אחרי שמכרו לנו את גדעון “פלוגות” סער כאב מסור, הפרשנים הפוליטיים מתגלים ככלי ריק כשמתחילות לבצבץ העובדות

אויה מה היה לנו, מי יתן מזור לכאבנו, נפלה עטרת ראשנו, ניצחו אראלים את המצוקים – זה היה הרושם שקיבל מי שפתח את הטורים הפוליטיים ביום חמישי. גדעון סער הודיע במפתיע על “פסק זמן” מהחיים הפוליטיים, והכתבים הפוליטיים היו הרוסים. הם התחרו זה בזה, הן באותו היום והן במוספי סוף השבוע, בקינות ובספקולציות. סער, אחרי הכל, היה מקור טוב וידע להתחנף עליהם. בהתאם, רובם המכריע נתנו משקל עודף לספין של אחד הפוליטיקאים היותר ציניים שנראו פה – כביכול הוא פורש (סליחה, “לוקח פסק זמן”) כדי להיות עם בנו התינוק, ושהוא תכנן לפרוש כבר לפני שנתיים ואיכשהו זה לא יצא לו.

כלבתא, במטותא. הקשקוש הזה היה צריך להדליק את כל פנסי האזהרה, אבל להוציא נחום ברנע, הם לא דלקו. ברנע שם לב למשהו מוזר: האירוע שבו הודיע סער על פרישה נראה באופן חשוד כמו אירוע התפקדות לליכוד. במקום היו דוכנים ותומכי סער המריצו את הבאים לאירוע להתפקד למענו. ואז עלה סער ונתן את הנאום שלו. מיד לאחר מכן טבעה התקשורת הישראלית בקינות על סער.

הקינות הללו, יש לציין, היו משונות מאד. גדעון סער היה שר חינוך ושר פנים, אבל אף אחד לא יכול להצביע ולו על הישג אחד שלו – אלא אם ההישג הוא בדרדורה של ישראל בכיוון האנטי-דמוקרטי. כשר חינוך, הוא ניצח על טיהור במקצוע האזרחות, ואימץ את הדו”חות של “אם תרצו.” כשר פנים, הוא הצליח להיות גרוע יותר מאלי ישי כלפי מבקשי מקלט. זה חתיכת הישג, אכן, אבל כנראה לא כזה ששווה להתפאר בו. הפרשנים הפוליטיים – הגווארדיה הקבועה של בן כספית, סימה קדמון, ושאר כתבי הרכילות הפוליטית – גם לא הצליחו להצביע על הישג כלשהו של סער.

אז למה פרש סער? בשביל לקבל את המידע הזה, צריך היה לצאת מהתקשורת המסורתית. אלדד יניב כתב בטוויטר, זמן קצר אחרי ההכרזה של סער, שסער ידע שיש תחקיר של “הארץ” בעניינו, שעומד להתפרסם. זמן מה אחר כך, התקבל כמעט-אישור מעורכת מוסף “הארץ” בנושא: “עוד לא פורסם תחקיר, וכבר מושאו פורש,” כתבה נעה לנדאו.

אחת הסיבות להודעת גדעון סער: תחקיר גדול שמוסף הארץ עמל עליו בשבועות האחרונים.

— Eldad Yaniv (@EldadYaniv) September 17, 2014

על מה היה התחקיר? אנחנו עוד לא יודעים, הוא לא פורסם. אבל בסוף השבוע קיבלנו רמז גס: News1 פרסם ידיעה על כך ש”תיק הבדיקה” נגד סער דלף לעיתונאים. מה לעזאזל?

ובכן, כזכור, מכתב שייחס לסער מעשים מיניים בכפופות לו הודלף לפני כשנה וחצי. וינשטיין הורה למשטרה לבצע “בדיקה” – לא חקירה – וזו מיהרה להודיע שהמכתב מזויף, אבל לא הצליחה למצוא את הזייפן. על פי הדיווחים, הקורבנות-לכאורה של סער לא שיתפו פעולה עם החוקרים.

אז עכשיו התיק הזה בחוץ, תחקירן של “הארץ” יושב על הזנב של סער, ולגמרי במקרה אירוע שאמור היה לקושש לו עוד תומכים במרכז הליכוד הופך, בהפתעה גמורה, לאירוע הפרישה שלו. ומה עושים בן כספית וסימה קדמון? מפמפמים את האגדה לבית סער, על פיה הוא החליט דווקא עכשיו לבלות זמן עם הילד שלו. אז מה שווים הפרשנים הפוליטיים האלה?

מה שהם היו שווים בפרשת המעשה המגונה של חיים “הלשון” רמון, זה מה. מה שהם היו שווים בעת ההרשעה של אולמרט: זונות שמפרכסות זו לזו.

כמובן, כל העסק מסריח מעבר לחיפוי העיתונאי הקבוע של כספית וקדמון. כשהיועץ המשפחתי וינשטיין הורה על “בדיקה” – לא חקירה – סער נחשב לאחד מהמקורבים לראש הממשלה נתניהו. שנה וחצי אחר כך, נתניהו רואה בו יריב מר. בדיוק עכשיו דולפים מסמכי החקירה ההם. משטרת ישראל, תחת המפכ”ל דנינו, מהווה יותר מאשר אי פעם משטרה שמשרתת את המשטר.

אין לי מושג מה יש בתחקיר של “הארץ”, או מה יש בתיק הבדיקה של המשטרה; ואם יתברר לי שהחוקרים בפרשת סער הבינו את רוח המפקד של וינשטיין וחיפפו את החקירה, בואו נאמר שאני לא אפול מהכסא. למעשה, אופתע הרבה יותר אם יסתבר שהמשטרה עשתה את עבודתה נאמנה. אבל כתבים פוליטיים ששומעים על כך ששר בכיר קוטע כנס התפקדות כדי להודיע שהוא נשאר בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים, וחוזרים על כך בלי כמעט כל שאלות – הם חלק ממערך ההון-שלטון-עיתון. הם חלק מהבעיה, לא חלק מהפתרון.

הערה מנהלתית א’: בצד שמאל תוכלו לראות עכשיו את מדיניות התגובות של הבלוג, משהו מנהלתי שהתעצלתי לעשות הרבה זמן. ובכן, זה פה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)