בתום יום קרב וערבו
קודם כל, העובדות. בית המשפט המחוזי בתל אביב מצא היום את משה קצב אשם בשני מעשי אונס בא' ממשרד התיירות, במעשה מגונה והטרדה מינית של ל' מבית הנשיא ובהטרדה מינית של ה' מבית הנשיא. במילים אחרות, משה קצב הוא עבריין מין סדרתי. הוא גם שקרן ומשבש ראיות, אבל זה יחסית זניח.
אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה. קצב ודאי שלא. בש"ס ודאי מקללים את הרגע שבו החליטו שהכלומניק חובש הכיפה הוא הזדמנות נאה לתקוע עוד אצבע בעינו של שמעון פרס ובחרו בו לנשיא.
הפרקליטות, שהביאה להרשעה חד משמעית של התולעת, גם היא יוצאת וביצה מרוחה על פרצופה: אחרי הכל, היא ניסתה להגיע להסכם טיעון עם קצב, במסגרתו היה מורשע בסעיפים חמורים הרבה פחות – ואחר כך עוד הגנה על ההסכם הזה בבית המשפט, כשהיא מכפישה את המתלוננות. אולי צריכים שם לאמץ את הלקח הזה: לא עוד הסכמי טיעון. כל חשד שמבשיל לכלל כתב אישום יעלה לדיון ויישפט על פי הראיות – אלא אם הנאשם מודה מראש בסעיפי האשמה החמורים, ומבקש את רחמי בית המשפט. אז יש מקום להתחשבות. אם אין אפשרות סבירה להרשעה של מישהו באונס, אז אסור שאונס יופיע בכתב האישום, כשכל מטרתו היא הטלת אימה על הנאשם כדי שיודה בסעיפים חמורים פחות. ואחרי כל זה, תהיה: מה היה קורה אלמלא היתה הפרקליטות מחליטה לפסול את עדותה של א' מבית הנשיא? מה היה קורה, אילו למזוז לא היתה רתיעה מפני אנשי שררה – אותה רתיעה שהביאה להחלטה המשונה, אם להיות מנומסים, בפרשת האי היווני?
במקרה הזה, ראוי לציין לרעה גם את עוכרי הדין של קצב, שעשו את כל התרגיל של קבלת הסכם טיעון וביטול שלו ברגע האחרון. זכור לרע ציון אמיר, שעליו כתבתי ביוני 2007 ש"לאורך כל הפרשה, ניהל אמיר מאבק תקשורתי שאין לו דבר וחצי דבר עם יעוץ משפטי. הוא תקף את א' ואת עורכת הדין שלה. הוא שימש כפה של משה קצב; בין השאר, הוא יצא נגד פרופ' הר-סגור, שהחזיק בדעה לפיה על קצב להתאבד. הוא דרש את ביטול ההליכים נגד קצב בטענה ש"נעשה בו לינץ' תקשורתי", ואיים בתביעת דיבה על אילנה דיין, בשל כתבה קטלנית על השרץ הקטן שהוא מייצג. הוא היה חלק מצוות עורכי הדין שיצאו בקו הנפשע של הפצת טענה שא' היא זונה, ואחר כך הכחשת הטענה הזו – לאחר שנספגה היטב בדעת הקהל. עורכי דין מסוגו של אמיר נוהגים, כאשר הם מגינים על אנס או רוצח, לטעון שהם מגנים בכך על עקרון מקודש: זכותו של כל אדם להגנה משפטית. אבל למאבק הציבורי שניהל אמיר אין דבר עם הגנה משפטית, גם אם האתנן שקיבל לשם כך נקרא רשמית "שכר טרחה". לשכירי חרב ומשכירות גופן יצא מזמן שם רע. הגיע הזמן שמשהו ממנו ידבק גם במשכירי לשונם."
ואחרי שהזכרנו את עוכרי הדין, לא נשכח את הרועצים התקשורתיים, ששיסו את קצב בתקשורת, מתוך מחשבה שזה מה שיציל את הלקוח שלהם – ולעזאזל האמת. זה לא כל כך עבד. מסתבר ששקרים לא מסוגלים לעשות הכל. עדיין לא.
אמרו היום הרבה פעמים שזהו "יום עצוב למדינת ישראל". ממש, ממש לא. מעשי האונס שבהם הורשע קצב נעשו בתקופה שהיה שר התיירות. הוא היה אנס עוד קודם לרגע שבו הפך למועמד הליכוד וש"ס לנשיאות. היום שבו כלומניק מנופח כזה, על כל כוחו וכל איומיו, מוצא את עצמו בדרך לכלא – וכפי שהדברים נראים, לשהות ארוכה שם – הוא יום של שמחה נדירה. אנחנו עוד לא איטליה, לא סין.
נחמה פורתא. אבל זה מה שיש.
(יוסי גורביץ)
הנה מה שהסביר לי חבר עורך דין על התרגיל של אביגדור פלדמן וציון אמיר:
שלב א. (החלק הכי קשה) מגיעים להסדר טיעון.
שלב ב. אירגונים פמיניסטיים מגישים בג"ץ נגד ההסדר
שלב ג. הפרקליטות מגינה על ההסדר בבג"ץ וטוענת שהמתלוננות 'לא אמינות'
שלב ד. מבטלים את ההסדר והולכים לבית משפט מול פרקליטות שכבר הצהירה בבג"ץ שהתלונות בעייתיות.
נו, אז הטריק הגאוני התפוצץ להם בפרצוף פתאום, כנראה הפרקליטות לא הכי חכמה אבל השופטים כן.
מי שמסתכל היום על הכרעת הדין כסוף פסוק טועה. הפרקליטים של קצב ידעו שכך או כך יהיה ערעור לביהמ"ש העליון. אם מצדם או מצד המדינה.
אם יהיה ערעור הוא יגיע לבהימש" העליון.התיק ישמע ע"י אותם שופטים (או חבריהם לספסל) שבעצמם פסקו שאכן יש ספק סביר באותן עדויות על אונס ולכן החלטת הפרקליטות ללכת לעסקת טיעון עם קצב היא בגדר הסביר. הם יצטרכו אקרובטיקה משפטית יפה כדי להסביר למה פתאום הספק הסביר (שעל פניו צריך להביא לזיכוי) נעלם.
לא נכון. המכריע כאן הוא שבית המשפט התרשם מהעדות והחליט להאמין להן, לא? על זה בכלל אי אפשר לערער.
בערעור, אגב, לא עוסקים כלל במהימנות העדויות…
נראה לי שזו הנקודה המהותית: ערעור אינו דן בעובדות אלא בפרשנות החוק.
אם מופיעה עובדה חדשה אפשר להסתמך עליה בערעור, אבל אם לא, בית המשפט שהחליט מי דיבר אמת – החלטתו בנושא זה שרירה וקיימת.
זאת לא מערכת המשפט האמריקאית. אנחנו עדיין מדברים על מערכת המשפט הישראלית, כן? אחת ממערכות המשפט הספורות שמאפשרות ערעור על זיכוי פלילי.
אותה מערכת שבה ביהמ"ש העליון מזכה נאשמים בגלל ספק סביר שנוצר בשל העדויות.
כמו במקרה של אותו בעל מועדון שמעון אוחיון, שבו שופטי ביהמ"ש העליון זיכו מאונס כתוצאה מספק סביר בעדות המתלוננת.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/175/751.html
או כמו במקרה אונס אחר:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000559026&fid=829
שם נאמר:
במארס 2009 החליט בית המשפט העליון ברוב דעות לזכותו מכל אשמה. השופטים קבעו – כמו שופט המיעוט במחוזי יורם נועם – כי בגירסתה של המתלוננת יש סתירות רבות, הן באשר למיקום ביצוע העבירות והן באשר לזמנים שבהם בוצעו כביכול.
עוד קבעו שופטי העליון כי האופן שבו דחו שופטי המחוזי את גירסתו של הנאשם אינה ראויה, ויש בה כדי להפוך למעשה את נטל ההוכחה במשפט הפלילי ולהטיל על הנאשם להוכיח את חפותו – במקום שהתביעה תהיה זו שתצטרך להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר."
וזה אחרי חיפוש מהיר בגוגל.
בקיצור – תקדימים לזיכוי בשל הטלת ספק בעדויות ע"י ביהמ"ש העליון יש גם יש.
במקרה הזה יש לנו אפילו מעין א-פריורי הסכמה של התביעה שאחת העדויות היא בעייתית.
האם התרגיל הזה יצליח? אי אפשר לדעת. כל תהליך משפטי הוא משחק ברולטה. אולי עורכי הדין של קצב הם יצורים מחליאים (אני לא מתווכח עם זה) אבל מטומטמים הם לא.
נשמע מבריק. רק שמנסיוני בד"כ מה שמהצד מפורשן כתכנון גאוני (שהמציאות גם מצייתת לו!) או להבדיל קונספירציה, הוא הרבה פעמים סתם צירוף מקרים, רשלנות או טפשות.
בהחלט. אני תמיד מצטט את התער של הנלון: "אל תייחס לרוע מה שבקלות אפשר להסביר ע"י טפשות".
מה שלפי דעתי קרה זה שקצב ועורכי דינו לא ציפו שעסקת הטיעון תגרר לבג"ץ, ואם כן מן הסתם הם ציפו שהעתירה תדחה על הסף ללא פסיקה.
אבל לא רק שבג"ץ הסכים לדון בעסקה, המדינה שהיא התובעת של קצב היתה צריכה להגן עליה ובג"ץ קבע שהחלטת המדינה לעסקה היתה סבירה לאור עדות המתלוננת.
90% מנצחון במשחק שח הוא ניצול מקסימלי של טעות לא מתוכננת של היריב.
עורכי הדין של קצב ראו לפתע (אני בטוח שהם לא תכננו את זה) שללא מאמץ מצידם המדינה נאלצת להראות את כל הספקות באישום האונס, וחורים אלה מקבלים גושפנקא של בג"ץ.
הספק הזה היה פשוט קורץ מדי כדי להתעלם ממנו – והם עשו את ההימור.
למיטב הבנתי, עורכי דינו של קצב המליצו לו לדבוק בעסקת הטיעון. זאת הייתה החלטה שלו לסגת ממנה.
גיליתי בינתיים שכבר כתבתי פעם על השאלה אם כל זה היה מתוכנן או מקרי. http://wp.me/pIxw9-ba0
אבל גם בהכרעת בית המשפט מאתמול יש התייחסות לעסקת הטיעון, ואני לא חושבת שהעובדה שזה יגיע לביה"מ העליון שדחה, בשבתו כבג"צ, את העתירה נגד הסדר הטיעון תשנה מבחינה זאת. יש גם הבדל בין הטענה שההסדר היה בסמכותו של היועמ"ש ולא בלתי סביר באופן קיצוני (שזה המבחן לאפשרות פסילתו), לבין הטענה שיש ספק סביר בעדויות המתלוננות. מדובר בשני סוגים שונים של "סבירות". ולא דין המינהלי כדין הפלילי.
לא חושבת שש"ס זוכרים עדיין איך להתבייש, אם הם ידעו בככל איפעם. וגם הליכוד.
כתבת יפה על ציון אמיר ועל חובתם המקצועית והמוסרית של עורכי הדין, כל הכבוד.
העובדה שאלמלא המגלומניה של קצב ,שחזר בו מהסכם הטיעון ,הסיפור היה נסגר בלי משפט,בלי הרשאה ובלי עונש בלי שלמתלוננות תהייה מילה בעניין בהחלט ראוייה להתעכב עליה במסגרת האחולים וההתרפקות על "מערכת המשפט הישראלית" עוד נקודה שראוי להתעכב עליה היא חוק ההתישנות על עבירות מין ,שהגיע הזמן לעדכן ולבטל אותו. לגבי החלאה ציון אמיר ועל השיטות שלו להכפיש להשפיל ולהשליט טרור ופחד כחלק מ"קו ההגנה" שהוא נוקט בו מחוץ לכתלי בית המשפט, מדובר במזוגניה טהורה במסווה לא עבה במיוחד של "משפטנות", הוא נשען על התפיסות החשוכות ביותר והגיע הזמן שיוקיעו אותו ואת דרכי הפעולה שלו לא רק בבלוגים מחתרתיים ,אלא כבל עם ועדה.
@שירלי, למה לבטל את תחולת חוק ההתישנות על עבירות מין דווקא?
זיגי, תרשה לי לענות בשם שירלי: חוק ההתיישנות על עבירות מין בעייתי יותר מבכל עבירה אחרת משום שנפגעות תקיפה מינית שומרות בסוד את מה שקרה להן ברוב מוחץ של המקרים. חיפשתי לינק מתאים ולא מצאתי, אני מדביקה במקום זאת קטע מדברי ההסבר להצעת החוק שהאריכה את תקופת ההתיישנות לגבי קטינים:
"נפגעות ונפגעי עבירות מין רבים, חושפים לראשונה את דבר הפגיעה שנים רבות אחרי שאירעה, בשל תחושת אשמה, בושה וחשש מהאשמה חברתית, מדובר בתחושות אופייניות וייחודיות לנפגעי עבירות מין. על כן, במישור הנזיקי, לא מדובר בעיכוב בהגשת התביעה אלא מנגנון ייחודי שפועל על נפגעי עבירות מין ומונע הגשת תביעה. בניגוד למצב הדברים ב"תביעה רגילה", כאשר ככל שהפגיעה והנזק שנגרם חמורים יותר, כך סביר שימהר התובע להגיש תביעה, הרי שבענייננו, ככל שהפגיעה קשה יותר, כך ייקח זמן רב יותר עד שיוכלו הנפגעים לעמוד מול תוקפיהם ולתובעם, אם בכלל. בהקשר זה, נזכיר, כי הקושי אינו מתמצה בעצם חשיפת הפגיעה אלא ביכולת לגייס את המשאבים הנפשיים והתפקודיים הדרושים לצורך הגשת התביעה הנזיקית".
"מתוך נתוני מרכזי הסיוע, הפועלים למעלה משלושים שנה ברחבי הארץ, רובם הגדול של נפגעות ונפגעי עבירות המין אינם פונים כלל לערכאות משפטיות. לא בהגשת תלונה למשטרה (רק 20%-30% מהפונים למרכזי הסיוע מגישים תלונה במשטרה) לפתיחתו של הליך פלילי ועוד פחות מכך בהגשת תביעה נזיקית לפיצוי על נזקיהם".
(וזכור גם שלמרכזי הסיוע, על פי הערכתם, פונות כל שנה אולי 10% מהנפגעות. רוב הנפגעות לא מספרות על מה שקרה להן לאיש, לעולם. וכשהן מספרות, זה עלול לקחת שנים ארוכות. אז למה – אם הן סופסוף מצליחות להשתקם מספיק כדי לעמוד מול התוקף, בעודן מתמודדות עם ההשלכות הכרוניות של מה שקרה – למה שיאמרו להן, אה, זה כבר לא מעניין את המדינה, זה התיישן?)
מצד שני, קיימת בעייתיות רבה בניהול תביעה של מקרה שאירע לפני עשרות שנים, וזאת נוסף על הבעייתיות הראייתית הרגילה הכרוכה לעיתים בתביעות של עבירות מין.
כך שאולי עדיף להשאיר את המצב בו קיים תמריץ לנשים להגיש תלונה כמה שיותר מוקדם, ולחזק את המערכות התומכות המעודדות שיקום והגשת תביעה כך שלא יקח זמן רב כל כך?
אני מסכימה שקיימת בעייתיות רבה בניהול תביעה בנוגע לאירועים שאירעו מזמן, אבל תן למשטרה ולפרקליטות להתמודד עם הראיות (אם אין כל דרך להוכיח, כמו שעלול לקרות כשהאירוע כה ישן, לא מגישים כתב אישום בכלל).
"אולי עדיף להשאיר את המצב בו קיים תמריץ לנשים להגיש תלונה כמה שיותר מוקדם"? הלו, מדובר בבני אדם. אם ה"תמריץ", כפי שאתה מכנה אותו, מאלץ נשים שעוד לא מוכנות לכל החרא שכרוך בחקירות משטרתיות ובמשפט להיחפז לתוך התהליך, הנזק שייגרם להן לא בהכרח שווה את הסיכוי למיצוי הדין עם התוקף. לא במקרה תיקים רבים כל כך בעבירות מין נסגרים בעסקאות טיעון: מתלוננות רבות נשברות בתהליך שבין הגשת התלונה למתן עדות בבית המשפט, והפרקליטות סוגרת עסקה מופחתת-עונש-ואישומים כדי לחסוך מהן את מעמד העדות הקשה, בנוכחות התוקף ומול חקירה צולבת של התובע.
אני מזמינה אותך גם להיכנס בהזדמנות לאחד מהפורומים לנפגעות תקיפה מינית ולהיווכח בעצמך בכעס והתסכול הנורא שמביעות שם אלו מהן שהצליחו לאזור אומץ וכוח להתלונן, רק כדי לגלות שמבחינת המדינה הסיפור התיישן.
ולגבי קריאתך לחזק את המערכות המעודדות שיקום, אני מצטרפת בתשואות. לכמה שנים של טיפול נפשי זקוקה לדעתך נפגעת טראומה מינית? אתה יודע כמה זה עולה?? המדינה, שמממנת טיפול נפשי לנפגעי פיגוע, יתומי ואלמנות צה"ל וגו', לא מעלה על דעתה לסייע לה.
התיישנות נובעת גם מתפיסה בסיסית ולפיה אנשים משתנים עם הזמן. מי שאני היום אינו מי שהייתי לפני עשר או עשרים שנה.
את הטענה הזו קל לערער, קבל: משה קצב
אף פעם לא קל לערער טענה כללית על האופי האנושי בעזרת דוגמה של אדם אחד.
א. 'קבל' עם ועדה
ב. אני חולק עליך, אני לא חושב שציון אמיר פועל מתוך 'מיזוגניה' אלא משרת את הלקוח שלו בדרך הטובה ביותר מבחינתו (ולא בטוח שהוא טועה),כלומר צריך לשים גבול להזדהות של פרקליטים עם הנאשם וזה כבר סיפור מסובך מאד. אם אני נאשם (בעבירות מין או אחרות) ורואה את ציון אמיר משתולל ככה בשביל הלקוח שלו אני ארים אליו את הטלפון הראשון אם יש לי מספיק כסף.
ג. מה שמביא אותי לנקודה העיקרית: מילא ציון אמיר, מה עושה שם אביגדור פלדמן?
כשפלדמן מתראיין ואומר שמבחינתו זה תיק עקרוני (והוא ידוע כאיש עקרונות שהגן על נאשמים 'אידאולוגיים') מיד הוא מעורר ספק שמא קצב הוא אכן קורבן של איזו מערכת דורסנית כמו שאר הלקוחות של פלדמן.
אני אגיד לך איפה שמים את הגבול של "הזדהות" העו"ד עם הלקוח – בדלת בית המשפט.
התרחבות מקצוע עריכת הדין גם לתחומי היח"צנות היא מהמתועבות שבתופעות זמנינו.
אם הנאשם רוצה להתנהל מול התקשורת, שיתכבד וישכור יחצ"ן. ועד כמה שזה תלוי בי, יחצ"נים צריכים להסתובב עם שלט ניאון מהבהב על הראש כשהם בעבודה.
בשלב מסויים ניסו פלדמן ואמיר להתפטר מייצוג קצב, אולם בית המשפט לא אפשר להם.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1099011.html?more=1
הייתי רוצה להאמין שזה יגרום לדילול של הנוהג הבעייתי של עסקאות טיעון. לצערי, אני חוששת שזה יהיה ההפך המוחלט: זה יעודד יותר מהנאשמים להסכים לעסקאות טיעון, כי ראו מה קורה כשנסוגים מהן.
כהרגלך, טקסט חזק. חבל רק שכדי לתקוף את עוכר הדין (אהבתי!) אמיר בחרת להשוות בינו לבין זונה. אם כבר ניצחון משפטי-פמיניסטי, בוא לא נלכלך אותו עם הסטיגמות הדכאניות שנוטות לשכוח שאשה שעוסקת בזנות היא קורבן, והיא גם לא פוגעת באף אחד. במלים אחרות, אל תעליב את הזונות 🙂
(אני מתייחסת לסגמנט הזה:
"אבל למאבק הציבורי שניהל אמיר אין דבר עם הגנה משפטית, גם אם האתנן שקיבל לשם כך נקרא רשמית "שכר טרחה". לשכירי חרב ומשכירות גופן יצא מזמן שם רע. הגיע הזמן שמשהו ממנו ידבק גם במשכירי לשונם.")
אני לא אגן על הפרקליטות ונציגיה בהחלט לא חכמים או מוכשרים כפי שראוי שיהיו, אבל הדרך בה אתה רואה הסדרי טיעון היא בעייתית. קודם כל, ראיות הן נושא יותר מורכב ממה שהצגת, וגם שינוי של סעיפי אישום. אתה מתייחס לזה כאל מצב שבו או שניתן להוכיח את האשמה באופן מוחלט או שלא ואז מאשימים 'סתם' כדי להתפשר על סעיף אחר. בפועל ברוב המקרים זה לא המצב. סתם לדוגמה: כתב-אישום בגין אונס, וגם לנאשם ברור שאנס, רק שהקושי הוא להוכיח העדר הסכמה. הנאשם לא מוכן להודות, כי עונש המקסימום גבוה מדי. הוא מוכן להסתכן בעונש מקסימום של 8 שנים. אני לא יודעת עד כמה טועה הפרקליטות אם היא מוכנה להגיע להסכמה שתפחית את העונש, אבל הנאשם יודה ומה שיהיה לה בפועל זה אנס בכלא ולא אנס חופשי.
מעבר לזה, אפילו בתחום של חיסכון זמן שיפוטי – ואני בטוחה שאתה נגד השיקול הזה. בגדול גם בעיני זה שיקול תמוה, אבל לא, למשל, באישומי רצח: הפרקליטות יודעת שתוכיח הריגה, יש קושי להוכיח את הכוונה הנדרשת לרצח. הנאשם מוכן להודות בהריגה כי זה יוכח ממילא, אבל שווה לו לנהל את המשפט כדי שלא תוכח כוונה, כי ההבדל הוא מאסר עולם מול 20 שנה. אם יש קושי, הפרקליטות חוסכת משפט מאוד ארוך שבסופו סיכויים רבים שתהיה הרשעה בהריגה. היא מסכנת את הסיכוי שהייתה מוכיחה רצח. גם כאן, אני לא יודעת אם זה פסול.
ולגבי המקרה הספציפי: כמו שהזכרתי בהתחלה, נציגי הפרקליטות רחוקים למדי מלהיחשב מבריקים. הם ראויים לביקורת גם בשל ההנחה שמה שלא יעשו, הם יקבלו הרשעה – ואם יתברר שלא, 'פשוט נעשה עסקת טיעון' (גם כל מה שכתבתי למעלה, לא מתייחס למצב הנוכחי שבו הפרקליטות אכן מצליחה להראות בדיוק מתי עסקאות טיעון נעשות בעייתיות). אם הפרקליטות טוענת בעת הצגת הסדר טיעון או הגנה עליו שהמתלוננות לא אמינות, או שמדובר בחוסר-הגינות קיצוני (כנציגי המדינה, הם לא אמורים לשאוף להרשעה במצב כזה), או שמדובר בטיפשות גדולה מצד הטוען. הסדר טיעון יכול לנבוע מקושי ראייתי (למשל, במציאת הוכחות חיצוניות) ולא בחוסר מהימנות. למרות זאת, כן צריך להזכיר שלפי מה שנאמר בעת הסדר הטיעון היה קושי ראייתי, ובעת הגשת כתב-האישום נוספו כבר עוד ראיות. זה לא פוטר את נציגי הפרקליטות מהגדרתם טיפשים על הצורה שבה התנהלו מול בתי-המשפט ואפילו מול התקשורת, אבל צריך לזכור שכן יכול להיות שבזמן ההגעה להסדר טיעון הראיות שהיו קיימות בתיק אכן יצרו קושי.
לגבי עורכי-הדין דווקא הסכמתי איתך מאוד. מעניין לציין שהם נחשבים עורכי-דין טובים מאוד מבחינת היכולת המשפטית, ובניגוד לתחום האזרחי – שם התנהלות מהסוג הזה מאפיינת בעיקר עורכי-דין לא מוכשרים, והמוצלחים יותר מקפידים להימנע מהתנהגות כזו כדי לשייך את עצמם לקבוצה האחרת – בתחום הפלילי נראה שהסנגורים מאמצים את ההתנהלות הזו כמשהו שהמצליחים יותר פשוט עושים אותו יותר בגדול. המשפט הזה הראה את זה בצורה מאוד ברורה.
מה שאני לא מבין זה למה כל הזמן מתמקדים רק בשלילי. למה מדברים רק על ההרשעה של קצב ב-2 מקרי אונס, מעשה מגונה, 2 הטרדות מיניות, ושיבוש הליכי משפט, ולא מזכירים שהוא לא הורשע בסעיף האישום של ניסיון להדחת עד. כואב לכם להגיד מילה חיובית עליו, שהוא לא מדיח עדים? או מדיח כלים? או משהו?
אם היתה תלונה שקצב הדיח כלים אף אחד לא היה מאמין במילא.
אפילו בהתחשב בסרקסטיות של תגובתך, בהתאם לפסק הדין, הסיבה שלא הורשע בנסיון להדחת עד היא כיוון שהיא נכללת כבר בהרשעה ב "שיבוש הליכי משפט" (עמוד 28 שורה 35-36).
"יחד עם זאת, מאחר והמעשה עצמו, דהיינו שיחת השיבוש, מהווה את התשתית העובדתית גם לעבירת הטרדת עד, וגם לעבירת שיבוש מהלכי משפט, לא מצאנו לנכון להרשיעו, בנוסף לעבירת השיבוש גם בעבירת הטרדת עד, משזו נבלעת בראשונה."
"לא הורשע" זאת אמירה קצת בעייתית במקרה של קצב.
http://www.4law.co.il/katzav301210.pdf
"…הוא יצא כנגד פרופ' הר-סגור, שהחזיק בדעה לפיה על קצב להתאבד."
זה לא ממש פשע לצאת נגד זה.
שאלה היפותטית, בהקשר של קצב: נניח שקצב לא היה זוכה אלא שמעון פרס בנשיאות ב2000. תקופת הנשיאות של פרס הייתה מסתיימת ב2008, מה הוא היה עושה עכשיו? חוזר לשקם את מפלגת העבודה? מתמודד בפריימריס של קדימה?
לפחות דבר אחד טוב יצא מנשיאותו של קצב, והיא שפרס כבר לא מתמודד על שום דבר, אני מקווה שב2016(?) הוא כבר לא יחליט לחזור .
פרס היה מסדר לעצמו מינוי כאפיפיור, או כאלוהים.
רוצה להוסיף למה שמימי אמרה:
נראה לך?!
ש"ס שמה איקס אחד גדול על מערכת המשפט.
קודם כל רוב הסיכויים שהאנשים בש"ס בכלל חושבים שקצב סתם נרדף על היותו מזרחיודתי.
חוץ מזה גם אם הם יסכימו שהוא אכן אשם אז מבחינתם זה לא מטיל עליהם כל צל, הרי מבחינתם גם בית המשפט וגם הנשיאות וגם עניין האונס עצמו זה סתם צרות של החילונים ושל המדינה הציונית, הם מבחינתם בכנסת כדי "להחזיר עטרה ליושנה" כלומר להגדיל את כבוד החרדיות המזרחית ואת תקציביה וכל השאר על ה*#! שלהם.
כמה עניינים:
1. הסכם טיעון (כמו גם עד מדינה אבל זה לא קשור לכאן) הוא מכשיר בעייתי מאוד של חוסר אקטיביזם שיפוטי ובחירה בדרך הקלה, רצוי לקמץ בה ככל האפשר, לא להתעצל וללכת עם בירור האמת ככל האפשר.
2. הדיבורים על התאבדות, עזרה בהתאבדות וכו' הם לא לעניין. כל אחד הולך לישון בלילה עם המצפון של עצמו, הקטע הזה של למרק את המצפון שלך ע"י הכאה על חטאי הזולת, ועוד בפומבי, לא מוסיף כבוד לאף אחד. אף אחד לא נהיה יפה יותר ע"י הוצאת פלולות ממישהו אחר.
3. כאבא לבנות, אני מרגיש איום גדול מאוד מצד ציון אמיר ושות' ומסעות השמצת המתלוננות. הייתי רוצה לדעת שלמסע ההפחדה כנגדן יש מחיר ציבורי ואם אפשר גם כלכלי. בעולם אידיאלי אדם כזה מאבד את הרישון שלו אחרי התנהגויות מסוג זה, או לפחות שחלק מהקלון של הלקוח שלו ידבק גם בו.
4. אני בטוח שקצב הוא לא היחיד שמרשה לעצמו התנהגויות כאלה וחמורות פחות. הלוואי והמקרה שלו ישמש תמרור אזהרה ויביא לשיפור הנורמות המאוד לקויות שיש לכולנו כחברה בזכויות של נשים על גופן וריענון חובותינו כלפי החלשים מאיתנו.
חבל שלא הזכרת את א' פלדמן. שלא כמו ציון אמיר שהוא סתם פליליסט, א' פלדמן מתיימר להיות אביר זכויות אדם. ועוד זכורה החולצה עם הציטטה של א' שהוא "נתפס במקרה" בטלוויזיה יורד אתה למכולת. ובנוסף לכל שמעתי ממנו הערב ברדיו דברים הגובלים בזילות בית המשפט.
נעמה, ראיתי את הטויט שבו הסתייגת מהתבטאות בייניש בנושא. האם לדעתך חומרת ההתבטאות עולה כדי פסילתה מלדון בערעור?
לדעתי היא לא תשב בערעור. ר"ל: היא לא תוכל לשבת בערעור. למרות שכביכול (או לא) ההתבטאות שלה היתה מאד פושרת. ובכ"ז נכון היה שתגיד לכל היותר שהיא לא יכולה להתבטא בנושא כי קרוב לוודאי שהתיק יגיע לביה"מ העליון.
תודה.
יוסי, כדאי לתקן את הקישור לאתר של נעמה שבצד שמאל.
למה מתיימר?
האם הסנגוריה על קצב מורידה לו זכויות כלשהן בפעילותו למען זכויות אדם?
הייתי ממליץ לקרוא מה שפלדמן כתב על העניין בבלוג המופתי שלו.
אתה מתכוון לטקסט הזה?
http://avigdorfeldman.wordpress.com/2008/11/25/%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%9B%D7%99-%D7%93%D7%99%D7%9F-%D7%97%D7%A1%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F/
כאמור, מה בין הגנה על פושעים ובין הלעג לו הוא זוכה מנעמה?
אם כבר, האין הגנה על פושעים היא חלק מאותן זכויות אדם?
חשבתי על
http://avigdorfeldman.wordpress.com/2008/11/26/%D7%9C%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%9A-%D7%93%D7%99%D7%9F-%D7%97%D7%A1%D7%A8-%D7%9E%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F/
קראתי. גם את התגובות. עדיין לא הבנתי מה הקשר בין האנס קצב לבין זכויות אדם? האם ביושבו כנשיא פעל נגד זכויות אדם? האם הגנה על מי שהתברר כפושע הינה נוגדת פעילות בנוגע לזכויות אדם?
אולי אני קצת קשה הבנה. אבל פושעים הם פושעים שחטאו כנגד אדם אחר או כנגד הריבון, וזכויות אדם זה עניין שבין אדם לריבון.
אז אתם לא אוהבים את העובדה שכעו"ד הגן על אנס, כאילו שבעבר פלדמן הגן אך ורק על אנשים טהורים. מה בין זה לבין פעילותו בתחום זכויות האדם?
ציון אמיר ועושי דברו עשו יותר ממה שרובנו יודעים. בתקופה בה התפוצצה פרשת קצב הם היו מפגיזים את הפקס המערכתי של הדסק בוואיינט בפקסים "אנונימיים" עם מגוון לכלוכים על המתלוננות. לא ייאמן איזה טינופת הייתה שם, ולא ייאמן שהם חשבו שהכתבים לא יבינו מאיפה זה בא.
בדיוק למדנו עכשיו בסדר דין פלילי על ההגנה מן הצדק – הטענה שעורכי הדין של קצב השיאו לפיה התנהלות הרשות הייתה כה פגומה שלא ניתן לקיים משפט צודק ויש לבטל את כתב האישום. בת'כלס לא היה במקרה של קצב שום דבר כזה, אבל אצל עורכדינים, שיטת מצליח היא חלק אינטגרלי מדרישת התפקיד, אז מנסים. אני שמחה שהפעם לא הצליח.