החברים של ג'ורג'

היום לפני 34 שנים פרצה האינתיפאדה הראשונה. האפרטהייד עדיין איתנו

תאונת דרכים ב-8 בדצמבר 1987 הובילה, למחרת, למשהו שישראל עוד לא ראתה: התקוממות פלסטינית עממית, תחילה ברצועת ×¢×–×” ואחר כך, כאש המדלגת לשדה אחר, בגדה המערבית. הכיבוש המאד נוח עד ×›×” – את הגדה המערבית צה”ל החזיק בפחות מעשר פלוגות – נעלם. סוג של לוחמת גרילה תפס את מקומו, סוג של לחימה שישראל לא היתה מוכנה אליה: לוחמה א-סימטרית שמטרתה להציג את ישראל כגוליית.

זה נורא העליב אותנו.

ישראל הרגה, על פי ויקיפדיה הציונית, 1,491 פלסטינים במהלך שנות האינתיפאדה. הם הרגו כעשירית מהמספר הזה. זה המניין הרשמי: הוא כנראה לא כולל הוצאות להורג פרטיזניות שביצעו יחידות כמו שמשון בראשית ימיהן, שלא דווחו רשמית או שדווחו כרצח שביצעו הפלסטינים בעצמם.

לאינתיפאדה הראשונה היו שלוש השלכות ארוכות טווח. ראשית, היא שינתה לגמרי את צה”ל. עד 1987, צה”ל תיאר את עצמו נלחם בסורים (לא בהצלחה גדולה במיוחד: הסורים בלמו את צה”ל בקו ביירות-דמשק ב-1982), ודמיין חזית מזרחית. מאז, עיקר הפעילות של צה”ל היא דיכוי פלסטינים. הנתונים חשאיים, אבל לפני כמה שנים אמר הרמטכ”ל אייזנקוט שכ-55% מהסד”כ הקרבי של צה”ל נמצא בשטחים. צה”ל הפך לחיל מצב, עם כל מה שזה אומר. הלוחמים של ימינו מסתערים באומץ על בתים של פלסטינים לא חמושים, כתשעה מהם מדי לילה, מרביצים בעוז לילדים, חוטפים קטינים בגבורה, מתעללים בקור רוח בחסרי ישע. ×™×”×™×” מעניין לראות את הצבא ×”×–×” מול בגירים חמושים – יכול להיות שחיזבאללה כבר נתן לנו דוגמית ב-2006.

השינוי השני ×”×™×” בציבור הישראלי. הוא לא רוצה לשמוע על ×–×” יותר. מסת הזוועות של 1987-1988 הובילה להתקוממות של הציבור, שלא יכול ×”×™×” עוד לשאת את דמותו; והתקשורת – חלשה מתמיד, נתונה מתמיד בידי בעלי הון שכל מה שמעניין אותם הוא שורת הרווח – צייתה. פעם היו לה כתבי שטחים וכתבים לענייני פלסטינים. היום יש לה כתבים לענייני “התיישבות.” בהתאם, מאחר והציבור לא מוכן לשמוע על מה שהוא שולח את הילדים שלו לעשות, הרגישות שלו לאבידות קיצונית. כל סימן של התנגדות פלסטינית מתקבל בהיסטריה. לא מסובך להבין מה קורה פה: הציבור יודע שהוא שולח את ילדיו להיות עוד דור של פוסט טראומה, עוד דור אבוד, ולהתמודד עם ×–×” יעשה אותך שמאלן, אז מה שנשאר הוא הכחשה קיצונית, סירוב להסתכל בפניה של המציאות, להכיר בכך שפגשנו את האויב והוא אנו-עצמנו.

השלישית היתה בקרב הפלסטינים. החלק הראשון שלה כמעט שלא סוקר בישראל. בהתאם לתחביב של מערכת הבטחון למצוא איזה דמון שאפשר להאשים אותו – הרי לא יעלה על הדעת שיש כאן עם, עם רצונות משלו – היא הפילה את התיק על אש”ף (כפי שתפיל את האינתיפאדה השניה על ערפאת). השושואיסטים שלנו, כרגיל, לא הבינו כלום. האינתיפאדה הראשונה היתה התקוממות נגד אש”ף כמעט כפי שהיתה נגד ישראל. המיקוד של אש”ף ×”×™×” בפלסטינים היושבים בפזורה, ולא ×”×™×” לו אכפת יותר מדי מהפלסטינים במולדת. אלה יצאו להתקוממות על דעת עצמם, עם ×”× ×”×’×” מקומית, ואש”ף נדרש לכחצי שנה כדי להשתלט על ההתקוממות – וגם אז בקושי.

אבל ההתקוממות הצליחה בנקודה אחת: היא שינתה את המוקד של המאבק הפלסטיני. במקום להתמקד בפלסטינים שבפזורה, המאבק מאז – ועד עכשיו – מתמקד בפלסטינים שבמולדת ובצרכים שלהם. ×–×” הישג אדיר: מהפכה מלמטה שתופסת את הפיקוד מידי הנהגת התנועה הלאומית לכאורה, וכופה עליה לקבל את צרכיה. בנובמבר 1988, פחות משנה אחרי פריצת האינתיפאדה, ערפאת הכריז על הכרה בפתרון שתי המדינות.

ישראל סירבה, כמובן.

רק ארבע שנים ויותר אחר כך, כשאש”ף היה בשפל בשל שורה של נסיבות (קריסת הגוש המזרחי, התמיכה של ערפאת בפלישה העיראקית לכוויית), ישראל הכתיבה לאש”ף תנאי כניעה, ונוצרה הרשות הפלסטינית. המטרה שלה, כפי שהגדיר את זה יצחק רבין, היתה כיבוש “בלי בג”צ ובצלם.” העמדת פנים, מסקירובקה, כאילו לפלסטינים יש סוג של שלטון עצמי. ומאחר ואש”ף היה היצור המוזר מכולם, הנהגת מהפכה שהושחתה לחלוטין לפני שפרצה המהפכה, גם נמצאו המשת”פים שיסכימו לבצע את זה. את התוצאות אנחנו רואים היום: דיקטטורה חלשה של הרש”פ, שנואה על נתיניה, נטולת לגיטימציה.

ישראל מסמסה את פתרון שתי המדינות. היא תמיד רצתה לספח חלקים ניכרים מהגדה (שימו לב לתכנונים, לכבישים שמתחילים לשרטט כבר בתחילת שנות ה-70; להקמה של התנחלויות בנקודות שימנעו אפשרות של הסדר). ועכשיו היא נמצאת בפני שוקת שבורה: אי אפשר יותר להסתיר את משטר האפרטהייד. כיבוש הוא, בהגדרה הבסיסית שלו, משהו זמני מאד: מצב שמחזיק עד שיש גורם לגיטימי להעביר אליו את השליטה. למדינה היהודית, שנוסדה כדי לפתור את בעיית הדיכוי והרדיפה של היהודים, אין קיום בלי דיכוי ורדיפה של פלסטינים. למדינת עוול כזו אין קיום, גם אם היא חזקה מספיק כדי לשבור התנגדות פיזית. תראו במה אנחנו מתפארים לאחרונה: שהקפנו את רצועת עזה בחומה. ביחידות הדיכוי היעודיות שלנו, מג”ב וכפיר. אנחנו כל כך פחדנים, שאנחנו מעניקים צל”ש ל”לוחמים” נועזים שבקור רוח הרגו אדם לא חמוש.

ככה אנחנו נראים אחרי 34 שנים של דיכוי על ספידים. והתקווה היא שזה לא יוכל להחזיק, לא במאה ה-21, לא כשיש מצלמה בכל פינה, לא כשדובר צה”ל ידוע כשקרן הממומן ביותר במזרח התיכון. אנחנו, כמובן, נהיה האחרונים שנבין מה קורה, כשאסופת הסדקים הזעירים תתאחד למפולת גדולה.

בדרך, למותר לציין, יהיה הרבה, הרבה סבל. זה הייצוא העיקרי של המדינה הציונית, וככזו היא תזכר: כחלום שהפך למפלצת. כמי שהיה שליח שלה לדיכוי עם אחר, אקווה לראות את הנפילה הזו בימי חיי.

(יוסי גורביץ)