מלחמת לבנון סיפקה לעיתונות העברית שפע של היסטוריה מביכה. מקום ראשון, כמובן, ניתן לעיתונאים שלא העיזו לדווח על מות גוני הרניק וחבריו בבופור, משום שראש הממשלה בגין אמר שלא היו הרוגים. ולא שוברים לראש הממשלה את המילה. במחלקת מודעות האבל היו יותר חתרניים: שם אישרו לכתוב את המשפט "נפל בקרב הבופור" לצד שמות החללים.

על המקום השני מתחרים עמירם ניר, שכתב יום לאחר פתיחת המלחמה את "שקט, יורים" המפורסם, ועורך העיתון הרצל רוזנבלום, שכתב מאמר הזוי במיוחד כנגד מפגיני חד"ש שיצאו בהפגנה נגד המלחמה.

ובכן, לרוזנבלום וניר קם יורש ומתחרה.

כך נראתה אמש הכותרת שדיווחה על הפגנת אנשי השמאל בתל אביב. ראוי לזכור שהיה לא רק אדם שכתב את הטקסט הזה, אלא גם עורך שאישר אותו. אבל מי שעקב אחר התקרנפותו של "מעריב nrg" לא הופתע באמת. הזלזול בכל מה שאיננו בקונסנסוס, מתן תשומת הלב לארבעת הערסים ש"קיללו את הצועדים" – זה nrg טהור.

ההתחנפות לקהל הישראלי, שנעשה בבוני מתמיד מאז התחילה המלחמה, נמשכה גם היום. גיל לבנוני, סגן עורך, מקונן על כך ש"רק בישראל מפגינים נגד המדינה" – כאילו ההפגנה היא נגד המדינה, ולא נגד מדיניות ממשלתית; כאילו שלא נערכו הפגנות כאלו בארה"ב ובאירופה לפני המלחמה בעיראק; כאילו לא היתה מחאת מלחמת ויאטנם כלל – והולך צעד אחד הלאה, ומציע למפגינים לעבור לצד השני של הגבול. "גם סארטר הוא צרפת"? לא בישראל.

אגב, לבנוני מציע להפוך את ישראל רשמית למדינה משוגעת, ורומז בגסות שראוי לתקוף את איראן תקיפה מקדימה בנשק גרעיני. אני מניח שזה שיפור: לפני שנתיים, פרסם "מעריב" מאמר דעה שקרא להתקיף בנשק גרעיני את צרפת דווקא. יש לציין כי עורך מדור הדעות נפטר מן הכותב מיד לאחר מכן.

עוד זה מדבר וזה בא: דנה לוי, שהיתה בעבר דוברת האיחוד הלאומי, מציעה לקוראי nrg פתרון לכל המידע הלא סימפטי שהם מקבלים: פשוט לגייס את התקשורת ולאסור על שידורים שאינם עולים בקנה אחד עם הקו של דובר צה"ל. תפקידה של התקשורת, היא סבורה, הוא להעלות את המוראל של העם, לא לבלבל אותו עם עובדות.

קצפה של לוי יצא על ראיון עם אזרח, שאמר ש"נסראללה יצא גבר ועשה לנו בית ספר". היא נאלצת להודות שמדובר בדעה רווחת, אך מוסיפה בצדקנות ש"בשעה שאמהות שכולות מתייפחות על אובדן יקיריהם, משפחות יושבות לצד הפצועים בבתי החולים והורים מודאגים מחכים לשמוע דיווחים על גורל בניהם החטופים, ניתן להפעיל צנזורה קטנה שתחסוך מהם את הצפייה בתשבחות חסרות טעם של גדול הטרוריסטים במזרח התיכון".

וואלה? גדול הטרוריסטים במזרח התיכון? אני דווקא חשבתי שבקטגוריה הזו נמצא זרקאווי, או בן לאדן. שיהיה. הצנזורית מטעם nrg כנראה היתה מורידה גם את וינסטון צ'רצ'יל מדוכן הנואמים בפרלמנט, לפני שהיה נושא את נאום השבח הידוע לרומל. למה העם צריך לשמוע מילים כאלה בזמן כזה, היא היתה שואלת בזעף.

ההתחנפות של נרג ושל מעריב למה שהם חושבים שהוא הטעם הישראלי איננה דבר חדש; אבל במתקפה שלו כנגד המחאה, כנגד זכות הציבור לדעת, הוא כורת את רגליו שלו-עצמו, יחד עם רגלי הציבור.

עם זאת, הדבר המפחיד באמת אירע דווקא בעיתון "הארץ". עמוס הראל ואבי יששכרוף דיווחו ביום שישי על כך שצה"ל סירב לדחות הפצצה של רובע בביירות, שעה שראש הממשלה הצרפתי, דומיניק דה וילפן, שהה בו. "הוא לא הספיק לצאת? אנחנו מצטערים מאוד, אבל שלא יזוז מהמלון. חזרנו להפציץ", אמר גאון כלשהו במדים.

למותר לציין שמותו של ראש הממשלה הצרפתי מהפצצה ישראלית, אילו התרחש, היה אסון דיפלומטי בקנה מידה חסר תקדים. והעובדה שהידיעה של הראל ויששכרוף לא היתה כותרת ראשית, אלא נדחקה לעמודי הדעות, מעידה על צנזורה עצמית מסוכנת – מסוכנת יותר מההתחנפות לבבונים נוסח נרג.

(יוסי גורביץ)

כהמשך לפוסט על חוסר ההבנה הבסיסי של דוברת צה"ל: שלשום הפציצו מטוסי חיל האוויר את מה שנטען שהיה בונקר הפיקוד של החיזבאללה. דובר צה"ל התרברב ש-12 מטוסים הטילו 23 טונות של חומר נפץ על הבונקר, שלטענתו שהו בו בכירי חיזבאללה, ביניהם חסן נסראללה.

בקיצור, דובר צה"ל גמר מהר ורץ לספר לחבר'ה. נסראללה, שהוא גאון תקשורת, שמר על שתיקה במשך 24 שעות כמעט, נתן לדובר צה"ל להתבשל במיץ של עצמו, ואז נתן הופעה רהוטה וגינה את דברי דובר צה"ל כשקרים גסים. עוד יופי של גול עצמי. בפעם הבאה, מיריל'ה, רצוי לוודא שאכן פגעתם בשרץ הקטן, לפני שאתם רצים להוציא ידיעות מוקדמות מדי על מותו.

הפרנואידים שביננו טענו שהפרסום על ההתקפה היה מיועד להוריד מסדר היום את מותם של שני חיילים בלבנון שלשום. אם זה נכון, זה לא כל כך הלך – חיזבאללה ארגן לנו ארבעה הרוגים לאתמול, ופשלה מבצעית חיסלה שני מסוקים, טייס, ופצעה קשות עוד שלושה. הצבא "הטוב בעולם" החליט להכנס למלכודת שפרש בפניו נסראללה.

בעוד שכלי התקשורת הזרים דיווחו על נפילת הארבעה כבר אתמול אחר הצהרים, הצליח דובר צה"ל לדחות את הידיעה כמה שיותר, ועיתוני הבוקר יצאו עם דיווח חלקי בלבד. ראוי לתהות אם לא נעשה שימוש טקטי במנהג שלא לדווח על הרוגים עד ההודעה למשפחה.

והתקשורת הישראלית? האויב הטבעי של דוברת צה"ל – של כל דובר – מתפקד בינתיים על תקן גיוס מילואים, ומספק לדוברת צה"ל אש חיפוי. כן, יש סימני התעוררות, במיוחד בערוץ 10 – אבל השבוע הראשון למלחמה מזכיר מאד את השבוע הרע ההוא של יוני 82', של "שקט, יורים", כשהעיתונות הקפידה לדווח על הרוגי הבופור רק במודעות האבל, אבל לא בעמודי החדשות.

(יוסי גורביץ)

מלחמה בצפון. זה מה שהכותרות זועקות בכל מקום. הרמטכ"ל מזעיף פניו במסיבות עיתונאים ומדבר אלינו, בהבעה החצי משועממת הזו שלו, כאומר you're on a need to know basis, and you don't need to know, שר הביטחון צווח כתרנגול שאך עתה גילה את החדווה שבלהשתמש בציפורניו ומאשר צווי 8, חיל האוויר מפציץ, חיפה מופגזת, וכן הלאה. באוויר עומדת תחושת קטסטרופה ממשמשת, כמו תמיד בזמנים כאלה.

אינני מציע שאנחנו לא צריכים לקחת ברצינות את שמתרחש כעת. אבל אולי ראוי לזכור לרגע שמה שאנחנו קוראים לו מלחמה, הוא בסך הכול שגרת החיים במקומות כמו רצועת עזה. הפגזות לתוך מרכזים הומים אדם, חטיפות באישון לילה, ערים שהתנועה שלהם משותקת. הבניין הזה שנפל בחיפה? כמה כאלה הפלנו אנחנו לפלסטינים בניסיונותינו לסיכולים ממוקדים רק בחודשיים האחרונים?

החיזבאללה איננו עושה יותר מאשר לתת לנו טעימה מאורח החיים מעברו השני של הגדר. כך זה מרגיש כשכוח צבאי שאינך יכול להתמודד עימו מחליט להפוך את שיגרת יומך למסלול מכשולים קטלני. 70% מבתי העסק בצפון נסגרו אתמול. זה מה שקורה לכלכלה תחת מצור, לכל מי שמעוניין לדעת מדוע השטחים הכבושים הם מרכזים של עוני, דלות ורעב.

מלחמה? אולי. אבל איש לא מאיים לפרוץ את גבולותינו, יש כאן פשוט ניסיון להפוך את חיינו לנסבלים הרבה פחות. אנחנו מקבלים עכשיו טעימה, רק טעימה קטנה מאוד, של התרופה שלנו עצמנו.

מלחמה? אולי. אבל לא מלחמת אין ברירה. המלחמה הזו היא על זכותנו לשקט וביטחון, בזמן שהגופים המתיימרים לפעול בשמנו, משליטים פחד וטרור על האחרים שמעבר לגדר. גרוע מכך, זו מלחמה על זכות הציבור לא לדעת על מה שמתרחש תחת אפו. על הזכות של לובשי המכנסים הלבנים המתנפנפים לעשות מדיטציה על החוף ולומר שאין להם עניין בפוליטיקה, בזמן שבני אדם כמוהם נרמסים תחת מגפי השכן המגבניק שלהם.

זו מלחמה על זכותנו שלא לחוש את העולם האמיתי שמתרחש מתחת למעטפת היום יום המזויפת המקיפה אותנו. המעטפת העשויה סיינפלד וחברים. המעטפת הבנויה מהמשחה האחרונה נגד קמטים, ג. יפית, שיטות מין טנטריות ובאפי קוטלת הערפדים.

אינני רוצה להציע שהדברים הללו אינם דברים חשובים. אלה הדברים מהם מורכבים חיינו. אין לי התנגדות עקרונית מדי אפילו לג. יפית. אבל בתוך הקונטקסט של המציאות היום יומית באזור, המוכנות של אזרחי הארץ לשקוע כל כך עמוק לתוך החלום הפסיבי הזה בזמן שבעולם הערות, מרחק כלום נסיעה מהם, אנשים נאנקים תחת עול כיבוש דורסני, איננו דבר מובן מאליו. זהו החלום שהשקיעה לתוכו מאפשרת למנהיגינו, האזרחיים והצבאיים, לעשות כרצונם.

השבוע החיזבאללה נתן לנו קריאת השכמה, אבל אנחנו לא נישאר ערים זמן רב. האש תיכבה, אנחנו נקום להשתין בזיעה קרה, נשתה כוס מים, ונחזור למיטה בארשת שלווה מתוקה.

(אסא וולפסון)

לזה שפוליטיקאים עוטפים את עצמם בדגל, כבר התרגלנו. פוליטיקאי ישראלי מצוי לא יכול לסיים נאום בלי להשבע בירושלים, בירתנו הנצחית. אין קליפ בחירות שלא כולל חיילים – מן העבר, כמובן: בחיילים הנוכחיים אוסר החוק להשתמש, ואלה של פעם עדיין נחשבים ליעילים וראויים לחיקוי. משום מה, מרבים להשתמש בתמונות ממלחמת ששת הימים.

במסגרת ההפרטה, התחיל טרנד מדאיג של ניכוס נכסי האומה על ידי אנשי עסקים או סתם עסקים. על פי חזונו של בנימין נתניהו על הפרטת הרווחה, סמי עופר מממן לנו תרופות לסרטן; עלובי החיים נשלחים לתכנית "הקניית הרגלי עבודה" המנוהלת על ידי חברה עסקית, שמעייניה, כמו כל חברה, ב-bottom line שלה; ואפילו את בתי הכלא כבר החלו להפריט.

צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, לפי ראש הממשלה. צה"ל רצח בטעות שבעה בני משפחה שהלכו לחוף הים, ומכיוון שהוא אינו עושה זאת בכוונה, זה אינו פוגע במוסריותו. לפני עשר שנים צה"ל רצח בטעות מאה נשים וילדים בלבנון, ומכיוון שהוא עשה זאת כתגובה לירי של אנשי חזבאללה שירו מקרבת מקום, זה כמובן לא פגע במוסריותו. למעשה, כמעט כל חודש נהרגים אזרחים פלסטינים שנמצאים ברחוב לידי מכונית של מבוקש, או גרים בדירה מתחת למבוקש, או שסתם הולכים לים, ואפילו לא לוקחים אתם מבוקש לעשות צל. אבל הרמטכ"ל המוסרי ביותר של הצבא המוסרי ביותר ישן לו טוב בלילה. טועים, טעות, טעינו, ועל מה משפחת ע'לייה מתלוננת בכלל, בסך הכל נפל לנו פגז מהיד.

לפני כשבוע, נסע איתי חבר של בת משפחה, שהשתחרר לא מזמן ושירת כמ"מ בשטחים. הוא דיבר על מוסריותו של צה"ל, ועל כך שחייליו לעולם לא לקחו סיגריות לפלסטיני או השפילו אנשים במחסום. כאילו העובדה שאיש בן חמישים צריך לחכות ארבע שעות לעבור בין כפר אחד לכפר שני בתוך הגדה (בגלל שזוג פסיכים משיחיים הקימו בין הכפרים מאחז) אינה השפלה מספיקה, ועצם לקיחת הסיגריה שלו היא מה שהופכת את כל המחזה ללא מוסרי.

נכונה העובדה, כי הצבא הרוסי היה פחות מוסרי בצ'צ'ניה, וכי האמריקאים ביצעו ומבצעים מעשים מתועבים באפגניסטן ובעיראק. ייתכן בהחלט שבסקאלה הזו, אשרינו ויש לנו את הצבא המוסרי ביותר. נשאלת השאלה, האם זה המדרג שבו אנחנו רוצים להימדד בו?

יש עובדה שרוב עמנו מסרב עדיין להכיר בה. צה"ל הוא צבא כיבוש. כיבוש מלוכלך, מזוויע ומדמם, כלומר "נאור". ייתכן שהוא צבא הכיבוש המוסרי ביותר בעולם, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא צבא כיבוש. כשנרצחו מאה נשים וילדים בלבנון, בטעות כמובן, זה היה על רקע העובדה כי היינו צבא כיבוש בדרום לבנון. כשנהרגים אזרחים חפים מפשע בעזה, זה על רקע העובדה שבמקום לקחת אחריות לכך שהיינו שליטי עזה במשך שנים כה רבות, בחרנו ל"התנתק" ולקוות שמרגע זה ישכחו הפלסטינים את כל שנות הכיבוש ויחליפו אתנו משלוחי מנות בפורים. התהדרנו בכך שאנחנו לעולם לא בוחרים לפגוע בנשים ובילדים, בניגוד לפלסטינים, ושכחנו שאנשים שעשו זאת מהצד שלנו קיבלו חנינה אם הם בכלל נשפטו (ושכאשר כבר דווח על ילד בן ארבע עשרה שנורה על ידי חייל משועמם, זה היה בדרך אגב). פתחנו לדרגת אומנות את הנימוק "אבל אצלנו זה אחד ואצלם זה כולם", כאילו שיש סימטריה בין כובש לנכבש.

הגיע הזמן להסתכל במראה ולשאול: האם המדרג המוסרי שלפיו אנחנו מודדים את עצמנו צריך להיקבע על ידינו או על ידי אנשים המוכנים לפוצץ את עצמם בין ילדים ובין נשים? האם באמת כל שאיפותינו צריכות להיות ניצחון בתחרות "מי פחות חרא?". אבל אלו שאלות קשות, ויותר קל להפציץ תוך כדי שירת מאנטרת ה"אין פרטנר" מאשר להכיר בעובדה שהדבר דומה למוסריותו של גנב שגונב את כל כספו של קשיש אבל משאיר לו את תרופותיו.

(עופר רון)

הטבח הקטן שביצע צה"ל אמש – הרים משפחה פלסטינית שיצאה להינות קצת מהחיים בחוף של עזה, הרג שבעה – הביא אותו קצת במבוכה. בכל זאת, לא נעים. ילדים וכאלה. יצאה התנצלות מטעם אלוף הפיקוד.

ואיך שיצאה ההתנצלות, כמובן, הבינו בצבא שיש בעיה: מי שמתנצל, נתפס בדרך כלל גם כאחראי למה שהוא מתנצל עליו. אז כוחותינו המזוינים יצאו לעוד מתקפת יחסי ציבור, מהסוג שהצליח כל כך בפרשת הקסאם שהתברר כאלונקה.

קודם כל, ניסו את שיטת השקר הגס: חיל הים טען שהוא לא הפגיז בכלל בעזה. זה קצת משונה, כי מוקדם יותר באותו יום חיל הים דווקא השוויץ בכך שהוא מסייע לשאר צה"ל ומפגיז את צפון הרצועה.

אחר כך בא האסון האמיתי. בהופעה שאויבי ישראל ישמחו לשדר מחדש, התנפל מפקד אוגדת עזה, תא"ל כוכבי, דווקא על הקורבנות. מה הם עשו שם, הוא שאל בזעם, מה פתאום הם היו על החוף? ובאמת, איפה יהיו? במסגד? ברחוב? בבית? הרי אתה ואנשיך חיסלתם גם שם משפחות.

כוכבי הודה שאנשיו ירו "לאזור" שישה פגזים, והוא יודע בדיוק מה קרה לחמישה. רק השישי חסר לו. אבל הוא ניסה להתחמק מאחריותו: הוא אמר ש"יש אפשרות שמדובר בנפל שנמצא שם שבועות". אכן, יש אפשרות: אבל, גנרל כוכבי, איזה תותח ירה לשם את הנפל ההוא?

ולבסוף, באה התחמקות בלתי משכנעת במיוחד: יש, אמר הגנרל, דיווחים לא מאושרים על ירי קסאם באזור, שיתכן והוא גרם להרוגים. אהה. ארגוני הטרור כל כך לא מוצלחים, שהם יורים את הרקטות שלהם דווקא בכיוון מערב. והקסאם התיאורטי הזה, צינור מתכת חלול ממולא בחומר נפץ נחות – עלבון למילה "רקטה" – הרג, בפגיעה אחת, בשטח פתוח, מספר כפול מכל האנשים שנהרגו עד כה מכל הקסאמים כולם. אכן, משכנע.

כל זה, כמובן, תוצאה של הפקודה הנפשעת – וככל הנראה, הבלתי חוקית בעליל – לצמצם את טווח הביטחון של ההרעשות הארטילריות. האיש שנתן את הפקודה הזו ידע שיהיה לה מחיר בקורבנות אזרחיים. הוא היה מוכן לשלם אותו. הוא פשוט לא בנה על משפחה שלמה, שיצאה לפיקניק בחוף. פתאום, לסטטיסטיקה יש פרצוף של ילדה בת שבע שאיבדה את הוריה ואת רוב בני משפחתה. והפרצוף הזה לא נראה טוב: הוא מאשים. אז רוחצים את הידיים, ומשתדלים שלא להסתכל על הדם הזורם במורד הכיור.

תא"ל כוכבי התפרסם לאחרונה כשהחליט שלא ללמוד בלונדון מסיבות משפטיות. הגיע הזמן לשלוח אותו, ואת דומיו, להתארח בהאג על חשבון האו"ם. את ישראל, דמם של ילדים פלסטינים לא מעניין.

(יוסי גורביץ)

"פרשת האונס" בבסיס חיל האוויר, שבמהלכה שכבו עשרות חיילים עם ילדה בת 12-13, חצתה את הארץ למחנה הנאורים ומחנה בני שטן. הראשונים הביעו זעזוע מוחלט מכל העניין, והאחרונים טענו שזה לא אונס, זו סתם שרמוטה.

ובכן, האחרונים צודקים – זה לא אונס. אולם זו גם לא סתם שרמוטה. מבחינה חוקית, כמובן, זה אונס לכל דבר. הילדה היתה מתחת לגיל ההסכמה, ויש לשפוט ולאסור את החלאות שנגעו בה לכמה שיותר זמן. אבל חשוב להבהיר – למרות החוק, ולמרות שמדובר בחלאות – זה עדיין לא אונס.

הדברים הללו יקוממו לא מעט אנשים, רובם ככולם טובים והגונים. ובכל זאת, חשוב לכתוב זאת. לא מכיוון שזה מטהר את החיילים, ולא מכיוון שזה הופך את מה שהם עשו לחמור פחות, אלא בדיוק מכיוון שמה שהם עשו היה חמור, גם אם הוא לא נעשה בכפייה, ובדיוק מכיוון שהמילה "אונס", במקרה הזה, מסתירה את העוול, ומעלימה את משמעותו האמיתית.

כי בזה העניין – חבורת אנשים ראתה ילדה, שאמרה להם שהיא בת 16 ושהיא מסכימה, ושכבו עמה אחד-אחד. למה היא אמרה להם שהיא בת 16? ככל הנראה בגלל שמישהו שאל. למישהו היה אכפת מספיק לברר אם המעשה חוקי, ומרגע שנחה דעתו ונחה דעתם, יכלו כולם לעלות עליה.

בואו נניח לרגע שהילדה בת 20, והיא מסכימה. הייתם מסכימים? 13 איש בחדר אחד, איש איש בתורו? הייתם נהנים מזה בכלל, איש איש בתורו?

אונס, במשמעותה המקורית של המילה, הוא כפיה. וכאן לא היתה כפיה. היה ניצול, ניצול זול ומכוער, שיכול היה להיעשות בדיוק בגלל שהיא הסכימה. סביר להניח שאף אחד (או, לפחות, רוב) מהחיילים ששכבו עם הילדה הזו לא היו אונסים אותה, לו ניתנה להם הברירה. סביר להניח שהם לא תופסים את עצמם כאנסים. בסך הכל, הם רק שכבו עם השרמוטה. "נותנים לך, לא תיקח?".

כסות החוק

כותבי התלמוד טבעו את המושג "נבל ברשות התורה" כדי לתאר אנשים, שאינם עוברים על ההלכה, אולם עושים מעשי נבלה, שההלכה אינה מכסה. אין מושג מתאים מזה כדי לתאר את האנשים הללו. כי גם אם מה שהם עשו היה חוקי, גם אם היא היתה בת 16, זו עדיין נבלות.

אדם עם מעט הגינות היה מוותר על התענוג. כי אין תענוג בלנצל אדם אחר, גם אם הוא הסכים לכך, אלא אם אתה נהנה מעצם הניצול, או, לחילופין, אינך רואה בו אדם. ובזה העניין, שמרגע שנחה דעתם, מרגע שהאמינו שהחוק לא חל עליהם, לא היה עוד מעצור נוסף. אותו מעצור שקיים בלי קשר לחוק, המעצור שאמור לומר לך שהסכמתה של הילדה הזו אינה משנה דבר, שאינך משתמש באדם ככלי לזרע, ואז מעביר אותו לבא בתור.

בזה העניין, והמילה "אונס" מסתירה זאת. כאשר קראתי לראשונה את הכותרות אודות הפרשה – "30 איש אנסו ילדה בבסיס חיל האוויר" – זה הגעיל אותי. כאשר קראתי, אחר כך, שהילדה הסכימה, חשתי הקלה. ההקלה הזו לא היתה אמורה להיות שם. כיצד הפכנו לחברה שבה אמות המידה נקבעות על פי החוק, והחוק בלבד? איך זה שמעבר לאיסור החוקי, הפורמלי, יש רק מותר אחד ארוך, חסר מגבלות?

ואלו שמשתמשים במילה "אונס" כדי לנסות להשיג את אותו זעזוע, שהמילה "ניצול" בחברה הישראלית כבר לא מצליחה ליצור, ממשיכים, שלא ביודעין, את אותו קו מחשבה של החיילים. כי גם מבחינתם, ב"ניצול" יש הקלה.

(איתמר שאלתיאל)