החברים של ג'ורג'

בשנת 1979, קשר אדם בשם רב סרן אמנון שאשא קנוניה כנגד הפלסטינים, או “מקומיים” בלשונו, תושבי הכפר דורא אל קרע. שאשא קיבל צו תפיסת קרקע שעליו היה חתום תת אלוף בנימין “פואד” בן אליעזר, והוא היה אחראי ליישומו. הוא הוציא את המסמך הבא:

החלקים המעניינים מבחינתנו במסמך הם סעיף 6א’ וסעיף 8. בסעיף 6א’ נכתב “אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים.” בסעיף 8, תחת הכותרת “פרסום,” כותב שאשא ש”לא יינתן פרסום לצו.” למה אסר שאשא, פעמיים, על פרסום הצו? משום שאם היו הפלסטינים מודעים לצו, הם היו יכולים לעתור נגדו לבג”צ, והצו של שאשא, שיצא בתאריך 19.7.1979, נכתב בתקופה רגישה מאד.

ב-20 ביוני 1979, הוציא בג”צ צו ביניים בבג”צ דויקאת ואח’ נגד ממשלת ישראל, שלימים יהיה מוכר יותר כבג”צ אלון מורה; צו הביניים אסר על הפקעת קרקע משום שלא באמת היה בה צורך צבאי. כארבע חודשים לאחר צו הביניים, ב-22.10.1979, קיבל בג”צ פסיקה בתיק, שאסרה על הפקעת קרקע אלא לצורך צבאי. הצו של שאשא, מה-19.7.1979, יוצא בין צו הביניים ובין פסק הדין. שאשא היה מודע לאפשרות שבג”צ דן בנושא, ידע שעתירה יכולה לחסל את הצו שלו, ועל כן קשר להסתיר את הצו מפני האנשים שנפגעו ממנו. שאשא ידע היטב שלצו שלו אין כל תכלית צבאית: הכותרת של הצו היא “צו תפיסה 23/79 הרחבת בית אל.” הוא יודע היטב שמדובר בשטח פרטי: “בעלות השטח הנתפס פרטית.” הוא מבין היטב שבאמתלה של צו לצורך צבאי, הוא מעביר שטח פרטי פלסטיני לידי תושבים יהודים.

למה אני מטריח אתכם באירועים שסטטיסטית, אירעו לפני שרובכם נולדתם ומתקופה שבה רוב האנשים היו משוכנעים שימותו בשואה גרעינית? ×›×™ השבוע העניק בג”צ גושפנקא לקנוניה העתיקה של שאשא. בג”צ פסק השבוע בעתירה שהוגשה על ידי ארגון יש דין, עליה כתבתי כאן. (כאן יש להביא את הגילוי הנאות הרגיל: אני כותב עבור יש דין ומקבל על כך תשלום. הפוסט ×”×–×” איננו מייצג את ארגון יש דין.) הוא קיבל את הדרישה הפרטית – הריסת המבנים שבנו המתנחלים שם – אבל דחה את הדרישה הכללית, שהיא ביטול צו התפיסה השקרי של שאשא.

צו תפיסה צבאי מיועד לצרכים בטחוניים מיידיים: אם יש צורך לתפוס עמדת הגנה, להקים מגדל שמירה, וכו’, כוח כובש יכול להוציא צו תפיסה. אבל רשמית, מדינת ישראל לא עשתה כל שימוש בשטח שגנב שאשא בכוח סמכותו במשך יותר מ-30 שנה. רק ב-2010, אחרי שבנימין נתניהו הבטיח לשחד את המתנחלים בשל פינוי ג’בל ארטיס (”גבעת האולפנה,” וראו הפוסט שעסק בה), החלה הבניה שם. וגם עליה אין מחלוקת שהיתה בלתי חוקית. איך יכולה להיות תפיסה צבאית שאיננה מיידית? פרקליטות המדינה, שתמיד מזדרזת להגן על כל דבר תועבה, הגיעה לבית המשפט עם הביטוי האומלל “צורך צבאי שקפא”: היא טענה שאמנם, הצבא לא עשה שום דבר עם השטח שתפס במשך 34 שנים, אבל אין משמעות הדבר שאין בתפיסת השטח “צורך צבאי.” לכל היותר הוא “קפא.”

אז בג”צ, כהרגלו, החליט להקטין ראש ולהעלים עין. הנשיא גרוניס הורה על הריסת המבנים הבלתי חוקיים – ובו זמנית כתב ש

”יחד עם זאת, כפי שצוין לעיל, נראה כי אין הכרח לדון בעניין המרכזי שהועלה בעתירה זו, והוא תוקפו של צו התפיסה השני. בהקשר זה יוער כי העותר התייחס בבקשתו לביטול צו התפיסה גם לעובדה שצו התפיסה השני לא פורסם מעולם. לצו התפיסה השני צורף מכתב מיום 19.7.1979 בו צוין, בין היתר, כי "אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים" (סעיף 6(א)), וכי "לא יינתן פרסום לצו" (סעיף 8). אין מחלוקת בין בעלי הדין כי בהנחיה זו נפל פגם.”

אתם הבנתם מה קרה פה? גרוניס לקח את הקנוניה של שאשא, את ההוראה האקטיבית שלו להמנע מפרסום הצו (עליה חזר, כזכור, פעמיים), והפך אותה ל”פגם.” לא עוול; פגם. מין משהו לא תקין כזה, באמת לא נעים, אבל אין מה לעשות. לא פשע מכוון, שמיועד לסמא את עיני בית המשפט, אלא פגם מנהלי. בכך מצטרך גרוניס, 35 שנים אחרי הצו של שאשא, אל הקנוניה שלו: הוא עוצם את עיניו מרצון.

עוד כותב גרוניס ש

“מקובלת עליי עמדת המשיבים כי בנסיבות המקרה יש להבחין בין הפגם לבין תוצאתו. זאת, בהתחשב בכך שהעותר ידע, לדבריו, על התפיסה של אדמותיו ובשים לב להשלכות הרוחב הנובעות מביטול צו התפיסה השני, עשרות שנים לאחר הוצאתו. “

אין שום מחלוקת על כך שהעותר ידע שגנבו את אדמותיו: הרי נאסר עליו להכנס אליהן. אבל הוא לא יכול היה להוכיח את זה. הוא לא יכול היה להציג את המסמכים שהובילו לתפיסת האדמות, ובהתאם לא יכול היה לערער על התפיסה, כי המסמכים היו סודיים.

ולגרוניס, כמסתבר, אין עם זה בעיה מיוחדת.

שימו לב מה עוד קורה פה: בגלל “השלכות הרוחב” שנובעות מביטול צו התפיסה, גרוניס לא מבטל אותו – אף שהוא יודע שמדובר בצו לא חוקי. הוא מאשר גזל של המדינה מחשש שמא המדינה תצטרך להחזיר את הגזל. ×›×™ הפסיקה של גרוניס, כלל אין משמעה שהאדמות שנגזלו מתושבי דורא אל קרע תחזורנה לבעליהן: כל מה שהיא קובעת הוא שאסור לבנות עליהן בניה פרטית, ושמותר לבצע בהן רק צורך צבאי. כלומר, האדמות ישארו בחזקתה של ההתנחלות בית אל – עד שיבוא הרכב בית משפט נוח יותר למתנחלים.

גרוניס נחשב לשופט שמרן, שזכות הקניין עומדת אצלו מעל הכל – אלא אם, כמסתבר, ×–×” קניין של פלסטינים. אז, צו מזויף ולא חוקי גובר. הרי אם זכות הקניין היתה גוברת, גרוניס ×”×™×” צריך להורות על ביטול צו התפיסה המזויף, ולהחזיר את השטח לבעליו החוקיים – ואם ×–×” יוצר בעיות להתנחלות בית אל, אז שתפתור אותן על חשבונה.

אבל בית המשפט העליון בחר לשלוח, בפרשת דורא אל קרע, מסר אחר לגמרי לפקידי משטר הכיבוש: רמו, שקרו, גזלו, קשרו קנוניות, זייפו מסמכים. אם וכאשר נאלץ לדון בנושא, שנים רבות לאחר מעשה, נקבע שמדובר היה ב”פגם” ונסב ממנו מעדנות את מבטנו. לכם, כמובן, לא יקרה דבר.

זה לא שלטון חוק, זה ישראבלוף.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)