החברים של ג'ורג'

האמונה ביכולת לשנות את המדינה תלויה בחופש הדיבור. כשזה מתפוגג, כשהבעת דעה הופכת לעילה לתקיפה פיזית או לפיטורין, צריך לתהות אם הקרב על דמותה של ישראל לא נגמר

לא רציתי ללכת להפגנה שנערכה במוצ”ש. לא חשבתי שהיא תהיה יעילה וחשבתי שהיא בעיקר תהיה עלה תאנה ל-hasbara הישראלית: תראו, אנחנו מאפשרים הפגנות גם בזמן מלחמה. לא האמנתי שיש לה יכולת לשנות משהו. הציבור היהודי נמצא כרגע בהתקף, מסוג ההתקפים העונתיים שלו, ואין טעם לדבר איתו כרגע. אבל אז, באיטיות, העמדה הזו התמוססה; וכשהמשטרה עשתה את התרגיל המסריח שלה ערב ההפגנה, והודיעה תחילה שהיא מבוטלת, אח”כ שהיא לא מבוטלת אבל שהיא מבקשת מאנשים לא להגיע, החלטתי לא רק להגיע, אלא גם להגיע עם חולצה פוליטית.

בהפגנה שבוע קודם לכן, בכיכר הבימה, הגעתי עם חולצה פשוטה. ידעתי שיש כנופיות של אנשי ימין שאורבות למפגינים בדרכם הביתה ולא רציתי לסמן את עצמי כמטרה. במילים אחרות, השתפנתי. בסוף ההפגנה, חמקתי מהמקום דרך רחוב צדדי. כן, תוך זמזום “שוב דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור,” אבל ממקתי. נאלצתי להודות שאני מפחד.

במוצ”ש האחרון ראיתי את האספסוף של הימין מקרוב. ההפגנה היתה מייגעת, עייפה כמו בורקס מאמפם, וחסרת תוחלת. הסתלקנו מוקדם, לפני שהתחילה האלימות; לפני שמפגיני שמאל ספגו מהלומות מוטות לראש, לפני ששני מפגינים גילו שהפורעים עקבו אחריהם עד ביתם ותקפו אותם בחדר המדרגות שלהם, לפני שהפורעים הקיפו מפגינה עם חולצת תעאיוש, רכובת אופניים, ואיחלו לה להיאנס על ידי עזתים; וכשזו הודיעה לשוטרים שהיא רוצה להגיש תלונה על הטרדה מינית, אומר לה אחד השוטרים “את רוצה לחיות? נכון שכן? אז תלכי מפה גברת. סעי כבר. סעי.” והיא נסעה. בקיצור, זה הזכיר יותר מדי את מצעד הגזענים בשכונת התקווה לפני שנתיים.

הטרור הזה, שהמטרה שלו היא לסתום לשמאל את הפה, גם מצליח. שמעתי לא מעט אנשים שאני מכיר אומרים שהם מפחדים ללכת להפגנות. אחרים קיבלו טלפונים מההורים שהתחננו בפניהם לא ללכת. אני עצמי, כאמור, נקטתי בכמה צעדי זהירות חריגים. ופחד הוא דבר מדבק.

ההתקפה הזו לא מקרית. יש לה תמיכה פוליטית ניכרת בימין היהודי, ואף ששום חבר כנסת לא הביע תמיכה פומבית, הימין היהודי הפוליטי מצטיין בשתיקתו במקרה הטוב, בשמחה לאיד במקרה הרע. ליואב אליאסי, שהקים ארגון טרור מוצהר – “האריות של הצל” – ושעכשיו החל גם “לרדוף בוגדים” וליצור לחץ ציבורי לפיטוריהם, כנראה שכבר לא תהיה קריירה מוזיקלית, אם היתה לו אי פעם; אבל אם יתאמץ, הוא יוכל להיות הרונן שובל הבא.

הימין היהודי נוהג להתהדר בכך שבישראל יש חופש דעה. עד לאחרונה אכן היה, וישראל היתה מקום חופשי מאד מבחינה פוליטית. אני יודע שאלימות נגד מפגינים בזמן מלחמות היא לא דבר חדש, ממלחמת העולם הראשונה והלאה; אני זוכר שניקסון חבש קסדת מגן כאות הזדהות עם הפועלים שפיזרו באלימות הפגנות נגד מלחמת ויאטנם; אני זוכר מה קרה במלחמת לבנון הראשונה, כשקומץ שמאלנים יצא להפגין נגד המלחמה מוקדם מדי, חודשיים לפני שרוב הציבור הבין שהיא אסון. ויש להניח שכאשר התותחים ידומו סוף סוף, רמת האלימות כלפי מתנגדי המלחמה תרד.

אבל מה שנלמד פה לא יישכח. קבוצות האלימות לא ילכו לשום מקום. אולי מספר החברים שלהן יצטמצם, אבל יש קבוצה של בריונים חסרי תוחלת, מהסוג שמזין כל תנועה ניאו-נאצית בכל מקום, שיבינו שאם הם יפנו את האלימות שלהם לנתיב הספציפי ×”×–×”, הם יזכו לסוג של לגיטימציה שלא יקבלו בשום מקום אחר; ויש לאנשים האלה מנהיגים. לא רק אליאסי ושרצים מסוגו; גם מנהיגים ברמה הלאומית יותר – דני דנון, מירי רגב, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן. לא, הם לא ילכו לשום מקום. הם ייבאו את הטלת האימה של המתנחלים על הפלסטינים אל תחומי מדינת ישראל.

המשטרה, יש כמה וכמה עדויות, הביעה תמיכה בפועל בפורעים של אליאסי. עד כה לא הוגשו שום כתבי אישום, עד כמה שידיעתי מגעת, ומעצרו של איש לא הוארך. אליאסי עצמו חופשי כציפור.

והטרור יתרחב. בהתחלה, הוא יופנה כלפי אנשים שהולכים להפגנות שמאל, וכמה כאלה באמת כבר יש. אחר כך, וזה כבר קורה, הוא יופנה כלפי אנשים שמעיזים להביע דעות שמאל: ציינו את “רדיפת הבוגדים” של אליאסי, אבל גם סופרפארם הודיעה לעובדים שלה שהם מתבקשים לסתום את הפה בכל מה שקשור לפוליטיקה במדיה החברתית, ושאם לא כן הם צפויים לפיטורים. אוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון יצאו בהצהרות דומות, והאחרונה אף הודיעה שהיא מנטרת את ההתבטאויות של אנשי הסגל שלה (!) ושל הסטודנטים (!!) ברשת. לא במקרה, הצהרת הנאמנות של אוניברסיטת תל אביב התחילה בשבועות תמיכה בצבא הקדוש. בקיצור, מותר יהיה לך להביע את הדעה הלא-ימנית שלך, בתנאי שאתה צ’יוואווה מסורסת נוסח בוז’י הרצוג.

ישראל הופכת ממדינה שמגלה סובלנות כלפי ביטויים לא קונסנסואליים – אתה רשאי לצרוח מה שאתה רוצה, ממילא לא אכפת לנו – למדינה שמדכאת אקטיבית ביטויים כאלה. חופש הביטוי הוא אבן היסוד של החירות; הוא ×–×” שמאפשר כל שינוי בדרכי שלום. כשהוא נעלם, ויותר מדי ישראלים עומדים מהצד כשהוא מותקף, מי שרוצה שינוי צריך להבין שאם ×™×”×™×” שינוי, הוא לא ×™×’×™×¢ בדרכי שלום; שהגלישה במדרון ×”×’×™×¢×” עמוק מדי; שאם ×™×”×™×” שינוי, הוא ×™×’×™×¢ מבחוץ ובאמצעות לחץ, דיפלומטי או צבאי; שישראל לא מניחה לעצמה לעבור תיקון, ועל כן לא מנוס לעולם אלא לשבור אותה.

בנקודה הזו צריך אדם הגון לשאול את עצמו אם יש טעם בכלל להשאר, ואולי לא במקרה השלט הבולט ביותר בהפגנה במוצ”ש היה השלט בתמונה למעלה, שהניף אמיתי סנדי. במצב כזה הגירה, או בשמה הנכון יותר גלות, היא מהלך פאתטי לעתים קרובות; רוב האוכלוסיה לא מסוגל לבצע אותו; ויש בה אלמנטים מובהקים של בריחה משדה הקרב. ואף על פי כן, אם אינך מסוגל לומר את מה שאתה חושב, אם אתה צריך לצנזר את עצמך מחשש שאיזה בריון יארוב לך ברחוב או שתפוטר, מה הטעם?

לא יודע. מה שאני יודע הוא שאתוס חופש הדיבור של הדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה במזרח התיכון לא שרד מפגש עם סכסוך צבאי פעוט ביחס; ואני יודע שזה לא מקרה, שהיה מחנה פוליטי שלם שתכנן את סתימת הפיות הזו ושעוסק בה כבר עשור. מחנה פוליטי שלא יודע כיצד להתמודד עם טיעונים, ועל כן הוא צריך לסכור את פי הדובר; שהדרך שלו להנציח את שלטונו היא על ידי הטלת אימה על היריב.

ועוד דבר אחד: בפעם הבאה שמערכת ×”-Hasbara תצווח באוזניכם שהחמאס מעדיף להשקיע בנשק ומחילות מאשר ברווחת עמו, זכרו שלושה דברים: קודם כל, שמי שחיסל את היצוא מהרצועה, ובהתאם את כלכלת הרצועה, הוא צה”ל והמצור שהטיל עליה החל מפברואר 2006; שנית, שלשר הבטחון שלכם יש אובססיה משונה עם יצוא מעזה ושבשנת 2002 הוא נכנס להתקף כשהממשלה החליטה לאשר יצוא תותים, דפק על השולחן וצווח שבלי התותים האלה היינו מכריעים אותם; ושלישית, שלפי נתוני השב”כ מ-2009, חמאס הוציא 40 מיליוני דולרים, שהם 13.8% מתקציבו, על נשק ובטחון – בהשוואה לשיעור של 18.6% מהתקציב שהוציאה ישראל על בטחון ב-2010. טלו קורה. אני מודה לאיתמר שאלתיאל על הנקודה האחרונה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן מספר תרומות גדולות מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)