החברים של ג'ורג'

15 באפריל 2013

זיוף חסוד

בשבוע שעבר התבשרנו שראש המטה הכללי של צה"ל, בני גנץ, התחייב שמעתה הוא ידווח נתוני שקר על מספר המתגייסים. מעשה שהיה כך היה: ראש מועצת אפרת החרים פגישה עם ראשת אכ"א, לאחר שזו החליטה לעשות את הדבר ההגיוני ולספור במניין המתגייסים לצה"ל רק – אתם יושבים? – את האנשים שאכן התגייסו לצה"ל. ראש המועצה, עודד רביבי, שאף ונשף ועשה לא מעט רעש, ובסופו של דבר גנץ נכנע.

מה רצה רביבי? אה, שום דבר יוצא דופן: רק לספור את בנות השירות הלאומי כאילו הן מתגייסות לצה"ל. הוא התקומם על כך שערים שבהן יש ציבור גדול של חובשי כיפות קיבלו ציון נמוך בדירוג הגיוס לצה"ל, רק בשל העובדה שרוב התושבים שבערים הללו, אה, לא התגייסו לצה"ל.

כלומר, כדי למצוא חן בעיני חובשי הכיפות, צה"ל, ברמות הבכירות ביותר, מודיע על כך שהוא יזייף את הנתונים שלו-עצמו. יש שורה של הבדלים בין שירות צבאי ובין שירות לאומי. נתחיל מכך שבנות דתיות מופלות לטובה: די בהצהרה שלהן על כך שהן דתיות, והן פטורות משירות צבאי. צעירה חילונית שמסרבת לשרת מטעמי מצפון תזכה כנראה לקבל את מבוקשה, אבל לא לפני שתזכה להכיר את הכלא מבפנים. כדי למרק את מצפונן, רבות מהבנות הדתיות מוכנות לשרת שירות לאומי שיכול להמשך שנה אחת או שנתיים. המדובר בעצם בעבודה קלה ביחס. בניגוד לחיילים, שחלק גדול מהם מרותקים לבסיס שלהם ועובדים שעות ארוכות על פי דרישת הצבא (שממילא לא מחויב לשלם להם משהו שמזכיר משכורת), בנות השירות הלאומי עובדות כשמונה שעות ואחר כך הולכות לביתן, ואם לא לביתן אז למשהו שמזכיר מגורי סטודנטיות. וכמובן, בנות השירות הלאומי לא כפופות לחוק הצבאי ובהתאם לא יכולות להכנס למחבוש כי הן עצבנו בן 19 מתוסכל, והן לא לובשות מדים ואינן מסכנות את חייהן.

מכל ההבדלים האלה היה מוכן גנץ להתעלם כדי לרצות את חובשי הכיפות. יש לכך סיבה פשוטה למדי: כתוצאה מהמשימות שבחר הצבא לעצמו ב-45 השנים האחרונות, הוא הצליח להרחיק מעל עצמו את הקבוצות שראו בו מטלה ראויה בעבר, האוכלוסיות העירוניות והקיבוצניקיות התרחקו ממנו. הם עדיין משרתים, במספרים גדולים הרבה יותר ממה שהתעמולה של צה"ל מפיצה, אבל – בהכללה גסה – הם לא מוכנים להתחייב לשירות קבע או שירות צבאי. במקביל, יצא המגזר של חובשי הכיפות הסרוגות במהלך מרוכז שמטרתו היא להטמיע כמה שיותר מאנשיו בצבא. האנשים שלו יוצאים יותר לקצונה, במספרים ניכרים, והם גם מתנדבים יותר לשירות קרבי. זה לא מקרי: ככל שהמשימות של צה"ל הופכות יותר ויותר להיות משימות של הגנה על המתנחלים, כך המתנחלים ותומכיהם משרתים בו יותר.

חלק ניכר מהם הם בעצם מה שהז'רגון הצבאי היה מכנה משתמטים: חיילי ישיבות ההסדר משרתים בפועל רק 16 חודש, כשרק 12 מהם הם שירות סדיר והשאר שירות מילואים. אלה רוכבים על גבם של חיילי המכינות, שהפכו בעשור האחרון לחוד החנית האמיתי של חובשי הכיפות, ואלה החיילים שהצבא באמת רוצה.

אז כדי לקבל את הקצינים שלו ממגזר חובשי הכיפות, צה"ל מוכן להתחנף אל המגזר ולתת לבנות שלו את התחושה המזויפת שגם הן משרתות בצה"ל. בהחלט יתכן שהמהלך הזה, אם יקבל מספיק תשומת לב, יחזור אל גנץ כבומרנג: כל חייל אמיתי, ודאי חייל קרבי, יחוש עלבון לדעת שמי ששימשה כמורה מחליפה לכמה שעות ביום בבית ספר ממלכתי דתי – השירות הלאומי הוא בור המתמלא מחולייתו, מזימה קלושה שמטרתה לשרת את צרכיו השונים המגזר – תיחשב כמי ששירתה שירות כמוהו.

וכרגיל, זה תרגיל שדופק את כל שאר האוכלוסיה. לרוב מוחלט של האוכלוסיה היהודית אין אפשרות לבקש שירות לאומי במקום שירות צבאי. זה צ'ופר של המגזר המצ'ופר מכולם. כאשר צעירים ישראלים-פלסטינים רצו לשרת שירות לאומי, נאמר להם שאין להם מקום – משרד האוצר לא מתקצב. לצעירות מהמגזר הדתי-לאומני דווקא היה מקום.

כל זה קורה על רקע השערוריה שבה הרמטכ"ל הניח דגל לא על קברו של ההרוג האחרון של צה"ל, אלא על קברו של ההרוג היהודי האחרון של צה"ל. והנהלים שפרסם צה"ל לאחר התקרית אומרים שהיה והחייל האחרון שנהרג במהלך השנה היה, לא עלינו, שלא מבני ברית, הרי שהרמטכ"ל יניח דגל גם על קברו של החייל היהודי האחרון שנהרג במהלך השנה. מאחר ובמסגרת ההסכמה השקטה על הכנסת גזענות לתקנות בישראל מקובל שהמילה "יהודי" לא תיאמר במפורש – ראו הכבישים שמותרים בכניסה למי שזכאים לעלות לישראל על פי חוק השבות – הרי שכאן, הנהלים מדברים על "החלקה המרכזית" בהר הרצל – זו שבה קבורים רק יהודים. זה לא מקרה; זה לא יכול להיות מקרה. חבר הכנסת עמר בר-לב (עבודה) הגדיר זאת "חטא על פשע." גם כאן, הדרגים הבכירים ביותר בצה"ל קורצים לרבנים שהם לצידם.

ואם ככה מתנהל הצבא בימים שבתיקונם, בימים שהמגזר הדתי לאומי אפילו לא מאיים עליו; אם כך הוא מתנהג, כשהוא צריך לבצע פשרות שפוגעות בעצם הגדרתו (מצד אחד, הגדרת המשרת בצה"ל, מצד שני היחס לחייליו הנופלים שאינם יהודים) אני חושב שהוא נותן לנו מושג ברור מאד על האופן שבו הוא יתנהל כאשר המגזר שבפניו הוא בוחר להתרפס, תוך ויתור על שאר החברה הישראלית, יעמיד לו אולטימטום של ממש.

ועוד דבר אחד: לפני כשבוע, קם קול זעקה מרוצה מעצמו בישראל, אחרי שהחמאס מנע מירוץ מרתון ברצועת עזה, משום שהמרוץ כלל גם נשים. עכשיו מסתבר שישראל מסרבת לאפשר לרצים לרוץ, הפעם במירוץ שנערך בבית לחם. ישנם כ-21 ספורטאים שאמורים לעבור מהרצועה לבית לחם, וכעת ישראל היא זו שמונעת את מעברם – למרות העובדה שחלק מהם כבר נכנסו לישראל בעבר ולמרות שברור שכל המעבר יתבצע בכפוף לבדיקות בטחוניות קפדניות. אם אתם רוצים לומר לצה"ל מה אתם חושבים על זה, ולדרוש ממנו לאפשר את מעברם של הספורטאים, גישה מספקת את הפרטים הנדרשים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ועם פרוס יום העצמאות לאחל לכלל הקוראים שנחיה בעוד שנה במדינה עצמאית, כזו שאיננה שולטת באחרים.

(יוסי גורביץ)

11 במרץ 2013

200 מטרים של חיים ומוות

הביטו בתמונה הזו.

מצד אחד, יש לנו את תשובת מתאם פעולות הממשלה בשטחים לשאלה "עד לאיזו קרבה מותר לפלסטינים לעבוד סמוך לגדר סביב עזה?" התשובה שלו היא 100 מטרים. בצד שמאל, יש לנו את התשובה של דובר צה"ל: 300 מטרים. בעבר, התשובה היתה 500 מטרים.

מבלי להכנס לשאלה איזה נתח מהרצועה גוזלת ישראל לצרכי "בטחון" כשהיא אוסרת על התקרבות בטווח של חצי קילומטר מגדר מחנה המעצר הפתוח שהוא רצועת עזה, יש כאן שאלה מעניינת יותר: האם צה"ל עצמו יודע מה מותר ומה אסור?

חלק מהחמושים, אלה שעסוקים יותר במנהלה – כמו בשאלה המרתקת האם יהיה מותר לתושבי עזה לאכול שוקולד, או לרכוש צעצועים לילדיהם, או שלל הגבלות אחרות שזכורות לנו מתקופות אפלות (TM) – חושבים שלפלסטינים מותר להתקרב 200 מטרים נוספים לגדר. למרבה הצער, זה בדיוק הארגון שגם אחראי על הפרסומים.

הצד האחר, זה של החמושים שאשכרה מחזיקים נשק, חושב שהקרבה המותרת היא 300 מטרים בלבד, ואם אתה עובד אדמה שהולך בשריקה לחלקתו עם טוריה על הכתף ונכנס לתחום ההרג – נו, איך לא כתב את זה חנוך לוין? עובר פלאח בדרכו לחלקתו, ייחשב למחבל ערבי חקלאי. הגופה לא תועבר למכון הפתולוגי אלא תשאר במקום וכל מי שינסה לחלץ אותה יסתכן גם הוא. אף אחד כבר לא טורח לדבר היום על ירית אזהרה באוויר.

בתגובה לשאלת גישה מה משמעות הפער בין המספרים, אמרו בדובר צה"ל ש"אם המתפ"ש פרסם את המספרים הללו, שהמתפ"ש יקח אחריות עליהם." כלומר, בצה"ל יש מחלוקת על רוחב אזור החיץ, המחלוקת היא בין שתי מחלקות שלא מתקשרות מי יודע מה ביניהן, ואת המחיר משלמים פלאחים עזתים.

והם משלמים. הקשיבו טוב למהדורות הבוקר. מדי פעם תשמעו דיווח על עזתי שנורה על ידי צה"ל ליד אזור החיץ. צה"ל תמיד טוען שמדובר במחבלים. הפלסטינים טוענים לעתים תכופות שמדובר בחקלאים. נזכיר שלחמאס אין בעיה להודות בכך שחמושים שלו נהרגים בעימותים עם החמושים של הצד השני, והגיע הזמן להתחיל לתהות כמה חיי אדם – כל אחד מהם עולם ומלואו – כלו כתוצאה מהמריבה הביורוקרטית הזו. בכל פעם שאתה חושב שהמציאות של הכיבוש לא יכולה להפתיע אותך, היא בועטת לך בראש.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

9 במרץ 2013

השקר כמפלט הראשון של מערכת הבטחון

במשך שנים, התלוננו ישראלים שעוברים לרצועת עזה – קבוצה קטנה ומצומצמת, בעיקרה של ישראלים פלסטינים עם קשרי משפחה שם – כי כאשר הם עוברים לרצועה, הם מתבקשים להפקיד את הדרכונים שלהם במחסום ארז, לעתים מבלי שהם מקבלים את הדרכונים אחר כך. עמותת גישה (גילוי נאות: הח"מ מספק לה שירותי תרגום מדי פעם) פנתה מספר פעמים למבוך הביורוקרטי של משרד הבטחון ולרשות האוכלוסין בנושא. הנוהל בלתי חוקי וגם תמוה. ישראלי שיוצא לצרפת לא נדרש להפקיד את דרכונו בנתב"ג, כידוע. המתפ"ש – הקיצור ההולם כל כך של מתאם הפעולות בשטחים – הודיע לה שאין לה מושג על מה היא מדברת ושהנוהל הוא באחריות רשות האוכלוסין. זו, בתגובה, אמרה שהיא בכלל לא מטפלת בנושא ושכל הנושא של כניסת ישראלים לעזה הוא בשליטת מערכת הבטחון.

כשנחשף השקר הקטן הזה, שלח מת"ק עזה מכתב שבו נטען שאמנם אין נוהל שמסמיך את כוחותינו המזוינים להחרים את דרכוניהם של ישראלים, אבל שרבים מן הישראלים שיוצאים לרצועה "מבקשים להפקיד את דרכוניהם מרצונם החופשי." וואלה.

הביטו במסמך שמופיע מתחת לפסקה זו. הוא מתעד את מעברה של א', אזרחית ישראלית-פלסטינית, לרצועת ×¢×–×” לפני כחודשיים. שימו לב למילים שנוספו אליו בכתב יד, בתחתית המסמך: "×”× "ל מבקשת להפקיד את דרכונה הישראלי למשמרת במעבר ארז. חתימתה…"

darkon2

יש רק בעיה אחת. א' לא קוראת עברית מי יודע מה ולא הבינה על מה חתמה. היא ודאי לא כתבה את זה בעצמה. מעדותה עולה שהפקידה אמרה לה בפשטות "תני לי את הדרכון ותחתמי פה." אז זה מה שהיא עשתה. פניות "גישה" בנושא לאלוף איתן דנגוט, המתפ"ש, לא נענו עד כה.

אין מה לראות כאן, לכו הביתה. רק עוד ראיה לכך שאזרחותם של הפלסטינים הישראלים היא עלה תאנה ותו לא מבחינת הממשלה הישראלית, ושאפשר לנהוג בהם כפי שלא היו מעיזים לנהוג באזרח ישראלי בן העם הנבחר. צרפו לזה את הסיפור על בדיקת הרקמות שהמדינה דורשת מאזרחית שמחזיקה בתעודת מעבר לרצועה שהונפקה על ידי המדינה, ותקבלו עוד נדבך מהסיפור. וכמובן, השקר האוטומטי של "אין נוהל כזה" הוא רק עוד ראיה לכך שמערכת הבטחון לא היתה מזהה את אמירת האמת גם אם היתה נתקלת בה במרתף חקירות חשוך.

(יוסי גורביץ)

21 בנובמבר 2012

צה"ל הוא החוליה החלשה: מבצע "קלפי יצוקה," פוסט מורטם

מבצע "קלפי יצוקה," או בשמו הרשמי "עמוד ענן," נמצא בדמדומיו. ישראל והפלסטינים הצליחו לפספס אמש (×’') הפסקת אש, מתוך ההתעקשות הילדותית להיות מי שישחיל את הפגז האחרון. כעקרון, הרעיון של הודעה על הפסקת אש שתתחיל מספר שעות לאחר ההכרזה פשוט למדי: מטרתו לוודא שכל הכוחות של שני הצדדים, בלי יוצא מן הכלל, קיבלו את ההוראות לנצור אש וההחלטה אכן תכובד. ישראל, לאורך השנים, ניצלה את המנהג ×”×–×” כדי לחטוף עוד כמה שעות של אש. אני זוכר איך הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, לא ×”×™×” אז אחר – שידרה בהתלהבות את התותחנים שמנצלים את השעות האחרונות לפני הפסקת האש הראשונה במלחמת לבנון הראשונה גם היא כדי לזרות עוד קצת מוות והרס בביירות.

הפסקת אש עוד לא הושגה, אבל כבר אפשר להכריז על "קלפי יצוקה" ככשלון. הוא כשלון מבחינת בנימין נתניהו, שיכול היה להגיע לבחירות כמי שניצח על ארבע שנים שקטות מאד מבחינה בטחונית, והוא מסיים אותם כשתל אביב מופגזת (לראשונה מאז 1991), עם רקטות בכיוון ירושלים (לראשונה מאז 1970) ועם פיגוע ראשון באוטובוס מאז 2005 בערך. כמו ב-1997, אחרי ההתנקשות הכושלת בחאלד משעל, אז שחרר את מנהיג החמאס אחמד יאסין מן הכלא, המערכה של בנימין "חזק מול האל תצחיקו אותי" נתניהו תגמר, שוב, בהישגים לחמאס.

היא כשלון מבחינת שר הבטחון אהוד ברק, אולי האיש השנוא ביותר בציבוריות הישראלית ובצדק, שהוכיח שוב שהוא לא למד דבר – ושבניגוד לבורבונים, גם הזכרון שלו לא משהו. ברק כבר היה במשחק הזה עצמו, בעופרת יצוקה, והוא ראה מה קרה בלבנון השניה. הוא צריך היה לדעת שהדבר החשוב ביותר לפני פתיחה באש הוא הידיעה איך מפסיקים אותה, מה תנאי היציאה.

היא כשלון מבחינת הכלכלה הישראלית. כדי לחזור לפחות או יותר אותם תנאים שבהם היינו קודם למבצע, הוצאנו שלושה מיליארדי שקלים. כל זה, על רקע בחירות שהוקדמו משום שראש הממשלה ושר האוצר שלו לא היו מוכנים להציג את התקציב. עכשיו יש בור של עוד שלושה מיליארדים, ובאוצר כבר מצאו את דרך למלא אותו מחולייתו; לא, לא, אל תשתטו, לא העלאה של מס החברות או מס ההכנסה על העשירים – העלאה של המע"מ בעוד אחוז. עוד לא שילמתם, וכנראה גם לא תשלמו עד הבחירות; נתניהו ושטייניץ לא מטומטמים לגמרי. החשבונית תגיע אחריהן.

והיא כשלון, בראש ובראשונה, לקדושה שבבהמות ישראל, צה"ל. הוא הוכיח את עצמו ככלי קהה שלא מסוגל לבצע את משימתו. כצפוי, חיל האוויר – שהשנינה הנפוצה אומרת שיש להתייחס אליו לא כחלק מצה"ל אלא ככוח ידידותי, הוא שונה מדי – תקף את המטרות שלו, ובתחילה עשה את זה היטב. אחרי שלושה ימים, המטרות ה"איכותיות", כלומר כאלה שעליהן יש מודיעין מדויק, אזלו, והפגיעות התחילו להיות רנדומליות יותר. משפחה של 12 נפשות; אחר כך משפחה של ארבע נפשות, בכללן שני פעוטות; אחר כך הרימו חוליות המוות המעופפות והאמיצות שלנו בסערה השמימה רכב ובו שלושה עיתונאים.

זה לא חדש, זה לא צריך להפתיע אף אחד: כך זה היה גם בסיבוב הקודם ובזה שבא לפניו. לחיל האוויר יש שלושה ימי חסד. אפשר, וצריך היה, לנצל אותם לעשות עוד משהו, אבל זה לא קרה. זה מצריך אומץ ותעוזה, וכאלה חסרים.

הבעיה העיקרית היא עם צבא היבשה. הוא כמעט שלא נטל חלק במערכה. הממשלה גייסה 75,000 חיילים – ואחר כך לא העזה לעשות איתם כלום. הם שימשו רק כברווזים במטווח; הם נפרסו בשטחים פתוחים, וכתב אל ג'זירה הבחין שהם בעצם חשופים לאש מרגמות. מסתבר שלאותו כתב היה יותר הבנה צבאית מאשר לקצינים הרלוונטיים בצה"ל, כי אתמול נהרג חייל מאש מרגמות.

כשאתה מגייס 75,000 איש ואז לא עושה איתם כלום, אתה בעצם מודיע שאקדח חיל היבשה שלך ריק מכדורים, ושאין להתייחס אליך ברצינות בפעם הבאה שתודיע על גיוס כללי. אבל מה יכול היה נתניהו לעשות עם הכוח המגושם הזה? כאשר מפעילים כוח יבשתי בתנאים של עזה יש שתי ברירות: או להסתער ולספוג אבידות, או להתכווץ, להפעיל אש כבדה, פראית ולא מדויקת (בעופרת יצוקה, צה"ל הרג לעצמו אותו מספר חיילים שהרג בו החמאס.) בחירה באפשרות השניה מובילה כמעט אוטומטית לתבוסה דיפלומטית, שמשמעה תבוסה במלחמה. אבל האפשרות הראשונה לא קיימת בפועל: הציבור לא מוכן לספוג אבידות בקרב החיילים (מותו של חייל קיבל יותר תשומת לב ממותם של שלושה אזרחים בשבוע שעבר), ואף פוליטיקאי לא יסתכן בעשרות הלוויות של חיילים באמצע קמפיין בחירות.

המלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים, אבל בישראל העדיפו להחכיר את המדיניות לאנשי הצבא. בעיית עזה איננה חדשה, היא איתנו כבר שבע שנים. ועדיין, בצה"ל – שאחראי גם הערכת המצב הלאומית – לא מצליחים להגיע לתוכנית שתצליח להשיג משהו מעבר לתיקו מדמם. ובהתחשב בהפרשי יחסי הכוחות, תיקו מדמם למיליציה של מדינה עמוסה בציוד הייטק הוא נצחון למיליציות של הצד השני. נצחון בנקודות, אבל נצחון.

צה"ל, בקיצור, לא ממלא את תפקידו הבסיסי: לספק לקברניטיה של ישראל כלים לפתרון בעיה בטחונית. צה"ל, בדמותו של הטרול הטראומתי עמוס גלעד, הוא זה שהוביל מדיניות כושלת בעזה מאז 2006. כשנתניהו ביקש מסמך מדיניות חלופי, צה"ל מנע את הדיון בו – וזו לא אמירה שלי, זו קביעה של מבקר המדינה.

כלומר, מצד אחד, צה"ל לא מסוגל לפתור את בעיית עזה; מצד שני, הוא מונע את עצם הדיון בפתרונות אחרים; ואחר כך הוא לוקח מאיתנו הרבה מאד כסף – כלומר, הרבה מאד כסף מעבר להרבה מאד כסף שהוא לוקח בימים כתיקונם – כפיצוי עבור זה. כבונוס, הוא גם ממחיש לכל המתעניינים שחיל היבשה שלנו, גם אחרי גיוס מילואים שלא נראה מזה שלושה עשורים, לא מסוגל להתמודד עם (במקרה הרע) 20,000 חמושים למחצה מרצועת עזה.

ואז זה לא היה גרוע מספיק, בואו ניקח את זה צעד אחד הלאה. ראש ממשלתנו היקר, כמו גם הצבא, מפמפמים כבר הרבה מאד זמן מלחמה עם איראן. מפקד חיל האוויר כבר זכה לכינוי הרשמי למחצה "אלוף פיקוד איראן." עכשיו, בואו ניקח את ביצועיו של צה"ל בשלוש המערכות הגדולות האחרונות: לבנון השניה, עופרת יצוקה וקלפי יצוקה.

חיל היבשה לא ישחק תפקיד, וטוב שכך. חיל האוויר יקבל את שלושת ימי החסד שלו, כרגיל. הבה נניח שהוא אכן יצליח להוריד כמה מהמטרות החשובות ביותר. אבל: יכולת הפעולה שלו תהיה מוגבלת מאד, ולו משום המרחק הגיאוגרפי. קום לא נמצאת דקה וחצי של טיסה מתל אביב.

חיל האוויר לא מסוגל היה לשתק את ירי הרקטות מלבנון ב-2006 ומעזה ב-2009 ו-2012. זה לא צריך להפתיע: הוא גם לא היה מסוגל לשתק את ירי הרקטות של אש"ף מלבנון ב-1981. זה הופסק רק לאחר שהושגה הפסקת אש – והיא הופרה, כרגיל, על ידי ישראל. בהתאם, ודאי בהתחשב ביכולת הפעולה המוגבלת שלו, הוא לא יהיה מסוגל להפסיק את ירי הרקטות מאיראן לישראל. ואלו יהיו הרבה יותר רקטות, כאלה שיעמידו את "כיפת ברזל" במבחן של ממש, והאיראנים לא יהססו לירות אותן לאחר שישראל תתקוף אותם ללא פרובוקציה.

העזתים הוכיחו שהם יודעים לספוג יותר מתושבי ישראל, וסיפורי הגבורה באיראן מתייחסים פחות למלחמה חסרת התוחלת בחזית העיראקית ויותר לסיפוריהם של עירוניים שמצאו את עצמם תחת התקפת טילים רצחנית. מי שרוצה להעיר את השד הזה מרבצו, להזכיר לאיראנים טראומות ישנות ולעורר שנאה לישראל – שבשכבות רחבות באוכלוסיה לא קיימת – שתאפשר למשטר לנהל מלחמת התשה בליסטית עם ישראל, שיהיה לו בהצלחה. רק שלא יאמר לנו שהוא נוהג באחריות.

על עזה יש לישראל כמה מנופים. הראש והראשון שבהם, כמובן, הוא היכולת שלה לחנוק את עזה ולהשיב את המצור על כנו. אחר כך יש השפעה מצרית, והשפעה אמריקאית, ובסופו של דבר גם השפעה טורקית. אף אחד מאלה לא קיים באיראן, שנאנקת גם עתה תחת סנקציות כבדות. כדי להכניע אותה ולהפסיק את המלחמה בישראל, יהיה צורך במערכה של ממש, ואני לא רואה הרבה מתנדבים לבצע אותה. מותר להניח שממשל אובמה לא יסתבך שוב במלחמת יבשה באסיה, במיוחד לא בעוד מדינה מוסלמית.

צה"ל הוא כלי שבור, שלא מועיל אלא רק מזיק למפעיליו. ידענו את ×–×” כבר אחרי מלחמת לבנון השניה. ההיסטריה המיליטריסטית אחרי המלחמה ההיא סייעה להשכיח את הנקודה הזו, ולהעביר את האשמה לכשלון צבאי מובהק לדרג המדיני. אחר כך ×”×’×™×¢ משיח צבאי, גבי אשכנזי, ובעודו מנצל את כספי הציבור כדי לחתור תחת הממונים האזרחיים שלו, מכר לנו צ'יזבטים על כך שהוא "שיקם את צה"ל." רוב הציבור ×”×™×” נכון עד מאד לבלוע את ההבל ×”×–×”, אבל מי שבחן את מה שעשה אשכנזי ראה שהוא מכין את צה"ל, שוב, למלחמת יום הכיפורים – כלומר, לעוד קרב טנקים ×¢× ×§×™ ברמת הגולן ובסיני. העידן ×”×–×” חלף, ולא ישוב. העובדה שצה"ל לא מסוגל לגייס מילואים ולטפל בהם כיאות – חיילים התלוננו, כמו ב-2006, על העדר ציוד מתאים ומזון – צריכה לעורר תהיות, כמו למה בעצם יש לצה"ל מערך מילואים גדול אם הוא לא מסוגל לטפל בו או להשתמש בו.

אבל אל דאגה, זה לא קרה אחרי מלחמת לבנון השניה, שבה בלם החיזבאללה נסיון פלישה ישראלי ללבנון, וזה ודאי לא יקרה עכשיו, אחרי התכתשות קטנה הרבה יותר. הציבור המיליטריסטי ישוב ויישבע אמונים לצה"ל ולחיילים – כשהוא בלתי מודע לכך שהשבועה להגן על חיילים בכל מחיר מחסלת את הצבא, שתפקידו הצונן וחסר הרחמים הוא להמיר את חייהם של חיילים בהשגת יעדים צבאיים. אין כובשים את ההר, אם אין קבר במורד. ולא, הפצצה של ההר עד שאמא שלו תזהה אותו רק באמצעות DNA היא לא תחליף. אף פעם לא היתה. בצה"ל מעדיפים להעמיד פנים שהתהליך הזה הוא אשמת הציבור, שבוגי יעלון אהב להגדיר כחוליה החלשה; הם מתעלמים מחלקו של הצבא בתהליך הזה, כמו מיגון לבסיסים צבאיים אבל לא לישובים או ההחלטה – שנהפכה בלחץ המאורעות – לא להשתמש בכיפת מגן כדי להגן על ערים אלא על בסיסים. אבל בצה"ל רגישים מאד למה שהציבור חושב עליו, וכתוצאה מכך ביצוע המשימה נדחק למקום השני והשמירה על חיי הלוחמים עלתה למקום הראשון. זה סביר, פלוס מינוס, בתנאים וביחס שבהם צה"ל התרגל להלחם: פלוגה חמושה, עם סיוע אווירי, נגד חוליה חסרה של צעירים פלסטינים מכותרים וחמושים למחצה. רק שזה לא קרב, זה ציד אדם. ובקרב, צה"ל כבר מזמן שכח איך מנצחים.

ושוב לא נדבר על זה.

ועוד דבר אחד: ובעקבות הפיגוע בתל אביב היום: החדשות החיוביות, סוג של, הן שחזרנו לשפיות. פיגוע מערער את הסדר, מקפיץ את כולם. שנות הזומבי 2002-2004 כבר יצאו ממחזור הדם שלנו.

הערה מנהלתית א': אתמול הופעתי הופעה קצרה בטלוויזיה החברתית, וזה עשוי לעניין אתכם.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

19 בנובמבר 2012

שירים על מות ילדים: מחלת ההסברה

צה"ל השתחץ אתמול (א') בכך שהוא חיסל את ראש מערך הרקטות של החמאס, אחד יחיא רביא. אחר כך הודה הצבא המוסרי ביותר ביקום שבעצם, רביא הוא לא ראש מערך הרקטות אלא סתם "בכיר" במערך הרקטות, ומאוחר אף יותר הודה צה"ל שבעצם, הוא בכלל לא בטוח שהוא הרג אותו.

אבל צה"ל בכל זאת הרג כמה אנשים בהתקפה הזו. הוא הרג 12 אזרחים, ביניהם ארבעה ילדים. 12 עולמות שנכבו בבת אחת, נשים, זקנים וטף, שמתו כי למישהו לא היה אכפת מספיק לברר מה בדיוק הוא מפציץ. אני חושב שברור לכולנו שאם חיל האוויר היה יודע שהוא מסתכן בכך שהוא יפגע במבנה שיש בו 12 אזרחים יהודים, הוא היה מגלה הרבה, הרבה יותר זהירות. מותר אפילו להעז ולחשוב שבמקרה כזה, הוא היה ממליץ לוותר על התקיפה נגד "בכיר מערך רקטות" כלשהו.

אבל הם לא היו יהודים, והם מתו. ואיך התייחס לכך "ידיעות אחרונות"? בעמ' 12 היום, הכותרת שלו היתה "פגיעה קטלנית: התמונות שמהן חששו בצה"ל." איך כתבה אלונה קמחי? "הם לא איש, לא אשה/ הם רק חפץ, רק צל." ללמוד להרוג, זה עניין של הרגל – וצה"ל רכש אותו מזמן. אבל הבעיה כאן היא לא צה"ל. לא רק צה"ל.

כדי להגיע למצב שבו אפשר, בלי יותר מדי בלגאנים, להוריד פצצה על בניין שמכיל 12 אזרחים, צריך להפוך את האנשים שבו ללא-אנשים. כל הליך הגיוס מיועד להפשיט מעל החייל הטרי את המעצורים האנושיים שלו, להפוך את תהליך החיברות שלו, לומר לו שיש אנשים שמותר וצריך להרוג.

הרג הוא פעולה לא אנושית. הוא רודף את האדם שמבצע אותו, אם לבו לא נאטם ועינו לא התעוורה. לא במקרה, פסיכופטים נמשכים לשירות הצבאי – וגם, אם לשפוט מהמקרה של רוני דניאל, גם לתפקיד של פרשנים צבאיים – אבל אנשים שפויים נרתעים ממנו. רש"י כתב על מה שאומר התנ"ך על יעקב, ערב מפגשו עם עשו, ש"ויירא וייצר" – יירא היה שמא ייהרג, וצר לו אם יהרוג הוא את האחרים.

מקובל, במצב מלחמה, להפשיט מעל הצד האחר את אנושיותו. כמובן, מי שבא להפשיט את אנושיותו של אדם מעליו, מקלף קודם כל את זו שלו. אבל זה טיבה של מלחמה. היא משחררת את החיה שבאדם.

מה שמעניין בכותרת של "ידיעות," שדומות לה אפשר למצוא במאמץ מועט בכל כלי התקשורת – ראש וראשון, כמובן, הוא בן דרור ימיני – היא ההיפוך של המציאות. בדרך כלל, כשגברים צעירים וחמושים – כמעט תמיד אלה גברים צעירים – הורגים אזרחים, מגיעות שורה של רציונליזציות שמסבירות למה בעצם לא היתה ברירה אלא. יש כמה תירוצים קבועים: ההרוגים לא היו צריכים להיות איפה שהיו (לא יעבוד בסיפור הזה, הם היו בביתם); הלוחמים לא היו מוכנים לקחת סיכונים מיותרים (לא רלוונטי, פלוגות המוות המעופפות של צה"ל לא היו בשום סכנה); הקורבנות היו בעצם סייענים של האויב (כאן מגיע בדרך כלל צ'יזבט הל"ה והרועה; גם זה לא יעבוד); לא התכוונו אבל זה יצא וככה זה במלחמה. התירוץ האחרון הוא התירוץ הקבוע של צה"ל: נכון שאנחנו הורגים מספרים גבוהים מאד של אזרחים לא מעורבים, אבל מה שחשוב זו לא התוצאה, אלא הכוונה. ואיכשהו, הכוונות של צה"ל, כשזה מגיע לירי באזור מאוכלס אזרחים, לא מאופסות דרך קבע.

ומה עושים כשיש יותר מדי "טעויות בזיהוי"? כשהמוח האנושי – כלומר, זה שעוד לא הושחת על ידי הלאומנות היהודית – מסרב לקבל את מותה של משפחה שלמה? או. כאן אנחנו מגיעים לתירוץ ה-Hasbara: במותם, ההרוגים הפכו לנכס של התעמולה הפלסטינית. כך שמצד אחד, אנחנו צריכים להצטער – אינסטרומנטלית בלבד; אין לנו עניין בהם אלא כפוסטרים – על מותם, מכיוון שהוא מוריד לנו ניקוד במלחמת התעמולה, אבל מצד שני, מה לעשות. מדובר בנכסי תעמולה עוינים, כך שאל תהיו לי יפי נפש ואל תצטערו יותר מדי. אין כאן חוסר רגישות לחיי אדם; יש כאן לכל היותר תגרת רחוב שהיא חלק מקרב התעמולה הגדול.

לישראלים יש אובססיה עם hasbara, עם התפיסה שהכל בסדר וכל הביקורת על המדינה שלהם נובעת מכך שהיא לא מצליחה להסביר את עצמה כמו שצריך. אם רק נאמר את המילים הנכונות (ובעשור האחרון, אם רק נפיץ את התמונות הנכונות), כולם יבינו אותנו והכל יהיה טוב. זו לא תפיסה חדשה: היא מופיעה בעיתונות הישראלית כבר בשנות השישים. החל משנות השמונים, כל ישראלי שני כבר למד לדקלם ש"הבעיה שלנו היא ההסברה." הטקסט המכונן של אנשי ההסברה לדורותיהם הוא "אז אמר השטן" של אלתרמן:

אז אמר השטן:

הנצור ×”×–×” איך אוכל לו […]

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו,

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק

השיר הזה, שנחשב לאחרון שכתב אלתרמן – ובלי ספק אחד הגרועים שבהם – נכתב על ידיו כשכבר היה איש ישראל השלמה, והיה צריך להצדיק השכם והערב את מה שאי אפשר להצדיק: את שליטתה של ישראל בשטחים הכבושים, על מיליוני תושביהם. מאז זרמו דמים רבים בין הים לירדן, והשיר הזה הפך להמנון אנשי ההסברה.

הוא מאפשר להם לעשות מהלך כפול: לחשוב, תמיד, שהם צודקים, ושהם תחת התקפה מצד "השטן". הגרסה המעודנת יותר של המהלך הזה היא האמירה שישראל עושה טעויות, כמובן, אבל מי שעוסק בהן לפני שתיקן את כל עוולות העולם והפסיק את המלחמה בקונגו הוא נציג ערמומי במיוחד של השטן. (וכאן צריך לתהות אם העליה המטאורית בהתייחסות לאנשי שמאל כאל "ערב רב", כלומר משרתי השטן שחושבים שהם יהודים ונחשבים לכאלה, לא נובעת בין השאר גם מן השיר הזה.)

המהלך השני מסוכן יותר: הוא מבצע היפוך בין מציאות ובין השתקפותה. בתנועה חדה, שהיתה גורמת לפילוספים פוסטמודרניסטים להכניס לפיהם הפעור את הגולואז מהצד הבוער, המציאות נדחקת למקום השני אחרי התדמית שלה. מותם של 12 בני משפחה; דריסתה של אקטיביסטית על ידי דחפור; ריסוסה של לבנון, בימים האחרונים של המלחמה, באלפי מוקשים שעדיין הורגים ילדים מדי שנה; ירי לעבר נשים הנושאות דגל לבן; ירי שמונע מצוותי הצלה להגיע לפצועים, שגורם לילדים לסבול ימים ארוכים בזרועות אמותיהם המתות; ההתבהמות של קצין שחושב שהוראה לחייל שלו לירות בעציר היא בדיחה מוצלחת; צמד חיילים שמאלצים ילד בן תשע לשמש כמגלה מוקשים חי; חיילים שיורים בקשיש במיטתו כשכלי התקשורת מדווחים על כך כ"השבת אש" – כל אלה, ועוד תקריות רבות אחרות, חדלים באחת להיות אירועים אמיתיים, שמתרחשים במציאות מתועדת. הם הופכים לחלק ממערכת צללים של תדמיות.

כחלק מהמהלך החד הזה, הצד המקרבן, הצד הבריוני, הצד החזק, הצד שמחזיק (על פי מקורות זרים) בנשק גרעיני, הצד שמחזיק מיליונים תחת כיבוש כבר 45 שנים, הופך לצד המקורבן, לילד המפוחד מהתמונה ההיא בגטו. זה סוג של ג'וג'יטסו יהודי: כל פגיעה בצד השני היא לא רק מוצדקת, עצם האזכור שלה נתפס כחיזוק של הצד השני, ומיד אנחנו מתחילים לדבר – או, כמקובל בקרב הסבריסטאס, לצווח – לא על האירוע, לא על החיילים שביצעו זוועה כלשהי, אלא על האנשים שהצביעו עליה. פתאום הם הופכים לנושא שבו דנים.

כחלק מתפיסת העולם הזו, אסור אף פעם להניח שמישהו בצד השני פועל ממניעים טהורים, או שקורבנות הצד השני הם אכן כאלה. איך אמר אתמול רוני דניאל? "אני לא יודע מי האזרחים האלה, ואם אלה אכן אזרחים חפים מפשע." כי בעולם המקביל של ההסברה, הודאה בכך שצה"ל עשוי להרוג אזרחים חפים מפשע יכולה לגרום לספקות, וספקות יכולים למוטט את המבנה כולו.

זו לא הפעם הראשונה שהגניוס היהודי מתבטא בהפיכת המציאות. הגרסה הקודמת היתה הקבלה: היהודי שדמו הותר לכל קוזאק משוטט, יכול היה לפחות לדמיין אחרי הפוגרום שהוא מחזיק בכוח גדול יותר מאלה של רודפיו. שריכה נכונה של נעליו יכולה לקומם את העולם, תפילת "לכה דודי" שלו יכולה להביא להשלמת הזיווג השמיימי, ואפילו אם ייכשל ויפלוט זרע שכבר מונטי פייתון ידעו שכולו קדוש, יהיו לכך תוצאות איומות – הוא יוליד ליליות ושדים – אבל לפחות אלו תהיה בכך הוכחה לאונו הנסתר.

הזבל הרוחני הזה ניתן להבנה, ולו מבחינה פסיכולוגית: הוא נכתב אחרי השבר הנורא של גירוש יהדות ספרד. הוא שימש לאנשים שעולמם חרב עליהם, שלימדו אותם שהם אדוני העולם אבל בכל מקום היו מבוזים, עוגן. המעט ממנו שהמקובלים הוציאו החוצה שימש לחיזוק הקהילה שלהם מול עולם עוין מאד, בימים שבהם כל הארץ היתה לה גרדום.

אבל ההיפוך הנוכחי של המציאות מבקש מאיתנו לעמוד לא לצידם של הקורבנות, אלא של רודפיהם. וכשניתוק מן המציאות, המאמץ המודע להפוך אותה, הופך לכלי מרכזי של משטר, ולא פחות מכך לתפיסת עולם של אזרחיו, הסיכונים הם עצומים. אפשר לצחוק על ההסברה – העוסקים בה גרועים כל כך שזה מתבקש – אבל צריך להיות מודעים שהיא כנראה זרם המחשבה המוביל בישראל, ושהיא אסון למבקשים להסתכל נכוחה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שיחיו במדינה הזויה פחות.

(יוסי גורביץ)

18 בנובמבר 2012

שותים את המים של עזה

הממשלה הורתה בסוף השבוע על גיוס של כ-75,000 אנשי מילואים, לכאורה לקראת המלחמה ברצועת עזה – גיוס שכמוהו לא נראה מאז ימי מלחמת לבנון הראשונה, אם לא מלחמת יום הכיפורים. ההחלטה הגיעה אחרי הודעה קודמת, על פיה יגויסו 30,000 אנשי מילואים. כנראה ש-30,000, שווי ערך לשתי אוגדות, לא הספיקו.

לא הספיקו למה? לא ברור. אף אחד לא באמת רוצה להכנס לקרב יבשתי ברצועת עזה. אם הרצועה לא תכבש ושלטון חמאס לא יופל, התקפה קרקעית תיחשב לנצחון של החמאס. אם ישראל תכבוש את הרצועה, יקרו שני דברים. קודם כל, בוודאות מוחלטת, סדרי פשעי מלחמה שיבצע צה"ל במהלך הכיבוש שלעומתם תחוויר "עופרת יצוקה." לדחיסה של עשרות אלפי מבוהלים מקצועית – או, כפי שהם מכונים, חיילי צה"ל – לתוך שטח בנוי בצפיפות כמו רצועת עזה, כשהם רגילים לשלח אש פראית, מהאוויר ובארטילריה, כלפי כל מה שנדמה להם שעשוי לסכן אותם, תהיה רק תוצאה אחת: אבידות איומות לאוכלוסיה האזרחית. שנית, צה"ל יצטרך להתמודד עם אוכלוסיה כבושה, שזה עתה הוא הרג חלק ניכר ממנה. היא לא תהיה אסירת תודה, יהיו לה מצבורים של נשק, וצה"ל ימצא את עצמו איפה שהיה ב-2004. תזכורת: נסוגנו מעזה לא רק בגלל השחיתויות של שרון, אלא בגלל שלרוב הציבור נמאס לאבד שם חיילים לשווא. הזוועות של מראות החיילים שזוחלים בחול של רפיח בחיפוש אחרי שרידי גופות, והפיגוע במגורי החיילות בנצרים, המאיסו את כיבוש הרצועה על הישראלים. המראות האלה יחזרו, ואיתם תחזור כמובן גם הברוטליות הרגילה של הכיבוש, מה שיכרסם עוד בשאריות הלגיטימיות של פעולות צבאיות ישראליות.

צה"ל תוקף את הרצועה כבר חמישה ימים. עד כה, על פי מקורות פלסטיניים, הוא הרג 64 פלסטינים, מתוכם 24 ילדים ושמונה נשים. היום הרג צה"ל 18 פלסטינים, מתוכם תשעה ילדים וארבע נשים. באחת ההתקפות הרג היום צה"ל תשעה בני אדם, שבעה מהם בני משפחה אחת, ביניהם ארבעה ילדים (ועל פי דיווחים מהשטח, מספר ההורגים רק עולה). אנחנו רואים כאן את מה שראינו גם בסיבובים הקודמים: התחלה "נקיה" יחסית של ההתקפה, כשהיא מתמקדת בעיקר במטרות צבאיות לגיטימיות – אבל, תוך כמה ימים, נגמרות לחיל האוויר המטרות הרציניות. הוא חייב להמשיך לתקוף, שאם לא כן הוא ייתפס כ"מבליג" מול ירי הרקטות הבלתי פוסק, ואז הוא צריך להתחיל להזהר פחות. ואז הוא הורג אזרחים.

ספק אם לציבור הישראלי אכפת: אחרי הכל, הוא התרגל לפרשנים, כמו רוני דניאל וגלעד שרון – האיש שחייב את קיומו הציבורי לפרשת האי היווני – שמספקים לו גרסה מרוככת קלות למיכאל בן ארי ושאומרים בגלוי שהם רוצים יותר קורבנות אזרחיים. אבל כל פעולה כזו מכרסמת עוד קצת, ובצדק, בלגיטימיות של עצם השימוש בכוח מצד צה"ל. יש גבול לכמות הפעמים שבה אפשר לשמוע מצה"ל תירוצים לפער בין כוונה ובין מציאות, בין הרצון המוצהר שלו – שברמת חיל האוויר הוא נראה אמיתי למדי, מה שאי אפשר לומר על כוחות הקרקע – להמנע מקורבנות אזרחיים ובין המספר העצום שלהם. עייפה נפשנו להורגים. אפילו בן דרור ימיני קלט את זה: הבוקר, לפני שצה"ל מחק עוד משפחה, הוא כבר קרא להפסקת אש, כדי להמנע ממה שהוא מכנה "פיגוע גולדסטון."

זה לא משהו שלא ידענו מראש. חוסר התוחלת של פעולה צבאית שלא כוללת את כיבוש הרצועה מתחרה רק בחוסר התוחלת של כיבושה. אבל המדיניות העזתית של ישראל מאז הנסיגה משם מנוהלת על ידי אנשי צבא, לא מדינאים. עמוס גלעד שקד במשך שנים לוודא שהעזתים לא יוכלו לקבל שוקולד, צעצועים או כוסברה; מדיניות הרעב-לייט הזו, שנומקה לעתים בכך ש"לא רוצים שהשובים של גלעד שליט יאכלו מעל הראש שלו (הכנס פריט אסור)", שווקה לציבור הישראלי כמדיניות של בטחון. היום יודע כל מי שעיניו בראשו שלא היה לה דבר עם בטחון. כוסברה, ציוד כתיבה וחלבה אולי לא נכנסו אליה, אבל פאג'רים נכנסו גם נכנסו. בסיבוב הנוכחי, החמאס והכוחות העזתיים האחרים הוכיחו יכולת טובה – מבחינת יכולת ההיזק שלהם – באופן ניכר ביחס ל"עופרת יצוקה."

אל תדאגו לעמוס גלעד: לא יקרה לו כלום. גם לא לקצינים שטירפדו את הנסיון של המטה לבטחון לאומי להתוות מדיניות אחרת בקשר לעזה, למרות שראש הממשלה נתניהו עצמו ביקש מדיניות כזו. צה"ל והגנרלים שלנו הרגילו אותנו שעזה היא בראש ובראשונה בעיה צבאית; הם השכיחו מאיתנו את האפשרות לפתרון דיפלומטי, תוך שהם שוכחים לספר לנו שהמקסימום שהם מסוגלים להשיג הוא את התוצאה שקיבלנו לפני ארבע שנים.

אם לא היינו ערב בחירות, יכול להיות שהיה פה מדינאי שהיה מעז לשבור את הטאבו ולעשות את מה שנותר לעשות: לדבר עם חמאס על הודנה ארוכת טווח. אין מצב שמישהו יעז לערער את הפרדיגמות האלה עכשיו. אין גם מצב שמישהו במערכת הפוליטית או הצבאית יעז להפסיק את ההתקפה כשנראה שלחמאס יש יתרון. אז נצטרך להמשיך ולהתבוסס בלחימה המיותרת הזו, עד שיקרה אסון – כאן או שם.

והאשמה, בסופו של דבר, היא לא של הפוליטיקאים או הקצינים. מהאחרונים אי אפשר לצפות לכלום. אם זה לא זז, הם מסיידים אותו; אם זה זז, הם יורים בו. זה מה שהם יודעים לעשות. הפוליטיקאים היו מטריחים את עצמם בנושא, אם הם היו מקבלים שדרים מהציבור שזה חשוב לו. ספק אם יש משהו שהציבור הישראלי לא רוצה לחשוב עליו כמו על רצועת עזה, ועל כן היא תתפוצץ לנו בפרצוף כל כמה שנים עד שהאשליה שאפשר להתעלם ממיליון ומשהו בני אדם, רובם קטינים, שחיים בגבול הדרומי שלנו במה שכבר כונה "הכלא הפתוח הגדול בעולם" תתפוגג סוף סוף.

ועוד דבר אחד: אחת השיטות שבהן פטריוטים בעיני עצמם משתיקים אחרים היא הטענה ש"אסור לדבר על נפילות" כי זה מסייע לחמאס לטווח. בולשיט נקי, כיוון שאנחנו לא מדברים על כלי מדויק באיזושהי צורה ובכל מקרה הוא לא מופעל כמו סוללה ארטילרית קלאסית, אבל בולשיט נפוץ למדי. ראוי, אם כן, לציין את העובדה שכאשר דובר צה"ל מעלה תמונה של סוללת "כיפת ברזל," הוא גם מקפיד לציין את הקואורדינטות המדויקות של מיקומה. כנראה שגם בצה"ל לא קונים את הטענה שהפלסטינים מסוגלים, בשלב זה, לאש ארטילרית מדויקת. (תודה לקורא שהפנה את תשומת לבי.)idf_spokesman_coordinates

(יוסי גורביץ)

14 בנובמבר 2012

מבצע "זהו יום הבוחר" מתחיל

ממשלת נתניהו השפריצה בימים האחרונים חשש מהמהלכים הפלסטיניים באו"ם: ב-29 בנובמבר צפויים הפלסטינים שוב לבקש הכרה בהם כמדינה. ההתנהלות נראתה כמו זו של תרנגולת ערופה: מצד אחד, שר החוץ הציע לפלסטינים נכונות להכרה בהם אם הם יוותרו על החלקים המשמעותיים של הכרה כזו (גבולות קבע, היכולת לקחת את הבהמה הירוקה לבית הדין הבינלאומי); מצד שני, ליברמן הגדיר היום את עצם הפניה של הפלסטינים לאו"ם כ"טרור מדיני" (כנראה שאם פלסטינים ינסו לשתות, זה יהיה "טרור נוזלי", שהרי ידוע שכל מה שפלסטינים עושים הוא צורה כלשהי של טרור); ומצד שלישי, מסמך של משרד החוץ קבע שישראל חייבת להפיל את אבו מאזן אם הוא יקבל הכרה. בקיצור, נראה היה שהפלסטינים הצליחו להלחיץ את ישראל דיפלומטית, מצב שבו רצוי שלא לתת להם נקודות בדעת הקהל.

ואז החלטנו לחסל את אחמד ג'עברי. זה קרה באחת משתי דרכים: או שצה"ל פנה לזרוע המדינית שלו, הממשלה, ואמר שיש לו חיסול חם בקנה ושהוא לא יכול לוותר על התנקשות בשביל שטויות כמו דיפלומטיה והפסקת אש טריה; או שג'עברי היה על הכוונת כבר זמן מה והיום החליטה הממשלה לחסל אותו ולרצוח את בנו.

הנסיבות נוטות לאפשרות השניה. אתמול הודיע נתניהו, על רקע הפסקת האש שהושגה בתיווך מצרי, שישראל "תבחר את העיתוי המתאים והמועד הנכון לגבות מחיר כבד." והנה, מיד לאחר מכן נמצא העיתוי. כמו בעופרת יצוקה, שעוד חודש יחגגו לה ארבע שנים, ישראל יוצאת למבצע צבאי נרחב ברצועה מיד אחרי נסיון להשיג הפסקת אש (שהפעם אכן הושגה); היא מתחילה אותו בפעולה ראוותנית מאד, עליה החמאס חייב להגיב בחריפות – אז הפצצת מסדר השוטרים, כנראה היום עם שיא האבידות הפלסטיניות לפחות מאז מלחמת לבנון הראשונה, היום חיסולו של רמטכ"ל החמאס; כמו אז, המבצע מתרחש חודשיים לפני הבחירות; וכמו אז, הישרדותו הפוליטית של אהוד ברק תלויה בחוט השערה.

לממשלת ישראל ולצה"ל היתה היום הזדמנות לבחור בין הפסקת אש ומלחמה. ישראל, שוב, בחרה במלחמה. היעדים שלה ברורים: להרוג כמה שיותר פלסטינים כדי שהציבור הישראלי צמא הדם ירגיש גבר-גבר, ויבחר במפלגות שאחראיות לשפיכות הדמים שוב. בהנחה שישראל לא תכבוש את הרצועה – והיא לא תכבוש, כי די טוב לה שהחמאס שולט בה; היא יכולה בו זמנית לטעון שהיא לא אחראית לה ולהמשיך את השליטה מרחוק – שום דבר אחר לא ישתנה. יהיו הרבה פחות פלסטינים כשזה ייגמר, וכעשרה ישראלים פחות, ונחזור בדיוק לאותו המצב שרצה אריאל שרון כשהחליט לסגת מהרצועה ללא תיאום עם אבו מאזן, כדי שלא לתת לו הישג פוליטי. שבוע וחצי אחרי שאבו מאזן הודיע שהוא לא ייצא יותר למאבק מזוין, ישראל גורמת לשאיפת השלום שלו להיראות פאתטית ולו עצמו להיראות כמשת"פ. במקביל, צה"ל יוכל לדרוש תוספת תקציב מסיבית ואף אחד לא ינסה אפילו לקצץ את התקציב שלו; ברעום התותחים, תישכח המחאה החברתית; והבחירות יהפכו ללא רלוונטיות. ואם עוד טבח בעזה יגרום למצרים להודיע על השעיית או אפילו ביטול הסכם השלום, נתניהו וברק בכלל יהיו מרוצים. נתניהו יקבל אישור להשקפת עולמו, על פיה האביב הערבי מסוכן לישראל (היא, כמובן, שיה תמימה שלא עושה דבר); ברק יקבל עוד תקציבים. מי יודע, במצב כזה, אולי אפשר יהיה אפילו לבטל את הבחירות ולהכריז על ממשלת חירום לאומית.

והשאלה היא אם נמשיך להיות מריונטות עיוורות, או נסרב לאמץ את סדר היום של נתניהו וברק, ונזכור מה סדר היום האמיתי שלנו. אם שלי יחימוביץ' היתה מעדיפה לשכוח את הקשר בין הכיבוש ובין העדר הצדק החברתי, נתניהו שב והדגים לה אותו: הוא כלי נוח מאין כמו כדי להשתיק דרישות לצדק כזה.

יש לקוות שהתבגרנו. אבל אסור לבלבל בין תקווה ופכחון.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

23 באוקטובר 2012

ארכיבישוף תעשיית השקרים רוכב שוב

בכיר תועמלני ישראל, בן דרור ימיני, כותב הבוקר (ג') בשצף קצף על חשיפת מסמך הכמעט-רעב של עמוס גלעד (למסמך עצמו התייחסתי כאן). הטקסט של ימיני תמוה, בלשון המעטה, אפילו ביחס לטקסטים הרגילים שלו.

הוא מתחיל בשקר ראשון: הדיון בבית המשפט העליון בחשיפת הנתונים של גלעד היה "דיון סרק, משום שהנתונים פורסמו עוד לפני כן." הם לא פורסמו. זו היתה כל המטרה של הפניה לבית המשפט: לפרסם אותם. מיד לאחר מכן, מאשים ימיני את בתי המשפט על כך שאישרו לפרסום "חשיפת מסמכים שנועדו רק, ואך ורק, לתעמולת זוועה נגד המדינה."

זו התבטאות מדהימה מצד מי שעדיין יש כאלה שרואים בו עיתונאי. הוא אומר שהשיקול העליון של בתי המשפט, מעבר לזכות הציבור לדעת מה עושה הממשלה שלו, צריך להיות האם המידע עשוי לשמש ל"תעמולה נגד המדינה." ימיני עושה כאן את הטריק הידוע של החלפת מדיניות של ממשלה במדינה. אמור מעתה, מידע שעשוי להציג את ממשלת ישראל באור לא נוח ("תעמולת זוועה") יהיה חסוי אפריורי. צה"ל יבצע פשעי מלחמה? אין על מה לדווח, אסור לדווח. המאבק לחשיפת המידע על טבח כפר קאסם, אליבא דימיני, היה מיועד ל"תעמולת זוועה" נגד המדינה.

כאן מגיע השקר השני. ימיני כותב שהמסמך היה רק "הצגת נתונים בדיון פנימי." כנראה שגם הוא אימץ את העמדה של יאיר לפיד, לפיה הוא מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון. המסמך לא שימש רק לצרכים פנימיים. המספר 106 משאיות מזון, שהופיע במסמכים האלה, שימש את סגן השר וילנאי בהנחיות שהוציא, ובבג"צ טענה המדינה שאסור להכניס יותר מ-300 עגלים בשבוע לרצועה – בדיוק המספר שננקב במצגת שצה"ל הכחיש תחילה את עצם קיומה ואחר כך טען ששימשה רק לדיונים.

הלאה. שקר שלישי, אולי הנלוז מביניהם: ימיני כותב ש"היו הגבלות מסוימות על מוצרים מסוימים. קוויאר ופירות ים לא היו כלולים ברשימת הסחורות שהגיעו לעזה." בכך מאמץ ימיני מבלי משים את התפיסה הישראלית הרווחת, שלפלסטינים לא מגיע ליהנות מאותם המוצרים שהישראלים נהנים מהם. אבל הוא משקר.

הנה רשימה חלקית שדברים שעל פי עמוס גלעד (ושר הבטחון ברק, וראשי הממשלה אולמרט ונתניהו) אסור היה להכניס לרצועת עזה עד אחרי שהרוגי המרמרה פרצו את המצור בדמם:

כלי נגינה

חכות

מצופים

צעצועים (צעצועים!)

ציוד כתיבה

נייר A4 (אלא לארגונים בינלאומיים)

פיצוחים

שוקולד (פאקינג שוקולד)

ממתקים בכלל

הכוסברה המפורסמת

אגוז מוסקט

צ'יפס

ריבה

חלבה

מלט

קופסאות פלסטיק/זכוכית/מתכת

מוצרי קוסמטיקה

ויש עוד. הרשימה, הארוכה למדי, כאן (זהירות, מסמך, שכולל גם את התאריכים שבהם הוטל האיסור – שימו לב לסמיכות התאריכים להתקפה על המרמרה). עברתי בקפידה על המסמך, אבל לא מצאתי כל שריד לאיסור על הכנסת סושי ופירות ים לרצועה. אני חושד שאוכלוסיה שנמנעו ממנה מוצרים בסיסיים כמו שוקולד וצעצועים, הכל בשם השמירה על בטחון ישראל, לא כמהה לסושי דווקא. אבל גם אם כן, מה הפשע כאן? כמה בהמה אפשר להיות בשם הציונות? עזבו, אני לא רוצה תשובה על השאלה הזו.

כאן המקום לציין שהרשימה המלאה של עמוס גלעד, זו שמנעה מילדי עזה צעצועים ושוקולד וכלי נגינה, עדיין חסויה. ימיני, יש להניח, יגן בהתלהבות על המשך החסיון הזה. העובדה שקלגסי מסוף המחשב שלנו מנעו מאוכלוסיה שמורכבת ברובה מבני 18 ומטה ממתקים וצ'יפס עוד עשויה להיות "תעמולת זוועה."

שקר רביעי: ישראל, טוען ימיני, בכלל לא רצתה להטיל סגר. החמאס המרושע הוא זה שאילץ אותה להטיל אותו בכך שירה רקטות. אבל הסגר הוטל על הרצועה לפני שהחמאס פתח בירי רקטות: הוא הוטל אחרי שחמאס השתלט על הרצועה. המצור, בקיצור, היה מיועד להעניש את האוכלוסיה העזתית על תמיכתה בחמאס. משום מה, מאחר והפלסטינים הם בני אדם – מה שמפתיע את מקבלי ההחלטות שלנו פעם אחר פעם – זה לא עבד. הפלסטינים התאגדו סביב המשטר, שלא כולם – בלשון המעטה – תמכו בו. ירי הרקטות המאורגן של החמאס החל אחרי הטלת המצור: הוא היה מיועד לשכנע את ישראל לפתוח את המעברים. אבל ימיני טוען שישראל "היתה ששה" לבטל את המצור, אלא ש"חמאס התעקש על המשכו."

ישראל כל כך ששה לבטל את המצור, שלפני כמה ימים היא השתלטה על עוד ספינה שהיתה בדרכה לעזה, והחמושים תקפו בשוקרים את הפעילים הישראליים שהיו עליה. אם ישראל כל כך רוצה להסיר את המצור, מה מונע ממנה מלהניח לספינות פשוט לעבור? אדרבא, תודיע ישראל שהיא מסירה את התנגדותה לבניית הנמל בעזה, תתחייב שלא להפציץ אותו, ותכריז שבמקביל היא מצפה שתוך מספר חודשים, עם תחילת פעילותו של הנמל, כל המזון והסחורות האחרות יגעו לעזה דרך הנמל שלה, לא דרך נמל אשדוד. זה, כמובן, לא יקרה. כי ישראל לא רוצה להפסיק לשלוט בעזה. היא רק רוצה לעשות את זה בלי להתפס כאחראית לגורלם של האנשים שהיא מחזיקה בכלא הפתוח הגדול בעולם. חושבים שזה לא המצב? נסו לשכנע את ישראל לאפשר לתושבי עזה להתאחד עם קרוביהם בגדה המערבית.

ומעל לכל זה מרחף שקר גדול במיוחד. כשפסקה שופטת בית המשפט המחוזי רות רונן שהמדינה חייבת למסור את המצגת לגישה, יצא נגדה בן דרור ימיני במסע צלב קטן. הוא חיטט ומצא שהיא היתה – אתם יושבים? – העוזרת של יוסי שריד, כשעדיין למדה משפטים. מסתבר שהבטחוניסט שבאנשי השמאל הציוני פסול גם הוא בעיני ימיני. עוד טען ימיני שרונן היתה צריכה לפסול את עצמה, משום שבעלה עובד בקרן החדשה לישראל, שגישה היא אחד הארגונים שמקבל ממנה מימון. בעלה של רונן לא עובד בגישה, היא עצמה לא מכירה את העמותה, אבל מבחינת ימיני זה לא משנה. הוא רמז בגסות שהפסיקה הזו היתה מוטה פוליטית.

עכשיו בא בג"צ ודחה את ערעור המדינה על החלטתה של רונן, מה ששומט את תזת ה"שופטת השמאלנית המוטה שמכירה את יוסי שריד" של ימיני. ימיני כתב הבוקר מחדש על כל הנושא. האם הוא הזכיר במילה את העלילה שלו מלפני שנתיים? כמובן שלא. האם הוא התנצל עליה? לא, כי רונן – בניגוד, למשל, לאחמד טיבי – לא עושה רעש בנושא. אלא שבעקבות המעקב אחרי התחרפנותו של ימיני מותר לחשוד שהוא עסוק במרץ בחיפוש ראיות לכך שגם שופטי בג"צ האלה חשודים ב"דה לגיטימציה." אחד מהם הוא ערבי, אומרים, ואחד אחר בטח פסק פעם לטובת ארגון זכויות אדם. חכו למאמר הבא, שבו מלב הקונסנסוס ולב הממסד הציוני יזהיר אותנו בן דרור ימיני, בהיסטריה העולה ביחס זהה לירידת ערך האמת בטקסט, מפני אנשי "תעשיית השקרים" שעסוקים ב"דמוניזציה."

(יוסי גורביץ)

17 באוקטובר 2012

כשעמוס גלעד סופר קלוריות

בתחילת 2007, אחרי שהחמאס השתלט על רצועת עזה, החליטה ממשלת ישראל להטיל חנק כלכלי על הרצועה כדי להעניש קולקטיבית את תושביה על בחירתם. כניסתם של מוצרי מזון לרצועה הוגבלה משמעותית. כדי להמנע ממצב של רעב המוני ברצועת עזה, שיש להניח שהיה מצטלם רע מאד, ערכו במערכת הבטחון עבודת מטה כדי לקבוע כמה מזון צריך העזתי הממוצע לקבל לפני שיגיע למצב של רעב. התשובה של מערכת הבטחון היתה שיש לאפשר כניסה יומית (חמישה ימים בשבוע) לרצועה של 106 משאיות מזון וציוד הכרחי אחר, כדי לאפשר לעזתי הממוצע גישה לכ-2,279 קלוריות מדי יום.

תחקיר של "הארץ" חשף את דבר קיומו של המסמך בתחילת 2009, ומאז ניהלה עמותת גישה מאבק משפטי ממושך כדי לחשוף את המסמך. בצה"ל ומערכת הבטחון נקטו בעמדה הקבועה שלהם, ושיקרו: הם טענו שאין מסמך כזה. אחר כך האלוף במיל' עמוס גלעד נאלץ להודות שהמסמך קיים; למותר לציין שהנסיון של גוף שממומן בכספי הציבור להוליך שולל את הציבור לא נענשו בשום צורה. במערכת הבטחון התנגדו בעקשנות לחשיפת המסמכים, בטענה – שמיד נראה שהיא לוקה בחוסר תום לב, אם לא בשקר ממש – שהמסמך הזה שימש רק כטיוטה ומעולם לא יושם. בסופו של דבר, בספטמבר האחרון הורה בג"צ למתאם הפעולות בשטחים לחשוף את המסמך, והלז עשה זאת בחוסר רצון בולט כחודש לאחר מכן.

טיוטה בלבד? אם אתם קונים את זה, יש לי בדרן מולטי-מיליונר למכור לכם על תקן של נציג מעמד הביניים. זוכרים את המספר 106 משאיות? ובכן, מתן וילנאי, מי ששימש בשעתו כסגן שר הבטחון, הורה להגביל את כניסת המשאיות לרצועה ל-106 בלבד. איזה צירוף מקרים.

עוד דוגמא: הכמות שקובעות המצגות של המתפ"ש – אפשר לראות אותן כאן – לכניסת בשר לרצועה עומדת על 300 עגלים מדי שבוע. וראה ×–×” פלא, בתשובת הצבא לבג"צ בדרישה להכניס יותר בשר לרצועה, נאמר ש"הגורמים הרלוונטיים במערכת הבטחון מצאו ×›×™ […] די בכמות שבועית של 300 עגלים כדי לענות על הצרכים ההומניטריים ברצועת ×¢×–×”." באותו המסמך, כותב הצבא ש"לא רמת הביקוש המסחרי למוצר היא המכתיבה את נפח האספקה של אותו המוצר לרצועה, אלא אך הצורך הממשי במוצר לצריכה ישירה (להבדיל מאגירת מלאי)." ההדגשות שלי. כלומר, הגוף שתחילה שיקר והכחיש את קיומו של המסמך, מצפה עכשיו שנאמין לו שהוא שימש רק כטיוטה, למרות שהוא שימש את מקבלי ההחלטות לפחות פעמיים בקביעת כמות המזון שנכנסה לרצועה.

גם ההערה על החשש ש-1.4 מיליוני בני אדם, שהגיל החציוני שלהם הוא 17.9, ראויה לציון. מדיניות ההרעבה-לייט (מדיניות הדיאטה?) של אהוד אולמרט, אהוד ברק ועמוס גלעד הובילה לכך שבתקופות מסוימות נוצר מחסור ברצועה במוצרי יסוד כמו קמח, אורז, שמן ומוצרי חלב. רעב של ממש לא היה – רק זה היה חסר לישראל, שבכלא הפתוח הגדול שהיא מנהלת, כדברי ראש ממשלת בריטניה, יפרוץ רעב; חשבו מה זה היה עושה לתקציב ה-Hasbara – אבל מחסור היה גם היה.

הסיבה לכך היא, בין השאר, שמערכת הבטחון לא הצליחה לעמוד ביעד של 106 משאיות ביום. כפי שמעיד הגרף הזה של גישה, רוב הזמן לא נכנסו לרצועה 106 משאיות; בחלק ניכר מהזמן נכנסו הרבה פחות מכך. רצוי להזכיר שחלק ניכר מתושבי הרצועה הם קטינים – מחצית מתושבי הרצועה, כזכור, בני פחות מ-17.9 שנים – ושישראל הגבילה גם את הכנסת מוצרי החלב לרצועה. על פי טענותיהם של ארגוני או"ם שונים, נרשמה תת תזונה ניכרת בקרב ילדים.

524957_374253505982915_723202326_n

הסיבה לכך שמשאיות לא נכנסו כסדרן היתה מדיניות הענישה הקולקטיבית של ישראל וצה"ל: בכל פעם שפרצה התלקחות כלשהי, ישראל היתה סוגרת את המעברים. בשלב מסוים, פנתה גישה לבג"צ כדי שיורה לצבא להכניס אחרי כל סגירה כזו כמות מוגברת של משאיות, כדי לכסות את החסר אפילו לשיטתו של עמוס גלעד. אף אחד לא יופתע, אני מניח, כשישמע שהחרשים והרשעים שמאכלסים את המוסד הזה דחו את העתירה.

כל זה התרסק באחת עם ההתקפה הישראלית על המרמרה והטבח שבוצע שם (ולפני שיהיו טענות על המונח, חמושים שמסתערים על הפגנה, הורגים תשעה מאנשיה ופוצעים עוד 60, כשהם יורים יותר קליעים ממספר האנשים על הספינה, מבצעים טבח). פתאום כל מדיניות הדיאטה משתנה באחת. פתאום, אין עוד סיכון בטחוני בכך שהעזתים יאגרו מזון. פתאום, הגרף של גישה שמציין את מספר המשאיות שנכנסות לרצועה מזנק בחדות. פתאום, החרשים והרשעים שסירבו להגדיל את מספר המשאיות הנכנסות לרצועה נחשפים כשוטים ופתאים, שבולעים ברצון את הצ'יזבטים של לובשי המדים על "סכנה בטחונית" שמגולמת בחלב, כוסברה, ובשר עגל – "סכנה בטחונית" שמתפוגגת בתוך ימים, כשהצורך המבוהל להסיט את דעת העולם ממה שמתרחש ברצועה ומה שכבר קרה על המרמרה גובר על הרצון להתעלל בתושביה (חלקם הגדול, נזכיר שוב, ילדים) כדי להתנקם בהם על בחירתם הפוליטית.

ייאמר מפורשות: למצור ומדיניות הדיאטה לא היה דבר וחצי דבר עם מדיניות בטחונית. החוק הבינלאומי מכיר באפשרות של מצור. המצור צריך, עם זאת, להיות קצר ולהיות מוטל לצרכים צבאיים דוחקים. הפעלת לחץ על אוכלוסיה באמצעות יצירת מה שהאו"ם כינה "חוסר בטחון תזונתי" כדי שזו תפנה כלפי קבוצות החמושים הפועלות בתוכה היא עבירה על חוקי המלחמה. היא גם לא צריכה להפתיע אף אחד, בהתחשב בכך שפגיעה באוכלוסיה כדי להטיל עליה טרור ולמנוע ממנה לתמוך בחמושים המתנגדים לחמושי צה"ל היא מדיניות קבועה של אהוד ברק מאז מבצע "דין וחשבון", ב-1993. אמנת ז'נבה אוסרת על פגיעה במחסני מזון; בג"צ קיבל את עמדת המדינה, שפגיעה כזו מותרת כל זמן שהיא עדיין תאפשר "את המשך פעולתם ברמה הנדרשת להשרדות האוכלוסיה." (סעיף 48 כאן – זהירות, מסמך).

במרחק שעה וחצי מכאן, פחות מכך בשעות הבוקר המוקדמות, חיים כמעט מיליון וחצי בני אדם. חלקם הגדול מהם ילדים. כספי המסים שלנו, ולובשי המדים ועוטי הגלימות שלנו הקפידו, במשך שלוש שנים כמעט, על יישומה של מדיניות התעללות בהם. הם היו, רובם ככולם, אנשים רגילים. הם קיבלו פקודות ויישמו צווים, דחו עתירות וכתבו בלשון משפטית על סבירות ועל סכנות.

ורובנו בכלל לא שם לב. לא רצה לשים לב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטון והתודה, כמו גם תרומה אישית של טבק. אני רוצה להודות בזאת לקוראים.

(יוסי גורביץ)

16 באוגוסט 2012

הקלות הבלתי נסבלת של פברוק סכנות בטחוניות

הבלוג הזה עסק בעבר – באדיבות עמותת גישה – במאבקן של ארבע סטודנטיות עזתיות לצאת ללימודים בגדה. בלב הדיון ניצבת העובדה שמזה מספר שנים, צה"ל מונע מעבר תושבים מהרצועה לגדה אלא במקרים הומניטריים מוגבלים מאד. הצורך של ילדים להתאחד עם בני משפחה בגדה, למשל, בדרך כלל לא מספיק הומניטרי מבחינת הצבא המוסרי יותר מהחמאס. במרכז הטענה של גישה – כאן המקום לציין שאני מספק להם מעת לעת שירותי תרגום בתשלום, כפרילאנסר – עומדת העובדה שאף שבג"צ אישר מספר פעמים את עמדת צה"ל, הוא המליץ למשרד הבטחון להקים ועדת חריגים, שתדון במקרים יוצאי דופן. כמקובל, צה"ל התעלם מההמלצה.

לפני שבוע היתה לעובדי גישה סיבה לחשוב שהם עומדים לנצח בקרב הקטן הזה: בג"צ, שקצה נפשו בתרגילים של מערכת הבטחון, הוציא צו על תנאי שהורה למדינה לנמק את החלטתה. כשדבר כזה קורה, מדובר בדרך כלל ברמז גס שהמדיניות איננה סבירה.

תחושת הנצחון היתה קצרת ימים. לפני מספר ימים מסר האלוף איתן דנגוט, המשמש כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, את תגובת המדינה. אפשר לראות אותה כאן (זהירות, מסמך.) הסעיף שהעלה את חמתם של אנשי גישה הוא סעיף 61 למסמך. שם טען דנגוט שיש מניעה בטחונית לכניסתן של שתיים מהעותרות, עותרת מס' 1 (עזה עזאת קאסם כפארנה) ועותרת מס' 2 (סוהיר עבד אל מגיד עלי סיקא (שעת')); דנגוט טוען שיש מידע בטחוני שעותרת מס' 1 "עומדת בקשר עם פעילי טרור, ביניהם בני משפחתה מקרבה ראשונה"; לגבי העותרת מס' 2, הוא טוען שיש מידע על "מעורבותה בארגון טרור, וקשריה לפעילי טרור, ביניהם בני משפחה מקרבה ראשונה." לגבי שתי העותרות האחרות, הוא אומר ש"נוכח מידע מסוים בעניינן, ככל שיהא על המשיבים לבחון את עניינן הפרטני, יוזמנו עותרות אלה לתחקור." כלומר, אם הן רוצות לצאת מרצועת עזה, הן צריכות לעבור תחקיר שב"כ.

כמה הערות. קודם כל, זו הפעם הראשונה שצה"ל טוען שיש בכלל מניעה בטחונית כנגד העותרות. כפי שציינה גישה בתגובתה (זהירות, מסמך – סעיפים 17 עד 25), בעבר נשאלה המדינה פעמיים בבית המשפט האם יש מניעה בטחונית כלשהי כלפיהן, והשיבה בשלילה. עכשיו צריכה המדינה להחליט אם היא היתה רשלנית כשהשיבה בשלילה, או שקרנית עכשיו.

יום אחד קמות ארבע נשים ומגלות שצה"ל החליט שהן סיכון בטחוני. העובדה שהן סיכון בטחוני חדש, דנדש ונוצץ מושכת תשומת לב במיוחד לאור העובדה שהעותרות 3 ו-4 (ענדליב חסין אברהים אשחאדה (עדואן) ואמאל נמר חסן אבו עישה (ציאם)) נכנסו בעבר, כמה פעמים, לתחומי ישראל. מסתבר שעד שבג"צ הוציא צו על תנאי, הן לא היו איום בטחוני; אבל מהרגע שבו מערכת הבטחון גילתה שהיא עומדת להיות מובסת בבג"צ, פתאום צץ "מידע מסוים בעניינן." אפילו לא צריך לפרט מה הוא. כאן חובה לציין, שוב, שצה"ל צריך להחליט אם הוא לקה ברשלנות איומה כשהתיר לשתי מחבלות מסוכנות כאלה להכנס – מספר פעמים – לשטח ישראל, או שהוא ממציא עכשיו איום בטחוני שלא היה קיים לפני שבוע.

אשר לטענות נגד העותרות 1 ו-2, עיקרן הוא שהן מקיימות, אבוי, מגעים עם בני משפחה שהם פעילי חמאס. מבזק: החמאס שולט ברצועת עזה מאז 2007, ועיקר פעילותו תמיד היה אזרחי (פעילות צדקה והטפה, דעווה) ולא צבאי. פעילות הדעווה העניקה לו לא פחות לגיטימציה מאשר הפעילות הצבאית שלו: בזמן שערפאת הקים עוד מיליציה ועוד "מנגנון בטחון", השייח' יאסין הקים עוד מרפאה ועוד בית ספר. ישראל התעקשה תמיד שלא להבחין בין שני החלקים האלה של חמאס, ומבחינתה מי שניהל בית יתומים שמומן על ידי חמאס חבר בארגון טרור בדיוק כמו מי שהוביל חוליה צבאית. מאז עליית חמאס לשלטון ברצועה, ישראל הקשתה את החיים על תושביה, מה שרק אילץ חלק ניכר מהאוכלוסיה לפנות לקבלת סיוע מחמאס. גישה מציינת, בקשר לטענה שהעותרת מס' 2 "מעורבת בארגון טרור", שהיא מנהלת מחלקת פרויקט לנשים בהתאחדות ועדות החקלאים ברצועת עזה. מסתבר שגם הארגון הזה יכול להיחשב, כשהבהמה הירוקה נואשת במיוחד, לארגון טרור.

מה שמרגיז במיוחד בהאשמה הזו היא שאין שום אפשרות להתגונן מפניה. צה"ל, כמובן, לא יחשוף מי הם קרובי המשפחה של העותרות שלכאורה מעורבים בטרור, כי אז הוא יצטרך לאושש את הטענה הזו. אשר לדרישה שהעותרות 3-4 יתייצבו לחקירת שב"כ – הן דוחות אותה בתוקף – מעטים האנשים שאינם יודעים שהשב"כ נוהג לאלץ אנשים המבקשים ממנו אישורים לשמש כמשת"פים שלו. לעתים, הוא אף מפיץ שמועות שווא שאדם שמסרב להיות משת"פ הוא דווקא משת"פ.

עוכרי ישראל שמו לב מזמן שצה"ל משתמש בתירוץ של "סכנה בטחונית" גם בלי שיהיה לה שום ביסוס, פשוט כי זה עובד. עכשיו אנחנו רואים שהוא משתמש בה גם כשהוא עומד להפסיד בבית המשפט, ומעלה מן הריק טענה שלא היתה קיימת קודם. בפעם הבאה שצה"ל יטען בפניכם שיש סכנה בטחונית כלשהי, מאיראן ועד ארגון טרור כלשהו שתוקף מסיני אבל משום מה צה"ל מפגיז את עזה, זכרו שאמירת האמת מעולם לא היתה נר לרגליו, ושאלו שאלות. אין ספק שבפני ישראל עומדות סכנות בטחוניות; למרבה הצער, אי אפשר יותר להאמין למערכת הבטחון כשהיא מזהירה מפני כאלה.

ועוד דבר אחד: אלי ישי הודיע היום בשחצנות שהוא "ימאיס את החיים על האריתראים והסודאנים." זוכרים את גל הפשע של ה"מסתננים" שאיים להטביע את המדינה לפני חודש-חודשיים? מסתבר שבינתיים הוא שכך, וישי מנסה לעורר את ההיסטריה מחדש. "בינתיים," אומר אלי ישי, "אני מתכוון לכלוא אותם. לזה אני לא צריך אישור מאף אחד. טובת מדינת ישראל לנגד עיני." ברכותי. אתם חיים במדינה ששר הפנים שלה – היורש של סמכויות הנציב העליון – מתהדר בכך שהוא יכול לכלוא אנשים על לא עוול בכפם "בלי אישור מאף אחד." זה מסוג הימים שבו היית רוצה שיהיה גיהנום, רק כדי שאלי ישי יוכל להכנס אליו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

« Newer PostsOlder Posts »

Powered by WordPress