21. אם אנחנו רוצים להיאבק במגמה הזו, ואני מאמין שלא מעט יהודים ליברלים רוצים במאבק הזה, אנחנו צריכים להלחם בו מהשורש. אנחנו צריכים להבין ששנאת האדם של האורתודוקסיה לא התחילה ב-1947 והיא לא תולדה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא עמוקה הרבה יותר, ימיה כימי היהדות הרבנית, השנאה הזו היא במידה ניכרת ליבתה של היהדות הרבנית, ומי שמכחיש את קיומה מסייע לאויבי הדמוקרטיה הישראלית – ובעקיפין, מסייע גם לאנטישמיות. אנשים חושבים, שייתקלו בטקסטים הברורים מאד מצד אחד ובהתפתלויות ובשקרים מצד שני, יסיקו שלכל היהודים יש שלד מצחין במיוחד בארון, שהם מנסים להסתיר.
אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר. את זוועות המחשבה האורתודוקסית יש לחשוף, ולא להירתע הן מההאשמה באנטישמיות הן מהעובדה שכמה אנטישמים ישתמשו במה שאתה כותב. השטן, כתב מרטין לותר, יודע לצטט לצרכיו גם את כתבי הקודש. אמירת האמת איננה אנטישמיות. הצבעה על פגמי האורתודוקסיה איננה אנטישמיות. הטענה שלכל היהודים יש טבע בלתי משתנה (עקשות שמונעת מהם לראות את האמת הנוצרית שהרי מובנת כל כך מאליה, קללה אלוהית בעקבות רצח ישוע, מוטציה גזעית), או שיהדות היא משהו “שעובר בדם”, היא אנטישמיות. העובדה שהיהדות האורתודוקסית מחזיקה בדיוק בשתי העמדות האלה (”ניצוץ אלוהי” בכל יהודי, יהדות שעוברת דרך האם) היא אירוניה היסטורית; העובדה שגם היא עסוקה באובססיה בחשש מחילול הדם היהודי, היא כבר טרגדיה היסטורית.
לא לפחד כלל.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולאחל לו שיחיה במדינה שבה רונצקי, קרים ודומיהם ייאלצו להגן על עמדותיהם, לא ליישם אותן.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות