החברים של ג'ורג'

לפני חמשה חודשים בדיוק פרסמתי כאן את הפוסט הזה. תמציתו: כספי הפנסיה של החוסכים בקופות הפנסיוניות הגדולות מונחים על קרן הצבי, מכיון שהציפיה להחזר פנסיוני מהן בגיל הפרישה מבוססת על הנחה של צמיחה כלכלית מתמדת, שבה דורות של צעירים נמרצים ויעילים יממנו בעבודתם ציבור הולך וגדל של גמלאים – מה שככל הנראה לא עומד להתרחש.

בתחילת השבוע התפרסמה בדר-מרקר כתבה של מירב ארלוזורוב, שכותרתה "מהפכה בביטוח הלאומי". לפי הנאמר בכתבה, "ועדה לבחינת האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי תמליץ כי החלטות הממשלה והכנסת ייבחנו לפי השפעתן על האיזון התקציבי של המוסד" כשמטרת הצעד היא "למנוע את כניסתו של הביטוח הלאומי לגירעון בתוך 25-40 שנה".

מן הכתבה עולה שהאוצר בעצם "לווה" משך שנים מיליארדים מקופת הביטוח הלאומי; הסכום המדהים של 180 מיליארד שקלים שהמדינה אמורה לתת לביטוח הלאומי הוא בעצם החזר של ההלוואה הזו. אבל לא זה עיקר העניין.

השאלה העיקרית היא: מדוע הביטוח הלאומי עתיד לקרוס? בדיוק מהסיבה שקרנות הפנסיה הגדולות במתכונתן הנוכחית עתידות לקרוס, אם לא יוקטן משמעותית "יחס התלות" שבין עובדים לגמלאים, קרי היחס בין מספר העובדים למספר הגמלאים. לפי הערכת המוסד לביטוח לאומי שמצטטת ארלוזורוב צפוי יחס התלות הזה, שהיה 1 ל-5.7 בשנת 1980, ליחס של 1 ל-3 בשנת 2050 (הנתון המשמעותי הוא לא חלוקת הגילאים, אלא היחס בין עובדים לגמלאים, כי העובדה ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה במדינת ישראל נמוך למדי מאזנת את השפעת הפריון; במלים אחרות: יש לנו הרבה אנשים צעירים, אבל הם אינם עובדים ואינם תומכים בגמלאים).

מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב? להגדיל את מספר העובדים, על ידי העלאת גיל הפרישה ושילוב אוכלוסיות רבות יותר בעבודה. אך גם אז הגמלאות עתידות לרדת, כי עם הדלדלות מקורות האנרגיה הזמינים לכלכלה התפוקה הממוצעת לעובד עתידה לקטון, ככל הנראה.

אז החדשות הטובות הן, שיש מי שמודע לבעיה בחלונות הגבוהים, ומסב אליה את תשומת לב מקבלי ההחלטות במדינת ישראל. החדשות הרעות הן שמקבלי ההחלטות הם אותם מקבלי ההחלטות המוכרים לנו, שלא עושים כלום במקרה הטוב, מזגזגים במקרה הרווח ושולפים פתרונות פופוליסטיים ולאומניים במקרה הרע (וזה עוד לפני שהזכרנו את "חוק ההסדרים").

אז מה נותר לנו לעשות? לסמוך על עצמנו בעיקר, ולהכין רשתות בטחון חברתיות שירפדו מעט את הנחיתה הכואבת עם המשך קריסתה של מדינת ישראל. אל תבנו על קצבאות הזקנה.

(דן תמיר)

לפני מספר שבועות התפרסם הפוסט הזה. למרבה השמחה הוא עורר דיון ער (ולעתים אפילו נרגש) בנושאי אנרגיה והקשר בינה לבין כלכלה. הטענה הבסיסית בפוסט היתה שבבסיס כל המבנים הפיננסיים והחשבוניים בעולמנו ניצבת אורח איתנים אנרגיה – והיא היא הכלכלה האמיתית.

בדיון שהתפתח בעקבות הפוסט עלו מספר נקודות שכדאי אולי להבהיר; הנה נסיון לעשות זאת בקצרה, אבל לפני כן, הקדמה קטנה על ההבדל בין ניתוח מצב לבין שאיפה. ניתוח מנסה להבין מה יש; שאיפה – במובנה הפוליטי – מבקשת להשפיע על מה שיש. לכן, אנשים שונים יכולים לשאוף שאיפות שונות גם אם הם שותפים לניתוח. לדוגמה: גם שני אנשים שונים המסכימים לאמירה "יש מגרש ריק בקצה הרחוב" (ניתוח זהה) עשויים לשאוף לדברים שונים, כשהאחד ישאף לבנות עליו שוארמיה, והשני מילק-בר (שאיפות שונות). כמובן, יכול להיות גם מצב שבו שני אנשים מנתחים מצב בצורה שונה, אבל יש להם אג'נדה זהה (אחד חושב שיש מגרש ריק, השני לא חושב כך – אבל שניהם רוצים לבנות שם מילק-בר).

במקרה שלנו, שני אנשים עשויים להיות מוטרדים מהעובדה שהאנושות הגיעה לשיא תפוקת הנפט, אך כל אחד מסיבותיו הוא: האחד כי הוא רוצה להמשיך לסוע בבוגאטי שלו, והשני כי הוא צופה בעיות גיאופוליטיות.

ולענייננו. ראשית כל, סוגית האפוקליפסה. "אפוקליפסה עכשיו", “תיאוריה אפוקליפטית-מלתוסיאנית", “סוף העולם" – אלו רק שלוש דוגמאות לתיאורים הרבים שהופיעו בתגובות וייחסו לפוסט ניבוי של קץ הולך ומתקרב של עולמנו. ביטויים אלה אינם מדויקים, בלשון המעטה, ×›×™ אנחנו לא נמצאים "בסוף העולם המתורבת” – אלא אם כן התרבות היחידה שאנו מכירים היא התרבות התעשיתית של 150 השנים האחרונות. לפני מספר שנים ×”×™×” מי שהשתמש בדימוי של גיא אולדוואי בטנזניה, שבו נמצאו עקבות ההומנידים המוקדמות ביותר שהתגלו לנו עד עתה, כדי להמחיש לאן עתידה האנושות לשוב. אבל גם הדימויים הללו גם לא הופיעו בשום מקום בפוסט.

הדימויים האלה לא הופיעו מהסיבה הפשוטה שהם לא סבירים וחשוב מזה: בלתי נחוצים. לא צריך ללכת עד לתקופת האבן כדי לדמיין לאן תוביל אותנו ירידה בכמות האנרגיה המחצבית הזמינה לנו. ירידה מתונה באספקת האנרגיה עשויה להוביל אותנו לרמה טכנולוגית של יפו בשנות ה- 60' של המאה הקודמת. ירידה חדה יכולה להוביל אותנו ליפו של שנות ה-20'. הפסקה מוחלטת של אספקת האנרגיה המחצבית תחזיר אותנו לרמה של יפו בשנת 1870 (בתוספת דודי שמש לחימום מים וכמה מכשירים פוטו-וולטאיים). זה לא סוף העולם ולא חזרה לתקופת האבן, ואפילו לא לתקופת השלטון העבאסי. לכן אפשר להמתין עם "חידוד חניתות הצור", כי אנחנו לא "חוזרים למערות".

בעצם, לא צריך ללכת רחוק לא בזמן ולא במרחב. קילומטרים ספורים מיפו, בכפרים שבשומרון, חיים עשרות אלפי אנשים שחורשים שדות עם חמורים, מוסקים זיתים בידיים (זאת אומרת, באותם שדות וכרמים שטרם הופקעו בידי שלטון העריצות של הממשל הצבאי), מחממים את ביתם בחורף בתנורי עצים ובאופן כללי משתמשים בחשמל ובנפט הרבה פחות מהאזרח הישראלי הממוצע. זה לא אידילי ולא אידיאלי, אבל זה דוגמה לחברה שצורכת הרבה פחות אנרגיה מזו של העיר המודרנית, והיא נמצאת במרחק קטן מאד מכאן.

ואם כבר הזכרנו מרחקים, אז הנקודה השניה שחשוב להתיחס אליה היא הזמינות.

אחד המגיבים כתב ש"בארצות הברית יש עתודות ×’×– ענקיות. הבעיה עם ×’×– ×–×” שיותר קשה להוציאו מהאדמה מאשר נפט". ×–×” נכון במידה מסוימת (עיקר הבעיה עם ×”×’×– היא באגירתו ושינועו). יכול בהחלט להיות גם ש"כל הים התיכון הוא חבית ×’×– ענקית” וייתכן, תאורטית, שב"תמר" ו“לויתן" יש מספיק ×’×– לספק את כל צרכי מדינת ישראל במאה השנים הבאות. גם אם × × ×™×— שקברניטי המדינה יעשו פתאום סיבוב של 180 מעלות ממדיניותם הנוכחית ויתחילו לעבוד לטובת כלל אזרחי המדינה ולא לטובת כמה טייקונים המשמנים אותם, השאלה היא מה זמינותם של המרבצים הללו וכמה יעלה להפוך אותם ממשאב חבוי במעמקי האדמה לתנועה אפקטיבית של טורבינות חשמל או מנועי בעירה על החוף. המונח שבו נהוג להשתמש כדי למדוד את ×–×” הוא EROEI, ר"ת באנגלית של Energetic Return On Energetic Investment: החזר אנרגטי על השקעה אנרגטית (מדידת יעילות או מחירים של אנרגיה בדולרים, יינים, אירו, שקלים או כל כסף פיאט אחר היא בעייתית, ×›×™ בשיטה המוניטרית הנוכחית – זו שאחרי ביטול תקן הזהב – יכול כל נגיד בנק מרכזי לרדת למרתף, להפעיל את מכונות הדפוס ולהתחיל להד – – – אה, סליחה, לא להדפיס כסף, חס וחלילה, אלא "לבצע הרחבה כמותית". לכן דולר של היום אינו דולר של לפני שנתיים. אנרגיה, לעומת זאת, נמדדת ביחידות די קבועות). לכן, המחיר האמיתי של אנרגיה הוא המחיר האנרגטי שלה.

הנה דוגמה: נניח שבראש העץ אנחנו רואים אבוקדו גדול ובשל המכיל 200 קלוריות. כדי להשיגו ולהשתמש בו, הטיפוס על העץ ידרוש מאתנו 5 קלוריות, הירידה ממנו 3 קלוריות וקילוף האבוקדו (הרי אנחנו לא רוצים לאכול את הקליפה) עוד 2 קלוריות; בסך הכל – 10 קלוריות. כך שיחס האנרגיה שנשקיע לאנרגיה שנקבל הוא 1:20, לפי החישוב הבא: 200/10=20. אפשר לומר שיחס הEROEI במקרה הזה הוא (1 ל- ) 20.

כעת בואו נקח מקרה קצת שונה. בראש העץ הסמוך יש אבוקדו נוסף, אבל הוא קטן יותר ומכיל רק 100 קלוריות. במקרה כזה יחס החזר האנרגיה שלנו יהיה נמוך יותר (1 ל- 10), אבל עדיין ישתלם לנו לעשות את כל הדרך לראש העץ, לרדת משם, לקלף את הפרי ולאכול אותו – כי כמות האנרגיה שנקבל תהיה גדולה מכמות האנרגיה שנשקיע.

בראש העץ השלישי אנחנו רואים אבוקדו קטן יותר ועם קליפה עבה יותר, המכיל 20 קלוריות בלבד. העץ השלישי גם גבוה יותר, ולכן יידרשו לנו 12 קלוריות לטיפוס, 8 קלוריות לירידה ו-4 קלוריות לקילוף – 24 קלוריות בסך הכל. במקרה כזה, החזר האנרגיה יהיה 20/24, כלומר קטן מ-1, מה שהופך את כל העסק ללא כדאי: אנחנו נוציא יותר אנרגיה על השגת האבוקדו ממה שנקבל מאכילתו. לא משנה כמה עשרות ומאות פירות נראה על העצים הסמוכים – אם הם קטנים ורחוקים מדי, מבחינה אנרגטית לא ישתלם לנו לטפס על העץ ולקטוף אותם.

כמובן, ככל שנמצא סולמות יציבים יותר לטיפוס וסכינים חדים יותר לקילוף, כך ישתפר יחס החזר האנרגיה, וישתלם לנו לקטוף גם את הפירות הקטנים והמצומקים יותר. אבל בכל רגע נתון, החזרי אנרגיה הולכים וקטנים ייאלצו אותנו להשקיע יותר בשביל להשיג אותה כמות של אנרגיה. ובכל מקרה, יחס נמוך מ- 1 פשוט מוציא את שכרנו בהפסדנו.

אותו דבר בדיוק נכון לגבי הנפט. אם לפני 160 שנה די היה לקחת טוריה, לחפור בשדה ירוק בפנסילבניה ולקבל זרם נפט הבוקע מהאדמה, הרי שכיום יש להשקיע הרבה הרבה יותר אנרגיה בחיפוש אחר מרבצים קטנים יותר, מרוחקים יותר וירודים יותר באיכותם. זו המשמעות של עלית מחיר האנרגיה: עלינו להשקיע יותר אנרגיה לשם הפקת אותה כמות.

וזה מביא אותנו לענין השלישי, והוא כלכלת הנפט. כמו כל שוק, גם זה בנוי על היצע וביקוש. ככל שמשאב חיוני יותר, כך הביקוש אליו "קשיח" יותר, בעוד שלמוצרים בלתי חיוניים יש ביקוש "גמיש" (עליה במחיר ביצי השלו תגרום לרוב הקונים להקטין את מספר הביצים שהם אוכלים מדי שבוע; עליה במחיר הלחם תגרום לרובנו לשלם יותר). הבעיה הכלכלית במקרה של הדלקים המחצביים לא תתחיל ברגע שבו תשאב טיפת הנפט האחרונה וגם לא ביום שבו נכרה את גוש הפחם האחרון. הבעיה מתחילה הרבה יותר מוקדם: ברגע שבו ההיצע לא מסוגל להדביק את הביקוש.

במשך ששים שנה מאז תום מלחמת העולם השניה, גדלה תפוקת הנפט מדי שנה כמעט (להוציא מספר שנים של "אמברגו הנפט" בעקבות מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973). שיטות גילוי משוכללות יותר, טכניקות שאיבה משופרות – כל אלו אפשרו הגדלה של הכמות המופקת במקביל לעליה בביקוש. אולם מאז שנת 2008, תפוקת הנפט כמעט ואינה גדלה יותר, ונשארת קבועה: כ- 85 עד 90 מיליון חביות ביום.

וזה לא שהביקוש קטן. אדרבה: הסינים, ההודים ואזרחים של עוד הרבה "כלכלות מתפתחות" היו שמחים לצרוך יותר. במלים אחרות: הביקוש גדל, אולם ההיצע לא. יותר אנשים רוצים פרוסה מהעוגה (לא בלי צדק, יש לציין), אבל העוגה, שהלכה ותפחה משל עשרות שנים, הפסיקה לתפוח.

אז יכול להיות שמאגרים נוספים יתגלו, או שטכנולוגיות חדשות לניצול אנרגיות מתחדשות ייכנסו לשוק בשנים הקרובות. אמן כן יהיה רצון. יכול להיות שברגע זה ממש מדען עלום במעבדה כלשהי אי-שם מצליח לראשונה בהיסטוריה לבצע היתוך קר או להפיק סולר ממי ים. אבל כשם שלא היינו מתכננים את תקציבנו המשפחתי לשנים הקרובות בהסתמך על ההנחה שנזכה בלוטו, כך לא כדאי לנו לבנות על פריצת דרך משמעותית בתחום האנרגטי.

בכל מקרה, בל נשכח שגם לתשתית יש עלויות. הנה דוגמה אחת: על כבישי ישראל נוסעים כיום כ- 2.5 מיליון כלי רכב (לפי נתוני הלמ"ס). נניח שממשלת ישראל תתעורר מחר בבוקר ותחליט להרתם (קרי: לתת זכיון במחיר מגוחך לאחים עופר) להקמת מתקני ענק להפקת אנרגיה סולרית, ובמקביל ירד פלאים מחיר הסבת כלי רכב ממנוע בערה פנימית למנוע חשמלי ל- 10,000 ש"ח בלבד. גם במקרה כזה, מחיר הסבת צי כלי הרכב במדינת ישראל מהנעה בנפט להנעה בחשמל יהיה עדיין 25 מיליארד ש"ח. שוב: זה רק מחיר הסבת המנועים, בהנחה שירד משמעותית, ולפני שבכלל התחלנו לחשב את מחיר הקמתן של תחנות כח סולריות, חיווט להולכת חשמל וכיו”ב.

וכמה מלים על אנרגיה גרעינית. על הסכנות הבריאותיות של הטכנולוגיות הגרעיניות כבר דובר רבות (אם ביפאן, שבה האתוס הלאומי בנוי על צייתנות, קפדנות ועמידה בנוהלים קרה מה שקרה, אני לא רוצה לחשוב איך עשויה להראות תחנת כוח גרעינית בחברה שבנויה על אלתור במקרה הטוב וחפיפניקיות במקרה הרע). הבעיה העקרונית היא שגם כמויות האורניום, בדומה לנפט, אינן אינסופיות; גם הוא משאב מתכלה.

בסיכומו של דבר, נראה שאנחנו הולכים לקראת שקיעה כלכלית דרסטית. אני משתמש במלה "שקיעה" ולא במלה "התמוטטות" רק בגלל הקונוטציות הפתאומיות שיש לזו האחרונה. המונח "התמוטטות כלכלית" קשורה אצל רבים לדימוי חזותי של אלפי אנשים נואשים הצרים על סניפי בנקים בוקר בהיר אחד, או נפילות בשוק המניות של 15% תוך יממה. אבל בדרך כלל התמוטטות כלכלית לא מתרחשת תוך יום וגם לא תוך חודש. התמוטטות של מערכת כלכלית יכולה לקחת שנות דור, אך הסימנים המעידים עליה יכולים להתגלות בטווח שנים של עשור. סביר מאד שמה שאנחנו רואים עתה אינו מיתון חולף, אלא שפל כלכלי. כלכלנים אופטימיים כמו פול קרוגמן אומרים שהוא עתיד להיות פחות נורא מהשפל של שנות ה- 30'. הלואי שהוא וחבריו צודקים.

(דן תמיר)

יוסי, בפוסט מהשבוע שעבר, הזכיר לנו שבנימין נתניהו, כשר אוצר, אילץ את קרנות הפנסיה להעביר חלק ניכר מהכספים שמושקעים בהם להימורי בורסה. את הנפילות באג"ח של הטייקונים אנחנו רואים בחודשים האחרונים, ועכשיו ביבי נותן רשות לשודדים להמשיך ולבזוז, ולעשות עם כספי הפנסיה מה שבא להם. חבר אחר שאל בסטטוס מזעיק בפייסבוק מה לעשות עם קרן הפנסיה שלו, העלולה להיות מושקעת עד צואר באג”חים של תשובות ובן-דבים למיניהם.

סבי המנוח נהג לומר ש"עצות ועניבות כבר יש לו מספיק", ברמז ברור לחבריו מה לא לתת לו (ביידיש זה נשמע עוד יותר טוב). ובכל זאת, הנה ניתוח קצרצר וכמה עצות – בתקוה שאנ"ש מבין קוראי הבלוג יפיקו מהן תועלת – ואלה שעדיין אינם אנ"ש אולי ישתכנעו ויהפכו לאנ"ש בזכותן.

אז אחרי גילוי נאות – הכותב החזיק או מחזיק או עשוי להחזיק בנכסים להלן ועשוי להיות לו עניין אישי בהם ואין באמור להוות תחליף לייעוץ המתחשב בצרכים המיוחדים של כל אדם וכל מי שפועל על סמך הכתוב עושה זאת על אחריותו וכו' וכו' – תקציר הפרקים הקודמים. מה מבטיח פרנסה בימי זקנה?

א. אקטיבית: ילדים שעובדים בשדה במקומך.

ב. פסיבית: חסכונות.

ככה עבדו וכך עובדות עדיין חברות אגרריות בכל רחבי העולם. מכיון שמאז גירוש אבותינו מגן העדן עלינו להזיע כדי לאכול לחם, אדם היודע שבגיל הזקנה לא יוכל לעבוד (ודוק: לא יוכל, לא "לא ירצה, כי מתחשק לו לפרוש”) מגדל ילדים שיעבדו ויכלכלו ויסעדו גם אותו במרצם ובזיעתם. לחלופין, הוא צובר בשנות עבודתו נכסים ומזומנים כדי שיוכל בבוא היום להוון אותם ולקנות מזון.

השיטה הפנסיונית המודרנית היא בעצם ריכוז של המנגנון הזה: במקום שלכל אחד מאתנו יהיה שדה ליד הבית, קופות הפנסיה משקיעות בשדה משותף. במדינות מתוקנות, זה נעשה בידי המדינה: היא מרכזת את חסכונות העובדים, נותנת להם בתמורה אגרות חוב שהיא ערבה להן, ועם הכסף שמצטבר משך שנים משקיעה ב"שדות" אחרים. אלה יכולים להיות גם שדה קנה סוכר בפרגואי, או מטע עצי דקלים באינדונזיה. בהתאם לכך, ה"ילדים" לא חייבים להיות כבר בני משפחתנו הקרובים, אלא כל מי שיעבוד בשבילנו. מבחינת קופות הפנסיה זה יכול להיות גם ספינת דייג בויטנאם או מפעל לייצור שולחנות בגינאה המשוונית: העיקר שזה יהיה משהו שיניב למשקיעים (ל”חוסכים” בהן) "רווחים", שיאפשרו להם לחיות בלי לעבוד בעצמם בעת זקנה (העובדים ממש יכולים להיות כורי פחם בשכר רעב בסין או עובדים בסדנאות יזע בצ'אנג ראי, אבל זה ענין אחר). סיכומו של ענין: “קופת פנסיה" היא מנגנון שבו מישהו אחר – בנך יוצא חלציך או פועל אלמוני אי שם – עובד בשבילך.

תאורטית, אין מניעה שקופות פנסיה בידים פרטיות יהיו יציבות בדיוק כמו קופות בבעלות המדינה. ברור שחמדנותם ויהירותם של אנשים כמו אילן-לא-בא-לי-לשלם-את-החוב-בן-דב מקוממת (האם היתם נותנים את כספכם לאדם בחליפה נאה שפגש אתכם ברחוב, ביקש מכם סכום מסוים, הבטיח להחזיר ונעלם? כותב שורות אלו עשה זאת פעם אחת בצעירותו, ולמד את הלקח); אולם שורש הבעיה הוא מבני: העליה בתוחלת החיים בחמישים השנים האחרונות הביאה לשינוי משמעותי ביחס בין מספר העובדים לבין מספר הפנסיונרים.

אם לפני שלושים שנה אנשים יצאו לגמלאות בגיל 65 ואחר כך חיו עוד 5 שנים נוספות כשהם מכולכלים בידי הצעירים העובדים, הרי שכיום אנשים יוצאים לגמלאות בגיל דומה, אך ממשיכים לחיות אחר כך עוד שנים רבות. המשמעות היא שאם פעם על כל עובד צעיר ובריא היו, נניח, 0.1 פנסיונרים שיש לכלכל, הרי שכיום המספר עשוי להיות 0.25. העליה הזו לא הותה בעיה של ממש בעשרות השנים האחרונות. כי להבדיל מחברות אגרריות, שבהן נדרש כח השרירים ממש של אותם צעירים כדי לכלכל את ה"פנסיונרים", הרי שה"צמיחה" הכלכלית של עשרות השנים האחרונות אפשרה לאנושות לכלכל בלי בעיות מיוחדות יותר ויותר אנשים שאינם עובדים. דא עקא: ה"צמיחה" הזו היתה תלויה כל כולה כמעט בזמינותם של מקורות אנרגיה מתכלים ובלתי מתחדשים: גז, פחם ובעיקר נפט. הם שמאפשרים לכל אחד מאתנו להעסיק עשרות ואפילו מאות "עבדי אנרגיה", שעושים את העבודה בשבילנו; הם המאפשרים לרבים מאד "לצאת לפנסיה" בלי לעבוד. כל עוד גדלו מקורות האנרגיה הזמינים, יכול היה העולם התעשייתי לכלכל יותר ויותר "פנסיונרים" כל שנה.

כל שקל שנכנס לקופת פנסיה בעשורים האחרונים הוכנס אליה בהנחה שמתישהו בעתיד תהיה אפשרות להשקיע אותו בענף כלכלי מסוים שיחזיר את ההשקעה ברבית כזו שתספיק גם לכלכל את העובד בו (שכבר לא עובד באמצעות שרירים, אלא בעזרת דלקים מחצביים) וגם כמה וכמה פנסיונרים. במלים אחרות: קופות הפנסיה – כמו כל השקעה שנבנתה על אמונה ב"צמיחה" – היו השקעה על סמך אמונה שבעתיד יהיו יותר אנרגיה, יותר מזון, יותר מהכל – ככה שיספיק לכולם.

אבל הצמיחה הזו נגמרה. וכאן מתחילה הבעיה. חדלות פרעון של לווים הוא בעיה כלל עולמית היום. זה זה לא אמור לנחם אותנו, אבל טוב לדעת שמאחורי כל צעיפי המלים והמינוחים המקצועיים הסבוכים של "מומחים למימון", מאחורי השטיקים והטריקים הפיננסיים והחשבונאיים, אותם גורמים בדיוק עומדים מאחורי חדלות הפרעון של החברות של תשובה, דנקנר, בן-דב ושאר דומיהם ושל ממשלות יוון ואירלנד (וכל שאר מדינות גוש האירו, בעצם, למרות שבעת כתיבת שורות אלו, יום ב', 28 בנובמבר בשעה 15:26, זה עדיין מתחת לשולחן).

סיכומו של דבר: כספים שהושקעו בקופות פנסיה שאינן מבוססות ב-100% על שימוש באנרגיות מתחדשות ומנוהלות בידי אנשים ישרים והגונים שאינן תאבי בצע (מי מכיר קרן פנסיה כזו?) – הושמו על קרן הצבי (בעצם, אפילו פחות: מקרני צבי אפשר לעשות יופי של קתות לסכינים; דו"חות רבעוניים לעתים רבות אינם שווים את הניר שעליו נכתבו).

אז מה כן בטוח יחסית?

ראשית כל, חסכון. מי שרוצה להיות בטוח יחסית בעתידו צריך כבר היום לצמצם הוצאות. לא להניח ש"בעתיד, בעוד כמה שנים, אני אעשה קריירה נהדרת, ארויח משכורת מעולה ואוכל להחזיר את כל ההלוואות שלקחתי", אלא לצאת מנקודת הנחה שבעתיד מצבנו הכלכלי יהיה רע יותר במקרה הטוב, וממש ממש גרוע במקרה הרע. העולם התעשייתי (ועמו כדור הארץ כולו) נכנס כנראה לעידן של מחסור שטרם ידע כמותו.

שנית, להשקיע במים ומזון. זה הדבר הבסיסי שכל אחד מאתנו צריך. ככל שנתקרב אל השדות והמטעים שבהם גדל המזון שלנו, ככל שנוכל לספק את מי השתיה שלנו בעצמנו ולא באמצעות מערכות הובלה ושיווק מסובכות – כן ייטב. אם את/ה יכול/ה לגדל את המזון שלך (ולו את חלקו) בעצמך – די בטוח שתרויח/י (להמחשה קלה: בכמה עלה מחירו של קילו עגבניות בשנה האחרונה, ובכמה עלה השכר הממוצע במשק?). אותו דבר בנוגע למים, שניהולם בישראל הוא לא משהו, בלשון המעטה.

מי שמאמין להיסטוריונים, יכול להשקיע בזהב, בכסף ובפלטינה. מתכות אצילות הן נדירות, קשה מאד לכלות אותן, והן ניתנות לניוד בקלות. המתכות הללו, למרות ששימושיהן המעשיים מוגבלים מאד, נוטות לשמור על שווין, בעיקר עקב הערך הרגשי והפסיכולוגי שיש להן. צריך לזכור רק שכרייתן בימינו כרוכה לרוב בנזקים אקולוגיים בלתי מבוטלים.

אחרון חביב: דלקים. ידוע לנו שהם הולכים ומתכלים, וידוע לנו שהביקוש להם לא קטן. ואנחנו נזדקק להם.

סיכומו של דבר: אם אתם אופטימיים חסרי תקנה (כלומר מאמינים שממשלות יכולות להמשיך לעמוד בהתחיבויותיהן הפיננסיות גם אחרי שכל הבן-דבים והתשובות למיניהם נופלים, ואז למצוא מקורות אנרגיה חלופיים, חדשים ויעילים תוך שכנוע מאגי של מאות מיליוני אזרחים מפונקים במדינות העשירות בצורך להוריד את רמת חייהם ב-60% בערך), אתם יכולים להשקיע בקופות פנסיה הקונות רק מק"מים ואג"ח מדינה.

לעומת זאת, אם אתם ריאליסטים, כדאי להשקיע כמה שפחות בכל קופת פנסיה פיננסית שהיא. במקום זאת עדיף להשקיע בעיקר בהסבת אדמה ליד הבית לחקלאות (זה לא צריך להיות רק בחצר, אלא גם ברמה הלאומית), במחזור ואגירה של חומרים בעלי ערך (כן, גם זבל אורגני הוא בעל ערך) ובקשרים עם חברים בגילאים שונים. בסופו של דבר מה שמסייע לנו, כמו לכל הפרימאטים, לעבור תקופות קשות, הוא המעגל החברתי שלנו.

(דן תמיר)