החברים של ג'ורג'

מחר הוא 'יום שלישי הגדול' (Super Tuesday), במסגרתו ייערכו פריימריז ב-20 מדינות אמריקניות. מאז הפוסט בנושא שנכתב ערב הקאוקוס באיווה, השתנו כמה דברים. בצד הרפובליקני, כפי שחשבתי, רודי ג'וליאני – איש קטן שמחפש מרפסת, כפי שכינה אותו אנדרו סאליוון – נמחק מן המפה; במפתיע, ג'ון מק'קיין מסתמן כמועמד המפלגה הרפובליקנית. בצד הדמוקרטי, נשרו כל המועמדים פרט לאובאמה וקלינטון.

הזרקור של תשומת הלב הבינלאומית נשאר, שלא במקרה, על המירוץ הדמוקרטי. לא סביר ש'סופר טיוזדיי' יכריע את המירוץ הזה: לשני המתמודדים יש מספר דומה של נציגים בוועידת המפלגה, ואלא אם יקרה מחר משהו דרמטי מאד, זה לא ישתנה.

יתרונה של קלינטון על אובאמה בסקרים הלאומיים נמחק; לפני שנה, היא נהנתה מהפרש דו ספרתי. עכשיו הוא בתחום טעות הדגימה – שני אחוזים. מאז איווה, ניצחה קלינטון באופן מרשים בניו המפשייר ובנוואדה; אובאמה ניצח בנוק אאוט בדרום קרולינה. המגמה היא בעליל בכיוון אובאמה.

ובהחלט יתכן שההפרש הזה הוא מעשה ידיה של קלינטון הרבה יותר מזה של אובאמה.

* * * * *

המטה של קלינטון ×”×™×” בפאניקה אחרי איווה. ההפתעה של ניו המפשייר הכתה שם יותר מבכל מקום אחר; רבים שם היו משוכנעים – בהסתמך על הסקרים – שבאותו ערב, קלינטון תישא את נאום הפרישה שלה.

שני דברים הצילו את קלינטון בניו המפשייר: רגע הדמעות שלה, ושובו לשדה המערכה של בעלה, ביל קלינטון. הדמעות משכו אליה את קולות הנשים, ולניו המפשייר זה הספיק. אבל תגובות פראיות של פמיניסטיות וארגוני פמיניסטים גרמו לה נזק.

למשל, נשיאת הארגון הפמיניסטי NOW בניו יורק, מרסיה פאפאס, הוציאה הודעה היסטרית לעיתונות לאחר שהסנאטור קנדי הודיע על תמיכה באובאמה. פאפאס צווחה ש"עכשיו הגיעה הבגידה הגדולה מכולן! הוא גומל לנו בנטישה! הוא בחר בגבר החדש במקומנו. הוא הצטרף לשורות הגברים הפרוגרסיבים הלבנים שלא יכולים או לא מוכנים לסבול את האפשרות של הילארי קלינטון כנשיאה (הם יאמרו, כמובן, שהם תומכים בנשיאה, רק לא זו)". סימני הקריאה במקור.

נסיון אחר של קלינטון לצייר עצמה כנפגעת הגיעה ב"פרשת ההתעלמות". קלינטון התקדמה לעבר אובאמה וקנדי על גבעת הקפיטול; כשהושיטה יד לקנדי, אובאמה פנה לאחור. לדבריו, הוא פנה לברך סנאטורית אחרת. קלינטון טענה שהוא העליב אותה במכוון – אף שהושיטה את ידה לא אליו, אלא אל קנדי, שלחץ אותה. הקמפיין של קלינטון ניסה לנפח את הפרשה, והשחקנית וופי גולדברג טענה שהאירוע הזכיר לה "הפשטה בפומבי".

אלא כל האירועים הקטנים האלה – ואירועים מטרידים יותר, כמו אמירתה של קלינטון שמי שלא ירצה לרכוש את ביטוח הבריאות החובה שלה עשוי "להפגע במשכורתו" – היו עשויים להשכח אלמלא שב בעלה אל הבמה. התוצאה היתה שגם שקרים קטנים ומטומטמים – קלינטון טענה, בפגישה עם מטפס ההרים אדמונד הילארי, שהיא נקראת על שמו; היא נולדה כשבע שנים לפני שכבש את האוורסט – שבים לרדוף אותה. צצה מחדש גם המילה הרעה ההיא, שמציינת את הסימביוזה בין הנשיא לשעבר למועמדת לנשיאות: בילארי.

* * * * *

נשיאים-לשעבר של ארה"ב אמורים, עם תום כהונתם, להתפוגג. מותר להם לעסוק בעסקים, לכתוב ספרים, לעיתים נדירות לכתוב איזה מאמר דעה מיושב; מותר להם לייעץ לנשיאים אחרים ולשאת הרצאות יוקרתיות; הם לא אמורים להתערב שוב בפוליטיקה.

ביל קלינטון התערב בפוליטיקה באופן הבוטה ביותר. בין ניו המפשייר לדרום קרוליינה, הוא שימש ככלב התקיפה של הילארי: הוא תקף, היא התחמקה מאחריות. בעימות עם אובאמה, ערב הפריימריז בדרום קרוליינה, הוא האשים אותה בכך שסילפה את עמדתו. היא ענתה: "לא אמרתי דבר כזה". אובאמה: "בעלך אמר". קלינטון: "ובכן, הוא לא כאן, אני פה". אובאמה: "אני כבר לא יודע מול מי משניכם אני מתמודד".

התשואות שגרף אובאמה אחרי השורה הזו הראו לקלינטונים שיש להם בעיה. לאחר התבוסה הקשה בדרום קרוליינה – אובאמה הביס את הקלינטונים בהפרש של 27 אחוזים – ביל הוריד פרופיל, לא לפני שהספיק להשוות את אובאמה לג'סי ג'קסון. הפעם האחרונה שנרשמה התערבות נשיאותית דומה היתה ב-1960, כשהארי טרומן תקף בחריפות את מועמדותו של ג'ון קנדי. אבל אז, אשתו של טרומן לא היתה מועמדת, והוא הגביל את עצמו לנאום אחד בוועידת המפלגה.

ופתאום נזכרו האמריקנים בפסיכודרמה הקלינטונית, שלא זכתה לכיסוי בישראל – ההערצה פה לקלינטון העלימה את כל השערוריות הקטנות – ונזכרו למה לא אהבו אותה. כל סיפורי השכרת חדר השינה של לינקולן לתורמים מהוליווד, החנינה השערורייתית למארק ריץ', ההוצאה להורג לצרכי תעמולה של האסיר המפגר ריקי ריי רקטור, שכה לא הבין את מצבו עד שביקש לשמור את עוגת הארוחה האחרונה שלו "לאחר כך" – כל אלה ועוד, צפו שוב.

כולם הבינו שהמאמץ שמשקיע ביל בקמפיין יביא, כמעט בהכרח, לכך שהוא יקבל תפקיד מפתח בממשל קלינטון השלישי. זה עיקום, או כיפוף של החוקה; ונושא השושלת, שקלינטון ניסתה להדחיק, מצא את עצמו לפתע במרכז העניין. הוושינגטון פוסט הקדיש ביום שלישי שעבר את כל דף המאמרים שלו לביקורת על תופעת בילארי.

והתוצאה היתה התעניינות תקשורתית מחודשת בבני הזוג. בסוף השבוע שעבר חשף הניו יורק טיימס את הסקנדל, שטוקבקים כבר הספיקו לכנות "בוראטגייט". ביל קלינטון תמך באיש עסקים אמריקני הפועל בקזחסטן; הוא נסע למקום והשמיע הצהרות אוהדות לרודן המקומי – בניגוד לעמדת ממשל בוש, עברה בוטה על הקודים המקובלים – ושיבח את מדיניות זכויות האדם שלו, שארגוני זכויות אדם ראו בה נאורות יחסית לעומת ג'ינג'ס חאן. התוצאה היתה שקלינטון גרף 30 מיליונים מאיש העסקים המרוצה. לא ייעשה כן במקומותינו? בושה מעולם לא היתה הצד החזק של הקלינטונים. חודש אחד של חשיפה מחודשת לשניהם, ואמריקנים כבר מתחילים לומר שהם סובלים מ"עייפות קלינטון".

קלינטון הצהירה שוב ושוב שהסיבה לתמוך בה היא "35 שנות נסיון", אם כי היא העלימה את העובדה שהיא מחזיקה בתפקיד נבחר ארבע שנים פחות מאובאמה. כשעיתונאים התחילו לחפור ב-35 השנים הללו, הם גילו שבשש מתוכן – 1986-1992 – היא היתה חברה בחבר המנהלים של וולמארט, אולי החברה השנואה ביותר בשמאל האמריקני (תוך תחרות צמודה מצד האליברטון ובלאקווטר). באותן שנים בדיוק, אגב, ניהלה וולמארט את הקרב העקשני והמוצלח שלה כנגד ארגוני העובדים. קלינטון לא ניסתה להגן עליהם; ב-1990 היא אמרה לבעלי המניות ש"אני תמיד גאה בוולמארט ובמה שאנחנו עושים".

היא היתה אז אלמונית לחלוטין. עלייתו של בעלה הקפיצה אותה אל אור הזרקורים. שמו, קשריו, כספו – אלה הקפיצו אותה אל הסנאט ואל המירוץ לנשיאות. כשנזקקה לכלב תקיפה, היא פנתה אליו. בלעדיו, כלל לא ברור שהיתה מגיעה לאן שהגיעה, ואילו הגיעה לא היתה מתחילה את המירוץ מנקודת הזינוק שלה.

האם זה פמיניזם? אולי מהזן המועדף על מרסיה פאפאס.

עדכון: בפעם השניה בתוך חודש, ובפעם השניה ערב פריימריז חשוב, דמעה הילארי שוב – הפעם ערב הפריימריז הצמודים מאד בקונקטיקט. מה שמעלה שאלות מציקות על האותנטיות של הדמעות שנתנו לה את ניו המפשייר, ושאלה מציקה נוספת: האם מועמד בעל פין ×”×™×” מצליח להשאר במרוץ אחרי שנתי תקריות כאלה?

תיקון – הכינוי "איש קטן שמחפש מרפסת" הוצמד לרודי ×’'וליאני על ידי הקומיקאי ×’'ימי ברסלין. אני מודה לרחביה על המידע.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)