החברים של ג'ורג'

ליברליזם, סוף: הליכוד הגדיר את עצמו, בשנים הארוכות מאז שחירות התאחדה עם הליברלים, כמפלגה ליברלית. אחרי הפריימריז של היומיים האחרונים, אפשר לומר שהמסורת הליברלית של המפלגה, שאחרי 1967 הלכה ודעכה, תמה לגווע.

הליכוד הוא עכשיו מפלגתם של דני דנון, מירי רגב, פייגלין, חוטובלי וכל השאר. הליברלים של התנועה – מיכאל איתן, בני בגין ודן מרידור – נבעטו החוצה. היחיד מהם שנשאר הוא ריבלין, שמצהיר על נכונותו לספח את הגדה המערבית תמורת הענקת אזרחות לפלסטינים. הנסיון לקיים בישראל תנועת ימין שגם תהיה מחויבת לערכים הומניסטיים וזכויות אדם קרס אתמול סופית.

זה לא היה מפתיע. ליברליזם וכיבוש לא הולכים ביחד, והימין הישראלי הוא לא ימין שמרני קלאסי כפי שאנחנו מכירים אותו מהארצות האנגלו-סקסיות: הוא תמיד היה פולקיסטי במידה, כלומר העמיד קודם כל את זכויות היהודים כעליונות על זכויות שאר האזרחים (מפלגת העבודה, מצידה, הציגה גרסת סוציאליזם לאומי לתפיסה הזו.) ככל שאי אפשר היה להסתיר יותר את העובדה שבין ליברליזם ובין עליונות יהודית יש סתירה מהותית, העדיף הימין – שיותר ויותר הוא ימין דתי, כשגם אנשים שבעבר הגדירו את עצמם כחילונים מתחילים לדבר על "בחירה" או "גורל" יהודי, כדי לא לקרוא לכך דת – לוותר על הליברליזם.

זה לא הליברליזם המערבי שאנחנו מכירים. ההוא גרס, גם אם לא תמיד הצליח, שבני האדם שווים ושאפליה ביניהם על בסיס שאיננו בסיס יכולת – הצבא, התלוצץ בשעתו טום לרר, מקדם אנשים ללא אפליה על בסיס יכולת; בישראל זה נכון גם לדוברות הצבא – פסולה. תנועות פוליקיסטיות – מספרד של פרנקו עבור בפאשיזם הצרפתי וכלה בנאציזם – התעקשו תמיד שיש תכונה לאומית בסיסית, שרק המחזיק בה הוא "צרפתי אמיתי" או "גרמני אמיתי"; לא במקרה הן היו, לצד הקומוניזם, האויב הנחוש ביותר של הליברליות. מירי רגב הצהירה לאחרונה שהיא גאה להיות פאשיסטית, וכרגיל לא היה לה מושג על מה היא מדברת. הלוואי שהיא היתה פאשיסטית, היא פולקיסטית. מוקד ההזדהות הוא לא המדינה על כל אזרחיה; הוא פלג של האוכלוסיה, שמהווה לתפיסתה את "האזרחים האמיתיים" של המדינה.

ואתמול הליכוד חצה את הקו הזה, והצטרף לרגב. עכשיו הוא עוד מפלגה פולקיסטית, כמו כל מפלגות הימין הישראלי. בכלל לא בטוח, אגב, שבכך הליכוד דומה למצביעים שלו: הוא יותר בן דמותם של הפעילים שלו. המשמעות היא שמצביעי ליכוד קבועים עשויים להסס לאוסף המטורפים הזה, ואולי אף להצביע שמאלה.

הבחילה: ציפי לבני עוד לא הועילה לנו בדבר, אבל גרמה נזקים לא מעטים. היום היא החליטה שהאגו שלה חשוב יותר מהסיכוי להדיח את נתניהו, והודיעה על הקמת מפלגת-דמה, "התנועה." התנועה למה? אל תשאלו שאלות מיותרות. אם לבני תגיד מה היא רוצה, היא עוד תבריח בוחרים.

בפעם שעברה, לבני הוליכה שולל את הציבור הישראלי וגרמה לחלקים ניכרים ממנו להאמין שהיא מסוגלת לבלום את נתניהו. היא גזלה אז קולות מהמרכז-שמאל והעבירה אותם לימין, כי תחת הנהגתה – אני משתמש במילה במשמעות הרחבה ביותר שלה – קדימה היתה שותפה לדבר עבירה של כל יוזמה מגונה שהגיעה מן הימין, בתמיכה בשתיקה של לבני.

הבעיה העיקרית היא באגו של לבני. היא לא היתה מוכנה לשמש כמס' 2 של יחימוביץ' או לפיד. אפשר להבין אותה: היא שרת החוץ ושרת המשפטים לשעבר, ואפשר להבין למה היא מתרעמת כשמבקשים ממנה לנגן כינור שני לחברת כנסת טריה ביחס או, גרוע מכך, לבדרן חסר קבלות. ובכל זאת, בשביל האינטרס הלאומי צריך להתגבר על האגו. ראש הממשלה לשעבר רבין שירת כשר תחת פרס ושמיר; ראש הממשלה לשעבר פרס שירת תחת רבין כשר; אפילו נתניהו שירת את שרון כשר, ממש לא מזמן; ראש הממשלה לשעבר ברק שירת את אולמרט ונתניהו כשר בטחון. רק שהאגו של לבני לא עמד בזה.

אבל מעבר לאגו המנופח, שמצריך חצובה משל עצמו – לא מראה נדיר מדי בפוליטיקה, בכל פוליטיקה – יש דבר מרתיח יותר. לבני מדברת על הצורך ב"חזרה לישראל הנאורה". זו אותה ציפי לבני, שגערה בתושבי תל אביב על כך ששכחו מה זה להיות יהודים; שהיתה נואשת מספיק לחטט באשפה אחרי קולות חרדים, שהיא הסכימה לכך שיעלימו את תמונתה מערים חרדיות, ונתנה בכך גושפנקה להדרת נשים; שברחה מההצבעה על חוק הפליטים; ששמעה את דברי הבלע של שמאלוב-ברקוביץ', חברת סיעתה, והרחישה פעם אחר פעם; שהצהירה, באמצע הקמפיין הנואש שלה כנגד שאול מופז, ש"החיילים מגנים על אזרחי מדינת ישראל, והם קודמים לאזרחים – ברכבת ובכל מקום אחר"; ששכנעה עיתונאים להגדיר אותה כ"מיסיס קלין", אבל מינתה את העבריין המורשע צחי הנגבי לראש המטה שלה; ששיחקה על גבול הבגידה, כשאמרה לפלסטינים לדחות את הצעת אולמרט כי היא תתן להם יותר, ושכל הנראה שלחה את המקורב ועבריין המין המורשע חיים רמון לעשות תרגיל דומה גם בימי נתניהו. בבחירות הקודמות, לבני כייסה את הליברלים הישראלים בכסות דמה של התנגדות לנתניהו; עכשיו היא מנסה לעשות זאת בתחפושת נאורה. להקיא.

השמחה מוקדמת מדי: אהוד ברק הודיע אתמול (ב'), אחרי שורה של תרגילי הטעיה – הוא חובר ללבני; לא, לליכוד על חשבון מקום של "ישראל ביתנו"; לא, לרשימה החדשה של קתולהו (סיסמת בחירות: "למה להסתפק בפחות גרוע?") – שהוא פורש מהחיים הפוליטיים.

יש לקוות שלשם שינוי הוא אומר אמת, אבל אין שום סיבה להאמין לו. הוא קשקש על כך שמעולם לא הביע עניין בפוליטיקה (קבלו את ראש הממשלה המקרי, האיש שהגיע ללשכה בטעות), אבל לא התפטר מיד אלא נשאר בתפקיד עד אחרי הבחירות. זה משאיר לו עוד איזה שלושה חודשים בתפקיד. הוא יודע שהסיכוי שלו לעבור את אחוז החסימה לא משהו. שאף אחד לא יתפלא אם האיש שהודיע אתמול – בפעם השניה, נזכיר – על פרישה מהחיים הפוליטיים יגלה בתחילת מארס שהמצב הבטחוני דורש את השארותו בתפקיד, הפעם על תקן "מומחה א-פוליטי." אם יש דבר חיובי בהודעת הפרישה של ברק, הרי שהוא קץ הקריירה של הטרמפיסטים שהלכו איתו ל"עצמאות", שעוברת עכשיו מן העולם.

ועוד דבר אחד: אתמול, יאיר לפיד קרא בפומבי לציפי לבני להצטרף אליו כמס' 2, וזאת אחרי שהודיע פומבית לפני מספר חודשים שלא ישב איתה באותה המפלגה. היום, אחרי ההצהרה של לבני, הוא אמר לגלי צה"ל שלבני "מייצגת את הפוליטיקה הישנה." שלוש עמדות שונות בתכלית באשר לאותה השאלה תוך זמן קצר להדהים. מי טמבל של אבא? הבוחרים של לפיד, כמובן. מסתבר שכשלפיד אומר "פוליטיקה חדשה," הוא מתכוון לומר "אפשר לעבוד על הבוחרים שלי כל הזמן."

(יוסי גורביץ)