החברים של ג'ורג'

ביום זכויות האדם, צריך להזכיר את זכות היסוד של ההתקוממות כנגד עריצות. כן, כולל זו הישראלית

“הואיל והכרח חיוני הוא שזכויות האדם תהיינה מוגנות בכוח שלטונו של החוק, שלא יהא האדם אנוס, כמפלט אחרון, להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ובדיכוי.”

היום ה-10 בדצמבר, יום זכויות האדם הבינלאומי: הוא מוכר ככזה משום שב-10 בדצמבר 1948 קיבלה עצרת האומות המאוחדות את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. אפשר, ורצוי, לקרוא אותה כאן. כדי להתקבל לאו”ם, ישראל נאלצה לחתום על האמנה, אבל הסירו דאגה מלבכם: מאז החתימה, היא מפירה אותה על בסיס יומיומי. לפני כשמונה שנים, כשכתבתי פוסט ליום זכויות האדם עבור ארגון יש דין, מצאנו שישראל מפרה לא פחות מ-15 סעיפים של האמנה בשגרתיות.

ההפרה המהותית מכולן, ראוי לציין, היא של סעיף ב’ לאמנה: “כל אחד זכאי לכל הזכויות והחרויות המפורסמות בהצהרה זו, ללא הבדל משום סוג, כגון גזע, צבע, מין, שפה, שפה, דת, דעה פוליטית או אחרת, מקור לאומי או חברתי, רכוש, מוצא או מעמד אחר. יתר על כן, שום הבדל לא ייעשה על הבסיס של המעמד הפוליטי, שיפוטי, או בינלאומי של הארץ או התחום אליו משתייך אדם, באם היא עצמאית, מונופול, לא תחת ממשל עצמאי, או כל הגבלה אחרת של ריבונות.” ההדגשה שלי. ישראל, כידוע, היא מדינת אפרטהייד; זו מהות קיומה; ועל כן היא בהכרח מפירה את סעיף ב’ יום-יום ושעה-שעה.

כל ההפרות (הרג ללא חשש דין של פלסטינים, עינויים על בסיס יומי, מעצרים מנהליים והחזקת אסירים פלסטיניים בישראל, העדר חזקת החפות לפלסטינים והגשת “חומר סודי” לבתי המשפט, הכניסה השרירותית לבתים בעת ליל ועוד ועוד) תועדו לעייפה, והן גלויות לכל מי שעיניו בראשו וליבו פועם – אם העין איננה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת (מיעוט בקרב הישראלים, למרבה הצער). אני רוצה להתמקד, אם כן, באחת העילות שבפתיחת המגילה: זו שמצוטטת בראש הפוסט.

ככל שמדינה היא דיקטטורה, רשאים – יש שיאמרו, חייבים; אבל איננו יכולים לדרוש זאת מאדם – התושבים רשאים להתקומם כנגד המדכא. אין להם צורה אחרת להגן על עצמם. הם אנוסים להשליך את יהבם על מרידה בעריצות ובדיכוי. הדברים נאמרים, כמובן, כלפי הפציפיזם המזויף שפוקד את הישראלים כאשר פלסטינים מעיזים להפעיל אלימות כלפי ישראלים.

×–×” אחד מסוגי הצביעות היותר מעצבנים פה. ישראל מפעילה אלימות יומיומית כלפי הפלסטינים – אבל, מאחר והיא יומיומית, היא לא חדשות ואף אחד לא מדווח עליה, וברוב המקרים גם לא חושב עליה. הכוח שמפעילה ישראל עצום. היא מחזיקה עשרות אלפי חמושים בשטחים הכבושים, היא מצותתת לכל שיחה, מנטרת כל תעבורת רשת, מסוגלת ומגיעה לכל מקום. זו רוב הפעולה של מערכת הבטחון, המערכת היקרה ביותר שמפעילה ממשלת ישראל. היא מתרחשת כל הזמן. פעם היו פה המבזקים היומיים של דובר צה”ל, על כך וכך אנשים שנעצרו הלילה, כך וכך כלי נשק שנתפסו, כך וכך אנשים שנורו. הם הפסיקו. הציבור לא רוצה לדעת יותר.

את האלימות חובקת-הכל הזו הישראלים מקבלים כמובן מאליו. היא שקופה להם. הם לא חושבים עליה. אבל מדי פעם בפעם, הנכבשים – אנוסים להשליך את יהבם על מרידה בעריצות ודיכוי – מעיזים להתנגד. הם הורגים חמוש על הגדר, ×›×–×” שירה לתוך המון לא חמוש, והציבור היהודי מתקבל לתנוחה עוברית ומיילל שבועות. הם תוקפים מתנחל או מתנחלת, יהודי או יהודיה, והזעקות עולות השמימה. איך הם מעיזים. איזה חיות אדם.

כאילו האדם הפלסטיני הבודד, המבודד, שמערכת שלמה מפעילה עליו אטומיזציה, צריך להיות בררני ומדויק יותר בהתקפות שהוא מבצע מאשר צה”ל או מג”ב. כאילו יש לאדם הבודד ×”×–×” – התארגנויות כמעט בלתי אפשריות יותר, בעידן הסמארטפון – איזושהי הבנה יוצאת דופן בטיבם של הישראלים. כאילו יש לו יכולות טקטיות או אסטרטגיות כלשהם. לא, הוא מרים סכין והולך לפגוע במי שנראה לו כמי שמייצג את מדכאיו.

וכמובן, לרוב הוא פוגע בחפים מפשע. זה כלל הזהב שאנשי מצפן זיהו כבר ב-1967:

“כיבוש זר גורר אחריו התנגדות.

התנגדות גוררת אחריה דיכוי.

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים.” (ההדגשה שלי.)

צריך לציין, כי אנחנו מכחישים את המציאות בתוקף, שארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון הוא צה"ל. הוא מבצע פעולות טרור על בסיס יומי. כל מהותו היא הטלת אימה על אוכלוסיה אזרחית כדי שלא תתקומם.

החלטתם לדכא את חירותו של עם אחר? לא הותרתם לו ברירה אלא להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ודיכוי? לפחות אל תייללו. זו היתה בחירתכם, פעם אחר פעם. החלטתם, שנה אחרי שנה, לשבת על כידונים. אז עכשיו יש רסיס בתחת. תחיו עם זה. זה המחיר של בחירתכם. הפציפיזים החד צדדי שלכם (שהוא, למותר לציין, הכל חוץ מפציפיזם) מעורר קבס.

או, אתם יודעים, תפסיקו להפעיל עריצות ודיכוי כלפי אוכלוסיה אחרת. זו תמיד אפשרות. אני יודע, אני יודע – ×–×” הרגל של 74 שנים. קשה להגמל ממנו. ובכל זאת.

(יוסי גורביץ)