החברים של ג'ורג'

(עכשיו, כשהמועקה סרה והסחרחורת חלפה, אפשר לכתוב.)

 

המולדת השניה ואובדן התקווה:  בתגובות לפוסט האחרון שאל אסף, לא בלי צדק, מדוע התמקדתי בבחירות בארה"ב כמושא של פאתוס, למה הן נתפסות כחשובות – מבחינת נפח תשומת הלב התקשורתית – מהבחירות בישראל.

 

יש לכך כמה תשובות. ראשית, הבחירות בארה"ב היו כנראה הדבר החשוב ביותר שקרה השנה. ארה"ב שוקעת, אולי – לא הייתי ממהר להספיד – אבל היא עדיין מגדלור תרבותי וערכי חשוב מאין כמוהו, אולי בלי מתחרים.

 

שנית, הבלוג הזה מתעסק בעיקר במה שקורה בישראל. בדיקה מהירה העלתה שהפוסט האחרון שעסק בבחירות נכתב ביוני, והפוסט שלפניו דווקא עסק ישירות בבחירות בישראל. שלישית, זה עניין עונתי: עוד חודש נחזור שוב להתעסק בהוויות ציפי ומופז.

 

כל זה נכון, אבל לא נוגע בנקודה המרכזית. ארצות הברית, מבחינתי, היא המולדת השניה. היא היתה כזו מרגע שעמדתי על דעתי. את דעותי על זכויות אזרח, זכויות אדם, אזרחות בכלל, כיצד ראוי לה למדינה להתנהל – עיצבתי הרבה מאד בהתבסס על ההיסטוריה האמריקנית. בפרפרזה על מקיוואלי, בסיימי את יום עבודתי ובבואי בקרב הקדמונים, יש ביניהם מקום של כבוד לג'פרסון, אדמס, לינקולן, רוזה פארקס, ג'ון בראון, ורבים אחרים. אני חושב שיש סיכוי יותר מסביר שאצליח לעבור מבחן אזרחות בארה"ב ללא צורך בהתכוננות מיוחדת.

 

אני עוקב אחרי פוליטיקה אמריקנית מאז 1992 בערך. שנות קלינטון, הדשדוש הבלתי פוסק, דיכאו אותי; שנות בוש היו זוועה של ממש, התגברות פראית של כל החלקים האלימים, הדוחים, שבחוויה האמריקנית, ששיאם בשרה "אפריקה היא מדינה" פאלין.

 

הידע שלי בהיסטוריה ישראלית נרחב לא פחות, אבל יותר ויותר אני מתקשה למצוא בה משהו מלהיב. היא חסרה את השניות האמריקנית – את החלום הרחוק, שהמציאות מתנכרת לו, שיש להתגבר עליה כדי להגיע אליו. בשנות השבעים והשמונים היתה כאן תנועה לזכויות אזרח, בהנהגת שולמית אלוני; היא גוועה. אובאמה יכול לצטט את מגילת העצמאות האמריקנית, טולס יכול לצייר קריקטורה שגרמה לי לדמוע – משום שמגילת העצמאות האמריקנית נולדה בסתירה עצמית של רבים מחותמיה, אבל לא בשקר – מה שפשוט אי אפשר לומר על מגילת העצמאות שלנו, שנדירות הפסקאות בה שאינן מכילות שקר בוטה.

 

ארה"ב הוקמה כמדינת כל אזרחיה; מיד החל הוויכוח על משמעותו של המונח "אזרח", מי בפנים ומי בחוץ. ישראל הוקמה כמדינת כל יהודיה ועד היום המיינסטרים בה איננו מערער על כך. היא מעולם לא ניהלה שיח פתוח וכן על עברה, והיא ממשיכה לדכא מיעוט גדול החי בתוכה. משרד הפנים ממשיך לסרב להכיר בקיומם של ישראלים עד עצם היום הזה. זה ההבדל.

 

ואם נרד מרמת העקרונות לרמת הבחירות, בעוד שלושה חודשים יצטרכו הישראלים לבחור בין ציפי מופז, אהוד ברק ובנימין נתניהו כראש ממשלה. איזה מבחר נורא. אני אלך ואצביע למפלגה הקרובה לעמדותי, מרצ – אפשר להצביע לה בלי יותר מדי נקיפות מצפון, עכשיו כשביילין עושה לביתו – מתוך תקווה שהיא תעבור את אחוז החסימה. אז כן, מדי פעם אני מסניף תקווה גנובה ממקום אחר ומרשה לעצמי להתבשם בחלום על פוליטיקה אחרת. אנא קבל, אסף, את התנצלותי, אבל בלי האופיום הזה – קצת קשה לחיות כאן.

 

 

ההיסטריה: מי שעובר על הטוקבקים באתרי התקשורת הישראלים, מקבל את הרושם שהוא נמצא בגרסה עילגת במיוחד של פוקס ניוז או רדסטייט. מוסלמי, כושי, הוא יצבע את הבית הלבן בשחור – זו הרמה המקובלת.

 

היא לא מוגבלת רק לטוקבקים. בוויינט ממחזרת נעמי רגן את כל עלילות הדם כנגד אובאמה; בנרג עושה זאת בן דרור ימיני. אני אטפל לטקסט של ימיני, כי הוא בדרך כלל שפוי יותר.

 

"יש לו נסיון קטן הרבה יותר מזה של פיילין", פותח ימיני. לא נכון. הוא אמנם היה רק שנתיים בסנאט, בדיוק כמו מספר השנים של פאלין כמושלת, אבל הוא היה סנאטור-מדינה במשך שמונה שנים קודם לכן, כשהיא ניהלה איזו עיירה בת פחות מ-7,000 תושבים. הוא גם מרצה למשפט חוקתי באוניברסיטת שיקאגו; לה יש תואר ראשון בעיתונות ספורט.

 

הלאה. בן ימיני טוען שאובאמה הכחיש קשר עם ביל איירס. לי זה חדש. משום מה, העובדה שאיירס ביצע את הפשעים שלו לפני ארבעים שנים איננה מוזכרת, כמו גם העובדה שהוא מעולם לא הועמד לדין וממילא לא הורשע בדבר, כך שהוא כנראה לא בדיוק היה המקבילה המוקדמת של בן לאדן. גם העובדה שהקשר העיקרי בינו ובין אובאמה הוא שהם ישבו בהנהלת עמותה, שישבו בה גם כמה רפובליקנים, ביניהם תורמים לג'ון מק'קיין, לא מוזכרת. עובדות לא נוחות, כנראה.

 

פעמיים מכנה ימיני את הכומר ג'רמיה רייט אנטישמי. וזה מעניין, כי הליגה נגד השמצה, שחוש הריח שלה בנושא עדין מאד והיא מסוגלת לגנות ביקורת על ישראל כאנטישמיות, דווקא לא חושבת שרייט אנטישמי. אבל היי, רייט הוא רדיקל אז הוא כנראה גם אנטישמי.

 

ג'סי ג'קסון אמר משהו על כך ש"השפעת היהודים בוושינגטון תפחת" עם נצחון אובאמה – מינויו של רם עמנואל לראש המטה עשוי לשנות, אולי, את דעתו – וימיני אומר ש"אובאמה התנער" מהדברים. למה לאובאמה צריך בכלל להיות אכפת מאמירה כלשהי של ג'סי ג'קסון, שהתבטא בפומבי שהוא רוצה "לחתוך את הביצים של אובאמה" – לימיני הפתרונים. האם בגלל ששניהם דמוקרטים? ששניהם שחורים?

 

פרשת חלידי והקלטת-שלא-היתה: ימיני מכנה את הפרופסור המכובד רשיד חלידי, שכל מה שהצליחו למצוא נגדו הוא שהוא היה פעם נציג למחצה מטעם אש"ף בשיחות מדריד – שיחות שנוהלו על ידי ארצות הברית ומטעמה, ולמיטב זכרוני תמך בהן ימיני – "אחד התועמלנים הארסיים ביותר כנגד ישראל". אולי כדאי שהוא יציג תימוכין לדבריו, כי מיטב חופרי הרפש של הימין האמריקני לא כל כך הצליחו.

 

את הקלטת מתאר ימיני ככזו ש"בה, לפי החשד, אמר אובאמה משהו מביך, אולי הצדקת טרור" [הדגשה שלי – יצ"ג]. שימו לב: ימיני לא ראה את הקלטת. אף אחד לא ראה אותה. המקסימום שפאלין העזה לומר הוא ש"ישראל תוארה בה כמבצעת טרור, לא כקורבן". אבל ימיני כבר קופץ לטענה שאובאמה "הצדיק טרור". הוא גם משמיט, משום מה, את העובדה שבניגוד לאובאמה, ג'ון מק'קיין היה יו"ר קבוצה רפובליקנית שתרמה הרבה מאד כסף לעמותה של חלידי, משום שאז – כשלא היו בחירות – היא נחשבה בעיניו למקדמת דמוקרטיה. גם את העובדה שפאלין ישבה בלי למצמץ בכנסיה כשכומר טען שפיגועי התאבדות בישראל הם עונש על אי התנצרות היהודים ימיני משמיט. שוב הוא משמיט.

 

הפרשה כולה, אגב, תוארה (נחשפה, למעשה) על ידי הלוס אנג'לס טיימס בכתבה מאפריל. עד שמצבו של מק'קיין בסקרים לא הפך לנואש, הוא לא ניסה להשתמש בפרשה – משום שאין בה כלום. משניסו מק'קיין ופאלין להפוך אותה לנושא, תומכיהם העלו מהאוב את אש"ף כארגון טרור נורא – תוך הצנעת העובדה השולית שכל ממשלות ארה"ב ניהלו איתו משא ומתן ב-15 השנים האחרונות.

 

ימיני, כמובן, מבצע פירואט חלקי לאחור: "יתכן שכל ציוני הדרך האלה הם לא יותר מאנקדוטות. הרי גם יהודים השתבצו בדרכו. הוא עצמו לא נתפס בשום התבטאות אנטישמית". אחחח, "לא נתפס". יופי של צורה להעביר מסר. נציין שוב שימיני לא הצליח לקשר את אובאמה ולו עם אנטישמי אחד?

 

וכשכך נראה בעל טור מרכזי בתקשורת הישראלית, מה לנו כי נלין על אזובי הטוקבקים?

 

חילופי משמרות: זו היתה עונת בחירות גרועה לכלי התקשורת המסורתיים בארה"ב. מק'קיין התלונן שוב ושוב שכלי התקשורת הפגינו הטיה כלפי אובאמה – ובשבועיים האחרונים של הקמפיין, היה אולי משהו בדבריו – אבל עד סוף אוגוסט, התקשורת הממסדית העניקה תשומת לב כפולה-כמעט למק'קיין, וביולי היו 72% מההתייחסויות לאובאמה ברשתות הטלוויזיה שליליות. קראו שוב את הנתון הזה.

 

זה השתנה, כמובן. זה השתנה אחרי הפאניקה של מק'קיין עם המשבר הכלכלי (זוכרים את "השעיית הקמפיין"?), אחרי ההתרסקות, פעם אחר פעם, במהלך העימותים – וכמובן, אחרי חשיפת פרצופה של פאלין. אבל רצוי לציין, באשר לעימותים, שבשני הראשונים העניקה התקשורת את הנצחון למק'קיין – אבל הבוחרים, קשי עורף שכמותם, התעקשו שדווקא הבחור השני ניצח. אחרי העימות השלישי התקשורת הרימה ידיים, זה היה אבוד – גם לפני תמונת ה"לשון" המפורסמת.

 

שורה של סיפורים מביכים למק'קיין לא זכו לחשיפה בתקשורת הממוסדת – למשל, קשריו עם "השרברב" של ניקסון, ג'יי גורדון לידי, שבשנות ה-90 קרא לירי בסוכני ה-ATF ואף המליץ על ירי בראש, משום שהם לובשים שכפ"צ. בניגוד לאיירז, לידי הורשע גם הורשע בדין. התקשורת, שחגגה סביב הכומר רייט, לא הפנתה את תשומת הלב ההולמת לכמרים המשונים של פאלין, ולקשריו של מק'קיין עם מטיף השנאה ג'ון האגי.

 

זה לא בהכרח מתוך הטיה; זה כנראה נבע מפחד, החשש מלהיראות כמי שבחרו צד. אבל לפעמים בחירת צד היא חובה מקצועית ופטריוטית. לא לכל סיפור יש שני צדדים שווים. כתב פוקס קארל קאמרון ידע, תוך כדי הקמפיין, שרבים מאנשי מק'קיין סברו שפאלין כלל לא ראויה לתפקידה – שהיא, כפי שצוין למעלה, לא רק התעקשה שהיא רואה את רוסיה מהחלון אלא גם סברה שאפריקה איננה יבשת אלא מדינה.

 

אילו הקפיד קאמרון רק לסתום את הפה, אפשר היה, בדוחק, לקבל את העובדה שהוא לא חלק את המידע על האשה שהיתה מרחק התקף לב אחד מההדק הגרעיני עם הציבור, בכך שהוא מחויב לשתיקה משום ההסכם שלו עם מקורותיו, שדרשו שהמידע ישודר רק אחרי הבחירות; פרשנות סלחנית פחות היתה אומרת שהעיתונאי ובכירי הקמפיין קשרו יחדיו כנגד הציבור. אבל, כאמור, על שתיקה אפשר היה לסלוח. אבל קאמרון – נו, איש פוקס, לא איש חדשות – דווקא שיבח את פאלין בשידור.

 

רוב הפרשנים בזו, לאורך הקמפיין, להשענותו של אובאמה על צעירים; הצעירים, אמרו, אף פעם לא מצביעים. הפעם הם הצביעו במספרי שיא, והביאו לו את הנצחון. למה? אני רוצה לטעון, בזהירות, שזה נובע מכך שהם לא צורכים את התקשורת המסורתית, ואין להם את הצורך האובססיבי באיזון. המציאות, ודאי זו של שבע השנים האחרונות, לא היתה מאוזנת. 

 

צורת התקשורת שלהם היא כמעט כולה מקוונת, הם מעניקים לבלוגים משקל שהתקשורת הממוסדת מעניקה לפרשנים בכירים. אובאמה פנה לקהל ×”×–×”, בערוצי התקשורת שלו, הרבה לפני שהתחילו הפריימריז, והוא שכנע אותם. הם יצאו לרחובות, הם הגיעו להתוועדויות – בשלב ×–×”, אגב, התחלתי להאמין שאובאמה אכן ינצח – והם העניקו לאובאמה במהלך פברואר-מרץ את עשירית הנצחונות הרצופים שלו – שריסקו את קלינטון, שפשוט לא היתה חלק מהשיחה ולא ידעה מאיפה ×–×” בא.

לא לכל נושא יש שני צדדים. לא צריך, לדיון על פדופיליה, להזמין את הומברט הומברט בשם האיזון. התקשורת הממוסדת פחדה מדי מהצל של עצמה, ולא נותר לה מה לומר לדור הצעיר. אובאמה השתמש ברשת, עקף אותה, הגיע אליהם ישירות – ויתכן שלימים ייזכר דווקא המהלך הזה כצעד המהפכני באמת של מערכת הבחירות הזו.

 

(יוסי גורביץ)

ב-20 בדצמבר 2007 פלט נשיאנו, שמעון פרס, טקסט בלתי מובן אפילו בסטנדרטים שלו-עצמו. "קרה כאן בעבר אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד", אמר פרס בעת ביקור בכפר קאסם, לקראת חג הקורבן.

 

בכפר קאסם אין יד ואין מצבת. לא רשמיות, על כל פנים. עשר מילים לא ברורות, לא מחייבות, לא קשורות, כמעט מגומגמות – זו כל ההתנצלות שנתנה ישראל הרשמית לאזרחיה הערבים שרצחה ב-29 באוקטובר 1956. שר החינוך יוסי שריד ספג ביקורת ציבורית קשה על הכנסת הנושא לחומר הלימודים; עד היום אין בכפר אזכרה רשמית לטבח.

 

ופרס, אחרי הכל, היה באוקטובר 1956 בתפקיד בכיר: מנכ"ל משרד הבטחון. בתוקף תפקידו, היה הקושר הראשי עם בריטניה וצרפת, היה מרכזי בהגררות לאותה הרפתקה – "מלכות ישראל השלישית" – שבעטיה הוטל העוצר ההוא וניתנו הפקודות ההן. הוא קשור לאנשים ההם; אפשר שהיה מעורב במציאת עבודה לפושעים, עם שחרורם השקט; ודאי היה מעורב בטיוח הטבח, בנסיון להסתירו מהציבור, שנמשך ימים ארוכים והופר רק לאחר שחברי הכנסת של מק"י עשו שימוש מופתי בחסינותם והודיעו עליו מעל בימת הכנסת.

 

חמישים שנים ויותר לאחר מעשה, פרס עדיין חש שפשע המלחמה ההוא, הבגידה ההיא, רציחתם של אזרחים בידי חיילים שאמורים היו להגן גם עליהם, הוא רק "אירוע קשה ביותר", שיש להזכיר בחצי משפט רפה. חמישים שנים אחרי, שומע פרס את לחישתה הארסית של הגרועה שבמידות הצבאיות, "הרעות".

 

*           *            *            *

 

"פעלנו כמו נאצים", אמר הרוצח העיקרי, המ"×› שלום עופר לאחר מעשה, וההגנה של רוצחי כפר קאסם היתה ×”×’× ×” נאצית קלאסית: מילאנו פקודות, לא היתה לנו ברירה. כמו במקרה הנאצי, גם כאן ×”×”×’× ×” היתה שקרית. המח"ט שדמי פלט את הפקודה האווילית "אללה ירחמו" – אבל מג"דים אחרים לא ביצעו טבח. המג"ד מלינקי חזר על פקודתו של שדמי ואף חיזק אותה – אבל שניים ממפקדי הפלוגות שלו נמנעו מלבצע אותן. בפלוגה השלישית, של סרן חיים לוי, רק מחלקה אחת – של גבריאל דהאן – ביצעה טבח.

 

אבל רוב רובם של האנשים שנמנעו מלקחת חלק בטבח ניסו להצניע את העובדה הזו. לפחות אחד מהם, המ"מ נמרוד למפרט מפלוגתו של לוי, חי עם ספקות בנושא עד עצם היום הזה. במהלך משפטם של דהאן וחייליו, הוא ניסה לתת עדות למענם; הוא אמר לשופטים שהוא היה צריך לציית לפקודה, אבל "בגלל סנטימנט" לא עשה זאת. כלומר, הוא אמר שהצורה שבה פעלו דהאן ואנשיו היתה הנורמטיבית; הוא היה הסטיה. זה לא עזר לו; האיש שלא היה מוכן לירות בזקן לא חמוש ספג איומי רצח במשך שנתיים. הרוצח דהאן גער בו ש"לא היה גבר".

 

המ"מ השני של לוי היה ניצול שואה, בנימין קול, ששוטר נאצי הציל את חייו בליל הבדולח. הוא קיבל את הפקודה, והיה ברור לו שהוא לא יבצע אותה, והוא אכן מנע טבח. אבל לאחר מעשה, שב הארס הממאיר: בבית המשפט הוא ניסה לסייע לרעיו. כל כך ניסה, כל כך שינה את עדותו – בשלב מסוים אמר שהוא "היה יורה אם היה יכול" ושירה באנשים בסמטאות אך החטיא – עד שהשופטים קבעו ש"נראה לנו כי בביצוע העוצר נהג מר קול ביתר אחריות מאשר במתן עדותו".

 

למפרט וקול היו אמיצים דיים בשעת מעשה והצילו את חייהם של רבים, אבל לא עמד להם אומץ ליבם מול ההאשמה של בגידה ב"רעות".

 

*           *            *            *            *

 

סבסטיאן הפנר, בספרו המופתי "סיפורו של גרמני", הקדיש כמה עמודים ארוכים ל"רעות". ה"רעות" היא דרישה מקבוצת אנשים אקראית, בשם גורל שכבל אותם במקרה יחדיו, לקשור נגד שאר המין האנושי. ה"רעות" דורשת את השעייתם של הצדק, החוק, המצפון; היא מכפיפה את כל המידות הטובות האנושיות לשמירה על קבוצה קטנה של אנשים, ומעצם קיומה היא מעודדת את ביצועם של פשעים – היא מדכאת את כל היצרים התרבותיים שמטרתם למנוע אותם, והיא מלווה תמיד בהנגדה בין "אנחנו", הרעים, ובין כל השאר. ה"רעות" היא הכפפת האני לרצון קולקטיבי, שכמעט תמיד הוא רצון להרע.

 

האנשים המטפחים את ערכי ה"רעות" – מפקדים צבאיים, מאפיונרים, חברי כנופיות, מנהיגי כתות – משתדלים לקשר אותם עם גבורה. אחרי הכל, ה"רעות" אמורה להיות תכונתן של יחידות-עילית. בפועל, היא מאפשרת לקבוצה של צעירים חמושים – כמעט תמיד צעירים – לשבור את כללי הציוויליזציה, ולעיתים קרובות אין בה שמץ של גבורה. ה"רעות", שהופכת במהירות לתפיסה הממאירה שלמען הרעים יש לעשות הכל, בלי יוצא מן הכלל, היא חומצה המאכלת את כל המחסומים שבנתה התרבות למען הגנתם של החפים מפשע; היא מאכלת את ההבחנה בין פושעים לחפים מפשע עצמה. 

 

בכפר קאסם, במיי ליי, בכפרים השרופים של אלג'יר המדממת בשנות החמישים, במאות ואלפי הכפרים המזרח אירופאים שנמחקו בעת התקדמות הוורמאכט, באוראדור, בלידיצ'ה -  בכל שאר המקומות שבהם עמדו גברים צעירים מעל גופותיהם החמות של קורבנות לא חמושים – שימשה ה"רעות" כמגן לפושעים, שהריגתם של לא-לוחמים שלא סיכנו אותם היתה לעיתים קרובות שיא גבורתם. אי אפשר לדבר על זה; אי אפשר לתת לצדק את שלו; ה"רעות" תפגע, וכל לוחם יחשוש לצאת לטבח הבא, שמא יתעורר מצפונו של אחד מחבריו.

 

וה"רעות", כמובן, מבטיחה את הטבח הבא. היא מנציחה את עצמה; היא מבטיחה לרוצחים שבעולם ההובסיאני שהיא יוצרת, הם – חלאות המין האנושי – יהיו הגיבורים שישא הציבור על כפיים, או על פנים הציבור החשוב בעיניהם: זה של הרעים. מי שיעז לומר מילה כנגד הפשע, שייזכר שהעקרון הבסיסי של האנושיות הוא שכולנו בני אדם, כולנו תכליות ולא אמצעים, שאין שום דבר עלי אדמות שיכול להצדיק ירי באדם חף מפשע ובלתי חמוש – הוא-הוא שיהיה הבוגד, הפושע.

 

תפיסה מורחבת יותר של אחוות-הפושעים הזו היא זו שיוצרת את הדממה הדקה שבה עובר מדי שנה ה-29 באוקטובר בישראל. הרוצחים עדיין חיים ביננו, בחלקם הגדול; החברה הישראלית סגרה סביבם שורות. הם שוחררו זמן קצר לאחר מעצרם והממשלה ששלחה אותם דאגה לוודא שלכולם יהיו עבודות. הם חיו היטב; איש לא הטריד אותם. הם אפילו לא היו צריכים לברוח לדרום אמריקה או לשנות את זהותם כדי להמלט מסנקציה חברתית. הם משלנו. הם נשאו נשק למעננו, ולא רצוי להרחיב את הדיבור על מה שעשו בו. די בכך שהיו "רעים".

 

ואל לנו להשלות את עצמנו שזה נגמר בכפר קאסם, שהצבא הפנים את ההבדל בין פקודה בלתי חוקית ובין פקודה בלתי חוקית בעליל. כפר קאסם חזר על עצמו כשנרצחה איימן אל המס, שהקצין שנתן לאחר מותה את הפקודה "לירות בכל אחד, גם בילד בן שלוש", מנהל כיום תביעת דיבה כנגד עיתונאית שהעזה לשבור את קוד הרעות ולדבר; הוא חזר על עצמו בניעלין, כשסא"ל עמרי בורברג אחז בעצור כפות וחייל אחר ירה בו, בפקודתו – וכל שרשרת הפיקוד עצמה עיניים, עד שהתברר שבורברג היה ביש מזל עד כדי כך שתועד במצלמת וידאו, ואז טייחה את המקרה שלו כמו את זה של רוצחה של אל המס; לא, כפר קאסם עדיין איתנו.

 

הוא איתנו עם כל חייל שמפנה את ראשו מלראות את שחבריו עושים, עם כל אדם בעל מצפון שאולץ ללבוש מדים וכעת הוא מהסס מול "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב" – שכן עיקר תפקידה של ה"רעות" הוא לוודא ש"העין עיוורת והלב אטום ומושחת". ו-52 שנים לאחר מעשה, יש לומר שהיא הצליחה מעל למשוער בהשחתת החברה הישראלית.

 

(יוסי גורביץ)

יובל פרייליך הוא אלוף ישראל בסיף עד גיל 13. הוא גם חושב שהוא נכה.

 

פרייליך ואביו עתרו השבוע לבג"צ כנגד שר הספורט ואיגוד הסיף הישראלי בדרישה שלא לערוך תחרויות סיף בשבת. ליתר דיוק, הם דרשו ש"יאפשרו לסייפים שומרי מצוות ליטול חלק בתחרויות סיף שמנצחיהן מייצגים את ישראל בתחרויות ספורט בינלאומיות" ודרשו לבטל תחרויות בשבת בטענה ש"תחרויות אלו מונעות מפרייליך וחבריו ליטול בהם חלק רק משום היותם שומרי מצוות".

 

בקיצור, פרייליך ג'וניור ואביו דורשים מהאיגוד המרושע להתחשב בנכותם הייחודית: יש ימים בשבוע ובשנה שבהם הם מוכים מום. דא עקא, אלה בדיוק הימים שבהם שאר הסייפים הישראלים לא עובדים, ולכן הם אידיאלים מבחינתם לקיום תחרויות. מאליה עולה השאלה מה יעשה פרייליך אם תתקבל דרישתו, אם ינצח בתחרות, וכאשר יעלה לתחרות בינלאומית, הערלים יחליטו לא להתחשב בכך שהעם היהודי סבל מספיק.

 

פרייליך לא לבד, כמובן. שעון הקיץ מקוצר בישראל מדי שנה ערב יום הכיפורים מסיבות לא ברורות: משך הצום הוא 25 שעות כך או כך, אבל אלי ישי וחברים מתעקשים שרצוי שהשמש תשקע מוקדם יותר, משום שבאופן כלשהו הדבר מקל על הצמים. המצווה "לענות את נפשותיכם" כנראה לא תופסת אצלם.

 

סיבה מעניינת שמשמיעים חובשי כיפה בשנים האחרונות כנגד פתיחת עסקים בשבת – אני נגד עסקים בשבת, אגב -  היא שהדבר פוגע בכוח ההתחרות של בעלי עסקים דתיים. שוב, אותה התייחסות למצוות היהדות כאל נכות שדורשת הקלות מיוחדות, כמו אלו הניתנות לדיסלקטים בבחינות.

 

השבתות והחגים תמיד פגעו ביכולת הכלכלית של יהודים; האגדה התלמודית מספרת שהביטוי "ואת דתי המלך אינם עושים" של המן האגגי, נובע מכך שבכל פעם שניסה הוואזיר הראשי של אחשוורוש לגרור כמה יהודים לאנגאריה, כמו פרסים טובים, היה מופיע התירוץ "שבת היום, פסח היום" – לא יכולים לעבוד. אבל בדרך כלל קיבלו היהודים על עצמם בגאווה את המכשולים הללו, כמו את מכשול השמיטה.

 

לא עוד: מעכשיו העובדה שיהודי נאלץ לשמור שבת דורשת הקלות מיוחדות. פרייליך ואביו מייבבים שהעובדה שהתחרויות נערכות בשבת הן "פגיעה חמורה בעקרון השוויון… ובחירותו של פרייליך ובחופש הדת שלו". קודם כל, טוב לשמוע שיש חובשי כיפה שתומכים בעקרון השוויון, בחירויות בכלל ובחופש דת בפרט. יש לקוות שהם תומכים בהם גם כשלא מדובר בתחרויות סיף בשבת; עולה גם השאלה האם ידרוש פרייליך שלא לערוך תחרויות גם בימי ראשון ושישי, כדי להגן על זכויותיהם של מוסלמים ונוצרים אדוקים, או שיתנגד לכך בנימוק ש"זו מדינה יהודית".

 

שנית, אף אחד לא פוגע בחופש הדת של פרייליך ג'וניור. הוא החליט – יש לקוות שלא אביו החליט עבורו; זו תהיה פגיעה בתפיסת החירות ובמיוחד בתפיסת חופש הדת – שהוא רוצה להיות יהודי אורתודוקסי. בכך הוא הטיל על עצמו שורה של מגבלות כבדות. יש דברים שהוא לא אוכל. יש מקומות שהוא לא נכנס אליהם. חלק ניכר מיומו מוקדש למטלות ריטואליסטיות. יש ימים שהוא לא יכול להתחרות בהם.

 

אבל אלה מגבלות שפרייליך הטיל על עצמו; איש לא כפה אותן עליו. הוא יכול להסיר מעליו את המגבלות הללו בהחלטה של רגע, אם יחליט שהסיוף חשוב לו יותר. אבל, כמו יהודי אורתודוקסי טוב, במקום להתמודד עם הנכות שהטיל על עצמו, במקום להתגאות בה, במקום לחגוג את עובדת היותו אדם דוחה-סיפוקים (כמה אוהבים לתאר כך בישיבות את הריטואליסטיקה היהודית) – בקצרה, במקום לומר "אשרי, יהודי אני", הוא מעדיף, בגרון ניחר, לומר "גולגולת רצוצה לי, אב קדוש לי – תנה את תשלומיהם!". את נכותו-שלו, זו שבזמנים אחרים הוא אומר שקיבל עליו מרצון ובשמחה – "קבלת עול מלכות שמיים", קוראים לזה – הוא מטיל כעת על הציבור כולו. יהא הציבור כולו נכה. וכאשר פשטתם יד תפשוטו, וכאשר שנוררתם – תשנוררו.

 

כבדות מצוות היהדות על פרייליך ג'וניור; על כן הוא רוצה להטילן על הכלל. המוסר הישן של מונטיפיורי הזקן, שוויתר על ראשות עיריית לונדון משום שהטקס נערך בראש השנה, המוסר שאומר שזהותך היא גאוותך ושאין משפילים אותה לשם הנאה ארצית, גדול ממנו. בכך הוא יהודי אורתודוקסי קלאסי: שעוני שבת מאפשרים לו להשתמש בחשמל גם כשאסור, היתרי עיסקה מתירים לו נשך, מכירות חמץ פיקטיביות מתירות לו לשמור על רכושו גם בפסח, חוטים סביב העיר מאפשרים לו לחשוב שאלוהיו מטומטם ושחוטים אלה גורמים לו שלא להבחין בין בית פרטי ובין רשות הרבים. אבל לפעמים, למרבה הצער, ההלכה איננה גמישה די הצורך ואי אפשר לתחמן את אלוהים -  קשה להאמין שיימצא רב שייתן היתר דווקא למלאכה גויית כל כך כמו סיף בשבת -  ואז אין מנוס מלתחמן את הציבור, רצוי בסיסמאות על "שוויון" ו"חופש דת".

 

(יוסי גורביץ)

המשטרה עצרה בתחילת השבוע שישה צעירים יהודים משכונת התקווה בתל אביב, בחשד שהשליכו בקבוקי תבערה לעבר דירות בשכונה. אחת הדירות נשרפה כליל ולשניה נגרם נזק. העצורים הם בני 17 עד 19. העילה להשלכת פצצות התבערה היא העובדה שבשתי הדירות התגוררו משפחות ערביות.

 

ידיעה צדדית, קטנה. לא סביר שיהיה לה המשך. שני פיגועי טרור בתל אביב, תוך שימוש בנשק קטלני – אמנם בלי אבידות בנפש – נעלמים. הם היו איתנו לזמן קצר, כשלא היתה ברירה אלא לדווח עליהם, ועכשיו הם מתפוגגים.

 

מתפוגג גם פוגרום עכו. החג הסתיים והשוטרים הרבים שזרמו לעיר הולכים הביתה. עכו נשארת שם, על מפגעיה היהודים, על ישיבת השנאה הכתומה, התנחלות בגבולות 48', ונעלמת מהזכרון. היא תצוץ שוב, ודאי; אבל לעת עתה אנחנו מדחיקים אותה. גם הפיגוע כנגד פרופסור שטרנהל היה ואיננו.

 

אנחנו מדחיקים את האירועים הללו ×›×™ הם לא מתאימים לנראטיב שאנחנו מספרים לעצמנו על מדינה נטולת טרור פוליטי. ואכן, רובנו – ודאי אלו מאיתנו שהם שמאלנים החיים במרכז – לא נתקלים בו. אבל הוא שם.

 

בפורים, חג הנקמה היהודי, התפוצץ מטען חבלה מוסווה כמשלוח מנות בידיו של ילד באריאל. הילד היה יהודי-משיחי, היינו יהודי המקבל את אלוהותו ומשיחיותו של ישוע. המפגע היה, כמעט בוודאות, חובש כיפה. הוא לא נתפס וגם לא ייתפס. כמו מציתי הכנסיות המיסתוריים. כמו אלו ששרפו את שני הפועלים הערבים במחסן הנעול ההוא באור יהודה בסוף שנות השמונים.

 

לפעמים תופסים אותם, את המחבלים היהודים. תפסו את אלירן גולן, שתכנן לרצוח את חבר הכנסת עסאם מח'ול מחד"ש. נסיון לרצח ח"כ; סיפור גדול. רובכם לא שמע עליו, כי גולן שם קץ לחייו במעצר. ומה על שותפיו? פעם היו להם שמות. הם התפוגגו. הם לא קיימים בזכרון הקולקטיבי שלנו. כמו חניאל קורן, החוזר בתשובה שתקף לפני כתריסר שנים בנשק צה"לי את כנסיית סנט אנטוניוס ביפו, שיש לו שני אזכורים בגוגל; אחד מהם נכתב על ידי, השני על ידי עמותה של הכת הסיינטולוגית המתנגדת לפסיכיאטריה.

 

עיתונות, אומרים, היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. רצוי תמיד לזכור שמה שלא נוח לתפיסה הקולקטיבית שלנו מופיע, מחוק כמעט, רק בשולי הטיוטה. אבל הטרור היהודי הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית; ההתעקשות שלנו לעצום עיניים מולו היא זו שגורמת שנופתע בכל פעם מחדש.

 

(יוסי גורביץ)

אם מישהו עדיין נזקק להוכחה לכך שמשטרת ישראל היא מריונטה של בריוני הימין, הוא קיבל אותה הערב, כשהובא תאופיק ג'מאל – הנהג שנסיון הלינץ' בו התחיל את כל המהומה בעכו – בפני שופט, והלה האריך את מעצרו בשלושה ימים.

 

במה חשוד ג'מאל? בנהיגה במהירות מופרזת, בסיכון חיי אדם, וב"פגיעה ברגשות דת". בכלי התקשורת טען ג'מאל כי נסע במהירות נמוכה, מה שנשמע סביר בהתחשב בכך שהצליחו לפגוע בכלי הרכב שלו ואילצו אותו לנטוש אותו. אליבא דכולי עלמא הוא לא פגע באיש, ואני תוהה מתי בפעם האחרונה עצרה המשטרה אדם חמישה ימים אחרי אירוע תחבורתי שלא גרר נפגעים, ועוד דרשה את הארכת מעצרו. מדובר, נזכיר, בקורבן של האירוע, האיש שהמשטרה לא הצליחה להגן עליו מפני פוגרומצ'קים ושהאיצה בו להמלט.

 

האשמה המגוחכת מכולם היא "פגיעה ברגשות דת". ראשית, כפי שכבר כתבתי, למשטרה צפוי קרב קשה מאד בנסיון להוכיח שמי שפגע ברגשות דת היה דווקא ג'מאל ולא האנשים שרכבו על אופניים על הכביש – שלא לדבר על הבריונים שרגמו אותו באבנים, שגם זו פעולה אסורה ביום הכיפורים.

 

שנית, אני מכיר אישית את איסור הפגיעה ברגשות דת כאות מתה. כזכור, הגשתי לפני כחצי שנה תלונה כנגד סגן ראש עיריית אור יהודה, שהתהדר בפומבי בשריפת ספרי הברית החדשה. החוקרת שאיתה דיברתי עשתה מאמצים ניכרים לא לקבל את התלונה, ומבדיקות שנעשו בחודש לאחר שהוגשה – עד שהתייאשתי ועד שהתייאשו אחרים – מתקבל הרושם שהתלונה אפילו לא הגיעה לתחנת המשטרה. כנראה ששריפת ספרי קודש חשובה למשטרה פחות מנסיעה בחג.   

  

אבל לא מה זה שהחוק אומר. סעיף 170 לחוק העונשין דורש שכדי להעמיד אדם לדין על "פגיעה בכבוד הדת", צריך יהיה להוכיח שהדבר נעשה ב"כוונה לבזות דתם, או ביודעין שהם עשויים לראות במעשה זה עלבון לדתם". אני קורא בזאת למשטרת ישראל לעצור אותי: במהלך שני החגים האחרונים הסתובבתי בפרהסיה וצילמתי. אני יכול להעיד שהדבר פגע ברגשותיהם הדתיים של כמה אנשים, אף שהקפדתי להתרחק מן האזורים המקודשים המסומנים (בעירנו, אזור בית הכנסת הגדול מגודר במחסום מפני כניסת כלי רכב מדי שבת וחג). אני "פגעתי ברגשות דת" בדיוק כמו ג'מאל. 

 

כמה נלעג, כמה רופס, כמה בזוי. אין בליבי על השופט האוטומטי שהאריך את מעצרו של ג'מאל; הוא כנראה לא ראוי לשמש בתפקידו, אבל לא יותר מכל שופט מעצרים אחרים שמקבל ללא חקירה ודרישה את דברי המשטרה – היינו, רובם. לא, המשטרה היא זו שראויה ללעג, לבוז, לקלון.

 

מדובר, נזכיר, בגוף שלא הצליח להגן בזמן אמת על ג'מאל או על רכושו, וקרא לו להמלט. מדובר בגוף שלא מצליח לפזר את המון הפוגרומצ'יקים היהודים המנסים, מזה ארבעה ימים, להביא לבריחת תושביה הערבים של עכו. מדובר בגוף שמצא את הפתרון הפשוט ביותר – להטפל לקורבן.

 

נציגו המובהק של הימין הבריוני, פושע המלחמה ומשיח השקר אפי איתם, קרא במהלך דיון בכנסת לעצור את ג'מאל; הוא לא התעסק בשטויות כמו סעיפים בחוק, והמשטרה, כנראה, מיהרה לציית לו ולבריוני עכו היהודים. היא חושבת, בטעות, שבכך תביא לסוף המהומות; אבל כשהיא עושה זאת, היא מנסרת את הענף עליו היא יושבת: היא משדרת לאוכלוסיה הערבית שהיא משטרה של צד אחד בלבד. ודאי שהדבר כך כשהיא מצליחה לעצור את הקורבן, להפוך אותו לשעיר לעזאזל – אבל לא מצליחה לעצור את תוקפיו. כשהחלה תגובת הנגד של תושבי עכו הערבים, אחרי נסיון הלינץ', צווחו בימין שמדובר ב"ליל הבדולח", לא פחות. מאז, הוצתו דירותיהם של ערבים המתגוררים בעכו באמצעות בקבוקי תבערה. אני בספק אם התוקפים נמצאו, או יימצאו.

 

לעובדה שמשטרת ישראל הופכת למשטרת היהודיסטים יהיו השלכות, רובן שליליות. כי כשהחוק משמש באופן כה בוטה כפטישו של צד אחד, כשאין אפילו העמדת פנים של שוויון, החוק עצמו הופך לאויב. מי ששכנע את ערביי עכו שהם אינם יכולים לסמוך על החוק, לא יוכל לבוא אליהם בתלונות כשהם יחליטו להפר אותו.

 

לכל זה קדמה הפארסה של נסיונם של ערביי עכו להתנצל על "הפרובוקציה". יש לקוות שבעקבות המעצר הזה הם יחזרו בהם מההתרפסות הזו, שמעניקה זכות ווטו לכל בריון יג"ע (יהודי גאה עילג) על התנהגות שלא מוצאת חן בעיניו ושבכל זאת היא חוקית. אתמול לגלגה יעל משאלי, שמכירה מקרוב את נפש הבהמות היהודיסטיות, שבחג הקרוב, יידרשו ערביי עכו להוכיח שרכשו ארבע מינים.

 

אתמול זה היה מצחיק. היום הרבה פחות.

 

(יוסי גורביץ)

למרות התקרית בראש השנה, יצאתי לצלם גם ביום כיפור. בחלקו הראשון של הסיור התלווה אלי חבר ש, איך נאמר, נראה כמו מישהו שלא כדאי להתעסק איתו. זמן קצר לאחר שפרש – דקות ספורות בלבד – ניגש אלי טיפוס חשוד למראה בשנות העשרים לחייו, ודרש לדעת "מה אתה מצלם ביום כיפור".

 

נצמדתי לפירוש המילולי של דבריו ואמרתי לו שאני מצלם דברים שאפשר לצלם רק ביום כיפור – כבישים ריקים, אנשים על אופניים וכו' (תוצאות אפשר לראות כאן). הוא אמר בקול תוקפני: "אתה יודע שאתה מפחיד הרבה אנשים?" את מי, שאלתי. "אנשים דתיים," הוא אמר, "הם מפחדים שאתה מצלם אותם". הבטחתי לו שזה לא המצב. הוא עבר לאיומים: "אתה יודע, אסור לך לצלם סתם ככה אנשים ברחוב". הוא טועה, אמרתי לו, הוא לא מכיר את החוק. הוא עבר לשלב השקרים: "אני לא טועה. אני כבר לקחתי מישהו לבית משפט על כזה דבר והפשטתי לו את התחתונים". אם כך, אמרתי לו, אני מזמין אותו להפגש איתי בבית משפט. כשהבין שהאיומים לא עשו את שלהם, עזב את המקום באכזבה. כשהסתובב, הבחנתי בכיפת-עבריינים – אתם יודעים, כיפה סרוגה בגודל אסימון – שעשתה מאמצים נואשים להשאר על שערו.

 

לא הבחנתי בו על אופניים, אבל לא הייתי מופתע אם כן. זה היה בערב החג; בחג האופניים עצמו, במסלול ההליכה המסורתי שלי, ילדים רבים ביקשו שאצלם אותם. אבל היו שהתנגדו: "אנחנו לא נוצרים," הטיח בי ילד, מזדקף באוכפו, "אל תצלם אותנו". משועשע, שאלתי אותו אם הוא יודע שרכיבה על אופניים היא הרבה יותר עבירה על ההלכה היהודית מאשר צילום. הוא לא ידע. גם הילדה האתיופית שעצרה מרכיבתה כדי להעיר לי על כך שאסור לצלם לא ידעה זאת.

 

פתח תקווה היא מקום בורגני למדי, או זעיר בורגני. מתחים כמעט שאין, והיא מעולם לא היתה "עיר מעורבת"" – הביטוי המכוער למדי שמשמעותו שהטיהור האתני של 1948 לא צלח בה לחלוטין. אבל אני תוהה כמה מהערסים שנמרוד כינה יפה כל כך יג"עים (יהודים גאים עילגים), שתקפו ערבי בשל "חילול קדושת החג" (הכותרת האומללה והמדויקת, מבחינת היג"עים, של "ידיעות") היו מסוגלים להסביר לי את ההבדל המדויק, איפה עובר קו ההיתר והאיסור, בין רכיבת האופניים שלהם והנסיעה ברכב בחג.

 

יש יסוד סביר להניח שהמהומה התלקחה כאשר האספסוף הקדוש הבחין שנוסעי הרכב הם ערבים, ואז קיבלה החלטתו לנקום על הפגיעה בגאוותו היהודונית משנה תוקף. אבל, אלא אם מדובר באמבולנס, במקום כמו עכו, כמעט כל רכב היה מותקף.

 

משיצא החג, כמובן, יצאו הפוגרומצ'יקים הרשמיים של עכו – הגרעין החרד"לי שנשתל שם במכוון כדי להביא ל"ייהוד העיר" – למסע חבלה משלהם. אבל הם, בניגוד לאספסוף של ערב החג, לא היו מעיזים לזרוק אבנים בו עצמו; הם היו יודעים שהדבר אסור הלכתית במפורש.

 

האספסוף של היג"עים לא יודע. הוא לא יודע שרכיבה על אופניים חמורה באותה מידה כמו נסיעה ברכב והרבה יותר מצילום. האספסוף הזה, וזה מה שהוא, קיבל לאורך כל חייו מסרים ברורים מאד: יש דת יהודית; היא קדושה; אנחנו לא מבינים בה; הדתיים כן; והמסר המשתמע, והמדויק, הוא שהם יהודים דפוקים.

 

עכשיו, אדם שהיה רציני בקשר לאמונתו היה עושה משהו בנידון – לומד קצת, מרחיב השכלה, אולי חוזר בתשובה. אבל אצלנו, למרבה האסון, הדת מעורבת בלאום. כל מי שאיתרע מזלו להיוולד להורים יהודיים ולא טרח להמיר רשמית את דתו מוגדר על פי חוק כיהודי (ויצוין שהעובדה שהמרת דת מוציאה אדם מכלל היהדות, על פי חוקי ישראל, היא עדות ניצחת לכך שהחוק הישראלי תופס את היהדות כדת ולא כלאום). אבל רוב האנשים הללו לא קיבלו חינוך יהודי כלשהו, אלא משהו חיוור עם דגש על כך שהתנ"ך הוא ספר קדוש, והמון, המון חגי ישראל.

 

האספסוף שטוף בתאוותיו. הוא לא יוותר על החיים הטובים. הוא לא יעלה על דעתו להתקין שעון שבת אצלו בבית. קידוש כן, שעון שבת לא. למה מי מת. הוא גם יצא לחגוג בשבת, וישמיע מוזיקה, ויבשל, והכל. אבל הוא יודע שאלה תאוות, הוא יודע שהוא חוטא, והתוצאה היא קנאות גדולה בקשר לסמלים. במרק האפונה שהוא התודעה של הישראלי הממוצע, שרידים זכורים למחצה של יהדות הופכים לסמלים רבי השפעה – ולעובדה שלרבים מהם אין קשר לכל מציאות הלכתית לא קשורה.

 

האספסוף לא יאכל חזיר – חזיר זה סמל. אין לו בעיה לאכול שרימפס, נניח, או סתם משהו שלא נשחט כראוי. אבל לא חזיר. ומאחר והלאום והדת מעורבבים אצלו, הרעיון של חנות שמוכרת בשר חזיר בעירו הוא, בעיניו, עלבון לעצם היהדות – והוא לא ישרוף אותה, אולי, אבל יגיד שמי ששרף הוא אחלה גבר. הוא לא יודע מה משמעותו של יום הכיפורים – הוא נוטה להאמין, בטעות, שאם יגיע לבית הכנסת ויתאמץ לומר את הטקסטים הקדושים בדיוק כפי שצריך לומר אותם, הכל ייסלח לו והוא יוכל לשוב לסורו למחרת – אבל הוא משוכנע שמדובר ב"יום קדוש".

 

לכן מי שמצלם ביום כיפור, עבירה שחבר האספסוף הממוצע לא מורגל בה, הוא "נוצרי" – היינו, הדבר הרחוק ביותר מיהודי. לכן מי שנוסע ברכב ביום כיפור יזכה למטח אבנים – עבירה חמורה לא פחות על ההלכה. הידיעה של חבר האספסוף, הידיעה שנשתלה בו מגיל צעיר – שהוא יהודי פגום, חוטא, לא ראוי – גורמת לו להתפרץ, לעיתים באלימות או באיומים, במקומות לא צפויים.

 

התוצאה היא מה שהמגיב ד.ט. טועה לעיתים קרובות לראות כחילוניזציה של ישראל. כן, יש יותר חנויות פתוחות בשבת – היג"ע הממוצע הוא בהמה צרכנית מן המניין, ואין לו בעיה להעביד אחרים בשבת. אבל, בו זמנית, הסובלנות לחילוניות צוללת: נסו לומר פעם בפורום פומבי, לא כזה של הבועה האקדמית-תל אביבית, שיש לכם ספקות באשר לקיומו של אלוהים, או, חס וחלילה, באשר לעליונותו של היהודי על כל הברואים, ותראו את התוצאה. שני המהלכים מזינים זה את זה: העובדה שיש יותר חנויות פתוחות בשבת היא זו שמזינה את הפיכת ישראל לחברה דתית יותר – דתית במובן שמי שמותח ביקורת, בחברה לכאורה-חילונית, על עקרונות דת שרוב תושבי המדינה לכאורה לא מקבלים, מוקא מן החברה; במובן שהשיח החילוני והליברלי הופך לבלתי לגיטימי. 

 

התוצאה של "חינוך מסורתי" היא פוגרומצ'יקים כמו אלה מעכו. התוצאה של חינוך שפוסח על שני הסעיפים – שאיננו דתי אבל איננו מעיז להיות חילוני – היא יצירתו של עדר קדוש, נבער, מנשק מזוזות ומניח תפילין, שחונק בעקביות את אפשרות קיומה של ישראל חופשית. כבר כמעט עדיף שהיו דתיים – היה על מה לדבר איתם. היה אפשר להתווכח. היה אפשר למוטט את אושיות עולמם באמצעות דיון. עם הבהמות אכולות הדיסוננס הקוגניטיבי שהעדיפו ליצור ממשלות ישראל, אחת אחרי השניה; עם האספסוף שיהדותו היא גאוותו ובורותו; עם החוטאים הרוצים לכפר על חטאם בקנאות לאל – איתם אין על מה לדבר.

 

(יוסי גורביץ)

אמש הלכתי לי לתומי ברחובות עיירת השינה שלי, פתח תקווה, כשאני חמוש בערימה של ציוד צילום, בנסיון לסחוט כמה צילומי לילה ראויים מאחת העיירות האפורות ביותר בישראל. פלייר שנשר לאחרונה על מפתן דלתי הכריז על הקמתו של מגדל חדש ברובע העתיק של העיירה; נסיונותי למצוא את הרובע העתיק עלו בתוהו, אלא אם מדובר בקרעים של רחוב חובבי ציון וסמטת עגלונים מסוימת.

 

כך או כך. בהצטלבות רוטשילד-פרנקפורטר (הנקודה האסטרטגית ביותר בעיר, שכן בה ניצבת התחנה הפופולרית של קו 66 לתל אביב), הבחנתי במה שעשוי להיות תמונה בעלת עניין: מנורה מטה ליפול על רקע פרצופו המדוכא של המשיח המת מברוקלין. עשיתי את דרכי אל אי התנועה שמולה, והחלתי בהכנות הנדרשות לצילום לילה: פריסת חצובה, הרכבת המצלמה עליה, בדיקה שהאוטו-פוקוס מואיל בטובו לעשות את שלו, והגעתי לשלב הקריטי: הפעלת השלט-רחוק.

 

"אתה פוגע ברגשות הציבור!", אמר קול נסער מימיני.

 

מופתע משהו, פניתי ימינה. לצידי על אי התנועה עמד כעת חרדי מבוגר, על כל ציוד הפנגווין הנלווה. פניו נראו אדומות קמעה. על המדרכה מאחוריו עמד מי שנראה כמו ידיד שלו ועשה תנועות נואשות של "בחייאת". "סליחה?", אמרתי לו.

 

"כאן זה לא הבית הפרטי שלך. כאן זה פרהסיה. רשות הציבור."

 

"אז?"

 

"אז אסור לך לפגוע ברגשות הציבור. תצלם מחר בערב. לא היום. היום ראש השנה. אסור לצלם".

 

"דווקא מותר. אני מכיר את החוק."

 

"אתה פוגע ברגשותי."

 

"ואתה פוגע בשלי."

 

"איך אני יכול לפגוע ברגשות שלך? אם אני מזמין אותך…" הוא פצח במשל מסובך שמטרתו היתה, ככל הנראה, לטעון שחילונים צריכים לכבד את רגשותיהם של חרדים ולהכין אוכל כשר אם הם רוצים שהחרדים יגיעו למסיבות שלהם. קטעתי אותו.

 

"מה שאתה מדבר עליו הוא עניין פרטי. זכותי להחליט לא לבוא למסיבה שלך, זכותך להחליט שלא לבוא למסיבה שלי. כאן יש עניין ציבורי. החוק מתיר לי לצלם. אנחנו לא חיים במדינת הלכה. עדיין לא."

 

"אתה בטוח?", הוא חייך.

 

"כן".

 

"זו צריכה להיות מדינה יהודית".

 

"יכול להיות. החוק אומר שמותר לי לצלם. עכשיו, אם לא אכפת לך…"

 

"מה אתה רוצה להשיג מהתמונה הזו? מה, אתה איש של מרצ? מה אתה רוצה מהתמונה של הרעבע?"

 

"אולי תצא מזה תמונה טובה."

 

גברת מבוגרת עלתה אף היא על אי התנועה, סקרנית למראה המהומה. לזכותה ייאמר שלא קרו הרבה דברים אחרים ברחוב. "מה קורה פה?", שאלה במבטא רוסי בולט.

 

"הוא רוצה לצלם כאן, עכשיו," התנדב איש שיחי להסביר לה, "בראש השנה."

 

"בראש השנה? אין לו בושה?"

 

"אתה רואה," צהל הנודניק, "תראה אותה – היא באה מרוסיה ואפילו היא יודעת שאסור לצלם בראש השנה!"

 

"בעוד עשרה ימים," התחלתי. הוא קטע אותי.

 

"מה?"

 

"בעוד עשרה ימים יהיה יום כיפור. על כל מטר פה יהיה ילד עם אופניים. אני לא רואה אותך מוחה נגד זה. שנינו יודעים שזה הרבה יותר 'מלאכה' מהלחיצה שלי על כפתור השלט. מה נטפלת למצלמה שלי?"

המילה 'מלאכה' הביאה אותו במבוכה; היא העידה על רמת ידע גבוהה מדי. "אה, תשמע, הרב (כאן באו שם וספר שאני לא זוכר – יצ"ג) כבר פסק שאם על האופניים אין דינמו, אז יש מקום להקל". לא האמנתי לו לרגע.

 

"מה, באמת? רכיבה היא כבר לא מלאכה? כי ממה שאני זוכר מהתלמוד, כשאלישע בן אבויה רכב על סוס בשבת, זה צוין כמשהו שלילי".

 

זה בכלל בא לו בהפוכה; הוא התחיל לגמגם משהו, לחבר שלו נמאס, הוא חצה את הכביש את אי התנועה, תפס אותו, וגרר אותו משם. צילמתי. התוצאה, למי שמעוניין, פה.

 

עכשיו, יכול להיות שכפי שאמרה עדי בהגיון כשהתקשרתי אליה, קצת מזועזע, בהחלט יכול להיות שמדובר בחרדי משועמם עד מוות, שבזבז היום כבר איזה שש-שבע שעות בבית הכנסת, יודע שיצטרך לעשות אותו הדבר גם היום (החג השני), ושלפני זה הוא צריך לחזור הביתה, לארוחת חג עם ערימת ילדיו המיותרים והמציקים, ושבסך הכל חיפש פורקן לכל התסכול הזה. סביר גם שהוא לא היה מנסה לעשות את אותו תרגיל לכל הזאטוטים שנראו כמו עברייני צעצוע ושהרעישו את הסביבה – פתח תקווה, אחרי הכל – בטלפוני הדור הרביעי שלהם, כי כנראה שהוא היה מפחד להדקר. 

 

אבל אני תוהה אם הוא היה מעז לעשות את זה, נניח, בתל אביב או ברעננה. אחוז החרדים בפתח תקווה גואה, וסביר שזה נסך בו בטחון. תהיתי, כשהמשכתי בסיבוב הצילום, איך זה היה נגמר אם החבר שלו לא היה אדם שפוי שלא אוהב סצינות באמצע הרחוב אלא חמום מוח אחר. כנראה שפחות טוב. לפני שנה, כשצילמתי ביום כיפור (!), לא היו שום בעיות.

 

איך זה יסתיים בשנה הבאה?

 

(יוסי גורביץ)

(הערה: כתבתי לפני כעשור פוסט דומה עבור אתר מינות, מנוחתו עדן, שסיסמתו משובבת הנפש היתה "יהדות? לא, תודה, נגמלתי". הפוסט אבד יחד עם חלק ניכר ממה שכתבתי עד אז בקראש הגדול של 2002. זהו שחזור מהזכרון – וכמובן, עדכון – של אותו מאמר).

 

כמה מן המגיבים טענו, לאחר הפוסט האחרון, שלמלחמת אזרחים בין המחנה ההומניסטי והמחנה היהודי בישראל דווקא יש סיכוי ואולי אפילו יש בה טעם. מרבים לצטט בנושא את ישעיהו ליבוביץ' והדוגמא המקובלת למלחמת אזרחים 'מוצלחת' היא זו האמריקנית. מעולם לא התרשמתי מליבוביץ', שבדרכו שלו היה פנאט יהודי מן השורה. מי שמטיל בכך ספק, רצוי שיזכור את תגובתו של ליבוביץ' למרדכי ואנונו, אותו הגדיר כחלאה לא משום שעבר על אי אלו תקנות בטחוניות – הרשעתו בריגול חמור היתה אחת הגרוטסקות הגדולות של המשפט הישראלי – אלא משום שבחר להמיר את דתו לאנגליקניות.

 

אשר למלחמת האזרחים האמריקנית, היא אכן דוגמא מאירת עיניים, אבל ספק אם היא עומדת בצד תומכי מלחמת אזרחים בין בני אור ובני חושך בישראל. המלחמה היתה הקטלנית ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, והרגה כ-1,100,000 מבניה. במובנים רבים, זו היתה המלחמה הטוטאלית הראשונה, ובסופה דמתה מאד למלחמת העולם הראשונה. הנזק שגרמה לתשתית ולרכוש – במיוחד המסע של שרמן בג'ורג'יה, אבל לא רק – גזר על דרום ארצות הברית פיגור של כמעט מאה שנים.

 

גרוע מכך, בניגוד למה שנהוג לחשוב, הצפון לא ניצח במלחמה, על כל פנים לא מבחינת כפיית האידיאלוגיה שלו על הדרום. כן, לי × ×›× ×¢ לגראנט באפומוטוקס קורט האוס, והגנרלים הדרומיים במערב נכנעו זמן קצר לאחר מכן, ובכך בא הקץ על הקונפדרציה – אבל לא על הדרום. לאחר הלם קצר, סביר מאד בהתחשב במימדי התבוסה, התארגנו הכוחות הדרומיים מחדש, ניהלו מלחמת גרילה אפקטיבית מאד – היא התמקדה ברצח שחורים בכירים ובעלי בריתם, הרפובליקנים הלבנים – וב-1878, 13 שנים לאחר כניעתו של לי, שלטה המפלגה הדמוקרטית, מפלגת העליונות הלבנה, בדרום כולו. הנצחון לא הושג בקלפי; הוא הושג על ידי דקירות וירי מן המארב, אש תותחים (!) לעבר קלפיות, והאימה שהפיצו "רוכבי הלילה", הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית.

 

בכל מקום שבו התייצב הצבא הפדרלי מול הפורעים, הם נסוגו והסדר שב על כנו. קציני הצבא שהוצבו בדרום לא היססו לעשות זאת ואף, במקרים רבים, שאפו לקרב; הם חשו כיצד נשמט הנצחון היקר כל כך מידיהם, איך הופך מותם של ידידים בשדה הקרב למות-שווא. אבל הממשלה לא רצתה במלחמת אזרחים נוספת; הציבור הצפוני היה מותש, ולא רצה לשלם את המחיר הנדרש; הלבנים בדרום היו מלאי להט במלחמה על הבית, תחת האגדה על האנס השחור האורב מאחורי כל שיח, מלחמה שאותה כינו "גאולה" (redemption); והנשיא גראנט, תשוש, חלש ומוקף יועצים גרועים, הניח לפירות הנצחון חמוצי הדם שלו – הוא איבד יותר חיילים מכל גנרל דובר אנגלית לפני הקצב מהסום, סר דגלאס הייג – להשמט.

 

זמן קצר לאחר מכן, כמו הבין את חוש הזמן, מחק בפועל בית המשפט העליון האמריקני כמעט את כל הישגיה החוקיים של מלחמת האזרחים. התיקון ה-14 לחוקה הפך לאות מתה בדרום, לעיתים גם בצפון ובמערב. בדרום עצמו חלה ריאקציה פראית ונקמת "בני הגזע העליון", שהיטב חשו את השפלתם והיטב הבינו מה צפוי להם אם הרוב יתעורר, היתה איומה. סביר להניח שמספר השחורים שנרצח על ידי לבנים בדרום בין השנים 1866-1971 היה גבוה יותר ממספר השחורים שנרצחו על ידי בעליהם ב-200 השנים שקדמו להן. גם העבדות זחלה חזרה, בחוקי עוול ורשעות, שלא השתמשו במונח עצמו אבל הפכו שחורים "משוטטים" לרכושה של המדינה, ש"החכירה" אותם לבעלי חוות גדולות. לא קראו להן מטעים, אבל ההבדלים היו מעטים. כמו כן, יצויין שכך הושגה גם אחת המטרות המוצהרות של מדינות הדרום הפורשות: העמידה על 'זכויות המדינות'. ההתערבות הפדרלית בנעשה בהן צומצמה פלאים.

 

מלחמת האזרחים, ושני הדיכויים שבאו אחריה – הדיכוי הצבאי הצפוני קצר הימים והדיכוי הדורסני של השחורים על ידי הלבנים, שנמשך כמאה שנים – הרעילו את האווירה הציבורית בארצות הברית עד ימינו אנו. באיזה מובן, אם כן, זו מלחמת אזרחים "מוצלחת"?

 

*           *            *            *

 

ומן המשל אל הנמשל. הבה נניח שבעקבות פרובוקציה שאפילו ממשלות ישראל הרופסות אינן יכולות להתעלם ממנה – נניח, ירי קטלני של מתנחלים לעבר קצינים בכירים – תיפתח מלחמת אזרחים. נניח לצורך הדיון – הנחה שסבירותה מונחת בספק – שיחידות צה"ל, שהורגלו ש"גנים וכדים הם הבית", שהמתנחלים הם חלוצים ושהפוליטיקאים הם בוגדים, אכן תתייצבנה לצד הממשלה. נניח, לצורך העניין – עוד הנחה שסבירותה מוטלת בספק – שאף כוח צבאי חיצוני לא יתערב בסכסוך, ואת ההנחה המופרכת מכולן: שממשלה ישראלית תאפשר שימוש בחיל האוויר ובארטילריה כנגד מורדים חמושים במלכות, אך המצוידים בלב יהודי חם. נניח, בקצרה, את התרחיש האופטימלי ביותר.

 

המרד ידוכא תוך זמן קצר, שבועות יש להניח. מה יקרה לאחר מכן? האם תהין ממשלה ישראלית להוסיף על חטא כיבושה של עפרה בטנקים גם את החרבתה ופינויים הכפוי של בוגדיה לישראל? נניח שכן. ההנחה שמסוממי הרב קוק ומסונוורי יהוה גם יקבלו את הדין בהשלמה היא הנחה אחת יותר מדי. ישראל הדמוקרטית, מה שיישאר ממנה, תיאלץ לכפות שלטון צבאי או צבאי-למחצה על חלק ניכר מאוכלוסייתה – שכן אין להניח, בשום מצב, שבעלי בריתם הפוליטיים של הבוגדים בתחומי ישראל גופא ישבו בחיבוק ידיים.

 

כלומר, בתרחיש האופטימלי ביותר, תיאלץ ישראל להגביל משמעותית את זכויות האדם שבה. אפילו באם לא יפרוץ מרד שני, אפילו אם מחנות הפליטים של יהדות פלסטין לא יהפכו למקום שבו יסתובבו חיילי "ערב רב" בכלי רכב ממוגנים, הדמוקרטיה הישראלית כבר הוכתה אל החומש. והשיח הציבורי יורעל לדורות. בניגוד לארה"ב, לא יהיה מרחק גיאוגרפי בעל חשיבות בין הכובשים לנכבשים.

 

אין שום סיבה להניח שתרחיש כזה אכן יתממש. קצין בצה"ל, חובש כיפה, לא היסס לומר ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע, תוך זיהוי מלא, שהוא חשף בזמן אמת את היערכות הפלוגה שלו בפני פורעי יצהר. בגידה כזו היתה צריכה להביאו בשלשלאות בפני בית דין צבאי. זה לא יקרה – והמסר למה שצפוי לנו בשעת משבר לגיטימציה אמיתי ברור. צה"ל, תחת היבבן בוגי, עשה הכל כדי לשבש את הנחיות הממשלה להתנתקות מהרצועה; בין השאר דרש לא להיות מעורב בה כלל. דווח כי הרמטכ"ל הנוכחי, גבי אשכנזי, השמיע קולות דומים בדיונים סגורים.

 

כלומר, אם תפרוץ מלחמת אזרחים, הממשלה צפויה להיות מובסת בה בשל חוסר נאמנותו של הצבא; ואם כל זאת תנצח, תפגע הדמוקרטיה אנושות, ואמינותה – הרעועה ממילא בקרב חובשי הכיפות, הרואים בה שיטה זרה, מיובאת, הפוגעת באושיות הדת – תקרוס.

 

כל זה לא סביר שיקרה. להוציא יצחק רבין ואריאל שרון, כל ראשי הממשלה בישראל נמנעו מעימות עם "האחים היקרים", וגם ידעו למה. לא נראה שלראש ממשלה עתידי כלשהו יהיו האומץ והנחישות למחוץ את הנחש. מה שהיה הוא שיהיה: סיפוח איטי, גולש של מדינת ישראל לתוך ממלכת יהודה, עד שתקרוס המדינה סופית; שלדה האידיאולוגי מעורער ממילא, רקוב כתוצאה מהתפיסה הממארת של "מדינה יהודית", מבלי להבין את הסתירה בין "מדינה" ו"יהודית".

 

עדיף, על כן, ללכת. אירונית, זה יהיה אקט יהודי מאד.

 

(יוסי גורביץ)

הרב של הרייך, ישראל רוזן, זחל אל מתחת לאבן שלו ובחן שוב את גבולות סובלנותנו. לאחר שבעבר קרא לישראל להפסיק לפעול לפי החוק הבינלאומי ולחזור ל"מוסר יהודי" שמתיר רצח חפים מפשע שאינם יהודים, כעת הוא קורא – כנדרש בהלכה – גם לרצח יהודים שמתנגדים לכיבוש.

 

רוזן מקונן מרה על כך שאנשי "שלום עכשיו" גילו לכמה פלסטינים שהמתנחלים גזלו את אדמותיהם – עם הגזל עצמו אין לו בעיה – ועל כן הוא ממהר ומודיע שאנשי השמאל הם בגדר מוסרים.

 

מהו דינו של מוסר? רוזן מתנדב לספק לקוראיו מידע. הוא מצטט את אוכל הנבלות הגדול: "מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן ×”×–×” שאין דנים דיני נפשות" (משנה תורה, ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, ×—:×™). הוא יכול ×”×™×” להוסיף "ומותר להורגו קודם שימסור" ו"עשה המוסר את אשר זמם ומסר, ייראה לי שאסור להורגו; אלא אם הוחזק למסור – הרי ×–×” ייהרג, שמא ימסור אחרים. ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל" (שם, יא').

 

נו, על פניו הדבר ברור: רוזן קורא לרצח, ואפילו לרצח של קבוצת אנשים מובחנת וידועה. מדוע, אם כן, לא ממהר היועץ המשפטי לממשלה לכלוא את המסית? מכמה סיבות.

 

הראשונה, והפחותה שבהן, היא שרוזן נוקט בשיטת המשגל הנסוג המקובלת מימים ימימה בידי המסיתים: אחרי שהוא מוציא את הפאתווה, הוא ממהר להסתייג: "דיני נפשות אלו מסורים לבית דין, ולא יעלה על בדל רעיונו של איש לממש הלכה זו".

 

זה התרגיל המקובל: זו אמנם ההלכה, אבל הלכה ואין מורים כן, וכו'. זו אותה קריצה צבועה, מוכרת, שהורגלנו אליה כבר דורות מההסתה היומיומית כנגד לא יהודים ושמאלנים: התרנו את דמכם, אבל רק בצחוק. ואם מישהו, משום מה, יצליח להבין בדיוק את מה שאמרנו לו ויממש את הפנטזיות שלנו, מיד נתרחק וננפנף בהסתייגות שהכינונו מראש. רוצחים? אנחנו? הלא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה וכו'. וחוץ מזה, אם הוא לא היה מוסר, זה לא היה קורה לו, צריך להבין את זעם העם, וכן הלאה. לאחר רצח רבין הבחינה שולמית הראבן במדויק ש"הרבנים לא יהיו שם. הם אף פעם לא שם": הרבנים לעולם אינם מקבלים אחריות על דבריהם.

 

אבל הפעם, לדאבונו ומבלי שישים לב, רוזן לא קורץ אלא ממצמץ. הוא הרי אמר במפורש, פסק הלכה של הרמב"ם, ש"מותר להרוג המוסר… ואפילו בזמן ×”×–×” שאין דנים דיני נפשות". כלומר, הציטוט שלו – חזק, מכוח תפיסת העוועים של "ירידת הדורות", מכל מה שיוכל רוזן לומר בעצמו – שלל את התירוץ שלו. יתר על כן, משפטים ספורים לאחר מכן כותב הרמב"ם את המשפט הקטלני "ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל". מעבר לאור שהוא שופך את החברה היהודית בימי הביניים – שבה, כמסתבר, הרג 'מוסרים' ×”×™×” מעשה שבכל יום – הרמב"ם כובל את רוזן עוד יותר אל מה שהתכוון לומר וסוגר את אפשרויות המילוט שלו.

 

אבל ×–×” בסדר. רוזן לא באמת מתכוון לברוח. אין לו כל צורך בכך. רוזן יודע היטב שלהוציא המקרה החריג של עידו אלבה, שנכנס לכלא משום שפירט את הנימוקים ההלכתיים לרציחתם של לא-יהודים בספר ששיבח את ברוך גולדשטיין, רבנים לא הועמדו לדין בישראל. נחום רבינוביץ' הסית לרצח רבין (רק שקיעי לינקים) בדיוק באותם נימוקים שמשמיע עכשיו רוזן. לא קרה לו כלום: הוא המשיך לשמש בתפקידו כראש ישיבת הסדר. גם דב ליאור, שהואשם בשעתו במעורבות בהסתה לרצח רבין – הואשם בכך על ידי הרב יואל בן-נון – המשיך כאילו כלום. את הרבנים שנתנו סמכות הלכתית למחתרות היהודיות לדורותיהן, איש לא ניסה לחפש ולעצור. ורוזן עצמו יעיד: הוא כבר קרא ל"טרור נגד טרור", ולא הועמד לדין. אגב, הוא טען אז שהרעיון לא מעשי… בגלל מוסרים.

 

מה קורה כאן? הנה דוגמא נוספת. שמואל וייספיס, פעיל בכיר בארגון הטרור החרדי "משמרות הצניעות", שוחרר לאחרונה. מי שהוא ככל הנראה החייל של וייספיס, שכיר-אגרוף בשם אלחנן בוזגלו, נשאר במעצר. ראש הנחש הולך הביתה והכנוף נשאר במעצר – קצת מוזר, עד שאתה נזכר שווייספיש הוא בן משפחה חרדית ותיקה (ותוהה אם הוא אותו חומץ בן יין, בנו הידוע לשמצה בשעתו של לייב'לה וייספיש) ושלבריון שלו קוראים בוזגלו, כלומר הוא לכל היותר חוזר בתשובה, היינו ממש לא פון אונזרה. כשהרבנים סוגרים שורות ומגינים על עצמם, השלטון מתקפל.

 

אפשר לקרוא לזה שיטת סגל-אברושמי. חגי סגל הוא טרוריסט מורשע, שהיה חבר בקבוצה שרצחה כמה וכמה אנשים, וניסתה לגרור את כולנו למלחמת גוג ומגוג על ידי פיצוץ המסגדים על הר הבית. בין השאר, ביצעה הכנופיה – הנקראת בשם המאד לא מדויק "המחתרת היהודית הראשונה" – פיגוע במכללה האיסלמית וניסתה לבצע פיגוע בשישה אוטובוסים בו זמנית. על חלקו בפרשה שילם סגל בשנתיים מאסר, אף שהפיגוע שלו הביא לעיוורונו של חבלן צה"ל, סולימאן חירבאווי. שמו של החבלן בהחלט מסייע להבין מדוע העונש היה קל כל כך, ומדוע עברו הטרוריסטי של סגל נשכח לחלוטין. אבל צריך לזכור שקודם כל, היתה לסגל סביבה תומכת ומגינה, בעלת השפעה.

 

שנתיים אחרי שסגל וה"אנשים היקרים" שלו ביצעו את הפיגוע שלהם, השליך יונה אברושמי רימון לתוך הפגנת "שלום עכשיו", שקראה – בעקבות מסקנות ועדת כהאן -  להתפטרותו של אריאל שרון מתפקיד שר הבטחון. אחד הצועדים, אמיל גרינצווייג, נרצח; תשעה אחרים, ביניהם אברהם בורג, נפצעו. אברושמי, עבריין זעיר ולחלוטין לא מאנ"ש, נתפס באותה שנה כמו סגל – 1984 – וזכה מיד להתנערות כללית. הוא עדיין בכלא, וצפוי להיות שם עד 2011.

 

ככה זה בישראל: "אנשי רוח" דתיים יכולים להטיף לרצח ואפילו להיות מעורבים בו, אבל כל זמן שיש ממסד מאחוריהם, הם מוגנים למדי. הדוגמא האולטימטיבית היא עובדיה יוסף. אילו היה אדם מן הישוב מעז לומר לפרסום שמץ ממה שאמר יוסף, הוא מזמן היה צריך להסביר את עצמו לבית המשפט. ביוסף פוחדים לגעת.

 

רוזן וחבריו יכולים להיות בטוחים: איש לא יגע בהם. פך השמן שעל גלגלי המהפכה האמונית – בוזגלו, אברושמי, עמי פופר, נעם פרידמן, גור האמל, עדן נתן-זאדה, אשר וייזגן, ז'וליאן סופייר ורבים אחרים, בכללם שני המתאבדים הנשכחים מפינוי גוש קטיף, שאפילו את שמותיהם כבר אין למצוא – אינו מתכלה. הרבנים תמיד יקראו לאלימות, המדינה תמצה את הדין – אם תמצה – בעשב השוטה התורן, והרבנים תמיד יחמקו מאחריות. כך היה, כך יהיה – עד שלא יהיה, כלומר עד שנהיה תיאוקרטיה רשמית.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)