החברים של ג'ורג'

חלק מרכזי מהבלוג הזה הוא התקפה על היהדות האורתודוקסית ועל הלגיטימציה שלה. בעקביות, ומזה 14 שנים, אני מצביע על ההקבלות בין האידיאולוגיה האורתודוקסית ובין אידיאולוגיות רצחניות אחרות, ועל הסכנה שזה מציב לישראל החופשית – מה שנותר ממנה – ובכל פעם אני מוצא את עצמי דופק את הראש בחומה בצורה.

עזוב אותך, אומרים לי, אלה רק קיצונים. קבוצה של פסיכים. הציבור הרחב לא איתם, הוא אולי מתפלל לשיעבוד המין האנושי מדי יום, אולי הוא משתבח מדי יום בכך שהוא לא אחד משאר בני המין האנושי, אולי הוא רואה את ההבדל בינו לבינם כהבדל "שבין חושך לאור" – אבל הוא לא יפעל על סמך האידיאולוגיה הזו. אלה רק מילים. חוצמזה, נכון שיש פה הרבה שנאת זרים, אבל היא תוצאה של המלחמה הבלתי פוסקת.

והפעם, נראה לי, יש לי הוכחה.

* * * * *

וכן, יש בזה לא מעט מן האישי.

כשנודע לי אתמול על האוטו דה פה הקטן שבוצע באור יהודה, לא הופתעתי. היה רגע קטן של התכווצות, של סחרור; זכרון הספרון הקטן, החבוי, של הברית החדשה שלי שהוצת על ידי רבנים ב-1988, מקור של פחד והשראה, אהבה ואימה, מקור זכרונות של רגעים קסומים בירושלים העתיקה ורגעי השפלה פומבית בנחלים, ספרון שהיה טריקת דלת מהדהדת עם העבר, שהפך לאפר בידי אנשים שאפילו לא ידעו מה כתוב בו, שפחדם ושנאתם גברו על מעט תבונתם. גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר.

ואחר כך בא הזעם: פרץ אדום, מסמא. כמו אחרי פיגוע, כשאתה יושב מול המקלדת במשמרת ואתה צריך לעבד את הדם וחלקי הגופות והאנשים הבוכים שמחפשים את יקיריהם לטקסט קר וקוהרנטי. ולא יכולתי לכתוב; הייתי צריך לעבוד, לכתוב ידיעות טכנולוגיה בידיים רועדות. ואחר כך היתה פגישת עבודה.

הזעם הוא יועץ רע. רציתי לקרוא לשריפתו הפומבית של תנ"ך אחד כנגד כל ברית חדשה, כדי להקים חומת ברזל, תריס "מפני דרכי שלום". רציתי לקרוא להתנצרות פומבית. שנאתי מאד. המילים של "ברוך ממגנצה" (הו, האירוניה) של טשרניחובסקי חזרו אלי:

ואני בחוצות רצתי

לראות ההמולה,

לראות באויבי, בהשתפך

נפשם האמולה,

להתבונן אל הדמעות

נגרו מעין אבות

בהשמע בכית בניהם

בתוך אש הלהבות.

צחוק לי, צחוק לי – בהתייפח

נשים בחוצות קרת,

בהמלט מן הבית

איש כסותו בוערת!

וזה קירר אותי. ברוך האומר זאת, אחרי הכל, כבר אינו אדם. טשרניחובסקי תיעד יפה כיצד הפכה אותו הנקמה למפלצת

ולו היית גם את, יונתי,

ואתך גם אנוכי

לערפד זה יעלע דמים

טרם ייבש כוחי!

ואולי זו, מעבר לעובדה שצעירינו כבר אינם יודעים לקרוא, הסיבה שהפואמה הזו איננה חלק מתכנית הלימודים במדינה שהפכה לדגל את מסע הנקמה היהודי כנגד ההיסטוריה.

אז כן, היה זעם. אבל הוא חלף, או לפחות התקרר. ונשארנו עם ההוכחה.

* * * * *

זה קרה כך: לסגן ראש עירית אור יהודה, עוזי אהרן (ש"ס), נודע כי בעירו חולקו ספרי הברית החדשה. אהרן לא היסס: הוא שלח רכב עם מערכת כריזה, שסבב בשכונה – החילונית – בה חולקו הספרים, והודיע שתלמידים יגיעו לבתים כדי לאסוף את הספרים, למען יובלו לשריפה. וכך היה.

אהרן הסתבך קלות: הוא שרף את הספרים בפומבי, וזה עורר אסוציאציות לא נעימות. חובש הכיפה דר' אפרים זורוף, מנהל מכון ויזנטל, הסתייג מהשריפה: "היה מן הראוי למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה להפטר מהספרות הזו". קובי אריאל, כביכול חרדי נאור, קרא לאהרן להשתמש בפעם הבאה במגרסה, וטען שזו כל הבעיה. סביר מאד שהוא צודק: שאילו הועברו הספרים, למשל, להטבעה באיזה אגן קדוש, לא היתה קמה כל זעקה.

"מעריב", שהסקופ היה שלו, ניסה למצוא רב שיגנה את שריפת הספרים. מבוכה נרשמה במערכת כשהתברר שאין כאלו – לא אורתודוקסים, על כל פנים. הרב החביב על חילונים, ישראל לאו, נס על נפשו; רבני צהר, השוקדים על מצג תקשורתי של "יהדות עם פני אדם", דפקו נפקדות; הרב יהודה גלעד גינה את השריפה – אך משום שזו היתה טקטיקה שגויה. הנימוק שלו, אגב, הוא הבלם היחיד בין האורתודוקסיה ובין חשיפת פרצופה האמיתי: "גדר דרכי שלום".

אז מה היה לנו פה: סגן ראש עיר, שמפעיל בעירו "צוות אנטי מיסיונרי"; שכונה חילונית-לכאורה, שתושביה לא מהססים להסגיר ספרים לשריפה; שימוש בתלמידי בית ספר כדי להשמיד את הספרות האסורה; מדורה פומבית. גינוי מן הפה ולחוץ, בגלל תמונות לא נעימות ולא בגלל המעשה עצמו.

אין, בקצרה, תחושת חטא; לכל היותר אי נוחות. הרבנים שנמנעו מלדבר ידעו היטב מדוע הם עושים זאת: אילו נאלצו להגיב, היו צריכים להעניק לאהרן גיבוי מלא. הוא פעל על פי ההלכה היהודית, על כל תגיה. "דרכי שלום" אינן רלוונטיות, משום שאהרן יכול היה להסיק בבטחון מלא ששום פוגרום לא יבוא אחרי שריפת הספרים.

ובתוך כל הבלגאן, נעלמה הנקודה העיקרית.

* * * * *

שריפת הספרים בוצעה בשכונה חילונית. תלמידי בתי הספר היו ככל הנראה דתיים, המציתים עצמם ודאי, אבל מסגירי הספרים היו חילונים, או התחליף הזול המשווק תחת שם זה בישראל. אלו היו ודאי האנשים שלהם היו נקיפות מצפון: בן תרבות אינו שורף ספרים.

אבל רב ביקש את הספרים. וזה ×”×™×” רב עם סמכות: ×”×™×” לו רמקול ורכב, כנראה של העיריה. והספרים, הוא אומר, הם ספרי מיסיון. אז אולי בעצם ×–×” לא כל כך נורא לשרוף אותם?…

והספרים נמסרו – כפי שאהרן ידע שיימסרו. הוא לא היה יוצא למאבק כזה אילו חשב שהתושבים יגרשו אותו במקלות ואבנים. ולאחר מכן הם נשרפו. אולי לכמה אנשים זה היה לא נעים, ורובם, ככל הנראה, לא הלכו לצפות; אבל הם לא מחו בקול.

כך פועלת קבוצה מהפכנית. היא מחדירה, בתקיפות ואם יש צורך גם באלימות, את מסריה. המסרים שלה מיועדים להבדיל בין סוגי אוכלוסיות ומסמנים אוכלוסיה המותרת בפגיעה, ולטשטש את המובן מאליו.

המוסר האנושי הבסיסי מוצא עצמו מותקף, ההגינות מוצאת את עצמה במצור. אסור להרביץ – אבל אלה יהודים, הם לא בני אדם; אסור לגזול – אבל אלה אויבי העם, שמוצצים את דמו, כל רכושם ודאי גנוב; אסור לרצוח – אבל אלה שחורים, חלאת המין האנושי, שחולמים לאנוס את נשותינו הלבנות; אסור לרצוח, לגנוב, למעול – אבל אלה גויים, אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם, נשותיהם חשודות על הזנות והם חשודים על גזל ורציחה.

ורוב בני האדם, כשהם נתקלים במהפכן אלים ונחוש, שנשען על מטען תרבותי הדומה לשלהם, ידחו אחורה את האנושיות שלהם מפני הפרטיקולריות. רוב הגרמנים לא אהבו את מה שהנאצים עשו ליהודים – אבל אלה היו רק יהודים, הם לא היו שווים את התסבוכת. רובם סברו שזו ברוטליות יתר, הגזמה – ולכולם רווח כשהכל ירד למחתרת, כשהיהודים "היגרו מזרחה". כולם ידעו מה קורה במזרח, ובשלב מוקדם: החל מ-1942 – וכולם נורא השתדלו לא לדעת. (הדוגמא הזו איננה מיועדת לבצע השוואה בין האורתודוקסים והנאצים – כל המצוי בשתי התורות מבחין בה ממילא – אלא לציין דוגמא שכבר נחקרה לעייפה והיא מתועדת היטב, הרבה יותר מאשר הדוגמאות של ברה"מ או של הדרום האמריקני).

רוב הגרמנים היו אנטישמים לטנטים – הם לא היו פועלים כנגד יהודים בעצמם, אפילו לא ברמת הקללה, אבל היו מתקשים למחות על כך. ויקטור קלמפפר תיאר ביומנו כיצד, עמוק בתקופה הנאצית, ילד צעק לעברו "יהודי מלוכלך" – ואמו של הילד נזפה בו מיד והתנצלה. אלא שלהוציא מקרה מדהים אחד (קבוצה של נשים "אריות" הנשואות לבעלים יהודיים התייצבו – בזמן המלחמה! – מול מטה הגסטפו בברלין, ודרשו ברעש את שחרור בעליהם, והצליחו), לא היתה מחאה פומבית על רדיפת היהודים.

הכנסיה הקתולית נעמדה על הרגלים האחוריות וסירבה להסגיר יהודים שהתנצרו – אבל מבחינתה, ובצדק, אלו לא היו יהודים. הכנסיות הפרוטסטנטיות, אמונות תמיד על כניעה לשלטון, התקפלו תוך פחות משלושה חודשים, גירשו והסגירו את חבריהן שהיו ממוצא יהודי – שבירה כה בוטה של כל התיאולוגיה הנוצרית, שקשה להבין איך הן ציפו להקרא נוצריות אחר כך.

ההשמדה היהודית נולדה בתוכנית T4 הנאצית, בסוף 1939. זו היתה התכנית ל"המתת חסד" של נכים וחולי רוח. ההתחלה היתה צנועה: ילד אחד, שהוריו שלחו מכתב ללשכת הפיהרר וביקשו "פתרון" עבורו. מכאן נבנתה אימפריה קטנה של מומחים לרצח ילדים, לוחמים אמיצים שהרעילו נכים, וגיבורים גדולים שהכניסו חולי רוח לתאי גזים. כל האנשים האלה ישמשו אחר כך בתכנית ההשמדה היהודית: הם ימציאו את תאי הגזים הקבועים והממונעים, הם יבנו את אושוויץ, סוביבור, טרבלינקה ומחנות אחרים, וגם ישמשו כמפקדיהם.

אבל כשנודע דבר ההשמדה, קמה זעקה איומה בגרמניה. הבישוף גאלן נשא דרשה אמיצה בקתדרלה שלו. דעת הקהל התקוממה – והיטלר מיהר להוריד את הפרויקט למחתרת. הוא יחודש שוב, הרבה יותר בשקט, רק אחרי הפלישה לרוסיה. שום זעקה כזו לא קמה כשהושמדו היהודים. כשכומר אחד – ניימולר הידוע – העז לצייץ, הוא מצא את עצמו במחנה ריכוז, וזהו.

האנושיות הגרמנית נתקלה בנוגדני האנטישמיות, ואלו יכלו לה. האנושיות הבסיסית של היהודים האורתודוקסים, רוב מניינם של יהודי ישראל, נתקלת בנוגדני שנאת האדם של היהדות. ושוב: אין לזה שום קשר לסכסוך הפלסטיני. יהודי מפולין, ציין בועז עברון, דיבר באותו תיעוב על "הגויים" שאפשר היה לשמוע גם אצל יהודי ממרוקו. המשותף ליהודים האורתודוקסים הוא דתם ושנאתם, ואין להפריד בין השניים.

אז כשבאים תלמידים דתיים לאסוף ספרים לשריפה מביתו של "חילוני" ישראלי, הוא נמצא בדילמה. מצד אחד, הוא יודע יפה שאסור להשמיד ספרים. מצד שני, אלה ספרים של "ההם". וברוב המקרים הוא מסגיר אותם. הוא קצת מתבייש, קצת לא נעים לו – אבל זה לא משהו שיוצאים עליו למאבק. לא חסרות לו, אחרי הכל, צרות בחיים. הבה פשוט נפנה את המבט.

ואם הוא יראה מישהו מוכה על ידי כנופיה ברחוב, הרתיעה שלו להתערב – החשש מפגיעה פיזית על ידי הבריונים – תקבל תירוץ נוסף אם יאמרו לו שהאיש הוא "מיסיונר" או "ערבי". במאבק בין אנושיותו ובין הפרגמטיות שלו, זה עשוי להיות שיקול מכריע.

ואם תוצת כנסיה, והן מוצתות, הוא יגיד שזה לא בסדר, אבל… הוא לא ילך להפגין אהדה. הוא אפילו, סביר להניח, יימנע מלחתום על עצומה נגד השריפה. כנסיה, אחרי הכל. ואם בשכונה שלו יתחילו להופיע שלטים הקוראים להעסקתם של יהודים בלבד, סביר להניח שהוא אפילו לא יבין מה לא בסדר בזה.

ובסדק הזה – הפער בין האנושיות ובין היהדות – משתמשים המהפכנים המשתמשים בסיסמה הרדיקלית (במובן המקורי של המילה, היינו חזרה לשורשים) של "השבת עטרה ליושנה", של "מדינת הלכה", של "מדינה יהודית כפי שהיא צריכה להיות" וכפי שמעולם לא התקיימה. על זה אני מדבר, על חולשתה ותלישותה של הליברליות הישראלית, המוחלשת על ידי הנוגדנים היהודיים של רוב חבריה.

* * * * *

שאלה נוספת הראויה להשאל היא, מה לאהרן ולנצרות? סביר שלא נתקל בנוצרי מימיו. הוא יוצא צפון אפריקה, שהפעם האחרונה שבה היתה נוצרית היתה בתקופת יורשו הישיר של מוחמד. מה לו ולפחד הנורא מן המסיון? הרבנים ששרפו את הספרון שלי היו אשכנזים, הם נשאו עמם את טעם התבוסה הנורא של היהדות בשוק הרעיונות, את רוב היהודים שבחרו לעזוב את היהדות אל הנצרות. אבל מה לאהרן ולזה?

התשובה היא העתקת שנאת האדם מן היהדות אל הציונות. היא לקחה את מאות שנות השנאה חסרת האונים, והעבירה אותן הלאה אל כל חניכיה. היא זו, אחרי הכל, שיצרה את ההבדל המלאכותי בין "היסטוריה יהודית" ו"היסטוריה כללית": אותה חלוקה יהודית-בעליל, המבדילה בין קודש לחול, בין ישראל לעמים. היא שהפכה את ההיסטוריה לקרימוזה להיסטוריה הרשמית של המדינה: תלמידי ישראל נולדים ומאכלת בליבם –

אלוהי האבות, ידענו

שאתה בחרתנו מכל הילדים,

אהבת בנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים

להרג מול כסא כבודך.

ואתה את דמנו אוסף בכדים,

כי אין לו אוסף מלבדך,

ואתה מריחו כמו ריח פרחים,

ואתה מלקטו במטפחת,

ואתה תבקשנו מידי הרוצחים,

ומידי השותקים גם יחד.

והמטפחת הזו של אלתרמן, האם אין היא הד ברור לפורפיריון – אותו בגד חמוץ מדם שבידי האל באגדות הנקמה האשכנזיות, הבגד שכאשר יכוסה כולו בדם יעשה האל נקמות גדולות בגויים? האם אין זה אותו פורפיריון שלשמו רצחו אבות יהודי הריין את ילדיהם, כדי לכסותו בדם, כדי להקדים ולהביא את הנקמה הגדולה?

הציונות לקחה את שנאת האדם של היהדות, ועליה בנתה את עצמה. הצדקתה היתה השנאה – התפיסה המשותפת לה ולאנטישמים כי ליהודים אין מקום באירופה – והיא התחזקה עוד יותר אחרי השואה, עד שהפכה לדתה הרשמית של ישראל. בדמיון הישראלי, הנוצרים והנאצים – אידיאולוגיה פגאנית אנטי נוצרית, שרדפה את הכנסיה הקתולית – מתערבבים זה בזה ללא הכר. הטאבו הישראלי האחרון, כידוע, הוא טימוא הדם על ידי חתונה עם "גויה" – וזה טאבו חזק מאד גם בקרב חילונים-לכאורה.

* * * * *

ומה יקרה ביום שבו יהיה כאן "רוב יהודי", שירצה מדינה יהודית? מה יקרה כשהוא ירצה להגביל את זכויותיהם של לא-יהודים? אנחנו לא מדברים על השמדה, חלילה וחס, ישראל הם רחמנים בני רחמנים – אבל מה פתאום שיהודי, במדינת היהודים, יקבל פקודות מגוי?

מה שיקרה הוא שמקבילה – תחילה מרוככת – של חוקי נירנברג יעברו פה כמו סכין חמה בחמאה; תצא הפקודה שיהודים וגויים לא יחיו ביחד – וזאת לא תהיה שום בעיה, ואף אחד לא ימחה, כי מי רוצה נישואי תערובת ובכל מקרה זה רק עניין של תל אביבים שותי לאטה, אלה מהם שהם לא הומואים.

ואחר כך תתחיל הצנזורה השקטה על ספרים. רק כאלה שמבזים את היהדות, כמובן. רוב החילונים האמיתיים, אלו שמחזיקים את המדינה הזו מכוח מיסיהם, כבר יהיו על מטוס בדרך ללוס אנג'לס, עם הלאפטופ שמכיל את הסטארט-אפ. אלו שישארו לא כל כך יבינו מה לא בסדר בצנזורה; הם ממילא לא קוראים יותר מדי, יש להם בעיה עם ספר עם צלב קרס על הכריכה, גם כשמסבירים להם שמדובר בספר היסטוריה. הם לא מבינים למה צריך ספרי היסטוריה.

אחר כך תשלול הכנסת זכות הצבעה מלא יהודים. ודוק: היא לא תשלול אותם מערבים (החלטה כזו תעבור גם היום), אלא מכל מי שאינו יהודי. וכולם יגידו שזו מדינה יהודית, ומי שיהיו לו מחשבות שניות – יבין שזו אכן מדינה יהודית ושעדיף שיסתום את הפה. מה, חסרות לו צרות? ממילא האנטישמים הפסיקו לקנות סחורות ישראליות, הכלכלה קורסת, וצריך לדאוג לפרנסה. אז אם החברים הבני זונות שלהם מחרימים אותנו, שיסתדרו בלי זכויות.

כי, כפי שידע כבר יל"ג, או שאתה יהודי או שאתה בן אדם. השניים אינם דרים בכפיפה אחת. ומי שבחר ביהדות, ויתר במידה רבה על אנושיותו. קיבלנו לכך הדגמה טובה השבוע באור יהודה. למרבה הצער, סביר שיש עוד הוכחות בדרך.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אחח, התענוג: המתנחל חננאל דיין, שעשה הצגה לפני שנתיים על פיה הוא נתקף הלם-התנתקות כשראה את דני חלוץ בבית הנשיא ולכן סירב ללחוץ את ידו, לא יורד מהכותרות, אבל הפעם נסלח לו. לפני כמה חודשים תבע דיין את יאיר לפיד, לאחר שהלז כתב עליו רשימה מלגלגת, תוך הטיות בלתי מחמיאות של שמו. אני לא יודע אם יש בסיס לתביעה הזו, למעשה אני מאד מקווה שלא (דיין, כמי שביצע מעשה מחאה ציבורי, הוא מטרה לגיטימית לסאטירה, פרודיה ולעג), אבל עד עכשיו היא מרתקת.

מסתבר שקודם שכתב לפיד, האיש שתמיד טוב לו, את הטור, הוא קיבל מידיו של אחד, אלעזר שטרן, מסמכים אישיים של דיין: מכתב מהמ"פ של דיין ובו פרטים אישיים ושורה של מסמכים אחרים, ביניהם מכתב ההדחה מהיחידה של דיין. שטרן היה זה שערך את מסע הצלב כנגד דיין.

אז יאירק'ה, האיש והשאלות הקשות, שימש בעצם ככתבלב בידיו של בעל שררה – והוא שימש ככזה מרצון. הוא ודאי רגיל לכך, אבל רק לעיתים נדירות נחשפים המהלכים של הכאילו-עיתונאי הזה.

וזה עוד כלום לעומת שטרן. הצדקן הזה, שהטיף לנו שנים על קריסת הערכים, נתפס כשהוא מוציא מסמכים מרשות הצבא ומעביר אותם לעיתונאי, וכל זאת כדי לקדם אג'נדה אישית של רדיפת חייל. שטרן, יש להזכיר, היה ראש אכ"א כשביצע את הפשע-לכאורה הזה. אם באטדים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? אם ראש אכ"א מדליף פרטים חסויים כחלק ממאבק פוליטי, איך יוכל לבוא בתלונות לחוגרים שמדליפים פרטים לחברים, או לחוקרים פרטיים?

אם יש צדק בצה"ל, יועמד שטרן לדין וייתלשו דרגותיו. זה לא יקרה, כמובן. למה מה קרה, כולה חפ"ש. הנה עוד סיבה לסירוב לשרת בארגון המסואב הזה.

אגב הבהמה הירוקה… הסרטון ×”×–×” שווה צפיה. רואים בו קבוצה של חיילי צה"ל צועדים באזור בלעין. בקרבת מקום, משמאל, עומד מפגין וצועק. אחד החיילים מסתובב אליו, וללא כל התגרות יורה בו כדור גומי. החיילים ממשיכים לצעוד הלאה, כאילו כלום. נו, ×–×” רק שמאלני. רצוי לזכור גם ששמאלנים הם מדרגה אחת למעלה מפלסטינים, ושפלסטינים מסתובבים הרבה פחות עם מצלמות וידאו.

שווה גם לקרוא את התגובות, לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שהאוכלוסיה הישראלית היא נאורה. האמת היא שישראל נאורה מכוח חוקיה ומכוח האליטה שלה, בניגוד לרצון רוב האספסוף שחי בה. וזה לא יחזיק.

במדרגת רשעים: מדי פעם יולי תמיר מועילה במשהו: אתמול פורסם שהיא החליטה להפסיק את שירותן של כ-3,000 "בנות שירות" במערכת החינוך. כרגיל, נעמדו מגלגלי העיניים עם השביס והכיפה הסרוגה על הטלפיים האחוריות והתחילו לצרוח.

אבל תמיר צודקת לחלוטין. 90% מ"בנות השירות" מועסקות במערכת החינוך החילונית דווקא. הן חסרות כל ידע חינוכי, אין להן שום הכשרה, וכל מה שהן עושות הוא שימוש כסוכנות החזרה בתשובה במגזר החילוני. הן מלמדות "מורשת", והחינוך החילוני צריך הרבה פחות מורשת והרבה יותר ספקנות ונאורות – ודאי לא "מורשת" בנוסח שבת 18 דתיה מסוגלת ללמד.

מערכת החינוך הדתית מעולם לא היתה מקבלת מצב שבו מערכת חינוך אחרת – נניח, בנות יוצאות קיבוצים – היתה משתילה 90% מחניכותיה אצלה כדי ללמד את התלמידים אזרחות, נניח. לא; הם רוצים את מערכת החינוך שלהם לעצמם, שולחים זרועות תמנון אל מערכות החינוך האחרות – ואז צורחים כשהזרועות האלה נגדעות. למה שלא יופנו בנות השירות אל מערכת החינוך הדתית עצמה? כי זו ממילא היא מקור פרסנה עיקרי למגזר, ואין בה מקום לעוד מורות. שיקראו קצת בפרקי אבות, ויבדקו מי הוא זה שאומר "שלי שלי, שלך שלי".

שמיים, בקשו עליו רחמים: ג'ורג' וו. בוש שלח אלפי חיילים אמריקנים אל מותם, במלחמה שהיתה הכל חוץ מהכרחית, בעיראק. במלחמה נספו גם מספר לא ידוע, אך סביר להניח גבוה מאד, של עיראקים. עיראק חדלה, בפועל, מלהתקיים כגוף אחד, ואת הכלי שנשבר האמריקנים אינם מצליחים לבנות מחדש. מליוני עיראקים הפכו לפליטים.

ומה אומר על זה האיש, שבשעתו התלוצץ על העדר הסיבה למלחמה, בחפשו נשק להשמדה המונית בחדר הסגלגל? איזה קורבן הוא מקריב? ובכן, הוא הפסיק לשחק גולף. זה לא נראה טוב, הוא אומר.

המוח החשדן שלי חושב שזה לא קורבן, אלא עוד דרך של וו. להפליק סטירונת לאביו: על האב נמתחה ביקורת, משום ששיחק גולף לאורך כל מלחמת 1991. האב טען שזו דרכו להראות שהוא לא לחוץ; הוא לא שם לב ש-1991 איננה 1941, שהתפיסה השתנתה מאד. בוש ג'וניור תמיד חיפש דרכים להראות שהוא שונה מאביו; זו כנראה עוד אחת מהן.

אלוהים, כמה טוב שזה יגמר בעוד שמונה חודשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

סיפור שלא היה כך, כך היה: לפני כשבועיים פנה אלי יו"ר עמותת "דעת אמת", ירון ידען, ואמר לי שמספר הטלפון של העמותה נחסם לגישה מטלפונים "כשרים". לדבריו, נציגה של חברת אורנג' התקשרה אליו ומסרה ש"וועדת הרבנים של משרד התקשורת" חסמה את המספר. יתר על כן, ועדת הרבנים מונעת גישה לאתר של "דעת אמת" בטלפונים כשרים. אורנג' ידעה על כך לאחר תלונת לקוח, שאמר כי קודם לכן יכול היה לחייג אל העמותה, והוא רוצה להמשיך בכך למרות שהוא בחר במסלול של קו "כשר". אורנג', מצידה, מעדיפה את הלקוחות שלה מאושרים ומחייגים. האם יש אפשרות לערער על ההחלטה?

כל מחושי העיתונאי שלי הזדקפו. ועדת רבנים במשרד התקשורת? שפוסלת אתרי תוכן? הנה ההזדמנות, הזדמנות של פעם בחיים, לקבל את כל העמוד הראשי של כלכליסט! שמי יוזכר בנשימה אחת עם שמו של מוטי גילת! אצתי רצתי, קניתי מכשיר האזנה מושכלל מדי (כה משוכלל, עד שמתקינו לא הצליח להתקין אותו ונאלצתי להתקינו בעצמי) והתחלתי בסדרת שיחות.

ידען לא הטעה אותי. נציגת אורנג', ששמה שמור במערכת, אכן סברה לתומה שהאיסור הגיע מ"וועדת הרבנים של משרד התקשורת". דא עקא, שהיא טעתה, ואין – בינתיים – חיה כזו; ישנה רק ועדת הרבנים לענייני תקשורת. ומהי והל"ת? זו הוועדה האחראית על הטלפונים הכשרים.

הטלפונים הכשרים הן אחת משיטותיו של הציבור החרדי להמשיך ולחיות בגטו. טלפון כשר איננו יכול – איננו יכול פיזית – להתקשר למספרי טלפון העשויים, לשיטת והל"ת, להשחית את נפשו של צאן הקדושים. לטלפון כשר גם אין כל גישה לשירותי תוכן – אפילו לא מסרוני SMS, ועל גלישה ברשת אין מה לדבר. שיחה אדיבה עם נציג הווהל"ת הבהירה לי שהסיפור מת כתוכי ההוא של מונטי פייטון: לא רק שנציגת אורנג' טעתה, לא רק שמשרד התקשורת הכחיש מכל וכל את קיומו של ועדה רבנית מטעמו, אלא שהווהל"ת מסננת כל תוכן: "אפילו אתרי תוכן ומספרי תוכן חרדיים", אמר האיש.

אז למה אני מטריד אתכם בסיפור שלא היה ולא נברא? כי בירושלים, מסרב הדואר לחלק את העלונים של "דעת אמת". הסיבה? חרדים תקפו את אחד הדוורים שחילק את העלונים, ומחלקת הבטחון של הדואר החליטה שזה לא שווה את הסיכון.

כי לפני שבוע, הוריד רדיו תל אביב קמפיין קצר של עמותת "הלל". בניגוד ל"דעת אמת", ששואפת לגרור את החרדים, בועטים וצורחים, אל העולם המודרני, מטרותיה של "הלל" צנועות הרבה יותר: לסייע לתינוקות שנשבו, ועזבו את העולם החרדי או נבעטו ממנו, לשרוד. דברים פשוטים: איך מתנהגים בחברה, שיעורים בסיסיים במתמטיקה ובאנגלית, דיור, מציאת עבודה.

הקמפיין של "הלל" היה פשוט. הוא כלל עשרה תשדירים קצרים, בזו הלשון:

ברדיו המעבר מהעולם החרדי לחילוני נראה פשוט, במציאות לחוזרים בשאלה הוא הרבה יותר מסובך. אגודת הלל עוזרת לחוזרים בשאלה במציאת בית חם, השכלה<והסתגלות לעולם המודרני. בואו נעזור. פרטים והתנדבות בטלפון 1-700-70-70-73

ואחרי שבעה תשדירים מתוך עשרה, החליט מנכ"ל רדיו תל אביב, שי בן-מאור, להפסיק את השידורים. לדבריו, זו הטפה להחזרה בשאלה ויש בכך משום פגיעה ברגשות דת. רדיו תל אביב, למי ששכח, הוא  היה עד לאחרונה ביתם של צמד הליצנים העלובים שי ודרור, שאף פעם לא היתה להם בעיה עם פגיעה ברגשות, שלא היססו לראיין ולהלעיג בשידור חי על ילדיהם של אנשי ימין. עם זה, כמסתבר, רדיו תל אביב יכול היה לחיות.

אבל בהחלט יתכן שליבו של שי בן-מאור כלל לא נשבר למשמע יסוריהם של החרדים, שרגשותיהם העדינים לא עמדו בתשדיר של "הלל". אולי הסיפור היה אחר לגמרי. מנהלת הלקוחות של רדיו תל אביב, שירה בייניץ, כנראה לא היתה מתואמת עם המנכ"ל שלה. כשנשאלה לסיבת הפסקת שידורי הפרסום, אמרה בייניץ לאנשי "הלל" ששר התקשורת, אריאל אטיאס (ש"ס), איים לסגור את התחנה, באם יימשכו הפרסומים. אטיאס מכחיש.

לכל הפרטים על הפרשה הזו, אני אסיר תודה למתי גולן. הסיפור המדהים הזה, על צנזורה שבה אפשר שמעורב שר בישראל, שקע כאבן במים אדירים; אף כלי תקשורת אחר לא התייחס אליו.

אטיאס הוא הדוחף העיקרי של חוק צנזורת הרשת, חוק 892. אטיאס הבטיח שהוא לא יחליט בעצמו אילו אתרים ייחסמו; הוא יקים ועדה לצורך כך. אטיאס כפוף לדעת רבותיו. הרבנים הסמיכו את ועדת הרבנים לענייני תקשורת לטפל בכל מה שקשור בתקשורת. ולאטיאס, מסתבר, יש נסיון מסוים גם בצנזורה ברדיו. ולא, היא לא קשורה לפורנוגרפיה או להגנה על ילדים. היא קשורה להמשך השעבוד של רוב החרדים לרבניהם, בין אם יאבו בין אם לא.

כששאלתי את האיש מהוורל"ת אם הם מייעצים לאטיאס בנושא 892, הוא אמר ש"לא התבקשנו לסייע למשרד התקשורת, אבל אם יבקשו – נשמח". אני בטוח שהם ישמחו; שפחה על הים לא ראתה שמחה כזו. ואנחנו?

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

העיר על זה יפה דווקא יצחק לאור: ימי העצמאות של ישראל הם חגיגה לנוסטלגיה. אנו חוזרים שוב ושוב לאותם סרטים ישנים ואותם שירים ישנים. חלק גדול מהם נוצרו לפני 40 שנה או יותר. הקאנון התרבותי הישראלי קפא בסוף שנות השישים.

השמאלני, על מנטרת "הכיבוש" החוזרת שלו, הפך כבר מזמן לפארודיה שחוקה על עצמו, ובפרודיה הזו יש הרבה מן האמת. לא הכל הוא אשמת הכיבוש; אבל כשנציין, עוד כחודש – אלה מאיתנו שעוד שמים לב – 41 שנה לכיבוש, צריך יהיה לזכור שהכיבוש הוא שחרץ את דינה של ישראל לחורבן.

הרעיון שישראל תחגוג 120 שנה נראה היום מגוחך, ובצדק. הכיבוש הוא לא חזות הכל, אבל הוא האיץ שורה של תהליכים גורליים.

* * * * *

ביהדות האורתודוקסית תמיד היו זרמי מעמקים שקראו להשמדת המין האנושי. הם התמקדו בדמותו של המשיח, אותה דמות חמוצה מדם שהיתה אמורה לשלם לגויים כגמולם, והרבה מעבר, על העובדה שהפכו את עולם המשמעות היהודי על פניו והעמידו את היהודי, בתודעתו אדון העולם, ככלב נחות. אבל המשיחיות היתה גם מנגנון הגנה: שנאת האדם של היהדות המיטה עליה אסונות, ודאי בתקופת משבר. רצח הילדים המכונה "קידוש השם" בעת מסעי הצלב (מסתבר שהיהודים ההם לא ידעו שהיהדות היא דת מתקדמת, משום שהיא אוסרת על קורבן אדם), הצליח להעיר את עלילת הדם היהודית הרומאית הישנה, ולמצוא לה קורבן נאות בעיני הדמיון העממי. רוצחי תתנ"ו האמינו שעל ידי קורבן הדם שלהם, הפנמה קטלנית של שנאתם לאחרים, הם מקדמים את בוא משיח הנקמות שאליו התפללו.

המשיחיות – היינו, דחיית הנקמה האלוהית לקץ ההיסטוריה, ההוראה שליהודים אסור לעשות את מה שהם מצווים לעשות – היתה שסתום בטחון. כדי לוודא שאף פסיכי לא ינסה לממש בפועל את הפנטזיה המדממת שנעצו במוחו, הקפידו הרבנים על שסתום בטחון נוסף: איסור על דחיקת הקץ – איסור אף על חישובו – ואיסור "להתגרות בגויים ולעלות בחומה".

הציונות הצליחה לעשות דבר ייחודי: לקחת את הרעלן שנתנה היהדות לאנושות, המשיחיות, ולביית אותו חלקית. את הלהט המשיחי היא ניתבה להקמה רציונלית של מדינה שהעובדה שמהותה היתה משיחית, ניכרת היטב ממשבר אוגנדה. היהודים, כביכול לאום, לא היו יכולים להקים מדינה אלא במקום שאותו אמור לגאול המשיח.

ועד 1967 ×–×” עבד, בערך. שנאת האדם – שלא נעלמה, ×›×™ הסוציאליסטים היהודים היו אובססיביים באותה מידה כמו אחרון הדתיים בנושא טוהר הדם, ומפא"×™ סירבה בשנות השלושים לפתוח גן ילדים משותף ליהודים וערבים, בנימוק שהדבר יוביל לנישואי תערובת – הודחקה ברובה. האתוס הסוציאליסטי בוודאי סייע בכך. ישראל היתה מדינה רציונלית, בדרך כלל. חמדנית, נוטה למלחמות ולגזל אדמות – אבל רציונלית. היא הביאה ברכה לתושביה, אפילו הלא יהודים שבהם, הרבה יותר מכל המרחב המחליא שבו מצאה עצמה. במונחי הדה-קולוניזציה, ישראל היא הצלחה מהדהדת. לצד הודו, היא כנראה ההצלחה היחידה.

ב-1967 הציונות הקלאסית כבר היתה בדעיכה. ישראל הפכה לחברה נורמלית יותר, עירונית יותר. הציונים, מתוך תפיסתם הרומנטיקנית, תמיד שנאו ערים. אבל באמצע שנות השישים כבר אי אפשר היה להכחיש את דעיכתה של דת עבודת האדמה; בן גוריון המציא, על כן, את הדת החדשה: דת השואה. הציונים הם ציונים משום שבחוץ יש זאב נאצי גדול ורעב. במשפט הראווה של אייכמן – משפט צדק על אף שהיה משפט ראווה – נתן בן גוריון אישור לדבר על מה שעד כה שתקו עליו. הטראומה הגדולה נחשפה – והיא תונחל לדורות הבאים. כל יהודי. הכהן הגדול של כל חוליי ישראל, אלעזר שטרן, זיקק את התפיסה הזו במשפט קצר: “כל יהודי צריך לראות עצמו כאילו יצא מאושוויץ". כל יהודי הוא, על כן, ראשית כל קורבן.

ב-1967 התמזגו דת אושוויץ והמשיחיות הישנה. אושוויץ הנחילה לישראלים את התפיסה שמותר להם, מוסרית, לעשות הכל; אחרי הכל, העולם חייב להם שישה מיליונים. בהיפוך מצמרר, הצליחו הנאצים להנחיל לישראלים את הניהיליזם המוסרי שלהם: לחזק, סבורים הישראלים, מותר הכל, ועצם הדיבור על מוסר הוא צביעות. כל אחד יקים מחנות השמדה, אילו רק יוכל. לתוך התפיסה הזו התפרצה – לאחר הנצחון הידוע מראש של יוני 1967, לאחר שמלחמת התעמולה של צה"ל, שרצה במלחמה, שכנעה את הציבור היהודי שהוא על סף השמדה – גם החזרה אל חבלי האבות התנ"כיים. המשיח, נדמה, כמעט עומד בפתח; הקוקיסטים השתכנעו שהוא מקיש בדלת.

והכל השתחרר. שנאת האדם הישנה התעוררה ושבה לזירה הציבורית. ישראל הפכה למעצמה קולוניאליסטית בהנהגת מפלגת העבודה, וכמו כמעט כל רעיון עוועים, גם זה הובל על ידי שמעון פרס. ירושלים סופחה, והתנחלויות הוקמו בגדה וברצועה.

ישראל מעולם לא עברה חילון. תועבות התלמוד, הקבלה והאגדה מעולם לא קיבלו בקרב היהודים את הטיפול שקיבלו בעת ההשכלה הטקסטם הנוצריים. לא היו ליהודים גיבון או וולטר, יום או פיין. (וזו, בהערת אגב, הוכחה נוספת לכך שהיהדות היא דת אך לא לאום היא שהאנגלים והצרפתים קיבלו לתוכם את החושבים החופשיים שלהם; אלו היהודים אולצו לצאת מתוך המחנה.) הסוציאליזם של מפלגת העבודה ורוב גרורותיה ×”×™×” אנטי-דתי, אבל האנטי-דתיות שלו הייתה אוטומטית, היא העתיקה את האנטי-נוצריות ולא פיתחה זן משלה, שיתאים ליהדות. הדת לא זכתה לאותה התקפה שעברה הנצרות באירופה. ומשנאת האדם, כאמור, מעולם לא נפטרו הציונים. כשרעלן המשיחיות חזר, מחוזק מאי פעם, לא היו לרוב הציבור הישראלי נוגדנים נגדו. כמעט ללא ויכוח ציבורי – הוא יקרה רק לאחר עשור, מאוחר מדי – הפכה ישראל למעצמה קולוניאליסטית. המשיחיים החדשים נופפו כל העת באיום מלחמת האזרחים, לא תמיד במרומז, ומול האיום ×”×–×” שקע רוב הציבור – שלא ידע לנסח לעצמו מדוע הוא מתנגד לכיבוש, אם אכן התנגד – באפתיה.

* * * * *

היתה בעולם רק עוד מדינה אחרת שנקטה מדיניות דומה: דרום אפריקה. הדמיון בין ישראל ובין דרום אפריקה של האפרטהייד ראוי להתבוננות: שני עמים ממוצא אירופאי טענו לילידות בעולם השלישי, פיתחו שפה משלהם, חזרו אל הברית הישנה שבתנ"ך ונשענו עליה כהוכחה אידיאולוגית. האנטישמיות של האפריקנרים התקזזה עם שנאת הגויים של הישראלים, ושתי המדינות הפכו לאחיות-מצורעות.

בישראל ובעולם שבים ודנים בשאלת זכות קיומה של ישראל. האטלנטיק, ירחון נחשב ולא בדיוק שמאלני בארה"ב, הקדיש את שער גליון מאי שלו לשאלה "האם ישראל תשרוד". ישראלים נוטים להגיב בזעם על עצם השאלה, באמרם שאיש אינו מערער על קיומה של בריטניה או צרפת.

אבל בריטניה או צרפת הינן מדינות ילידות. הן אינן קולוניה אירופאית – בחלקה – בעולם השלישי. את הקולוניות שהיו להן, הן פירקו – בדם ובזעם, אבל פירקו. ישראל היא שתל זר במזרח התיכון, תזכורת תמידית לאירופה רוויית האשמה – היא מתפלשת בה יותר מדי, בהתחשב בתוצאות הדה-קולוניזציה; סביר שהכיבוש האירופי, ברוטלי ככל שהיה, הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לארצות הנכבשות – של עברה הקולוניזטורי. כשאחמדינג'אד אומר שאם האירופים רוצחי היהודים רצו להקים להם מדינה, הם היו צריכים לעשות זאת על אדמת אירופה ולא להפיל את התיק על המזרח התיכון, הוא צודק ללא עוררין. לידתה של ישראל בחטא.

על החטא הזה אפשר היה לעבור לסדר היום – הוא חטא קטן, ביחס – אבל ישראל התעקשה להדגיש אותו במדיניות הכיבוש שלה. היא הפכה לדוגמת "הרצחת וגם ירשת": על החטא של 1948 היא הוסיפה את חטא 1967. עם הראשון יכול העולם, בדוחק, לחיות; עם השני לא. תוצאת ההתנחלויות היא שחלק ניכר מן העולם, או על כל פנים מקובעי הטעם שלו, שוב אינו עושה הבחנה בין ישראל הגדולה וישראל הקטנה; שתיהן פסולות מחמת מיאוס.

אפשר לטעון עד מחר שזה לא צודק; בן דרור ימיני עושה זאת אחת לשבוע בטוריו. הוא מצביע יפה על העיוורון האירופי, שמתייחס פחות לרציחתם של יותר ממאתיים אלף איש בדארפור מאשר למותם במלחמה של כמה מאות פלסטינים, חלקם הניכר חמושים. זה לא צודק, זה מטומטם, זה פסול מוסרית – וזה לא משנה. קיומה של ישראל פוגע במשכילים ובפסוודו-אינטלקטואלים האירופים הרבה יותר מדארפור, משום שהמצפן המוסרי שלהם מכוון, עדיין, לשנות החמישים והשישים ולמאבק הגדול נגד הקולוניאליזם, שהוא בעיניהם החטא הקדמון. ישראל מגרה את בלוטות הרגישות שלהם.

ישראל היא קולוניאליסטית, ודאי; אבל היא איננה היחידה. סוריה היתה, במשך שני עשורים, כוח קולוניסטי בלבנון, והערבים הם קולוניסטים גרועים במיוחד בדארפור. זה לא משנה; הערבים הם בני העולם השלישי ולכן אוטומטית צודקים. רצח של "מדוכאים" על ידי "מדוכאים" אחרים שובר את פרדיגמת החשיבה של הפוסט-קולוניאליסט הממוצע, יוצר דיסוננס קוגניטיבי – ולכן אין דנים בו.

גם העובדה שהפלסטינים הם, פחות או יותר, הדוגמא המאוסה ביותר לתנועת שחרור לאומי; גם העובדה שפלסטינים הרגו הרבה יותר פלסטינים משהרגה ישראל; גם העובדה שהפלסטינים הם חלוצי הטרור האיסלמי; גם העובדה שלמדינה פלסטינית אין יכולת שיור אלא כעוד דיקטטורה מוסלמית מצחינה; גם העובדה שהפלסטינים הוכיחו פעם אחר פעם שאינם רוצים בדו קיום בשלום, שהם מעדיפים הריגת ישראלים על מדינה – גם זה לא יעזור. הפלסטינים הם "בני העולם השלישי"; הישראלים הם "אירופאים" (לא ממש, אבל היי – לפוסטמודרניסט הממוצע זה לא משנה) – ובזה זה נגמר.

אולי אפשר היה, פעם, לפני 15 שנים ורצוי יותר, להפטר מהשטחים ולהציל את מעמדה של ישראל. לא עשינו את זה. הפרחים לצה"ל ולימין הישראלי. עכשיו כבר מאוחר מדי – מה גם שאין שום אפשרות מעשית לנסיגה. ישראל, מבחינת העולם המערבי, היא דרום אפריקה – ודרום אפריקה גרועה במיוחד, משום שהצלחתה המרשימה מול כל שכנותיה מציגה את התפיסה הפוסט-מודרנית ש"כל התרבויות שוות"באור נלעג במיוחד.

* * * * *

הסתגלנו, בשנים האחרונות, למעמד משונה במיוחד: מדי שנה, מחלק בנק הפועלים דגל ישראל לקוראי העיתונים לקראת יום העצמאות. השנה התעלה בנק אריסון על עצמו וחילק דגלים שגויים. לא נשמע קול זעקה.

ישראל הופרטה לדעת בשני העשורים האחרונים. גם זו, כקללת קרתגו של גרייבס, היא תוצאת הכיבוש. המון כסף זרם לישראל אחרי 1967. חלק גדול ממנו נבע מכך שפתאום היה לישראלים מקור לא אכזב לעבודה זולה – פלסטינים. התוצאה היתה, במהירות יחסית, שקיעת השוויון בחברה הישראלית. העבודה הפלסטינית הזולה שברה את כוח העבודה הישראלי, במיוחד העבודה המאורגנת. ובמקום שיש כסף קל, הוא הופך לעגל הזהב היחיד של החברה.

רוב הישראלים נשארו מאחור. כשליש מהם מרוויחים פחות משכר מינימום. אבל מחאה של ממש אין כאן: המלחמה הבלתי פוסקת עם הפלסטינים, למרות מחירה המגוחך – בשישים שנות קיומה של ישראל, מתו פחות מ-1,700 אזרחים בפעולות איבה; פחות משלושים בממוצע בשנה – משמשת שסתום לחץ נהדר כנגד זעם חברתי. היא משתלבת בבורות הישראלית הכללית בכלכלה – מה, תצא למחות על שחיקת שכר כשיש מחבלים מתאבדים שם בחוץ?

אלא שיותר ויותר שראלים הופכים למנוכרים לחברתם, שאינה מציעה להם דבר ודורשת מהם קורבנות גדולים. דמוקרטיה איננה יכולה לשרוד ללא מעמד בינוני, המעמד הבינוני הישראלי נשחק בעקביות, ישראל נמצאת באיזור עימות, הדמוקרטיה שלה תמיד היתה חלקית, והיהדות עוינת במפורש לדמוקרטיה ולזכויות אדם. כל אלה הם סימני אסון מתקרב.

* * * * *

השילוב של כל אלה הופכים את סיכויי השרידה של ישראל ללא סבירים. אם תשרוד, היא ודאי תהיה מדינה ששרידתה איננה כדאית לעולם. ככל שישראל הופכת למדינה יהודית, נמלטים ממנה טובי בניה, יוצריה ועובדיה המיומנים. יותר ויותר נחלקת ישראל למדינת תל אביב – בה יש רוב לישראלים – ושאר המדנה,בה יש רוב ליהודים. הישראלים פונים לאירופה וארה"ב; היהודים ישתלבו היטב במרחב, עוד קבוצה קנאית, רצחנית, שונאת אדם. בית שנחלק על עצמו, לא יעמוד.

אין פירושו של דבר שתהיה מלחמת אזרחים; רוב הישראלים יעדיפו להגר. חלק ניכר כבר מחפש במרץ דרכון נוסף. רובם, סביר להניח, יאבדו את שרידי זהותם היהודית; בכל מקום שבו ניתן ליהודים לעשות כן, והתרבות היתה גבוהה, הם ערקו מן היהדות בהמוניהם. טוב הדבר.

ישנם סימני קריסה נוספים – בצה"ל דנתי כאן לא מעט – אבל נראה שממנה עצמה אין נסיגה. בסופו של דבר,תהליך שלהערכתי יארך כעשור או שניים, ישארו בישראל רק אנשים שיהיו עניים מדי, קנאים מדי, או דחויים מדי מכדי להגר. הפנאטים שלנו ייערכו למלחמת יום הדין עם הפנאטים שלהם. ותוצאותיהן של מלחמות כאלה ידועות, בדרך כלל, מראש.

כשהכל ייגמר והאבק – הרדיואקטיבי? – יתפזר, תתכווץ היהדות האורתודוקסית לתנוחה העוברית האהובה עליה, וכהרגלה ×–×” 2,500 שנים תאשים באסון את כולם פרט לעצמה. חלקם של משיחי השקר יטושטש, חלקה של שנאת האדם יועלם לחלוטין – ושנאת המין האנושי תמשיך לפעפע. עד הסיבוב הבא.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

בכל פעם שאני, או אחרים, תוקפים את הגרוטסקה הנתעבת שהיא ההלכה היהודית, קמים צווחני תומכיה – לעיתים קרובות, אין מדובר ביהודים ממש (לאלה אין בעיה, על פי רוב, להודות בשנאת האדם שלהם) אלא ב'חילונים' לכאורה, החפצים במשהו לא ברור שנקרא 'זהות יהודית' או 'תרבות יהודית' – ומודיעים לי שהיא היתה נאורה יחסית לזמנה. הזמן הוא, בדרך כלל, ימי האימפריה האשורית; יש מהם השוגים לחשוב שהיהדות היתה נאורה יחסית לימי הביניים, ומנפנפים ברמב"ם. המהדרין מנפנפים בו מבלי לקרוא מילה מדבריו, ועל כן מופתעים פעם אחר פעם לגלות ש"הנשר הגדול" היה, בסיכומו של דבר, אוכל נבלות. השבוע האחרון סיפק כמה דוגמאות, לאלו שעוד נזקקו להן.

השערוריה הגדולה של הימים האחרונים היא פסק ההלכה של שלושה רבנים בבית הדין הרבני העליון, שביטלו את כל הגיורים שביצע הרב דרוקמן מאז שנת 1999. האבן הזו לא הושלכה לבאר על ידי שוטים, אלא על ידי רשעים: שלושת הדיינים סרים למרותו של אלישיב, מנהיג הליטאים, ששם לו למטרה לקעקע את הרבנות הלא חרדית. תחילה העלה את הליצן המושחת (ויש מי שיאמר, שולח הידיים) מצגר על כסאם של קוק וגורן; אחר כך חיסל את היתר המכירה בשמיטה; ולבסוף אמר למעשה, באמצעות שלוחיו, שהרבנים המזרוחניקיים כלל אינם רבנים. התפלץ הזקן ודאי חווה עונג שבת יוצא דופן: הוא הצליח להפוך את הרבנות הראשית, המוסד השנוא, ככלי נשק נגד יריב אידיאולוגי ותיק – אותו יריב שהקים אותה.

בעולם ההפוך של החרדים, שלוחי עבירה אינם ניזוקים. פסק ההלכה הנפשע כל כך על פניו – אין שום פוסק, אפילו לא יהודי אורתודוקסי ישר, שיבטל אלפי החלטות בגלל תקלה בהחלטה אחת – יתקבל בצהלה במגזר הנכון. דבר לא יקרה לשלוש הבובות של אלישיב. אבל על אלפי אנשים חרב עולמם. יש אלפי זוגות, שעכשיו בכלל לא ברור אם הנישואים שלהם בתוקף. יש אלפי ילדים, שיתכן – הכל תלוי במי ישלוט ברבנות הראשית – שלא יוכלו להתחתן במדינת ישראל. יתכן שיש ספק אפילו בדבר אזרחותם, שכן יהדותם מוטלת בספק.

והאמת היא שהאשמה לא מוטלת באלישיב. הזדון, ודאי; הבוז התהומי לאנשים הקטנים, קשי היום, שאינם מחוגו – ללא ספק; אבל האשמה היא באזרחיה הטובים של מדינת ישראל, שידעו בדיוק ביד אילו מפלצות הם מוסרים את חוקי האישות, ובכל זאת עשו כן. במשך יותר מארבעים שנה התריעו שורה של גופים – מהוועד נגד כפיה דתית וערי ז'בוטינסקי, מרצ של שולמית אלוני ועד "קולך" – על הסכנה שבהעמדת גברים יהודים אורתודוקסים בסמכות שפיטה על הציבור. נוח לתלות את האשמה בעסקאות פוליטיות מגונות, וכאלו לא חסרות; אבל בהתחמקותה של ישראל משינוי המערכת הנוראה הזו, הגרועה כמעט מכל מערכת אנושית פרט לזו המוסלמית, העידו רוב תושביה שהם אוהבים את אדונם, אינם אובים לצאת חופשי. הבעיה היא שהאוזן הנרצעת היא, לעיתים קרובות, של אלו שלא בחרו בעבדות.

רוב יהודי ישראל מקיימים אדוקות את מצוות "שנא את הרבנות" (את "אהוב את המלאכה" קצת פחות, אם כי רבים מהם שמחים "שלא להתוודע לרשות" – על כל פנים, לא לרשויות המס). היא אחד הגופים השנואים בישראל. ועדיין, למרות השנאה הציבורית, היא עומדת. האירוניה היא שהיחידים הכפופים לרבנות הם החילונים; לחרדים ולחרד"לניקים יש רבנים משלהם. מאז כהונתו של עובדיה יוסף, לא נשא רב בעל משקל הלכתי משמעותי בתפקיד. ויוסף, יש להזכיר, לא מכהן בתפקיד כבר 25 שנים.

מדוע, על אף השנאה, על אף אי הרלוונטיות שלה, הרבנות שורדת? משום שהיא מאפשרת להמוני הבורים המאכלסים את ישראל, שאינם יודעים דבר ולא יזהו דף גמרא אם זה יתקוף אותם בסמטה אפלה, לומר כי הם יהודים. העוול המתמשך שהוא חוקי ההלכה בישראל עומד כחיץ בינם ובין הכאוס הצווח, שידרוש מהם להגדיר את עצמם. הרבנות הראשית היא המולך שלנו, עליו אנחנו מעלים את החלשים שבחברה.

האם יצא לאלישיב ולחבר מרעיו משהו מהשטיק של השבוע האחרון? כנראה שלא. העוול זועק מדי. אם צריך, הפעם תפרק הציונות הדתית את הרבנות הראשית בעצמה, כגולם שקם על יוצרו. אבל אלישיב ותולעיו הרוויחו סטטוס: הם הראו להם.

תרגיל דומה ביצע אתמול השופט גרשון גרמן, מבית הדין למשפחה ברמת גן. גרמן, בוגר ישיבה המתקרב לגיל הפרישה והמשמש מזה כ-19 שנה כשופט שלום – איך לומר, לא בדיוק סימן להצטיינות במערכת המשפט – החליט כנראה לסיים את הקריירה השקטה למדי שלו בבום ולצאת גיבור בקרב מגזר שונאי המין האנושי. אתמול הוא פסק ש"אי אפשר להגדיר הומוסקסואלים כמשפחה" וש"ערכיה של תורת ישראל הם אדנים וביטוי לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית".

אפשר להתווכח עם הפסיקה של גרמן. אפשר לדבר על ההומוסקסואליות הרווחת בטבע. אפשר לתהות איך, לעזאזל, הפך ויקרא 22:18 לאחד מעיקרי היהדות. אפשר לשאול, בהנתן קריטריון הפוריות למשפחה שהציב גרמן, האם הוא מציע לכפות גירושין על זוגות עקרים. אפשר להזכיר לו שהחוק הישראלי, מה לעשות, נשען על חקיקה בריטית ולא על חקיקה יהודית, ושהשתלים היהודיים בו לא נקלטו. אפשר, אבל אין באמת טעם.

גרמן יודע היטב ששורה של פסיקות של בית המשפט העליון הפוכות לשלו. הוא יודע שההחלטה שלו תתהפך – אם צריך, אז בעליון. כמו המרקדים לחלילו של אלישיב, הוא לא פוסק: הוא תוקע אצבע בעין.

נתנו לכת חשוכה, שמונה פחות משני עשיריות האחוז מהאנושות כנבחרי האל, שליטה עצומה על חיינו. זו התוצאה. אולי היה ליהדות מה לתרום במאה השביעית לפני הספירה – אבל אנחנו חיים 2,800 שנים לאחר מכן. הגיע הזמן להשליך אותה למקומה הראוי, לפח האשפה של הרעיונות. הגיע הזמן לומר בגלוי: את היהדות נסיר בבוז. הבו לנו את חוקות בני יפת. גרועים מחוקי היהודים הם לא יהיו.

הגיע הזמן לפרשת דרייפוס משלנו, מאבק עקוב מדם בין הריאקציה והמודרנה. אולי נפסיד בו; צרפת כמעט והובסה. אבל תבוסה אחת, סופית, מהדהדת, תהיה טובה על הזחילה בלתי פוסקת לריאד שאנו חווים מדי יום. ואם לא תקום רפובליקה ישראלית כתוצאה ממאבק זה, אפשר יהיה להשלים בלא צער עם השמדתה – שבוא תבוא – של ישראל; לעולם אין צורך בסעודיה יהודית.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ארגונים מאוסים רבים יש בישראל, אבל ספק אם יש מתחרים ל"יד לאחים" בתחום. הארגון הזה, המריח באופן חשוד כארגון מסונף של חב"ד (הסיסמאות הקבועות של "אהבת ישראל" ו"אני אוהב כל יהודי" הן סימן היכר מובהק) מתמקד בהצלת בנות ישראל חסודות שנפלו בין הערלים ובהחזרתן לחיק הצאן הכשר, ופעולותיו נראות, לעיתים קרובות, כחטיפה. מעבר לכך, הם עוסקים בקשקשת בלתי פוסקת כנגד "מיסיונריות".

השבוע הם מצאו טרף חדש: הם מרחו את שמה של הנערה בת אל לוי, בת 17, שהוכתרה ככלת התנ"ך של בתי הספר החילוניים, בעיתונות הדתית. הם דורשים מן הרבנים החרדיים והחרד"ליים להחרים את חידון התנ"ך העולמי, בטענה שלוי באה ממשפחה של יהודים משיחיים ושעל כן היא אוטומטית חשודה ב"מיסיונריות". לטענת ציידי הנשמות, “המיסיונרים מתוחכמים, לקחו בחורה מיסיונרית מהיהודים המשיחיים והיא הולכת להיות מלכת התנ"ך או הסגנית. על ידי זה שהיא תקבל פרסום ככלת התנ"ך, הם ייכנסו לתודעה כאילו הם יהודים. זה פשוט ניצול, לפתות יהודים לנצרות". הרבנים, תמיד אצים להרע, מיהרו לתמוך.

נניח עכשיו לפחד הקמאי של החרדים מהנצרות – הם יודעים היטב ידה של איזו דת עליונה בשוק הרעיונות – ולחוסר הבטחון הנורא שבהנחה האווילית שאם רק ישמעו המוני בית ישראל, יהודים כשרים שכמותם, שיש נוצריה שמכירה את התנ"ך טוב מן היהודים, מיד יאוצו אל אגן הטבילה הקרוב. נניח עכשיו גם למהירות שבה ממהרים רבנים להחריב את עתידה של נערה שכלל לא פגשו ושעמה לא דיברו. אין לצפות מרבנים אורתודוקסים שיהיו אנשים הגונים; דתם אוסרת זאת וההיסטוריה שלהם לא תומכת בכך. גם מהאינקוויזיטורים של נרג מתנחלים, שפנו אל אבי הנערה וקיבלו ממנו את התשובה המחשידה מאד שהוא "אדם ירא שמיים, שמאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב ובכל הנביאים", אין לצפות לדבר.

אבל הפראנויה היהודיסטית – עד כמה שהיא מדאיבה ומכוערת – איננה הסיפור. גם העובדה שהפיגוע כנגד יהודים משיחיים בפורים צלל כאבן במים אדירים איננו הסיפור, לא הפעם. הסיפור הוא משרד החינוך. הגוף שעומד להגיש לכם זרם לימוד חדש, אשר לא ידע יוסף – הזרם היהודי החילוני – הודיע שהוא פשפש ובדק, חקר ומצא, והגיע למסקנה ש"התלמידה יהודיה ואין פסול בהשתתפותה בחידון".

ומכלל הן אתה שומע לאו: אילו מצאה הלשכה הקדושה של יולי תמיר שבת אל לוי נוצריה היא, אבוי, הרי היתה פוסלת אותה מלהתמודד בחידון התנ"ך הארצי על אף הצלחותיה המוכחות. העובדה שהיא גברה על כל מתחריה לא היה בה די; טומאת דמה או חרפת מינותה היתה עומדת לה לרועץ.

ואכן זו מדיניות משרד החינוך מימים ימימה. מכר שלי, ד', בן להורים נוצריים, הפך לשונא ישראל מובהק בעקבות פרשיה כזו בדיוק. הוא הצטיין, הוא עמד בתחרות בכשרונו ובכוחו – ונפסל על ידי הלשכה הקדושה בשל המינות בה החזיקה משפחתו.

ראוי לצטט כאן את דברי מרטין לותר קינג: “אתה מוצא את לשונך מתעוותת ודיבורך מתפתל, כאשר אתה מנסה להסביר לבתך בת השש מדוע אינה יכולה ללכת לפארק השעשועים שפורסם זה עתה בטלוויזיה, ואתה רואה את הדמעות נקוות בעיניה כאשר אתה מסביר לה שפאנטאון אסורה בכניסה לילדים צבעוניים, ורואה את ענני הנחיתות המדכאים מתחילים להעיב על שמיה הקטנים, ורואה אותה מתחילה לעוות את אישיותה הקטנה על ידי פיתוח, בלתי מודע, של מרירות כלפי לבנים”. ראו ההבדל בין קינג לפני ארבעים וחמש שנים ובין ממשלת ישראל כיום.

ספי רכלבסקי, שפרסם לאחרונה את "אין גבול", נבעט אתמול מוועדת הפנים של הכנסת משום שהעז לומר שחוקי האישות של ישראל, על פיהם אין יהודים יכולים לטמא את גזעם בנישואים לבני קבוצות אחרות, מזכירים את חוקי נירנברג. סביר להניח שהוא יגונה בקרוב כאנטישמי, אבל האמת איננה אנטישמית. והאמת היא שחוקיה של ישראל – גדולים כחוקי האישות, קטנים ככלל האוסר על לא יהודים להגיע למלוא הפוטנציאל שלהם בחידון התנ"ך, וגוזרים עליהם "ענני נחיתות מדכאים" – קרובים הרבה יותר לנירנברג משהיינו מוכנים להודות.

יקפוץ מי ויאמר – חובשי הכיפות טובים בפילוחי כינים שכאלה – שהחידון מיועד ממילא לבני נוער יהודים, ועל כן רשאית הלשכה הקדושה לאסור על השתתפותם של לא-יהודים בחידון. הבל הבלים: משרד החינוך ממומן מכספי התושבים כולם, והוא איננו רשאי להפלות בין האזרחים על פי מוצאם או דתם, ואיננו רשאי לממן תחרויות מפלות שכאלה. הדרווישים של מרכז הרב, חסרי המוח של הברסלבים, המיסטיקנים ההוגים ברזי מצוות נקמה בגויים של חב"ד, הקברים המטויחים של פונייביץ', עבדי גור – אלה רשאים להקים להם תחרויות משלהם, בהם יפלו לא רק יהודים אלא גם את בני הכתות האחרות. משרד החינוך הישראלי איננו רשאי לעשות כן.

ומאחר והוא עושה כן, ומאחר והזעקה הציבורית איננה על התועבה הזו אלא על כך שאיזה תמנון חורש רע בדמות ילדה בת 17 צלח את הרשת, אין מנוס אלא לומר שוב, ביום שואה זה, שלאושוויץ הרכבת שלנו עוד לא הגיעה – אבל בנירנברג היא חונה מיום יסוד המדינה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אריה סתיו, עורך הבטאון "נתיב", קרא הערב לרציחתם של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ, ציפי לבני. מאחר והסתה ישירה לרצח היתה עשויה לעורר את היועץ המשפטי לממשלה מתנומתו, הקפיד סתיו לערפל את דבריו. הוא לא קרא ישירות לרצח, אלא רק ל"העמדה לדין על בגידה". אליבא דסתיו, “אהוד אולמרט וציפי לבני, שמנהלים משא ומתן גלוי על מסירת ירושלים ירושלים… חייבים לכאורה, על פי המשפט והגדרת חוק הבגידה, בעונש מוות".

את הקו ×”×–×” כבר ראינו בפעולה. השתמש בו אדיר זיק, משולח הרסן שבאנשי הרדיו הישראלי ואיש ערוץ7,אשר קרא, לפני 13 שנים בערך, להעמדה לדין של ראש הממשלה רבין על פי אותו סעיף עצמו. הן זיק והן סתיו ידעו היטב שלממשלה יש רשות לשאת ולתת עם מדינות זרות, ושסעיף ×–×” לא נועד לחול על ממשלה הכפופה לכנסת. כל כוונתם היתה להתיר את דמם של אויביהם. במקרה של זיק, ×–×” הצליח. במקרה של סתיו – ימים יגידו. אחרי זיק, לא יוכל סתיו לטעון שלא ידע שמדובר בחומר נפץ.

אבל סתיו איננו שוטה – למרות הדעה המקובלת על תרגומיו – והוא יודע בדיוק מה הוא עושה: הוא מכה בתוף.

* * * * *

המקום שבו אמר סתיו את הדברים ראוי לעיון. היה זה כנס יהודיסטי שנערך – תחת הכותרת הדו-משמעית "ישראל בין העמים" – ושנערך שלא במקרה ברמלה. אל רמלה, כמו אל לוד ואל עכו, הגיע גרעין יהודיסטי שמטרתו "לייהד" את העיר. עימותים בין התושבים המקוריים ובין המתנחלים בלוד ועכו כבר נרשמו.

הרשימה הקבועה של הרבנים שהגיעו למקום – שוב דודקביץ' מיצהר, שוב זלמן מלמד, שוב דב ליאור, ולמרבה השמחה נפקד מקומו של שמואל אליהו – כבר אמרה הכל, למי שמכיר את הקודים הפנימיים, בדבר משמעות הדיון ב"ישראל והעמים".

והם לא הפתיעו. הם אף פעם לא מפתיעים. מלמד קורא להענקת אזרחות ישראלית יהודית – דבר שיוביל, כפי שכתב היום היטב אברהם בורג, לביטול החשש מפני "נאמנות כפולה" של היהודים ויחליף אותו בוודאות שנאמנותם שייכת למדינה אחרת; ספק אם יש הצעה מזיקה יותר ליהודי העולם. אבל יהודי העולם לא מעניינים את מלמד אלא כשמן על גלגלי המהפכה האמונית שלו. אגב, ynet הצניע זאת יפה, אבל מלמד גם קרא לשלילת אזרחותם של ערביי ישראל. ואכן, אין להאשים את העורך; רב הקורא לאפרטהייד – “גר תושב", בתלמודית נקיה – כבר מזמן איננו חדשות. ×–×” אפילו לא כלב נשך אדם; ×–×” כלב שרץ אחר זנבו.

דב ליאור קונן על כך ש"המלאכה לא הושלמה" במלחמת ששת הימים, ועל כך שאזרחי ישראל הערבים לא גורשו אל מעבר לגבול. את ההטפה הזו, לגירוש יותר מ-20% מהאוכלוסיה, קינח ליאור בתירוץ הידוע מבית מדרשו של צביקה יהודה'לה קוק, ש"אין לנו שום דבר נגד אחמד או מוחמד כפרטים". ולמה שיהיה לך משהו כפרטים, אם אתה מתכוון לגרש אותם ככלל? על אמינותה של אמרה זו של קוק, ועל הצביעות בחזרה הבלתי פוסקת עליה, אפשר ללמוד משיעור האדמות הפרטיות הגזולות שעליהן נבנו ההתנחלויות. אבל זה כבר באמת סיפור אחר.

דודקביץ' חזר למקורות הציוניים, והעניק להם את מגע מידאס המהופך שהציונות הדתית מצטיינת בו כל כך. לשיטת הרב של הפרועה שבהתנחלויות, אין להעסיק פלסטינים כל זמן שיש יהודים שאין להם פרנסה.

אז מה היה לנו פה. קריאה משתמעת לרצח ראש ממשלה ושרת חוץ. קריאה לגירוש של 20% מהאוכלוסיה הישראלית וקינה על כך שהדבר לא בוצע קודם לכן. קריאה לסיפוח רטרואקטיבי, ומבלי לשאול בדעתם, של יהודי העולם לישראל. קריאה לחרם כלכלי על בני עם אחר. לא רע לערב אחד.

* * * * *

לפני 13 שנה ירה שליח הציבור של היהודיסטים בגבו של ראש הממשלה הנבחר. בעדותו הראשונה, לפני שהספיק להבין שרוב הציבור לא איתו ושהוא גרם נזק לבני הכת שלו, אמר הרוצח ש"בכיכר נישאו נאומים בערבית" והתגאה במה שעשה. הוא גם הודה שקיבל אישור רבני לרצח. פרט לרצח ראש הממשלה, תכננו הקושרים – כנופיה של בני ישיבות הסדר – גם מעשי טבח בפלסטינים. לצורך מעשי טבח אלו, גנבו כמה מבני הכנופיה חומר נפץ מצה"ל. אביו של אחד הקושרים סייע להסתרת חומרי הנפץ. הידיעות על בקבוקי היין הנפתחים בתפוח וחגיגות הריקודים במשלחת "בני עקיבא" בפולין נעלמו תוך יומיים מדפי העיתונים.

יגאל עמיר, חגי עמיר ודרור עדני עדיין מרצים את עונשם. שאר חברי הכנוםיה חמקו מעונש. הצבא לא העמיד לדין את אלו שתכננו להפנות את נשקם, שקיבלו ממנו, כנגד אזרחים הנמצאים תחת משמורתו. אף ישיבת הסדר לא פורקה. כשנקב יואל בן נון בשמותיהם של ליאור ונחום רבינוביץ' כרבנים שנתנו את האישור ההלכתי לרצח, הוא הוקא מתוך הציבור שלו ונזקק לשומרי ראש. בתגובה, ניסה יוסי ביילין להכניס את המפד"ל לממשלת פרס קצרת הימים. ואחרי שישה חודשים, כמובן, בא נתניהו.

בקצרה, היהודיסטים יצאו מרצח רבין מחוזקים. הם בעטו בגדר המציאות, וזו קרסה בקול רעש. הם רצחו ראש ממשלה – וכן, זה "הם"; מי שיצר אצל הרוצח את התחושה שהוא גיבור העם; מי שהציף את שלמה אבינר בכל כך הרבה בקשות לפתווה כנגד ראש הממשלה, עד שאבינר נאלץ להוציא פסק שקובע ש"ראש הממשלה איננו ערב רב"; מי שהתפתל וגלגל עיניים ומחאתו תמיד היתה כפולה, טרם ניקה את הדם הזה מעל ידיו – ושום דבר לא קרה. הרבנים עדיין על מכונם. הישיבות ממשיכות להרעיל את מוחות תלמידיהן. והערב נשמעה, שוב, הקריאה לרצח הבוגדים. למה, אם כן, לא לעבור מדיבורים למעשים? מה הנזק?

נהוג לומר, במקרים כאלה, ש"הכתובת על הקיר". אולי ראוי להשתמש בביטוי חריף יותר, זה שבו השתמש ברכט כשהתברר, זמן קצר לאחר המלחמה, שהתפיסות הנאציות עדיין מפעפעות בעם הגרמני. הכלבה ההיא, שהמליטה את הגורים ההם – כתב ברכט – מיוחמת שוב.

כשזה יקרה שוב – ואירונית, מה שיכול להציל את אולמרט מרצח הוא אפסות יכולתו הפוליטית – נשמע שוב את אותם התירוצים. עשב שוטה. אקדמאי מנותק. אי אפשר להכליל ציבור שלם. צריך להבין את הזעם. שופכים את דמנו. זכרו אותם, את הדוברים בערב על "ישראל בין העמים". רוב הסיכויים שתשמעו את המנטרות הריקות האלה מהם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הלל וייס, היהודיסט (*) והקללות, פרסם היום בנרג מתנחלים טקסט חריג אפילו יחסית לו עצמו. הוא קורא לבני עדות הדובון והעוזי שלא לציין את יום העצמאות, ובתוך שאר התשפוכת הפראנואידית, קורא לטהר את דגל המדינה: “יש לייהד את הדגל, שנטמא וכוער ונחמס ונדרס בידי הקלגסים נושאי המדים השחורים, זרוע הגירוש… דגל ישראל המחולל והמגולל בעפר יום יום על ידי השלטונות, שתכלית קיומם היא הבגידה בעם היהודי, בארץ ישראל ובמדינת ישראל". יש עוד.

הטקסט שווה קריאה עד מאד, ולא רק על ידי בעלי חיך המתענגים על כתיבה פרנואידית משובחת; יש לקוות שהוא נקרא גם במחלקה היהודית בשב"כ ובפרקליטות. במחשבה שניה, בהנתן שיעור ההצלחה שלהם בלחימה בטרור היהודיסטי, אולי זה לא כל כך כדאי.

וייס איננו עוד מזיל ריר לתוך זקנו, ואיננו ממשוגעי הגבעות. הטקסט שלו, פסיכוטי ככל שישמע לאוזן לא יהודיסטית, יזכה לקוראים רבים. וייס הוא חלק מהקבוצה שהקימה את הסנהדרין החדשה – נסיון יומרני, וכושל עד כה, להעמיד חלופה למדינת ישראל. הטקסט עצמו הוא קריאה מפורשת למרד, לסירוב להכרה בסמכותה של מדינת ישראל.

מאז ההתנתקות, משהסתבר למתנחבלים שהחמור שעל גבו ניסו להביא את המשיח מסוגל לבעוט, משהסתבר שמדינת ישראל לא בהכרח רואה עצמה כ"ראשית צמיחת גאולתנו", ואף – אבוי – מעיזה לחשוב שאולי תכליתה היא קידום אזרחיה ולא התוכנית האלוהית אליבא דנביאי השקר לבית קוק, הם החלו לבעוט בחזרה. מדינה שאיננה נתונה למרותם, שאיננה עושה את רצונם, הופכת לאויבתם.

ההתפרעות קיצונית במיוחד בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי שגרמה ההתנתקות למתנחלים. הגאולה אליבא דקוק איננה אמורה לסגת; משהחל התהליך הגאולי, הוא אמור להשיך ברצף עד התחנה האחרונה. המכה הראשונה לתיאוריה הזו נחתה כבר בעת פינוי סיני. המדינה פינתה ישובים – שהיו מאוכלסים בעיקר בפולשים יהודיסטים – ואלוהים לא התערב. נביאיו קראו וזעקו, והוא לא ×¢× ×”. אפשר שישן, והם לא הצליחו להעירו – תופעות כאלו נרשמו בעבר – אבל זו לא תיאוריה מקובלת בקרב היהודיסטים ורבניהם.

את סיני תירצו ב"העם לא היה מוכן" ובכך שלא כולם מסכימים שזו ארץ ישראל. התירוץ הזה לא עומד בהתנחלויות עזה ולא בפינוי ההתנחלויות בגדה. זו לב לבה של ארץ ההבטחה – שאליבא דווייס, ולא ברור כאן אם התעמולה הערבית מזינה את היהודיסטית או להיפך, משתרעת מן הפרת ועד נחל מצרים. שתי גדות הירדן כבר לא מספיקות לו. (ואולי מעולם לא הספיקו, אולי היה הירדן פשוט אמצעי להתחבב על אנשי חירות הישנה?)

מכאן הזעזוע החריף והצורך למוטט סדרי עולם. שהרי אם קוק היה נביא שקר, אם יש נסיגה בגאולה, כל עולמם של היהודיסטים קורס, וכל מפעלם הופך להימור נורא ונפשע על גורלם של מיליוני יהודים. מכאן הצורך – וזה ההבדל הגדול בין וייס ובין החרדים הישנים, שוללי הציונות, שהטקסט שלו דומה, על פניו, לשלהם – לזנק אל התהום, להפוך את המציאות על פיה, לאלץ את אלוהים להביא את הגאולה.

קורותיהם של היהודיסטים רצופות בפעולות כאלה. פעמיים הותקפו המסגדים שעל הר הבית. פעם שלישית ניסו יהודה עציון וחבר מרעיו לפוצץ אותם. מזימות נגד המסגדים ממשיכות להירקם, וכל הנסיונות לעליה להר הבית – ביניהם הנסיון המשונה להנדס גנטית פרה אדומה, שאפרה מטהר את המתים ומאפשר כניסה להר, שטמאי מתים (וכולנו נחשבים לטמאי מתים) אסורים בעליה עליו – מטרה אחת להם: לפוצץ את המציאות ולעורר ג'יהאד מוסלמי ענק כנגד ישראל. גוג ומגוג, במונחי היהודיסטים – ואותו מונח עצמו משמש את הכריסטיאניסטים בעלי בריתם.

על פי התפיסה הזו, קומץ קטן של יהודיסטים נאמנים, הנאבקים הן ב"ערב רב" היהודי כביכול והן בצאצאיו של עשיו, יאלץ את אלוהים לפעול. הוא לא יוכל לראות את בניו נשחטים ואת נווהו מחולל. התכנית של קוק תוגשם על אפם ועל חמתם של הישראלים המעוניינים בקיום סביר, ושאינם טעונים ב"מתח אמוני גבוה". את התקדימים המעידים שזה לא כל כך עובד – משריפת הממגורות בירושלים הנצורה על ידי הרומאים ועד היהודים השוחטים את ילדיהם בימי מסעות הצלב כדי למלא את מכסת הדם שעל הפורפיריון – הם מעדיפים להדחיק.

הרעיון של "מלכות ישראל", של מדינה שאיננה ככל המדינות, שבזה ליום קטנות, שמתנהלת בין פסגות הנצחון והתבוסה ההירואית של הרומנטיקה, איננו ייחודי לווייסים. הוא רעיון שהיה קיים כבר בקרב אנשי הלח"×™ ובקרב כמה מן הכנענים. ואין ×–×” מקרה שפולחן אברהם שטרן פושה בקרב הנוער היהודיסטי. אין ×–×” מקרה שאיש הלח"×™ לשעבר, שבתאי בן דב, הוא ×–×” שהפך את דברי הקוקים לתכנית פעולה. המתנחלים תמיד ראו את עצמם כאוונגרד משיחי, שסתם מדינה של "גויים דוברי עברית" רחוקה מלספק אותם. עד ההתנתקות, הם חשבו שהאוונגרד יסחוף אחריו את הרוב – “יתנחל בלבבות", כלשונם; לאחריה, הם נואשו מן העם. הוא לא ראוי להם, על פי תפיסתם.

ועל כן הם יעשו כמעשה המהפכנים הרוסים. האוונגרד המהפכני יגאל את העם כפוי הטובה בכוחות עצמו. אלא שכמו במהפכה ההיא, כשעולם ישן עדי יסוד יוחרב, בכלל לא ברור שיצליח לקום משהו ראוי במקומו. נהוג היה, בשעתו, לבכות את הדיכוי האכזרי של השלטונות הצאריים. בפועל, ברור שהדיכוי לא היה אכזר די הצורך. ביום אחד תחת סטאלין נרצחו יותר חפים מפשע מאשר בכל תקופתו של ניקולאי הראשון, שנחשב לנורא שבעריצי אירופה.

טקסט דומה לזה של וייס טרם פורסם במקומותינו, ודאי לא באמצעות גוף ממסדי לכאורה כמו "מעריב". מדינה ריבונית איננה יכולה להסכין עם הקמתה של מדינה עוינת בשטחה ועם קריאה למרד כנגדה. מן הראוי שאת ראש הנחש של המהפכה היהודיסטית יקפדו השלטונות שלנו ביתר יעילות משדוכאה ההפיכה הקומוניסטית. לזו האחרונה עמד יתרון אחד: היא האמינה בגאולת המין האנושי. ליהודיסטים אין אפילו את זה – הם דוגלים בשעבוד, או השמדת, המין האנושי למען גאולתם של היהודיסטים.

יש רק פתרון אחד למצב: המושג ההלכתי של "דרכי שלום". מעיקר הדין, אסור ליהודים לרפא לא יהודים, אבל מפני דרכי שלום – היינו, החשש מנקמה – הם עושים כן. היהודיסטים איבדו את החשש הזה; המשיחיות תמיד דוחפת כשהיא חשה שהמציאות חלשה, נוטה להכנע. כניעה תחזק את היהודיסטים; תגוב נגד תקיפה תחזיר את הגדר הישנה למקומה, ואולי יסכינו היהודיסטים לחיות תחת שלטון ישראל כפי שהם חיים, ללא מרידה, תחת שלטון עמים אחרים. את המהפכה האמונית צריך לדכא כשהיא קטנה.

(*) יהודיסטים, בדומה ליהודים אורתודוקסים אחרים, מאמינים שהם נזר הבריאה (על פי הסדר שנקבע בספר הכוזרי: דומם, צומח, חי, אדם, יהודי) – אבל, בניגוד לשאר, לא מסתפקים בכמיהה לעתיד שבו ישלטו היהודים בעולם, אלא מנסים לקדם אקטיבית מצב זה. המונח מבוסס על "איסלמיסט" – מוסלמי שלא רק מאמין שהמוסלמים אמורים לשלוט, אלא גם פועל בכיוון. כריסטיאניסטים הם נוצרים הפועלים להשלטת הנצרות. "איסלמיסט" נמצא בשימוש כבר זמן רב; "כריסטיאניסט" הוא מונח של אנדרו סאליבן; "יהודיסט" הוא שלי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ(

בטקס רב רושם, אישר שר האוצר של גאבון לשני רופאי האליל הבכירים בארצו – השניים מחזיקים בתפקיד רשמי ומקבלים משכורת ממשלתית – למכור לאדם זר את מלאי הבקר של המדינה לתקופה של כעשרה ימים, הימים שבהם על פי המסורת המקומית נמנע האליל מלאכול בשר. בימים אלו, על פי חוק שנוי במחלוקת – משום שרוב התושבים סבורים כי אינו מחמיר מספיק – ייאסר על מוכרים להציג בשר בקר לראווה, או למכור מוצרים אחרים הנובעים ממנו, כגון חגורות.

טוב, לא בדיוק. אבל דומה עד כדי להרתיע.

*           *            *            *            *

המדהים בכל ההיסטריה שסביב מכירת הלחם בשבועות האחרונים היא דעיכתה של החילונות הישראלית. אחרי הכל, הפרת הסטטוס קוו היתה בעצם הגשת כתבי האישום כנגד המוכרים בירושלים. ב-22 השנים מאז חוקק חוק החמץ, לא הוגשו כתבי האישום, והפקחים הסתפקו בברירת קנס.

וגם ברירת הקנס, כפי שקבע השבוע מזוז, היתה חריגה. חוק החמץ מעולם לא אסר על מכירת חמץ: הוא אסר על הצגה פומבית לצורך מכירה. כל זמן שהמוכר לא הציב דוכן בשוק, או הציג לחמניות בחלון ראווה, הוא יכול למכור אותו כהרגלו. מטרתו היחידה היתה חנופה לדתיים, שרגשותיהם העדינים לא יעמדו במראה של כיכר לחם חשופה בציבור. לציבור החילוני, כידוע, אין רגשות – וגם לא צרכים. חילונים שמתגוררים מחוץ לתל אביב יחוו בשבוע הקרוב הפרעה קשה בשגרת יומם. מצד שני, לא בטוח שהקבוצה "חילונים שמתגוררים מחוץ לתל אביב" היא קבוצה בעלת משקל.

חוק החמץ מוכיח, למי שעוד היה זקוק להוכחה, שישראל היא תיאוקרטיה ולא דמוקרטיה. מדובר בחוק מעניין מאד: הוא חל רק על אזרחי ישראל היהודים, ולא על אזרחיה הנוצרים או המוסלמים. האנשים הצפויים להיענש בגינו – בקנס – מופלים לרעה בשל מוצאם, ונפגעת יכולתם לעסוק במקצועם דווקא בשבוע שבו הוא עשוי להיות רווחי במיוחד. אמנם, פגיעה זו מחווירה לעומת הפגיעה הקבועה והיומיומית באזרחי ישראל שאינם מוגדרים כיהודים, ובכל זאת. זה אינו החוק היחיד המבדיל בין אזרחים על פי דתם: חוק החזיר, האוסר על גידול חזירים, חל בישובים יהודיים ומוסלמיים בלבד.

ומעבר לסנקציה החוקית יש גם סנקציה חברתית. שיעור מדהים של 81% מהיהודים, יהודים חילונים בכלל זה, אמרו שהם "לא יקנו חמץ" בפסח, ורבים מהם הודיעו כי יחרימו חנויות שימכרו. מי שעקב אחר ההזנחה המתמשכת של לימודי האזרחות, ודאי לא יופתע לשמוע שרוב האזרחים אינם מבדילים עוד בין חוק המדינה וחוק הדת: רוב התגובות על החלטת מזוז היו התרעמות, וטענה שמזוז מתנגד לצוויו של האל עצמו.

נניח עכשיו לבורות רחבת ההיקף שסבורה שהתנ"ך ופרשניו הם-הם פיו של האל. אחרי הכל, כפי שציין יפה ספי רכלבסקי בספרו האחרון – "אין גבול" – הנושא היחיד שבתי הספר הישראליים מלמדים כראוי הוא "חגי ישראל". השיעור עליהם חוזר מדי שנה, ותלמידים מבית חילוני נאלצים לשמוע, במוסד ממלכתי לכאורה ומסורתי בפועל, על צוויו של האל.

התלמידים מעולם לא למדו מהו חוק, וגרוע מכך – לא למדו מהי ריבונות. אין להם מושג מה משמעותה, באילו דמים ומאמצים נקנתה, וכמה ארוך היה המאבק להשתחררות מעולה של הדת. אין להם מושג על העקרונות העומדים מאחורי קיומה של הכנסת, ומהי משמעות החלטותיה.

הם אינם יודעים שלכנסת אין שום סמכות, או על כל פנים לא צריכה להיות לה, להתערב בענייני דת. הם אינם יודעים שהחלטתו של מזוז איננה אומרת דבר על סמכותם של הרבנים, או על החלטה אישית של אדם להמנע ממכירה או רכישה של חמץ; היא מפרשת בסך הכל את החוק, שהוא נפרד מן הדת. התלמידים לא הבינו, והיה מי שרצה שלא יבינו, שהחוק צריך להיות אדיש לדת; לימדו אותם ש"פה זה מדינה יהודית", והם קנאים לה הרבה יותר מן הדתיים. דווקא משה פייגלין יכול להצהיר, ולשיטתו בצדק, שרצוי שחוק החמץ יבוטל – משום שהדת ממילא משתלטת על הרחוב ושהכפיה הדתית היא כלי חזק נגדה.

אבל דתיי-הלייט שלנו, ש"זהותם" החלולה היא עיקרם – ואני מוכן לשים כסף טוב שהם לא יוכלו להצביע על עשר דמויות דתיות לאורך ההיסטוריה – רוצים דת הצהרתית. ומי יכול להאשים אותם, כששרת החוץ לבני רוצה להרחיב את תחולת החוק? "דווקא משום שאיני אדם דתי, אני רוצה לשמר גם בתל אביב משהו בהקשר ציבורי שאיננו כופה דבר על הפרט בביתו," כותבת לבני. בני ברק, היא אומרת, ממילא איננה זקוקה לחוק כזה – ועל פי האי-גיון שלה, יש לכפות אותו דווקא על מי שאיננו רוצה בו, בשם איזה "צביון לאומי" מעורפל, וראה זה פלא – הצביון הלאומי של לבני הוא בעצם איסור דתי. אם מישהו בצרפת היה מציע, בשם "הצביון הלאומי", לאסור אכילת בשר בפומבי בימי שישי – איסור שחל על הקתולים, שהם חלק ניכר מאד מאוכלוסיית המדינה – היו מגלגלים אותו מכל המדרגות.

לבני עוד יחסית רגועה. רפי פויירשטיין, רב מודרני כביכול, טוען שאכילת חמץ היא למעשה הכחשת שואה – ומבצע הכחשת שואה בעצמו. לשיטתו, האירוע המיתולוגי של רצח הילדים היהודים על ידי פרעה, שאיננו מתועד בשום מקור היסטורי, הוא שווה ערך מבחינת אמינותו לשואה הנאצית, המתועדת במיליוני מסמכים, רובם של הרוצחים עצמם. כלומר, כדי לקדם את המיתוס שלו, פויירשטיין מוריד את האמת המתועדת למדרגת מיתוס. באיזשהו מקום, דיוויד אירווינג מוחא כף בהתלהבות. 

ואף אחד לא אומר את זה. הדמגוגיה הזולה של פויירשטיין מתפרסמת באתר חדשות גדול, ואף עורך לא עוצר לחשוב על זה. אמנם, השטות הזו חביבה מאד על אחינו בני עדות העוזי והדובון – וצריך פעם לברר מה יש להם, לחובשי הכיפה, שהם ממהרים להפוך את הכחשת השואה לטיעון הראשון במעלה שלהם, נוסח "אם אינך מאמין בהר סיני, מדוע אתה מאמין באושוויץ" הרווח כל כך; התשובה כנראה לא סימפטית – והם חוזרים עליה שוב ושוב, אבל לא ברור איך התשובה הפשוטה (מיתוס מול מציאות) כלל לא עולה.

לישראלים אין חינוך היסטורי. הדבר ידוע. גם מושג ברור על חוק, חוקה ואזרחות אין להם. ולמקום שבו אין עובדה, ולא יודעים כיצד להבדיל בין עובדה לבדיון, זוחל המיתוס. מיתוס הוא – היינו, שקר – שבמגילת העצמאות מוגדרת ישראל ×›"מדינה יהודית ודמוקרטית"; מיתוס הוא – היינו, שקר – שבישראל "תמיד" ×”×™×” חוק חמץ – הוא בן 22 בלבד; מיתוס הוא – היינו, שקר – שמגילת העצמאות מבטיחה צביון יהודי למדינה; היא מבטיחה דווקא חופש מצפון, וחובשי הכיפות היו צריכים להיאבק קשות בבן גוריון כדי שיכניס פנימה את "מתוך בטחון בצור ישראל".

והתוצאה של כל המיתוסים הללו, שהולכים יד ביד עם גל הניו אייג' המטביע את התרבות, היא שמה שנתפס כנורמה – חילוניות – רק לפני שני עשורים, נחשב היום לסטיה. האירוניה ההיסטורית היא שלמדינה יהודית – היינו, בורה, נבערת, משתלבת במרחב ואלימה – אין כל סיכוי שיור במזרח התיכון; והמעבר מחילוניות ליהדות הוא אחד הגורמים שיביאו על המדינה את סופה.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

"המלמדים ההם", כתב אברהם בר גוטלובר ("מהללאל") לקראת סוף המאה ×”-19, בהתייחס למוריו, "בהיות כל עסקם מנעוריהם שבתם בבית ×”'… במקרא לא יבינו ועל כן הם לוקחים דרשות הלימוד לפשט הכתוב; ובהיותם נעדרים כל ידיעת העולם… ומכל חכמי הגויים אשר מעולם ידעו רק את אריסטוטלוס, הוא אריסטוטלוס אשר אצלו למד הרמב"ם את חכמת הרפואה, ואריסטוטלוס גילה לו הסוד הכמוס לבדו, שיש לידו לברוא אדם שיחיה לנצח ולא ימות, אחר אשר ינתח איש ×—×™ לנתחים וישים אותו בכלי זכוכית גדול, ואז ישים שמה את העשבים והבשמים הידועים לו, והיו הגזרים לבשר אחד וחדש יברא, קטן כצאתו מרחם, וגדל שמה והיה לאיש ויצא וחי לעולם, ויפילו שניהם, הרמב"ם ואריסטו, גורל מי משניהם יגזור את רעהו לגזרים, ועלה הגורל על הרמב"ם שינתח את אריסטוטלוס, ויעש לו כמשפט ויהי כן. ויהי כאשר ראה הרמב"ם ×›×™ אריסטוטלוס הנחתך לנתחים דקים והושם בכלי הולך הלוך וגדול וצורת אדם לו כתחילה, ויירא מאד פן יגדל ויהיה לאיש ויצא מן הכלי וחי לעולם, ואמר ×›×™ אלוהים הוא וזנו כל העם אחריו, ויך הרמב"ם את כלי הזכוכית במקל אשר בידו וישברו לרסיסים, ויהי בהרימו את מטהו להכות הכלי רסיסים, ויושט לו אריסטוטלס הקטן את ידו הקטנה להזכירו ×›×™ תקיעת ×›×£ היתה בין שניהם לבל ירעו ולא ישחיתו איש לרעהו; אפס הרמב"ם לא שעה אליו, ×›×™ ירא מפניו פן יתעה אחריו את בני האדם לעשותו לאלוהים. הסיפור ×”×–×” שמעתי מפי מלמדי להועיל, אשר שמעו אותו עוד ילדים הרבה ממלמדיהם, ×›×™ שגור הוא בפיהם כמעשה למך ותובל קין אשר הרגו את קין, וכמעשה אנשי סדום אשר מרחו נערה אחת בדבש ויציגוה לפני הדבורים…" (תודה לאסף ברטוב, שהפנה את תשומת לבי לדברים הללו של מהללאל).

בקצרה, מלמדיו של מהללאל מכרו לו ולשאר התלמידים מעשיה אודות הומונוקולוס, בריה קסומה דמוית אדם היודעת רזי סודות הנסתר. מקורו של ההומונוקולוס במאגיה החדשה של הרנסנס, המאגיה המלומדת של פרצלסוס ואגריפא ודוקטור די וכל שאר המתעים והטועים של "המאה של הקבלה", המאה ה-16; המאה שבה הגיע לשיאו הזיוף הגדול מכל הזיופים (פרט לתנ"ך, כמובן): הקורפוס ההרמטי המיוחס להרמס טריסמגיסטוס, שהתגלגל ממצרים של המאה השניה, המאה של הסינקרטיזם, אל ביזנטיום, שם הרעיל את חלומותיה של האימפריה – עד שהובא, לאחר שנפלה רומא שעל גדות הבוספורוס בידי "מפקד המאמינים" הסולטן מוחמד השני, אל פירנצה; שם מיהר קוסימו דה מדיצ'י, סבו של לורנצו המפואר, מצא מתרגם מיומן, והעביר את ההבלים מן היוונית אל הלטינית; משם התפשטה המגיפה ברחבי אירופה.

ואיך התגלגלה המעשיה הזו, שלחשו המאגי בלשון סתרים זה לזה בעודם מונים שמות מלאכים, למזרח אירופה של המאה ה-19? סביר מאד שבאמצעות אותם שמות מלאכים. המאה של הקבלה ראתה שיתוף פעולה נדיר בין יהודים ונוצרים, שהעתיקו בתאווה זה את הבליו של זה. שהאלכימיה הזו יכלה לעבוד, האמינו כולם; וכשהחלו תעתועי הקבלה לסחוף את היהודים, מימיהם של קארו ולוריא והלאה, נודעה סכנתו של ה"קבליסט המעשי". הסכנה התגלמה בסיפור המכונה "מעשה נורא ברבי יוסף דלה רינה", בה מנסה הקבליסט יוסף לגאול את העולם וסופו שהוא נכשל במאבק בסמאל ומאבד את נפשו.

אבל סיפור הרמב"ם וההומונוקולוס לא נעלם עם השמדתו של העולם האידישאי. המעשיה המשיכה הלאה, ואני שמעתי גרסה שלה בנעורי, בישיבת נכלים. בגירסה הזו, הוחלף אריסטוטלס בחכם מוסלמי – אבן רושד? אני לא בטוח, אבל יתכן – ונאמר שמדובר באגדה ולא באירוע מדויק, אבל הסיפור נשאר זהה. כלומר, הרציונליסט העליון של היהדות, הלוחם העקשן בשטויות האסטרולוגיה, שסביר שהמכשפים והמעוננים של דורנו, מכדורי ועד אחרון כותבי הקמעות, לא היו יוצאים מבית דינו בפחות מארבעים מלקות, הפך לראש וראשון למכשפים. גם בישיבה של הדתיים-לאומיים הרציונלים לכאורה.

וזה חשוב.

* * * * *

תפיסת היהדות הדתית, כפי שמכירים אותה חילונים רבים, היא בדמותו של הרמב"ם כפי שעברה דרך המסננת של ישעיהו ליבוביץ', אולי מוליך השולל הגדול בתחום. הרמב"ם, אליבא דליבוביץ', לא היה אריסטוטלי אלא פילוסוף אקזיסטנציאליסטי צרפתי שהקדים את זמנו בכ-750 שנה, ולשיטתו יש למלא מצוות לא מתוך אמונה באל אלא משום שאנו מצווים לקיימן. קריאה מהירה בי"ג העיקרים עשויה להראות כמה ליבוביץ' יש בתפיסה הזו וכמה מעט רמב"ם.

הרמב"ם והרציונליות שלו היו חריגים מאד בנוף היהודי, אפילו של זמנו. בעוד הוא יוצר פילוסופיה רציונלית ומסביר באמצעות משל הספינה – ספינה טובעת ואנשים בה הרבה, כל אחד יליד מזל אחר וגורל אחד – את אפסותה של האסטרולוגיה, אברהם אבן עזרא כותב את הטקסטים החשובים ביותר של אותה טעות. עשורים ספורים לאחר שמת, הוחרם ספרו הגדול – "מורה נבוכים" – באשכנז ונמסר לשריפה לאינקוויזיציה; החשש ×”×™×” שיוציא רבים לכדי מינות – ושריפת הספר אכן גורמת לגל של התנצרויות, מעבר מכלא האינטלקט היהודי אל הרווחה היחסית של הכנסיה הסכולסטית.

* * * * *

ב-1263 זומן הרמב"ן, מתלמידי הרמב"ם וגדול החכמים היהודים בדורו, להשתתף בוויכוח פומבי עם המומר פאבלו כריסטיאני. הלז נתמך על ידי גדולי המסדר הדומיניקני, שנתקנאו – כהרגלם – בהצלחותיו של המסדר הפרנסיסקני, שכ-25 שנה קודם לכן ניהל משפט גדול בפאריס והצליח להביא לשריפת התלמוד (יצויין, אגב, שהיו בחסידי הרמב"ם שמצאו כי הא בהא תליה; יהודי צרפת, שהסגירו את ספרי הרמב"ם כספרי מינות לאינקוויזיציה, והכניסו אותה כך לסכסוכים יהודיים, נענשו בשריפת התלמוד).

כריסטיאני העלה לדיון תזה אחת: שהתלמוד מוכיח כי המשיח כבר הגיע. ומשהגיע, הסיק, ודאי מדובר בישוע; יואילו היהודים ויתנצרו. המסקנה היתה שטות גמורה; ההנחות – פחות. שורה של אגדות תלמודיות אכן מדברות על משיח שכבר הגיע. הרמב"ן ידע שזהו שטח ממוקש מאד, וששום דבר טוב לא יצמח מעיון מדוקדק באותן אגדות, על כן הוא הכריז שהוא דוחה אותן. הוא מקבל, אמר, את התלמוד כאשר הוא מדבר על הלכות – אבל אשר לאגדות, יאמין כל אדם באשר ירצה, יקבל את אשר יקבל וידחה את אשר ידחה. אגדות אינן בסיס להלכה. הרמב"ן יצא מהוויכוח וידו על העליונה, קיבל סכום כסף גדול ממלך ארגון חיימה הראשון – ואז הקדיח את תבשילו כשפרסם תיאור לגלגני של ההליכים. הדומיניקנים לא היו מוכנים להשפלה פומבית שניה, והוא נאלץ לגלות.

כ-150 שנה לאחר ויכוח הרמב"ן, כינס האפיפיור דה לה שמאטה פדרו דה לונה – "אפיפיור הירח", כפי שכונה, אנטי-אפיפיור מתקופת הסכיזמה הגדולה, שאראגון היתה הממלכה היחידה שהכירה באפיפיורותו – את הרבנים הגדולים של אראגון לוויכוח נוסף בעיירה טורטוסה. כמו הדומיניקנים, ניסה דה לונה לנכס לעצמו מעט לגיטימציה על ידי תקיפת אויב כנסייתי מוכר; כמוהם, הוא נשען על מומר. אבל יהושע לורקי (הירונימוס דה סנטה פה, בשמו החדש) לא היה מגושם כפאבלו כריסטיאני, והיה מלומד ממנו בהרבה.

גרוע מכך, הנסיבות השתנו. ב-1265 יכול היה הרמב"ן לעמוד על שלו ולהתמודד כמעט ללא מורא בנוכחות ראש המסדר הדומיניקני. יהודי ספרד של 1413 היו גוף רצוץ, שבור מהפוגרומים האיומים של 1391, קהילה שספירלה כונסת שואבת את שארית כוחה. היהודים היו חייבים במס קהילתי קבוע וכבד; הפיתוי להשתמט מן המס השנוא על ידי התנצרות היה גדול. והנותרים בקהילה נאלצו להמשיך ולשלם את אותו מס קבוע, כשהוא מושת על פחות בתי אב – מה שרק הגדיל את הפיתוי שבהתנצרות.

ויכוח טורטוסה התחיל רע. אחד הרבנים הצליח להרגיז קשות את דה לונה; כשהקריא לורקי פסוק מביך במיוחד מן התלמוד, העיר האפיפיור "הרי זה אבסורד". ואחד הרבנים, שסף הסבל שלו נחצה, מיהר להגיב: "אדוני האפיפיור, הדת שלך רוויה אבסורדים. הרשה לנו אחד". זו היתה ההתחלה. ההמשך היה גרוע הרבה יותר: כשחזר לורקי על טענותיהם של המומרים שקמו לפניו – כריסטיאני ומשמיד התלמוד ניקולאס דונין – אמרו הרבנים כי הם אינם יכולים להגן על הדברים; כותבי התלמוד ודאי יכלו, אבל הם אינם יכולים. אירונית, ציין לורקי את שריפת ספרי הרמב"ם כהגנה על שריפת התלמוד; מי שהסכים לשריפת ספר אחד, אמר, אינו יכול להתנגד לשריפת ספרים כעקרון.

סיומו של הוויכוח היה אסון. הרבנים הודו כי אינם יכולים להגן לוגית על התלמוד ואגדותיו; חלקם התנצר. זמן קצר לאחר מכן, חלק גדול מקהילותיהם הלך בעקבותיהם. קהילת ספרד שהוגלתה 80 שנה לאחר מכן כבר היתה קליפה ריקה ותו לא – ויש לזכור שרוב יהודי ספרד בחרו בהתנצרות ולא בהגירה.

מדוע לא נקטו הרבנים, בחוששם לחייהם ובנהלם דיון בלתי הוגן מעיקרו, בקו ההגנה של הרמב"ן? מדוע לא נסוגו אל הטענה שהם אינם מקבלים את האגדות אבל שומרים על החוקים? צעד כזה היה מרוקן את רוב אשפת החיצים של לורקי, וסביר להניח שידעו זאת. אז למה לא?

כי 1413 לא היתה 1263. 150 השנים שחלפו ראו את דעיכתה המהירה של הרציונליות היהודית. מורה נבוכים נקרא בלטינית ובערבית – השפה בה נכתב – הרבה יותר מאשר בעברית. האגדות, ודאי אגדות הנחמה וסיפורי המשיח, הפכו לחלק אינטגרלי הרבה יותר מהיהדות. ומארת הקבלה כבר החלה שולחת גרורות.

לוותר, ב-1413, על המשיח היושב בשער רומא, חובש ומתיר וחובש את פצעיו, ממתין לקריאה – ×”×™×” לוותר על הקהילה. בין התנצרות ובין ויתור על אגדות הנחמה, העדיפו חלק מן הרבנים את ההתנצרות. שם, על כל פנים, היתה נחמה – נחמא פורתא, אבל נחמה. ונחמה היתה מצרך נדיר בעולם שבו התהלכו היהודים בצל הצלב הדוקר, הצל שהזכיר להם את כניעותם ושפלותם בכל אשר ילכו; בעולם שבו הדהדו פעמוני הכנסיה והחרישו את התפילות, שבו כל יום כמו הוכיח מחדש את אפסותה של הטענה ×›×™ היהודים הם עם נבחר, שבו אמרו יהודים בבוקר מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר מפחד שכניהם, בעולם שבו הקונוורסוס, המומרים, כונו דרך בוז מאראנוס, חזירים – לא, בעולם ×›×–×” אי אפשר ×”×™×” לוותר על תקוות המשיח, ולו מן הפה ולחוץ. לא היתה אופציה נחמנידית בטורטוסה; זו המימונידית נשכחה מזמן.

* * * * *

ועם כל היותה של קהילת ספרד שריד קלוש של ימי תפארתה, הרי נפילתה הדהדה ברחבי העולם היהודי כולו. היא הובילה, תוך שנות דור, לקבלה הלוריאנית, שהפכה את המציאות על פניה.

בעולם שבו לא היה היהודי ולא כלום, טען לוריא – שהיה, כמו כבן דורו קארו, בעל אספירציות משיחיות בעצמו – כי האנשים הבזויים האלה הם הם אדוניו של העולם. לכל מעשה קטן שלו השפעות עצומות על המציאות: היהודי המאונן בורא לגיונות שדים, ואילו זה השורך את נעליו כנדרש מסוגל להביא גאולה לעולם. העולם עצמו, אליבא דלוריא, שרוי בגלות, והאל עמו; העולם מרוסק, כליו שבורים, קליפות בכל מקום – ויהודי ושרוך נעלו יכולים לתקן את העולם.

זו, בשלושה משפטים קצרים, מהותה של הקבלה. זו הסיבה שהיא היתה הצלחה גדולה כל כך. האגדה מספרת על אחד ממגורשי ספרד, ששילם חלק ניכר מהונו לפיראטים כדי שיביאוהו לחוף מבטחים. הללו בזזו אותו ונטשו אותו, עם אשתו וילדו, על איזה חוף נידח באפריקה הצפונית ללא מזון ומים. זמן קצר לאחר מכן מתה אשתו; ימים ספורים אחר כך, כשאורות מקום ישוב נראו באופק, מת עליו בנו. האיש, מספרת האגדה, קבר את בנו, נופף אגרופו כלפי שמיא ואמר "ריבונו של עולם, כל כך אתה טורח עלי, מנסה אותי, גורם לי שלא להאמין בך. אבל אני אאמין בך למרות כל נסיונותיך". האיש הזה יכול היה, לפחות, לומר לעצמו שהוא שותף לבוראו בתיקון העולם המקולקל שבנה.

הקבלה והקמיעות, הדרישה אל המתים ופולחנם, החסידות והערצת הגורו שלה – כל אלה זרים כל כך ליהדות הפילוסופית, הליטאית, של הרמב"ם. הביטוי "חסיד", בתפיסה הליטאית, מזמין את הצירוף "שוטה" – אבל ההתלהבות המיסטית של החסידים היא שהשאירה את היהדות ככוח מתחרה בשוק הרעיונות. היהודים הפילוסופים נשרו, רובם ככולם, אל הנצרות או האתאיזם משנפלו חומות הגטו ומשהסתבר שלעולם היהודי אין מה להציע לאינטלקט רעב. החסידות, והקבלה, נשארו. הם דבק לא פחות מהמצוות, והיהודי הממוצע – שאיננו חסיד ליבוביץ' – מאמין שהקבלה מסבירה את המהות הנסתרת של המצוות היומיומיות, ושאכן יש להן מהות.

* * * * *

אומרים לנו שאליאור חן, הרב המתעלל מירושלים, איננו רב. אבל זו חשיבה ליבוביצ'יאנית: ליהדות-האליטה אין כמעט קשר עם היהדות העממית. ושם, בסמטאות ירושלמיות או בני ברקיות שאיננו מרבים להלך בהן, עדיין אומרים – כמו שאמרו בסוף השבוע ל"ידיעות אחרונות" הוריה של אשתו של חן, אם הילדים שעברו את ההתעללות – ש"על פי ההלכה, האשה לאחר נישואיה קשורה לבעלה. היא אמורה לשמוע לו. היא עברה לרשותו. יש דברים שחייבים לעשות לפי פסקי ההלכה, אם זה טוב או לא". סביהם של הילדים שנפגעו סבורים שחן אכן היה רב, ושפסקי ההלכה שלו מחייבים. ובמידה מסוימת, הם צודקים.

ליהדות אין מדרג מסודר. היא איננה הכנסיה הקתולית, המסמיכה כמרים ומברכת בישופים, ותפקיד הרב בה איננו תפקיד הכהן הקתולי. הוא איננו צינור של שפע אלוהי. את הטקסים שהוא מבצע, יכול כל אדם מן הקהל לבצע. נוכחותו איננה הכרחית בברית מילה, חתונה או הלוויה. הרב איננו כהן; הוא מורה לחיים. "קנה לך רב וקנה לך חבר": האדם מחויב בפסיקתו של הרב שבחר לעצמו.

אין שום קריטריון מחייב לתפקיד הרב. מקובל שרב אחר יסמיך את הרב החדש, אבל ×–×” לא הכרחי. המדינה, שמכירה ברבנים כפקידיה לצרכי דת, הקימה מוסדות הסמכה, ובארצות הברית יש מוסדות הסמכה רבים, לכל שלושת הזרמים – אבל הרבנים החסידיים, למשל, אינם בוגרי שום מוסד ×›×–×” , והדבר איננו פוגע בהם כלל. מקור סמכותם, כמו שהיה מקור הסמכות הרבני תמיד – ולצורך העניין, שלטונות המדינה הישראליים אינם אפילו פסיק – הוא כריזמטי: נכונותם של בני הקהילה לקבל עליהם את עולם.

מבחינה זו, היה חן רב לכל דבר. אמנם, עם עלית הזיותיו למדרגה חדשה – הוא התחיל לטעון שהוא המשיח – הוא התחיל לאבד בני קהילה במהירות, אבל גרעין קשה נותר נאמן לו. יש גם לזכור שהטענה שהוא משיח איננה, בהכרח, מעידה על אי שפיות: יהודים מאמינים שבכל דור ודור יש משיח שעומד להגיע, וכאשר יהיה הדור ראוי הוא גם יגיע. מנחם מנדל שניאורסון מברוקלין עשה הכל פרט להכריז על עצמו כמשיח – ובני קהילתו קיבלו אותו ככזה, לפחות עד מותו; רבים מהם מאמינים בכך גם לאחר המוות. חן נבדל משניאורסון בדבר אחד בלבד: בגודל הכת שסבבה אותו ובכוחה.

אומרים לנו שמה שעשה חן לילדיו המאומצים אינו יהדות. אבל, שוב, זו חשיבה ליבוביצ'יאנית. בשיטת המוסר שלו – אם אכן היתה שם שיטה – עירב חן יסודות קבליים מובהקים. שיטות העינויים – הכוויות, המזוודה שהפכה לסד – מזכירות את סיגופיהם (העצמיים, כמובן) של המקובלים. הכרחת הילדים לשתות טרפנטין, שפיכת ערק על פצעיהם, היתה אמורה "להוציא מגופם מזיקים"; כל התהליך כונה במונח הקבלי "תיקון"; וכל ×–×”, כמו השבעת המלאכים של חן, כמו "הקבלה המעשית" שלו, כמו הביגמיה– חן טען שכיהודי ספרדי איננו כפוף לחרם דרבנו גרשום מן המאה העשירית, שהוא עוגן המונוגמיה ביהדות; השאלה הגדולה היא איפה היו שירותי הרווחה – מוכר באופן מדאיב למי שמכיר את משיחי השקר לדורותיהם.

לא רבים בקרב החרדים מיהרו לזנק לעזרת בן קהילתם הסורר, כששמעו על שתיית טרפנטין ועל אבנים לוהטות, על כליאה במזוודה ועל הפיכת פעוט לצמח, אבל הם התאגדו במהירות סביב התפיסה של "חוסך שבטו שונא בנו", שעדיין רווחת מאד בציבור ×”×–×”. הם לא טענו, על כל פנים לא בפומבי – וסביר מאד שמה שהם אומרים בחדרי חרדים שונה מאד ממה שהם אומרים לציבור הכללי – שחן פשע. לא; התירוץ החוזר ונשנה ×”×™×” העיסוק לא בקבלה בפני עצמה, אלא ב"קבלה מעשית". ויכול להיות שיש בזה משהו. יכול להיות שכשמישהו מאמין שהוא לא רק לוחש שמות מלאכים, הם גם עונים לו – משהו ×–×–. יכול להיות – סביר מאד, למעשה – שכשמישהו מאמין שבכוח מחשבתו להזיז עצמים, משהו אצלו מתפרק. בקצרה, חזרנו למעשה הנורא ברבי יוסף דלה רינה.

אבל ×–×” תמיד ×”×™×” שם. בעלי שם – הרציונליסטים קראו להם במיאוס "בעלי שד" – ידועים עוד בימי הביניים. קמיעות הם עתיקים מאד, והשבעת מלאכים היא לא פטנט של חן. וכפי שמעיד הסיפור על הרמב"ם ואריסטו/החכם המוסלמי, תפיסת העומק הקבלית שתפסה מזמן את מקומה של הרציונליות היהודית, בעולם המראה של המאגיה גם גדול הרציונלים יכול להיות מכשף קטן. מי שמכחיש את כוחה של הקבלה, את שורשיותה, נשאר בסופו של דבר עם אקזיסטנציאליזם המתחזה ליהדות. התעלמות מן הקבלה ומכוחה – שלמרבה האימה הפך למיינסטרימי, יצא מן החושך אל האור, בדור האחרון – לא תביא לביעורו של החמץ ×”×–×”. ויש, כפי שהראו לנו חן וחסידיו, הרבה מאד מה לבער.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)