החברים של ג'ורג'

שחיתותו של המגזר הערכי בעיני עצמו

החל מסוף השבוע, כשהתחילו לצאת עוד ועוד פרטים על רכבת החקירות הדוהרת של בנימין נתניהו, התחילו להגיע פוסטים שוצפים של הימין המתנחלי. בלטו בהם ארא”ל סגל, שמעון ריקלין, והגרשוניז. כמובן, פוסטים מהסוג הזה הגיעו גם מהכלבלבים של ראש הממשלה, אלו שבלעדיו אין להם קיום: ביטן, אמסלם, הנגבי ודומיהם, אבל זה היה צפוי. למה דווקא הימין היהודי קפץ מרבצו? למה דווקא אנשים שאף אחד לא חושד בהם שיצביעו לנתניהו קופצים להגנתו? למה איילת שקד, שרת המשפטים, מבהירה שנתניהו לא צריך להתפטר?

אצל סגל יצא המרצע מהשק במהירות: המטרה של החקירות, הוא כתב בטוויטר, היא “לגרש יהודים מביתם.” טראומת ההתנתקות של המתנחלים וסייעניהם קפצה מיד. נתניהו הוא האיש שחוסם כל פינוי התנחלויות. אם ייעדר, הכל יכול לקרוס.

בקצרה, המגזר הערכי בעיני עצמו – יש להם מערכי שיעור על האנס אופק בוכריס, למדנו בסוף השבוע – מתגייס להגן על הלטיפונדיות שלו, על מדינת הרווחה שקושש לעצמו בגדה המערבית. וכדי לעשות את ×–×”, אין לו שום בעיה לתמוך בשחיתות ובמנהיגים מושחתים. והאם השחיתות תרקיב את המדינה? בעסה. בניגוד לישראלים מן השורה, להם דווקא יש ארץ אחרת.

העניין הוא שהתמיכה הזו בשחיתות לא צריכה להפתיע אותנו. היא תמיד היתה שם. אני מפנה את תשומת לבכם לשנים 2002-2003. ראש הממשלה אז הוא אריאל שרון, מהמושחתים שבהם. לאט לאט מתחילות הפרשיות לצאת החוצה: דודי אפל, האי היווני, סיריל קרן, השוחד בפריימריז של 1999. מי מתייצב להגנה עליו? המגזר שלו, המגזר הערכי מכולם, זה שעבורם בנה את המדינה הפרטית בגדה. מי שעשה עבורם את כל העבודה השחורה של גניבת אדמות והלבנתן זוכה להגנה כל כך הדוקה, שאתרוג היה נחנק למוות ממנה.

באה פרשת ליאורה גלאט-ברקוביץ’. זוכרים אותה? היא היתה פרקליטה בכירה שקלטה שאנחנו הולכים לבחירות 2003 מבלי שאף אחד יידע על החקירה המרכזית נגד שרון, משהו שהציבור צריך לדעת, אז היא הדליפה את הפרטים לברוך קרא. התנהל נגדה ציד מכשפות, ובתקשורת הוא הובל על ידי הגווארדיה של מועצת יש”ע. הם לא רצו לדעת ולא רצו שאחרים ידעו.

רגע, רגע, תאמרו לי. על מה אתה מדבר? הרי השמאל אתרג את שרון, לא הימין! ובכן, זו האגדה הנפוצה, שפומפמה על ידי המתנחלים ונתניהו אחר כך. אגדה נפוצה מאותה הסדרה היא הטענה שנתניהו התנגד להתנתקות. בולשיט. הוא הצביע עבורה ארבע פעמים בכנסת ובממשלה, ואחר כך – בתפקידו כשר אוצר – גם מימן אותה. ההתנתקות היא פרשת קו המים: ברגע שהיא פרצה, בסוף 2003, שינה המחנה הערכי מכולם באחת את טעמו. מהגנה על שרון הוא עבר להתקפה על שרון. פתאום האיש שבנה את ההתנחלויות הפך לאיש המושחת ביקום. מנהיגי מועצת יש”ע, שקידמו את הספינים של שרון רק כמה ימים קודם לכן, קראו פתאום לכל מי שיש לו מידע מפליל על שרון להתייצב במשטרה.

כמובן, האיש שהיה לו את מירב המידע המפליל – המחבל היהודי זאב פרידמן, כיום חבר, שמוכר בכינוי הפשע שלו “זמביש” – לא עשה שום דבר מטומטם מהסוג ×”×–×”. אם הוא ×”×™×” מתייצב במשטרה ומוסר עדות על כל הפשעים של שרון שהוא הכיר, הוא ×”×™×” מפליל לא רק את שרון אלא קודם כל את עצמו ופחות או יותר את כל ממסד המתנחלים.

התקשורת הישראלית, מצידה, המשיכה לתאר את פשעיו של שרון ואת החדשות נגדו בפירוט. היא הקדישה תשומת לב מיוחדת ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שסגר בתואנות שווא את תיקי האי היהודי, ואין ספור קריקטורות הוקדשו לבנו החומק מחקירה של ראש הממשלה, גלעד שרון. ראש הממשלה עצמו התפוצץ בשלב מסוים על צמרת הממשלה, ביום שבו אחד מבניו זומן שוב לחקירה, וצעק עליהם כשהתלוננו על קיצוץ תקציבי “בלי בכי ובלי × ×”×™.” האמת לא שינתה למתנחלים – היא תמיד היתה האויב. הם כבר יצרו את האגדה על השמאלני המרושע מלשכת הראש הממשלה שגירש יהודים חפים מפשע תוך סיוע של התקשורת, שהעלימה את פשעיו.

ועכשיו אנחנו רואים חזרה על הדפוס ×”×–×”. האנשים ששקרנות תמיד היתה אמנותם מגינים עכשיו על ראש הממשלה המושחת ביותר שידעה ישראל, שלעומתו פשעיו של שרון זניחים; האיש שלא ידע – במקרה הטוב, אם אתם מאמינים לו – שעורך דינו הצמוד בחש ברכש צוללות וספינות לא הכרחיות. וקשה להאמין לו, ×›×™ הוא – לגמרי במקרה! – קידם את אותו הרכש. זו כבר לא סתם שחיתות, זו שחיתות שמשיקה לבגידה.

אז למה המתנחלים תומכים בו? גם כי יש להם מדינה משלהם והם נחושים לשמור עליה, וגם בגלל שהם התרגלו לשקר. ואם, כבונוס, מדינת האם הישראלית תקרוס עוד בגלל השחיתות, זה רק אומר שיהיה קל יותר לבזוז אותה.

לפעם הבאה שהם יאמרו לכם שהם פטריוטים. פטריוטים לא מסכינים עם שחיתות בארצם. רק שארצנו איננה ארצם והם אינם פטריוטים של מדינת ישראל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נתניהו מרגיש שהוא מאבד את האחיזה בשלטון ומותיר אחריו אדמה חרוכה

ראש הממשלה בנימין נתניהו ביצע בשבוע האחרון שורה של צעדים מסוכנים, שכולם בלי יוצא מן הכלל נועדו לאפשר את השרדותו הפוליטית. זו שכנראה משכה הכי הרבה תשומת לב היתה ההתקפה יוצאת הדופן של מקורבי ראש הממשלה על השב”כ. מירי רגב תקפה את השב”כ בסוף השבוע שעבר וכינתה את התחזיות של הארגון “הזויות.” נתניהו שתק. העבד הנרצע של נתניהו, דוד ביטן, אמר שלשום שאנשי השב”כ “פחדנים.” נתניהו הוציא הודעה רפה שהוא מתנגד. אתמול אמרו מקורבי נתניהו שהוא, אם רק היו נותנים לו, היה יוצא גבר-גבר בהר הבית, אבל מה? השב”כ הציג לו תרחישי אימה ולא היתה לו ברירה. הם שכחו לציין שנתניהו, כראש הממשלה, הוא האחראי על השב”כ. אם הוא חושב שההערכות של הארגון היו אלרמיסטיות, התפקיד שלו היה להתעלם מהן וליישם את המדיניות שלו עצמו. בשביל זה הוא ראש ממשלה. אבל לזה אין לו די אומץ.

התקפות כאלה מצד מקורבים על שירותים ממשלתיים הם משהו שהורגלנו לו ממשטר טראמפ, ואולי זה מקור החיקוי. באופן חריג, שורה של ראשי שירות בדימוס יצאו להגנת השב”כ מפני מי שאמור לנהל אותו. כרמי גילון ציין, וקשה להתווכח איתו, שביטן ורגב לא היו יוצאים להתקפות כאלה אלמלא ידעו שיש להם גיבוי מראש הממשלה.

זה היה אירוע אחד. אתמול היו כמה מהם. לפתע, בלי שום התרעה, הודיע נתניהו שהוא בעד עונש מוות לעומר אל-עבד, הרוצח מחלמיש. בכך, כמובן, הוא מפגר בארבעה ימים אחרי שר הבטחון שלו, שר החינוך שלו ושרת המשפטים שלו; אבל, בניגוד אליהם, הוא הצליח להציג את בתי הדין הצבאיים כחותמת גומי של הממשלה (”הם [השופטים] רוצים גם לדעת את עמדת הממשלה”) ולהשכיח את העובדה שלפני שנתיים הוא חיסל את הצעת עונש המוות של אביגדור ליברמן. לא בכל יום ראש ממשלה של מדינה שרשמית אין בה עונש מוות מודיע בפתאומיות על תמיכתו בו.

לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין שהסבירות שעונש המוות אכן ייושם בישראל או בשטחים הכבושים על ידה נמוך משהו. אבל כשראש הממשלה סוטה ממדיניות של עשרות שנים – מדיניות שהוא עצמו תמך בה – הוא מזמין עליו לחץ תמידי מצד ימין והוא מוריד את תפקיד ראש הממשלה, רשמית, למעמדו של טוקבקיסט.

אתמול חזינו גם בהתקפה חריפה מצד מלך ירדן, עבדאללה, על נתניהו. באופן חריג אם לא חסר תקדים, האשים עבדאללה את נתניהו בכך שהוא השתמש במשבר המאבטח בירדן לצרכיו הפוליטיים, דרש את העמדתו לדין של המאבטח – אותו ×›×™× ×” “רוצח”, ויותר ויותר מתחוור שזה לא רחוק מהאמת – והבהיר שלהתנהגותו של נתניהו תהיה השפעה על היחסים בין שתי המדינות. ה”התנהגות” המדוברת היא ההזדרזות של נתניהו להתחבק בצורה מתוקשרת עם המאבטח – שהרג לפחות אדם אחד ×—×£ מפשע, אם לא שניים – וההחלטה מעוררת התמיהה (בלשון המעטה) להפיץ את תמונות החיבוק ×”×–×” בחשבון הטוויטר בערבית שלו.

יבול חריג ליום אחד, אבל את הדובדבן השאיר נתניהו לערב. ערוץ 2 פרסם הדלפה מכוונת היטב, על פיה נתניהו הציע לשליחי נשיא ארה”ב לספח את ההתנחלויות בגדה המערבית תמורת העברת שטחים ריבוניים ישראלים מאוכלסים בפלסטינים ישראלים. ההצעה עצמה הוצגה לאמריקאים לפני מספר שבועות. ההדלפה אמש לא היתה מקרית.

היא גם היתה המהלך המזיק ביותר שביצע נתניהו. הוא אמר לאזרחים הפלסטינים שלמקרה שהם לא הבינו את זה עד כה, האזרחות שלהם היא אזרחות על תנאי. ברצותה, הממשלה יכולה לסחור בהם. העובדה שהם אזרחים ישראלים לא תעזור להם, כי אף אחד לא סופר אותם; זו אזרחות ריקה, שמשמעותה היחידה היא היכולת של ישראל להעמיד פנים בעולם שהיא איננה דיקטטורה.

נתניהו מאמץ בכך את התפיסה של ליברמן – תפיסה שהוא הגדיר לפני כמה שנים כ”לא בלתי לגיטימית.” כדי לשרוד בתפקידו, הוא מוכן לשמוט את הקרקע מתחת למה שנשאר מהתפיסה האזרחית של ישראל ולומר שוב ל-20% מהאוכלוסיה שהם אויבים בפוטנציה, שעל כל פנים הם לא רצויים – כל כך לא רצויים שנתניהו מוכן לוותר על שטחים ריבוניים של ישראל, משהו שבכלל לא בטוח שהוא מוסמך חוקית לעשות.

האם נתניהו מתכוון לזה, או שמדובר בעוד תרגיל השרדות נואש? ×–×” לא כל כך משנה, ×›×™ התבטאויות כאלה יוצרות מציאות. הן תשארנה איתנו גם כאשר נתניהו ייזרק אל פח האשפה של ההיסטוריה. האמירות האלה, מגובות במסמך רשמי של ראש הממשלה שהוגש לארה”ב, תשארנה איתנו. כמעט גורם לך לרצות שמישהו יעמיד לדין את נתניהו על בגידה, בסעיף הידוע לשמצה (97 ב’ לחוק העונשין) שצוטט לא נכון כנגד רבין – “מי שעשה בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך – דינו מיתה או מאסר עולם.” בניגוד לרבין, שפעל מכוח החלטת ממשלה ודן על שטחים שמעולם לא סופחו, ספק אם הממשלה הסמיכה את נתניהו לתת הצעה כזו לארה”ב וההצעה דנה בהוצאת שטחים ריבוניים מישראל. אין ספק שיהיה צדק פואטי אם נתניהו יועמד לדין על הסעיף ×”×–×”.

אבל, צחוק בצד, זה לא מצחיק. הצטברות כזו של היסטריה ביום אחד מעידה שהגענו לרגע שבו צריך לשאול את עצמנו איך מעבירים את ראש הממשלה למצב של נבצרות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, אם אתם תורמים דרך פטראון, אני מתכוון להתחיל לפרסם בתחילת השבוע תכניות טנטטיביות לכתיבה בהמשך השבוע ולבקש משוב מהקוראים. ואם אתם נתקלים במטס חגיגי של חזירים מעופפים, זה אומר שהצלחתי להזיז את עצמי ולטפל בנושא ההרצאה המובטחת.

(יוסי גורביץ)

עוד הוכחה לכך שנתניהו לא ראוי להיות בעמדת הנהגה

בשעה שמילים אלו נכתבות, מניין ההרוגים בגדה ובירושלים עומד לפחות על שלושה, ככל הנראה ארבעה; מספר הפצועים, על פי מקורות פלסטיניים, עומד על יותר ממאה; וקלגסי מג”ב פושטים על בית החולים מוקאסד שבמזרח העיר, בין השאר בנסיון לחטוף את גופות ההרוגים, שעל פי הדיווחים ניצלו מידיהם ונקברו בחופזה.

(חשבו לרגע על המשפט האחרון.)

עוד לא ברור מה יהיה מנין הנפגעים ואיך זה יגמר, אבל כבר עכשיו ברור שבנימין נתניהו לא ראוי לעמוד בראש ממשלת ישראל.

נזכיר: הפרשה התחילה לאחר הפיגוע בהר הבית בשבוע שעבר, שבו הרגו תוקפים פלסטינים שני חמושי מג”ב לפני שנורו בעצמם. עדאלה דרשה השבוע חקירה באשר לנסיבות מותם של אחד הפלסטינים, שעל פניו נורה שלא לצורך. בעקבות התקרית, החליט השר לבטחון פנים, גלעד “השקרן” ארדן, להציב מגנומטרים בכניסה להר הבית. התוצאה היתה מהומות וסירוב פלסטיני להגיע להר הבית כל זמן שהמגנומטרים שם.

תועמלנים ישראלים מיהרו לצווח שלפלסטינים אין בעיה עם מגנומטרים וציוד מעקב אחר כאשר הוא מופעל במכה, למשל (בן דרור ימיני כתב את הדברים האלה הבוקר בידיעות אחרונות.) זה נכון, אבל זה לא רלוונטי. אין מחלוקת על הריבונות של סעודיה במכה, וכשהמשטר שם דורש מכל מוסלמי לעבור בדיקות בטחוניות, הוא לא כופה עליו שום דבר יוצא דופן.

הפלסטינים והמוסלמים בכלל לא מכירים בריבונות של ישראל במזרח ירושלים, ועל אחת כמה וכמה לא בחראם אל שריף (”הר הבית”). יתר על כן, לפלסטינים יש סיבה טובה מאד לחשוד בכל שינוי ישראלי של הסטטוס קוו. הם זוכרים מה עשתה ישראל בחברון ואיך כרסמה בשיטתיות בזכויות של הפלסטינים על המסגד האיברהימי (”מערת המכפלה”). הם רואים בחשד את העליה של תנועות המקדש, שהפכו כבר למיינסטרימיות במפלגת השלטון. כאן צריך לזכור שהריבונות של ישראל בהר הבית מעומעמת, ולא במקרה. בהסכם השלום עם ירדן, לירדן יש אחריות על הווקף שפועל בהר.

כשארדן הורה להציב את המגנומטרים, הוא עשה שרירים של ריבונות במקום נפיץ. הוא ודאי ידע שהמהלך הזה יתקבל בברכה בקרב חברי המפלגה שלו, שכבר עברו השתלטות עוינת מצד הבית היהודי. נתניהו לא אמר על זה כלום. אחר כך הגיעו שיחות טלפון ממלך ירדן ושליחים ממלך סעודיה. נתניהו לא עשה כלום.

אחר כך (שלשום) הבית הלבן הביע דאגה מהמתרחש בבית הלבן, תוך שהוא מאזכר את אחריותן של ישראל וירדן יחדיו. נתניהו המשיך לא לעשות כלום. זה לא שלא היה לו זמן: הוא אמנם היה בביקור בפאריס והונגריה, אבל הוא מצא זמן להתראיין לערוץ 20. הוא גם יכול היה לומר למארחים בהונגריה שעם כל הכבוד, יש סיכוי שעיר הבירה שלו תתלקח ושהוא ישמח לבוא לכנס הבא. אבל לא, הוא המשיך בנסיעה כאילו הכל שגרתי.

יש לציין שבמשך שנים טען נתניהו שהוא מנסה להגיע להסכם עם “המדינות הסוניות המתונות” – הפיקציה שאומרת שהדיקטטורות הצבאיות שסביבנו הן בסדר גמור כל זמן שהן לא שיעיות – שיאפשר לישראל לקדם את האינטרסים שלה ולהן את שלהן תוך עקיפת הסכסוך עם הפלסטינים. ספק אם יש מהלך שמנוגד לתפיסה הזו מאשר העלאת מתחים סביב חראם אל שריף. ואף על פי כן, זו המדיניות שבה בחר נתניהו – מרצונו או במחדל, ×–×” לא כך כך משנה.

אתמול הוא חזר וערך ישיבת קבינט בשעה 22:30; השעה המאוחרת נבחרה ככל הנראה כדי שהעיתונים הבוקר לא יוכלו לדווח על תוצאותיה. בפני נתניהו עמדו מספר אפשרויות: הוא היה יכול להוריד את ארדן מהעץ ולהורות על פינוי המגנומטרים; הוא יכול היה להודיע שהמגנומטרים נשארים, בשם ריבונותנו הנצחית; הוא היה יכול לקרוא למנהיגי העולם הערבי להתייצב לתפילה ביום שישי ושהוא יהיה ערב אישית לבטחונם ושהוא יהיה הראשון לעבור במגנומטרים, או משהו יצירתי דומה.

הוא בחר את הבחירה הפחדנית מכולם. הקבינט לא החליט, והשאיר את האחריות לדרג המשטרתי. מפקד מחוז ירושלים מצא את עצמו אחראי הבוקר על החלטות אסטרטגיות שהן הרבה מעבר למידתו, כי נתניהו שוב השתפן. כשהעשן יתפזר, נתניהו יזרוק את התיק על המשטרה. אבל זו כלל לא ההחלטה של המשטרה. זו היתה אמורה להיות החלטה שלו.

וברקע, כמובן, מרחפות כל הזמן החקירות שמלחכות את כסאו של נתניהו. היום נחתם הסכם עד המדינה עם מיקי גנור, איש מפתח בפרשת הצוללות וכמסתבר גם בפרשת האמוניה (כן, יש גם פרשת אמוניה, שבמרכזה נסיונו של נתניהו לדחוף להקמת מפעל אמוניה בנגב בעלות ממשלתית של 700 מיליונים). נתניהו כנראה חושב שהתפרצות דמים גדולה תשכיח את החקירות, או על כל פנים תוריד אותן מהכותרות. אם זה מה שהולך פה, קשה למצוא שם אחר להתנהלות הזו פרט לבגידה.

הבעיה היא שהתרגלנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ארבע הערות על פרשיות נתניהו

הפגישה שלא היתה: ביום חמישי שעבר ערך ראש הממשלה בנימין נתניהו פגישה דחופה עם בכירי יועציו הפוליטיים, שרים ואפסים אחרים. הסיבה: האש שמתחילה ללחך את היכלו, פרשות הצוללות ובזק. המטרה היתה להוציא אנשים שידבררו את העמדה שלו בתקשורת. התעלה על כולם מיקי זוהר, שהצליח להעלות טקסט שבו שכח להסיר את המרכאות מהקופי-פייסט שעשה מהטקסט של נתניהו.

נזכיר שבדו”ח מבקר המדינה על צוק איתן, נמצא שנתניהו לא ערך שום ישיבה בנסיון למנוע את המלחמה באמצעות דיפלומטיה. עוזי ארד דיווח בשעתו שעד 2012, נתניהו לא ערך שום דיון על עזה, נקודה. פגישה דחופה על רצח הנשים? נאדה. על עליית יוקר המחיה? זדיינו, הוא מסודר עם הסיגרים והשמפניה. על מה יקרה כשאבו מאזן יתפגר? למה לחשוב מראש כשאפשר לאלתר? נתניהו, ככלל, לא עורך דיונים על מדיניות. הוא מקבל החלטות מכאן לעכשיו.

השרדות זה חשוב, על כל פנים מבחינתו. אתם, מצד שני? דמכם זול. דמם של ילדי עזה זול אף יותר.

חזקת החפות לא רלוונטית: תומכי נתניהו טוענים בלהט שאסור לשפוט את ראש הממשלה מראש, שהוא חף מפשע עד שהוכח אחרת, ושאנחנו צריכים להתנהל כאילו אנחנו לא רואים מה נמצא מול האף שלנו.

זה, במחילה, בולשיט. חזקת החפות שייכת לספירה הפלילית. אנחנו לא יכולים לזרוק את נתניהו לכלא ולגרוס את המפתח בלי משפט, על פי כל כלליו. כשאנחנו באים להשית סנקציות פליליות על אדם ולשלול את חירותו, הוא צריך לקבל כל הגנה אפשרית. המחיר של טעות הוא עצום. ובמשפט הפלילי, כנדרש, חובת התביעה היא להוכיח את הטענות נגד הנאשם מעל לספק סביר.

אבל זו כלל לא הרמה הנדרשת בספירה הפוליטית. כאן, הכלל צריך להיות “אשת קיסר צריכה להיות נקיה אף מחשד.” ביחס לאשתו של הקיסר הנוכחי, ובכן, עד כה מצא בית משפט שהיא התעמרה בעובדים ואף תקפה פיזית אחת מהם. המשטרה המליצה להגיש נגדה כתב אישום במספר פרשיות, והיועץ המשפחתי דוגר על כתב האישום הזה כבר יותר משנה.

ביחס לנתניהו עצמו, אנחנו יודעים שהוא קיבל סיגרים ושמפניה בשווי עשרות אלפים או יותר, ושהמתנות הללו מתועדות בחשבוניות; שהוא שיקר למבקר המדינה באשר ליחסיו עם הטייקונים אלוביץ’ ומילצ’ן; שבזק של אלוביץ’ נהנתה משת”פ יוצא דופן מצד הבובה של נתניהו במשרד התקשורת, חובב הקונספירציות שלמה פילבר; שנתניהו התעקש להחזיק בתיק התקשורת עד שאולץ לפרוש ממנו, בלי שום הגיון ברור; שבנו קיבל מתנות חשודות מהמולטי מיליונר פאקר; ושכמות אי הידיעה שלו מהממת.

נתניהו לא ידע שעורך הדין הצמוד שלו (הבן דוד שלו שמייצג אותו עבור שקל בשנה בתיקים ששווים מיליונים, דוד שמרון) מנהל במקביל פוילע שטיק עם צוללות וספינות שטח – צוללות וספינות שטח, ראה ×–×” פלא, שנתניהו דחף לרכישתן. יש סביבו כוורת מדהימה של אנשים שהסתבכו בפלילים – מניצול מעמד לרעה עבור בהטרדה מינית (נתן אשל) וחטיפה ותקיפה מינית (גיל שפר) – והוא פשוט לא ידע.

אז כן, כדי לזרוק אותו לכלא על כל הפרשיות שהוא מעורב בהן נצטרך ראיות שהן בטון יצוק. אבל בשביל לומר שהוא מזהם כל מה שהוא בא איתו במגע, ושהוא לא כשיר מוסרית להיות ראש ממשלה? יש לנו לגמרי מספיק חומר. אני לגמרי בעד חזקת החפות של נתניהו; שיגן עליה מהבית.

השחתת המוסר: בנושא קשור, נוטים לשכוח שהבלבול בין חזקת החפות ובין שאלת כשירותו המוסרית של נבחר ציבור היא במידה רבה המצאה של נתניהו עצמו. בראשית הקדנציה הראשונה שלו, הוא הסתבך בתרגיל מסריח מהרגיל: פרשת בראון-חברון. על פי החשדות, נתניהו מינה את רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה כדי שזה יסגור את התיקים של אריה דרעי, שבתמורה אמור היה לתמוך בהסכם חברון. החקירה שהגיעה אחר כך מצאה שצחי הנגבי שיקר לממשלה ביחס לעמדתו של נשיא העליון בנושא מינויו של בראון; היא גם מצאה שאביגדור ליברמן, אז יד ימינו של נתניהו, ניהל שיחות חשודות בנושא דרך דודי אפל, שמיד לאחר מכן ניהל שיחות עם דרעי.

היועץ המשפטי לממשלה שנתניהו נאלץ למנות אחרי שבראון התפטר אחרי יומיים, אליוקים רובינשטיין, סגר את התיק תוך שהוא נוזף חמורות בנתניהו. הוא מצא שאכן היתה קנוניה פלילית למנות את בראון, אך יש ראיות רק נגד דרעי. נתניהו, במילים אחרות, חמק מחוסר ראיות; הוא לא ידע. שוב לא ידע. הקו של מפמפמי עמדת נתניהו מאז היה שהיועץ אמר את דברו, התיק סגור, אין מה לראות פה.

אף ראש ממשלה קודם לכן לא השתמש בקו הזה. כל ראש ממשלה אחריו, בכלל זה כמובן נתניהו עצמו, השתמש בו.

שהמדינה תשרף: היום הודיע אחד מחנפיו של נתניהו, דוד ביטן, שנתניהו לא מתכוון להתפטר מתפקידו גם אם יוגש נגדו כתב אישום. זו, יש לציין, זכותו החוקית: יש לאקונה בחוק בנושא הזה, כנראה משום שהדור שכתב את חוקי היסוד שלנו לא היה מסוגל להעלות בדעתו ראש ממשלה שחשוד בפלילים ולא מתפטר.

אין שום סיבה להניח שנתניהו לא ייאחז בקרנות המזבח, ושביטן מאותת לנו שזה מה שהולך לקרות. אחרי הכל, ×–×” ראש הממשלה שאשתו אמרה ש”נעבור לחו”ל ושהמדינה תשרף.” האיש פה בשביל הכסף, הסיגרים, השמפניה – והידיעה הברורה שברגע שהוא יפסיק להיות ראש ממשלה, כל החרא ייצא החוצה. ברגע שהוא לא ישלוט במינוי היועץ המשפטי לממשלה, שר המשטרה והמפכ”ל, הסיכוי שלו לא להגיע לכלא יורד דרמטית. האיש נלחם על חייו. ואין שום סיבה להניח שהוא לא ישפוך את דמכם כדי להציל את שלו.

יואיל נא רק לזכור איך נגמר הסיפור על קרנות המזבח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, חלקן גדולות. אני רוצה להודות בזאת לתורמות. נפגש במקום שבו אין חשיכה.

(יוסי גורביץ)

אם ארה”ב רצינית בדרישתה – חתיכת “אם” – להעברת יותר שטחים לשליטה פלסטינית, יתכן ש-20 שנים של קפאון במו”מ על סף שבירה

על פי ידיעות שטרם אושרו, אבל כבר זכו להדים בתקשורת ובמערכת הפוליטית הישראלית, ארה”ב דורשת מישראל להעביר שטחים משטחי סי לשטחי בי. מאחורי ההגדרה הסתומה הזו עומדת או פריצת דרך או משבר גדול.

הסכמי אוסלו, שנחתמו בספטמבר 1993, היו הסכמי ביניים. היה להם תוקף פקיעה, מאי 1999. במסגרתם, חולקה הגדה המערבית לשלושה חלקים: שטחי איי, שטח מצומצם יחסית שכלל בעיקר את הערים הפלסטיניות, הועבר לשליטה פלסטינית מלאה. שטחי בי הוגדרו כשטחים שהשליטה האזרחית בהם היא פלסטינית והשליטה הבטחונית בהם ישראלית. שטחי סי, שהם יותר מ-60% משטח הגדה ושמכילים בו זמנית את כל ההתנחלויות והמאחזים ואת רוב השטחים החקלאיים בגדה, הוגדרו כמיועדים למשא ומתן עתידי ונמצאים תחת שליטה ישראלית מלאה עד שיושג הסכם.

מי שזוכר את השנים האינסופיות של התמקחות בין נתניהו וממשל קלינטון, לאחר שפרס הובס על ידי נתניהו ב-1996, יזכור ששוב ושוב עלה לדיון המושג של “פעימות.” אלו היו השטחים שישראל היתה אמורה להעביר לידי הפלסטינים כחלק מהמו”מ: להעביר אותם מאזור סי (שבשליטה ישראלית מלאה) לשטחי בי או איי. נתניהו הצליח למסמס את המחויבות הזו, הובס לאחר מכן על ידי הכושל שבראשי ממשלת ישראל, אהוד ברק; וזה הוביל אותנו לבטחה אל האינתיפאדה השניה. במהלכה, הכריזה ישראל שוב ושוב שלהסכמי אוסלו אין עוד כל תוקף. היא נתנה לכך ביטוי בעובדה שצבאה מפר בשיטתיות את העאלק-ריבונות הפלסטינית ופושט על בסיס קבוע על שטחי איי.

הדרישה האמריקאית שנתניהו יעביר שטחים ממעמד של שטחי סי לשטחי בי אומרת שמישהו בממשל האמריקאי זוכר טוב מאד איך נתניהו עבד על ממשל קלינטון. והוא חוזר עם הדרישה שממלכדת את נתניהו. עם זאת, מאז 1999 קרו הרבה מאד דברים. קודם כל, מספר המתנחלים גדל פי שניים כמעט. שנית, ישראל חילקה בפועל את שטחי סי למתנחלים ומנהלת קמפיין שקט אך נחוש של טיהור אתני של הפלסטינים בשטחי סי באמצעות טרור יהודי שמגובה על ידי הצבא. שלישית, ואולי חשוב מכל, לרוב הישראלים אין שמץ של מושג מה קורה בשטחים ומה לעזאזל ההבדל בין שטחי איי, בי וסי. נפתלי בנט אפילו בנה תכנית של סיפוח שטחי סי.

התכנית של בנט נשענה על אי ההבנה של רוב הישראלים. על פי התיאור שלו, אפשר לחלק את השטח בצורה ברורה לשלושה חלקים. זה הבל מוחלט. מבט על המפה בשטח יראה שלא מדובר בשטח שניתן לחלוקה: מדובר באסופה של מובלעות.

וכאן המלכוד של נתניהו: הוא לא הצהיר על כך בפומבי, אבל המתנחלים והימין רואים את שטחי סי כמשהו שכבר הובטח להם. ספק אם אפשר לבצע העברה של שטחים למעמד בי מבלי לפגוע במאחזים או התנחלויות קיימות, ובוודאות אי אפשר לעשות זאת בלי לפגוע בפוטנציאל ההתרחבות שלהן. נתניהו, בקיצור, יצטרך בקרוב להתעמת עם הימין – או להתעמת עם ממשל טראמפ.

זה אומר, שוב, שמישהו בממסד יחסי החוץ של ארה”ב זוכר היטב את ההבטחות המופרות של נתניהו, הבטחות מופרות בנות 20, ואין לו שום בעיה להעלות את ה”פעימה השלישית” שלא בוצעה מימי קלינטון שוב על שולחן הדיונים. השאלה הגדולה היא האם לגורמים הללו בממשל יש יכולת להשפיע על דונלד טראמפ לקרוא יותר משלושה פסקאות שלא מכילות את שמו, והאם זה בעצם מעניין אותו. אם זה אכן יקרה, וזה חתיכת “אם”, לגמרי יתכן שהשינוי המשעמם בין בי לסי יהיה המהלך שינפץ קפאון של 20 שנה.

חשוב לציין שהמהלך הזה, הרבה יותר מהקפאת התנחלויות, מאיים על הסטטוס קוו כפי שישראל נהנית ממנו, ולא במקרה אף ממשל לא העז להעלות את הרעיון הזה ב-17 השנים האחרונות. נעקוב בעניין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ההתנכלות הבלתי פוסקת למני נפתלי, שמגיעה מלמעלה, עוברת ביותר מדי שתיקה

קלגסי משטרת ישראל היכו אמש (ז’) את מני נפתלי, שברו את ידו ועצרו אותו. כעת הוא מחפש סיוע לתשלום דמי הערבות שהושתו עליו. למכות נפתלי רגיל: הוא חוטף כאלה ממשטרת ישראל כמעט בכל מוצאי שבת, כשהוא בא להפגין מול ביתו של אביחי מנדלבליט, היועץ המשפחתי לממשלה.

נפתלי, נזכיר, הוא עובד בית ראש הממשלה לשעבר שניצח בתביעה כנגד ראש הממשלה ורעייתו בשל העסקה פוגענית. בית המשפט קיבל כמעט את כל טענותיו, כולל את הטענה שאשת ראש הממשלה × ×”×’×” באופן פוגעני כלפיו וכלפי אחרים, ופסק לו פיצויים גבוהים. במהלך המשפט, התייצבה הפרקליטות לצידו של ראש הממשלה – אלוהים יודעת למה – וניסתה להעלות טענות כאילו נפתלי התנהל בצורה לא תקינה כשהיה חייל. למה ×–×” קשור? שום דבר, השלכת בוץ. נסיון למנוע את עדותה של שרה נתניהו, נסיון להשחיר את נפתלי. במקביל, מקורבים לנתניהו טפלו על נפתלי האשמות שווא בגניבה, בהטרדה מינית, והיה נסיון משונה למדי לפרוץ לביתו.

מה קרה עם החקירה הזו? בינתיים כלום. סביר להניח שבשלב מסוים, בלי להודיע לאף אחד, המשטרה תסגור את התיק. אני מהמר שעילת הסגירה תהיה “עבריין לא נודע” הפופולרית תמיד. המשטרה, אחרי הכל, מקבלת הוראות מהמפכ”ל אלשיך. הלז עדיין רוצה לקבל את ראשות השב”כ שנתניהו הבטיח לו.

באוקטובר האחרון, חודשים לאחר שנפתלי ניצח את בני הזוג נתניהו בבית המשפט, שלל המשרד לבטחון פנים את רשיון הנשק של נפתלי. ללא רשיון הנשק, נפתלי לא יכול לעבוד במקצועו, מאבטח. המשרד לבטחון פנים, שמנוהל על ידי הנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן, לא נימק את ההחלטה.

ההפגנות שנפתלי משתתף בהן כבר נעקרו מאזור מגוריו של היועץ המשפחתי מנדלבליט. המטרה שלהן היא, במוצהר ובצדק, לאלץ את מנדלבליט לקבל החלטה בשלל התיקים של בני הזוג נתניהו. לפחות אחד מהם, ×–×” בעניין מעונות ראש הממשלה, הועבר להחלטת הפרקליטות לפני 51 שבועות. ×–×” לא תיק מסובך מדי. אבל מנדלבליט מחכה. בימים האחרונים, רמז שר הבטחון לשעבר בוגי יעלון שהיה שוחד בפרשת הצוללות. ×–×” אמנם יעלון, והוא רגיל להשמיץ את האנשים שפיטרו אותו; ואמנם, מדובר בטענה משונה למדי – אם יעלון ×”×™×” מודע לפרשת השוחד כשהיה שר בטחון ולא עשה כלום, הוא חשוד בשחיתות בעצמו. ואף על פי כן, בהשמע הודעה כזו, כל גוף חקירה שמכבד את עצמו ×”×™×” גובה עדות מיידית. המשטרה הודיעה בתגובה שאם יש ליעלון משהו לומר להם, הוא מוזמן לסור לתחנת משטרה. ×›×›×” לא מנהלים חקירה. ×›×›×” מורחים אותה. והמריחה מגיעה ממנדלבליט.

×–×” האחרון, כמסתבר, ממש לא מרוצה מהזרקור שמפנה אליו נפתלי. כאמור, ההפגנה שהיתה מול ביתו הורחקה משם. לא מספיק, אם לשפוט על פי ההתנהלות הבריונית של המשטרה – ששוב, כפופה לאלשיך ולנער לעניינים מלוכלכים. אין לי ספק, אגב, שאף אחד מהם לא הוריד פקודה – בכתב או בעל פה – להתנכל לנפתלי או לתקוף אותו; שוטרים, כמו חיילים, יודעים בדיוק מהי רוח המפקד.

הלחץ על מנדלבליט נושא את אותותיו: שרת המשפטים, איילת שקד, הורתה היום למשטרה לאכוף פסיקה שאוסרת על הפגנות מול בתיהם של אישי ציבור. בארה”ב, יש הפגנות קבועות מול האחוזה של טראמפ במאר א לאגו, ובימי בוש היו הפגנות קבועות מול החווה שלו בטקסס. בישראל, אתה נדרש להפגין מול משרדים ריקים.

שימו לב למני נפתלי: הוא איתות לכולנו. כך ייעשה, במדינה דמוקרטית בעיני עצמה, לאיש שהעז לקחת את ראש הממשלה לבית המשפט ולנצח. כך ייעשה למי שמעז לדרוש שייקוב הדין את בעלי הכוח. השוטרים הבינו את המסר השקט שנשלח אליהם, ועכשיו תורם של האזרחים: אל תחרגו מהשורה. אל תעזו להפעיל כנגד המשטר את הרטוריקה שלו-עצמו על “שוויון בפני החוק.” אנחנו נשבור אתכם. אתם רוצים להיות כמו מני נפתלי? כמו ברק כהן? אין מה לראות פה! לכו הביתה, קישטה! שמנו לכם “כוכב דועך” בטלוויזיה! למה אתם מתעקשים להיות אזרחים ולא צרכנים? מה דפוק בחינוך שלכם?

והמסר הזה עובד, למרבה הצער, על הרבה מאד אנשים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ישראל נמנעת מלתקוף את הקרמטוריום של אסד, למרות שהדבר לגמרי ביכולתה

ממשל טראמפ הודיע שלשום (ב’) שמשטר אסד מפעיל קרמטוריום בכלא סדניא שבדמשק, שם הוא רוצח עשרות עצירים מדי יום ואז משמיד את גופותיהם. הידיעה זכתה לתשומת לב ניכרת בתקשורת היהודית אתמול, כשבין השאר בן דרור ימיני מקונן על כך שהעולם שותק.

וואלה. טכנית, העולם לא שותק. כמעט כל מעצמה מעורבת בדרך כלשהי במה שקורה בסוריה, והנושא הסורי לא יורד מסדר היום העולמי כבר חמש שנים. יש על סוריה סנקציות כבדות והיא הופצצה לאחרונה על ידי ארה”ב. אבל ×›×›×” ×–×”: קרמטוריום מקושר לשואה, ובשואה כידוע בעלות הברית – שאיבדו עשרות מיליונים במאבק נגד מעצמות הציר, אבל ×–×” לא דם יהודי אז ×–×” ×–× ×™×— – לא עשו כלום. האינסטינקט של תועמלנים כגון ימיני רואה “קרמטוריום”, ומיד מוסיף “שתיקה.”

יש רק בעיה אחת בטיעון הזה. המדינה עם הנסיון הרב ביותר בהפצצה של סוריה נמצאת ממש לדרומה. היא מבצעת גיחות, מוכרזות ולא מוכרזות, בסוריה על בסיס שבועי. ראש הממשלה שלה הודיע לאחרונה לפוטין שלא יעלה על הדעת שהאזורים הבטוחים בסוריה ימנעו ממנה לתקוף שיירות של חיזבאללה.

כלומר, למדינה היהודית היחידה במזרח התיכון יש את היכולת, האמצעים, ועכשיו גם את המידע המודיעיני המדויק שיאפשר לה הפצצה של הקרמטוריום בכלא סדניא. כל מה שצריך הוא רצון. ורצון, למרבה הפלא, אין.

למה? מסיבות אנוכיות מוכרות. ×”×’×™×—×” עשויה להסתבך וטייסים עשויים למות, או, גרוע מכך – המדינה היהודית מעדיפה את החיילים שלה מתים, ×¢"×¢ נוהל חניבעל – להשבות. אין לדעת האם הפצצה של הקרמטוריום לא תעצבן את הרוסים, שמחזיקים את משטר אסד בחיים. הם עשויים לפתוח באש על מטוסינו או סתם לספק לאיראן עוד נשק. הם גם עשויים לתת אור ירוק לכל מיני מיליציות שהשליטה בהן עמומה לפתוח באש לעבר ישראל. ואחרי הכל, את מי אסד שורף שם? ערבים. שיישרפו. איחלנו בהצלחה לשני הצדדים.

שזו עמדה צינית, מאוסה, משתפת פעולה עם רצח עם ושגרתית לגמרי. היא משותפת להרבה מאד מדינות במצבים דומים. למעשה, החריגה ממנה וההתעקשות לצאת לפעולה צבאית למטרות הומניטריות היא-היא החריג. יש לציין שישראל התנגדה לפעולות כאלה: כאשר ארה”ב התערבה בקוסובו, שר החוץ אריאל שרון התנגד לפעולה ההיא כי יום אחד, חשש, התקדים יכול לפעול כנגד ישראל.

לומר שזה נורא אבל אנחנו לא מוכנים לסכן את האינטרסים שלנו כדי להפסיק את ×–×”, ×–×” הדיבור הכפול הרגיל של העולם. ישראל מוסיפה נדבך שלישי לצביעות הזו: לא רק שהיא – שמסוגלת יותר מכל מדינה אחרת (פרט, יש להניח, לרוסיה) להפסיק את מה שקורה בסדניא – נמנעת מכך, היא עוד מטיפה מוסר למדינות אחרות ומאשימה אותן בכך שהן לא עושות דבר, כאותו החזיר הפושט טלפיו ואומר “ראו, כשר אני.”

לזכור את הצביעות הזו לפעם הבא. ודי בטוח שתהיה הפעם הבאה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

המופע של טראמפ ביחס לישראל משעשע, אבל מסוכן מאד לקחת אותו ברצינות

אין מה לומר: ספק אם יש הנאה טהורה יותר מאשר לראות את בנימין נתניהו מתבשל על אש קטנה על ידי דונלד טראמפ, וספק אם יש משהו מבדר מאשר לראות את הראש של הימין היהודי מתפוצץ. ארבעה חודשים אחרי שתיארו את טראמפ כביאתו השניה של משיח בן דוד, מגלים שם שאבוי, זה לא כורש, זה מסתמן כהמן. השטיק האחרון אירע אתמול (ב’), כשפקידים אמריקאים הבהירו לנציגי לשכת ראש ממשלתנו היקר שלא, טראמפ לא יסכים לצילום משותף עם נתניהו בכותל; קודם כל מדובר בביקור פרטי, ושנית כי הכותל הוא בכלל לא שטח ישראלי אלא חלק מהגדה המערבית.

בום! כל מה שהימין היהודי מנסה להכחיש כבר 50 שנה, בסיוע של התקשורת העצלה, התפוצץ לו בפרצוף. מהבית הלבן מיהרו להבהיר אחר כך שהדברים לא נאמרו על דעת הנשיא, אבל אף פקיד לא הודח ולא יצאה שום התנצלות פומבית. יתר על כן, זו עמדתה הקבועה של ממשלת ארה”ב: שירושלים היא שטח כבוש. לא מזרח ירושלים: כל ירושלים. לכך כבר התייחסתי פה.

הצחוק טוב לבריאות, ולמה שנשאר מהמחנה הדמוקרטי בישראל אין הרבה סיבות לצחוק לאחרונה, אז למה לא? נהנה. כיף לראות את נפתלי בנט מאשים את נתניהו בכך שבגלל הססנותו טראמפ הפך לפרו-פלסטיני, או את מזילי הריר שטענו שבגלל שנתניהו לא לחץ על העברת השגרירות בחמש הדקות הראשונות של נשיאותו של טראמפ, היא לא הועברה לירושלים.

אבל אחרי שגמרנו לצחוק, צריך לזכור שיש סיכוי ניכר גם לבכי. אם יש דמות ספרותית שדונלד טראמפ מזכיר, הרי שזהו אזאתות’ של לאבקראפט: אלוהות עיוורת, חסרת תבונה, שכל כולה רק חשקים ורצונות, מרקדת לצלילי חלילי הערצה צווחניים בזמן שמשרתיה לועגים לה. הטמבל הזה הולך לדחוף את ראשו לאחד האזורים המסובכים בעולם, ככל הנראה מתוך צורך אווילי לגרום לעצמו להאמין שהוא יכול לסגור “דיל” פה. וכמובן, הצורך התמידי לגרום לתקשורת להתעסק במשהו אחר פרט לשערוריות שהוא מנפיק בקצב גדול יותר משאזאתות’ מסוגל להנפיק גלקסיות.

ספק אם לאגדה שטראמפ טיפח על עצמו, כביכול הוא גדול הסוחרים בעולם, יש בסיס במציאות. כרגע הוא משחק לא עם בניינים במנהטן ועם גורלם של ספקים מסכנים שנתנו בו אמון, אלא בגורלנו-שלנו. כפי שציין אתמול נדב פרץ-וייסוידובסקי, אם טראמפ יכפה על הצדדים הסכם, “קריסת ההסכם הזה תגרום לנו להתגעגע לאינתיפאדה השניה.” כפי שהראה לנו ברוך גולדשטיין, לכמרי לא מסובך לפוצץ הסכם שלום. ישראל לא מרסנת את הטרוריסטים הימנים גם כך, ואם ממשלת נתניהו תחוש שכפו עליה משהו בניגוד לרצונה, ספק אם היא תשקיע מאמץ נוסף בריסון שלהם. (כן, מה שישראל נהגה לומר על ערפאת לגמרי נכון ביחס לישראל עצמה.)

ברור שהסכם לא יושג עד שיופעל לחץ על ישראל: כרגע ישראל לא משלמת מחיר אמיתי עבור הכיבוש, או על כל פנים היא משלמת מחיר שלהנהגתה נראה מחיר סביר. כדי להגיע להסכם שישראל תוכל לחיות איתו, והסכם שהפלסטינים יוכלו לחיות איתו, צריך מישהו שמבין במה שקורה פה וכישורים דיפלומטיים בסיסיים. ספק אם טראמפ מסוגל למצוא את ישראל על המפה. בכך שאין לו כישורים דיפלומטיים, כבר אין ספק. בואו נקווה שנשרוד אותו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: חציתי את קו האמצע בפרויקט 300 הנוכחי. אני רוצה להודות לכל מי שתמך עד כה, ומקווה שיישאר בי די אוויר לסחוב עד הסוף. הפוסט האחרון, אני מקווה, יהיה אישי מהרגיל.

(יוסי גורביץ)

למה ניסתה אם תרצו להסתיר תרומה של 50,000 מהחברה המרכזית למשקאות?

אורי זכי, יו”ר ועידת מרצ, הפעיל את הלחץ הנדרש על רשם העמותות והצליח לגלות פריט מידע מעניין: בשנת 2015, ניסתה אם תרצו להסתיר תרומה של 50,000 ש”ח שקיבלה מהחברה המרכזית למשקאות בישראל, הידועה יותר כקוקה קולה (אם כי היא אחראית על משקאות רבים). אם תרצו לא פירטו את המידע בדו”ח שלהם, וניסו לשכנע את רשם העמותות שראוי להסתיר את התרומה לבקשת התורם, אך הרשם לא קיבל את הדרישה.

כשראיתי את הידיעה, נזכרתי בפעם האחרונה שאם תרצו ניסתה חד וחלק להעלים תרומה: בשנת 2008, היא סירבה להעביר לרשם העמותות את רשימת התורמים שלה. רק לאחר כשנתיים, ולאחר שאיים הרשם לסגור את אם תרצו, היא העבירה לו את המידע. מה היה האקדח המעשן שאם תרצו ניסתה להסתיר? תרומה של 74,180 ש”ח מיואב הורוביץ. אז הוא לא היה כל כך מוכר: בעיקר פעיל בכיר של נתניהו. היום הוא ראש לשכת ראש הממשלה. באמתי ניסו אז נואשות להסתיר את הקשר שלהם ללשכת נתניהו, כי הם ניסו להעמיד פנים של “תנועת מרכז ציונית.”

היום, בעקבות חשיפה של רביב דרוקר, אנחנו יודעים שהקשרים בין אם תרצו ובין לשכת נתניהו היו הדוקים מאד כבר בשנת 2007: רונן שובל כתב לו מסמך אסטרטגיה לניצול מאבק המילואימניקים להפלת אולמרט. הוא הציע אז להשתמש ב”אנשי שמאל-מרכז” במאבק. כנראה שעוד לא חשב על הרעיון של להתחזות לכזה בעצמו.

מאבק המילואימניקים מביא אותנו לידיעה שנתניהו מעולם לא תבע עליה דיבה: ההצהרה הפומבית של אלדד יניב שהוא מימן את קמפיין המילואימניקים באמצעות כסף שחור שהגיע דרך בלדרים ושהוחזק, בין השאר, בגרביים של נתניהו. למרות הנטיה של נתניהו להשתמש בכסף מזומן, שבניגוד לאשראי או צ’קים איננו ניתן לאיתור, ולמרות שהידיעות על כך מסתובבות כבר עשור כמעט, לא נוהלה כל חקירה בנושא הזה.

אבל רגע, נחזור שניה לחברה המרכזית למשקאות. יש, כמובן, מקורות גרועים יותר לקבל מהם כסף – אם תרצו מקבלת כסף ממחבלים יהודים, כנראה בגלל שהיטלר לא ×”×™×” פנוי. ובכל זאת. הבעלים של החברה המרכזית למשקאות ×”×™×”, עד מותו בשנת 2016, האוליגרך מוזי ורטהיים. הוא הפעיל, בכספי החברה, עמותת קש בשם “דע אמת”, שלא עשתה כלום. כך ממש. החל מ-2012, משום מה, היא הפכה לפעילה מאד והעבירה מדי חודש 10,000 ש”ח לנתן אשל; בסך הכל העבירה לו כחצי מיליון שקלים. חברת הכנסת זהבה גלאון פנתה בשעתו למבקר המדינה בדרישה לחקור את ההתנהלות המשונה הזו. אשל אמור ×”×™×” “להלחם באנטישמיות”, אבל אין שום אישור לכך שעשה משהו בתמורה לכסף שזרם מוורטהיים.

נתן אשל, נזכיר, הוא סוטה המין החביב על בנימין נתניהו, שהודח משירות המדינה לאחר שנתפס מצלם צילומים מגונים את אחת מעובדות הלשכה. נתניהו בחר להדיח את האנשים שחשפו את התנהלותו של אשל; זה האחרון עדיין בסביבה.

אז ורטהיים, שמקורב לנתניהו, העביר כסף לאשל; ואם תרצו קיבלה כסף מוורטהיים, אבל כמו במקרה של התרומה מהורוביץ, אם תרצו עשתה הכל כדי לא לדווח על התרומה מוורטהיים. כדי שלא נראה את החוטים שבהם היא מקושרת לממשלה, ושבהם משתמשים בה כבובה על בימת הפוליטיקה שלנו, בזמן שהיא מייללת על “ההשפעה של כסף זר.”

סתם, לידיעה, בפעם הבאה שמישהו מאם תרצו ימלמל משהו על “שקיפות” או יטען שמדובר בעמותה עצמאית ולא תלויה. GONGO כהלכתו – ואולי כדאי שמישהו יברר עד כמה אם תרצו, כמו ישראל היום, היא תרומה בלתי חוקית לקמפיינים של נתניהו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)