החברים של ג'ורג'

למה, למרות כל ההתלהמות, צה”ל לא יכבוש את עזה

קציני צה”ל כבר רוטנים, כרגיל בפחדנות האלמונית שלהם. לא נותנים להם להשלים את העבודה, הם אומרים. הסוסים נושפים ורוצים להסתער, אבל הממשלה הבוגדנית מרסנת אותם. הצליל הקבוע ×”×–×” – צליל תחיבת הסכין הצבאית בגבו של הדרג המדיני – מעיד שעוד מבצע צבאי מתחיל לחשב את סופו לאחור, וכרגיל ביבבה ולא במפץ.

הו, יהיה מפץ. צה”ל יארגן לנו איזו התקפה פנומנלית שתהרוג המון אזרחים חפים מפשע ולא תשנה כלום. אבל הוא לא יכבוש את עזה. היללות של הקצינים מיועדות רק להעביר את האשמה לממשלה. כמו תמיד.

למה, בעצם, צה”ל לא כובש את ×¢×–×”? מבחינה צבאית, זו לא משימה מורכבת. כזכור, צה”ל ניהל לוחמה בעומק הרצועה במהלך עופרת יצוקה, ושילם מחיר ×–× ×™×— – חמאס הצליח להרוג רק חמישה מחמושיו. חמשת האחרים נהרגו מאש ידידותית, מה שמבהיר איזו עוצמת אש הפעיל צה”ל נגד כל דבר שזז. ובכל זאת, צה”ל לא כבש את לב הרצועה.

הוא יכול. יש לו חיפוי אווירי מושלם. יש לו את השריון ואת החי”ר. הוא יכול לנחות מהים, ולהתקדם משם למרכז העיר ×¢×–×”. הוא יכול לנחות גם בחופי הדרום, תוך כדי תקיפה מהצפון. לחמאס אין כוח סדיר שיכול לבלום אותו. כן, ×–×” ידרוש אבידות – ×›×›×” ×–×” במבצעים צבאיים – אבל אלה יהיו אבידות קטנות ביחס לכיבוש אוכלוסיה . פעם, צה”ל × ×”×’ לנפח את מספר האבידות ×”×–×” וטען שמדובר ×™×”×™×” במאות אם לא אלפים; עופרת יצוקה הוכיחה שהצבא שקרן במקרה הרע, פאניקרי במקרה הטוב. אם ×–×” המקרה הטוב.

אז למה, בעצם, צה”ל לא כובש את עזה?

כי הבלגאן לא יהיה הכיבוש עצמו; הבלגאן יהיה מה שיבוא אחר כך. אף אחד בתקשורת הישראלית לא מדבר על זה, כולה עסוקה בחיקוי בלתי מודע של קול הרעם מקהיר, אבל לא צריך להיות סאן צו או הגלגול השני של פון קלאוזוביץ כדי להבין את זה.

שתי דקות אחרי שישראל תסיים את כיבוש רצועת ×¢×–×”, היא תהיה אחראית לתושבים שלה. גם עכשיו היא בפועל אחראית עליהם – היא שולטת על מרשם האוכלוסין, היא קובעת מה ייכנס לרצועה ומי ייצא – אבל היא מעדיפה להעמיד פנים שמישהו אחר אחראי. ברגע שיהיה כיבוש, העמדת הפנים הזו תגמר.

ולא, אבו מאזן לא יעזור לה. הוא גם כך חשוד במשת”פיות. הוא לא יוכל לקבל לידיו את הרצועה מצבא ישראלי בלי לפחות העמדת פנים של בחירות. ואחרי שישראל תכבוש את הרצועה מידי החמאס ומי שנראה כמשת”פ מחכה בפינה, די ברור מה יהיו תוצאות הבחירות (אירונית, יש סיבות טובות להאמין שאם היו נערכות בחירות בעזה קודם למבצע “פאלוס זקוף,” החמאס היה מפסיד בהן.)

אז אחרי שצה”ל יסיים את הכיבוש, הוא ×™×”×™×” אחראי למים, לחשמל, לתשתיות, לסעד של כל תושבי הרצועה, ×›-1.7 עד 1.8 מיליוני בני אדם. כן, הוא עשה עבודה מחורבנת בזה גם בסיבוב הכיבוש הקודם שלו – עבדכם הנאמן שתה את המים המלוחים של ×¢×–×” עד תחילת 1991, כשבמקורות נזכרו לספק לדיר אל בלאח מים מתוקים, 24 שנה בלבד אחרי הכיבוש – אבל הפעם, בגלל הכיבוש המחודש, הוא ×™×”×™×” תחת הרבה יותר ביקורת בינלאומית. אין ספק שזה יעשה פלאות למשק הישראלי.

אה, כן: הביקורת הבינלאומית. זו רק תתגבר, אחרי שישראל תכבוש מחדש שטחים שהיא נסוגה מהם. ישראל תתבקש או לאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ודחוף – “פאלוס זקור” הצליח להעלים זמנית את העובדה ש-17 מדינות אירופאיות המליצו לפני מספר ימים על החרמת ההתנחלויות, החברות שעושות איתן עסקים, ובפועל חלק הארי של כלכלת ישראל – או להקמת מדינה אחת. איש אחד, קול אחד. רעם התותחים משתיק זמנית את העובדה שישראל נמצאת במלכוד מדיני, אבל לא פותר אותו. יותר ויותר אנשים מדברים על פתרון המשבר לא מזווית של הסכם מדיני חלול כלשהו – לכולם די ברור שישראל לא מסוגלת לפנות התנחלויות – אלא מהכיוון של הענקת זכויות אזרח שוות לכל האנשים החיים בפלסטינה המנדטורית. כיבוש של רצועת ×¢×–×”, כלומר החזרת הכיבוש הנראה לעין על 1.7 מיליוני בני אדם, רק יחדד את הקולות האלה.

ומעבר לכל ×–×”, תהיה לוחמת הגרילה. בישראל אולי שכחו, הרבה בזכות תעמולת הימין הנמרצת, את העובדה שהפינוי הישראלי של ההתנחלויות מרצועת ×¢×–×” ×”×’×™×¢ הרבה בזכות ההתקפות של חמאס על החמושים הישראלים ברצועה. הח”מ זוכר היטב את הימים שבהם זחלו חמושי צה”ל בחול של רפיח וסיננו אותו, בחיפוש אחרי חלקי גופות. הימים האלה יחזרו, ולישראל שוב ישובו גופות של חיילים מרצועת ×¢×–×”. יתר על כן, מותר להניח שכפי שירי הרקטות מרצועת ×¢×–×” החל תחת הכיבוש הישראלי שם – עוד נקודה שהימין הישראלי הצליח להשכיח – כך הוא יימשך אחרי הכיבוש הישראלי החדש.

מכל הסיבות האלה, צה”ל לא רוצה לכבוש מחדש את הרצועה. הוא לא יאמר את זה לתקשורת, וזו לא תשאל את השאלות, אבל אלה התשובות. לצבא נוח מאד עם המצב החדש, בו החמאס לא יכול בפועל לאיים על רוב המדינה בשל מערכת “כיפת ברזל.” התוצאה של המערכת היא מצב חסר תקדים בתולדות המלחמה: צד אחד יכול להרוג באזרחי הצד האחר כאוות נפשו, מבלי שיסבול כל תוצאה צבאית בשל כך.

כשהתחיל השימוש במל”טים לצרכי חיסול מהאוויר, לפני כעשור, עלתה התהיה מה תהיה ההשלכה של שימוש רחב בהם; האם היא לא תוביל לכך שהמחיר הפוליטי של יציאה למלחמה יצנח – שהרי גופות אינן חוזרות בארונות מתים, ואף אחד לא יושב שבעה על רובוט שהופל – עד כדי כך שהקלות של יציאה אליה תהיה בלתי נסבלת. העובדה שממשל אובמה מנהל מלחמה מלוכלכת מאד בקרן אפריקה, תוך אפס דיון ציבורי בארה”ב, מעידה שהתשובה על כך היא חיובית.

ישראל לקחה את המשוואה הזו צעד אחד הלאה. היא לא רק הורגת בעזתים מבלי לחשוש לגורל טייסיה, היא גם הורגת בהם מבלי לחשוש שמא הם יצליחו להגיב באש אפקטיבית. לא היתה מערכה כזו בהיסטוריה שאני יכול לחשוב עליה.

אלא שלמערכה כזו יש מחיר פוליטי. גם אם נצא מנקודת ×”× ×—×” שהחמאס לא ישוב ויחדש את פיגועי ההתאבדות מהגדה המערבית – פשע מלחמה בלי שום ספק, אבל איזו אפשרות תגובה נותרה לו? – ישראל מצטיירת בעולם יותר ויותר כגוליית, וגוליית יהיר; עם של בני אלים, שהורג באדישות עד חדווה בבני האדם, נשען על טכנולוגיה בלתי נתפסת. לכך ×™×”×™×” מחיר, והוא אולי בלתי ניתן לכימות, אבל ישראל תשלם אותו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)