החברים של ג'ורג'

דו”צ מאכיל את הציבור בקש וגבבה, ומערכת ה-hasbara מנסה לסחרר אותו באמצעות סטטיסטיקה. הכל כדי לא לראות את הדם שעל הידיים

דובר צה”ל (דו”צ) הסתבך במספר שקרים מביכים בשבוע האחרון. נתחיל מהיותר נפוץ שבהם: בימים האחרונים הפיצו כל כלי התקשורת הישראלים תמונות של עשרות פלסטינים שהופשטו עד תחתוניהם, עיניהם קשורות, ונטען שהם אנשי חמאס שנכנעו. הכתב הצבאי של וואלה, כלומר הנציג הרשמי של דו”צ במערכת, נתן לידיעה את הכותרת המתפעלת מעצמה: “יחפים ובתחתונים: כך הובלו 150 אנשי חמאס לישראל.” אתרים אחרים דיווחו על “כניעה” של אנשי חמאס.

יומיים אחר כך, והעסק נראה קצת אחרת. לא מדובר באנשים ש”נכנעו” לצה”ל, אלא בפלסטינים שצה”ל עצר לצרכי חקירה. רובם המוחלט, אגב, שוחרר. אז מה פשר הדיבורים על “כניעה המונית” של אנשי חמאס? למה התמונה המשפילה? דו”צ צריך למכור לציבור הישראלי משהו, ואחרי שבוע ברצועת עזה אין לו כל כך הצלחות שאפשר לדווח עליהן, אז הוא מביים תמונת נצחון: הוא אוסף אזרחים ומצלם אותם בתנוחה משפילה, ואחר כך מפיץ את התמונה. ההתנהלות הזו, אגב, מנוגדת לאמנת ג’נבה השלישית, שאוסרת (סעיף 3ג’) על יחס “משפיל ומבזה” לשבויי מלחמה; אבל דו”צ כנראה ייאחז בתירוץ הקבוע שלו, שלא מדובר בשבויי מלחמה, ויתחמק מהעובדה שיחס כזה לסתם אסירים אסור גם הוא, על פי פסיקות בית המשפט הישראלי. אבל צריך להרים את המוראל השפוף איכשהו, והעמדת פנים שהאויב נכנע בהמוניו ונלקח לשבי בתחתוניו, חושבים בדו”צ, תשיג את המטרה. ולעזאזל עם החוק הבינלאומי או סתם סטנדרטים בסיסיים של התנהלות.

מהיחס של דו”צ וצה”ל לעצירים שלא מסוגלים להוות כל סכנה, אנחנו יכולים ללמוד על היחס שלהם לאזרחים פלסטינים שטרם נכבלו והופשטו, ושבתודעת צה”ל הם “מגינים אנושיים” מעצם קיומם. צה”ל תקף השבוע את בית החולים וואפא, לאחר שחמושי צה”ל טענו שירו מתוכו עליהם. כדי להוכיח את הטענה, פרסם דו”צ תמונה שלכאורה מעידה על שיגור רקטה סמוך לבית החולים.

אממה, בדיקה מהירה שערך ארגון ISM העלתה שהצילום שהפיץ דו”צ לא מתאר את בית החולים וואפא, אלא בניין סמוך – ×–×” של ×”-Right to Life Society.

יתר על כן, מי שעקב אחרי הסאגה של דו”צ עם בית החולים וואפא, כפי שעשה עידן לנדו, יכול היה לזכור כמה דברים:

א. שצה”ל הפגיז את בית החולים כעשרה ימים קודם לכן בדרישה לפנות אותו.

ב. שהוא טען שבמקום אוכסנו רקטות או שנורו ממנו רקטות.

ג. שהוא נאלץ לסגת מהטענה הזו, ולצאת בהצהרה ש”"ראינו הרבה שיגורי רקטות שהגיעו ממש ממקום סמוך לבית החולים, מרחק של 100 מטרים", אמר דובר צה"ל, והוסיף: "ברור שהמטרה לא היתה בית החולים". כמו כן, דסק החדשות של צה"ל אישר שהצבא הבין שאין כלי נשק בתוך בית החולים "אל-ופאא". לשאלה כמה מרוחק צריך להיות אתר הומניטארי כדי לוודא שלא יספוג אש ישירה, השיב צה"ל: "זה לא מדע, צה"ל מאד מדוייק ובדרך כלל יעדי ההפגזה הם אלה שהתכוונו אליהם".

ד. שאחרי ההפגזה של בית חולים שצה”ל נאלץ להודות שהוא בעצם לא היווה מטרה צבאית, ואשר על כן תקיפתו חשודה בהיותה פשע מלחמה, בית החולים ננטש. כלומר, כאשר החמושים של צה”ל הגיעו לאזור שלו, הוא כבר לא ×”×™×” – עקב הפגזות צה”ל – בית חולים, אלא סתם מבנה.

הטענה על רקטה סמוך לבית החולים וואפא, שלא היתה קשורה בשום צורה לקרב היריות שניהלו החמושים של צה”ל עם חמושי החמאס במקום, שכן היא צולמה לפחות שבוע קודם לכן (צה”ל טען שב-14 ביולי), נועדה למסך את העובדה שצה”ל הפגיז בית חולים, גרם לנטישתו, ואחר כך התלונן שהוא הפך לעמדת ירי.

אלה היו השקרים הבוטים יחסית, הקלים יותר להפרכה. נעבור לנושא מסובך יותר, זה של החייל הנעדר אורון שאול. מיד לאחר הפגיעה בנגמ”ש בו היה שאול, מיהר החמאס להודיע שהוא בידיו. דובר צה”ל הכחיש בתוקף שנחטף חייל, הכחשה עליה חזר גם בגיר מערך ה-hasbara, רון פרושאור (לא דווח אם ההכחשה של פרושאור לוותה בצליל סירנות.) תחילה טען צה”ל, ואף מסר כך למשפחה (!), כי שאול הוא חלל; אבל יממה אחר כך נאלץ להודיע שהוא נעדר. רצוי לזכור את זה בפעם הבאה שצה”ל ידרוש ממכם לא להפיץ שמועות בווטסאפ. בהתחלה העמידו בצבא פנים שהם בודקים ראיות פורנזיות שבסופן יוכרז שאול כמת; הבוקר, כבר החל הצבא להדליף שוואלה, סמוך למקום שבו נעלם שאול יש פיר מנהרה.

אני חושב שאפשר להניח ששאול נהרג. הסיבה לכך פשוטה למדי: אם הוא חי ובידי צה”ל, היינו שומעים על זה; אם הוא חי ובידי חמאס, זה היה הנצחון הגדול ביותר של חמאס בסיבוב הנוכחי. כבר היו יוצאות תמונות או וידאו. על כן, הנחה סבירה היא שבידי חמאס נמצאת גופתו של שאול.

השאלה היא ממה הוא מת, ואיך זה משתלב עם ההודעה הראשונית של חמאס על כך שבידיו שבוי חי. כאן, נכנסת העובדה שצה”ל ביצע התקפה כבדה על סג’עיה מיד אחרי התקרית, וגם לאחריה; יומיים אחר כך, ידווח שהוא הטיל עליה 120 (!) פצצות של טון. עדי ראיה דיווחו שצה”ל השמיד מהאוויר ובארטילריה בלוקים שלמים של מגורים.

למה? אולי כי הוא הפעיל כאן את נוהל חניבעל הידוע לשמצה, שקובע שבמידה ויש סכנה שהאויב שובה חייל צה”ל, יש למנוע את השביה גם במחיר של הריגת השבוי. אחד ההרוגים של צה”ל בעופרת יצוקה נהרג בדיוק כך: הוא נראה לאחרונה פצוע בבניין שבו היו מחבלים, והבניין הופגז כדי למנוע את לקיחתו בשבי או שביית גופתו. אם זה אכן המצב, וצה”ל לא יודה בזה אם תהיה לו ברירה, אז ברור למה הסתבך כל כך. במיוחד לאור העובדה שקצינים בצה”ל מבינים כך את הנוהל, אבל לרמטכ”ל יש הבנה אחרת שלו. צה”ל לא רוצה שננהל דיון ציבורי על גבולות המושג “רכוש צה”ל.” טוב הוא לא ייצא מזה.

ואחרי השקרים הבוטים, השקר החמקמק יותר. סטטיסיקה, כידוע, יכולה ללמד אותך שאנשים יכולים לטבוע בבריכות שעומקן 20 ס”מ. בלוג ה-hasbara המוכר IsraeliCool (אתם עשויים לזכור אותו מהפצת השקרים של צה”ל בפרשת ג’אווהר אבו רחמה) פרסם השבוע נתונים סטטיסטיים, מהם לטענתו עולה ששיעור ההרוגים העזתים ב”צוק איתן” בגילאי צבא מעיד על כך שרובם היו אנשי חמאס. הטענה הזו זכתה להרבה מאד פרסום בחוגי hasbara נואשים, שכבר קלטו ש”צוק איתן” הוא עוד אסון.

יש כאן, כמובן, טענה מעגלית: אם מישהו היה בגיל צבא, סימן שהוא היה איש צבא. זו לא טענה שמסובך להפריך. שלושת האזרחים שנהרגו בישראל מירי רקטות ומרגמות בסיבוב הנוכחי היו כולם בגיל צבא; כלומר, לא 34%, כפי שטוען IsraeliCool, אלא 100%. אם היינו מאמצים את ההגיון המעוות של ה-hasbara, שאומר שצריך להתאים את העובדות לצה”ל ולא להיפך, היינו צריכים לומר שמותם חשוד מאד, כי הם היו כולם בגילאי צבא. אף על פי כן, הם לא היו אנשי צבא. כלומר, התפלגות על פי מין וגילאים לא אומרת לנו הרבה.

יתר על כן, ההתפלגות הזו לא שווה הרבה כי צה”ל צד במכוון צעירים בגילאי צבא. כלומר, הסיכוי של עזתי להפוך למטרה של צה”ל אם הוא “בגיל הנכון” גבוהה משמעותית יותר משל אחרים. כמו כן, מהנתונים בעזה עולה שרוב הצעירים הללו נהרגו בשטחים פתוחים, כששלעתים קרובות הם מנסים להביא מזון או ציוד אחר למשפחותיהם, או מחפשים קרובי משפחה. אם נבדוק את שיעור האנשים שנפגעו בתוך מבנים, שיעור הנשים והילדים יזנק לשמיים.

הטענה של IsraeliCool, כמובן, היא טענת איש קלאסית: כביכול נטען שצה”ל תוקף רנדומלית אזרחים. לא, הטענה היא שהוא לא מקפיד על אי פגיעה באזרחים, ושהוא אדיש ל”נזק היקפי.” הוא לא היה היחיד שהשתמש במודלים סטטיסטיים בנסיון להתעלם מהעובדות; יוסי לוי הפך אחד מהמודלים האלה על פיו, והראה שהוא מוכיח שהסיכוי של אזרח ישראלי למות מתקיפה של חמאס נמוך פי אלף מהסיכוי של אזרח עזתי למות מתקיפת צה”ל.

כל המשחקים הללו, כמובן, מיועדים להדחיק עובדה מאד בלתי נוחה: ידיכם דמים מלאו. פעם אחר פעם, ישראל הורגת מאות ילדים פלסטינים, כשהיא מנסה להצטדק בכך שהיא הורגת אותם לא בכוונה. התירוץ ×”×–×” כבר הפסיק לעבוד ברוב העולם. בציבור היהודי בישראל, עם זאת, הסחורה העבשה הזו היא עדיין הדבר הלוהט ביותר – אלא אם, כמובן, כבר הצטרפת לפלוגות המחץ שעברו מבושה בטבח לגאווה בו.

עדכון: תוך כדי כתיבת הפוסט, הודיע דובר צה”ל ששאול מוגדר כעת כ”חלל צה”ל שמקום קבורתו לא נודע.” כלומר, גופתו איננה בידיו. נזכיר שוב שתחילה, צה”ל הודיע למשפחה ששאול מת, ורק אחר כך – אחרי הפרסום של החמאס – שינה את גרסתו.

ועוד דבר אחד: צה”ל כבר כבש את הרצועה בעבר, ב-1956 וב-1967. אז זה לקח בערך יומיים בכל פעם. הוא כבש נתחים ניכרים מלבנון ב-1982 תוך שבועיים. ב-2006, הוא לא הצליח לעקור את חיזבאללה מדרום לבנון, וב-2009 ו-2014 הוא לא מצליח לכבוש את הרצועה.

שורה של חמושים ייבבו בכלי התקשורת ש”זו מלחמה של ממש.” לא, היא לא. “מלחמה של ממש,” מהסוג שניהלו האבות שלכם, כוללת שריון וארטילריה וחיל אוויר בצד השני. אתם פשוט לא רגילים לאפשרות שמישהו יירה אליכם אש אפקטיבית.

הכיבוש, כמסתבר, לא רק משחית. הוא גם מחליד. צבא כיבוש מתרגל לצוד מתבגרים מבוהלים, חמושים למחצה, עם סד”כ של פלוגה וסיוע אווירי. הוא מתרגל לפעולות נטולות נפגעים – ומפסיק להיות צבא.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: לצערי, עקב עומס עבודה ותשישות חריגה, מספר הפוסטים השבוע היה קטן משישביע את רצוני, במיוחד בימים אינטנסיביים כאלה. אני מקווה שהשבוע הבא יהיה טוב יותר.

(יוסי גורביץ)