החברים של ג'ורג'

אופס, צה”ל שוב נתפס בשקר – ואולי גם ברצח

בבוקר אתמול (ה’) הרגו חמושי צה”ל את יאסין אראדיח, בן 34 תושב יריחו, ומאז הצבא לא מפסיק לשקר בנושא. הגרסה המקורית של צה”ל היתה שאראדיח תקף חיילים ונהרג תוך כדי התקיפה. אחר כך צץ סרטון הווידאו שבו רואים את אראדיח רץ לעבר פינה שמאחוריה יש חיילים, ואז אחד מהם מסתער עליו ומפיל אותו, ומיד לאחר מכן מכה אותו בנשקו כשהוא על הרצפה. צה”ל שינה הבוקר (ו’) גרסה, ולאחר “תחקיר” צבאי קבע שאראדיח לא נורה, שחובשת בדקה אותו ומצאה שמצבו תקין, ושככל הנראה הוא מת כתוצאה משאיפת גז מדמיע אותו הפעילו הכוחות.

לרוע מזלו של הצבא, המוות המצולם ×”×–×” – במיוחד ההכאה הפראית – משך תשומת לב וכתוצאה מכך נערכה נתיחה בגופתו של אראדיח ונמצא שהוא מת כתוצאה מירי, ככל הנראה מדימום למוות לאחר שלא קיבל טיפול לאחר הירי.

עכשיו צריך לברר מה קרה:

א. או שחיילים ירו באראדיח, ואז המשיכו להכות אותו נמרצות, הוא נבדק על ידי חובשת שלא זיהתה שהוא פצוע מירי וקבעה שמצבו תקין;

ב. או שהחיילים הפילו את אראדיח, היכו אותו נמרצות, חובשת בדקה אותו ומצאה שמצבו תקין, ולאחר מכן חמוש ירה בו למוות.

במקרה הראשון, אנחנו מדברים על הריגה ורשלנות. במקרה השני, אנחנו מדברים על רצח במשמורת. מאחר והכל קרה תוך פרק זמן קצר יחסית, ספק אם קביעת שעת המוות המדויקת תועיל יותר מדי.

כמובן, התקרית לוותה בכמה מהשקרים הקבועים של צה”ל. נתעכב על כמה מהם:

א. “בבדיקה על גופו נמצאה לאחר מכן סכין”. אז מה? אף אחד, אפילו צה”ל, לא טוען שהוא השתמש בה. החיילים לא ידעו עליה אלא לאחר שהרגו אותו, כך שקיומה לא יכול לתרץ את ההרג/רצח. למעשה, העובדה שהוא נשא עליו סכין הופכת את הטענה שהוא ניסה לתקוף את החיילים בחפץ מגושם כלשהו לבעייתית עוד יותר. היה לו נשק יעיל יותר. כל הטענה הזו מיועדת להשחיר את ההרוג בעיני הציבור הישראלי ולהפעיל לחץ ציבורי נגד הענשת הרוצחים.

ב. הטענה שהוא מת משאיפת גז מדמיע. קודם כל, הטענה הזו לא פוטרת מאחריות את הכוח שתקף אותו. לכל היותר היא מורידה את העבירה לעבירת גרימת מוות ברשלנות. על חמוש שעוצר אדם מוטלת החובה לשמור על שלומו. הטענה הזו מעניינת עוד יותר, כשזוכרים שבפרשת ג’ווהאר אבו רחמה, שאכן מתה משאיפת גז, פיזר צה”ל שקרים בלי הכרה כדי להסב את תשומת הלב מכך ולטעון שהיא מתה ממשהו אחר. עכשיו, כשצריך לטייח הריגה או רצח, נוח לצבא לדבר על מוות מגז, בהנחה שאף אחד לא יזכור מה הוא אמר לפני כמה שנים.

×’. “הוא ניסה לחטוף נשק”. ×–×” שקר קבוע של חיילי צה”ל כאשר הם הורגים פלסטיני לא חמוש, שווה ערך לטענה של שוטרים שתוקפים אדם שהוא “תקף שוטרים.” ראוי לציין שלפי גרסת התחקיר הצה”לי, הוא ניסה לחטוף נשק רק לאחר שהוכה בנשק – כלומר, שפעולה של ×”×’× ×” עצמית תורגמה פה לתקיפה שמצריכה הריגה.

מעבר לשקרים, יש עוד שתי נקודות שראויות לציון:

א. שקריותו של התחקיר הצה”לי. במשך עשרות שנים צה”ל טוען שהתחקירים שהוא מבצע לאחר מקרי הרג כאלה מספקים. עצם קיומו של תחקיר מונע לעתים קרובות חקירת מצ”ח: החוקרים הצבאיים מסתפקים בהחלטה של התחקיר שהאירוע היה תקין ורואים בכך סיבה לאי פתיחת חקירה. התחקיר הצה”לי היה ונשאר אמצעי למניעת חקירה, ובמקרים רבים לתיאום עדויות לפני חקירה.

ב. התרגיל של מצ”ח. בהודעתה הראשונית על פתיחת חקירה, אמרה המחלקה לטיוח פשעים של צה”ל שהסיבה לחקירה היא העובדה שאראדיח מת במשמורת. לכאורה, פעולה ראויה לשבח. בפועל, קרב משפטי נסתר. בשנים האחרונות, במיוחד מאז אינתיפאדת היחידים, חזר הצבא למדיניות הלילה והערפל של ימי האינתיפאדה השניה, והוא נמנע מלחקור מקרים שבהם חיילים הורגים פלסטינים אם הם קרו “בנסיבות מבצעיות.” לאחרונה נאלצה מצ”ח, בעקבות עתירה של ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ היה פרילאנסר של הארגון עד מאי האחרון, ונותר מעריץ שלו), להורות על פתיחת חקירה במקרה הרצח של סמאח עבד אל מומן אחמד עבד אללה; אבל היא ממשיכה להתחמק מהסעד העיקרי שדרשה העתירה, קרי חקירה בכל מקרה של הריגת פלסטינים שאיננה במצב מובהק של קרב. כשמצ”ח אומרת שהיא חוקרת את ההרג של אראדיח משום שהוא היה במשמורת בזמן מותו, היא אומרת שהיא לא מתכוונת לחקור מקרי הרג של פלסטינים שלא היו במצב כזה.

כל ×–×” אןמר לנו שגם אם נפטר מנתניהו ומחבר מושחתיו, בעגלא ובזמן קריב, הבעיה המרכזית של ישראל – הכיבוש והדיקטטורה הצבאית שהיא מפעילה – לא הולכים לשום מקום.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הוויכוח על סרבנות מלווה את השמאל הישראלי מאז 1982. 36 שנים אחרי, אין לו עוד מקום

נכחתי באירוע של שוברים שתיקה לפני כחודש, לרגל הוצאת החוברת החדשה שלהם, “למה שברתי שתיקה.” בסוף האירוע היו שאלות מהקהל. אחת מהן, שלדעתי לא הוצגה לה תשובה טובה, היתה “למה לא סירבתם?” השאלה הזו שבה והתעוררה גם בעקבות פוסט האורח של עמרי ברנס, שפורסם אתמול (א’).

יש תשובות טובות, אבל לדעתי לא מספקות, לשאלה הזו. הראשונה שבהן היא שסרבנים מוציאים את עצמם מכלל הציבור הישראלי, וככאלה הם לא יוכלו להשפיע על המיינסטרים הישראלי. ואכן, הפעילות של שוברים תוכיח: היא מוציאה את המרכז הרדיקלי הישראלי מכליו בדיוק משום שהיא מגיעה מאנשים ששירתו שירות צבאי מלא. תשובה אחרת היא שכדי לקבל מושג טוב על הצורה שבה הכיבוש עובד, צריך אנשים שחוו אותו. רק אנשים שבאו מבפנים ידעו בדיוק על מה הם מדברים, והם יהיו היריבים האפקטיביים ביותר שלו. דוגמא קלאסית מהבחינה הזו היא ג’ורג’ אורוול, שאת הקריירה שלו התחיל כשוטר בריטי בבורמה. בשעתו היתה גם תשובה שלישית: האדם המוסרי צריך לשרת בשטחים כדי למנוע עוול מצד חיילים לא מוסריים. היא היתה נפוצה מאד בשנות השמונים אבל, בצדק, לא שומעים ממנה כל כך בשנים האחרונות.

סרבנות קיטבה את השמאל הישראלי מאז 1982, כששורה של חיילים סירבו לשרת במלחמה בלבנון. היו דורות קודמים של סרבנים: מיעוט קטן מאד של אנשים שסירב לשרת במהלך הפלישה הישראלית לסיני של 1956, או לשרת בשטחים הכבושים אחר כך. גדי אלגזי משך תשומת לב ציבורית בשנת 1980, כשנכלא לשנה בשל סירוב חוזר ונשנה לשרת בשטחים. תחת לחץ ציבורי הוא שוחרר כעבור חודש. האינתיפאדה הראשונה הולידה קבוצות גדולות והולכות של סרבנים, ובאינתיפאדה השניה היו כמה קבוצות קטנות יותר, ו”מכתב הטייסים” זעזע בשעתו את הצבא.

בשורות מרצ, הוויכוח העיקרי היה בין הבטחוניסט יוסי שריד, שהתנגד לסרבנות נחרצות (בין השאר מתוך התפיסה של “השמאלן הטוב” שימנע את ההתעללויות) ובין שולמית אלוני, שתמכה בו בהיסוס. לאחרונה הודיעה ראשת מרצ, זהבה גלאון, על תמיכה מרומזת בסרבנות (”מה שימנע ממדינת ישראל להפוך למדינת אפרטהייד היא שאנחנו לא מסכימים שזה מה שיהיה. פשוט לא מסכימים ואנחנו לא נשלח את בנינו ליהרג, לא נשלח את בנינו להיות חמורו שח סמוטריץ’”) האמירה לא זכתה לתשומת לב, בין השאר משום שהיא מגיעה 30 שנה מאוחר מדי.

סרבנות כן או לא – ניהלתי את הדיון ×”×–×” בנוער רצ כשאני לובש מדים, בחופשות מדיר אל בלאח. כפי שאפשר להבין, התשובה שלי בגיל 19 היתה “לא.” בגיל 48 היא “כן.” מה השתנה?

קודם כל, נוריד את איש הקש של השמאלני הטוב שימנע התעללות. זה לא יקרה. הלחץ הקבוצתי יהיה חזק מדי. השמאלני שיתנדב לשירות בשטחים ימצא את עצמו מנהל מיקוח בלתי פוסק עם המצפון שלו: אני משתתף בהריסת בית, שהיא פשע מלחמה, אבל אם אני משתתף בו, אולי אוכל לשכנע אחר כך את החבר’ה במחסום לא להרביץ יותר מדי לעציר הכפות. אני משתתף בהטלת עוצר על עיר, אני פולש לבתים ומטיל אימה על יושביהם רק כדי להטיל אימה על יושביהם. אני עוסק, למעשה, בטרור של מדינה; אבל אם רק אנסה להשתלב, אוכל למנוע את הדברים הגרועים יותר. ותוך כמה זמן, כבר השתלבת. אתה עושה כל כך הרבה דברים שהיו מחרידים אותך רק לפני שמונה חודשים, ואתה אפילו לא שם לב. זה כוחה של המערכת, כוחה של תפיסת הרעות המרעילה: היכולת להפוך אדם עצמאי לבורג.

ואנחנו לא ב-1982. אנחנו גם לא ב-1987. הצבא אז היה גוף תחת מחלוקת תמידית. מלחמות ברירה היו משהו שדנים בהן. שמאלנים טובים הירשו לעצמם לדבר בתיעוב המתבקש על גנרלים כמו שרון ורפול. היום הצבא הוא בהמה קדושה (וירוקה). אף אחד לא יעז לדבר על הקצב מעזה בנימין גנץ, למשל, כפי שדיברו על רפול. “איך אתה מדבר ככה על הצבא” הוא ביטוי שחוזר על עצמו שוב ושוב. הבוקר, למשל, התבשרנו שהשופט מלצר מסרב לתמוך במינוי של שופט שחי מחוץ לישראל ב-15 השנים האחרונות, אלא אם בנו של האחרון יגיע לישראל וישרת בצבאה. כלומר, מעמדו של האב יהיה כפוף לשירות הצבאי של בנו. וכשבארזים אוחזת שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר?

נשארו שני טיעונים של המתנגדים. האחד הוא: לא תוכל להשפיע על הציבור הישראלי אלא אם שירתת בצבא. ההנחה הזו היא סוג של קידוש הצבא. רוב הציבור הישראלי לא משלים שירות צבאי מלא ורק מיעוט קטן משרת במילואים. לפני כמה ימים למדנו שגם ראש השב”כ לשעבר, יעקב פרי, לא שירת בצה”ל (ושיקר על כך). לחרדים אין שום בעיה להשפיע על הציבור הישראלי גם ללא שירות צבאי. הדרישה של השמאל צריכה להיות חופש מצפון לכולם. כן, זה אומר שהשמאל יצטרך להפסיק לשלם מס שפתיים לשירות צבאי ולחזור לתפיסה שהצבא הוא רע הכרחי, רע הכרחי שצריך לצמצם. חבר הכנסת מוסי רז כבר מדבר בפומבי על ביטול שירות החובה.

העמדה הזו הכרחית משום שצה”ל הוא הנשק המרכזי של האנטי-ליברליות בישראל. במידת הצורך, כמובן, אין לימין שום בעיה להפוך את הצבא לדמון: די להסתכל על ההתבטאויות של רבני החרד”ל בנושא. הגיע הזמן שגם השמאל ידרוש שהצבא יתאים את עצמו לצרכי המשרתים שלו, ולא להיפך. וכשהימין הדתי יעלה את זעקת “למה אתם לא מוכנים לשרת”, נזכיר לי שבנותיו פטורות משירות אפריורי, ושבניו הם משתמטים שעושים שירות של 17 חודש.

הטיעון השני הוא חוסר היכולת להבין את הכיבוש מבלי להשתתף בו. אין ספק שהיכרות אינטימית עם השירות מבפנים נותנת לך הבנה יוצאת דופן של הצורה שבה הוא מתנהל. מצד שני, השירות עצמו מקהה את הרגישויות שלך וחלק ניכר מהזמן אתה לא מבין מה בעצם אתה עושה. כך, למשל, רוב החיילים לא יודעים שתפקידם החוקי הוא בין השאר אכיפת חוק בגדה המערבית; שיש להם חובה להגן על התושבים המוגנים שם מפני מתנחלים; ובהתאם, הם מניחים למתנחלים להשתולל כרצונם. כדי להבין מה עשית, בדרך כלל נדרש מבט מבחוץ. פעילי זכויות אדם ותיקים מבינים היטב מה המערכת עושה, גם מבלי לשרת בה ולו יום אחד. זה לא משהו שאי אפשר ללמוד. המחיר שנדרש כאן מהמומחה/עד לעתיד הוא מעבר לסביר.

ויותר מכל: במשך 50 שנה, אמר השמאל לצעירים שלו לשרת הן כדי לשנות מבפנים (אף אחד לא מאמין בזה יותר), והן כדי שתהיה לו לגיטימציה לדרוש פינוי: אנחנו שירתנו כשצריך ×”×™×” לשמור על התנחלויות, אנחנו החזקנו דיקטטורה צבאית שלא האמנו בה, אנחנו הפרנו את העקרונות שלנו כדי לשמור על אחדות הצבא – עכשיו תורכם. רק שהימין אף פעם לא קיבל את התפיסה הזו. הוא השתמש בצבא כדגל, אבל גם לא היסס להפוך אותו לאויב. בזמן ההתנתקות, הימין התקרב למרד גלוי. מאז, יש בו ביטויים לא רק לסרבנות (שהיא הליך אישי) אלא גם להמרדה (קריאה ליחידות צבא לא לבצע פקודות).

כלומר, במשך 50 שנה שלח השמאל את אנשיו לצבא כדי לבגוד בעקרונות שלהם, מתוך אמונה שיש עקרון-על שמקובל גם על הימין. זו היתה טעות איומה. אילו היה השמאל יוצא בקריאה לסרבנות כבר לפני 30 שנה, ולא היה מוקיע את הסרבנים, סביר שהמציאות היתה אחרת. אבל השמאל הממוסד הניח לכיבוש להתקיים באמצעות שירות אנשיו, ובכך שקידש בעצמו את השירות הצבאי (אם לא את הצבא עצמו) הפך את הכיבוש לנורמטיבי.

זו היתה טעות מובנת 15 שנים לאחר הכיבוש. זו היתה טעות נסלחת אחרי 25 שנים. חלפו חמישים. אם אתם רציניים ב”די לכיבוש” שלכם, אתם צריכים לומר “די לשירות הצבאי.” יש לנו מושג ברור למדי לאיפה הוא מוביל.

ספק אם אפשר לומר שסרבנות המונית תמוטט את הכיבוש, אבל ברור שהיא תקשה עליו. סביר שהיא תאלץ את הציבור לדון בו שוב. ספק אם זה יהיה דיון נעים, אבל לפחות יהיה דיון. כדי שהעמדות שלנו תנצחנה, הן צריכות קודם כל להיות מובעות – גם במעשים.

כל זה מתייחס לפן הציבורי של סרבנות. ישנו כמובן גם הפן האישי. מבלי לומר דבר על הנזק שנגרם לנפשו של המשרת, שנאלץ להשתתף בפעולות של דיכוי. אם הנחת היסוד שלנו היא הומניסטית, כלומר שאדם הוא לעולם תכלית ולא אמצעי, יש לנו חובה מוסרית למנוע שירות של צעירים בצבא. אנחנו יודעים שהם יינזקו ואולי יגרמו נזק, ואנחנו יודעים שמטרת הנזק – להם ולאחרים – היא בלתי מוסרית, דיקטטורה צבאית שמקיימת משטר אפרטהייד. לו מטרת השירות הצבאי היתה קיומה של חברה חופשית, גם אז אסור היה לאכוף את השירות הצבאי; משמטרתו ידועה, חובה להציל אנשים משירות בו.

ועוד דבר אחד: אפילו בוויקיפדיה שמו לב שהשירות הצבאי של יאיר לפיד מעורפל משהו, בלשון המעטה, ושהאיש מוכר שני נראטיבים שונים ביחס לסיבה שבשלה הוא הוא יצא משירות קרבי, ואיפה התרחש השירות הקרבי הזה. אני מניח שרוב הקוראים שלי היו זוכרים פרט די בסיסי בביוגרפיה שלהם, אבל אנחנו מדברים על מישהו שרק לפני כמה ימים נאלץ להוציא הבהרה שכאשר הוא אמר שסבתו נרצחה באושוויץ, הוא התכוון בעצם לאם סבתו. האם זה היה קורה גם לכם?

(יוסי גורביץ)

איך החליק צה”ל רצח של שופט ירדני

במארס 2014, ירה חמוש צה”ל שזהותו לא ידועה למוות בראיד זעיתר, בן 38 ואב לשני ילדים, במעבר אלנבי. הטענה הראשונית של צה”ל היתה שזעיתר ניסה לחטוף נשק מחייל, ועל כן נורה למוות. זמן קצר לאחר מכן התברר, אפעס, שזעיתר לא ×”×™×” פלסטיני, אלא אזרח ירדני – ושופט. צה”ל מיהר לשנות גרסה: כעת, לטענתו, השופט לא חטף נשק מחייל, אלא ניסה לתקוף אותו באמצעות “מוט בידוק.” באותו הערב שינה הצבא גרסה שוב: השופט זעיתר ניסה לתקוף את החייל, טען השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון, באמצעות מוט ברזל שאסף מאיפשהו. צה”ל סירב למסור את תצלומי מצלמות האבטחה במקום – ואף טען שבכלל אין כאלה, ×›×™ בדיוק באותה הרגע התקלקלו המצלמות. וואלה. לעומת הטענות של צה”ל, עד ראיה פלסטיני שנכח במקום אמר שחמוש דחף את זעיתר, ×–×” דחף אותו בחזרה, ומיד לאחר מכן החמוש ירה בו למוות.

מאז חלפו כמעט ארבע שנים, וצה”ל מעולם לא הסביר מה בעצם קרה שם. החמוש שהרג אב לשני ילדים השתחרר מזמן, ויצא מזמן מתחולת צחוק השיפוט הצבאי. כמה שמאלנים, ביניהם עבדכם הנאמן, העלו מדי פעם את השאלה מה קורה עם חקירת ההרג. זו היתה, כמובן, בדיחה. היה ברור לכל שאין חקירה.

אתמול (ו’) הודיעה ישראל שהיא הגיעה להסכמות עם ממשלת ירדן על פיצויים ביחס לשלושה הרוגים מפעולת חמושיה: שני האזרחים הירדנים שנהרגו בעמאן ביולי 2017 על ידי מאבטח ישראלי, וגם בפרשת מותו של זעיתר. ישראל התנצלה על מקרי ההרג, והיא תשלם פיצויים בסך חמישה מיליוני שקלים לשלושת המשפחות.

אין ספק שמדובר במהלך חיובי: המצב שבו ישראל מתנצלת ומפצה קורבנות הרג עדיף מהמצב ההפוך. אבל, אף שהמשפחות קיבלו את שלהן וממשלת ירדן קיבלה את ההתנצלות שביקשה, גם הציבור הישראלי הוא חלק מהסיפור. לאזרחי ישראל צריך להיות עניין בשאלה מדוע פעם אחר פעם החמושים שלהם מגיבים בכוח יתר והורגים חפים מפשע. צה”ל, כמובן, ממש לא מעוניין לפתוח את הדיון בנושא. הממשלה גם היא מעדיפה לא לדבר יותר מדי על דברים מביכים.

אם החמוש שהרג אב לשני ילדים ושופט נענש בדרך כלשהי, ישראל הסתירה זאת. אם היה הליך משפטי, הוא נקבר היטב. המסקנה מפרשת זעיתר היא המסקנה הרגילה: חמושי צה”ל יכולים לעשות ככל העולה על רוחם לכל אדם. הוא יכול להיות שופט זר. זה לא משנה. המערכת והממשלה יחפו עליהם. הם לא ישבו יום בכלא. הם לא יועמדו לדין. לאחרונה מצאה מצ”ח שקצין בחטיבת כפיר הרג את מוחמד בדראן בן ה-15 בניגוד לפקודות; הקצין ירה לעבר הרכב של בדראן משום שהניח שמישהו ברכב היה מעורב בידוי אבנים. להנחה הזו לא היה בסיס. מהירי הזה נפצעו עוד ארבעה פלסטינים. אפשר היה להניח שאם מצ”ח עצמה קובעת שהרג בוצע בניגוד לפקודות, ההורג יועמד לדין. הצחקתם את צה”ל: הרוצח שוחרר מתפקידו, אבל לא יועמד לדין.

נו. בדראן היה בסך הכל פלסטיני. קטין, אמנם, אבל פלסטיני. לדמו אין מחיר. בנוהל. מטרת ה”חקירה” של מצ”ח היתה טיוח. שום דבר חדש. אתמול למדנו שגם אם אתה שופט זר, צה”ל יטייח את הריגתך. כי מה הוא צריך עכשיו הפגנות מול הקריה ויללות ציבוריות. עזבו אותנו מכאב הראש הזה.

מדינות שבהן אנשי הצבא הם מעל חוק נקראות בדרך כלל דיקטטורות צבאיות. בכל מה שקשור לשטחים שמחוץ לישראל הריבונית, ישראל היא מדינה כזו בדיוק.

ועוד דבר אחד: אתמול כתב בן דרור ימיני בטורו שהוא מסרב להופיע בתוכניות שבהן מופיע גדעון לוי. למותר לציין שלימיני יש את הזכות להחרים את כל מי שהוא רוצה, ושהוא לא חייב לאף אחד נימוקים בנושא. עם זאת, צריך לציין את הצביעות הקבועה של ימיני ושל הימין כולו, שרואה חרם שמגיע מצד שמאל של המפה כאנטישמיות או כפעולה בלתי לגיטימית, שלעתים קרובות נכרכת יחד עם טרור. מה שאסור לפר מותר לבן דרור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ארכיבישוף תעשיית השקרים תמך בהפיכת צה"ל לכנופיה, ועכשיו מתלונן על המחיר

בן דרור ימיני לא מרוצה ממעצרה המתארך של עאהד תמימי. אין לו בעיה, כמובן, עם המעצר עצמו. יש לו, כרגיל, בעיה עם הנראות שלו. בטורו האחרון (במוסף לשבת של ידיעות, אתמול) הוא קובל על כך ש”בעשרת הימים האחרונים [תמימי] הופכת לקדושה מעונה […] הנזק שהיא גורמת לישראל כשהיא עצורה חמור עשרות מונים מהנזק שהיא גורמת מחוץ לכלא […] המעצר הממושך הזה פוגע בישראל. הוא נראה כמו נקמנות. הוא בלתי מידתי. הוא משרת את שונאי ישראל. הוא מחזק את העלילה שישראל מתעללת בילדים.” ההדגשות שלי.

נפרק את הדברים של ימיני לנקודות:

א. ישראל עצרה קטינה באופן בלתי מידתי (ימיני סבור שדי במעצר של מספר שעות).

ב. המעצר הבלתי מידתי של קטינה לא מטריד את ימיני.

ג. הוא מודאג מהנזק התדמיתי שהמעצר גורם, והופך את היוצרות: היעצרות על ידי הכיבוש הישראלי “גורמת לו נזק.”

ד. מול העובדה שישראל מתעללת בילדים, מודאג בן דרור מהחשש שהעובדות יתפרשו כפי שהן.

כלומר, מעצרה הבלתי מידתי (כלשונו של ימיני עצמו) של קטינה מדאיג אותו משמעותית פחות מהפגיעה שעצם חשיפת המעצר הזה גורמת לישראל. עאהד תמימי יכולה, מבחינתו, להרקב בצינוק; הנזק שנגרם לה, אדם בשר ודם, חשוב לו פחות מהנזק שנגרם לישות מטפיזית, תדמיתה של ישראל.

ימיני לא מבין איך זה קורה. האם בצבא לא מבינים את הנזק שגורם המעצר הזה לישראל? ובכן, בן דרור, אתה יכול להאשים במידה ניכרת את עצמך. אתה היית בן האנשים שדחפו את צה”ל לשם.

לזכותו של ימיני יש לציין שפעם הוא ידע את ששכח מאז. לפני כשנתיים וחצי, אחרי התעללות מצולמת של חמושי צה”ל בעצורים בג’ילזון, כתב ימיני שאין טעם להוציא מיליוני שקלים על hasbara (כך במקור) אם אנשי צה”ל לא מבינים שהם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל. ימיני יודע שהבעיה העיקרית של ה-hasbara היא צה”ל.

השאלה, אם כן, היא מדוע צה”ל לא מקשיב לאנשים כמו ימיני ונמנע משטויות מזיקות כמו מעצרה הנקמני והלא מידתי של תמימי. התשובה פשוטה למדי: צה”ל הוא לא צבא, הוא כנופיה. תמימי דרכה על הכבוד שלו ויש רק דרך אחת שבה כנופיה מטפלת בפגיעה כזו: מוכיחה שאם אתה משתין על צה”ל, כלשון האמרה הצבאית הישנה, הוא נרטב; אם צה”ל משתין עליך, אתה טובע.

צה”ל הגיב בפרשת תמימי לא בשיקול דעת, אלא בתגובה הקבועה שלו: על פי רצון דעת הקהל. ×–×” התחיל מזמן, בפרשת “דוד הנחלאווי” שבה נסיונו של צה”ל לאכוף משמעת על חייל (דוד אדמוב) שהביך אותו מול מצלמות הוביל למעין מרד. אחר כך ×”×’×™×¢×” פרשת הרצח בביתוניא: הצבא הסתבך באינספור שקרים, וכשבסופו של דבר נמצא הרוצח – בן דרי – סגר הצבא איתו עסקת טיעון על “הריגה ברשלנות.” התקשורת היהודית התעלמה לחלוטין מפרשת דרי: מביך מדי לצבא ומביך מדי לאספסוף היהודי.

אחר כך הגיעה פרשת אזריה. הרצח כאן בוצע מול המצלמות ואי אפשר היה לחמוק ממנו. אבל הלחץ הציבורי היה עצום. הפרקליטות הצבאית נבהלה תוך יומיים, והמירה את סעיף הרצח בהריגה. משפט אזריה נמשך שנה. ולאורכה, בן דרור ימיני ניצב בצד האספסוף. אחרי פסק הדין של אזריה, כתב ימיני שבפרשה הזו מתנגשים שני ערכים: “קודים מוסריים גבוהים” וסולידריות. הרמטכ”ל, לדעתו, “זנח את הסולידריות.” הוא הביא כתמיכה לעמדתו מספר מקרי רצח שבוצעו על ידי חמושים בריטים, שזכו לעונש קל. לדעתו, הרמטכ”ל צריך היה “להקשיב לחיילים בשטח” ול”תמיכה הציבורית הרחבה” שלה זוכים חמושים פושעים. ימיני חזר על עמדתו, שוב תוך ציטוט מקרים ממדינות אחרות, חודשיים לאחר מכן.

הטענה שחייל שביצע פשע מלחמה ראוי ל”סולידריות” מצד הפיקוד הבכיר, ושה”סולידריות” הזו צריכה לגבור על “ערכי מוסר גבוהים” משמעה שהצבא צריך לפעול כמו כנופיה. הדרישה ל”התחשב בדעת הקהל” משמעה ויתור של הצבא על יכולתו ליישם את חוקי המלחמה הנוקשים. השילוב בין ה”סולדיריות” ובין “התמיכה הציבורית” הוא דרישה של הצבא לעמידה מאחורי החמושים שלו בכל מחיר, לא משנה מה הם עשו. ימיני ציטט בפרשת אזריה באהדה שופטים צבאיים בעולם שהתחמקו מהרשעת פושעי מלחמה בעבירות של הרג או רצח.

על פניו, צריך להפנות לימיני את השאלה שהוא עצמו מפנה כעת לצה”ל: מדוע, דווקא כאיש hasbara, לא דרשת את הענישה החמורה ביותר שבאפשר לאזריה? אחרי הכל, האם יש פגיעה אנושה יותר בתדמיתו של צבא מאשר רצח בדם קר של חסר ישע מול מצלמות? אם ה-hasbara עמדה בראש מעייניו של ימיני, הוא צריך היה לעמוד בראש התובעים עונש כבד לאזריה. בעונש כזה היתה תועלת נוספת: אפשרות לטעון בפני בתי דין בינלאומיים שצה”ל מסוגל לשפוט את פושעי המלחמה שלו בעצמו. עונש כבד לאזריה, בקצרה, היה נצחון הסברתי והגנה משפטית על חמושי צה”ל מפני העמדה לדין בחו”ל. אז למה נקט ימיני את העמדה ההפוכה?

×›×™, בסופו של דבר, ימיני משרת את העסקה האפלה בין צה”ל ובין חמושיו: אתם תבצעו פשעי מלחמה ואנחנו נסתכל הצידה. שני הצדדים יודעים שהעסקה הכרחית. צה”ל זקוק, לצרכי ניהול הכיבוש, לחיילים שיבצעו הפרות זכויות אדם שיטתיות. הפקודות הלא כתובות שלו מדברות שוב ושוב על “לבנת שיבוש”: נוהל שמטרתו הטלת אימה על האוכלוסיה. הנוהל ×”×–×” מוכר לכולם ובלתי חוקי למשעי. הצבא צריך שחמושיו יטילו אימה על האוכלוסיה. אז מה הוא עושה? נותן להם להשתולל – אלא אם הם נתפסים.

ימיני נמצא בבעיה: מצד אחד הוא מכיר בכך שהתעללות מצד חמושים – אם היא מצולמת – היא נזק עצום לישראל; מצד שני, הוא יודע שאם צה”ל יעניש את החמושים בחומרה, החמושים האחרים יחושו – בצדק – שבגדו בהם, ויתחילו לשחק אותה ראש קטן.

בסופו של דבר, ימיני לא רוצה hasbara חכמה: הוא רוצה כיבוש חכם. הוא תמך באזריה, כי התנערות ממנו היתה מובילה למשבר בקרב החפ”שים (החמושים הפשוטים). מצד שני, הוא לא מבין מה התועלת במעצר המתעלל בתמימי.

אבל מבחינת החפ”ש, ותומכיו בציבור הישראלי, אין הבדל. כשאתה חבר כנופיה, כבוד הכנופיה הוא הכבוד שלך, ועל פגיעה בכבוד מגיבים בעוצמה, בדיוק כמו על פגיעה פיזית. מכאן ההתעללות בתמימי. ימיני הוא חבר בכנופיה החזקה ביותר במזרח התיכון, הוא פשוט לא מסוגל להכיר בכך. מכאן הדיסוננס הקוגניטיבי שלו. בעלי החמלה יאמרו ששרידי מצפונו של ימיני מציקים לו, אבל העובדה שמעצר בת 16 לא מטריד אותו אלא במובן ההסברתי, מטילה לרוע המזל צל כבד על הטענה הזו.

שמים, בקשו עליו רחמים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה חסר בכל הדיון על עונש מוות לפלסטינים

כמדי מספר חודשים, בצר לו מאימת הסקרים, הבריון המורשע אביגדור ליברמן מעלה לדיון עונש מוות למחבלים. או, אם לדייק, לפלסטינים. אחרי הכל, עונש המוות הזה לא מיועד לחברי מחתרות יהודיות למיניהם או, שומו שמיים, לחיילים שרוצחים פלסטינים חסרי ישע. הוא גם לא מיועד ל”סתם” רוצחים או להוריהם שרוצחים את ילדיהם. זה בשר דם שמושלך לאספסוף הישראלי, באצטלה קלושה למדי של בטחון: כביכול, עונש מוות יוביל להרתעה. בפועל, זו פשוט הצורה החוקית של הסיסמה העממית “מוות לערבים.”

כמובן, החל מיד הדיון המייגע הרגיל של בעד ונגד. נהוג לשכוח שתי עובדות: ראשית, עונש המוות בישראל לא בוטל אלא רק צומצם (ולגמרי יתכן שצריך להפעיל אותו על בצלאל סמוטריץ’); שנית, עונש מוות קיים בדין הצבאי החל בגדה המערבית. יש צורך בתמימות דעים בין השופטים, וצריך שהתביעה תדרוש עונש מוות, אבל אין שום צורך בשינוי חקיקה.

אז למה מדברים שוב ושוב על תיקון חקיקה? ×›×™ בתי המשפט הצבאיים מעולם לא גזרו גזר דין מוות, וצריך להמריץ את השופטים לעשות את מה שאינם רוצים לעשות. מי שקרא את כתביהם של עורכי הדין – ושל שופטים – בימים שבהם ×”×™×” עונש מוות, יבין את האימה שהוטלה גם עליהם בבואם לשבת בדין. עונש מאסר, אם שגית, ניתן לתיקון; הסבירות שזה יקרה נמוכה, כמובן, אבל ×–×” משמש כמקבילה של הקליע הריק ברובה הרנדומלי של כיתת היורים: הצורה שבה שופט מרגיע את מצפונו. אם טעית בעונש מוות, ביצעת רצח משפטי.

ובכל הדיון המייגע למדי, חומקת אמת קטנה אך קריטית: ליברמן וחבר מרעיו רוצים שכנסת ישראל תקבע עונש בחוק עבור הפלסטינים, שאינם יכולים להיות שותפים לחקיקתו. לכאורה, זה מובן מאליו: הפלסטינים אינם אזרחים ישראל ומכאן שאין לחהם אמירה ביחס לחקיקה שלה.

אבל היא הנותנת: התוקף שיש לחוק – כלומר, התוקף המוסרי שלו, לא ידו הגסה של הקלגס עם האלה האוכף אותו – נובע מכך שהוא התקבל על ידי הנשלטים. נבחריהם הצביעו בעד החוק ×”×–×”. אם ישכנעו די מהם, יוכלו לשנות אותו. ×–×” לא קל, אבל ×–×” קורה. לפלסטינים אין אפשרות לומר דבר על החוק שקובע שאם יהרגו יהודי – חמוש או לא – הם בני מוות, משום שאף שהם נשלטים על ידי ישראל (ואם לא היו נשלטים על ידיה, לא ×”×™×” טעם בחוק) אין להם זכות יצוג בה.

והרי ×–×” כל הכיבוש כולו: ההתעקשות להתעלם מהכלל שאומר שריבונות נשענת על הסכמת הנשלטים. ההתעקשות שלא להכיר בכך שסירוב לקבל את הסכמת הנשלטים מותיר להם רק התקוממות – כפי שנאמר כבר במגילת זכויות האדם: “הואיל והכרח חיוני הוא שזכויות האדם תהיינה מוגנות בכוח שלטונו של החוק, שלא יהא אדם אנוס, כמפלט אחרון, להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ודיכוי…”

הפער בין היכולת של הישראלים להשליט חוק על הפלסטינים ובין חוסר יכולתם של הפלסטינים להשפיע על החוק הוא בדיוק המצב שמאלץ אותם “כמוצא אחרון, להשליך את יהבם על מרידה בעריצות ובדיכוי.” והפער הזה פשוט לא גלוי לעיני רוב הישראלים.

לא שזה מפתיע: כל הציונות כולה נבנית על הסירוב להכיר בהסכמת הנשלטים. זו הסיבה שהציונים סירבו בתקיפות לכל רעיון להקים פרלמנט בפלסטינה המנדטורית – ×”×™×” ברור להם איך ייראה המפעל הציוני אם רוב תושבי פלסטינה ידחו אותו. החשש ממצב שבו לשלטון אין מנוס אלא להשען על הסכמת הנשלטים הוא שמשאיר אותנו במצב שבו אנו תקועים כבר 50 שנים.

וכן, אפשר לומר: אבל יש חוק צבאי, וחוק צבאי הוא חוק. אכן. אבל משטר צבאי אמור להיות קצר. הוא אנומליה. משטר צבאי של שנתיים, שעושה מאמצים ניכרים לעבור למשטר אזרחי, הגיוני. משטר בן 50 הוא הכל חוץ מזמני, והוא דיקטטורה צבאית.

וכשמבינים שזה המצב, הכל נהיה הגיוני יותר. נותר רק לקוות שעוד נראה בקריסת הדיקטטורה, ושעוד נרקוד על קברי מנהיגיה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צה”ל הרג שלושה פלסטינים ביום שישי, וזאת בשל עצם נוכחותם בהפגנה

תשומת לב עולמית הופנתה למדיניות ישראלית שקטה, כאשר חמוש צה”ל כלשהו ירה ביום שישי בראשו של אברהים אבו תוריה, מפגין נכה בן 29 מול גדר המערכת ברצועת עזה, והרג אותו. בתקרית ההיא, הרגו חמושי צה”ל אדם נוסף; אדם שלישי נהרג בגדה, בנסיבות דומות.

ההרג הגרוטסקי במיוחד של אבו תוריה, שאיבד את רגליו כתוצאה מפעולת צה”ל בטבח ההמוני שידוע כעופרת יצוקה, ושנורה על ידי קלע או צלף שהוא חרא של בנאדם אפילו ביחס למקובל בצה”ל, טשטש את הנקודה הקריטית. אפילו אם אבו תוריה היה שלם ברמ”ח אבריו ושס”ה גידיו, והיה יוצא בריקודים לפני הכלה ומוכתר כאלוף המקומי של אל-בורייג' בפארקור, לרוצח שלו (*) לא היתה שום הצדקה לירות בו.

((*) כן, ירי בראשו של אדם לא חמוש שלא מהווה שום סכנה, דרך כוונות, הוא רצח לפי הספר. יש כוונה, יש רצון, יש יכולת ואין קינטור. תחיו עם זה.)

ואף על פי כן, צה”ל נאלץ להודות בתגובתו שיש לו נוהל לירי ב”מתסיסים”. לטענת הצבא, שמותר וצריך לפקפק בה, יש לו נוהל לירי ב”מסיתים” שמאפשר ירי לעבר פלג גוף תחתון בלבד. קצין גרוטסקי במיוחד אמר שהיתה כאן בעיה, כי לא לאבו תוריה לא היה פלג גוף תחתון. ושוב: לצה”ל יש נוהל לירי חי במפגינים. לא באנשים שמסכנים את החיילים. במפגינים. אם אתה אשם בהשמעת סיסמאות והנפת דגלים בהיותך פלסטיני, צה”ל רואה עצמו רשאי להרוג אותך.

וכן, אני יודע. לכאורה הירי הוא לעבר פלג גוף תחתון. בפועל, שלושת ההרוגים ביום שישי נורו בפלג גופם העליון. באף אחד מהמקרים לא נפתחה חקירת מצ”ח. במקרה של אבו תוריה, שמביך מאד את צה”ל מבחינת הנראות שלו, נפתחה “בדיקה.” ומנסיון, אם לא יהיה לחץ כבד, גם לא תהיה חקירה. צה”ל יודע היטב שהחמושים שלו יודעים היטב שהם פועלים עם שתי מערכות של פקודות; הרשמיות ואלו שמבוצעות בשטח. החרא הקטן שירה בנכה דרך כוונות כי צעק סיסמאות פעל לפי הפקודות הלא כתובות.

בצה”ל כבר יש תו”ל שלם על הדרך לשבש חקירה, והוא מועבר מדור לדור. רואים את כל הבריונים האמיצים שקושרים את עיניו של פלסטיני לפני שהם מכים אותו? לא מדובר רק בפחדנות עלובה; יש כאן שיקול טקטי מובהק. אם המקרה ×”×–×” ייתפס במצלמות, ותהיה חקירה, מצ”ח תוכל לסגור את התיק בתואנה – שאי אפשר ×™×”×™×” לחלוק עליה – שהקורבן לא יכול לזהות את הבריונים שהיכו אותו. השטיק הבסיסי של תו”ל שיבוש החקירה, תפקיד שמצ”ח והפרקליטות הצבאית מקפידים עליו באדיקות דתית, הוא דחיית החקירה ככל האפשר. אם תפתח חקירה שלושה חודשים לאחר מעשה, תוודא בכך שלא יהיו ראיות. חיילים ישתחררו, מפקדים יעברו לתפקיד אחר, ולכולם ×™×”×™×” זמן לתאם עדויות. למעשה, מצ”ח כל כך גרועה בחקירות עד שלפחות במקרה מתועד אחד היא סיימה חקירה כשהיא יודעת פחות על התקרית משידעה בתחילתה – היא הצליחה לאבד את התיק הרפואי.

זו היתה חקירת הרג במהלך הפגנה, אגב.

לשם שינוי, הנוהל הזה של צה”ל, שמעניק סמכות חיים ומוות לכל חמוש, עשוי לעלות לישראל בדם. גבול הרצועה מתחמם, במיוחד מאז מותו של אבו תוריה. ישראלים לא סופרים פלסטינים מתים, על אחת כמה וכמה עזתים; התקשורת שלהם לא מדווחת על מותם, אלא אם הוא מביך את ה-hasbara; אבל הפלסטינים דווקא סופרים. והם מגיבים, בכוחם העלוב, על הפגיעות הללו.

אז רב”ט אסטרטגי ירה למפגין נכה בראש. התוצאה היא ירי רקטות פלסטיני מרצועת עזה. צה”ל מגיב בהפצצות. אלה, בתורן, יובילו לעוד רקטות; והחרא הקטן עם הכוונות, שעשה מה שהמפקדים שלו רצו או למצער העלימו ממנו עין, יכול להיות זה שיגרור את צה”ל לעימות של ממש. יש לקוות שלא יהיה בין ההרוגים; המצב שבו הוא מועלה לדרגת קדוש מעונה (שהרי לעולם לא נדע מיהו) יהיה בדיחה אכזרית מדי, אפילו ביחס למצבנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה קרה אתמול בקוסרא?

נתחיל מהעובדות:

א. מתנחל שזהותו לא ברורה ירה אתמול (ה’) למוות במוחמד זעל עודא, בן 48, תושב הכפר קוסרא.

ב. בסביבת מקום היתה קבוצה של נערי מתנחלים שפלשו, בליווי מבוגרים, לאדמות קוסרא. הם קראו לזה “טיול בר מצווה.” המתנחלים הגיעו מכיוון המאחז הידוע לשמצה אש קודש, וביניהם היו תושבי יצהר, ההתנחלות היחידה שערכה הצבעה בשאלה האם מותר לפגוע בחיילי צה”ל.

כלי התקשורת הישראלים אימצו אוטומטית את הנראטיב של המתנחלים: המטיילים התמימים הותקפו לפתע בידי המון זועם שצץ משום מקום, שעל פי התיאורים היו בו “100 אנשים”. המתנחלים נסוגו למערה ומשם ירה אחד מהם באקדח לעבר הפלסטינים. הפלסטינים חדרו למערה ולקחו ממנו את האקדח. מן היריות האלה, טוענים המתנחלים, נהרג עודא; מכאן שהוא מיידה אבנים ודמו מותר.

הגרסה הפלסטינית שונה מהותית. לדבריהם, עודא עבד את אדמתו יחד עם בנו בן השש. המקום ידוע סכנה: הוא נמצא שלושה קילומטרים מאש קודש. שלושה מתנחלים הגיעו לשדה. אחד מהם היה חמוש ברובה. הוא ירה בעודא לעיני בנו. הקליע פגע בעודא בגבו ויצא מהחזה. הילד נמלט מהמקום אל הכפר והזעיק עזרה, שהתעכבה משום שמדובר ביום חג (יום הולדתו של מוחמד). כשהגיעו התושבים לזירת הרצח, ירה המתנחל החמוש ברובה באדם נוסף, שנפצע ברגלו ופונה לבית החולים רפידיה.

רק אז הבינו הפלסטינים שיש קבוצה נוספת של מתנחלים שנמצאת מאות מטרים מזירת הרצח, והחלו לידות אבנים עליהם. אדם החמוש באקדח, שנפגע מידוי האבנים, ירה לעבר הפלסטינים ופצע עוד אחד מהם. כשהמחסנית שלו אזלה, הפלסטינים חדרו למערה, תפסו ממנו את האקדח, והיכו אותו. אבל כל זה התרחש לאחר שעודא כבר נורה, מאות מטרים מהמקום, ומת.

שתי גרסאות. אחת אומרת שעודא נרצח; האחת, שהוא נורה למוות בעת ידוי אבנים. אני נוטה להאמין לפלסטינים (ומיד אסביר למה), אבל הדעה שלי לא משנה יותר מדי. מה שצריך פה הוא חקירה משטרתית מעמיקה.

בתקרית יש הרוג פלסטיני ושני פצועים, כמו גם פצוע ישראלי. כל מקרה מוות של אדם צריך להיחקר. רבאק, זה הכלל במשפט האנגלי מאז הקמת מוסד ה-coroner במאה ה-12: לוודא שנתיני המלך אינם נרצחים על ידי משרתיו. הרעש המסיבי של המתנחלים וצבא הטוקבקים מיועד למנוע בדיוק את החקירה הזו.

כדי לברר איזו משתי הגרסאות נכונות, צריך לעשות את פעולות החקירה הבאות:

א. נתיחת גופתו של עדא ובירור איזה קליע הרג אותו: קליע רובה או קליע אקדח.

ב. בדיקת הפצוע שפונה לרפידיה ולברר האם נפגע מירי רובה או ירי אקדח.

ג. לגבות עדות מבן השש. למשטרת ש”י, המחוז הרשלן ביותר של המשטרה, כנראה אין חוקר שמוכשר לחקירת קטינים פלסטינים, אבל אני משוכגע שמשטרת ישראל תוכל לגרד כזה, אם תרצה.

למה אני מאמין לפלסטינים? ×›×™ אש קודש היא מוקד לטרור חקלאי יהודי, שמטרתו היא להטיל אימה על חקלאים פלסטינים כדי שלא יעזו להגיע לאדמותיהם. משם יצא בשנת 2007 צבי סטרוק, יחד עם מתנחלים אחרים, לפשיטה בשדות קוסרא. אחד המתנחלים פתח בירי באוויר לעבר רועים פלסטינים, וסטרוק – יחד עם אחרים – הסתער על קטין פלסטיני, פ. בן ×”-15, ×”×›×” אותו, קרע את בגדיו, חטף אותו למקום אחר כשעיניו קשורות, ×”×›×” אותו נמרצות יחד עם אחרים, ובשלב מסוים פ. שמע אותם מתייעצים האם לירות בו. אחר כך נטשו אותו בשטח. זו לא היתה התקרית היחידה של סטרוק: חודשיים קודם לכן, תקף סטרוק את פ. בזמן שרעה את צאנו, ולקינוח הרג בבעיטה גדי שזה עתה נולד. סטרוק הורשע בבית משפט בכל הסעיפים ונידון לשנתיים וחצי מאסר. באש קודש הוא הפך לקדוש מעונה. על החטיפה, התקיפה, ההרג של הגדי – כל ×–×”, כאמור, עלה לסטרוק בשנתיים וחצי מאסר. העונש על חטיפה בנסיבות מחמירות הוא 20 שנות מאסר.

ב-2013, נכנסו פורעים ישראלים חמושים לקוסרא, גרמו נזק לבית, וירו לעבר פלסטינים במקום. פלסטיני אחד נפצע קשה. בספטמבר 2011, ירו פורעים ישראלים חמושים לעבר חקלאים בקוסרא, לאחר שהאחרונים דרשו מהם לצאת מבור מים. במארס 2011, ירו פורעים ישראלים חמושים לעבר חקלאים פלסטינים בקוסרא, ופצעו שלושה מהם.

אולי התקרית הידועה ביותר היא נסיון תג המחיר הכושל בינואר 2014, שבו תפסו תושבי קוסרא את הפורעים (בהנהגת מאיר אטינגר), והחזיקו בהם עד שצה”ל הגיע לחלץ אותם. באירוע ההוא, לא מיותר לציין, טענו המתנחלים תחילה שמדובר ב”טיול עם משפחות.”

יש עוד תקריות בקוסרא. טונות שלהן, אבל ריכזתי פה תקריות אלימות במיוחד. אז כן, אני רואה כאן דפוס. אבל שוב, מה שאני חושב לא משנה. צריכה להיות חקירה ממצה. אדם נהרג.

ויש לי הרגשה משונה שלא תהיה חקירה. ושאם תהיה חקירה, משטרת ש”י כבר תצליח לחבל בה. נעדכן.

ועוד דבר אחד: אמש (אחרי התקרית) הגיעה קבוצה גדולה של פורעים ישראלים לקוסרא ותקפה את התושבים. צה"ל הגיע באיחור כהרגלו, למרות שיש לא מעט מצלמות במקום, וכמובן שלא עצר אף פורע ישראלי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

האם ממשלת ישראל משתתפת בקנוניה כלל-אזורית, שעשויה לגרור אותנו למלחמה?

המלחמה היא המשכה של המדיניות,

ודרום לבנון המשכו של הגליל העליון;

על כן אך טבעי שמדינה

תערוך מלחמה בלבנון.

הנעורים הם המשכה של הילדות,

ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון;

על כן אין טבעי מילדים ונערים

היורים זה בזה בלבנון.

(מאיר ויזלטיר, “המשך יבוא”)

בשבוע האחרון נרשמה סדרת אירועים חריגה אפילו ביחס למזרח התיכון. להלן תיאורם בקצרה:

* בסוף השבוע, הודיע במפתיע ראש ממשלת לבנון, סעד אל חרירי, על התפטרותו מתפקידו כראש הממשלה. הוא נימק את התפטרותו בכך שאיראן וחיזבאללה חותרות תחת לבנון. חרירי, חשוב לציין, אמר את הדברים בריאד, בירת סעודיה.

* שעות ספורות לאחר מכן, הודיע יורש העצר הסעודי, מוחמד בין סלמן, על מעצרם של 11 נסיכים בכירים. במקביל למעצר הזה, בוצעו מעצרים של עשרות בכירים אחרים בסעודיה. נסיך סעודי בכיר ושורה של בכירים נהרגו במה שתואר כהתרסקות מסוק. לאור העובדה ש”התרסקות מסוק” היתה התירוץ המקובל של סדאם חוסיין לחיסול יריבים, הטענה התקבלה בסקפטיות מסוימת. המעצרים מתוארים כסוג של טיהור או הפיכה, תלוי בנקודת המבט; ולאף אחד אין מושג ברור מה מתרחש בריאד.

* ג’ארד קושנר, שליחו של טראמפ למזרח התיכון, נצפה בריאד כשבוע לפני ההפיכה, שם נפגש בחשאי עם יורש העצר הסעודי. זו היתה נסיעתו השלישית של קושנר השנה לסעודיה.

* משרד החוץ הישראלי מיהר לשגר מברקים לכל השגרירויות, שבו הביע תמיכה בטיהור/הפיכה שביצע מוחמד בין סלמן. המברק נשלח ביום ראשון, בהפרש קצר מאד אחרי המעצרים בסעודיה ובערך 12 שעות לאחר התפטרותו של חרירי. המברק עוסק רבות בחתרנות לכאורה של איראן בלבנון, ומאשים את איראן בשיסוי החות’ים בתימן כנגד סעודיה. סעודיה שלחה, מצידה, מברקים זהים כמעט לשגרירויות שלה.

* למרות הבטחות סעודיות שחרירי ישוב ללבנון, בפועל הוא מוחזק בריאד. אפילו מקורביו לא מוכנים לומר שהוא חופשי לפעול, והתפטרותו הפתיעה את כולם. במקביל, יש דיווחים עקשניים שגם הנשיא הבובה של תימן שמפעילים הסעודים, עבדרבאח חאדי, מוחזק במעצר בסעודיה – יחד עם בניו. סעודיה החמירה את המצור הימי שהיא מטילה על תימן – כוחותיה מנהלים מלחמה במדינה כבר זמן רב, והם לא טובים בזה – והמצב ההומניטרי שם, שגם כך על סף האסון, מתדרדר. התירוץ הסעודי הוא שהמורדים שם העזו לירות טיל לעבר נמל התעופה שלה, מה שנשמע סביר לגמרי בהתחשב בהפצצות הסעודיות הרצחניות שם.

* ביום שני, הודיעה סעודיה שהיא רואה את לבנון כאילו הכריזה עליה מלחמה, וזאת בשל פעילות החיזבאללה במדינה. סעודיה הודיעה עוד, תוך שהיא מפרה את זכויות היוצרים של דן חלוץ, שהיא תשיב את תושבי לבנון “למערות.”

* לסעודיה אין צבא שמסוגל לפגוע בלבנון. לעזאזל, אפילו בתימן היא מתקשה לטפל.

* לישראל, מצד שני, דווקא יש. פרשנים ערבים כבר העריכו שסעודיה תלחם בלבנון “עד החייל הישראלי האחרון.” בניו רפבליק הזהירו מסכנה של מלחמה בין ישראל ולבנון.

* אתמול (ג’) הודיע בנט – לכאורה, שר החינוך – שאם ישראל תותקף על ידי חיזבאללה, היא תראה בממשלת לבנון אחראית. בנט, על פי הדיווחים, נפגש בוושינגטון עם בכירים (ג’ארד קושנר?) כדי לקדם הכרה אמריקאית בכך שממשלת לבנון היא בעצם חיזבאללה. ההודעה נשמעת משונה במיוחד, ×›×™ אין שום סימן שחיזבאללה מנסה לתקוף את ישראל.

* היום (ד’) פרסם האלוף במיל’ גיורא איילנד מאמר שמאיים על לבנון ואומר שהיא ניצבת בפני “הסיכוי האחרון להציל את עצמה.” איילנד – שאין להוציא מכלל אפשרות שהוא מנסה להסיח את הדעת מחלקו בפרשת הארווי וינשטיין – כתב את מאמרו באנגלית, והזהיר את לבנון שאם תפרוץ מלחמת לבנון שלישית, ישראל תלחם לא בחיזבאללה, אלא “בפטרון שלו: המדינה הלבנונית.”

האם עובר קו ישר בין הנקודות הללו, או שהן אוסף כאוטי של נתונים? האם מתבשל כאן מהלך רב-אזורי, שבו סעודיה תגביר את המבצעים שלה בתימן בנסיון להגיע להכרעה שם, ובמקביל ישראל תתקוף את לבנון, כשעיקר הכוחות של חיזבאללה עודם בסוריה – הכל כדי לשבור את ההשפעה האזורית של איראן, בברכה שקטה של ממשל טראמפ?

מוקדם מדי לדעת. אבל צריך להזהיר שלישראל יש היסטוריה ארוכה ומגונה של קנוניות בינלאומיות מהסוג ×”×–×”, וספציפית בלבנון. כזכור, ישראל נכנסה למלחמת לבנון הראשונה לאחר 11 חודשים של הפסקת אש שהחזיקה מעמד יפה, תוך ניצול פיגוע של פלג אבו נידאל (”אבו נידאל אבו שמידאל, צריך לדפוק את אש”ף”, אמר הרמטכ”ל רפאל איתן) כדי להפר את הפסקת האש – וששבירת הפסקת האש היתה חלק ממזימה ישראלית להמליך את באשיר ג’ומאייל על לבנון. גם אז היו פרשנים ופוליטיקאים שזיהו את התהליכים והזהירו מפניהם, אבל הם הוטבעו באשד התעמולה של הממשלה.

אז אם פתאום ישראל תודיע על תקיפה לא צפויה מצד חיזבאללה, על ירי לא ברור בגולן, על תנועה לא מזוהה של המדוכאים עלי אדמות, או על מכת ארבה בגבול הצפון, אני הייתי מפגין חשדנות קיצונית כלפי הטענות הללו. עוד יותר מבדרך כלל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון מפר ביודעין ובמכוון את החוק הבינלאומי ביחס לטיפול בפצועי אויב, ובכך מבצע פשע מלחמה

בימים האחרונים מבצע צה”ל פשע מלחמה ברצועת עזה, על פניו בהנחיית הדרג המדיני, ותוך שיתוף פעולה של התקשורת הישראלית.

העובדות תחילה. ב-30 באוקטובר פוצץ צה”ל מקטע מנהרה שחדר מרצועת עזה לישראל. הפעולה עצמה ודאי לגיטימית, גם אם נניח לקשקשת ההיסטרית על “מנהרת טרור.” בפעולה נהרגו מספר לא ידוע של חמושי הג’יהאד האיסלמי. דמם בראשם.

מה שבא אחר כך רחוק מלהיות לגיטימי. כוחות הצלה פלסטינים שניסו להגיע למקטע ההרוס של המנהרה שנמצא בשטח הרצועה נתקלו בסירוב של צה”ל. האחרון טען תחילה שהוא פשוט אוכף את האיסור על התקרבות פלסטינים לגדר, לטווח של 300 מטרים בתוך הרצועה. הפלסטינים טענו שבמקום יש חמישה נעדרים שמצבם לא ידוע, יתכן שהם פצועים ויתכן שהם הרוגים. אתמול הודיע צה”ל, תוך שהוא מתייחס לחמישה כאל נעדרים, שהוא לא יאפשר את פינויים אלא אם החמאס יעביר לישראל גופות ואזרחים ישראלים הנמצאים בידיו. אמש (ה’) הגישו ארגון עדאלה ומרכז אלמיזאן (ברצועת עזה) עתירה דחופה לבג”צ בדרישה לאפשר לכוחות ההצלה הפלסטיניים גישה למקום.

מכאן, להערות.

א. מדובר בפשע מלחמה מובהק. חוקי המלחמה קובעים שהצדדים יאפשרו פינוי פצועים וטיפול בהם. ישראל איננה נדרשת לטפל בפצועים בעצמה; היא נדרשת לאפשר לצוותי רפואה פלסטינים להגיע לאזור קריסת המנהרה, שנמצאת בשטח הרצועה. הסירוב לעשות זאת מקצר, מדי שעה, את סיכויי ההשרדות של פלסטינים הלכודים בהריסות המנהרה. נזכיר, ×›×™ בישראל שבה אלאור אזריה הוא גיבור לאומי ×–×” לא מובן מאליו: לוחם אויב מנוטרל זכאי להגנות ולטיפול רפואי. כשישראל מונעת את הטיפול הרפואי, והיא עושה זאת במוצהר, היא מתעללת בפצועים ומביאה בוודאות – ככל הנראה, ודאות מחושבת – את מותם, וזאת לשם מטרה פוליטית. קוראים לזה, במינימום, ×”×–× ×—×” ובמקסימום רצח מודע של פצועים. או, במונח הצה”לי המקובל, וידוא הריגה.

ב. גם אם כל הפלסטינים במקום הרוגים, מניעת פינוי הגופות שלהם היא פשע מלחמה. הפתעה: כשהחמאס מחזיק בגופות ישראלים, הוא מבצע פשע מלחמה. כשישראל עושה כנ”ל, היא מבצעת פשע מלחמה. התופעה הבזויה של סחר בגופות נפשעת משני הצדדים.

×’. התקשורת הישראלית, כהרגלה, התמסרה בחדווה לנראטיב של צה”ל, ומיהרה לדווח על כל הלכודים במנהרה כהרוגים – זאת למרות שאין ראיות לכך ולמרות שהצבא עצמו מתייחס אליהם כאל נעדרים. ×›×›×” מכסת”חת התקשורת, על בסיס יומיומי, את הפשעים השגרתיים של חמושינו.

ד. כשפוצצה ישראל את המנהרה, מיהרו דובריה לקונן תחת כל ×¢×¥ רענן שהג’יהאד האיסלמי “הפר את הריבונות הישראלית.” הטענה היתה נלעגת גם קודם – ישראל מפירה את הריבונות של הרצועה, הגדה, לבנון וסוריה על בסיס יומי – אבל היא נלעגת במיוחד עכשיו, כשישראל מונעת מצוותי הצלה ברצועת ×¢×–×” לבצע את מלאכתם באיומי נשק. הדיבור הישראלי על ריבונות, כמו ×–×” על “משילות”, הוא קשקוש חלול.

ה. במקום האלוף פולי מרדכי, הייתי מתייעץ עם עורך דין טוב לפני יציאה לחו"ל. הוא די הפליל את עצמו.

ו. דוברים אלמוניים בצה”ל אמרו בימים האחרונים שהג’יהאד האיסלמי כנראה יצטרך להגיב, בעקבות ההרג של אנשיו. ספק אם יש דרך בטוחה יותר לדרדר את המצב ולהוביל להסלמה מאשר למנוע, לעין המצלמות, טיפול רפואי בפצועיו ופינוי של גופות הרוגיו. התירוץ הישראלי הרשמי – שהמטרה היא לחץ על חמאס כדי שישיב את גופות הרוגי צוק איתן – נשמע קלוש. לחמאס לא מספיק אכפת מגופות אנשי הג’יהאד כדי לוותר על נכסיו; הוא מוסרי בערך כמו צה”ל. אז, אם וכאשר תתחיל הסלמה בגבול הדרום, זכרו מאיפה היא ×”×’×™×¢×”.

ואם תתהו האם נחקרים בכירים רצו בהסחת דעת מסיבית, עם דם ואש ותמרות עשן והמון ילדי אויב הרוגים וכל האורגיה הלאומנית הנלווית, אתם לא לבד. לפחות תהיה לכם חוויה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)